Moving to MKDocs

פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה.md

@@ -8,30 +8,30 @@ editor: markdown
 dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
 ---
 
-> [דברי היכרות](/פילוסופיה/יוונית/הפוליטאיה_(דברי_היכרות).docx), [מצגת (1)](/פילוסופיה/יוונית/republic_1-2_(slides).pptx), [מצגת (2)](/פילוסופיה/יוונית/republic_2-4_(slides).pptx) [מצגת (3)](/פילוסופיה/יוונית/republic_5-6_(slides).pptx) [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/יוונית/הפוליטיאה.pdf), [טקסט (אנגלית)](/פילוסופיה/יוונית/platosrepublictrans.bloom_text.pdf), [מטלה (בדוקה)](/פילוסופיה/יוונית/פוליטאה.docx) 
-{.is-info}
+!!! info ""
+    [דברי היכרות](/פילוסופיה/יוונית/הפוליטאיה_(דברי_היכרות).docx), [מצגת (1)](/פילוסופיה/יוונית/republic_1-2_(slides).pptx), [מצגת (2)](/פילוסופיה/יוונית/republic_2-4_(slides).pptx) [מצגת (3)](/פילוסופיה/יוונית/republic_5-6_(slides).pptx) [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/יוונית/הפוליטיאה.pdf), [טקסט (אנגלית)](/פילוסופיה/יוונית/platosrepublictrans.bloom_text.pdf), [מטלה (בדוקה)](/פילוסופיה/יוונית/פוליטאה.docx) 
 
-##רקע
+## רקע
 
 הפוליטאה[^1] היא הדיאלוג האפלטוני המייסד הלכה למעשה את מסורת הפילוסופיה המדינית במערב. הפוליטאה היא למשטר כמו שהצדק[^2] הוא לנפש, ועוסקת בנפש השולטת במדינה. הדיאלוג הזה, כמו רוב הדיאלוגים האפלטוניים, הוא כמו 'שואב אבק', וגורר לתוכו נושאים כמו מתמטיקה, חינוך, פסיכולוגיה ואומנויות.
 
-> שימו לב למילה *ירדתי* בתחילת הדיאלוג
-{.is-warning}
+!!! warning ""
+    שימו לב למילה *ירדתי* בתחילת הדיאלוג
 
  הדיאלוג מתרחש בפיראוס, הנמל של אתונה, ולא מרכז העיר כמו בדרך כלל. פיראוס הייתה מעוז המפלגה הדמוקרטית השולטת, וכמו כל עיר נמל המקום בו מייבאים אנשים, סחורות ורעיונות. הדיאלוג מתרחש בטקס הכנסת אלה חדשה לפנתיאון באתונה - האשמה שהוטחה בעבר בסוקראטס (משחית את הנוער, *מכניס אלים חדשים*). האלה היא בנדיס - אלה תראקית[^3] - וסוקראטס מתרשם מהם במידה שווה לאתונאים.
  
  סוקראטס הולך עם גלאוקון, אחיו של אפלטון בנמל, כשמגיע הנער של פולמארכוס[^4] ודורש ממנו לעצור ומהשניים להצטרף אליהם בביתו, במקום לשוב העירה כפי שתכננו. חרף האווירה החברית ביניהם, הזמנה זו ממחישה בעיה בסיסית בפוליטיקה - היא מתבססת על איזון. בעוד שפולמארכוס מאזן את הכוח והרוב, סוקראטס מייצג את החוכמה והשכנוע - והאיזון ביניהם מופר - פולמארכוס **כופה על סוקראטס** את השיחה. בעוד שסוקראטס עדיין מחפש פתח מילוט, גלאוקון מתלהב וגורר אותו עמו.
 
-##הגדרת הצדק
+## הגדרת הצדק
 
 בביתו של פולמארכוס, השניים נתקלים באביו - כפאלוס[^5]. הלה מקונן בפני סוקראטס שאינו מגיע מספיק לבקרם - משום שבזקנתו אינו יכול לעלות לאתונה, וככל שהזמן עובר פוחתת תשוקתו להנאות הגופניות וגוברת תשוקתו ללוגוס[^7]. סוקראטס משיב בגסות - *אני נהנה לדבר עם הזקנים המופלגים*[^6], משום שהם יודעים מהי הדרך המונחת לפנינו בזקנה[^8]. סוקראטס שואל את כפאלוס, שצבר את הונו לאורך חייו, מהי התועלת בכסף - שכן הוא אינו מתלהב מהממון שלו. כפאלוס משיב שהכסף מאפשר לו לנהוג בצדק.
 
 
-> שימו לב: הן כפאלוס והן פולמארכוס אינם אזרחים אתונאים
-{.is-warning}
+!!! warning ""
+    שימו לב: הן כפאלוס והן פולמארכוס אינם אזרחים אתונאים
 
-> כיצד מתיישבת ההגדרה של התשוקה לפילוסופיה ב[*משתה*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה) לעומת זו ב[*פיידון*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון)?
-{.is-danger}
+!!! danger ""
+    כיצד מתיישבת ההגדרה של התשוקה לפילוסופיה ב[*משתה*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה) לעומת זו ב[*פיידון*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון)?
 
 > כלום נגיד כך, בפשטות, שהיא אמירת אמת, והחזרת הדברים שאיש קיבל אותם מרעהו?
 ^עמ'^ ^164,^ ^פס'^ ^331^
@@ -40,6 +40,7 @@ dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
 זוהי **ההגדרה הראשונה של הצדק** בדיאלוג, כפי שמנסח אותה סוקראטס. אלא שאם נשיב לאדם דבר-מה המזיק לו - דוגמת אדם לוקה בנפשו שמשיבים לו את נשקו - האם זהו צדק? בכך מטיל סוקראטס ספק בהגדרה הראשונה לצדק. סוקראטס מסלק את כפאלוס מהדיון באכזריות סוקראטית אופיינית - פולמארכוס מיד קופץ בראש ומתנגד להתנגדותו של סוקראטס להגדרה הראשונית לצדק, וכפאלוס פורש מיד מן הדיון מבלי לשוב. לסילוק יש משמעות סמלית - סוקראטס שובר את הדוקסה ומסלק את המסורת. אלא שכעת כדי לשלוט בדיון, כעת עליו להתמודד עם פולמארכוס.
 
 > "אם כן, להטיב עם הידידים ולהרע עם האויבים - זו צדקה?"
+
 > "כך נראה לי."
 > ^עמ'^ ^166,^ ^פס'^ ^332^
 
@@ -49,18 +50,19 @@ dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
 
 ההודאה הזו מקפיצה את תארסימאכוס[^12], סופיסט המחפש לקוחות באתונה, וקופץ מיד לשיחה בזעם (176, פס' 336). המאבק בין השניים מייצג את המאבק על החברה שנוצרה - מי ישלוט בעיר. דיון זה נמשך עד סוף ספר 1 ולתוך ספר 2 - ומתדרדר לאמצעים רטוריקניים וסופיסטים.
 
-###כניסתו של תארסימאכוס
+### כניסתו של תארסימאכוס
 תארסימכוס מתפרץ בזעם לדיון (336) למשמע ההגדרה של פולימארכוס וסוקראטס לצדק, לפיה האדם הצדיק לא יפגע באיש לעולם. הלה דורש מסוקראטס תשובה ברורה לדינו של הצדק. כשסוקראטס מבקש מתארסימאכוס הגדרה משלו לצדק, הסופיסט דורש כסף עבור תשובתו (וגלאוקון מסכים לשלם לו).
 
 > אינני טוען כי הצדק אינו אלא תועלתו של מי שחזק יותר"
+>
 > ^337^
 
 הדיאלוג הזה עולה במדרגה בדומה ל*גורגיאס* - גורגיאס, פולוס וקאליקלס כמו כפאלוס, פולמארכוס, ותארסימכוס - שניהם ההעלאה השלישית של רמת הדיון. אחת מההשערות היא שאפלטון הרגיש שלא נתן מענה די הצורך לשאלה זו ב*גורגיאס*, ולפיכך משיב כאן את קאליקלס - בדמות תארסימכוס.
 
 אותם החזקים בעיניי תארסימכוס הם השליטים, מגדירי המשטר. 
 
-> תארסימכוס מונה שיטות משטר שונות שם הגדרה זו תקפה, ומונה גם את הדמוקרטיה - שם העם, הרוב הוא הריבון - ונוצרת כאן הגדרה מעניינת לצדק.
-{.is-warning}
+!!! warning ""
+    תארסימכוס מונה שיטות משטר שונות שם הגדרה זו תקפה, ומונה גם את הדמוקרטיה - שם העם, הרוב הוא הריבון - ונוצרת כאן הגדרה מעניינת לצדק.
 
 אבל, מקשה סוקראטס - מה לגבי מצב שבו השליט, בשגיאה בשיקול דעת, חוקק חוק המזיק לו? הצדק הוא לציית לחוק - ולפגוע בחזק - או לא לציית לחוק - ולהפר את הצדק?. חשוב לציין כאן שסוקראטס לא מפריך את התועלת שבצדק.
 
@@ -71,6 +73,7 @@ dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
 כאן תארסימכוס מתדרדר לעלבונות אישיים, ואומר לנו כך: אם הצדק הוא אומנות, הוא אומנות כמו רעיית צאן - רועה הצאן דואג לצאן כדי שיוכל לנצל אותו אחר כך, ומפיל את הפצצה הבאה: 
 
 > הצדק הוא תועלתו של החזק יותר, והעוול הוא יתרון ותועלת לעצמו
+>
 > ^344^
 
 הצדק, אומר תארסימכוס, הוא טובתו של אחר - תועלתו של המושל, והנזקות של מי שמציית; העוול הוא בדיוק ההיפך - הם פועלים בטובתו של השליט, בקיפוח עצמם.
@@ -86,17 +89,17 @@ dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
 גם כאן, המהלך הרטורי הסוקראטי הוביל את תארסימכוס לסתירה - והלה עוזב את הדיון בבושה.
 
 
-##העיר האמיתית כמשל לצדק
+## העיר האמיתית כמשל לצדק
 בספר 2 (201), הדיון מתנהל גם עם גלאוקון[^13], ואדמנטוס[^14] - האחים של אפלטון, צעירים אתונאים עשירים המיועדים לחיים הפוליטים. סוקראטס עדיין שואף לברוח חזרה לאתונה, אלא שגלאוקון, באומץ, מבקש ממנו לשכנע אותו ואת אחיו אודותיו של הצדק, ובכך שהוא רצוי. האופי של האחים תואם את שמם - גלאוקון מתלהב ודוהר קדימה, ואדימנטוס נוקשה, מרוסן, וחמור סבר[^15]. האחים מבקשים לדעת אם הצדק טוב כשלעצמו, או שמא אנו מבצעים אותו לשם מטרה מסוימת? *האם הצדק טוב לאדם הצדיק?*. 
 
 גלאוקון ממחיש את הבעיה במשל [טבעת גיגס](https://en.wikipedia.org/wiki/Ring_of_Gyges) המפורסם (359). המשל ממשיך שהצדק נסוב סביב הנראות, סביב הסברה - מרגע שאין צורך במראית העין של הצדק, בפני אדם ובפני האלים, איש לא יהיה צדיק - הצדק אינו בפיזיס[^16] של האדם, אלא בנומוס. אדימנטוס מוסיף לדבריו של גלאוקון, שאומר כי המבוגרים שמים לב כי הצדק מהולל בעקבות תוצאותיו. אלא שבתוצאות אלו ניתן לשחד את האדם ואת האלים - בקורבנות, במחילות ובטובות - ניתן 'לעשות עסקים' איתם. וכיצד, אפוא, הצדק טוב לאדם הצדיק עצמו, מחוץ לעסקים כאלו? זו ההוכחה שמבקשים האחים מסוקראטס, במסגרת החיים בפוליס (215, פס' 368). 
 
-> זוהי משימתו של סוקראטס בכל ספרי *הפוליטאה* - כאן מוקמת חברה פוליטית בדמותם של סוקראטס והאחים.
-{.is-warning}
+!!! warning ""
+    זוהי משימתו של סוקראטס בכל ספרי *הפוליטאה* - כאן מוקמת חברה פוליטית בדמותם של סוקראטס והאחים.
 
 סוקראטס מבקש לבצע חקירה זו מגדול - לבחון קודם את הצדק במדינה, ודרכו לבחון את הצדק לאדם[^17]. השלושה מייסדים בלוגוס עיר, נפרדת מאתונה - ונבחן דרכה את הצדק. העיר הראשונה שמוקמת[^18] היא עירו של אדימנטוס (216). המדינה, אומר סוקראטס, מוקמת כי אין אדם מתקיים בכוחות עצמו - הוא זקוק לאחרים. אותם אחרים משתפים פעולה, ונהיים יישוב - *פוליס*. האדם הוא מוגבל וסופי, וצרכיו ותאוותיו אינסופיים - וכאן, אומרים אפלטון ואחריו גם אריסטו - ניכר ש**האדם הוא חיה פוליטית**: הוא אינו יכול להתקיים לבד. בעיר של אדימנטוס, הטבע הוא קנה המידה: כל אחד יישא באומנות אחת, לפי כישוריו הטבעיים.
 
-###העיר הבריאה
+### העיר הבריאה
 
 העיר של אדימנטוס פשוטה וכפרית: העובדים עירומים בקיץ ולבושים די הצורך בחורף; ישנים באוהלים; אוכלים לחם ומזון פשוט; אוכלים על האדמה; חובשים זרים ומהללים את האלים; מתקיימים כפי יכולתם, לא מתרבים מעבר ליכולתם, לא אוכלים בשר ולא יוצאים למלחמה. עיר זו מכונה בפי סוקראטס *העיר האמיתית* - *העיר הבריאה* - המאופיינת בפשטות מירבית ובצניעות.
 
@@ -107,7 +110,7 @@ dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
 > "ואיננו קובעים כלל וכלל אם דבר רע הוא המלחמה או אם טוב..."
 ^עמ'^ ^223,^ ^פס'^ ^373^
 
-###"כלבים פילוסופיים?!"
+### "כלבים פילוסופיים?!"
 
 המלחמה מוצבת כאן כחלק בלתי-נפרד מהטבע האנושי - זה מלא תאוות, ואלו גוררות [מלחמות](/כלליים/מלחמה/יוון) - בין כל הערים, ובכל החברות האנושיות. כל חברה אנושית, אפוא, נבנית בפשע כלשהו, על חורבות חברה אחרת. המלחמה הזו מביאה עמה גם גיבורי מלחמה, העושים מעל ומעבר לנדרש - אנו חוצים את גבול ההכרח ונכנסים גם לסוגיית החינוך: החיילים הללו אמורים לעשות מה שאיש אינו רוצה - להרוג ולהיהרג - וצריך לחנך אותם לעשות כן.
 
@@ -117,16 +120,17 @@ dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
 סוקראטס מתאר אותו כמיטב המסורת האתונאית - התעמלות[^22] ומוזיקה[^23]. אותו חינוך, אומר סוקראטס לאדימאנטוס, כרוך בהכרח בצנזורה קשה (376) החל מגיל ינקות. באגדות שיינתנו לאותם הילדים, האלים מתוארים כפשוטים, ומושלמים - המורכבות האנושית, יחד עם הרגשות השליליים, מופשטת מהם - חתירה לאידאות. ההפשטה הזו גוזלת לחלוטין מהאומנויות את החופש שלהן, מהלך שאדימנטוס - קשוח יותר ואירוטי פחות מאחיו - מוכן לעשות.
 
 > הדיון בעמודים הבאים חורה וקשה: כדאי לקרוא אותו מנקודת מבט של מייסדי העיר, ולא כצעירים תושבי העיר שאנו כיום
+
 > (גירוש מהעיר - 395)
-> (חוקי המוזיקה - 424)
-{.is-warning}
+!!! warning ""
+    (חוקי המוזיקה - 424)
 
 גם ההתעמלות הגופנית שמקבלים השומרים עוסקת בויסות חלקים בנפש (411-) - מציאת האיזון הנכון בין הצד הרך בנפש לצד הקשה. 
 
 כמו כן, על מנת שיגנו על העיר, השומרים צריכים לזהות את רצונם הפרטי עם רצונו של הכלל (412) - אין די בחינוך נפשו של השומר היחיד.
 
-> ר' גם: *Kallipolis* - המבנה של העיר (במצגת)
-{.success}
+!!! success ""
+    ר' גם: *Kallipolis* - המבנה של העיר (במצגת)
 
 רצונו של הכלל חיוני לשמירת שלמותה של העיר - אילו השליטים והשומרים, לכל הפחות, לא יזהו את עצמם עם ה*פוליטאה*, מגיעה הפלגנות - *המחלה הפוליטית* - המעידה על סופה הקרב של העיר. אמנם הקשר שלנו ל*פוליס* טבעי, כפי שעמדנו עליו קודם, אך סוקראטס טוען כי אין בטבע הזה די כדי לשמר את המבנה של העיר; נדרש מבנה נוסף, הכרוך בשקר - *השקר האצילי* (414). סוקראטס מתאר את משל 'אמא אדמה', לפיה תושבי העיר נולדו מתוך האדמה שהם שוכנים בה, ולפיכך עליהם לראות בה אמם ומחנכתם[^24]. 
 
@@ -136,10 +140,10 @@ dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
 
 גם בטבע הפוליטי וגם בשקר האצילי אין די בלשמר את מבנה העיר. סוקראטס מבקש גם לשלול מהמעמד השומר כל רכוש, ולכפות עליהם חיים קיבוציים לחלוטין - ומהמעמד הפועל, מבקש לשלול כל עודף רכוש. הרכוש הוא פתח ליחידנות ולהשחתה שבכוחם לפרום את המארג החברתי של העיר.
 
-> שימו לב: אדימנטוס מאפשר בנקל לחלוק גם משפחות (נשים וילדים) במעמדות השומרים והשולטים, מה שייתבטא בהמשך הפוליטאה(423)
-{.is-warning}
+!!! warning ""
+    שימו לב: אדימנטוס מאפשר בנקל לחלוק גם משפחות (נשים וילדים) במעמדות השומרים והשולטים, מה שייתבטא בהמשך הפוליטאה(423)
 
-##העיר האמיתית כמשל לנפש
+## העיר האמיתית כמשל לנפש
 משעמדו על המעמדות בעיר, השלושה מחפשים את המעמדות בנפש. סוקראטס מתחיל בלמנות את ארבעת הסגולות (427) היווניות: צדק, שוויון דעת, אומץ לב והחוכמה: את החוכמה מגדיר סוקראטס כעצה טובה[^25] בניהול ענייני הכלל; את אומץ הלב הוא מגדיר כיכולת לדבוק בדעה השולטת בכל מצב; יישוב הדעת[^26] מגדיר כסדר הנכון של כל חלקי העיר, בו מקבלים עליהם כולם את שלטון התבונה; וכעת, נותרים רק עם הצדק (432).
 
 את הצדק מגדירים בכך ש*כל אחד עוסק בשלו*, **על פי טבעו ומעמדו בעיר** - חזרה כמעט מוחלטת ל'עיר הבריאה' שתוארה קודם לכן. ההגדרה הזו כמעט ריקה מתוכן, במיוחד לאור המהלך האדיר שהתנהל עד כה.  
@@ -149,8 +153,8 @@ dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
 - *Thymos* - עוז הרוח (החלק *ה*פוליטי בנפש, לפי אפלטון, החלק בנו שמתחמם בכעס, לפי הומרוס) - המקביל לשומרים 
 - *To Epithymetikon* - החלק המתאווה - המקביל לפועלים
 
-> להגדרה הזו יש גם אינטואיציה מודרנית: בביטוי "תשלוט בעצמך!" למשל, אנו מבקשים לצוות על חלק אחד בנפש לשלוט בחלק אחר.
-{.is-info}
+!!! info ""
+    להגדרה הזו יש גם אינטואיציה מודרנית: בביטוי "תשלוט בעצמך!" למשל, אנו מבקשים לצוות על חלק אחד בנפש לשלוט בחלק אחר.
 
 ה*Thymos* הוא החלק המעורר את חמתו של גלאוקון מששומע שיאכלו על הרצפה; החלק המעורר בושה; החלק שמבקש חיים מסוג מסוים. ה*Thymos* לא משחק תפקיד בעירו הראשונה של אדימנטוס - ובמידה רבה אחראי לכך שאינה מחזיקה מהעמד. 
 
@@ -158,7 +162,7 @@ dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
 
 לכאורה, סוקראטס קיים כאן את הבטחתו לגאוקון ואדימנטוס: העיר האמיתית עונה על כל הדרישות שלהם, והמבנה שלה מקביל למבנה הנפש. אלא שישנו מתח הולך וגובר בין העיר לנפש, כפי שנחקור בספרים הבאים (442).
 
-###"חוק הנשים" ותא המשפחה
+### "חוק הנשים" ותא המשפחה
 
 בספר 5 (448) ניכרת התחלה מחדש של התהליך, בכוחנות שמפגין פולימארכוס עם אדימנטוס. השניים מאשימים את סוקראטס שהבליג על חלוקת *הכל* - לרבות הנשים והתא המשפחתי. כעת, ניתן את הדעת לתפקידה של המשפחה בפוליטאה, ועל היחס המתבקש בין שני המינים - מה היחס בין המשפחה לבין המדינה? האם המדינה היא כמעיין משפחה, או שמא המדינה מגבילה ומרסנת את המשפחה?
 
@@ -178,7 +182,7 @@ dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
 נדמה כאן כי הדיאלוג אינו באמת מתכון מעשי, אלא ניסוי מחשבתי קיצוני; כדי להקים את העיר המושלמת, הצודקת, יידרש שוויון מוחלט, גם בין המינים; אותו שוויון ייגבה מחיר כבד (יימחק את האישה במובן מסוים, לפי גלאוקון), וכרוך בהפעלת כוח מאסיבי.
 
 
-###פילוסופים שליטים (ומי הם?)
+### פילוסופים שליטים (ומי הם?)
 כאן גולש הדיון ליחסים הבינלאומיים והמלחמות של העיר (473), וסוקראטס אומר, בסייג רב ולאחר שגלאוקון לוחץ עליו, אומר את אמרתו המפורסמת ביותר - האושר הפרטי והאושר הציבורי דורש את שלטון הפילוסופיים בעיר[^32]. כאן נדמה, למרות דיון *הכלבים הפילוסופיים*, שאנו לא יודעים עד הסוף מי הוא בכלל הפילוסוף - וכאן הדיון זולג מחוץ לאופק הפוליטי המוכר לאחים (474). 
 
 סוקראטס מגדיר בפנינו תחילה את הפילוסוף כזה שאוהב את כל הלמידה מתוך אהבתו ותאוותו לחוכמה - עמדה שהתבטאה ב*משתה*. אלא שתחת הגדרה זו, אומר גלאוקון, נופלים 'פילוסופים רבים ומשונים' - אוהבי המוזיקה, התיאטרון, וכל בעלי תחביב חזק אחר - האם אלו יכולים לשלוט על העיר? סוקראטס מסייג בכך שמגדיר את הפילוסוף כזה שמושא אהבתו הוא *האמת*: רוב בני האדם אוהבים לראות דברים יפים, אך רובם לא אוהבים כלל את השאלה *מהו היפה?*. הפילוסוף הוא זה שנפשו לא מאפשרת לו להפסיק לחתור לכיוון אותה האמת. זה אשר לא בוער בו רצון כזה, *אהבת החוכמה*, אינו מנסה לחדור מבעד לסברה ולחפש את האמת (476).
@@ -193,13 +197,13 @@ dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
 
 (משל האוניה)
 
-##בעיית הטבע והחינוך הפילוסופי
+## בעיית הטבע והחינוך הפילוסופי
 
 אותו השליט יצטרך מצד אחד להיות אמיץ לב, נחוש וזריז, אך בעל יכולת למידה יוצאת דופן (504), וצדק. אלא שיש מה שעולה על כל הסגולות האלה, ועל הצדק - עבורו הקרבנו עד כה את הכל! - משום שאלו סגולות המוניות. הסגולה העולה על כל אלה, אומר סוקראטס, היא ***החוכמה***. מהי, איפוא, אותה חוכמה? מהו המושא שלה?
 
 כאן אנו שוברים את האופק הפוליטי המוכר וצוללים לשיח חדש לחלוטין.
 
-###משל השמש
+### משל השמש
 
 מעל הצדק, ומעל כל האידאות האחרות, ניצב מושאה של החוכמה - **הטוב**: הנעלה על כל דבר אחר, והמקור לדיוק בכל דבר אחר. את אותו הטוב קשה ביותר לתאר - נסו למשל להבדיל בין תענוגות 'טובות' לכאלו שאינן טובות. סוקראטס מציב את הטוב (505) בבסיס התועלת של כל פעולותינו בעולם. בעוד שלעומת התכונות אחרות אנו מסוגלים להסתפק במראית עין (של היפה, של הצודק, וכדומה), בטוב איננו מסתפקים בדבר זולת הטוב ביותר: סוקראטס סבור שהטוב הפרטני אינו מחזיק מים - רק הטוב המוחלט, אליו כולנו שואפים. 
 
@@ -207,37 +211,37 @@ dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
 
 את התחום הנראה מתאר סוקראטס כמגיע מהשמש - המספקת את כל התנאים בכדי לראות. העין, באמצעותה אנו רואים, דומה במידה מסוימת לשמש - הנותנת את הנראות לצבע, ואת כוח הראייה לעין. סוקראטס מקביל יחס אנאלוגי זה לתחום המושכל - זהו היחס בין הטוב לשכל (508). כשם שהעין אינה יכולה לפעול בהיעדר השמש המעניקה לה את הכוח לראייה, השכל יכול לתפוס משהו רק בכוח ההכרה שמעניק לו הטוב. הטוב הוא מה שנותן למושכל [^35] את ההוויה והאמת, ומאציל את השלמות (למעשה, הטוב *הוא* אידאת השלמות - כל דבר מושלם לוקח בה חלק) לכל האידאות, ומעניק לשכל את הכוח להבחין בה. 
 
-> למה החיים טובים? למה ראוי לחיות אותם? אפלטון רומז שהתשובה היא משום שהחוכמה אפשרית בהם; היא העונג שאנו מחפשים בכל המעשים האחרים. זוהי ההכרה שמאפשר הטוב, והפילוסופיה, ברודפה את החוכמה, מצדיקה את הקיום. 
-{.is-warning}
+!!! warning ""
+    למה החיים טובים? למה ראוי לחיות אותם? אפלטון רומז שהתשובה היא משום שהחוכמה אפשרית בהם; היא העונג שאנו מחפשים בכל המעשים האחרים. זוהי ההכרה שמאפשר הטוב, והפילוסופיה, ברודפה את החוכמה, מצדיקה את הקיום. 
 
 מה קורה, איפוא, כשהנפש מנסה לדעת?
 
-###משל הקו המחולק
+### משל הקו המחולק
 סוקראטס מציג זאת ב**משל הקו המחולק**(509) - הוא מבקש מגלאוקון לצייר קו, ולחלקו לשניים[^36]: התחום המושכל והתחום הנראה. הוא מחלק כל תחום לשני חלקים נוספים. את התחום הנראה מחלק ל'צלמים'[^37] ו'כוח הדימיון'[^38] המקביל לו. אלו מייצגים את הפרטים המוחשיים בעולם[^39] והאמונה[^40]. אלא שכאן נשאלת השאלה - מה מייצג את הקרבה הבלתי אמצעית הזו בינינו לבין הפרטים המוחשים בעולם? כאן אנו פונים לתחום המושכל (510)
 
 את הפרטים המוחשיים בעולם אנו מסוגלים להפוך לישיים מתמטיים[^41] מדויקים (דוגמת המשולש הצולע של אנדי, המייצג את *המשולש כלשעצמו*). סוקראטס מדגים זאת (523) בדוגמת *שלושת האצבעות*. כל אחד מהחושים שלנו מעביר לנו מידע סותר: בין מה שקשיח (העצם) ולרך (העור), היחס והנראות, אך אנחנו מבדילים בין כל המידע הזה בכוח נפשי אחר: יש חלק קשה וחלק רך, חלק גדול וחלק קטן - אנו עושים אבחנה, חיבור, חיסור ועוד בכל תפיסה מעבר לתפיסה החושית ובכך תופסים *מונדות* שכליות. 
 
-> הצלמים הם מושא כח הדימיון, והפרטים המוחשיים הם מושאה של האמונה.
-{.info}
+!!! info ""
+    הצלמים הם מושא כח הדימיון, והפרטים המוחשיים הם מושאה של האמונה.
 
 את החשיבה המתמטית הזו, דרכה אנו תופסים את הישים, מכנה סוקראטס כ*חשיבה מושגית*[^42]. 
 אלא שחשיבה זו עדיין תלויה בתמונות ובייצוגים, ועדיין מתייחסת למושאים שלה כמו היפותזות, ואינה חוקרת אותם. למשל, החשיבה המדויקת הזו מבצעת פעולות מתמטיות - אך לא שואלת *מהו* מספר, או מה זה *להיות* מספר (הדבר כשלעצמו): היא מניחה שכולנו יודעים מה הוא. לכן אנו זקוקים לחלק נוסף, הכרוך במאמץ נפשי אדיר - המאמץ האחרון של הארוס הפילוסופי. 
 
-> הישיים המתמטיים הם מושאה של המחשבה
-{.info}
+!!! info ""
+    הישיים המתמטיים הם מושאה של המחשבה
 
 
 זוהי ההכרה השכלית[^43], שמושאן הן הצורות[^44] (511). 
 החשיבה הפילוסופית המלאה (*דיאלקטיקה*) כפי שסוקראטס מאפיין אותה היא זו שתופסת את ראשית הדברים וכל מה שמשתלשל ממנה - והיחס בין כל הדברים האלה. ידע פילוסופי *מלא* הוא לא *תלוש הקשר* - הוא תופס את העולם במלוא הקשרו - הלוגוס כשלעצמו. רק כאן נסגר לבסוף הפער בין הלוגוס שלנו, במובן החשיבה, ללוגוס של העולם - סדר הדברים בקוסמוס. זוהי ההגדרה האפלטונית לחוכמה: לתפוס את הראשית של הכל יחד עם אותו הכל.
 
-> הצורות הן מושאן של ההכרה השכלית.
-{.info}
+!!! info ""
+    הצורות הן מושאן של ההכרה השכלית.
 
 אבל האם תפיסה כזו מוחלטת אפשרית בכלל?
 נדמה כי אפלטון סבור שלא - לפחות לא בחיים האלה.
 אלא שאנו חווים הבזקים, כמו ברק, של התפיסה הזו - והעונג באלו כה עצום, שאפלטון סבור שדי בו להצדיק את החיים. 
 
-###משל המערה
+### משל המערה
 
 סוקראטס מציג משל על הטבע שלנו והחינוך שלנו, המפורסם מכתבי אפלטון ואולי אף בעולם העתיק. המשל פונה לאדם באשר הוא אדם - לא ליוונים, או לגברים, או כל דבר אחר (512).
 
@@ -261,12 +265,12 @@ dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
 
 אותו אסיר אינו ישוב למערה; אלא שזה מה שאנו עושים בהמליכנו פילוסוף - אנו מכריחים אותו לחזור למערה, ועושים לו עוול. החיים המאושרים באמת לפילוסוף, הם פילוסופיה; השבתו לעולם הפוליטי הוא אי צדק נורא, אומר גלאוקון. וכעת, למרות כל מה שהקרבנו כדי להקים את העיר הנדמית לנו הצודקת ביותר - היא אינה כזו כלל. 
 
-> אין פתרון אמיתי לבעיה הפוליטית. כדי שהעיר תהיה צודקת, החוכמה צריכה לשלוט; אך החוכמה אינה רוצה לשלוט, וההמונים אינם מעוניינים בשלטונה. העיר הצודקת ביותר אינה אלא חלום שלא יכול להתגשם.
-{.is-danger}
+!!! danger ""
+    אין פתרון אמיתי לבעיה הפוליטית. כדי שהעיר תהיה צודקת, החוכמה צריכה לשלוט; אך החוכמה אינה רוצה לשלוט, וההמונים אינם מעוניינים בשלטונה. העיר הצודקת ביותר אינה אלא חלום שלא יכול להתגשם.
 
 
-> ר' גם - [החלון של אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/תיאיטיטוס#החלון-של-אפלטון) (תיאיטיטוס)
-{.is-success}
+!!! is-success ""
+    ר' גם - [החלון של אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/תיאיטיטוס#החלון-של-אפלטון) (תיאיטיטוס)
 
 [^1]: *Politea* - המשטר (כמו *Polis* - עיר, *Polites* - אזרח, *Politike* - פוליטיקה)
 [^2]: *Dikaiosyne* - הכוונה למצב נפשי, ממנו נובע הצדק