From 4e9b72b39eef78ce5bbacdfdd206ca4dfc3c08f5 Mon Sep 17 00:00:00 2001
From: matanhorovitz <matanhorovitz@protonmail.com>
Date: Thu, 18 Jan 2024 13:30:43 +0200
Subject: [PATCH] =?UTF-8?q?docs:=20update=20=D7=A4=D7=99=D7=9C=D7=95=D7=A1?=
 =?UTF-8?q?=D7=95=D7=A4=D7=99=D7=94/=D7=91=D7=95=D7=93=D7=94=D7=99=D7=96?=
 =?UTF-8?q?=D7=9D?=
MIME-Version: 1.0
Content-Type: text/plain; charset=UTF-8
Content-Transfer-Encoding: 8bit

---
 פילוסופיה/בודהיזם.md | 218 +++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
 1 file changed, 218 insertions(+)
 create mode 100644 פילוסופיה/בודהיזם.md

diff --git a/פילוסופיה/בודהיזם.md b/פילוסופיה/בודהיזם.md
new file mode 100644
index 00000000..918b8c05
--- /dev/null
+++ b/פילוסופיה/בודהיזם.md
@@ -0,0 +1,218 @@
+---
+title: בודהיזם כפילוסופיה
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-18T11:30:39.797Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, קורסים כלליים, שנה ב, בודהיזם
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-01-04T10:12:24.590Z
+---
+
+> [מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=49794), [סילבוס](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/resource/view.php?id=2560065)
+{.info}
+
+![20231011_013455_7cb9e1b8.jpg](/פילוסופיה/בודהיזם/20231011_013455_7cb9e1b8.jpg)
+
+> [מצגת](/פילוסופיה/בודהיזם/__בודהיזם_כפילוסופיה_מצגת_1-3_.pdf), [מצגת](/פילוסופיה/בודהיזם/__בודהיזם_כפילוסופיה_מצגת_4-12_.pdf)
+{.is-info}
+
+# מהו בודהיזם?
+סביב הלמידה על בודהיזם מתעוררות כמה שאלות:
+
+> מה בודהיסטים חושבים על?...
+> האם בודהיזם הוא בכלל פילוסופיה?
+> מדוע ללמוד על בודהיזם?
+
+בודהיזם הוא מקשה גדולה - והתשובות שנקבל בין הזרמים והמקומות שונות מאוד. למעשה, הבודהיסטים אינם החשיבו את עצמם מעולם *בודהיסטים* - זהו מונח מערבי מאפיין. הרעיון שהבודהיסטים - המשתרעים על פני בערך שליש מכדור הארץ - הוא נאיבי. התפשטות הבודהיזם ארכה למעלה מאלף שנים, מהודו עד יפן, והתפיסה עברה בדרך שינויים רבים. ובכל זאת, ישנם כמה עקרונות בסיס משותפים.
+
+הבודהיזם אינו פילוסופיה. לכל הפחות, הוא אינו רק פילוסופיה. הבודהיסטים עסקו בסוגיות דומות לפילוסופים המערבים - מטאפיזיקה, אתיקה, ואפיסטמולוגיה - אך הם לא ראו עצמם כפילוסופים. הפילוסוף המערבי אינו רואה עצמו בהכרח מחויב לפילוסופיה - אלא כעוסק בפילוסופיה. מנגד, אין בודהיסטים פילוסופים; יש נזירים בודהיסטים, שחיים ונושמים את התפיסה שלהם. ההפרדה בין דת, פילוסופיה, ודרך חיים פשוט לא קיימת בתפיסה הבודהיסטית. 
+
+מטרתו של הבודהיזם הוא **להציע תנאים שיהפכו את השחרור לאפשרי**[^1]. הם לא טרודים באמת - אלא בהפסקת הסבל והגעה לנירוונה. המושאים הפילוסופיים הקלאסים שניוניים למטרה זו. 
+
+הרעיון של 'פילוסופיה בודהיסטית' הוא רעיון מערבי[^2], שנובע מהמפגש של המערב עם הבודהיזם במאה ה-19. הוא התקבל תוך הדחקה של מאפיינים רבים שלא תאמו את התפיסה המערבית.
+
+התפיסה הבודהיסטית טוענת כי האופן שבו התודעה מעבדת את המציאות יוצר סבל, שממנו אנו מנסים להשתחרר. 
+
+הבודהיזם החל כדובר סאנסקריט, אבל התפשט גם לסינית, יפנית וקוריאנית, ובעוד שפות רבות אחרות. מהשפות האלו מגיעות מונחים רבים שקשה לתרגם כמו *מדיטציה*[^3], *קארמה*, *נירוואנה* וכדומה.
+
+
+[^1]: soteriology. ה*שחרור* הוא המניע מאחורי הבודהיזם - לא האמת, ולא הצדק, ולא שום דבר כזה. המניע הזה שולל, באיזשהו מקום, את הרעיון של *פילוסופיה* בודהיסטית, לפחות כמו שאנו מגדירים פילוסופיה מערבית.
+[^2]: Eurocentrism
+[^3]: המילה אינה מתארת היטב את המדיטציה. *בוננות* בעברית
+
+
+# מקור הבודהיזם - עולם המחשבה ההודי
+מקור עולם המחשבה ההודי שהצמיח את הבודהיזם הוא בערך 1500 לפנה"ס, אז מגיעים עמים נודדים - האריות[^4] (Aryana) ופולשים לתת היבשת ההודית. אנו יודעים על האירועים האלו מהוודות (Veda)[^5], הוראות פולחניות לביצוע קורבנות[^10]. ההוראות מתבססות על ההנחה כי העולם הוא מערכת דטרמיניסטית של נסיבות ותנאים, שניתן להבין ולתפעל; אם נציב את המזבח בצורה מסוימת, ונעלה קורבן מסוים עם לחשים מסוימים, נשלוט במציאות - נוריד גשם, נוליד ילדים וכו'[^7]. לאדם[^6] שהחזיק בוודות, אפוא, היה כוח רב, ואחריות גדולה. על אותם אנשים הוטל תפעול הקוסמוס - והם האמינו שאם לא יעשו מלאכתם כיאות, היקום ייחרב. 
+
+האלים ההודים היו חלק טבעי מהקוסמוס, ולא נעלה כמו האל המונותאיסטי. כשם שחוקי הטבע קובעים בלית ברירה את המתרחש בעולם (אם אפיל את הבקבוק הזה, אין לו ברירה אלא ליפול), לאלים יש חוקים מוחלטים - האדם שיתפעל את הוודות, יתפעל את האלים בלית ברירה.
+
+התפיסה הזו יוצרת חשיבות מאוד גדולה לטקסים ולקורבן. אלו שידעו את הוודות - הברהמינים - החזיקו בכוח החזק ביותר בחברה המרובדת. היחידים שיכלו לקיים את הטקסים הם אותם הברהימינים - משום שהם הכי טהורים - ואלו במעמדים (קאסטות) הנמוכים יותר טמאים יותר, ולכן לא יכלו לבצע את הטקסים; הקאסטות הנמוכות ביותר לא זכו אפילו להשתתף בטקסים. הברהמינים נשאו גם בחובה להעמיד צאצאים - על מנת שיהיה מי שימשיך לקיים את הקורבן.
+
+לברהימינים, אפוא, היו שתי חובות:
+1. למידת הוודות וקיום הטקסים
+2. העמדת צאצאים
+
+
+
+[^4]: עמים אלו הגיעו גם לאירופה ולימים נהיו אותם ה'ארים' שהגרמנים דיברו עליהם
+[^5]: הוודות הועברו בעל פה, ונכתבו רק בעת המודרנית
+[^6]: ה*ריישים* - מורים קדמונים
+[^7]: המקום היחיד ביהדות שמחזיק תפיסה דומה היא הקבלה (ובעלי השם)
+[^10]: הכוונה אינה בהכרח קורבן פיזי של ממש, כמו בעל חיים
+
+## המהפכה האופנישדית
+במאה ה6 לפני הספירה, התחוללה בהודו מהפכה שאת סיבותיה אנו מתקשים להסביר. תקופה זו אופיינה במהפכה מחשבתית, שגלומה בטקסטים המכונים האופנישדות (upanishad).
+מחוללי מהפכה זו ראו במכלול סביב הברהאמינים מעיין עבדות - אני אשלם לברהמין, אצפה בטקסים ומשהו ישתנה במציאות?
+
+התפיסה האופנישדית על הקיום שונה לגמרי מזו שקדמו לה. החל מפלישת הארים ועד לאותה העת, התפיסה הוודית השולטת התייחסה לקיום כדבר חיובי - האדם הוא חלק פעיל בקוסמוס ולוקח חלק בתפעולו. לעומתם, האופנשידם תפסו את הקיום כשלילי - כלא שיש להשתחרר ממנו. הם עדיין האמינו בקורבן, אך לא בקורבן חיצוני - אלא בטקס שנעשה *פנימה*[^10]. לכן, האופנישדים פעלו בסגפנות, שהאמינו שתשחרר אותם מהקיום[^8] - כלא האלים. האופנישדים האמינו שהתשוקות שלנו, הגוף שלנו והרצונות שלנו הם אלו שכובלים אותנו בכלא הזה. הם פרשו ליערות והחלו בשגרת חיים שמטרתה הייתה שליטה[^9]. באקטים סגפניים שונים, האפונשידים שאפו להשיג עליונות על המציאות - בצומות, בהליכה על מסמרים, בפסיכדליה ובעוד אקטים של שליטה עצמית.
+
+ההנחה הפילוסופית העמוקה והבסיסית של האופנישידים היא הברהמן - הדבר שאינו כפוף לשום חוקיות, לשום כיפוף, האמת המוחלטת. הם האמינו שבכל אחד ואחת קיים יסוד מהברהמן הזה - האטמן, האני האמיתי ביותר שלנו. באמצעות הסיגוף, ההשלה מכל השכבות המטווחות, הם שאפו להגיע לאותו אטמן, היסוד הבסיסי ביותר. האופנישדים לא ייחסו את הכרת האטמן אפילו לאלים ולברהאמנים הקדומים, שלהם אין כוח על האטמן הזה. האלים - בעצמם חלק מהמוחלט הזה - אינם מעוניינים שבני האדם יכירו ביכולת הזו להשתחרר, משום שזה מונע מהם להמשיך לנצלם. 
+
+בצל שלושה מושגים אופנישדיים מרכזים צמח הבודהיזם[^11]:
+- קארמה
+בפירוש המילולי, *קארמה* היא פעולה פולחנית, כמו אלו שבתפיסה הוודית שיוצרות תוצאה ביקום. התפיסה בהודו שללה לחלוטין את הרעיון של סיבה ראשונית - בהודו, אין דבר שמתקיים בזכות עצמו, ללא סיבה. בהקשר סיבה-תוצאה הזה פעלה הקארמה. הקארמה לא פעלה רק החוצה - אלא גם כלפי פנים. כל פעולה שאנו מבצעים - בין שפעולה של ממש או רגש כלשהו - כמו משאירה אחריה זרע בעולם. אולי הוא ינבט עכשיו, אולי עוד אלף שנים; זה לא משנה. כל פעולה שכזו תגרור השלכות, באיזשהו אופן. תפיסת הסיבתיות הזו היא לא מיידית, כמו שאנו רגילים במערב - אלא מעגלית ורופפת יותר. המעשה שלי לא יוביל, כאן ועכשיו, בהכרח לתוצאה כלשהי - אלא ישאיר זרע שכזה ביקום, שישחק בו תפקיד. 
+
+- סמסרה
+התפיסה בהודו הייתה מעגלית - מוות, לידה מחדש, חיים, ושוב מוות. מעגל זה הוא ה*סמסרה*[^14]. האופן שבו נולדים מחדש נקבע על פי הקארמה - 'המתמטיקה של הקיום'.  הקארמה היא לא כמו 'יום הדין' המערבי, אלא כוח טבע, שייקבע לידה מחדש באחד משש עולמות[^12]. התהליך הזה הוא ללא מוצא - הוא מתרחש שוב ושוב עד אינסוף. כולם מתים, בסופו של דבר - אפילו אלים; בהודו, שום דבר הוא לא לנצח. לכאורה, ניתן לעשות מעשים טוב בכל הגלגולים, ותמיד להיוולד מחדש בגן עדן. אלא שבתוך הגלגולים האינסופיים, בהכרח יהיו לידות רעות - במיוחד לאור זה שהקארמה ממשיכה לרוץ בלי קץ. אתה יכול לחיות את חייך כצדיק, ו'לאכול אותה' על קארמה גרועה מחיים דרעק לפני עשרים גלגולים. המוות לא 'מאפס את המונה', ואין אף יצור עם קארמה מושלמת - לא אלים, לא צפרדעים ולא כלום. 
+
+האינספויות הדטרמיניסטית הזו תסכלה את האופנישדים, והובילה אותם למסקנה שצריך להפסיק את המשחק הזה - ולהשתחרר.
+
+- מוקשה (נירוונה)
+איך משתחררים מהסמסרה? האופנישדות הציעו דרכים רבות לשחרור -שחלקן התפתחו לתפיסות אחרות, כמו הג'איניזם[^13] - אך הבודהיזם צמח על סמך ה*נירוונה* - השחרור. רק מי שמצליח להשתחרר *שובר* את מעגל הקיום, ויוצא ממנו. הבודהיזם ייחס סיכוי נמוך מאוד להיוולד כאדם - ולכן, עצם היותך אדם מעידה על הצטברות קארמה שמאפשרת היכרות עם הרעיון של להשתחרר. מי שיצליח לזהות את האמת המוחלטת באשר לקיום, בכך שיזהה את עצמו עם המוחלט, וימחק את הבידול בינו לבין היקום, הוא זה שישתחרר.
+
+> אטמן = ברהאמן; עצמי = מוחלט
+{.is-success}
+
+[^8]: התפיסה ההודית האמינה בגלגול נשמות נצחי - הקיום ממשיך וממשיך, כל פעם בקיום חדש, בין שברהאמין ובין שחיה כלשהי.
+[^9]: Tapas - חום פנימי, שהוא עצמו הקורבן. החום הפנימי הזה הוא מעין עליונות על המציאות, שממנה הסגפנים שואפים להשתחרר.
+[^10]: הכוונה *פנימה* היא ההיבט המכריע של הפעילות המדיטטיבית - אדם באותה התנוחה שמתפלל לאל כלשהו מפנה את הכוונות שלו *החוצה*. האדם המדיטטיבי הוא לא פיון במשחק האלים, אלא מחפש את האמת המוחלטת פנימה, זו שתשחרר אותו.
+[^11]: הבודהיזם פירש את כל המושגים האלו אחרת לגמרי, אבל כשהבודהיסט הראשון אמר *קארמה*, העם הבין על מה הוא מדבר - הוא לא פעל בריק.
+[^12]: הבודהיסטים לקחו את הסמסרה, שהאופנישדים תפסו כאמת מטאפיזית (אולי אפילו פיזית) כתפיסה פסיכולוגית. שימו לב איך התודעה מתרוצצת בין שש העולמות - הגיהנום, גן העדן, עולם בני האדם, עולם החיות, עולם הענקים ועולם הרוחות הרעבות. רגע אחד אתה בגיהנום; באחר תופס אותך יצר חייתי; באחר אתה בטוב של גן העדן; ולפעמים אתה מקורקע כאן, בעולם בני האדם.
+[^13]: התשובה של הג'איניזם היא, כדי לייצר כמה שפחות קארמה שלילית, היא לפעול כמה שפחות. כל צעד, כל פעולה הכי קטנה, פוגעת ביצורים חיים אחרים. הדרך המוחלטת של הג'איניסטים להשתחרר, היא פשוט לרעוב. הג'איניסטים הקיצוניים הולכים עם מסכות גדולות, כדי לא לנשום חרקים, ומטאטאים את הרצפה לפניהם כדי לא לדרוך על כלום. כל צורך שלנו - כמו לשתות או לשבת - מראה על קשר נסיבתי לעולם. אם עולה בכוחנו לגבור על הצרכים האלה, הרי שאנחנו לא קשורים לעולם - אנחנו משוחררים.
+[^14]: במסורת ההודית, מי שמחזיק את המעגל הוא *מארה* - השד המייצג את המוות ואת תלאות החיים. מארה אינו *רע*, כמו השטן - הוא התגלמות של כל הקשיים הקיומיים.
+
+# הבודהה
+אנו יודעים מעט מאוד על הבודהה ההיסטורי. הבודהה לא כתב שום דבר - לא הוא ולא חסידיו הישירים. העדויות הראשונות לקיומו של הבודהה הם ממצאים ארכיאולוגים, שלא מעידים חד-משמעית על הבודהה - רק על כך שהיה חכם, משבט השקיאמוני, ואומרים שהוא השתחרר. עיקר הידע על הבודהה מגיע מאות שנים אחריו. בהודו, אין תרבות כתיבה היסטורית מפותחת, שלא כמו הסינים או המערביים שמתעדים בקדתחנות - בהודו, הסיפור מגמד את ההיסטוריה; עצם כתיבת המילה משחיתה אותה. באופן דומה, הפסלים הראשונים בדמותו של הבודהה הגיעו מאות שנים מאוחר יותר, בהשפעה ההליניסטית של כיבושי מוקדון. עד לאותה העת, המחשת דמותו של הבודהה הייתה אסורה. 
+
+הבודהה נולד בלומביני, כיום בשטח נפאל, בצפון מזרח תת היבשת ההודית.  הוא הסתובב בחייו בסדרה של ערי-מדינה באיזור. השנים שבהם חי שנויות 
+במחלוקת. שמו היה ככל הנראה Siddhartha Gautama Shakyamuni[^15] - ה*בודהה* הוא לא שם, אלא תואר שנובע מ*בודהי* - התעוררות בסנסקריט.
+
+חייו של הודו הם במידה רבה אוסף אדיר של סיפורים. אולם ניתן לדעת במידה מסוימת כמה מהם אמיתיים לפי מידת הפרטים שמתווספת - ככל שנוספים יותר פרטים, סביר יותר שהם באו להחליף חלקים שנשכחו, ולפיכך כוזבים.
+
+הסיפור המוביל הוא שהבודהה היה בן למשפחת אצולה מקומית. אמו של בודהה, אחרי סדרה של אירועים ניסיים, יולדת אותו בעמידה - והבודהה מיד צועד. אמו מתה בלידה, ואביו - המבקש לדעת את גורל בנו - קרא לברהאמין מקומי. הברהאמין העניק לו שני גורלות - מלך צודק שיחלוש על כל הודו, או איש דת גדול. אביו, משתוקק לגורל השליט, כולא אותו בארמון כך שלא ייחשף לאף מידה של סבל - יש סיפורים המכבירים לטעון שבסביבתו לא היו אפילו אנשים זקנים או חולים, רק נוער ויופי. עד לגיל 30, סידארתה לא נחשף לעולם כלל - רק למסיבות מבוקר עד ערב. אם הוא לא יסבול לעולם, קיווה אביו, לא יחכוך בדעתו את משמעות החיים, ויתגלגל לרעיונות האופנישדים הרעילים. 
+
+בגיל 30, הבודהה נשוי ואב לילד. לפתע, הוא מבקש מנהג המרכבה שלו לצאת לראשונה מן הארמון. בטיול הראשון, הוא רואה אדם זקן - כפי שמסביר לסידארתה הנדהם נהג המרכבה. למחרת, השניים רואים אדם חולה, ובטיול הבא - גופה שמביאים לקבורה בשריפה, מה שמכניס את סידארתה להלם. אחרי לילה בלי שינה, סידארתה יוצא שוב, ופוגש סגפן אופנישדי ומתחיל לשוחח עמו. הסגפן מספר לסידארתה על כוונתו להשתחרר, בפנים קורנות.
+
+סידארתה משתכנע - ועוד באותו הערב, נוטש את משפחתו ומצטרף לקבוצת סגפנים אופנישדים ביערות[^16]. סדארתה נע בין הקבוצות, למד שיטות סגפניות שונות והצטיין בהם - עד כדי כך שביקשו ממנו להנהיג קבוצות אחרות - אך סידארתה עדיין לא חש משוחרר. הוא יצר קבוצה נוספת עם פורשים אחרים, והגיע לסגפנות קיצונית ביותר - נאמר שאכל גרגיר אורז ביום.
+
+אלא שגם הסגפנות הקשה לא הביאה לשחרור שביקש, וסידארתה נטש את הסגפנים. סדארתה התיישב מתחת לעץ, שם נערה נחמדה הגישה לו אוכל ומשקה. משאכל ושתה, התיישב סידארתה תחת העץ, ונשבע שלא לזוז עד שיחווה הארה.
+
+מארה, אל המוות, מבחין בנחישותו ומכיר בסכנה שישתחרר. הוא שולח כנגדו באשמורות הלילה צבאות איומים. סידארתה מתעלם - והצבא מתפוגג. מארה שולח אחריו נשים לפתות אותו - ומשתמעלם מהם, הן מתפוגגות. ולבסוף, סידארתה מגיע להיכן שביקש - וחווה התעוררות.
+
+משחווה התעוררות, הבודהה מסכים לאחר תחנוני האלים ללמד. במשך שארית חייו, עד שנפטר בגיל 80 ממחלה קשה, העביר הבודהה את כל חייו כמורה. הוא לא מותיר אחריו יורש - התורה מחזיקה בלעדיו.
+
+[^15]: הראשון הוא שמו הפרטי, השני הוא תואר (ככל הנראה 'נסיך'), והשלישי הוא *החכם לשבט השאקיה*.
+[^16]: סגפנות אופנישדות ביערות הייתה מאוד 'באופנה' באותה תקופה.
+
+## הבודהה כשמשל
+
+כאמור, הסיפור של הבודהה הוא לא תיעוד היסטורי - אלא משל. מה הוא מנסה להגיד?
+
+- הבודהה הוא שיט הפוטנציאל האנושי - אך אינו "אנושי"
+הבודהה אינו כמו ישו, או סוקראטס - בני אדם עילאיים בתחומם. לפרש את הבודהה כאדם 'פשוט' היא תפיסה מערבית - בבודהה של המזרח יש יסוד על-אנושי.
+
+- הבודהה אינו חד פעמי
+- הבודהה הוא תוצר של תהליך מאוד ארוך
+לבודהה קדמו גלגולים רבים, שהכינו אותו להתעוררות שחווה. לא נהיים בודהה בדקה.
+
+- הבודהה הוא בבחינת חוקר, שגילה אמיתות אוניברסלית
+הבודהה לא 'זכה' להארה, אלא גילה בחקירתו את טבע המציאות - ה*דהרמה*.
+
+- הבודהה הוא "דרך אמצע" בין חיי החולים לסגפנות
+סיפור חייו של הבודהה - מהמסיבות הבלתי פוסקות ועד לסגפנות הרצחנית - מתנהלים בין שני הקצוות. תחילה, היה לו הכל - הוא היה נאה, ועשיר וחכם. בהמשך, הביס את הסגפנים במשחק שלהם - והגיע לסגפנות הקיצונית ביותר. לאור אלו, קובע הבודהה כי הדרך היא באמצע - ללא התמסרות לתשוקות ולפחדים, אך בלי התכחשות להם.
+
+# ארבע האמיתות הנאצלות
+> [מצגת]
+{.is-info}
+
+**ארבע האמיתות הנאצלות** הן אמונה בסיסית בבודהיזם, חוצה פלגים ואזורים גיאוגרפיים[^17]. חרף המעמד הבסיסי שלהן, ארבע האמיתות אינן פשוטות כלל - הבודהה עצמו לא היה מתחיל בלימוד הארבע האמיתות - אלא תורה למתקדמים. 
+
+תחילה, דיבר הבודהה על **דאנה** - נתינה. הנתינה היא דרך לשחזר מההיאחזויות: אקט הנתינה הוא ויתור על רכוש. 
+בהמשך, דיבר על ה**סילה** - הסגולה המוסרית. הסילה קשורה בלידות מחדש חיוביות כפרי של נדיבות איפוק מוסרי. הסגולה המוסרית משמעה לא להתמכר להנאות החושים, ולדעת לשחרר מהן.
+(להשלים כאן עוד שתיים)
+
+
+אך מה *אינן* ארבע האמיתות הנאצלות?
+
+> מסופר על אדם שביקש ללמוד עם הבודהה ברגע שהלה יענה לו על כמה שאלות חשובות:
+> 1. האם העולם נצחי?
+> 2. האם העולם אינסופי?
+> 3. האם הגוף והנפש נבדלים?
+> 4. האם הבודהה שורד את המוות?
+> בתגובה, מושל אותו הבודהה לאדם הנורה מחץ מורעל. אם אסרב לטפל בך, הוא אומר, עד שלא תגיד לי איזה חץ פגע בך, מאיזו קשת, מהו המיתר ומהי הנוצה, באיזו זווית ומה שם הקשת? אם לא אטפל בך לפני כן, הרי תמות.
+
+באותו האופן, הבודהה אינו מתיימר לענות על שאלות פילוסופיות כבדות משקל - אלא לסייע לאלו שסובלים, כעזרה ראשונה. 
+
+
+
+[^17]: הפרשנות של ארבע האמיתות מזגזגת, אבל הבודהיסטים כולם מקבלים אותן.
+
+# הבעיה - הסבל (dukkha)
+
+> זוהי האמת האצילה בדבר הסבל: לידה היא סבל, הזדקנות סבל, מוות הוא סבל, צער, יגון, כאב, מצוקה ואי-נוחות הם סבל; שהות במחיצת הבלתי נעים היא סבל, פרידה מהנעים היא סבל; לא לקבל את מה שאנו משתוקקים לו זהו סבל; בקיצור, **חמשת המצרפים** של ההיאחזות הם סבל.
+> ^גתין^ ^2014,^ ^81-2^
+
+ה**דוקה** היא מונח מסנסקריט שקשה לתרגם - סבל לא ממצה אותה. הדוקה היא כאב נפשי, פיזי, השתוקקות בלתי-נענית, חוסר סיפוק. דוקה היא ה*זץ* הפתאומי של הכאב שדורכים על מסמר; היא לשבת בכיסא נוח ולאכול משהו ולגלות שחסר *רק משהו קטן*; היא איזה דגדוג לצאת ולעשות משהו כמו לגלוש; היא לשבת במקום הכי נוח והכי מספק בבית שלך ובסופו של דבר להרגיש מיאוס. שבו במדיטציה בנחת מושלמת - כמה זמן תוכלו לשבת שם עד שתרגישו את הרצפה תחתיכם? זוהי *דוקה*.
+
+הדוקה היא לא מונח תיאורטי, או מצב עניינים זמני, כמו הסבל - היא חלק בלתי נפרד ממארג המציאות[^18]. הדוקה היא הצורה שבה העולם עובד - כתוצאה מכך שדברים כל הזמן מצויים ב**שינוי**. דברים שאנו רוצים ומחזיקים בהם חולפים מאיתנו; רעיונות שנאחזנו בהם מתפוגגים; השינוי מביא איתו כל הזמן את ה*היעדר*. 
+
+את ה*דוקה* מחלקים הבודהיסטים לשלוש סוגים:
+1. כאב[^19]
+2. שינוי (anitya/anicca)
+3. תלות בנסיבות 
+
+
+[^18]: גם כאן, הבודהה לא מוטרד משאלות מטאפיזיות כמו *למה המציאות פועלת בסבל* או *למה האדם חש סבל*.
+[^19]: הבודהה יוצא כאן כנגד הסגפנות האופנישדית; הכאב אינו מעלה או אמצעי, אלא פשוט כאב.
+
+# מקור הסבל - ההשתוקקות (trsnā)
+האמת השנייה היא **טרישנא** (השתוקקות,צמא), שגם היא מונח שקשה לתרגם; בסנסקריט מתארים את זה כצמא של אדם במדבר למים. ההשתוקקות היא התשוקה למה שרוצים, והדחייה של מה שלא רוצים.
+
+> זוהי האמת האצילה בדבר מקורו של הסבל: הצמא להתהוות חוזרת ונשנית, הכרוך בהנאה ובהשתוקקות, ומתענג פעם על דבר זה ועם על דבר אחר, כלומר הצמא לאובייקטים של הנאות החושים, הצמא לקיום והצמא לאי קיום.
+> ^גתין,^ ^82^
+
+
+
+ישנן ארבע סוגי תשוקות:
+1. היאחזות באובייקטים
+היאחזות בחפצים, במקומות או אפילו באנשים[^20] - בני זוג, בני משפחה וחברים - מביאה לסבל. 
+
+2. היאחזות בהשקפות
+בין שבהשקפה עצמית, דעה פוליטית, או תפיסת עולם
+
+3. היאחזות בכללים ובנדרים
+> מסופר על נזיר ממנזר באנגליה, שהוזמן לארוחת ערב אצל משפחה אנגלית. המשפחה הגישה לו סיר נזיד בשר אדיר. מאחר ובבודהיזם לא אוכלים בשר, היינו מצפים שהנזיר ידחה מעליו את הסיר - אך מה זה ייתן? הנזיר יישאר רעב, והמשפחה האדיבה שאירחה אותו תיעלב. הנזיר אכל את הנזיד.
+
+היאחזות בתפיסה דתית, כללים והעדפות בכל מחיר, גם היא סוג של הגדרה עצמית מזיקה. תפיסה דתית קיצונית עלולה גם היא לגרום לך ולאחרים סבל. לכן, הכללים והנדרים הבודהיסטים גמישים יותר - לא דוגמות בלתי ניתנות לשבירה, אלא קווים מנחים[^21].
+
+4. היאחזות בעצמי
+זוהי אם כל ההיאחזויות, והקשה מכולן. העצמי מוגדר באובייקטים, אמונות, דעות, ונדרים. כל אלו יוצרים את האשליה שישנו איזשהו *אני*, שאנו נאחזים בו בכל הכח ומגינים עליו בכל מחיר. ה*אני* גורר איזושהי נוקשות, שמקשה עלינו להתגמש ולנוע עם גלי השינוי.
+
+חשבו על תמונה שלכם כתינוקות. *היי, זה אני!*, אתם בוודאי חושבים. אבל מה בכלל *אני* בתינוק הזה בעריסה? מה הוא חולק איתכם? הגוף? הרעיונות? הזכרונות? אף אחד מהדברים האלו לא שורד את השינויים  לאורך החיים.
+
+
+יחד עם ההשתוקקות, הבודהיזם קובע שישנם 3 מזהמים נוספים:
+1. תשוקה
+2. סלידה או שנאה
+3. בורות או אשליה
+
+הגוף והנפש שלנו הן כמכונה אוטומטית; בכל דבר שהם נתקלים בעולם, הם מסווגים לפי אחד משלושת המזהמים האלה. כשאני נתקל במשהו חדש, אני רוצה אותו, סולד ממנו, או שאני מזין באמצעותו בורות או אשליה מסוימת.
+
+[^20]: זוהי סיבה עיקרית לכך שהבודהיזם רואה בחיי הנזירות את האידאל - ולא בחיי נישואים או בזוגיות
+[^21]: את הכלל הראשון למשל, אי-ההיאחזות באובייקטים, לא מטיף הבודהה לכולם - אלא לנזירים; חיי הפרישות הם אלו שבהם לא נאחזים באנשים - אך אם כולם היו נזירים, המין האנושי היה נכחד.
+
+## הפסקת הסבל (nirvana)
+> זוהי האמת האצילה בדבר הפסקתו של הסבל: דעיכתו והפסקתו החולטת של הצמא הזה, ויתור עליו, נטישה שלו, שחרור שלו
+^גתין,^ ^82^
+
+עכשיו כשגילינו את המחלה ואבחנו את הסיבה שלה, הגיע הזמן להבריא אותה - להפסיק את הסבל. איך מפסיקים את הצמא הזה? איך מפסיקים לפגוש את העולם בדיכוטומיה של *רוצה*, *לא רוצה*, *נעים*, *לא נעים*? הבודהה קובע שאפשר לעשות את זה - שזה מצב שהוא השיג, וכמותו מאות ואלפים נוספים שמסופרים בכתבים הבודהיסטים. הפסקת הסבל אינה קלה - אך אפשרית. 
\ No newline at end of file