Moving to MKDocs
This commit is contained in:
@@ -8,13 +8,13 @@ editor: markdown
|
||||
dateCreated: 2024-01-26T21:01:04.731Z
|
||||
---
|
||||
|
||||
> [סילבוס](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/url/view.php?id=2509955), [מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=49800), [ספר](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/url/view.php?id=2509955)
|
||||
{.info}
|
||||
!!! info ""
|
||||
[סילבוס](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/url/view.php?id=2509955), [מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=49800), [ספר](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/url/view.php?id=2509955)
|
||||
|
||||
> [שיעור](/פילוסופיה/לשון/l-introduction-handout.rtf)
|
||||
{.is-info}
|
||||
!!! info ""
|
||||
[שיעור](/פילוסופיה/לשון/l-introduction-handout.rtf)
|
||||
|
||||
##המהפכה הלשונית
|
||||
## המהפכה הלשונית
|
||||
הפילוסופיה של הלשון טרודה בכל השאלות שמעניקות לשפה משמעות. למה בכלל אנחנו מבינים שפה? מה מענקים לביטויים משמעות? איך אפשר לדבר על דברים שלא בהכרח קיימים בעולם, ומה הופך רצף מסוים של צלילים ומחרוזות לדקדוקי?
|
||||
|
||||
הפילוסופיה של הלשון אינה ממש חלק מהמסורת הפילוסופית לאורך רוב ההיסטוריה שלה.
|
||||
@@ -30,14 +30,15 @@ dateCreated: 2024-01-26T21:01:04.731Z
|
||||
|
||||
וכשם שעשו המהפכות שקדמו לה, המהפכה הלשונית שוב מטה את הכף, ושמה את מלוא הכובד סביב המחשבה, כפי שזו עולה ב**שפה**. כעת, הפילוסופים טרודים ב**לוגיקה**, ובראשם [פרגה](/פילוסופיה/לשון/פרגה)[^3] - אבי הלוגיקה המודרנית והפילוסופיה של הלשון[^4].
|
||||
|
||||
##תורת הייצוג של לוק
|
||||
## תורת הייצוג של לוק
|
||||
|
||||
> [התפיסה הלוקיאנית של השפה](/פילוסופיה/לשון/לוק.pdf)(מתוך: מסכת טבע האדם)
|
||||
{.is-info}
|
||||
!!! info ""
|
||||
[התפיסה הלוקיאנית של השפה](/פילוסופיה/לשון/לוק.pdf)(מתוך: מסכת טבע האדם)
|
||||
|
||||
[לוק](/פילוסופיה/חדשה/לוק), כרבים מהפילוסופים בתקופתו, היה טרוד ב**אידאה** - פיתוח קרטזיאני - שמשמעותה מושא מחשבתי מסוים - ישיים ממשיים **בתודעה הפרטית** של כל אדם ואדם[^5]. לוק העניק אף הוא קדימות למחשבה, וטען שזו בלבד מעניקה משמעות לשפה.
|
||||
[index](פילוסופיה/חדשה/לוק/index.md), כרבים מהפילוסופים בתקופתו, היה טרוד ב**אידאה** - פיתוח קרטזיאני - שמשמעותה מושא מחשבתי מסוים - ישיים ממשיים **בתודעה הפרטית** של כל אדם ואדם[^5]. לוק העניק אף הוא קדימות למחשבה, וטען שזו בלבד מעניקה משמעות לשפה.
|
||||
|
||||
> האידאה הקרטזיאנית **היא לא** האידאה האפלטונית!
|
||||
|
||||
> האידאה הקרטזיאנית מדברת יותר על הצורה ממש של חפץ מולנו, ולא מושא מטאפיזי כזה או אחר. אנחנו מדברים על הבקבוק ממש, לא על ה*בקבוקיות של הבקבוק*.
|
||||
{.is-warning}
|
||||
|
||||
|
||||
@@ -8,14 +8,14 @@ editor: markdown
|
||||
dateCreated: 2024-02-25T14:18:33.795Z
|
||||
---
|
||||
|
||||
> [טקסט: שתי דוגמות לאמפריזיזם (אנגלית)](/פילוסופיה/לשון/quine_en.pdf), [עברית](/פילוסופיה/לשון/quine_he.pdf)
|
||||
{.info}
|
||||
!!! info ""
|
||||
[טקסט: שתי דוגמות לאמפריזיזם (אנגלית)](/פילוסופיה/לשון/quine_en.pdf), [עברית](/פילוסופיה/לשון/quine_he.pdf)
|
||||
|
||||
הפילוסוף [**וילארד ון אורמן קווין**](https://en.wikipedia.org/wiki/Willard_Van_Orman_Quine) הוא אחד הפילוסופים האנליטיים המשפיעים ביותר. הוא היה תלמיד של וויטהד, ולאחר שקרא ספר של ראסל השתכנע ונשאר בפילוסופיה. הוא נפגש בשלב מסוים עם קארנפ ושאר הלוגיקנים מזרם הפוזיטיביזם הלוגי, ומשם נולדה ההגות שלו. במאמרו מ1951, הוא מבקר את את הרעיון של האמת על פי הקונבנציה - הרעיון המרכזי של הפוזיטיביזם - ומבקר את ניסיונם של העמדת הלוגיקה על הניסיון, הנדון לכישלון: כדי לעמוד על הלוגיקה מניסיון, אנו זקוקים להגדרות - שהן מלכתחילה לוגיות אפריורית; בתמצית, אי אפשר לגלות את הלוגיקה בלי לוגיקה.
|
||||
|
||||
קווין אינו רק נגטיבי - הוא מציע חלופה פילוסופית הולמת לפוזיטיביזם. הכתבים שלו עוסקים במידה רבה בספקנות ביחס למשמעות.
|
||||
|
||||
##עקרונות הפוזיטיביזם
|
||||
## עקרונות הפוזיטיביזם
|
||||
|
||||
הטענה המרכזית של הפוזיטיביזם הלוגי היא חלוקה של הפסוקים לאנליטיים - שאמיתותם נגזרת מכוח המשמעות שלהם - ולסינטתיים - כאלו שניתנים לאימות או הפרכה על פי ההתנסות. ההפרדה הזו עומדת בלב הפרויקט הפוזיטיביסטי, אך עומדת מוסווה בלב רוב הפילוסופיה. ההשלכות של המאמר - המבקר את ההפרדה הזו, אפוא, הן הרבה מעבר לפוזיטיביזם.
|
||||
|
||||
@@ -35,7 +35,7 @@ dateCreated: 2024-02-25T14:18:33.795Z
|
||||
|
||||
קווין נותן לנו שתי תפיסות (דוגמות):
|
||||
|
||||
##כישלון הההפרדה לאנליטי וסינתטי
|
||||
## כישלון הההפרדה לאנליטי וסינתטי
|
||||
הפוזיטיביזם קובע כי:
|
||||
|
||||
> כל פסוק ניתן לסיווג כאנליטי (אמיתי מכוח עצמו) או כסינתטי (אמיתי מכוח עובדה)
|
||||
@@ -99,11 +99,11 @@ dateCreated: 2024-02-25T14:18:33.795Z
|
||||
|
||||
ומה לגבי הרעיון שפסוק אנליטי הוא זה ששלילתו היא סתירה? אם סתירה מתוארת סינטקנטית אז סתירה עצמית היא תמיד מהצורה p & ~p. אבל, זה לא יעזור להראות ש"רווק הוא נשוי" הוא סתירה, כי הוא מצורה אחרת (Ga & Ha). איך נרחיב את הסתירה כך שתחול על רווק ונשוי? נידרש שוב למושג שמניח אנליטיות (אן הפסוק שקרי רק בזכות עובדות על משמעות אז הוא סתירה עצמית). משמע, *רעיון הסתירה העצמית דורש אותה מידה של הבהרה כמו אנליטיות*.
|
||||
|
||||
> בקיצור, כל הניסיונות להגדיר אנליטיות נתקעים באותה בעיה: לא ניתן להגדיר את האנלטיות מבלי להגדיר את ההכרח, או להגדיר את ההכרח מבלי להגדיר את האנליטיות. *עצם ההבחנה בין אניליטי לסינתטי הוא לא אמפירי* - ולכן הפוזיטיביזם נופל.
|
||||
{.is-warning}
|
||||
!!! warning ""
|
||||
בקיצור, כל הניסיונות להגדיר אנליטיות נתקעים באותה בעיה: לא ניתן להגדיר את האנלטיות מבלי להגדיר את ההכרח, או להגדיר את ההכרח מבלי להגדיר את האנליטיות. *עצם ההבחנה בין אניליטי לסינתטי הוא לא אמפירי* - ולכן הפוזיטיביזם נופל.
|
||||
|
||||
|
||||
##כישלון עיקרון האימות
|
||||
## כישלון עיקרון האימות
|
||||
ראו את עיקרון האימות של המשמעות הפוזיטיביסטי:
|
||||
|
||||
> כל פסוק משמעי ניתן לתרגום לפסוקים על אודות התנסויות חושים
|
||||
|
||||
@@ -8,13 +8,14 @@ editor: markdown
|
||||
dateCreated: 2024-03-04T12:20:20.876Z
|
||||
---
|
||||
|
||||
> [טקסט](/פילוסופיה/לשון/ויטגנשטיין.pdf)
|
||||
{.is-info}
|
||||
!!! info ""
|
||||
[טקסט](/פילוסופיה/לשון/ויטגנשטיין.pdf)
|
||||
|
||||
[לודוויג ויטגנשטיין](https://en.wikipedia.org/wiki/Ludwig_Wittgenstein) עבד בהיכרות עמוקה עם ברטראנד ראסל, שלאחר שהות ארוכה עמו כתב את ה*טראקטטוס* - הספר היחיד שהתפרסם בימי חייו. את הספר חתם בביטוי *יש דברים שעליהם צריך לדבר, ואחרים שעליהם צריך לשתוק* - ואכן, מיד אחרי הספר, השתתק - עזב את הפילוסופיה. זהו *ויטגנשטיין המוקדם*. בסופו של דבר, חזר ויטגנשטיין לפילוסופיה (זהו *ויטגנשטיין המאוחר*) - והביא איתו רעיונות קיצוניים: הוא קבע שפילוסופיה היא לא עניין של מהות, או של תזות, או 'מלכת המדעים', בסיס המדע - אלא רק לאפשר את הידיעה, ולהראות שכל ידע הוא אפשרי. הוא מושל אותה לפסיכותרפיה - שמשחררת אותנו מתפיסות ודעות מותנות.
|
||||
|
||||
|
||||
> כאשר הם קראו לדבר-מה בשם ופנו בתוך כך לעברו, ראיתי זאת, ותפסתי שבצליל שהם משמעים הם מכנים את הדבר שעליו הם רוצים להצביע. שזה אמנם רצונם, התחוור לי מתנועות גופם - השפה הטבעית, כביכול, של כל העמים, שמהבעות הפנים, ניעת העיניים, תנועת האברים ונימת הקול מביעות את רחשי הלב כאשר אנו מבקשים דבר-מה, מחזיקים בו, דוחים אותו או נמלטים מפניו. כך למדתי בהדרגה להבין אלו דברים מציינות המלים ששמעתין מובעות שוב ושבו במקומותיהן המיודעים במשפטים שונים: ואחרי שהרגלתי את פי בסימנים הללו, הבעתי אף אני באמצעותם את מבוקשי (אוגוסטינוס, וידויים I, 8)
|
||||
|
||||
> מסמלים אלה, כך נראה לי, מצטיירת בפניו תמונה מסוימת של מהות הלשון האנושית. דהיינו, זו: מלות הלשון מכנות עצמים בשם - משפטים הם צירופים של שמות כאלה \[...\] בתמונה זו של הלשון אנו מוצאים את שורשיו של הרעיון: לכל מלה יש משמעות. משמעות זו מחוברת למלה. היא העצם שהמילה מציינת אותו.
|
||||
על הבדל בין סוגי מלים אין אוגוסטינוס מדבר. מי שמתאר את לימודי השפה באופן כזה חושב בראש-ובראשונה, לדעתי, על שמות-עצם, כמו "שולחן", "כיסא", "לחם", ועל שמות של אנשים, ורק במקום השני - על שמות של פעולות או של תכונות מסוימות: ועל שאר סוגי המילים הוא חושב כעל משהו שיסתדר מאליו.
|
||||
> תן דעתך על השימוש הבא בלשון: אני שולח מישהו לקניות. אני נותן לו פתק שעליו מסומן: "חמישה תפוחים אדומים". הוא לוקח את הפתק אל החנווני: זה פותח את המגירה שעליה מסומן "תפוחים": לאחר מכן הוא מחפש בטבלה את המלה "אדום" ומוצא לנגדה דגם צבע: ואז הוא אומר את סדרת המספרים המונים - אני מניח שהוא יודע אותה בעל-פה - עד למלה "חמש", ועם כל מלת מספר הוא מוציא מהמגירה תפוח שצבעו כצבע הדרם. כך, ובאופן דומה, פועלים עם מלים. "ואולם, איך הוא יודע היכן וכיצד עליו למצוא את המלה "אדום" ומה עליו לעשות עם המלה "חמש" - ובכן, אני מניח שהוא פועל כפי שתיארתי. להסברים ישנו סוף באיזשהו מקום.
|
||||
@@ -22,6 +23,7 @@ dateCreated: 2024-03-04T12:20:20.876Z
|
||||
ויטגנשטיין יוצא מיד כנגד הרעיון שלמילים יש משמעות מובנית. אוגוסטינוס מתאר את למידת השפה כתהליך ילדי, בצבעים עזים - של קישור הדברים בעולם למשמעות המהותית של המילים. ויטגנשטיין יוצא נגד ההנחה הזו - *להסברים ישנו סוף באיזשהו מקום*. איך החנווני מבין מה אומר *חמש*, או *אדום*? תמיד יש גבול להסבר שנוכל לתת. אנחנו לומדים, כמו שאוגוסטינוס מתאר, כיצד *להשתמש* במילים. אולם, אין די בכך להסביר את *משמעות* המילים - ההוראה. הפילוסופים של השפה, ובראשם פרגה וראסל, נסמכים על ההוראה כלב המשמעות של השפה: ביטוי אמיתי הוא כזה שנושא משמעות. אולם, קובע ויטגנשטיין, הדימוי הזה פרימיטיבי, וחסר.
|
||||
|
||||
> 2. המושג הפילוסופיה הזה של משמעות הוא בן-בית בדימוי פרימיטיבי של האופן שבו מתפקדת השפה. אך ניתן גם לומר שהוא הדימוי של שפה פריטמיבית יותר מזו שלנו.
|
||||
|
||||
> נתאר לעצמנו שפה שמתאים לה התיאור שנתן אוגוסטינוס: על שפה זו לשרת את התקשרות בין בנאי A לבין עוזרו B. A מקים מבנה מאבני ביין: מצויים שם לבנים, עמודים, לוחת וקורות. על B להגיש לA את אבני הבניין לפי הסדר שהו הוא זקוק להן. למטרה זו הם משתמשים בשפה שמלותיה הן "לבנה", "עמוד", "לוח", "קורה". A קורא אותן בקול: - B מגיש את אבן הבניין שהוא למד להגיש בתגובה לקריאה זו. - ראה זאת כשפה פרימיטיבית שלמה.
|
||||
|
||||
ויטגנשטיין מתאר פה את השפה כעניין תפעולי גרידא - הרעיון הזה שהיא נושאת משמעות חסר שחר.
|
||||
@@ -55,9 +57,9 @@ dateCreated: 2024-03-04T12:20:20.876Z
|
||||
|
||||
ויטגנשטיין יוצא נגד הרעיון של דברים פשוטים ומורכבים במציאות (48), שסביבם אנו יכולים להורות - ומייחסים אותם כפונקציה שפתית סובייקטיבית. (59). הוא יוצא כנגד הרעיון שישנם דברים בסיסיים - בין שחלקי חומר, ובין שתחושות בלתי-ניתנות להכחדה, כמו שראסל סבור שישנן (69).
|
||||
|
||||
##פרדוקס הכללים של קריפקה
|
||||
> [טקסט](/פילוסופיה/לשון/קריפקי-ויטגנשטיין.pdf)
|
||||
{.is-info}
|
||||
## פרדוקס הכללים של קריפקה
|
||||
!!! info ""
|
||||
[טקסט](/פילוסופיה/לשון/קריפקי-ויטגנשטיין.pdf)
|
||||
|
||||
בארקלי ויום לקחו את הספקנות היוונית הקלאסית וגררו אותה לעולם המשמעויות - לאני, לזמן, ולמשמעות. אולם עד קריפקה, איש לא הטיל את הספק הזה במשמעות של השפה.
|
||||
|
||||
|
||||
@@ -10,7 +10,7 @@ dateCreated: 2024-02-18T14:33:17.767Z
|
||||
|
||||
> [טקסט: דחיית המטאפיזיקה](/פילוסופיה/לשון/קרנאפ.pdf)
|
||||
|
||||
##מהו פוזיטיביזם לוגי?
|
||||
## מהו פוזיטיביזם לוגי?
|
||||
|
||||
**הפוזיטיביזם הלוגי** הוא מונח מורכב, הבנוי מ:
|
||||
|
||||
@@ -25,19 +25,19 @@ dateCreated: 2024-02-18T14:33:17.767Z
|
||||
|
||||
האימפריציזם סבור כי טענות שאינן מתבססות על החושים אינן יכולות להיות מוצדקות אפיסטמית. הפוזיטיביזם הלוגי גרר את זה לכדי קיצון - טענות שאינן ניתנות לאימות אמפירי **אינן יכולות לשאת משמעות כלל**.
|
||||
|
||||
###תיאוריה של משמעות
|
||||
### תיאוריה של משמעות
|
||||
השאלה המרכזית של הפוזיטיבזם הלוגי הייתה **מה מכונן משמעות**. ניסוח קריטריון של משמעות תבהיר את טווח החקירה הפילוסופית, ויקבע מה השאלות שיש לדון בהן.
|
||||
|
||||
אם אין, למשל, פסוקים על אלוהים, או על האין - שעומדים בקריטריון שכזה, הרי שהם חסרי תוכן, ואז אין כל טעם לניתוח פילוסופי של מושגים אלה.
|
||||
|
||||
[^1]: ובמיוחד - *הטרקטטוס*.
|
||||
|
||||
##דחיית המטאפיזיקה
|
||||
## דחיית המטאפיזיקה
|
||||
את המשמעות הזו ביקשו לבסס **אייר** ו**הן**. לשיטתם, פסוק נחשב כבעל משמעות רק אם הוא מבטא מחשבה **אפריורית**, או **אפוסטריורית**. זוהי חלוקה דיכוטומית, של כל הפסוקים - לפסוקים אמפירים, הכפופים לעיקרון עובדות על משמעות, ולפסוקים אפריוריים - הכפופים לאנליטיות.
|
||||
|
||||
משמע, פסוק משמעי רק אם הוא ניתן לאימות\הפרכה על ידי ההתנסות, או אם הם נושאים משמעות אנליטית (כמו טאותולוגיות) - פסוקים אמיתיים בהכרח.
|
||||
|
||||
###המזלג של יום
|
||||
### המזלג של יום
|
||||
> או שטענה ניתנת לאימות אמפירי, או שהיא אנליטית - אמיתית או שקרית מכוח משמעותה בלבד.
|
||||
|
||||
הדעה של יום והפוזיטיביסטים הלוגים קיצונית מאוד - **כל דבר שלא ניתן להפריך או לאשש, או להסיק אנליטית, חסר משמעות לחלוטין**.
|
||||
@@ -55,20 +55,21 @@ dateCreated: 2024-02-18T14:33:17.767Z
|
||||
|
||||
מחבר *דחיית המטאפיזיקה*, קארנפ, מנסה להגיע לרדוקציה פנומנליסטית.
|
||||
|
||||
##אימות תיאורטי ואימות מעשי
|
||||
## אימות תיאורטי ואימות מעשי
|
||||
> פסוק ניתן ל**אימות תיאורטי** אם, למרות שאין לי יכולת מעשית לערוך תצפיות שיוכיחו או יפריכו אותו, אני יכל לדמיין אילו תצפיות נדרשות כדי לאמת או להפריך אותו.
|
||||
|
||||
> פסוק ניתן ל**אימות מעשי** אם יש לי היכולת למקם את עצמי במצב שבו אוכל לערוך תצפיות שמספיקות לאימות הטענה שהוא מביע.
|
||||
|
||||
אבל מהו אימות? האם הוא דורש **אימות חזק[^2]** - הוכחת אמיתותו או שקרותו בנביעה לוגית, באופן מוחלט? זהו קריטריון קשה מאוד; תצפיות לעולם לא מספיקות לכינון נביעה לוגית, משום שכמות התצפיות תמיד סופית.
|
||||
|
||||
מנגד, האם מספיק **אימות חלש** - שלא דורש הוכחה ודאית, אלא מסתפק ברלוונטיות של תצפיות נוספות באשר להפרכתו או אישושו?
|
||||
|
||||
> בגדול - האם אני חייב להוכיח כל דבר מעבר לכל ספק, או לסבור אותו על סמך מספר סופי של תצפיות?
|
||||
{.is-info}
|
||||
!!! info ""
|
||||
בגדול - האם אני חייב להוכיח כל דבר מעבר לכל ספק, או לסבור אותו על סמך מספר סופי של תצפיות?
|
||||
|
||||
[^2]: *בעיית האינדוקציה*
|
||||
|
||||
###אייר: הגדרה ראשונה
|
||||
### אייר: הגדרה ראשונה
|
||||
> לפסוק משמעי יש תוצאות אמפיריות: יש פסוקים תצפיתיים שנגזרים ממנו בעזרת הנחות נוספות ולא מההנחות הנוספות לבדן.
|
||||
|
||||
פסוק תצפיתי ניתן לאימות אם ורק אם:
|
||||
@@ -77,10 +78,10 @@ dateCreated: 2024-02-18T14:33:17.767Z
|
||||
|
||||
הרעיון: להראות שפסוק בעל משמעות עושה הבדל למה ניתן לתצפית. הוא יהיה בעל משמעות אם, כאשר נוסיף אותו לתצפיות, תהיה לו השלכה על האמיתות או ההפרכה של סט התצפיות כולו.
|
||||
|
||||
###הבעיה
|
||||
### הבעיה
|
||||
|
||||
> כאן נקלעתי למצוקה. הקריאה וההסקה על חשבונכם.
|
||||
{.danger}
|
||||
!!! danger ""
|
||||
כאן נקלעתי למצוקה. הקריאה וההסקה על חשבונכם.
|
||||
|
||||
|
||||
ישעיהו ברלין מעלה בעיה:
|
||||
@@ -114,7 +115,7 @@ S = ~(O1 & O2 ) v ~(N & O3 )
|
||||
|
||||
---
|
||||
|
||||
##הבעיה של המתמטיקה והלוגיקה
|
||||
## הבעיה של המתמטיקה והלוגיקה
|
||||
בעוד שידיעה מדעית לא מתיימרת לוודאות מוחלטת - הלוגיקה והמתמטיקה כן. זה, כמובן, לא מתיישב עם האימפריציזם.
|
||||
|
||||
הפוזיטיביזם מבצע שלוש הבחנות:
|
||||
@@ -136,14 +137,14 @@ S = ~(O1 & O2 ) v ~(N & O3 )
|
||||
אולם נותר הקושי המהותי - איך יכולה להיות טענה שהיא *גם* על העולם - ו*גם* הכרחי?
|
||||
|
||||
|
||||
###קונבנציונליזם
|
||||
### קונבנציונליזם
|
||||
הזרם הזה קובע כי הטענות הן הכרחיות מכוח השפה. למשל, 5+7 הוא אמיתי ולו משום שזה סימן סינונימי ל12. הוא טוען שהמתמטיקה והלוגיקה לא מוסיפות ידע, אלא הופכות ידע מובלע למפורש. זהו הפתרון הקונבנציונליסטי לכך שמיל ביקש לוותר על ההכרח וקאנט ביקש לקבעו כמטאפיזי.
|
||||
|
||||
אלא שגם בקובנציונליזם ישנה בעיה. אם ההגדרה היא רק מוסכמה, הרי שנוכל לתאר הגדרה אחרת. מדוע אנו בוחרים, למשל, בגיאומטריה אוקלידית? משום שהיא הצורה הפשוטה ביותר. בעולם אחר, שבו אנחנו הולכים ומתכווצים ככל שמתרחקים מהקצוות, תהיה גיאומטריה אחרת - שתתאר עולם *שכזה* בצורה פשוטה יותר.
|
||||
|
||||
אבל כיצד נוכל לחשוב על חלופה ללוגיקה? היש דרך למצוא חלופה ל[חוק הסתירה](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#חוק-הסתירה)?
|
||||
|
||||
####הביקורת של קווין
|
||||
#### הביקורת של קווין
|
||||
הנה לכם חברינו, מודוס פוננס:
|
||||
```
|
||||
p
|
||||
@@ -152,11 +153,11 @@ q
|
||||
```
|
||||
זוהי אקסיומה. אבל כדי להבין אותה לפי קונבציה, אתה נדרש לאותה הלוגיקה ממש. אם לוגיקה היא רק מוסכמה, הרי שגם הלוגיקה שתבין אותה היא מוסכמה - ומהבור הזה אפשר לצאת רק בקרקוע הלוגיקה כעניין הכרחי.
|
||||
|
||||
###מה נשאר?
|
||||
####אונתולוגיה
|
||||
### מה נשאר?
|
||||
#### אונתולוגיה
|
||||
אם נקבל את הקונבציונליזם, הרי שטענות כמו *יש זברות* ו*2+2=4* הן טענות מוסכמות - בתוך סט חוקים ומסגרת שקיבלנו עלינו, כמערכת. אולם, המוסכמה שוללת מאיתנו שאלות *מחוץ לאותה המסגרת* - כמו *האם יש עצמים חלל-זמניים?* הבחירה במסגרת לשונית היא שיקול פרגמטי - תפקיד שהפוזיטיביזם החיובי מפקיד לידי הפילוסופיה.
|
||||
|
||||
####אתיקה
|
||||
#### אתיקה
|
||||
ישנה אתיקה **אובייקטיביסטית** - שטוענת שיש ערך אמת הכרחי לטענות מוסריות שלא ניתן לאמת אמפירית, לעומת **סובייקטיביסטים** - הקובעים כי ניתן לאמת טענות מוסריות באופן אמפירי (כמו *התועלתיות* של מיל - טוב הוא מה שמביא תועלה). שתיהן מסכימות על כך שהקביעות האתיות הן טענות.
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
@@ -8,10 +8,10 @@ editor: markdown
|
||||
dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
|
||||
---
|
||||
|
||||
##תורת ההוראה המוקדמת
|
||||
## תורת ההוראה המוקדמת
|
||||
בספרו *סודות האריתמטיקה*, דורש [גוטלוב פרגה](https://en.wikipedia.org/wiki/Gottlob_Frege):
|
||||
|
||||
###אנטי פסיכולוגיזם
|
||||
### אנטי פסיכולוגיזם
|
||||
- להפריד בין הפסיכולוגי מהלוגי ואת הסובייקטיבי ומהאובייקטיבי.
|
||||
|
||||
האידאה היא יש פסיכולוגיה סובייקטיבי, כפי שאומר לוק. עקרון זה, ה***אנטי-פסיכולוגיזם*** של פרגה, דורש להדיר מן השפה את האידאה, ובמקום להעניק לה משמעות **רק** בישיים האובייקטיביים, הלוגים.
|
||||
@@ -20,7 +20,7 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
|
||||
|
||||
כשאני אומר 'בקבוק', עליי להתכוון לבקבוק הזה ממש, כאן מולי, ולא לתמונת הבקבוק בתודעה שלי. 'בקבוק' הוא לא צלם הבקבוק בתודעה, אלא חפץ אובייקטיבי (מיכל עם פקק שמכיל נוזלים, או משהו כזה).
|
||||
|
||||
###עקרון ההקשר
|
||||
### עקרון ההקשר
|
||||
- לעולם לא לבקש את משמעותה של מילה בודדת, אלא רק בהקשרה במשפט.
|
||||
בעוד שלוק סבור שהמחשבות אינן אלא שרשרת של אידאות, פרגה טוען בדיוק הפוך - **אסור** לנסות להסיק על המושג הפרטי מבלי ההקשר שבו הוא פועל. זהו ***עיקרון ההקשר*** של פרגה.
|
||||
|
||||
@@ -28,7 +28,7 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
|
||||
|
||||
בעיקרון ההקשר טוען פרגה שהענקת המשמעות היחידה צריכה להיות פומבית - על סמך מה שיש בעולם - כזו שנקבעת על ידי *ישות חוץ לשונית*[^8]. מה היא הישות הזו? מה מעניק לפסוק משמעות?
|
||||
|
||||
####משמעות פסוק - ערך האמת
|
||||
#### משמעות פסוק - ערך האמת
|
||||
בכדי להעניק לפסוק משמעות, פרגה פונה ל*ערך האמת* שלו - אם הוא אמיתי,או שקרי. פסוק הוא לא כמו שם - הוא מורכב, והמרכיבים רלוונטיים לערך האמת שלו.
|
||||
|
||||
> **אריסטו** *חכם* הוא פסוק אמת.
|
||||
@@ -40,7 +40,7 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
|
||||
התרומה של עקרון ההקשר כפולה. תחילה, הגדרת המשפט כיחידה הבסיסית ביותר, לעומת המילים בתורה הלוקיאנית; שנית, ייצוא המשמעות לישות חוץ לשונית - ערך האמת.
|
||||
הפסוק *אריסטו חכם* אמיתי משום שישנה ישות מסוימת - אריסטו - וישנה ישות מופשטת אחרת - חוכמה - והיחס ביניהם מתקיים כך שהפסוק אמיתי. מקור המשמעות היא לא בדעה של הדובר או המאזין - אלא בזכות יחס מסוים שמקיימות שתי הישויות. אבל כאן עולה בעיה מטאפיזית קשה - *מה טיב היחס הזה*?
|
||||
|
||||
####אחדות הפסוק בהיותו פונקציה
|
||||
#### אחדות הפסוק בהיותו פונקציה
|
||||
אם לא נעמוד על היחס הזה, הרי שכל פסוק הוא סתם רשימה. האם הרכיב הראשון נוטל חלק ברכיב השני? מניין מגיע העניין שאי אפשר להוסיף או להפחית שמות (*אריסטו חכם טראמפ*) מבלי שיאבד את זהותו כפסוק?
|
||||
|
||||
פרדיקט, עבור פרגה, הוא **פונקציה**[^9] - שמקבלת ארגומנטים מסוימים. הביטוי *אריסטו חכם* הוא מסוג *X חכם*, כאשר הארגומנט הוא *אריסטו*. פרדיקט, למעשה, הוא פונקציה, ישות בלתי-רוויה, שכאשר הוא מקבל ארגומנט מסוים - במקרה הזה, אובייקט מסוג שם - הוא מחזיר פסוק בעל משמעות - שהיא ערך האמת.
|
||||
@@ -48,12 +48,12 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
|
||||
> אם ניקח את הפרדיקט "X חכם" ונעביר לו 'אריסטו', נקבל את הפסוק 'אריסטו חכם' - ש**משמעותו** נובעת מכך **שערך האמת שלו הוא חיובי** - אריסטו באמת חכם. אם ניקח את אותה **הפונקציה** (קרי: אותו **פרדיקט**) ונעביר לו 'ג'ינג'יסטותאלס', נקבל ביטוי בעל **משמעות** אחרת - משום ש**ערך האמת שלו שלילי** (ג'ינג'יסטותאלס לא באמת חכם). הפרדיקט "X חכם", איפוא, הוא **פונקציה ממיינת**.
|
||||
|
||||
|
||||
###ההבחנה בין אובייקט למושג
|
||||
### ההבחנה בין אובייקט למושג
|
||||
|
||||
```
|
||||
##זהו פרדיקט; הוא פונקציה (מושג) שמקבלת אובייקט, ומחזירה משמעות (אמיתי או לא אמיתי)
|
||||
## זהו פרדיקט; הוא פונקציה (מושג) שמקבלת אובייקט, ומחזירה משמעות (אמיתי או לא אמיתי)
|
||||
[אובייקט] הוא חכם
|
||||
#^ זהו הארגומנט - הדבר שאנו מחילים עליו את הפרדיקט; הדבר שבדברו אנו מעבירים שיפוט נכון\לא נכון.
|
||||
# ^ זהו הארגומנט - הדבר שאנו מחילים עליו את הפרדיקט; הדבר שבדברו אנו מעבירים שיפוט נכון\לא נכון.
|
||||
|
||||
ארגומנט כמו 'אריסטו' - שהוא שם - יעניק לאובייקט משמעות. ארגומנט לא מתאים, כמו 'שולחן' - לא שם - יוביל לאובייקט חסר משמעות - לא ניתן לקבוע אם שולחן הוא חכם משום שחוכמה היא לא תכונה של שולחנות.
|
||||
|
||||
@@ -62,8 +62,9 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
|
||||
|
||||
**הפרדיקט לא עומד לעצמו**; X חכם הוא ביטוי חסר משמעות. גם האובייקט חסר משמעות בעצמו, בעוד שהשם - 'אריסטו' - עומד בזכות עצמו (השם 'אריסטו' הוא זה שמעניק ל'אובייקט' משמעות. רק השילוב של השניים מייצר פסוק בעל משמעות.
|
||||
|
||||
####הכימות
|
||||
#### הכימות
|
||||
> משה חכם
|
||||
|
||||
> מישהו חכם
|
||||
> כולם חכמים
|
||||
|
||||
@@ -87,11 +88,12 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
|
||||
[^9]: פרגה הגדיר פרדיקטים כסוג מסוים של פונקציה - *מושג*
|
||||
|
||||
|
||||
##תורת ההוראה המאוחרת
|
||||
## תורת ההוראה המאוחרת
|
||||
|
||||
הרהרו בפסוקים:
|
||||
|
||||
> 2+2=4
|
||||
|
||||
> השלג הוא לבן
|
||||
> אריסטו חכם
|
||||
|
||||
@@ -101,7 +103,7 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
|
||||
|
||||
על כך כותב פרגה ב*על מובן והוראה*.
|
||||
|
||||
###זהות - שוויון בין אובייקטים או שוויון בין שמות?
|
||||
### זהות - שוויון בין אובייקטים או שוויון בין שמות?
|
||||
תחילה, תוהה פרגה על המשמעות של *זהות*. על מה מדבר פסוק כמו, *כוכב הערב הוא כוכב השחר*? האם הוא מדבר על ה**שמות** המורים על האובייקטים האלה, או על האובייקטים עצמם?
|
||||
|
||||
האם הפסוק אומר, *לכוכב הערב קוראים גם כוכב השחר*, או, *כוכב השחר הוא אותו הכוכב כמו כוכב הערב*?
|
||||
@@ -112,7 +114,7 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
|
||||
|
||||
זה שהשם *כוכב הערב* מורה על השם *כוכב השחר* לא מספר לנו משהו על העולם. מנגד, זה שהכוכב שחשבנו שהוא *כוכב הערב* הוא אותו הכוכב ממש שהוא *כוכב השחר* זו תגלית אסטרונומית חשובה, שמלמדת אותנו משהו על העולם.
|
||||
|
||||
###על המובן (Sinn)
|
||||
### על המובן (Sinn)
|
||||
על אודות מה נסובים פסוקי זהות?
|
||||
או שהזהות היא יחס בין אובייקטים - אבל אז אין הבדל בערך הקוגנטיבי בין שני הפסיקות - זו טאוטולוגיה; או, שהיא נסובה סביב הסימנים - אבל אז הם לא אומרים שום דבר אודות האובייקטים עצמם!
|
||||
|
||||
@@ -125,8 +127,8 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
|
||||
|
||||
אותו הכוכב נתון לנו באופנים שונים - פעם בתור הכוכב שזורח בבוקר, ופעם בתור הכוכב שזורח בערב. האופנים נבדלים אחד מהשני. אם נטען לזהות בין ה*אופנים* השונים, הרי שאנחנו אומרים משהו חדש!
|
||||
|
||||
> בגישה החדשה הזו, פרגה טרוד הן ב***הוראה*** - האובייקט שעליו אנחנו מדברים, והן ב***מובן*** - האופן שבו האובייקט הזה נתון לנו.
|
||||
{.is-info}
|
||||
!!! info ""
|
||||
בגישה החדשה הזו, פרגה טרוד הן ב***הוראה*** - האובייקט שעליו אנחנו מדברים, והן ב***מובן*** - האופן שבו האובייקט הזה נתון לנו.
|
||||
|
||||
כל זאת, ניתן לתמצת ב*טיעון הדילמה*:
|
||||
```
|
||||
@@ -140,8 +142,8 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
|
||||
|
||||
המהלך הזה הוא *Reductio Ad Absurdum* - פרגה מניח את הדבר שהוא רוצה להפריך ומראה שזה מוביל לאבסורד.
|
||||
|
||||
> העניין הזה אינו מוגבל, כמובן, רק לפסוקי זהות. *שייקספיר כתב את המלך ליר* הוא פסוק אינפורמטיבי, בעוד ש *המחבר שכתב את המלך ליר כתב את המלך ליר* הוא לא אינפורמטיבי.
|
||||
{.is-warning}
|
||||
!!! warning ""
|
||||
העניין הזה אינו מוגבל, כמובן, רק לפסוקי זהות. *שייקספיר כתב את המלך ליר* הוא פסוק אינפורמטיבי, בעוד ש *המחבר שכתב את המלך ליר כתב את המלך ליר* הוא לא אינפורמטיבי.
|
||||
|
||||
|
||||
**ההוראה** של פסוק הוא מה שנשמר כשנחליף את הביטויים בו בביטויים אחרים שיש להם אותה הוראה (עקרון האקסטנציונאליות - על המה המושג חל).
|
||||
@@ -149,12 +151,13 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
|
||||
|
||||
**המובן** הוא אופן ההצגה של האובייקט.
|
||||
|
||||
###עקרון ההמרה (אקסטנציונליות)
|
||||
### עקרון ההמרה (אקסטנציונליות)
|
||||
**רווק** ו**לא נשוי** נושאים את אותו המובן, אך בעלי הוראה שונה. כך כל הביטויים הסינונימיים. שלא כמו *כוכב השחר* ו*כוכב הערב*, אף אחד מהביטויים האלו **לא מוסיף מידע נוסף**, ולא מוביל לערך קוגנטיבי שונה. לכן, הם באותו המובן.
|
||||
|
||||
|
||||
> ***ג'ינג'יסטותאלס* הוא טיפש**
|
||||
> נושא את אותה ההוראה כמו
|
||||
|
||||
> ***החתול חוויאר* הוא טיפש**
|
||||
|
||||
הידיעה מאחורי שני הפסוקים השתנתה - יכול להיות שאתה לא יודע ש*ג'ינג'יסטותאלס* הוא חתול, בעוד שבפסוק השני קודם כל מציינים שמדובר בחתול - אך ערך האמת של שני הפסוקים זהה. כלומר, **ההוראה** זהה, אבל **המובן** משתנה.
|
||||
@@ -162,6 +165,7 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
|
||||
מנגד,
|
||||
> **החתול הכתום הוא טיפש**
|
||||
> נושא את את אותו המובן כמו
|
||||
|
||||
> **התחול הג'ינג'י הוא חכם**
|
||||
> אבל נבדל ממנו בהוראה; הכסות מאחורי המונחים זהה - 'חתול כתום' ו'חתול ג'ינג'י אומרים אותו דבר, אבל ערך האמת של שני הפסוקים שונה - האחד אמיתי והאחד שקרי.
|
||||
|
||||
@@ -169,12 +173,14 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
|
||||
|
||||
|
||||
> אם נחזור למשולש מהשיעור הראשון:
|
||||
|
||||
> 1. השפה - הביטוי הלשוני
|
||||
> 2. העולם - ההוראה; הביטוי מורה על העולם
|
||||
|
||||
> 3. המובן - התודעה; הביטוי הוא אופן ההינתנות של ההוראה
|
||||
> {.is-success}
|
||||
|
||||
####שלושת האופנים של המובן
|
||||
#### שלושת האופנים של המובן
|
||||
1. המשמעות של הביטוי הלשוני
|
||||
הקונוטציות הלשוניות שיודע דובר שמבין את הביטוי, יחד עם הקונוונציות בשימוש בביטוי.
|
||||
הוראות יכולות להיות נתונות לנו באופנים שונים - והאופן שבו היא ניתנת היא מובן הביטוי. המובן הוא מכוון במהותו: הוא על-אודות אובייקט בעולם, ולא על-אודות דימוי מחשבתי.
|
||||
@@ -185,7 +191,7 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
|
||||
3. אונטולוגי
|
||||
אין הבדל בהוראה ללא הבדל במובן. המובן של ביטוי הוא אופן של קביעת ההוראה.
|
||||
|
||||
####המתח הפנימי במובן
|
||||
#### המתח הפנימי במובן
|
||||
עד כה, אמרנו שמובן הוא אופן ההינתנות של האובייקט. אולם, חשבו על המשפט הבא:
|
||||
|
||||
> אודיסאוס ירד לאיתקה
|
||||
@@ -207,8 +213,10 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
|
||||
הקשרי אמונה מפרים לעיתים תכופות את עקרון האקסטנציונליות:
|
||||
|
||||
> 1. אדיפוס רוצה לשאת את יוקסטה לאשה
|
||||
|
||||
> 2. יוקסטה = אמו של אדיפוס
|
||||
> 3. לכן, אדיפוס רוצה לשאת את אמו לאישה
|
||||
|
||||
> אבל הוא לא... (אופסי)
|
||||
|
||||
אלא שבמקרה הזה, *יוקסטה* אינה יוקסטה כפי שאנו תופסים אותה ממש - אלא כפי ש*אדיפוס* תופס אותה. בהקשרים פסיכולוגיים, ההוראה אינה יוקסטה כלשהי בעולם, אלא יוקסטה האדיפיאנית; למעשה, בהקשרים פסיכולוגיים, המובן הוא גם ההוראה. ומשום שיוקסטה כפי שנתפסת אצל אדיפוס הוא מובן שונה מיוקסטה כפי שהיא בעולם, לא ניתן באמת להחליף את הביטויים, כפי שסברנו תחילה.
|
||||
@@ -217,7 +225,7 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
|
||||
|
||||
אבל האם זה לא מחזיר אותנו חזרה לעולם האידאות הפרטניות?
|
||||
|
||||
####מובן לעומת אידאה
|
||||
#### מובן לעומת אידאה
|
||||
האידאה היא סובייקטיבית: במימד האפיסטמי, משום שהן יש סובייקטיבי לחלוטין; אידאה אינה יכולה להתקיים ללא תפיסה. במימד האפיסטמי, משום שרק הסובייקט יכול לדעת מה עולה בעיני רוחו כשהוא חושב על האידאה.
|
||||
|
||||
מנגד, המובן הוא אובייקטיבי: במימד האונטולוגי, משום שהמובן יכול להתקיים גם ללא תפיסה - הוא לא שייך לאף אחד; במימד האפיסטמי, משום שהוא ניתן לשיתוף - כל מי שיבין את השפה יבין את המובן.
|
||||
@@ -227,4 +235,5 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
|
||||
המובן, שלא כמו האידאה, הוא בר שיתוף: כולם יכולים לחשוב אותו משום שהוא כבר קיים בעולם.
|
||||
|
||||
> חשבו שאתם צופים על הירח מבעד לטלסקופ. ישנה התמונה של הירח בקרנית שלכם, התמונה של הירח בעדשה, והירח - אי שם בשמים. האידאה, כמותה כתמונה בקרנית שלנו; המובן, כמותו בתמונה בעדשת הטלסקופ; וההוראה היא הירח עצמו, אי שם בחלל.
|
||||
|
||||
> את מה שאני רואה בקרנית שלי, לעולם לא אוכל לשתף - אולם, כולם יכולים לצפות בטלסקופ, במידה רבה של דיוק.
|
||||
|
||||
@@ -13,6 +13,7 @@ dateCreated: 2024-03-06T12:32:49.065Z
|
||||
|
||||
|
||||
> כאשר הם קראו לדבר-מה בשם ופנו בתוך כך לעברו, ראיתי זאת, ותפסתי שבצליל שהם משמעים הם מכנים את הדבר שעליו הם רוצים להצביע. שזה אמנם רצונם, התחוור לי מתנועות גופם - השפה הטבעית, כביכול, של כל העמים, שמהבעות הפנים, ניעת העיניים, תנועת האברים ונימת הקול מביעות את רחשי הלב כאשר אנו מבקשים דבר-מה, מחזיקים בו, דוחים אותו או נמלטים מפניו. כך למדתי בהדרגה להבין אלו דברים מציינות המלים ששמעתין מובעות שוב ושבו במקומותיהן המיודעים במשפטים שונים: ואחרי שהרגלתי את פי בסימנים הללו, הבעתי אף אני באמצעותם את מבוקשי (אוגוסטינוס, וידויים I, 8)
|
||||
|
||||
> מסמלים אלה, כך נראה לי, מצטיירת בפניו תמונה מסוימת של מהות הלשון האנושית. דהיינו, זו: מלות הלשון מכנות עצמים בשם - משפטים הם צירופים של שמות כאלה \[...\] בתמונה זו של הלשון אנו מוצאים את שורשיו של הרעיון: לכל מלה יש משמעות. משמעות זו מחוברת למלה. היא העצם שהמילה מציינת אותו.
|
||||
על הבדל בין סוגי מלים אין אוגוסטינוס מדבר. מי שמתאר את לימודי השפה באופן כזה חושב בראש-ובראשונה, לדעתי, על שמות-עצם, כמו "שולחן", "כיסא", "לחם", ועל שמות של אנשים, ורק במקום השני - על שמות של פעולות או של תכונות מסוימות: ועל שאר סוגי המילים הוא חושב כעל משהו שיסתדר מאליו.
|
||||
> תן דעתך על השימוש הבא בלשון: אני שולח מישהו לקניות. אני נותן לו פתק שעליו מסומן: "חמישה תפוחים אדומים". הוא לוקח את הפתק אל החנווני: זה פותח את המגירה שעליה מסומן "תפוחים": לאחר מכן הוא מחפש בטבלה את המלה "אדום" ומוצא לנגדה דגם צבע: ואז הוא אומר את סדרת המספרים המונים - אני מניח שהוא יודע אותה בעל-פה - עד למלה "חמש", ועם כל מלת מספר הוא מוציא מהמגירה תפוח שצבעו כצבע הדרם. כך, ובאופן דומה, פועלים עם מלים. "ואולם, איך הוא יודע היכן וכיצד עליו למצוא את המלה "אדום" ומה עליו לעשות עם המלה "חמש" - ובכן, אני מניח שהוא פועל כפי שתיארתי. להסברים ישנו סוף באיזשהו מקום.
|
||||
@@ -20,6 +21,7 @@ dateCreated: 2024-03-06T12:32:49.065Z
|
||||
ויטגנשטיין יוצא מיד כנגד הרעיון שלמילים יש משמעות מובנית. אוגוסטינוס מתאר את למידת השפה כתהליך ילדי, בצבעים עזים - של קישור הדברים בעולם למשמעות המהותית של המילים. ויטגנשטיין יוצא נגד ההנחה הזו - *להסברים ישנו סוף באיזשהו מקום*. איך החנווני מבין מה אומר *חמש*, או *אדום*? תמיד יש גבול להסבר שנוכל לתת. אנחנו לומדים, כמו שאוגוסטינוס מתאר, כיצד *להשתמש* במילים. אולם, אין די בכך להסביר את *משמעות* המילים - ההוראה. הפילוסופים של השפה, ובראשם פרגה וראסל, נסמכים על ההוראה כלב המשמעות של השפה: ביטוי אמיתי הוא כזה שנושא משמעות. אולם, קובע ויטגנשטיין, הדימוי הזה פרימיטיבי, וחסר.
|
||||
|
||||
> 2. המושג הפילוסופיה הזה של משמעות הוא בן-בית בדימוי פרימיטיבי של האופן שבו מתפקדת השפה. אך ניתן גם לומר שהוא הדימוי של שפה פריטמיבית יותר מזו שלנו.
|
||||
|
||||
> נתאר לעצמנו שפה שמתאים לה התיאור שנתן אוגוסטינוס: על שפה זו לשרת את התקשרות בין בנאי A לבין עוזרו B. A מקים מבנה מאבני ביין: מצויים שם לבנים, עמודים, לוחת וקורות. על B להגיש לA את אבני הבניין לפי הסדר שהו הוא זקוק להן. למטרה זו הם משתמשים בשפה שמלותיה הן "לבנה", "עמוד", "לוח", "קורה". A קורא אותן בקול: - B מגיש את אבן הבניין שהוא למד להגיש בתגובה לקריאה זו. - ראה זאת כשפה פרימיטיבית שלמה.
|
||||
|
||||
ויטגנשטיין מתאר פה את השפה כעניין תפעולי גרידא - הרעיון הזה שהיא נושאת משמעות חסר שחר.
|
||||
@@ -53,9 +55,9 @@ dateCreated: 2024-03-06T12:32:49.065Z
|
||||
|
||||
ויטגנשטיין יוצא נגד הרעיון של דברים פשוטים ומורכבים במציאות (48), שסביבם אנו יכולים להורות - ומייחסים אותם כפונקציה שפתית סובייקטיבית. (59). הוא יוצא כנגד הרעיון שישנם דברים בסיסיים - בין שחלקי חומר, ובין שתחושות בלתי-ניתנות להכחדה, כמו שראסל סבור שישנן (69).
|
||||
|
||||
##פרדוקס הכללים של קריפקי
|
||||
> [טקסט](/פילוסופיה/לשון/קריפקי-ויטגנשטיין.pdf)
|
||||
{.is-info}
|
||||
## פרדוקס הכללים של קריפקי
|
||||
!!! info ""
|
||||
[טקסט](/פילוסופיה/לשון/קריפקי-ויטגנשטיין.pdf)
|
||||
|
||||
בארקלי ויום לקחו את הספקנות היוונית הקלאסית וגררו אותה לעולם המשמעויות - לאני, לזמן, ולמשמעות. אולם עד [סול (שאול) קריפקי](https://en.wikipedia.org/wiki/Saul_Kripke), איש לא הטיל את הספק הזה במשמעות של השפה.
|
||||
|
||||
|
||||
@@ -11,18 +11,18 @@ dateCreated: 2024-01-28T14:22:44.178Z
|
||||
[ברטרנד ראסל](https://en.wikipedia.org/wiki/Bertrand_Russell) מתקן ובונה על התיאוריה של פרגה, לאור מה שהוא רואה ככישלון התיאוריה של פרגה בהסברת **ביטויים מורים** - כמו *האיש הזה*, *איש כלשהו* או *מלך מרוקו*.
|
||||
|
||||
|
||||
##בעיית הביטויים המורים של פרגה
|
||||
## בעיית הביטויים המורים של פרגה
|
||||
פרגה מתקשה להתמודד עם ביטויים כמו *מלך צרפת הוא קירח* כאשר הם אינם מצביעים על אובייקט כלשהו בעולם (משום שאין מלך צרפת). מהנקודה הזו מבליח ראסל, עם פיתוח משלו על גבי התיאוריה של פרגה.
|
||||
|
||||
ראסל סבור שיש להתייחס לתיאוריה פילוסופית כמו לתיאוריה מדעית - ככל שעולה בכוחה להסביר יותר תופעות ("היבכים"), כך ערכה ההסברי עולה והרי שהיא קרובה יותר לאמת. ראסל מציין שלושה "היבכים"[^2] בתיאוריה של פרגה:
|
||||
|
||||
###בעיית ההקשר הפסיכולוגי
|
||||
### בעיית ההקשר הפסיכולוגי
|
||||
|
||||
תחילה, חוזר ראסל על עקרון הכסות (אקסטנציונליות) - שניתן להחליף ביטוי בפסוק בכל ביטוי אחר שחל על אותם האובייקטים בדיוק בעולם. נניח והמחבר של ווברלי הוא סקוט, וג'ורג' הרביעי מדבר על המחבר של ווברלי. פרגה סבור שלא ניתן יהיה במקרה כזה להחיל את 'המחבר של ווברלי' ב'סקוט', בטענה שמדובר בהקשר פסיכולוגי - ג'ורג' לא בהכרח יודע שמדובר באותו האדם ממש. לכאורה, עקרון הכסות לא עובד ברגע שנכנס הקשר פסיכולוגי: *המחבר של ווברלי* ו*סקוט* הם ברי החלפה בפסוק *המחבר של ווברלי מוכשר מאוד*, אבל לא ב*ג'ורג' חושב שהמחבר של ווברלי מוכשר מאוד*.
|
||||
|
||||
בעוד שפרגה פותר את הבעיה הזו, הפתרון קצת דחוק, ולא טבעי; למה שההוראה של ביטוי תשתנה רק בהקשר מסוים? הוראה אמורה להורות על האובייקט, בכל הקשר שהוא; בקיצור, ראסל לא השתכנע.
|
||||
|
||||
###בעיית הסתירה ("החוק השלישי הנמנע")
|
||||
### בעיית הסתירה ("החוק השלישי הנמנע")
|
||||
|
||||
הביטוי הזה מציף בעיה נוספת:
|
||||
|
||||
@@ -32,7 +32,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T14:22:44.178Z
|
||||
|
||||
*כיצד יכולה אי-ישות יכול להיות נושא של טענה?*, תוהה ראסל ^בזלזול^. ברגע שאין לפסוק ערך אמת, ואין לו אובייקט בעולם, אני בעצם לא יכול להגיד את זה בכלל.
|
||||
|
||||
###בעיית הכסות
|
||||
### בעיית הכסות
|
||||
|
||||
ויש אפילו עוד בעיה: *המלך של צרפת הוא קירח* בפירוש נראה לנו כבעל משמעות: נראה שהוא מדבר על אובייקט בעולם, ויש לו מבנה פונקציונלי (למשל: Fa), ואנו מבינים אותו כבעל משמעות. אבל אין אובייקט שמספק את התיאור: לפסוק הזה אין שום כסות בעולם.
|
||||
|
||||
@@ -40,11 +40,11 @@ dateCreated: 2024-01-28T14:22:44.178Z
|
||||
[^1]: ר' גם: [חוק הסתירה האריסטותלי](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#חוק-הסתירה)
|
||||
[^2]: קשיים, תסבוכות, פאזלים
|
||||
|
||||
###האובייקט הריק של מיינונג
|
||||
### האובייקט הריק של מיינונג
|
||||
ראסל מציג גם פתרון מוצע - מיינונג טוען כי כל ביטוי שמתיימר להורות על משהו, כמו מלך צרפת הקירח או הריבוע העגול, אכן מכונן עצם שכזה, גם אם אינו קיים. הוא מתיר עצמים שאינם קיימים - שמות ריקים - ובכך פותר את הקושי. אלא שראסל לא מתשכנע: הוא קובע כי הפתרון של מיינונג מפר את חוק הסתירה: הוא מצביע על אובייקט, ואז קובע שאינו קיים - שהוא ישנו ושהוא איננו. לפיכך, הוא פשוט לא יכול להיות.
|
||||
|
||||
|
||||
##הפתרון של ראסל
|
||||
## הפתרון של ראסל
|
||||
הבעיות האלו נובעות כולן מכך שאנו מניחים שתיאור מיידע מתפקד כמו שם פרטי, בכך שמורה על אובייקט בעולם. כאן מבליח ראסל עם הפתרון שלו: הוא שולל את ההנחה שתיאורים מיידעים מורים על אובייקט, ובוחר לכונן אותם כ**פסוקים מכומתים**. מתחת למבנה הדקדוקי הזהה, מסתתר מבנה לוגי אחר:
|
||||
|
||||
|
||||
@@ -53,10 +53,13 @@ dateCreated: 2024-01-28T14:22:44.178Z
|
||||
{.is-danger}
|
||||
|
||||
> אלא:
|
||||
|
||||
> 1. יש לפחות דבר אחד כזה "מלך צרפת" (יש לפחות דבר אחד שהוא K)
|
||||
> 2. יכול להיות רק X אחד כך שX הוא מלך צרפת (אין יותר מדבר אחד שהוא K)
|
||||
|
||||
> 3. אם תמצא X שכזה, הוא מלך צרפת (מה שהוא X הוא K)
|
||||
> 4. אותו מלך צרפת הוא קירח:
|
||||
|
||||
> `(Ǝx(Kx (UyKy->x=y) ^ Bx)`
|
||||
{.is-success}
|
||||
|
||||
@@ -82,16 +85,16 @@ dateCreated: 2024-01-28T14:22:44.178Z
|
||||
|
||||
או שמא, *קיצוני מדי?*
|
||||
|
||||
##עקרון ההיכרות
|
||||
## עקרון ההיכרות
|
||||
הפיכת כל שם לביטוי מורה היא עיוות די רציני של השפה הטבעית, וקובעת סדר שלם של ביטויים *מתחזים*. האין זה מוגזם?
|
||||
מה אם נגביל את הפתרון הרסליאני רק לשימות ולתיאורים ריקים. אז בשביל זה, עלינו להבין מהו בדיוק שם או תיאור מוצלח, ומה עושים עם תיאורים אגנוסטיים - שאיננו בטוחים באמיתותם. למשל, *המחבר של ספר ישעיהו* נתון לויכוח היסטורי - יש הטוענים שזה אחד, ויש הטוענים ששניים, ואין ממש הכרעה ביניהם. אז איפה נופל הביטוי *מחבר ספר ישעיהו*? כשם, או ככמת?
|
||||
|
||||
###העמדה המעורבת
|
||||
### העמדה המעורבת
|
||||
|
||||
נניח ונרחיב את המודל הרסליאני גם לגבי תיאורים אגנוסטיים. כעת, אנו חייבים לקבוע מתי אנו בטוחים ששם אכן מצביע על דבר בעולם - אנו זקוקים להבטחה שהאובייקט קיים בעולם. כאן נכנס *עקרון ההיכרות* הראסליאני.
|
||||
|
||||
> [מטלה](/פילוסופיה/לשון/מטלה_ראשונה.docx)
|
||||
{.is-info}
|
||||
!!! info ""
|
||||
[מטלה](/פילוסופיה/לשון/מטלה_ראשונה.docx)
|
||||
|
||||
האם האובייקטים שעליהם אנחנו מבקשים לדבר נתונים לנו, כך שנוכל לדבר עליהם ישירות? ראסל סבר ש**לא**.
|
||||
|
||||
@@ -101,8 +104,8 @@ dateCreated: 2024-01-28T14:22:44.178Z
|
||||
|
||||
ראסל קובע אובייקטים כאלו כ**שם פרטי לוגית** - תיאור שניתן להבינו מבלי קשר לאובייקטים בעולם. חשבו, למשל, [על כאב](/פילוסופיה/טבע/gertler_-_in_defense_of_mind-body_dualism.pdf) - עצם המחשבה על כאב מספקת לכינונו ככזה. אין ביכולתי לחשוב על *כאב* מבלי שיש שם כאב - עצם המחשבה מספיקה כשלעצמה. *כאב*, איפוא, הוא שם פרטי לוגית.
|
||||
|
||||
###העמדה המוכללת
|
||||
העמדה המוכללת, מנגד, דורשת להתייחס כמעט לכל הדברים ככמתים, כהמשך לעמדתו של הספקנית [דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט) ב[הגיונות](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות#היגיון-ראשון-על-הדברים-שאפשר-להטיל-בהם-ספק) - שאין לנו אפשרות באמת לדעת דבר בוודאות זולת זה שאנו קיימים כל עוד אנו חושבים. ה*אני* הקרטזיאני של המחשבה הבודדת נתון לנו בהיכרות, סבור ראסל - אך האם ישנו *אני* מעבר למחשבות הבודדות, שנמשך בזמן ובאופן קבוע? ראסל אינו משוכנע; ולכן, אין בכוחנו לדבר ישירות על עצמנו זולת ברגע המחשבה הבודדת.
|
||||
### העמדה המוכללת
|
||||
העמדה המוכללת, מנגד, דורשת להתייחס כמעט לכל הדברים ככמתים, כהמשך לעמדתו של הספקנית [index](פילוסופיה/חדשה/דקארט/index.md) ב[הגיונות](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות#היגיון-ראשון-על-הדברים-שאפשר-להטיל-בהם-ספק) - שאין לנו אפשרות באמת לדעת דבר בוודאות זולת זה שאנו קיימים כל עוד אנו חושבים. ה*אני* הקרטזיאני של המחשבה הבודדת נתון לנו בהיכרות, סבור ראסל - אך האם ישנו *אני* מעבר למחשבות הבודדות, שנמשך בזמן ובאופן קבוע? ראסל אינו משוכנע; ולכן, אין בכוחנו לדבר ישירות על עצמנו זולת ברגע המחשבה הבודדת.
|
||||
|
||||
מדוע לדבוק בעמדה קשה כל כך?
|
||||
העמדה המעורבת - טיפול פרגיאני לתיאורים ודאים, וראסליאני לתיאורים כושלים - גוררת אפשרות של אשליה של מחשבה. אם אחשוב ש*מלך צרפת צריך לפנות את מקומו*, אך אין אובייקט כזה - נובע גם שעצם המחשבה שלי נכשלה. לא רק שאין אובייקט כזה בעולם, אני עלול לחשוב שחשבתי על אותו אובייקט בעולם, ולמחשבה שלי אין ערך אמת או שקר - אני לא חושב על שום דבר, והמחשבה לא יכולה להיות אמיתית או שקרית.
|
||||
Reference in New Issue
Block a user