shmick/study
1
0
Fork 0
Code Issues Pull Requests Packages Projects Releases Wiki Activity

Moving to MKDocs

Browse Source
This commit is contained in:
Matan Horovitz
2024-08-10 11:48:44 +03:00
parent 626b8cc290
commit 0e9df92789
170 changed files with 6674 additions and 3287 deletions
Download Patch File Download Diff File Expand all files Collapse all files

69
פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/index.md Normal file
View File

@@ -0,0 +1,69 @@
---
title: שפינוזה
description: ברוך (בנו) בנדיקט שפינוזה, פארמנידס 2.0
published: true
date: 2024-01-29T13:43:35.592Z
tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה חדשה, שפינוזה
editor: markdown
dateCreated: 2024-01-29T12:53:43.423Z
---
## שפינוזה - חייו ומותו
ברוך שפינוזה[^4] נולד באמסטרדם 1632-1677, ולמרות חייו הקצרים הספיק להשאיר אחריו מורשת פילוסופית ענפה. אמסטרדם נחשבה גם אז למעוז ליברלי, ולכן התמקמה שם קהילה יהודית, מאנוסי ספרד. אביו היה סוחר, ואמו מתה בצעירותו - כמו כמה מאחיו. בגיל 22, אביו של שפינוזה נפטר אף הוא, ושפינוזה ואחיו החלו לנהל את העסק המשפחתי, לייצור עדשות. המסורת אומרת שליטש עדשות למחייתו, ברמה גבוהה ביותר. ב1656, בגיל 24, הטילה עליו הקהילה היהודית את *החרם הגדול*:
> **נוסח החרם שהוטל על שפינוזה על-ידי קהילת אמסטרדם, 1656:**
>
> "האדונים מן המעמד מודיעים לכבוד מעלתכם כי מאחר שמזה זמן נמסר על השקפותיו ומעשיו הרעים של ברוך דה אספינוזה, והם ניסו בדרכים והבטחות שונות להשיבו מדרכיו הרעים, אך לא עלה בידם לתקנו, ואדרבה, כל יום הגיעו לידיעתם ידיעות נוספות על כפירות נוראות שעשה ושלימד, ומעשים עצומים שחולל, ויש בידם עדויות רבות וראויות לאמון שנמסרו כולן בנוכחותו של אספינוזה הנ"ל ושכנעו אותם, וכולן נבחנו בנוכחות האדונים החכמים, לכן נמנו וגמרו על דעתם של אלה כי אספינוזה הנ"ל יוחרם וינודה מעדת ישראל, והרי הם מטילים עליו את החרם דלהלן:
>
> 'בגזירת עירין ובמאמר קדישין אנו גוזרים חרם, נידוי, אלה ושמתא על ברוך דה אספינוזה, בהסכמת האל יתברך וכל הקהל הקדוש הזה… ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו, וא\[דוני\] לא ירצה בכפרתו ותבער בו חמת א\[דוני\] וקנאתו… ואתם הדבקים בא\[דוני\] א\[להיכם\] חיים כולכם היום'.
>
> ואנו מזהירים שאיש רשאי להתקשר עמו בעל-פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת… ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב."
למרות הרושם המתקבל, שפינוזה לא נהג להפיץ את דעותיו ולא חיפש להסתבך - את החרם מייחסים כתוצאה למכרים שמשכו אותו בלשונו ודובבו אותו על דעותיו. משום שלא ביקש לחולל סערות וביקש לכבד את אביו כל עוד היה בחיים, קיים את מצוות הדת. משהוטל עליו החרם - שהובא במיוחד מאיטליה, ושמור עד היום באמסטרדם[^3], ראה בעצמו פטור והפסיק. שפינוזה מקבל עליו את החרם, ורואה בו שחרור.
רבים ראו בשפינוזה אדם חכם, וחבריו פנו אליו בעצות בסתר - שמא הוא או חבריו יסתבכו - והוא ניסה לעזור ככל שניתן. האגרות שלו הן מקור נהדר לחשוף את אישיותו.
ב1663, שפינוזה פרסם ספר על הפילוסופיה של דקארט, שבה התמחה לעומק. ב1670 הוציא ספר ששמו *מאמר תיאולוגי-מדיני*, והוא זה שסיבך אותו עם הכנסייה. הספר פורסם בלטינית - על מנת שלא יקראו אותו כולם, אלא רק המשכילים - ובעילום שם, שלא צלח: כולם ידעו שזה הוא. נאמר על הספר שהוא *נכתב על ידי השטן* ו*חושל באש הגיהנום* - פחות כדאי בתקופה הזו. הספר מיד נאסר, ושפינוזה עלה על הכוונת של האינקוויזיציה. חברו של שפינוזה פרסם ספר דומה, ועוד בשפה המקומית ובשמו - והאינקוויזיציה תפסה אותו וכלאה אותו, ושם סיים.
יש האומרים על שפינוזה שהאבק של הזכוכית קטל אותו, ויש האומרים שזו שחפת; שניהם גורל רחום לעומת מה שהכנסייה התכוונה לעשות לו.
*מאמר תיאולוגי-מדיני* הוא מעיין ספר ביקורת מקרא, שחושף ידע מפליג בברית החדשה ובברית הישנה. בספר טען כי, באמצעות כלים טקסטואליים, ניתן לראות כי לא משה הוא זה שכתב רבים מהטקסטים המיוחסים לו, כי הניסים כוזבים, וכי אין ממש דבר כזה 'נביאים'. הוא מציג שם את התורה ככלי לרפי השכל, משום שאינם מסוגלים לחשוב בכוחות עצמם. זה כמובן לא עלה יפה בקרב הנוצרים, או היהודים.
## הפילוסופיה של שפינוזה
אנו נוהגים לסווג את שפינוזה תחת הרציונליסטים, אך שפינוזה הוא פילוסוף חריג בנוף. שפינוזה נולד יהודי[^1], אך לא תפקד כפילוסוף יהודי - הגותו מקורית לחלוטין, בלי קשר ליהדות ואף בניגוד חריף לה. יתרה מכך, המוקד של הגותו של שפינוזה שונה לחלוטין: היכן שהפילוסופיה המערבית טרודה ב'ידיעה' (["חיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם"](/פילוסופיה/הציטוטים#fnref7), מטרתו של שפינוזה אינה לדעת - אלא להושיע את הנפש (סוטריולוגיה). שפינוזה יוצא לדרך **משום שהוא מפחד**. שפינוזה מתחיל להתפלסף במטרה להיות מאושר, אושר נצחי ומוחלט, שיגרום לו להפסיק לפחד מהמוות.
הרעיון המרכזי, המהפכני בהגות של שפינוזה היא זיהוי מוחלט בין האל לטבע[^2]. הנטייה היא לחשוב שהזיהוי הזה, למעשה, שולל את האל במובן מסוים: ההתייחסות ל"**אל**" היא בסך הכל תחפושת לדבר היחיד שיש באמת - **הטבע**; שפינוזה מצמצם את שני המושגים אלו לאחד. אין אל על-טבעי, בורא: האל הוא שם, כסות אנושית לטבע. לאור הטיעון הזה, רבים חשבו את שפינוזה לאתאיסט, לרבות מסורת ישראל.
מאוחר יותר, הגל קורא את שפינוזה ומוציא ממנו פרשנות אחרת. האל הוא *הכוכב* בכתביו של שפינוזה; לאור זאת, הגל מייחס את השלילה לא לאל, אלא לטבע: אותו הדבר שאנו קוראים לו *טבע* אינו אלא *אלוהים*, ושפינוזה אינו *אתאיסט*, אלא *אנקוסמיסט*.
יש אפילו מי שלוקחים את הזיהוי הזה רחוק יותר, וקובעים כי שפינוזה מזהה את אלוהים, את הטבע ואת העצם כאותו הדבר; ההבדל היחיד הוא השם שנעניק לו, בהתאם להקשר (כשמדברים מטאפיזיקה, זה ה'עצם'; כשמדברים דת, זה ה'אלוהים', וכו').
אז על מה שפינוזה מדבר? מה מזוהה עם מה?
ראשית, עלינו לצלול למושג העצם.
ה**עצם** מוגדר בתפיסה האריטותלית כ**מה שלא ניתן ליחס לנושא מסוים**, מתוך הדברים בעולם[^5]. *סוקראטס* ו*חיוורון* אינם קיימים באותה המידה, משום ש*חיוורון* נאמר על סוקראטס, ולא *סוקראטס* על חיוורון. *סוקראטס* תמיד טומן בחובו תכונות מסוימות, מתוקף היותו סוקראטס, בין שהוא חיוור, שזוף, פנום או נבוח; סוקראטס הוא עוגן אונטולוגי.
דקארט מזהה את ה*אני* כ*עצם* שכזה: נאמר על האני שהוא חושב, ולא על המחשבות שהן האני. אולם, מרגע שגרר פנימה את האל, דקארט נקלע לבעיה: אם האל ברא אותי, הרי שאני לא עצם - אני תלוי, ומסוים. דקארט עיקש בעמדתו: יש אני, והוא עצם, אבל יש גם אלוהים, שגם הוא עצם - אבל *יותר עצם* ממני, ***עצם במלוא מובן המילה*** - אינסופי. *אני* הוא עצם נברא, ו*אלוהים* הוא *עצם אינסופי* - הוא תמיד היה, תמיד יהיה, וללא כל גבול.
כאן מזדנב פנימה שפינוזה, והוא עקבי בהרבה בהגדרתו.
ההגות הקרטזיאנית מחולקת לשני עצמים: הגוף ('דבר מתפשט') והנפש ('דבר חושב'). אלו דברים שקיימים ממש, אונטולוגית: כל אחד מהם משחק את תפקיד העצם האריסטותלי. אלו שני דברים שונים, שלכל אחד יש איכות מהותית שמבדילה אותו מהאחר - דבר חושב אינו מתפשט, ודבר מתפשט אינו חושב. זו עיקר התפיסה הדואליסטית של דקארט, אך כפי שנוכחנו - לדקארט קשה להסביר כיצד שני ה'דברים' האלו פועלים יחד, חרף העובדה שהם מחוברים אצלנו, בני האדם.
בתמצית, דקארט אומר משהו כזה:
| | נפש | גוף |
| --- | --- | --- |
| דבר | חושב | מתפשט |
| אופן | "חתול" | △ |
**שפינוזה שולל את דקארט לחלוטין**, בקביעה שההגדרות של דקארט לא עקביות. הוא מיישם את ההגדרות של דקארט בלשונן ומגיעה לתוצאה שונה לחלוטין.
את כל זאת טוען שפינוזה ב[אתיקה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה), ספר קשה מאוד לקריאה משום ששפינוזה התעקש לכתוב אותו בצורה *גיאומטרית*. הוא לא פרסם אותו בימי חייו, אלא הותיר אותו בעיזבונו. בהגותו, דקארט הודף את הרעיון של דקארט לכדי קיצון - עם השכל בלבד תוכלו להשיג את אותה הישועה שלה טוען האדם המאמין. האלוהות של שפינוזה היא אלוהות רציונליות טהורה, ועל כך אמר אינשטיין שהוא אדם מאמין, "אבל באלוהים של שפינוזה".
[^1]: לכן יש רחובות על שמו בישראל, קובע דן, ואפילו "אחלה רחובות", אבל לא מגיע לו, או שמגיע רחוב גם לקאנט.
[^2]: אלוהים = טבע, כמו [שנתן דטנר](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%AA%D7%9F_%D7%93%D7%98%D7%A0%D7%A8) = [החתול שמיל](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%93%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%97%D7%AA%D7%95%D7%9C_%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9C) ("צר לי שאין לי דוגמה טובה יותר, תשתמשו באולם האסוציאציות שלכם". מי בא קודם? "החתול שמיל הוא תמיד אלוהים").
[^3]: נוסח החרם היה אכזרי במיוחד, משום שהן הקהילה והן שפינוזה ראו במעשה לא כנקמה, אלא כאקט הכרחי של הגנה עצמית, של קהילה שנפלטה ממקום אחר ומשוועת לשרוד; כה קיצונית הייתה התפיסה של שפינוזה. שפינוזה לא היחיד שהוחרם כך - הקהילה באמסטרדם החרימה אדם נוסף, שהתאבד. ב1930-ומשהו, באוניברסיטה העברית, התירו מעליו את החרם; היו ניסיונות להתיר אותו גם מקרב שרידי הקהילה המקורית שלו, שסורבו.
[^4]: נהגה 'ספינוזה' - 'ספינוזה' הוא עיוות גרמני, כמו שסבתא של דן אומרת 'שפיידרמן' ו'שופרמן'.
[^5]: אריסטו התעקש לעגן את העצם במה שיש בעולם, ולא במשהו אלוהי-מטאפיזי כמו אפלטון או תיאולוגים מאוחרים יותר.

106
פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה.md
View File

@@ -8,10 +8,10 @@ editor: markdown
dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
---
> [מבוא (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_מבוא_ירמיהו_יובל.pdf), [טקסט מלא (אנגלית)](/פילוסופיה/חדשה/ethics_-_spinoza_-_curley.pdf), [חלק א' (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_א׳.pdf), [ב'](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_ב׳.pdf), [ג'](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_ג׳.pdf), [ד'](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_ד׳.pdf), [ה'](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_ה׳.pdf)
{.info}
!!! info ""
[מבוא (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_מבוא_ירמיהו_יובל.pdf), [טקסט מלא (אנגלית)](/פילוסופיה/חדשה/ethics_-_spinoza_-_curley.pdf), [חלק א' (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_א׳.pdf), [ב'](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_ב׳.pdf), [ג'](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_ג׳.pdf), [ד'](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_ד׳.pdf), [ה'](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_ה׳.pdf)
[שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה) תיעב את הסגנון של [דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט). *מי אתה, שתכתוב לנו בגוף ראשון?*, בוודאי אמר. *למה שתשתף אותנו בכל הלבטים שלך?*
[index](פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/index.md) תיעב את הסגנון של [index](פילוסופיה/חדשה/דקארט/index.md). *מי אתה, שתכתוב לנו בגוף ראשון?*, בוודאי אמר. *למה שתשתף אותנו בכל הלבטים שלך?*
שפינוזה ביקש לעשות פילוסופיה בצורה טכנית וקרה - תחילה בהגדרות, ומהן להוציא את ה*אתיקה* כולה.
@@ -30,9 +30,9 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
[^49]: הגישה היוונית אחרי [פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס), שהרס לוכלם, הייתה מעשית לחלוטין; אם הידיעה הפילוסופית לא הייתה בעלת ערך מעשי, הם לא היו עוסקים בה.
##בעיית האחדות והריבוי
## בעיית האחדות והריבוי
את תולדות הפילוסופיה ניתן לחלק שרירותית לזרמי ה*ריבוי* וה*אחדות*. [אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון), למשל, [דגל בריבוי](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון#הסיבה-האמיתית), בעוד ש[פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס), למשל, דגל באחדות; [אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו) סבר ש[בסיס ההוויה הוא העצמים](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#מה-זה-להיות-what-is-being), ולא באחדות אחת כוללת; ובהמשך כמובן, עלו פילוסופים שניסו לשלב בין ההסברים. מול כתביו של שפינוזה, הניסיון הזה עולה כבעיה (אל אף שהוא עצמו אינו מכתירה ככזו) - הוא מנסה לאחד במידת מה בין השניים, באופן שווה ושקול (*האחדות היא ריבוי והריבוי הוא אחדות*), למרות רוחו של הגל, בהמשך.
את תולדות הפילוסופיה ניתן לחלק שרירותית לזרמי ה*ריבוי* וה*אחדות*. [אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון), למשל, [דגל בריבוי](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון#הסיבה-האמיתית), בעוד ש[פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס), למשל, דגל באחדות; [index](פילוסופיה/יוונית/אריסטו/index.md) סבר ש[בסיס ההוויה הוא העצמים](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#מה-זה-להיות-what-is-being), ולא באחדות אחת כוללת; ובהמשך כמובן, עלו פילוסופים שניסו לשלב בין ההסברים. מול כתביו של שפינוזה, הניסיון הזה עולה כבעיה (אל אף שהוא עצמו אינו מכתירה ככזו) - הוא מנסה לאחד במידת מה בין השניים, באופן שווה ושקול (*האחדות היא ריבוי והריבוי הוא אחדות*), למרות רוחו של הגל, בהמשך.
ספינוזה עושה זאת בזיהוי מוחלט בין **אלוהים** ל**טבע**[^7] - הטבע מכיל את כל הריבוי שאנו רואים אמפירית - אך האל הוא אחד, בלתי ניתן לחלוקה.
@@ -45,20 +45,20 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
##הגדרות
## הגדרות
את ה*אתיקה* פותח שפינוזה באוסף של הגדרות:
###סיבת עצמו
### סיבת עצמו
> 1. ב**סיבת עצמו** אני מבין את מה שמהותו כוללת קיום, *או*[^1] את מה שטבעו אינו יכול להיות מושג אלא כקיים.
כאן הוא רק המטבע הלשוני; הפואנטה היא ההגדרה.
סיבת עצמו היא *מה שחייב להתקיים* - שהקיום שלו אנו תלוי במשהו אחר, שיצר אותו, והוא לא נוצר מעצמו. קיום הוא חלק בלתי-נפרד מהמהות שלו.
> ההגדרות של שפינוזה הן *מילוניות* - שפינוזה לא אומר כאן שיש מן משהו כזה, שאי-קיומו חייב להיות סתירה לוגית. הוא אומר ש*אילו היה משהו כזה*, נכנה אותו **סיבת עצמו**.
{.is-warning}
!!! warning ""
ההגדרות של שפינוזה הן *מילוניות* - שפינוזה לא אומר כאן שיש מן משהו כזה, שאי-קיומו חייב להיות סתירה לוגית. הוא אומר ש*אילו היה משהו כזה*, נכנה אותו **סיבת עצמו**.
###עצם
### עצם
> 3. ב**עצם** אני מבין את מה שנמצא בתוך עצמו[^3] ומושג[^2] באמצעות עצמו: כלומר, מה שמושגו אינו זקוק למושג של דבר אחר, שמתוכו הוא צריך להתעצב.
@@ -68,7 +68,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
בדומה ל[*משל הקו המחולק*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-הקו-המחולק) של אפלטון, שפינוזה מחלק את ההוויה לדרגות שונות: **עצם** הוא מה ש**נמצא** - אנטולוגי, בעוד ש**מושג** הוא מה ש**נתפס** - אפיסטימי.
###תואר
### תואר
> 4. ב**תואר** אני מבין את מה שהשכל \[אינסופי\][^4] תופס על אודות העצם בתור מה שמכונן את מהותו.
זו ההגדרה הנבזית ביותר.
@@ -84,7 +84,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
כאן אומר שפינוזה, ישנם רק *שני תארים* ש**בכוחנו לתפוס** - המחשבה, והדברים המתפשטים. בניגוד לעצמים הנבדלים של דקארט, אין עצם מתפשט ועצם חושב - אלו שני תארים מקבילים, שמנהירים שני אופנים מקבילים של אותו העצם ממש.
###אופן
### אופן
> 5. ב**אופן** אני מבין את הפעלות העצם, *או*[^1] את מה שנמצא בתוך דבר אחר, שבאמצעותו הוא גם מושג.
ההגדרה הזו הפוכה מההגדרה השלישית. ***עצם*** הוא דבר עצמאי, מובן בזכות עצמו בלבד, בעוד שה***אופן*** אינו נתפס בלעדי העצם, ואינו עצמאי - אלא קשור בהכרח לעצם.
@@ -95,10 +95,10 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
בתפיסתו של שפינוזה, בני האדם הם אופן סופי של אלוהים, שמונכחת בהם הן המחשבה האלוהית וההתפשטות האלוהית. גם כאן, דקארט היה מסכים בגדול - אבל התפיסה שלהם נבדלת: בעוד שהם מסכימים שרוח וחומר שניהם רכיבי מפתח של האדם, אצל שפינוזה הם לא רכיבים נפרדים - אלא אותו הדבר ממש: שני היבטים שונים של אותו הדבר. כך שפינוזה אינו נדרש ל[בעיית הגוף-נפש](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות#התיאוריה-הפסיכופיזית-של-דקארט) של דקארט. שפינוזה שולל את הקשר הסיבתי בין הגוף לנפש, משום שהם אותו דבר - אופנים מקבילים של אותו העצם.
####אופן אינסופי ישיר ומתווך
#### אופן אינסופי ישיר ומתווך
במכתבים לחברים, שפינוזה כי חוקי טבע - כמו תנועה ומנוחה של החומר - הם **אופן אינסופי ישיר** - ביטוי אינסופי של אלוהים. מנגד, פני היקום כולו הם **אופן אינסופי מתווך** של אלוהים.
###היחס בין עצם, תואר ואופן
### היחס בין עצם, תואר ואופן
המציאות השפינוזית מורכבת *רק* מהעצם, ומהאופן - שני משלימים לוגיים. את העצם אין בכוחנו לתפוס במחשבה, אלא דרך *התואר* - הדרך שדרכה העצם והתואר מתגלים לנו.
ביהדות, למשל, ברגע הראשון, המציאות כולה אוכלסה על ידי האלוהים. אלא שברגע אחר, התרחשה הבריאה, וכעת המציאות מכילה גם את העולם[^16]. ההנחה הזו בעייתית - משתמע ממנה שאלוהים נאלץ לפנות מקום למשהו זר ממנו, להצטמצם; ניצב בפני אלוהים גבול. איפה שיש את אלוהים, אין את העולם - ואיפה שיש את העולם, אין את אלוהים - ועלינו להסביר את יחסי הגומלין ביניהם.
@@ -106,8 +106,8 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
שפינוזה דוחה הגדרה זו על הסף. מרגע שמוצב גבול, הוא קובע, הרי שאין אנו מדברים על אלוהים.
> הריבוי שבאופן אינו ריבוי של חלקים - כמו לבנים המרכיבות חומה - אלא ביטוי של אותו השלם ממש - כמו גלים באוקיינוס. האוקיינוס אינו מורכב מגל, ועוד גל, ועוד גל, כתצרף; הגלים הם ביטוי מרובה של שלם אחיד ופשוט. כך גם העצם והאופן - העצם הוא יחיד, אחיד, בלתי מחולק[^17] - והאופנים הם ביטויים רבים שלו, ולא חלקים המרכיבים שלם.
{.is-warning}
!!! warning ""
הריבוי שבאופן אינו ריבוי של חלקים - כמו לבנים המרכיבות חומה - אלא ביטוי של אותו השלם ממש - כמו גלים באוקיינוס. האוקיינוס אינו מורכב מגל, ועוד גל, ועוד גל, כתצרף; הגלים הם ביטוי מרובה של שלם אחיד ופשוט. כך גם העצם והאופן - העצם הוא יחיד, אחיד, בלתי מחולק[^17] - והאופנים הם ביטויים רבים שלו, ולא חלקים המרכיבים שלם.
בהיותו חסר גבול, העצם מתואר **בהכרח** באינסוף דרכים שונות. אולם אנו יכולים, כאמור, רק שניים בלבד - חשיבה, והתפשטות. העצם, כמובן הוא גם **דבר** חושב, וגם **דבר** מתפשט.
@@ -120,7 +120,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
*אותו ה**דבר** ממש*, משת נקודות מבט שונות. כך גם **הגוף** וה**נפש** - *אותו **הדבר** ממש*, משני נקודות מבט שונות - שני *אופנים* שונים. כל מושאים מסוימים - מחשבה מסוימות, גוף מסוים - הם *תארים* של אותו האופן.
{.warning}
####סיבתיות
#### סיבתיות
תפיסתו של שפינוזה גוררת סיבתיות אופקית, סביב האופנים:
```
... (סיבה)-> אופן -(סיבה)-> אופן -(סיבה)-> אופן -(סיבה)-> אופן -(סיבה)-> ...
@@ -133,7 +133,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
![spinoza_-_diagram.png](/פילוסופיה/חדשה/spinoza_-_diagram.png)
^היי,^ ^הנה^ ^הדיאגרמה^ ^הזו^ ^שוב.^
###אידאה
### אידאה
> ב', 3. ב**אידאה** אני מבין מושג של הנפש, שהנפש מעצבת מכיוון שהנה דבר חושב.
@@ -143,17 +143,17 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
דקארט מגדיר תוכן מנטלי כ*כל תוכן מחשבתי ממש*. לאידאות שכאלה יכולות להיות מקבילות חומריות, או דברים שהן מצביעות עליהם: יש אידאה של *פיצה*, שמעוררת *רצון לאכול*, ואידאה של *עכביש*, שמעודדת *פחד*. לכל תוכן מחשבתי, יש מקביל חומרי כלשהו. דקארט יקשור ביניהם קשר סיבתי; שפינוזה לא יקשור ביניהם אלא בהתאמה. אני לא מרגיש רעב משום שהקיבה התרוקנה; אלו שני אופנים של אותו הדבר. וכשם שאני ער לשני האופנים האלו, יכולים אינספור אופנים אחרים, שאיני ער להם. כל אלו מתרחשים במקביל.
> כאן עולה בעיה אצל שפינוזה - מה קורה כשהמקבילות הזו נשברת? המודעות העצמית למשל, פוגעת בעיקרון הזה - מה המקביל החומרי להבנה שיש לי נפש?
{.is-danger}
!!! danger ""
כאן עולה בעיה אצל שפינוזה - מה קורה כשהמקבילות הזו נשברת? המודעות העצמית למשל, פוגעת בעיקרון הזה - מה המקביל החומרי להבנה שיש לי נפש?
אידאה אצל שפינוזה היא **פעולת הבנה**, או הסבר כלשהו. חשבו על אידאה כעל הירח; לעיתים הוא מואר באופן מלא (*אידאה מספקת*) ולעיתים באופן חלקי (*אידאה חלקית*) - אך הוא תמיד שם, בין שנראה לנו במלואו ובין שלא.
###אלוהים
### אלוהים
> 6. ב**אלוהים** אני מבין יש אינסופי באופן מוחלט, כלומר, עצם בן אינסוף תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות נצחית ואינסופית
ההשפעה של דקארט מורגשת בהגדרה הזו - במיוחד *יש אינסופי **באופן מוחלט***, שנובע מהשלמות שייחס דקארט לאל. הישות האלוהית כוללת בתוכה את השלמויות כולן - הדברים החיוביים: הטוב, והחוכמה, ולא הרע (היעדר הטוב) או הבורות (היעדר החוכמה).
###חופש
### חופש
> 7. **חופשי** נקרא אותו דבר, הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, והנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד; ואילו הכרחי, או מוטב לומר כפוי, נקרא אותו דבר, הנקבע על ידי אחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסויימת.
החופש של שפינוזה אינו חופש *שלילי*, כמו שנהוג לחשוב - לא היעדר כבלים. החופש של שפינוזה הוא *חיובי* - מה שפועל רק מתוך תוכו, מהכרח טבעו, ובהיעדר כוחות חיצוניים.
@@ -168,12 +168,12 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
*אה, רגע, כל זה הכרחי. אין מה להתאמץ*, אפשר לחשוב אחרי משפט שכזה. זו אינה התפיסה ששפינוזה מנסה להנחיל לנו. זאת לאור המהות של אלוהים (משפט 34) - להיות כוח מחולל. בהיותנו אופן של אלוהים, גם לנו יש יכולת מוגבלת לחולל - לפעול מתוך עצמנו ולא מתוך סיבות חיצוניות בלבד. התפיסה השפינוזית מבקשת, מכורח המחשבה הזו, להניע אותנו לפעול מתוך עצמנו - ולא מתוך הרגש. היא מנסה להצית בנו חופש חיובי - ולא חופש שלילי.
###נצח
### נצח
> 8. ב**נצח** אני מבין את הקיום עצמו, כל עוד משיגים אותו כנובע באופן הכרחי מתוך הגדרתו בלבד של דבר נצחי[^5].
יש קשר עמוק בין *נצחי* - חייב להיות סיבת עצמו - *עצם* ו*חופש* - רק העצם הנצחי הוא חופשי לגמרי.
###סיבה הולמת
### סיבה הולמת
> ג, 1. בשם **סיבה הולמת** אני מכנה סיבה שניתן לתפוס מתוכה באופן ברור ומובחן את תולדתה. ואלי בשם סיבה **בלתי הולמת** או **חלקית** אכנה סיבה שלא ניתן להבין את תולדתה מתוכה בלבד.
> ג, 2. אני אומר שאנו **פועלים** כאשר מתרחש בנו או מחוץ לנו דבר מה שאנו הננו סיבתו ההולמת; כלומר (לפי ההגדרה הקודמת): כאשר מתוך טבענו נובע בנו או מחוץ לנו דבר מה שאפשר להבינו באופן ברור ומובחן מתוך טבענו זה בלבד. ומן היכוון ההפוך אני אומר שאנחנו **סובלים** פעולה כאשר מתרחש בנו דבר מה, או שמתוך טבענו נובע דבר מה, שהננו סיבתו רק באופן חלקי.
@@ -183,18 +183,18 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
כאן עולה שאלה נוספת סביב החופש. הרי שיטתו של שפינוזה דטרמינסטית לחלוטין - הרי שלא הזזתי את הכיסא, אלא פעלתי מכוח משהו שגרם לי לעשות כן. הכיצד אוכל להיות במצב כזה סיבה הולמת? נדמה שההכרה משחקת כאן תפקיד; אילו אני מכיר בכך שאני מזיז את הכיסא, ועושה זאת מתוך עצמי, הרי שאני הסיבה ההולמת; אם מישהו כופה עליי באופן מודע להזיז את הכיסא, אינני הסיבה ההולמת.
> חשוב להיזהר - אנחנו יכולים להיות סיבה *יותר* הולמת או *פחות* הולמת - **לא סיבה הולמת באופן מוחלט**. זו שמורה לאלוהים.
{.is-warning}
!!! warning ""
חשוב להיזהר - אנחנו יכולים להיות סיבה *יותר* הולמת או *פחות* הולמת - **לא סיבה הולמת באופן מוחלט**. זו שמורה לאלוהים.
###ריגשה
####הגדרה
### ריגשה
#### הגדרה
> ג, 3. ב**ריגשה** אני מבין את הפעלות הגוף,שעל ידיהן כוח פעולתו של הגוף גדל או פוחת, מומרץ או מעוכב, יחד עם האידאות של הפעלות אלו.
ככל שאנו יותר *מבינים*, אנו יותר פעילים. להבין מה הן הסיבות של הרגשות שלי, זה להיות יותר פעיל לגביהן - להיות יותר סיבה הולמת לגביהן.
**ריגשה** היא *שינוי בעוצמה של הגוף* - השינוי עצמו.
####משפטים
#### משפטים
> ג, 2: הגוף אינו יכול לקבוע את הנפש לחשוב, והנפש אינה יכולה לקבוע את הגוף לתנועה או למנוחה, או לכל דבר אחר (אם יש דבר כזה).
אבל למה בכלל לדבר על הגוף והנפש כדברים שונים, לאור השיטה של שפינוזה? הרי יש רק עצם אחד!
@@ -211,15 +211,15 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
> ג, 7: חתירתו של כל דבר להמשיך בישותו אינה אלא מהותו בפועל של הדבר.
####כח פעולה
#### כח פעולה
המהות של **כל דבר** סופי, היא להמשיך להתקיים[^20], ובמקרה שלנו בני האדם - **להעצים את הפעולה שלנו**. הכוונה היא לא רק לא למות, במובן המסכן, אלא לקחת חלק גדול יותר בטבע עצמו. עבור כל אחד ואחת, החתירה הזו היא אישית - לשמר ולהאדיר את העוצמה שלנו בטבע עצמו[^21].
> זהו ה**קונאטוס**[^20] - מונח קריטי בהגות של שפינוזה. כאופן מתפשט, המהות שלנו היא *כח פעולה* - עוצמה סיבתית; כאופן חושב, המהות שלנו היא *כח ההבנה* - היכולת לשכול ולהבין. הן כח הפעולה והן כח ההבנה נובעים מאלוהים כתואר מתפשט, וכתואר חושב.
{.is-info}
!!! info ""
זהו ה**קונאטוס**[^20] - מונח קריטי בהגות של שפינוזה. כאופן מתפשט, המהות שלנו היא *כח פעולה* - עוצמה סיבתית; כאופן חושב, המהות שלנו היא *כח ההבנה* - היכולת לשכול ולהבין. הן כח הפעולה והן כח ההבנה נובעים מאלוהים כתואר מתפשט, וכתואר חושב.
החתירה הזו ביחס לנפש היא **רצון**, וביחס לנפש ולגוף היא **יצר**. שפינוזה לא מפריד ביניהם; זהו אותו רצון, אותה חתירה.
####הגדרת הריגשות
#### הגדרת הריגשות
כל **ריגשה** היא חתירה למשהו מסוים, חלק מתוך החתירה כולה.
@@ -233,8 +233,8 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
הערת אורן* עצב ושמחה הן דלתא חיובית ושלילית בשלמות של אחד
> זוכרים ש*ריגשה היא רק שינוי*? הנה לכם.
{.is-success}
!!! is-success ""
זוכרים ש*ריגשה היא רק שינוי*? הנה לכם.
אלו *שלושת הרגשות הבסיסיות*, לפי שפינוזה; השאר הן תחלופות שונות שלהן[^46].
@@ -250,7 +250,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
[^21]: האידיאליזם הגרמני - ניטשה, שופנהאואר, שואב השראה רבה ממשפט זה, גם אם לא תמיד בגלוי.
[^46]: עונג, למשל, הוא שמחה מרוכזת בדבר מסוים אחד - לפעמים יתר על המידה; מנגד, כאב הוא דיכוי, לעיתים חיובי, של שמחה מוגזמת כזו (כמו התמכרויות).
##משפטים
## משפטים
> משפט 14: חוץ מאלוהים שום עצם אינו יכול להימצא ולא להיות מושג.
@@ -291,7 +291,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
> משפט 27:
##אקסיומות
## אקסיומות
> 1. כל מה שנמצא, נמצא או בתוך עצמו או בתוך זולתו.
@@ -330,8 +330,8 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
ראו את הניסוח של המשפט הזה. לא *אין אלוהים, יש רק עולם* האתאיסטי - אלא יש אלוהים, *והוא* העולם.
> ב', 2. האדם חושב.
{.warning}
!!! warning ""
ב', 2. האדם חושב.
האקסיומה הזו קריטית להגות של שפינוזה. האדם מטבעו חושב, וכשהוא עושה זאת - הוא אופן לחשיבה של האל.
@@ -342,22 +342,22 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
[^16]: הכוונה היא לא לגוף אחד, כמו כדור הארץ, אלא לטבע, ל[פיזיס (φύσεις)](/פילוסופיה/יוונית) - המציאות המתקיימת מכוח עצמה.
[^17]: אני לא מאמין, זה עוד פעם [פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס)
> [מצגת](/פילוסופיה/חדשה/נקודות_לסיכום_השיעור_האחרון_על_שפינוזה_(12.2).pptx)
{.is-info}
!!! info ""
[מצגת](/פילוסופיה/חדשה/נקודות_לסיכום_השיעור_האחרון_על_שפינוזה_(12.2).pptx)
##ה"מדע החדש" של שפינוזה
## ה"מדע החדש" של שפינוזה
הטקסט של שפינוזה עוסק, בגדול, בשלוש תחומים:
###מציאות - מטאפיזיקה
### מציאות - מטאפיזיקה
טבע המציאות, ובמיוחד עיסוק בשאלת האחדות והריבוי, ובסיבתיות אופקית ואנכית.
###עולם - חקר הטבע
### עולם - חקר הטבע
בעיקר בחלק ב' - פחות מעניין אותנו. שפינוזה, כמו דקארט וניוטון, ביקשו לכונן מודל חדש לחקר הטבע, במקומו של המודל האריסטותלי. לפי אריסטו, **ידיעה** היא *ידיעת הסיבה*. אולם, הוא מבחין בין כמה סוגים של סיבות - סיבה חומרית, צורנית, פועלת ותכליתית. סיבה *חומרית* של פיצה תהיה בצק, רסק עגבניות, פפרוני - *ולא אננס*. הסיבה הפועלת תהיה הפיצאי - מי שהכין את הפיצה. הצורה תהיה מה שהפיצה צריכה להיות - עגולה, וחתוכה למשולשים, התכלית תהיה אושר, ההנאה שבפיצה - מה שהפיצה נועדה לעשות[^41]. **התכלית** היא הסבר *שהמדע החדש מבקש להכחיד*[^40]. הזרם החדש מבקש להיפטר מהרעיון שיש לנו את הכוח לדעת את התכלית, אם בכלל יש כזו בטבע.
> בטבע של שפינוזה, אין *תכלית* לטבע; אין מטרה שהוא רוצה לממש, או התקדמות לעבר יעד כלשהו; יש דבר אחד, והוא אלוהים, והוא פשוט קיים. כל דבר קשור לאחר *בקשר סיבתי* - אך ***לא בקשר תכליתי***.
{.is-warning}
!!! warning ""
בטבע של שפינוזה, אין *תכלית* לטבע; אין מטרה שהוא רוצה לממש, או התקדמות לעבר יעד כלשהו; יש דבר אחד, והוא אלוהים, והוא פשוט קיים. כל דבר קשור לאחר *בקשר סיבתי* - אך ***לא בקשר תכליתי***.
החקר של שפינוזה הוא **נטורליסטי** - הוא מבקש לעמוד על הטבע כתופעה, ולא כתכלית מסוימת, מבלי לפנות למושגים מחוץ לטבע. למה הדבורים בונות משושה? *כי מישהו שם למד הנדסה?* למה חיות ארסיות מסומנות באדום וצהוב? *כדי לסמן לאחרות להתרחק?* שפינוזה מסרב לנסות להבין אותו באופן כזה; לטבע אין תכלית, ואנו בוחרים להאניש אותו. אלוהים **אינו *עצוב***; *אתה* בחרת לראות אותו ככזה, כי זה מה שנוח *לך*.
@@ -371,23 +371,23 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
המטרה של שפינוזה, בגדול, היא לשרטט תחילה את מבנה המציאות, ואחריה למקם את האדם בתוך המבנה הזה. לשיטתו, אם נבין את המקום שאנחנו תופסים בכל הדברים[^42], יתחולל בנו מהפך של ממש. הוא לא מתיימר לחשוף בפנינו את התכלית, או לטעון שכולנו נגיע להבנה כזו - נהפוכו, רובנו לא[^53].
> חשוב להבחין בין **תכלית** ל**מהות**: מהותו של הסכין היא לחתוך; סכין עשוי שעווה אינו מממש אותה היטב. אבל, הוא לא קיים כדי לדקור *את האיש ההוא* - בין שהוא משעווה ובין שממתכת.
{.is-warning}
!!! warning ""
חשוב להבחין בין **תכלית** ל**מהות**: מהותו של הסכין היא לחתוך; סכין עשוי שעווה אינו מממש אותה היטב. אבל, הוא לא קיים כדי לדקור *את האיש ההוא* - בין שהוא משעווה ובין שממתכת.
[^50]: זוהי השאלה שמעלה [אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון) בדיאלוג [*אאותיפרון*](/פילוסופיה/אתיקה#תיאוריית-הציווי-האלוהי).
[^53]: תחשבו שאתם תקועים בפקק. מי הם אלו שצופרים? אלו מאחור, שלא רואים מה קורה; אלו שעומדים ליד התקלה שחוללה את הפקק יותר רגועים. זה מה ששפינוזה מבקש לטעון: ההכרה של הדברים תביא איתה אושר.
###אדם - הנפש
### אדם - הנפש
חלקים ג', ד' וה' - המקיפים ביותר ב*אתיקה* - מכילים את הפסיכולוגיה של שפינוזה, תורת הנפש. היא נחלקת לתורת הנפש ה*ניסיונית*[^43], וה*אפריורית*. תורת הנפש ה*ניסיונית* עוסקת במה שנכון לנפש האדם כתוצאה מהניסיון - *אבא הרביץ לי עם חגורה, הרביץ לי הרבה, ולכן אני אוהב שפינוזה*. לעומתה, התורה ה*אפריורית* היא כמו שעשה דקארט ב*הגיונות* - האני, העצם החושב, מהות האדם. דקארט לא דן בנפש כפרויד - ב*מה מפחיד*, *מה טוב* - זה לא רלוונטי; הוא טרוד בנפש כמכונה שמייצרת הכרות - זה שהיא עצם, משהו עצמאי, וכו'. בניגוד לדקארט, שלא טרוד כלל בנפש הניסיונית, שפינוזה עוסק בה באופן די נרחב - בנוסף לדיון האפריורי. לאור זאת, העמדה שלו קצת יותר נוגעת לחיים שלנו מהפילוסופיה המערבית בדרך כלל, שנוטה להשאיר את הנפש הניסיונית מחוץ לתחום הדיון. *אני אביא לך ידיעה*, אומר הפילוסוף המצוי. מה תעשה איתה? זו בעיה שלך; איך היא תגרום לך להרגיש? *זה לא מעניין*.
> המקום שמעניק שפינוזה לנפש לא מקרי: מה שמניע את שפינוזה הוא לא רק הרצון *לדעת*, אלא הרצון ל*שחרור* - הפחד, והאושר - ולכן חשוב לו לעסוק גם בחיים שלנו בעולם הזה.
{.is-success}
!!! is-success ""
המקום שמעניק שפינוזה לנפש לא מקרי: מה שמניע את שפינוזה הוא לא רק הרצון *לדעת*, אלא הרצון ל*שחרור* - הפחד, והאושר - ולכן חשוב לו לעסוק גם בחיים שלנו בעולם הזה.
שפינוזה, כאמור, הוא דטרמיניסט. דטרמיניזם מגיע לרוב (אבל לא תמיד) עם אינסוף דברים *גרועים* נוספים, כמו אתאיזם, וא-מוסריות. אולם, דווקא בעמדה של שפינוזה, *הסופר דטרמיניסטית*, אף אחד מאלו לא נוכח. לשיטתו, האדם **אינו** *ממלכה בתוך ממלכה* - הוא אינו נזר הבריאה, הדבר שאלוהים התכוון אליו, מרכז היקום - וככזה, הוא בסך הכל עוד חלק מהטבע - כמו חתולים ועכבישים. הנקודה הזו עולה אצל שפינוזה הרבה ובלהט: **האדם אינו מיוחד**. איך כל זה קורה?
ניתן להמחיש זאת עם [משל המערה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-המערה) של אפלטון, המתאר את [משל הקו המחולק](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-הקו-המחולק). בניגוד למשל הקו המחולק הסטטי, משל המערה הוא דינאמי - איך חוצים מדרגת הכרה אחת לאחרת. מה המניע של אדם לטפס במעלה דרגות ההכרה? ה[**ארוס**](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה) - התשוקה ליפה[^44].
####דרגות ההכרה
#### דרגות ההכרה
שפינוזה גם מחלק את ההוויה לדרגות הכרה: הראשונה, גרועה ושגויה[^51]; השנייה, טובה יותר, ומספקת להכרת המציאות ולאושר; והשלישית, נשגבת ועליונה לחלוטין, שהדרך אליה לא ידועה, איכשהו מהדרגה השנייה.
ומה מניע אותנו בסולם של שפינוזה? זהו ה**connatus**[^20]. *קונאטוס* יש לכל דבר - ולפיכך גם לבני האדם - אך הוא יתבטא אחרת ביחס לכל יצור. הקונאטוס הוא פתח המילוט של השפינוזה מהאתאיזם ומהא-מוסריות.
@@ -432,7 +432,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
**טוב** ו**רע**, לפי שפינוזה, הם יחסיים; הטוב הוא מה ש*מגביר את כוח הפעולה **בשבילי***; הרע הוא מה שמוריד אותו. הטוב והרע הם סובייקטיבים - מה שמעלה את כוח הפעולה שלי עלול להוריד את שלך.
###שאלת הכוללים
### שאלת הכוללים
זוהי שאלה שמתשלשת מימי הבייניים, שלה שלוש פתרונות בלבד: אפלטוני, אריסטותלי, וסטואי. היא עוסקת ביחס ה*כולל* ל*פרט*. מה יחס האידאה של האדם ליוסי, האדם הפרטי? אפלטון יגיד שהאידאה בא לפני: *האדם כשלעצמו*, שקודם לכל אדם שנולד בפועל - כל אחד הוא צל חיוור של אותה אידאה. אריסטו יגיד שיש *עצם משני*, שנמצא *בתוך* הדברים: *האדם* נמצא בתוך *סוקראטס*, כעצם משני. הסטואים יגידו שהדברים הכוללים נמצאים *אחרי* הדברים הפרטיים, ולמעשה - אינם אלא אשליה - התפיסה הזו מכונה *נומינליזם*. אין באמת דבר כזה *אדם*, אלא את המילה *אדם*, שנוצרה מבני אדם: ראו את יוסי, הג'ינג'י, ואת רפי, שאינו ג'ינג'י, ובחרו להתעלם מההבדלים ולהתייחס למשותף; הסטואי יגידו שאין לזה ביסוס, ושיש רק את האדם הפרטי.
שפינוזה מצודד בסטואים: אין לפיו מושגים כלליים. במקומו, הוא קובע את ה*מושג המשותף* - הדבר שעליו אפשר להשתית מדע רציונלי של המציאות. העובדה שלכל אחד מאיתנו יש גוף, שבא במגע עם גופים אחרים, מאפשרת לנו לעשות *אינדוקציה* ולהתחיל *להכליל* - ומשם להגיע לחוקים.