vault backup: 2025-01-30 17:45:50

פסיכולוגיה/אישיות/index.md

@@ -25,6 +25,10 @@ title: מבוא
 
 #### 7. [תיאוריית הפסיכואנליזה הבינאישית של סאליבן](./סאליבן)
 
+#### 8. [המצב הבינאישי](./מודרניות)
+
+#### 9. [פסיכואנליזה התייחסותית](./התייחסותית)
+
 
 !!! info ""
 	[מצגת](/פסיכולוגיה/אישיות/1.pdf), [טקסט (מבוא)](/פסיכולוגיה/אישיות/Crowne (2009).pdf)

פסיכולוגיה/אישיות/אמפיריות.md

@@ -0,0 +1,69 @@
+---
+title: גישות אמפיריות ליחסי אובייקט
+---
+!!! warning "לא מוכן :("
+
+!!! info "מצגת"
+	[הרצאה - גישות אמפיריות](./אמפיריות.pdf)
+
+
+ תיאוריות של יחסי אובייקט ([קליין](../קליין) [ויניקוט](../ויניקוט)) מתמקדות ב**ייצוגים פנימיים** - האופן שבו הפרט תופס את עצמו ואת האחר. לרוע המזל, הגישה שלהם היא פילוסופית, ולא אמפירית; איך עושים מזה מדע? האם *רוצים* בכלל לעשות מזה מדע?
+
+
+
+ זו *הדילמה האמפירית*, ומולה ניצבות שתי גישות מרכזיות:
+ 
+- **הגישה ההרמנויטית** -
+
+	הפסיכואנליזה היא ענף של מדעי הרוח, ואין טעם לחקור אותה אמפירית
+
+- **הגישה האמפירית**
+
+	ניתן ורצוי להעמיד תיאוריות פסיכואנליטיות במבחנים אמפיריים.
+
+המניע מאחורי העמדה האמפירית נובע משני שיקולים מרכזיים -  ראשית, ללא מידע אמפירי, הפסיכואנליזה עלולה לגווע כתחום אקדמי ([Βοrnstein, 2001](https://sci-hub.st/https://psycnet.apa.org/doi/10.1037/0736-9735.18.1.2)); שנית, ללא נתונים מדידים, השפעתה על תחום בריאות הנפש תהיה מוגבלת בעידן של רפואה מבוססת ראיות.
+
+מספר חוקרים נענו לאתגר, וניסו לבחון תיאוריות של יחסי אובייקט בצורה אמפירית.
+
+## מודל שני הקטבים של בלאט
+
+[סידני בלאט](https://en.wikipedia.org/wiki/Sidney_Blatt) היה פסיכולוג קליני, פרופסור לפסיכולוגיה ופסיכיאטריה בייל ופסיכואנליטיקאי. עבודתו הושפעה משילוב מעניין של מקורות: הוא עבר התמחות אצל קארל רוג'רס והושפע מה[תיאוריות ההומניסטיות](../הומניסטיות), מהמהפכה הקוגניטיבית, ובמיוחד מ[התיאוריה של פיאז'ה](/פסיכולוגיה/התפתותית/פיאזה) על התפתחות קוגניטיבית.
+
+
+בלאט זיהה שתחת אותה אבחנה של [דיכאון](/פסיכולוגיה/פסיכופתולוגיה/דיכאון), שנובעת מאותן התסמינים, מסתתרים למעשה שני מופעים של דיכאון:
+
+- **דיכאון אנקליטי**
+
+	דיכאון המאופיין במוטרדות עמוקה מקשרים. אנשים הסובלים מדיכאון זה חווים תחושה של חוסר אהבה, פחדים מנטישה, ומפתחים התנהגות תלותית. זהו דיכאון הקשור ל[מימד הקרבה (communion)](../מודרניות#צירי-אישיות).
+	
+	דיכאון האנקליטי מושפע מרכיבים ביולוגיים כמו [מזג](/פסיכולוגיה/התפתחותית/מזג), גורמים סביבתיים כמו טראומה ולחץ משפחתי, ובמיוחד מדפוסי הורות לא עקביים, מזניחים, דוחים או מפנקים מדי, היוצרים חרדה התקשרותית.
+
+-  **דיכאון הפנמתי**,
+ 
+	דיכאון המאופיין במוטרדות מחוסר-ערך. אנשים אלו חווים תחושות עמוקות של אשמה וביקורתיות עצמית, ומפתחים סופר-אגו נוקשה. זהו דיכאון הקשור למימד ההגדרה העצמית (agency).
+
+הדיכאון ההפנמתי מושפע גם הוא מגורמים ביולוגיים וסביבתיים, אך בעיקר מדפוסי הורות חודרניים, שתלטניים ושיפוטיים, המובילים להתקשרות נמנעת.
+
+### מדידה ומחקר
+
+כדי לחקור את ההבדלים הללו באופן אמפירי, בלאט פיתח את שאלון ה-Depressive Experiences Questionnaire (DEQ). השאלון בוחן שלושה מימדים: תלות, ביקורת עצמית, ויעילות. המחקר הראה שלא רק שניתן להבחין בין שני סוגי הדיכאון, אלא שהם גם מגיבים באופן שונה לטיפול: מטופלים אנקליטיים מגיבים טוב יותר לטיפול תמיכתי, בעוד מטופלים אינטרוייקטיבים מגיבים טוב יותר לטיפול פרשני.
+
+## פיטר פונגי (1952-)
+
+פונגי, המנהל את מרכז אנה פרויד בלונדון, פיתח עמדה בלתי מתפשרת בעד טיפול מונחה ראיות ופסיכואנליזה אמפירית. תרומתו המרכזית היא תיאוריית המנטליזציה.
+
+### תיאוריית המנטליזציה
+
+מנטליזציה, לפי פונגי, היא התהליך שדרכו אנו מבינים את האחר ואת עצמנו במונחים של מצבים מנטליים - מחשבות, רגשות, אמונות ומוטיבציות. זהו תהליך מורכב של הסקת מסקנות והרהור, המערב את היכולת להכיל פרספקטיבות שונות על אותה סיטואציה.
+
+### מדידה אמפירית של המנטליזציה
+
+פונגי פיתח את מדד ה-Reflective Functioning, המבוסס על קידוד נרטיבים מתוך ראיונות התקשרות למבוגרים וראיונות של הורים על ילדיהם. המדד בוחן את יכולת האדם להתבונן במצבים המנטליים שלו ושל אחרים.
+
+המחקר הראה ממצאים משמעותיים: אימהות עם התקשרות לא בטוחה הראו RF נמוך יותר, ונמצא קשר בין RF של ההורה לזה של המתבגר. כמו כן, אימהות מכורות ומטופלים עם BPD הראו רמות נמוכות של RF.
+
+### טיפול מבוסס מנטליזציה (MBT)
+
+על בסיס התיאוריה והממצאים, פונגי פיתח את הטיפול מבוסס המנטליזציה. הטיפול מדגיש אמפתיה לחוויה הסובייקטיבית, חקירה והבהרה של חוויית המטופל, וזיהוי רגשות. הדגש הוא על מנטליזציה של היחסים ומיקוד בהווה, תוך מתן לגיטימציה לפרספקטיבות שונות.
+
+הטיפול, הנמשך 18 חודשים ומשלב עבודה קבוצתית, הראה יעילות משמעותית בטיפול בהפרעת אישיות גבולית, מה שמדגים את הערך של גישור בין תיאוריה פסיכואנליטית למחקר אמפירי.

פסיכולוגיה/אישיות/התייחסותית.md

@@ -1,26 +1,40 @@
 ---
 title: פסיכואנליזה התייחסותית
 ---
-!!! is-warning "לא מוכן :("
+!!! info "מצגת"
+	[הרצאה](./התייחסותית.pdf)
+
+בשנות ה-80, התיאוריה הבינאישית של סאליבן השפיעה על פסיכואנליטיקאים אמריקאים, ובראשם סטיבן מיטשל, שפיתחו את גישת ה**פסיכואנליזה ההתייחסותית**. גישה זו היא שילוב בין [תיאוריות יחסי-אובייקט](../קליין) ו[פסיכואנליזה בינאישית](../סאליבן), וקובעת שהמניע העיקרי של בני אדם הוא מעורבות במערכות יחסים. עצמי בריא הוא כזה שמסוגל לנוע ולהכיל *מצבי עצמי* בינאישיים רבים ומגוונים, ופסיכופתולוגיה נובעת מחוסר יכולת לאחות אותם לכדי עצמי הרמוני ומגובש.
 
-בשנות ה-80 התיאוריה הבינאישית השפיעה על פסיכואנליטיקאים אמריקאים, ובראשם סטיבן מיטשל, שפיתחו את הפרדיגמה של הפסיכואנליזה ההתייחסותית. גישה זו מייצגת אינטגרציה של יחסי-אובייקט ופסיכואנליזה בינאישית, וקובעת שהמוטיבציה העיקרית של האדם היא מעורבות ביחסים.
 
 ## תפיסות מרכזיות
 
-לפי **מיטשל**, האישיות היא מערך של קונפיגורציות עצמי-אחר שנוצרו בקשרים טעוני רגשות. בניגוד לפרויד, שראה את המטפל כמפרש אובייקטיבי של תכנים לא מודעים, הגישה ההתייחסותית מדגישה את הקונסטרוקטיביזם של הקונפיגורציות הללו - האנליטיקאי אינו "יודע" ומספר למטופל, אלא שותף בבניית הבנה משותפת.
+### מיטשל
 
-**ברומברג** הרחיב את התיאוריה והתמקד במצבי עצמי דיסוציאטיביים. לדידו, האינטגרציה של מצבי העצמי השונים היא ההישג ההתפתחותי המרכזי. למשל, היכולת להכיר בכך שאני יכול להיות גם חזק וגם חלש, גם מצליח וגם נכשל, מבלי שזה יערער את תחושת העצמי השלמה שלי.
+[סטיבן מיטשל](https://en.wikipedia.org/wiki/Stephen_A._Mitchell_(psychologist)) סבור שהאישיות היא מערך של תצורות עצמי-אחר שנוצרו בקשרים בינאישיים - בדומה ל[זולתעצמי (SelfObject) הקוהוטיאני](../קוהוט#זולתעצמי). בניגוד לפרויד, שראה את המטפל כמפרש אובייקטיבי של תכנים לא מודעים, הגישה ההתייחסותית מדגישה את ההבנייה של ההתצורות הללו - האנליטיקאי אינו "יודע" ומספר למטופל, אלא *שותף* בבניית הבנה משותפת: מיטשל מדגיש שהתצורות האלו משתנות, גמישות - ושזה לא דבר רע. 
 
-## TWO-PERSON PSYCHOLOGY
+מצידם של המטפלים, מיטשל מדגיש שאין להתייחס למטופל כילד - ולהכיר בכך שגם המטפל אינו "לוח חלק" פרואידיאני אלא מגיע גם הוא עם התצורות הקודמות שלו - ונקודת המבט שלו אינה "אובייקטיבית" או בהכרח נכונה יותר.
 
-ארון הדגיש שהיחסים הטיפוליים הם הדדיים, גם אם לא סימטריים, ולכן החקירה היא דו-כיוונית. חשיפה של המטפל, במינון מתאים, מאפשרת התבוננות על קונפיגורציות התייחסותיות. זוהי תפיסה של "פסיכולוגיה של שני אנשים" בניגוד לפסיכולוגיה של אדם אחד שמנותח על ידי מומחה אובייקטיבי.
+הביקורת העיקרית כנגד הגישה של מיטשל היא זו שמופנית לשאר הפסיכאנליזה - שהיא לא מבוססת אמפירית, ושקשה לחקור אותה. יש כאלו הטוענים שדווקא אפשר, ושם השיח מתדרדר לעולמות פוליטיים.
 
-אוגדן פיתח את המושג "השלישי האנליטי" - הרעיון שהדיאדה הטיפולית מייצרת מצב אינטרסובייקטיבי ייחודי דרך תהליכים של הזדהות השלכתית. בדומה לאמירתו המפורסמת של ויניקוט ש"אין דבר כזה תינוק" (ללא אם), אוגדן טוען שאין דבר כזה מטפל או מטופל במנותק מהיחסים ביניהם.
+### ברומברג
 
-## משמעות קלינית
+[פיליפ ברומברג](https://en.wikipedia.org/wiki/Philip_Bromberg) הרחיב את התיאוריה של מיטשל, והתמקד במצבי עצמי [דיסוציאטיביים](/פסיכולוגיה/תודעה/דיסוציאציה). כשאנחנו לא בשלים להתמודד עם מצב כזה או אחר - במיוחד לאור תגובות מאחרים, כמו מצבי [חרדה בינאישית אצל סאליבן](../סאליבן#חרדה-האחר-והעצמי), אנחנו משליכים אותם החוצה למצב נפרד מהעצמי.  ברומברג סבור שהאיחוי של מצבי העצמי השונים האלו היא ההישג ההתפתחותי המרכזי - למשל, היכולת להכיר בכך שאני יכול להיות גם חזק וגם חלש, גם מצליח וגם נכשל, מבלי שזה יערער את תחושת העצמי השלמה שלי. כשל באיחוי הזה - כלומר, חוסר היכולת להתגבר על הדיסוצאציה - מובילה לפסיכופתולוגיה. 
 
-בפסיכואנליזה ההתייחסותית, העצמי נתפס כמורכב ממצבי עצמי רבים שתמיד מכילים את העצמי והאחר. פסיכופתולוגיה מאופיינת כקונפליקט בין מצבי העצמי האלה. לכן, טיפול טוב מובן כיכולת להיות בדיאלוג בין מצבי עצמי שונים.
+!!! is-info "דוגמה"
+	נכשלתם (לא עלינו) במבחן באישיות. יש לכם מצב עצמי שאתם בהרצאות ואתם *על זה*, ומצב עצמי שאתם במבחן והוא לועס אתכם. אלו מצבים דיסוציאטיבים - הם מרגישים אחרת, כאילו יש שני *עצמי-יים* - העצמי שלועס את פרויד והעצמי הנלעס בידי פרויד. במצב בריא, נוכל לגשר על הפער ולהגיד, הייתי גרוע - *הפעם* פרויד לעס אותי; בלי היכולת לגשר, אנחנו נשארים רק ב*אני גרוע* - ושם צומחת פסיכופתולוגיה
 
-הטיפול מכוון להגיע לדיאלקטיקה - היכולת להכיל את כל החלקים של העצמי, גם כשהם סותרים, ולראות בהם עניין. לדוגמה, היכולת לומר "אני מרגיש שאני כושל כהורה, אבל אני גם יודע שהילדים שלי רואים בי חלקים טובים". או "אני לא מצליח לפרסם במקומות הכי יוקרתיים, אבל אני מרגיש שעבודתי משמעותית עבורי ועבור הסובבים אותי".
 
-מחקר שערך מאהלר ועמיתיו בחן את ההתפתחות הטיפולית דרך המעבר ממצבי עצמי דיסוציאטיביים למצבים דיאלקטיים יותר. המחקר הראה שבטיפולים מוצלחים הייתה תנועה קוואדרטית של מצבי העצמי - ירידה ראשונית ביכולת האינטגרציה, שאפשרה לאחר מכן עלייה משמעותית ביכולת לשאת דיאלקטיקה בין החלקים השונים. בנוסף, נמצאה התאמה גדולה יותר בין מצבי העצמי של המטפל והמטופל בטיפולים המוצלחים יותר.
+
+## פסיכולוגיה דו-אישית (Τwo person psychology)
+
+[לואיס ארון](https://en.wikipedia.org/wiki/Lewis_Aron) הדגיש שהיחסים הטיפוליים הם הדדיים (אם כי לאו דווקא סימטריים), ולכן החקירה היא דו-כיוונית: חשיפה של המטפל, במינון מתאים, מאפשרת התבוננות על תצורות התייחסותיות. זוהי תפיסה של *פסיכולוגיה של שני אנשים* - בניגוד לפסיכולוגיה של אדם אחד שמנותח על ידי מומחה אובייקטיבי.
+
+[תומס אוגדן](https://en.wikipedia.org/wiki/Thomas_Ogden) המשיך את קו המחשבה הזה ופיתח את המושג "השלישי האנליטי" - הרעיון שהמצב הטיפולי, בין שני אנשים מייצרת מצב ייחודי, דרך תהליכים של הזדהות השלכתית. בדומה לאמירתו המפורסמת של ויניקוט ש*אין דבר כזה תינוק \[ללא אם]*, אוגדן טוען שאין דבר כזה מטפל או מטופל במנותק מהיחסים ביניהם: התיאור של המטופל והפרשנות של המטפל היא לא שחזור, אלא יצירה של משהו חדש שאפשר לחקור ולנתח, במטרה ליצור עצמי הרמוני בין מצבים שונים.
+
+> אני רואה אסוציאציות (בלתי מודעות במידה רבה) אלו לא כהיזכרות בתוכן שהודחק, אלא כיצירה של חוויה (באינטרסובייקטיביות האנליטית ובאמצעותה) שלא היתה קיימת לפני כן בצורתה העכשווית... החוויה האנליטית מתרחשת בנקודת המפגש בין העבר לעתיד, ומערבת "עבר" שנוצר מחדש (לגבי האנליטיקאי ולגבי המטופל) באמצעות החוויה המתהווה בין האנליטיקאי לבין המטופל \[בשלישי האנליטי]
+>
+> השלישי האנליטי הוא מבנה א-סימטרי, שכן הוא נוצר בהקשר של המסגרת האנליטית, המוגדרת במובהק ע"י היחס בין התפקידים שממלאים האנליטיקאי והמטופל. כתוצאה מכך, החוויה הלא-מודעת של המטופל זוכה להעדפה בדרך מיוחד, כך שהתנסותו של המטופל בעבר ובהווה נתפסת ע"י הזוג האנליטי כנושא המהותי (אם כי לא היחיד) של השיח האנליטי
+> 
+> >אוגדן, *השלישי האנליטי*
+

פסיכולוגיה/אישיות/מודרניות.md

@@ -13,7 +13,7 @@ title: גישות מודרניות לפסיכולוגיה בינאישית
 
 התיאוריות המודרניות טוענות שכדי לדבר על אישיות בצורה בינאישית, אנחנו זקוקים לשפה שונה מזו של תיאוריות אישיות מסורתיות. למשל, בעוד ה-Big Five מדבר על *נוירוטיות* כI, זוהי תפיסה תוך-אישית שלא מתייחסת להקשר החברתי.
 
-### אישיות
+### צירי אישיות
 
 במקום זאת, התיאוריות הבינאישיות המודרניות מציעות שני צירים מרכזיים להבנת האישיות בהקשר חברתי: