vault backup: 2024-11-17 11:11:04

פילוסופיה/יוונית/אריסטו/index.md

@@ -0,0 +1,22 @@
+---
+title: אריסטותאלס
+description: 
+published: true
+date: 2024-05-02T10:17:44.537Z
+tags: 
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-05-13T13:23:43.603Z
+---
+
+## אריסטו - איש ופועלו
+!!! info ""
+     [דברי היכרות](/מבוא/aristotle_(metaphysics).docx), [מבוא לאריסטו](/מבוא/jacob_klein_(introduction_to_aristotle)_(1).pdf), [תרגום מושגים למבוא](/מבוא/some_untranslated_greek_words_from_kleins_article.doc)
+
+חייו של אריסטו מתוארים בכך שחי, התפלסף ומת. אריסטו היה תלמידו של אפלטון - וצילו של אפלטון נוכח אצל אריסטו - כתביו של אריסטו מתפלספים יחד עם אפלטון, ונגד אפלטון. אריסטו היה גם מורו של [אלכסנדר מוקדון](/כלליים/מלחמה#עלייתה-של-מקדוניה).
+אריסטו ייסד הלכה למעשה את המדעים, לרבות תורת השפה, מטאורולוגיה, ביולוגיה, פסיכולוגיה, לוגיקה, פיזיקה, רטוריקה, פוליטיקה, [אתיקה](/פילוסופיה/אתיקה#שיעור-5-ה-אתיקה-הניקומאכית-של-אריסטו), וענייננו כמובן - [מטאפיזיקה](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה). 
+אריסטו חיפש להביא לכדי שלמות את התפיסה היוונית, והבנת העולם כמכלול - *universum*[^1].
+
+אריסטו ניסה לעיתים תכופות לקחת את השאלות העולות בדיאלוגים האפלטונים, לדון בהן לכדי קיצון ובכך לנסות לענות עליהן.
+
+
+[^1]: מכאן מגיעה המילה *אוניברסיטה* - הבנת העולם כמכלול, קהילה.

פילוסופיה/יוונית/אריסטו/ניקומאכית.md

@@ -0,0 +1,245 @@
+title: אתיקה ניקומאכית
+tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכית
+
+!!! info "חומר הקורס"
+	[מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=55549), [סילבוס](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/url/view.php?id=2798547)
+
+
+!!! info ""
+	[מצגת](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה/1.pdf), [טקסט](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה/אתיקה_1.pdf)
+
+
+
+[אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו) אינו זה שהמציא מחדש את הפילוסופיה כעיסוק כולל - זה מיוחס ל[סוקראטס ואפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון), כולם במאה הרביעית לפני הספירה. אבל גם הם לא התחילו את השרשרת - לפניהם היו הסוגיקנים הגדולים מהמאה ה5 לפני הספירה -  **אייסכילוס**, **סופוקלס** ו**אאוריפידס**, המחזאים היוונים.
+
+אפלטון היה תלמידו הישיר של סוקראטס, ואריסטו היה תלמידו הישיר של אפלטון - וכולם השפיעו והושפעו זה מזה. 
+
+רמז לגדלות של אריסטו ניתן למצוא בהגות של הרמב"ם - 
+
+> מטרתי בפרק זה לבאר כי אריסטו אין לו הוכחה על קדמות העולם כפי השקפתו, ואינו טועה בכך כלומר: שהוא עצמו יודע שאין לו הוכחה על כך \[...] ואין לחשוב על אריסטו שהוא סבור שאותן הדברים הוכחה, כיאריסטו הוא אשר למד לבני האדם דרכי ההוכחה וחוקיה ותנאיה \[...]
+>
+> > רמב"ם, *מורה נבוכים* 
+
+אריסטו *לימד אותם לחשוב* - הוא יעשה טעויות כאלה? ראו איזו הערצה יש כאן בין השורות. 
+## הטוב כעניין שאליו שואף הכל
+
+
+!!! info ""
+	[אתיקה, ספר ראשון, פרק א' (ליבס)](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה_1)
+
+
+> כל אומנות וכל סוגיית מחקר, וכן כל עשייה ועיסוק, חזקה עליהם שהם שואפים למה שהוא טוב; בצדק הגדירו, אפוא, את הטוב, כאותו עניין שאליו שואף הכל.
+>
+> > *פרק א', פתיח*
+
+כל פעולה מעצם הגדרתה, חורץ אריסטו, חותרת לאיזו תכלית, היא *הטוב* - מימוש אותה הפעולה. הכוונה היא לא ל*טוב* ו*רע* במובן הנורמטיבי, אלא למימוש התכלית שלשמה ננקטה, המטרה שבשמה היא התבצעה. 
+
+אבל יכול להיות שאריסטו מכוון *גם* לטוב במובן הנורמטיבי, ויכול להיות שמשם מגיע ההיסוס המסוים במשפט של אריסטו (*חזקה עליהם*). 
+
+בחלקו השני של המשפט מגיעה פתאום קפיצה גדולה - פתאום אנחנו מדברים על *הטוב* - טוב אחד - שאליו שואף הכל. מאיפה זה הגיע? נחזור לכך בהמשך.
+
+## הטוב המדומה
+
+> ואולי ייטען הטוען, שהכל שואפים אל הטוב המדומה, אך אין הם שליטים על דמיונם, וכפי שכל אחד עשוי מטבעו, כך הוא מדמה לו גם את התכלית.
+
+ואולי כל אחד שואף לטוב הפרטני שלו, כראות עיניו? כן מתבאר משהו מעבר ל*לכל פעולה יש תכלית* - אריסטו אומר משהו על טבע האדם ממש: לכל אחד יש *טוב* מסוים, שהוא מנסה מטבעו לממש. אבל האם הטוב ההוא פרטני לכל אדם, או *טוב* מוחלט, אובייקטיבי?
+
+## לא בהכרח טוב הוא?
+
+> אלה המשיבים שלא בהכרח טוב הוא, מה שהכל שואף אליו, אינם אומרים ולא כלום. שמה שנראה לכל איש ואיש, עליו אומרים אנחנו שכך הוא; והמערער אמונה זו, ודאי לא יצליח לומר דברים נאמנים יותר. שאיל ורק יצורים חסרי דעה היו שואפים לדברים האלה, היה טעם מה בטענה זו, אולם אם גם יצורים נבונים עושים כן, כיצד ייתכן שיש בה ממש? אך אולי גם ביצורים נחותים מצוי כוח טבעים כל שהוא המעולה מהם עצמם, והשואף לטוב המיוחד להם.
+> 
+> > עמ' 239
+
+לכל היצורים החיים  - חתולים, צמחים - יש כוח טבעי כלשהו, *מעולה מהם עצמם*, ששואף לטוב מסוים עבורם. אבל יצורים *נבונים* - קרי, בני האדם, שואפים למשהו קצת יותר מזה. 
+
+כאן אריסטו מפגין עצמאות מאפלטון. ב[פוליטאה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה), למשל, הפילוסוף מוציא את ההמונים מהמערה ב[משל המערה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-המערה); ההדיוטות זקוקים לפילוסוף לסייע להם, והם עוד יהרגו אותו אחר כך. אריסטו מפגין לעומת זאת אמון מאוד בסיסי באדם מן השורה - הוא תמיד שואף אל הטוב, בכל מה שהוא עושה!
+
+
+> אם יש אפוא בתחום מעשינו תכלית-מה שבה רוצים אנו לשמה, ובשאר דברים למענה, ואם לא בכל דבר בוחרים אנחנו לשמו של דבר (שאם כן, נגיע בדרך זו עד אין סוף, וכל שאיפה תהא הבל וריק) -- אם אמנם יש תכלית מעין זו, ברור שאין זו אלא הטוב והטוב-מכול. **והכרת התכלית הזאת, כלום לא תיוודע לה חשיבות עצומה גם לגבי חיינו, והיא תכשירנו לקלוע אל מה שדרוש, כקשתים שהמטרה לנגד עיניהם?** עלינו לנסות, לפחות בדפוסים כללייים, להגדיר את טיבו.
+>
+> > *ספר א', פרק ב'*
+
+
+בתחילת הפרק, אריסטו מתאר כמה סוגים של תכליות - תכליות לשם תכליות אחרות, ותכליות כשלעצמן - היררכייה כזו (מגדלים סוס כדי להילחם, נלחמים כדי לנצח, מנצחים כדי לחיות בשלום...). חייבת להיות תכלית *כשלעצמה*, שאליה כל התכליות שואפות - **הטוב מכל**; אחרת, לעולם לא יהיה סוף לשרשרת התכליות, והכל יהיה לחינם.
+
+ומהי התכלית הזו? יש דבר כזה בכלל? אריסטו מנסה לשכנע אותנו כאן בחשיבות *העצומה* של מציאת התכלית הזו. גם אם ממילא כל עשייה ועיסוק חותרים למשהו טוב, הנהרת הטוב הזו תאפשר לנו ראייה חדה יותר וחותכת יותר, שתאפשר לנו לדייק את המבט שלנו ולפעול בכונה תחילה. 
+
+במשל הזה יש יציאה נוספת כנגד אפלטון - אריסטו מציג את בני האדם כקשתים ש*כבר* יורים לעבר המטרה; הוא לא צריך ללמד אותם לצלוף, כמו אפלטון - רק לכוון אותם. 
+
+
+> יום אחד הוא שלב של חיים. כל חיינו מורכבים מחלקים, ממעגלים גדולים המקיפים קטנים יותר. מעגל אחד מקיף וחובק הכול, מלידה עד יום החיים האחרון, אחר מקיף את שנות הנעורים, אחר כולא בעיגולו את כל שנות הילדות. ךבסוף יש גם מעגל המכיל את כל הזמנים שמכפלתם בונה את החיים. מעגל צר מקיף חודש, מעגל צר יותר מקיף יום, אבל גם ליום יש התחלה וסוף, מעלות השמש עד שקיעתה.
+>
+> אחר אומר שיום אחד זהה לכל הימים כי הם דומים זה לזה. בפרק זמן ארוך ככל שיהיה אין מה שלא תוכל למצוא ביום אחד - האור והחושך. בחלופות התיד של העולם, פעם נחסר היום, פעם מתמלא. על כן צריך לתכנן כל יום כאילו הוא הסוגר את השורות, משלים ומסיים את חיינו.
+>
+> > סנקה, מכתבים ללוקיליוס, 12:6-8
+
+החיים, אומר סנקה, מורכבת מיחידות קטנות כחלק מכוליות גדולה. יש כאן מתח מסוים - כל יום בנפרד הוא עולם ומלואו (ויש להתייחס אליו כיום האחרון), אבל החיים הם יותר מגיבוב של ימים - יש להם מעגל שלם משלהם ומהלך משלהם. זוהי אותה האמירה שמציג אריסטו - יש לכל דבר תכלית, אבל יש תכלית-על, שהיא יותר מגיבוב של כל שאר התכליות.
+
+כניגוד, קטע פוסט-מודרני - 
+
+> כמעט בכל יצירה של קסטל-בלום יש אי-ודאות חריפה, מוטרפת, לגבי כל מיוצג שהקוראים מורגלים לייחס לו זהות מקורית ומובחנת... המלים בעולם שבו נעים גיבוריה של קסטל-בלום גולשות שוב ושוב ומתמצקות לכלל דברים, דברים מתאיידים בלי הרף למילים (203). אין קיום אובייקטיבי לדברים משום שקיומם מתייצר מיניה וביה.
+
+המילים מייצרות משהו במציאות, אבל המציאות חוזרת ומתאיידת שוב למילים - אין מציאות אחת, אלא נרטיבים.
+
+> נדמה שאפשר להשתעשע עם טקסט זה, אבל אי אפשר לקחת ברצינות את מה שהוא אומר (203). ... 'לקחת ברצינות',  לפי אופיר, הוא לסגל לעצמנו כקוראים את 'נקודת המבט' המפורקת של גיבורי הסיפור,... עולם שבוע נמחקות בקביעות עקבותיו של הסובייקט... הוא העולם בתוכו היא\אנו חיים (207). מי שלא מבין את זה, כך אומר אופיר, מרמה את עצמו: 'הקוראת מסוגלת לעמעם את תחושת האי-ודאות מפני שהיא משלה את עצמה בעניין יציבותן של הזהויות, מפני שאינה משלימה עם אובדן הזהויות כשהוא מוטח בפניה. כמו ילד אחרי ספר עצוב היא אומרת לעצמה, זה רק בסיפור, זה לא בחיים. אילו שיקרה לעצמה פחות היתה יכולה למצוא את עצמה במצבן של הדמויות של קסטל-בלום' (208)
+>
+> > עדי אופיר על סיפורי אורלי קסטל-בלום
+
+זוהי תמונה ניגודית חריפה לתמונה של אריסטו - לדמויות אין זהות, ואין משהו אובייקטיבי שהן שואפות אליו; זוהי תמונת עולם בלתי-יציבה, ומטרידה. זאת לעומת אריסטו, שמציב תכלית אחת לחיינו, שאליה אנחנו שואפים ומכוונים כקשתים. 
+
+אריסטו מאמין שלתשובה *מהו הטוב מכל* יש תשובה מפורשת, אובייקטיבית, ברורה, שאפשר לגלות וחייבים לגלות. אין כאן מחשבה על אמת פרטנית וייחודית, כמו זו של קסטל-בלום - חייבים לשים את זה בצד, ולחתור בדחיפות לאותו *הטוב*. אריסטו מאמין שיש אמת, אובייקטיבית, שלא רק שאנחנו *יכולים* לגלות, אלא אנחנו כבר מטבענו *מנסים* לגלות - זוהי אמירה אופטימית עצומה. 
+
+אבל גם אריסטו מסתייג במידת מה. *עלינו לנסות, **לפחות בדפוסים כלליים**, להגדיר את טיבו*. אריסטו לא מתיימר לתת לנו מרשם מוכן: עדיין יהיו לנו סייגים ואי-בהירויות, אבל כן  נגיע לדפוסים הכלליים. *צדק זה טוב* - בזה אנחנו בטוחים. אבל מה זה *בדיוק* צדק? על כך קשה להתפלפל. 
+
+## הטוב העליון
+
+> בין הדברים המהווים את הידיעה האנושית כמו שהיא עכשיו, מעטים הם אלה השונים יותר ממה שאפשר היה לצפות מהם, או המציינים יותר את המצב הלקוי שעדיין נמצא בו העיון בנושאים היותר חשובים, מן הקדמה המועטת שהתקדמו בני-האדם בהכרעת המחלוקת בדבר אמת-המדה של הישר והבלתי-ישר. מן הימים הראשונים של הפילוסופיה מחשבה השאלה בדבר הטוב העליון, או, מה שהוא אות והדבר, בדבר יסוד המוסר, לבעיה העיקרית של המחשבה העיונית. בעיה זו העסיקה את שכלם של בעלי הכשרונות היותר מצוינים, ופלגה אותם לכתות ואסכולות הנלחמות בתוקף זו בזו, ולאחר יותר מאלפיים שנה נמשכים אותם הויכוחים. הפילסופים עדיין עומדים במערכה ומחזיקים באותם דגלי-המלחמה, ואינו נראה שהוגי-הדעות, או המין האנושי בכללו, קרובים יותר להסכם בענין זה מבאותו הזמן ש[הקשיב סוקראטס הצעיר לדבריו של פרוטאגוראס הזקן](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/תיאיטיטוס#הזיהוי-עם-פרוטאגוראס), והגן על תורת התועלתיות (אם הדיאלוג של אפלטון מיוסד על שיחה אמיתית) כנגד המוסר ההמוני של ה'חכם' ההוא
+> 
+> > מיל, *התועלתנות*
+
+בעת המודרנית, אומר [ג'ון סטיוארט מיל ב*תועלתיות*](/פילוסופיה/אתיקה#התועלתנות), אנחנו יודעים המון דברים חדשים - אבל דווקא בדבר הכי בסיסי - טוב או לא טוב, מוסרי או בלתי מוסרי - אין שום התקדמות בכלל! אנחנו עדיין בדיוק באותו הבוץ, כמו סוקראטס ואריסטו. 
+
+אבל בעצם, השאלה של מיל היא לא בדיוק השאלה של אריסטו. מהו יסוד המוסר? בתועלתנות, מיל כותב - 
+
+> המעשים הם ישרים במדה שהם נוטים להגדיל את האושר, ובלתי-ישרים במדה שהם נוטים ליצור את היפוכו של האושר[^1].
+> בהתאם לעקרון האושר הגדול ביותר, כפי שנתבאר למעלה, התכלית האחרונה שביחס אליה ולשמה כל שאר הדברים הם רצויים (בין שאנו חושבים על הטוב שלנו, בין על הטוב של אנשים אחרים), היא החיים החפשיים, עד כמה שאפשר, מכאב, והעשירים, עד כמה שאפשר, בהנאות, הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות.
+
+כלומר, מבחינת מיל, מעשה ישר, או טוב, הוא זה שמגביר את האושר של כולם, ולהיפך. זוהי *התכלית האחרונה*, המדהדת מאריסטו. 
+
+> הראיה היחידה שעל-ידה אפשר להוכיח שדבר מן הדברים נראה לעין, היא שבני-אדם רואים אותו למעשה. הראיה היחידה שעל-ידה אפשר להוכיח שצליל מן הצלילים נשמע לאוזן, היא שבני-אדם שומעים אותו; והוא הדין בשאר המקורות של נסיוננו. וכך, כמדומני, הראיה היחידה שאפשר לתת דבר מה הוא רצוי, הוא שבני האדם רוצים בו למעשה. \[...] אך מכיון שזו היא עובדה, יש לנו לא רק כל ההוכחה שמרשה לנו טבע הענין, אלא גם את כל מה שאפשר לדרוש כדי להראות שהאושר הוא דבר טוב; שאושרו של כל אדם הוא דבר טוב לאדם ההוא; ושהאושר הכללי הוא איפוא דבר טוב לקיבוץ של כל בני האדם גם יחד.
+
+
+מה כוונה להגביר את האושר? מיל מסתמך על הניסיון; רואים שזה מה שבני האדם רוצים - להימנע מכאב ולזכות בהנאה. לאור זאת מציב מיל את האושר כטוב העליון, בצורה מבוססת.
+
+אבל עדיין יש כאן פער מסוים בין מיל לאריסטו.
+
+> הראיה היחידה שאפשר לתת שדבר מה הוא רצוי, הוא שבני האדם רוצים בו למעשה.
+
+מיל מנסה לתת כאן הבחנה מדעית - אבל ההבחנה הזו מטשטשת את האפשרות שבני אדם *רוצים* משהו שהוא אינו *רצוי*; אין כל הבטחה שמה שבני האדם רוצים הוא אכן הטוב; מיל, לעומת זאת, מגדיר דבר *רצוי* ככזה ש*בני האדם רוצים אותו* - זה עניין אמפירי, שלא צריך להתפלסף עליו, וככה יוצאים מהבוץ של אלפיים שנה. הקישור הזה מטשטת את התהום העצומה בין *רצוי* במובן של *רוצים אותו* (Wanted) ל*רצוי* במובן של *ראוי לרצות אותו* (*Desirable*).
+
+
+> מכשלה אחת העומדת בדרכנו היא הטיפול הא-היסטורי העקבי בפילוסופיה המוסרית מצד הפילוסופים בני-זמננו הן בכתיבה על הנושא הן בהוראתו. עדיין אנו מתייחסים לעתים קרובות מדיי אל הפילוסופים של המוסר מן העבר כמשתתפים בפולמוס יחיד שנושאו כמעט אינו משתנה; כך אנו מטפלים באפלטון, ביום ובמיל כאילו היו כולם בני אותה תקופה, תקופתנו שלנו. הדבר גורם להפשטת הוגי דעות אלו מהרקע התרבותי והחברתי שבו הם חשבו ופעלו, וכך ההיסטוריה של הגותם מקבלת צביון שקרי של אי-תלות תרבותית
+> 
+> > אלכסנדר מקינטייר, *מעבר למידה הטובה*, 13
+
+
+>  מי שמנסה להרצות את \[משנתו האתית של] אריסטו ומדבר בצורה מודרנית על כך וכך 'מוסרי', צריך להיות מאוד בלתי רגיש אם הוא לא חש כל הזמן כמו מישהו שהלסתות שלו יצאו איכשהו מאיפוס: השיניים לא מסתדרות זו מול זו לנגיסה הולמת
+>  
+> > אנסקומב
+
+מקינטייר ואנסקומב עומדים על כך שיש כאן מעין שיח חירשים - הוא כמעט שאינו באותו הנושא. הטוב העליון שאליו פנינו נשואות הם החיים הטובים; אבל מהם החיים הראויים והטובים? אצל אריסטו, החיים האלו כרוכים כמובן בהיבטים אתיים, אבל קשה לצמצם אותם *רק* להיבטים אתיים. הפילוסופים המודרניים מתמקדים בהיבט האתי, כי לך תדע מה החיים הטובים של כל אחד - אבל זה בדיוק מה שדורש אריסטו: את החיים הטובים, ולא רק את המוסר. זו שאלה יוונית קלאסית - *מהם החיים הטובים*. האם האדם הטוב חי חיים טובים? אנחנו מקווים, אבל אין בכך הכרח - זו לא שאלה של *מה ראוי שאעשה עכשיו*...
+
+## מהי *אתיקה*?
+
+ה*אתיקה* האריסטותלית אינה בדיוק ספר על מוסר[^2]; *אתיקה* מגיעה מ*אתוס* - אופי, הרגל. המשמעות של *אתיקה* מזגזגת. גם מיל מדבר על אתיקה בתועלתיות, אבל היכן שמיל מחפש לדעת *מה המעשה הנכון*, לפי כמות ההנאה או הצער שיגרום לו, אריסטו טרוד בשאלה היוונית הקלאסית - *מהם החיים הטובים?* המעשה הנכון קשור בשאלה הזו, אבל הוא רק חלק קטן מהדיון.
+
+> כל אומנות וכל סוגיית מחקר, וכן כל עשייה ועיסוק, חזקה עליהם שהם שואפים למה שהוא טוב; בצדק הגדירו, אפוא, את הטוב, כאותו עניין שאליו שואף הכל. ואילו ברור שיש להבדיל בין שתי מיני תכליות: אלו נשארות בתחום הפעילויות למיניהן, ואלו הן תוצאות מסוימות החורגות מהפעילות שיוצרתן. ובכל תחום שבו מצויות תכליות הנבדלות מעצם העשייה, יקרות-ערך הן התוצאות יותר מהפעילויות עצמן.... \[וכן] עדיפות תכליתיהן של האומנויות הראשיות משל כל המשניות; שרק לשמן של הללו חותרים אנחנו גם אל אלה. **ומבחינה זו אין הבדל אם תכלית העשייה היא הפעילות עצמה, או דבר אחר הנפרד ממנה, כבאותן האומנויות שנזכרו זה עתה**.
+> 
+> > פרק א'
+
+מי שמכין אוכפים לסוסים עושה זאת לשם הניצחון; מה שמטריד אותנו הוא לא המלאכה עצמה אלא התוצאות שלה - האוכף, והניצחון. אולם המטרות הראשיות - אותו ה*משהו* שאנחנו חותרים לעברו, כמו הזיכרון - התכלית היא הפעילות עצמה, ולא התוצר.
+
+> אם יש אפוא בתחום מעשינו תכלית-מה שבה רוצים אנו לשמה, ובשאר דברים למענה, ואם לא בכל דבר בוחרים אנחנו לשמו של דבר אחר (שאם כן, נגיע בדרך זו עד אין סוף, וכל שאיפה תהא הבל וריק), -- אם אמנם יש תכלית מעין זו, ברור שאין זו אלא הטוב והטוב-מכול.
+> 
+> > פרק ב'
+
+
+השאלה מתחדדת: מה אנחנו רוצים לברר? אותו משהו שערכו הוא בעצם הפעולה, רצוי כשלעצמו ולא בשמו של דבר אחר; זהו בקווים כלליים ה*טוב* שאנחנו דורשים.
+
+אבל האם זה נשמע לנו הגיוני - ש*כל* מה שאנחנו עושים הוא מעיין תירוץ כזה, משהו טפילי כזה לתכלית אחת בלבד? האם אנחנו באמת כאלה מוכווני מטרה, וחושבים ככה? הכנסת החיים שלנו למסגרת נוקשה כל כך, שיש לה תכלית אחת וכל השאר הוא רק הדרך אליה - זו השקפה די מדכאת!
+
+בעיה נוספת היא שאריסטו לא פורע את השטר שהוא עצמה מעלה - מהו המעשה הנכון? זו בעיה גדולה! החיבור כולו הוא חיבור פרקטי; מה נפיק ממנו אם לא מה לעשות? האם לא נוכל להבין איך לחיות *עכשיו*, ולא רק בשביל מטרה מסוימת?
+
+
+מסתתר בפתיח כשל לוגי נוסף. אריסטו קובע כי לכל עשייה יש תכלית. אבל מניין הגיע ההיקש ש*כל העשיות* מובילות לתכלית **אחת**? כל דרך מובילה למקום, אבל *כל הדרכים מובילות לרומא?* `כל דרך מובילה ליעד -> יש יעד שכל הדרכים מובילות אליו`? מי אמר?
+
+במשפטים האחרונים של פרק א', אריסטו מקהה במקצת את ה'עוקץ' באומרו - 
+
+> **ומבחינה זו אין הבדל אם תכלית העשייה היא הפעילות עצמה, או דבר אחר הנפרד ממנה, כבאותן האומנויות שנזכרו זה עתה**.
+
+כלומר, *גם* אם הכנת האוכפים משרתת מטרה עליונה - *הניצחון* - יכול להיות לה ערך *גם* כשלעצמה *וגם* עבור משהו חיצוני לה; התמונה נהיית פחות מדכאת. *ובכל זאת*, אריסטו קובע כי כל התכליות חותרות לתכלית אחת עליונה.
+
+> Everybody able to live according to his own purposive choice should set before him some object for noble living to aim at -- either honor or else glory or wealth or culture -- on which he will keep his eyes fixed in all his conduct (since clearly it is a mark of much folly not to have one's life regulated with regard to some end).
+> 
+> > Eudamian Ethics, 1214b 6-11
+
+ב*אתיקה האיודמית*, אריסטו מתעקש שאנחנו *כן* זקוקים להבנה ברורה של דבר כלשהו שאנחנו חותרים אליו - תכלית עליונה. 
+
+> ואם כך הוא \[שיש תכלית אחת והיא הטוב והטוב-מכל] עלינו לנסות, לפחות בדפוסים כלליים,  להגדיר את טיבו \[של הטוב-מכל], ולקבוע איזה מדע מן המדעים, או איזה מקצוע מן המקצועות, יקנה לנו את הכרתו. הדעת נותנת, שיהא זה עניינו של אותו מדע שהוא ריבוני וראשי ביותר; וממילא ברור שזו היא תכונת המדע המדיני; שהלה קובע איזה הם המדעים הדרושים במדינות, ואיזה הם האנשים החייבים בלימוד של מדע פלוני ואלמוני, ועד איזה של של שלביהם. והלא רואים אנחנו בעליל שגם המקצועות המכובדים ביותר כגון האסטרטגיה, הכלכלה והרטוריקה, סרים למשמעתו של המדע המדיני. ובאשר הלה נזק,, אפוא, לשאר המדעים שיש בהם משום עשייה, ואף מצווה לנו לעסוק בכמה מהם ולהימנע מאחרים, נמצא שתכליתו שלו כוללת גם את זולתו; ומכאן שתכלית המדע המדיני אינה אלא 'הטוב' בתחום האנושי.
+> 
+>  <small>שאף אם הפרט והמדינה תכליתם אחת ויחידה, הרי ברור שנעלה ומושלם יותר התפקיד להשיג את התכלית למדינה ולדאוג לקיומה של זו. אמנם אין לזלזל גם בהשגת התכלית לאדם אחד בלבד, אך מושבח ואלוהי יותר הוא להשיגה בשביל אומה מן האומות ובשביל מדינות.</small>
+> > 16
+
+אריסטו קושר כאן קשר בלתי-נתיק בין **האתיקה** ל**פוליטיקה**[^3] - אותה *התכלית האחת* יכולה לחרוג מעבר לפרט לטובת הכלל. ואכן, ה*אתיקה* היא מעין מבוא ל*פוליטיקה* של אריסטו - שממשיכה את אותו קו המחשבה הרציף, לעבר נקודה אחת - הטוב האנושי. 
+
+האם אין כאן פגיעה בערכו של היחיד - האושר של הפרט הוא משני לאושר של המדינה? אליעזר חושב שלא; הטוב של הרבים טוב יותר רק משום שהם יותר פרטים. אם אדם אחד מגיע לשלמות, זה דבר גדול; אבל אם מנהיג מביא אומה שלמה לכדי שלמות - הרי שזה בהכרח *יותר* גדול.
+
+> כשם שלגבי מחלל, פסל או אומן כל שהוא, או בדך כלל לגבי מי שמתייחד לו פועל[^4] או עיסוק מסויים, נראה שטובם והצלחתם ישכנו בתוך פועלם זה, הרי אם אמנם גם לאדם באשר הוא אדם נועד פועל מה, ניתן לחשוב שגם דינו כך. וכלום הנגר והסנדלר יש להם פעלים ועיסוקים, והאדם אין לו, ומטבע ברייתו הוא חסר פעולה? או ההיפך הוא נכון, וכפי שברור, שעין, יד, רגל וכל אבר ואבר נועדה להם פעולה מסויימת, כן עלינו להניח שבנפרד מכל הפעולות האלה נועד גם לאדם פועל מה? ומה זה יכול להיות? ... חיותו הפעילה של אותו יסוד שבאדם שבו נמצא הגיון המחשבה. ... בתחום הטנושי הטוב הוא פעילות שנשמת האדם בתצענה בסגולתה המיוחדת.
+> 
+> > פרק ז'
+
+
+בדיוק כמו שחלילן או לאמן יש *פועל* שמגדיר אותם - לחלל, או ליצור אומנות - שההצטיינות בו היא תכליתם - כך, אומר אריסטו, גם האדם, לכאורה בשאלה אבל ברעש גדול. אך זה יעלה על הדעת שלתפקידים מסוימים יש תכלית, *ולאדם* לא?
+
+אריסטו מגדיר בפנינו את הפעולה הזו - 
+
+> חיותו הפעילה של אותו יסוד שבאדם שבו נמצא הגיון המחשבה
+
+
+האדם הוא *היצור החושב*, חי מדבר (הגדרה אריסטותלית). טובו והצלחתו, אפוא, שוכנים בפעילות מחשבתית-תבונית. 
+
+> כיוון שכל הכרה וכל עיסוק שואפים למה שהוא טוב, מה היא אותה מטרה \[...] ואיזהו שיא כותרתן של כל הטובות הניתנות להגשמה? והנה אשר לשמו של מבוקשנו זה, כמעט שרווחת הסכמה כללית בין רוב בני האדם; \[...] אין זה אלא האושר, ושם אדם אינו מבחין כלל בין חיי אושר לבין חיים טובים וצלחים.
+>
+> > ספר א', פרק 4 
+> 
+> <small>\[האושר] הוא יסוד ראשוני; שהלא לשמו עושים כולנו מה שנעשה, ובאשר הוא יסוד הטובות וסיבתן (פרק 12, עמ' 36)</small>
+> 
+> נחזור נא, אפוא, לטוב המבוקש וננסה לעמוד על טיבו... מכאן שאם ישנה תכלית לכל הדברים שאנו עושים אותם, תהיה זו הטוב שניתן להשיגו בפועל, ואם יש כמה תכליות מעין אלו, תהיינה הן מיני הטוב שניתן להשיגם בפועל.
+> 
+> > ספר א', פרק 7
+> 
+> בדרך אחרת הגיע, אפוא, דיוננו לאותה נקודה עצמה; אך עלינו להשתדל להציגה ביתר בהירות.
+
+כלומר, *חיים מוצלחים* הם אלו שמכוונים לא לכל סתם-מטרה, אלא **לאושר**. ועתה, אריסטו מחפש את *הפעילות* של אותו האושר. 
+
+> נותר לנו להתוות בקווים כלליים את טיבו של האושר שהוא לפי הנחתנו התכלית לכל מעשי האדם. דיון זה יהיה מרוכז יותר, כשבתחילה נסכם מה שכבר נאמר קודם לכן.
+> 
+> > ספר י', פרק 6
+
+ראו כמה מכוונת-מטרה ומסודרת הכתיבה של אריסטו - הוא רץ עם אותו חוט המחשבה ברצף לכל אורך ה*אתיקה*. 
+
+> אם נניח כי הקיום, השלווה, במלה אחת האושר, הוא עיקר תכליתו של הטבע ביצור שיש לו תבונה ורצון, נמצא כי הטבע היה אוחז בטכסיס רע מאד, אילו בחר את את תבונתו של היצור לשליח לכוונתו זו. מפני שכל הפעולות שהיה לו ליצור **לעשות** לשם תכלית זו וכל חוקת התנהגותו היו מותוות לו בדיוק רב יותר על ידי האינסטינקט \[...]. למציאות התבונה תכלית אחרת ונשגבה הרבה יותר, אשר בה, לא באושר, תעודה התבונה העיקרית, ואשר מפניה \[...]  צריכה להידחות ברובה התכלית הפרטית של האדם.
+> 
+> > [קאנט](/פילוסופיה/חדשה/קאנט), [הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות](/פילוסופיה/אתיקה#הנחת-יסוד-למטפיזיקה-המוסרית), 21-24
+
+קאנט מתקומם כנגד אריסטו[^5] שמציב במוקד הפילוסופיה המוסרית שלו את האושר; האושר אינו התכלית, אומר קאנט - אחרת האדם יכל להיות אינסטינקטיבי ככל בעלי החיים, והתבונה הייתה סתם גזירה רעה. 
+
+!!! warning "אושר? פרות! פרות מאושרות! למה לנו לסבול להיות אדם?"
+
+קאנט, כמו מיל, מחפש את אמת המידה למעשה הנכון; בכתביו הוא מחפש את החוק הכללי, שלפיו ראוי לשפוט מהו מעשה נכון. 
+
+אבל שוב - זהו לא המוקד של אריסטו; אריסטו מחפש את החיים הטובים, ולא את המעשה הנכון. 
+
+> נראה שמרבית בני האדם, והפשוטים שבהם, מזהים את 'הטוב' ו'האושר' עם העונג, -- ונוכח אורח חייהם אין שוום תימה בכך, שאמנם נמשכים הם אל חיי ההנאה. הלא בסך הכל קיימים שלושה דפוסי חיים עיקריים: חיי ההנאה שנזכרו זה עתה, החיים המדיניים וחיי העיון. והנה בני ההמון נראים לנו כשפלי אופי, באשר הם בוחרים באורח חיים שהוא נאה לבהמות; אלא שיש בידם להצדיק בחירה זו, כיון שרבים מבעלי השררה הולכים בדרכיו של סרדאנאפאלוס[^6]. ואילו אותם המשכילים שהם אנשי מעשה חזקה עליהם שהם מזהים את האושר עם הכבוד, שהרי הכבוד כמוהו כתכלית החיים המדיניים; אולם ברור שהוא שטחי מכדי להוות אותה תכלית שהיא מבוקשנו; שלפי כל הנראה הוא יותר עניינם של חולקי הכבוד משהוא עניינו של המכובד; ולבנו אומר לנו שהטוב הוא דבר-מה השייך לבעליו עצמו ושאינו ניתן להיפרד ממנו. ויתר על כן, דומה שהרודפים אחר הכבוד עושים כן למען יהיו בטוחים שאמנם טובים הם; שהרי הם מבקשים את הכבוד מידי הנבונים, ובקרב אנשים שמכירים אותם, ובשל סגולתם הטובה. מתוך כך ברור שהסגולה הטובה עדיפה מן הכבוד, ואולי ייתכן שמי שהוא יראה בה בזו, ולא בכבוד, את תכלית החיים המדיניים. \[...] דפי החיים השלישי הוא חיי העיון, ועוד נדון באלה בהמשך הרצאותינו.
+> 
+> > פרק ה', עמ' 19-20
+
+שימו לב, קודם כל, שאריסטו עדיין עוסק ב*מהם החיים הטובים* - הוא לא מחפש משהו *מחוץ* לחיים או לפעולות, אלא את הפעילות הנכונה ביותר. 
+
+את חיי ההנאה אריסטו מנפנף מיד - זה מה שאנו חולקים עם הבהמות, ולכן אלו חיים כשל בהמות; הם לא מדגישים את מה שהופך אותנו לבני אדם - התבונה. 
+
+את החיים המדיניים אריסטו מבטל, משום שהכבוד הוא דבר *חיצוני* לנו; הרודפים אחר הכבוד עושים זאת, אומר אריסטו, כדי לאשרר את הטוב שלהם עצמם. אנשים שמחפשים כבוד רוצים להיות בטוחים שהם באמת טובים - דבר חיובי אמנם, שכן הם מחפשים כבוד מאנשים *שהם עצמם מכבדים* ומעריכים, אבל לא קולע לאותו הדבר הבלתי-נפרד מהפעולה שלנו.  החיים המכובדים הם ראויים, אבל לא יורדים לעומק הפילוסופי של *החיים הטובים* באמת.
+
+
+מה שאריסטו מחפש הוא את **הסגולה הטובה** - אנשים מחפשים כבוד כדי להיות בטוחים בסגולה הטובה שלהם, ולכן מן הסתם שהסגולה הטובה היא המוקד. כלומר, אנחנו מחפשים את החיים התבוניים, ואלו חיים על פי הסגולה הטובה[^7]. כלומר, החיים המדיניים - חיי המעשה - הם טובים, אבל לא הטוב המוחלט.
+
+> Human life is not important enough for humans to spend their life on.
+> > Nagel
+
+[^1]: מיל מדבר על האושר *הכולל*, של כל המעורבים בדבר, ולא רק על אושרו של הפרט.
+[^2]: [הגל](/פילוסופיה/חדשה/הגל) הוא זה שהפריד בצורה המלאה ביותר בין אתיקה למוסר.
+[^3]: קשר יווני קלאסי. ר' גם [פוליטאה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה).
+[^4]: מהמילה היוונית *ארגון* (ἔργον - *Ergon*) - לפעול. הטיעון הזה מכונה *הטיעון הארגוני*.
+[^5]: זה לא לגמרי אריסטו, אבל זה האריסטו שקאנט הכיר והבין. אריסטו לא מציב את הניגוד בין *תבונה* ל*אושר* שקאנט רואה.
+[^6]: מלך אשור, שנודע בחייו הראוותניים; הוא אפילו התרברב בהם במצבה שלו.
+[^7]: מכאן הכינוי לשיטה האתית של אריסטו - *אתיקה של הסגולה הטובה (Virtue Ethics)*.