vault backup: 2024-11-17 11:11:04

.obsidian/core-plugins.sync-conflict-20241115-180334-QQRKLGU.json

@@ -0,0 +1,20 @@
+[
+  "file-explorer",
+  "global-search",
+  "switcher",
+  "graph",
+  "backlink",
+  "canvas",
+  "outgoing-link",
+  "tag-pane",
+  "page-preview",
+  "daily-notes",
+  "templates",
+  "note-composer",
+  "command-palette",
+  "editor-status",
+  "bookmarks",
+  "outline",
+  "word-count",
+  "file-recovery"
+]

.obsidian/workspace.json

@@ -11,10 +11,14 @@
             "id": "f1867132072b3e78",
             "type": "leaf",
             "state": {
-              "type": "graph",
+              "type": "markdown",
-              "state": {},
+              "state": {
-              "icon": "lucide-git-fork",
+                "file": "פסיכולוגיה/אישיות/פסיכואנליטית.md",
-              "title": "Graph view"
+                "mode": "source",
+                "source": false
+              },
+              "icon": "lucide-file",
+              "title": "פסיכואנליטית"
             }
           }
         ]
@@ -89,6 +93,7 @@
             "state": {
               "type": "backlink",
               "state": {
+                "file": "פסיכולוגיה/אישיות/פסיכואנליטית.md",
                 "collapseAll": false,
                 "extraContext": false,
                 "sortOrder": "alphabetical",
@@ -98,7 +103,7 @@
                 "unlinkedCollapsed": false
               },
               "icon": "links-coming-in",
-              "title": "Backlinks"
+              "title": "Backlinks for פסיכואנליטית"
             }
           },
           {
@@ -107,11 +112,12 @@
             "state": {
               "type": "outgoing-link",
               "state": {
+                "file": "פסיכולוגיה/אישיות/פסיכואנליטית.md",
                 "linksCollapsed": false,
                 "unlinkedCollapsed": true
               },
               "icon": "links-going-out",
-              "title": "Outgoing links"
+              "title": "Outgoing links from פסיכואנליטית"
             }
           },
           {
@@ -132,9 +138,11 @@
             "type": "leaf",
             "state": {
               "type": "outline",
-              "state": {},
+              "state": {
+                "file": "פסיכולוגיה/אישיות/פסיכואנליטית.md"
+              },
               "icon": "lucide-list",
-              "title": "Outline"
+              "title": "Outline of פסיכואנליטית"
             }
           }
         ]
@@ -156,6 +164,7 @@
   },
   "active": "f1867132072b3e78",
   "lastOpenFiles": [
+    "פסיכולוגיה/אישיות/Crowne (2009).pdf",
     "פילוסופיה/מיומנויות/index.md",
     "פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה.md",
     "פילוסופיה/יוונית/אריסטו/פיזיקה.md",
@@ -188,7 +197,6 @@
     "פילוסופיה/אתיקה/index.md",
     "פילוסופיה/לשון/ראסל.md",
     "פילוסופיה/חדשה/לוק/מסה.md",
-    "פילוסופיה/נוצרית/מסדרים.md",
     "burnyeat_the_philosophical_sense_of_plato.pdf",
     "פילוסופיה/יוונית/agrigento.jpg",
     "פילוסופיה/יוונית/more_material_on_the_sophists.pdf",

.obsidian/workspace.sync-conflict-20241115-180335-QQRKLGU.json

@@ -0,0 +1,190 @@
+{
+  "main": {
+    "id": "7dfb04ade799f8c0",
+    "type": "split",
+    "children": [
+      {
+        "id": "9c2470d40c34f528",
+        "type": "tabs",
+        "children": [
+          {
+            "id": "f1867132072b3e78",
+            "type": "leaf",
+            "state": {
+              "type": "markdown",
+              "state": {
+                "file": "פילוסופיה/הציטוטים.md",
+                "mode": "source",
+                "source": false
+              }
+            }
+          }
+        ]
+      }
+    ],
+    "direction": "vertical"
+  },
+  "left": {
+    "id": "11dc7a156bfb1833",
+    "type": "split",
+    "children": [
+      {
+        "id": "2d33dafa7b622b0a",
+        "type": "tabs",
+        "children": [
+          {
+            "id": "c9ed33689a5eb632",
+            "type": "leaf",
+            "state": {
+              "type": "file-explorer",
+              "state": {
+                "sortOrder": "alphabetical"
+              }
+            }
+          },
+          {
+            "id": "ba4cf5f6e0777558",
+            "type": "leaf",
+            "state": {
+              "type": "search",
+              "state": {
+                "query": "",
+                "matchingCase": false,
+                "explainSearch": false,
+                "collapseAll": false,
+                "extraContext": false,
+                "sortOrder": "alphabetical"
+              }
+            }
+          },
+          {
+            "id": "626c52360431ee31",
+            "type": "leaf",
+            "state": {
+              "type": "bookmarks",
+              "state": {}
+            }
+          }
+        ]
+      }
+    ],
+    "direction": "horizontal",
+    "width": 300
+  },
+  "right": {
+    "id": "99950006b34d1af7",
+    "type": "split",
+    "children": [
+      {
+        "id": "bc2fe6725cba7d9b",
+        "type": "tabs",
+        "children": [
+          {
+            "id": "5061498e823c0aaf",
+            "type": "leaf",
+            "state": {
+              "type": "backlink",
+              "state": {
+                "file": "פילוסופיה/הציטוטים.md",
+                "collapseAll": false,
+                "extraContext": false,
+                "sortOrder": "alphabetical",
+                "showSearch": false,
+                "searchQuery": "",
+                "backlinkCollapsed": false,
+                "unlinkedCollapsed": false
+              }
+            }
+          },
+          {
+            "id": "b177fbc187a13dba",
+            "type": "leaf",
+            "state": {
+              "type": "outgoing-link",
+              "state": {
+                "file": "פילוסופיה/הציטוטים.md",
+                "linksCollapsed": false,
+                "unlinkedCollapsed": true
+              }
+            }
+          },
+          {
+            "id": "dc71dc66894d6732",
+            "type": "leaf",
+            "state": {
+              "type": "tag",
+              "state": {
+                "sortOrder": "frequency",
+                "useHierarchy": true
+              }
+            }
+          },
+          {
+            "id": "f450def1e31d7117",
+            "type": "leaf",
+            "state": {
+              "type": "outline",
+              "state": {
+                "file": "פילוסופיה/הציטוטים.md"
+              }
+            }
+          }
+        ]
+      }
+    ],
+    "direction": "horizontal",
+    "width": 300,
+    "collapsed": true
+  },
+  "left-ribbon": {
+    "hiddenItems": {
+      "switcher:Open quick switcher": false,
+      "graph:Open graph view": false,
+      "canvas:Create new canvas": false,
+      "daily-notes:Open today's daily note": false,
+      "templates:Insert template": false,
+      "command-palette:Open command palette": false
+    }
+  },
+  "active": "f1867132072b3e78",
+  "lastOpenFiles": [
+    "פילוסופיה/מיומנויות/index.md",
+    "פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה.md",
+    "פילוסופיה/יוונית/אריסטו/פיזיקה.md",
+    "פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה.md",
+    "().md",
+    "פילוסופיה/חדשה/הגל/רוח.md",
+    "כלליים/מלחמה/sedechIKB",
+    "כלליים/מלחמה/sed5txfSx",
+    "פילוסופיה/חדשה/הגל.md",
+    "כלליים/מלחמה/sed8zHXnV",
+    "פילוסופיה/יוונית/אפלטון/גורגיאס.md",
+    "כלליים/מלחמה/sedqLaIQm",
+    "פילוסופיה/יוונית/אפלטון/תיאיטיטוס.md",
+    "פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה.md",
+    "כלליים/מלחמה/sedyLT2Rx",
+    "כלליים/מלחמה/sedJBASIO",
+    "כלליים/מלחמה/sedlJ9otu",
+    "פילוסופיה/יוונית/אריסטו.md",
+    "פילוסופיה/חדשה/שפינוזה.md",
+    "פילוסופיה/חדשה/קאנט.md",
+    "פילוסופיה/חדשה/לייבניץ.md",
+    "פילוסופיה/חדשה/לוק.md",
+    "פילוסופיה/חדשה/יום.md",
+    "פילוסופיה/חדשה/דקארט.md",
+    "פילוסופיה/חדשה/ברקלי.md",
+    "פילוסופיה/חדשה/דקארט/index.md",
+    "פילוסופיה/יוונית/בדיקה.md",
+    "פילוסופיה/חדשה/ברקלי/index.md",
+    "פילוסופיה/חדשה/ברקלי 1.md",
+    "פילוסופיה/אתיקה/index.md",
+    "פילוסופיה/לשון/ראסל.md",
+    "פילוסופיה/חדשה/לוק/מסה.md",
+    "פילוסופיה/נוצרית/מסדרים.md",
+    "burnyeat_the_philosophical_sense_of_plato.pdf",
+    "פילוסופיה/יוונית/agrigento.jpg",
+    "פילוסופיה/יוונית/more_material_on_the_sophists.pdf",
+    "כלליים/מלחמה/sedXJLFlI",
+    "favicon-32x32.png"
+  ]
+}

פילוסופיה/.obsidian/backlink.json

@@ -0,0 +1,3 @@
+{
+  "backlinkInDocument": true
+}

פילוסופיה/אתיקה/החיים הרפלקטיביים.md

@@ -0,0 +1,127 @@
+!!! info "חומר הקורס"
+	[מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=55545#section-0), [סילבוס](https://bgu4u.bgu.ac.il/pls/scwp/!app.ann), [ספר (The Examined Life - Nozick)](/פילוסופיה/אתיקה/nozick.pdf)
+
+
+![life](/פילוסופיה/אתיקה/examined.jpg)
+
+
+[רוברט נוזיק](https://en.wikipedia.org/wiki/Robert_Nozick) הוא פילוסוף יהודי-אמריקאי מחונן שכתב את הספר *The Examined Life*, שמשלב מגוון אדיר של נושאים ומקפל אותם לתוך הפילוסופיה ולחיים שלנו. 
+
+הספר של נוזיק כנה מאוד. נוזיק עצמו היה פילוסוף מאוד מרשים - הוא סיים דוקטורט בגיל 25, עבר ללמד בהרווארד, ונשאר שם עד שנפטר. כוכבו עלה בעקבות פרסום ספרו [*Anarchy, State and Utopia*](https://en.wikipedia.org/wiki/Anarchy,_State,_and_Utopia) שטוען בעד מדינה ליברטריאנית, ומשם זכה למעמד יוקרתי לכל אורך הקריירה שלו.
+
+## חיים שאין בהם חקירה...
+
+שמו של הספר הוא התייחסות לסוקראטס - 
+
+> חיים שאין להם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם
+> > [סוקראטס](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון), [*אפולוגיה*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/אפולוגיה)
+
+סוקראטס הוא זה שגרר את הפילוסופיה מהקדם-סוקראטיים, שחקרו את הטבע, לכיוון חקר אינטימי של החיים. השאלה הסוקראטית המרכזית ביותר היא -
+
+<big>**איך עליי לחיות??**</big>
+
+אם נעלה לאתגר הסוקראטי, הרי שהחיים שלנו במובן מה צריכים להיות מונהגים על פי הפילוסופיה, כחקירה. זהו לא רעיון מובן מעליו - ש*לא ראוי לחיות* חיים בלי חקירה פילוסופית. 
+
+אם נרד לשורש המילה *פילוסופיה* - אהבת החוכמה - הטענה הזו *קצת* פחות יומרנית, אבל עדיין טענה מפוצצת, שאחרי סוקראטס הפכה לרעיון מכונן עמוק בפילוסופיה - החיים הטובים הם החיים מודרכי החוכמה.
+
+> כל עוד רוחי בי ואני יכול, לא אחדל מלשאוף לחוכמה ולעוררכם ולדבר על איך כל אחד מכם שאפגוש בו כפי שרגיל אני לדבר. אנא, הטוב באנשים \[ . . . ] הרי אינך מתבייש לדאוג לכסף, שירבה בידך ככל האפשר, ולשם ולכבוד, ואילו לתבונה ולאמת ולנשמתך, שתהא טובה ככל האפשר, אינך דואג ואינך שם לב ?
+> > סוקראטס, *אפולוגיה*
+
+חוכמה, אומר סוקראטס, היא הניסיון להבין ולדעת מה חשוב בחיים, ואיך ראוי לחיות - ובמובן מסוים, סוג מסוים של אהבה[^1].  היא הניסיון לא רק להבין, אלא להוציא לפועל חיים בצורה הטובה ביותר - עניין דרמטי ומרגש, ולא רק בגלל שחייו של סוקראטס מוטלים על הכף. בעיניי סוקראטס, לדאוג לדברים אחרים - כמו כסף - על פני דברים כמו חוכמה, צדק ויופי - אלו חיים מביישים, עד כדי כך שראוי לוותר עליהם. הוא מציב את החקירה הפילוסופית כתנאי הכרחי לחיים טובים - ובעיניו, גם תנאי מספיק; [אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו) חולק עליו בהמשך[^2].
+
+באיזה מובן אותם החיים מלאי החקירה הם *טובים*? איך בדיוק הם משפרים את החיים? 
+
+### מודעות עצמית
+
+חקירה, מביאה מודעות עצמית, וזו מביאה לאוטונומיה מוגברת - אנחנו יודעים מי אנחנו, למה אנחנו מסוגלים, וככה משתחררים מהרבה מהחסמים שלנו ופועלים בכוונה תחילה - יצורים שמחוקקים לעצמנו את החוק, כמו ש[קאנט](/פילוסופיה/חדשה/קאנט) חושב; אנחנו לא יצורים דוגמטיים שנשמעים רק לסמכויות מן החוץ, אלא נושאים בחיים שלנו בכבוד מסוים, בענווה ובסובלנות.
+
+עד כמה הכרחיות המידות הטובות האלה לחיים טובים? סוקראטס, אריסטו והיוונים מקבלים אותן כחיוניות - אבל האם זה כזה ברור? ומה לגבי *אין שכל, אין דאגות?* *יוסיף דעת, יוסיף מכאוב*? הירושה הזו של היוונים אינה מובנת מאליה; האם רמת הרווחה באמת משתפרת עם המידות הטובות? כמה מן המידות הטובות צריך לחיים טובים? האם יש *יותר מדי?*[^3]  חשבו למשל על מודעות עצמית - *יותר* מדי מודעות עצמית הרי יכולה לעשות הרבה נזק.
+
+השאיפה היא לא רק מודעות עצמית, אלא מודעות בכלל - הכרה באמת; אם אדם נמצא באשלייה, לא נגיד עליו שהוא *מודע*; אדם שיודע ומבין את האמת הוא מודע. גם לאמת יש ערך[^4]. האמת גם מודעות עצמית היא חתירה מסוימת לאמת?
+
+### אמת עצמית?
+
+מודעות עצמית עוזרת לנו להפריד בין המציאות שבחוץ לבין ההשלכה שלנו החוצה על המציאות - היא מעיין מכשיר לידיעת האמת. 
+
+מודעות עצמית כרוכה כמובן בהכרח באמת החיצונית. אני לא יכול להתבונן בעצמי ולהחליט, *אני שחקן שחמט ברמה 2,700*. עד שלא יצפו בי צופים חיצוניים וידרגו אותי באופן אובייקטיבי, אני לא אגיע לציון השחמט האמיתי שלי, מודע ככל שאהיה לו. 
+
+בהקשר אחד, המונח *אמת* הוא אובייקטיבי לחלוטין - הוא פשוט מה שזה; אין דבר כזה *אמת סובייקטיבית* - בהגדרה! או שאני שחקן שחמט בדירוג 2,700, או שלא - ההכרה שלי בציון השחמט היא החלק הקונטינגנטי, אבל לא הציון עצמו.
+
+דרך אחת להסתכל על זה היא להגדיר *אותנטיות* כאמת אובייקטיבית - יש מהות מסוימת ללהיות מתן, וללהיות גיא, וללהיות ג'ינג'יסטותאלס. המהות הזו היא *אמיתית* - היא דבר אובייקטיבי לחלוטין - אבל היא פרטנית-סובייקטיבית במובן שהיא חלה רק על פרט אחד. זוהי תפיסה אקזיסנציאליסטית, שדוגלת בחופש - שאי אפשר לתאר מושגית, שהרי חופש הוא בדיוק אותו הדבר שאי אפשר לתפוס. 
+
+המהות הזו היא דבר מתמשך, שהולך ונוצר. כמו שאומר ניטשה - 
+
+> היעשה למה שהינך!
+
+המודעות העצמית, והאמת, הן סוג של תהליך במובן הפרטני הזה, וההפרדה בינה לבין אמת מוחלטת היא אפורה מאוד. הכוונה היא לא למימוש עצמי במובן האריסטותלי, של מימוש פוטנציאל, אלא במובן ישיר יותר - עצם העיצוב העצמי הוא האותנטי, והוא האמת ההולכת ונמשכת. המימוש העצמי הזה לא יקרה מעצמו.
+
+נוזיק מדגיש שחיי החקירה הם עצימים יותר - מאוד קשה ומאוד פעיל לחקור את החיים ואת עצמך. אלו חיים עם יותר עושר פנימי, יותר משמעות, יותר פעילות. 
+
+##  חקירה פילוסופית כפורטרט
+
+החיים העצימים האלו הם החזון הסוקראטי - אך הם התעמעמו במרוצת הפילוסופיה. בעוד שסוקראטס עלב בהדיוטות ב*אגורה* ביוון, העיסוק הפילוסופי כיום הוא מקצועי, שיטתי, ומתרחש במחלקות לפילוסופיה על ידי אנשים שלעיתים אפילו לא מודעים לשאלה הסוקראטית - ומפרסמים מאמרים טכניים על נושאים מסוימים[^5]. ייתכן והם נהנים מכך, אבל זו חיה אחרת לגמרי מהפילוסופיה הסוקראטית הקלאסית.
+
+> Philosophical meditations about life present a *portrait*, not a *theory*
+> > Nozick
+
+הדבר שאנחנו מבקשים יחד עם נוזיק הוא לא טכני או מוחלט, אלא דרך חיים, יצירת רוח מסוימת. אין לנוזיק נוסחת קסם, שאנחנו יכולים ליישם בחיים שלנו והופה! חיים טובים. נוזיק מציג בפנינו אמיתות פשוט על ידי כך שהוא מציג את *עצמו* - זה האופן ש*אני* מבין שעלינו לחיות. הכוח המשכנע, אם יהיה, יהיה מתמונתו של נוזיק ותובנותיו כפילוסוף מתבגר. ההגדרה של נוזיק היא הגדרה *אוסטנסיבית* - בהצבעה - ולא תיאורטית. כך גם אותנטיות - אי אפשר להגדיר את זה, רק להצביע על זה; לאישיות יש קדימות על פני המאפיינים התיאורטיים.
+
+!!! warning ""
+	אילו עוד דרכים יש לחיות את החיים הטובים?
+	יש הרבה דברים מעבר לבועה הפילוסופית; יש קשרים חברתיים, חוויות, עשייה בעולם בפועל, ואפילו חקירה אמפירית. חשוב לא להיתקע בבועה הפילוסופית!
+
+הנימה של נוזיק היא אישית ומהורהרת; הקריאה היא תרגיל מסוים בחיים הפילוסופיים - הדיון הפילוסופי מתחיל באמצע, ונקטע באמצע; הספר, כמו החיים הפילוספיים, הוא סוג של כלכלת תסכולים. 
+
+## למות
+
+### המוות כמצפן
+
+אבל אנחנו צריכים לקחת רגע צעד אחורה, ולשאול - למה בכלל להתחיל ספר בפרק על *מוות*? המוות הוא כמו המצפן שלנו, שמכוון אותנו כיצד ראוי לחיות; הוא האות שקובע שעלינו לקחת את החיים *ברצינות* - הרי הם משאב מוגבל. הפילוסוף הרומי קיקרו, מספר שלמה, אומר ש*לימודי הפילוסופיה הם הדרך להכין את עצמך למוות*. מישל דה-מונטיין מוסיף כי ללמוד פילוסופיה זה *ללמוד איך למות*. המוות, אומר היידיגר, הוא האירוע האישי ביותר. *משמעות החיים היא שהם נגמרים*, אומר קפקא.
+
+ובאיזה אופן הפילוסופיה היא ההכנה הנכונה למוות? באיזה אופן המוות הוא מורה פילוסופי חשוב? איך הפילוסופיה תעזור לנו למות *מוות טוב?* מה זה בכלל מוות טוב? יש דבר כזה?
+
+החיים הם תהליך מסוים, ותהליכים הם דבר שקשה מאוד להכיר; הגישה ה[אפלטונית](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון), למשל, תובעת שאנחנו יכולים לדעת רק את הדברים ה*נצחיים*, הקבועים - ולא את העולם הזה, המתהווה. באופן דומה, אנחנו מבינים תהליכים באמצעות נקודות קבועות; אולי זו הסיבה שאנחנו מנסים להבין את החיים - המוות המתהווה - בנקודה הקבועה שלהם, היא המוות. זו זווית אפיסטמית.
+
+[סולון](https://en.wikipedia.org/wiki/Solon), המחוקק האתונאי הגדול, קבע ש*אי אפשר להגיד על אדם שהוא מאושר עד שהוא מת*. זוהי הגישה היוונית, שמהדהדת גם בכתביהם של רבים, לרבות ה[אתיקה של אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה). במובן מסוים, טיבם של החיים הוא המהלך - למשל אם אדם מתחיל ממקום גרוע ומגיע למקום טוב, או להיפך; אולי רק בבירור המהלך כולו, שזמין לנו רק במוות, נוכל לשפוט אם חיים הם *טובים* או לא טובים. יש הרי מבנים טובים יותר ופחות לחיים - חיים של שיפור מתמיד עדיפים על חיים של התדרדרות, אפילו אם הממוצע של איכות החיים שלהם גרוע יותר. בעצם ההתדרדרות יש משהו טראגי. 
+
+### המוות כמורה פילוסופי 
+
+הפילוסופים הנ"ל תופסים את המוות כמשהו בעל ערך *פדגוגי*, מחנך; כמו שסוקראטס מספר לנו לקראת מותו ב[*פיידון*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון), על החשיבות של מה שאינו חומרי - הנפש, ומה שטוב לה, והחיים שלאחר המוות, אם ישנם - והדרך שאפילו הם בעלי ערך פדגוגי מסוים.
+
+רעיון נוסף הוא שהרעיון של המוות הוא האופן העמוק ביותר שבו אנחנו לומדים את מידת ה*ענווה*, המידה החשובה ביותר בעיני תרבויות רבות, דתיות ולא דתיות. בימי הביניים אפילו היו בובות קטנות של שלדים, עם הכיתוב - *Memento mori*  - זכור את המוות. 
+
+מישל דה-מונטיין נשען על הסטואים, שתפיסתם הייתה דטרמיניסטית, קרי - כל האירועים כבר קבועים מראש. איזו אתיקה נשארת בעולם כזה? הסטואים התמקדו ב*תגובה* לאירועים; גישה של קבלה, הכלה, ולא התכתשות בלתי-פוסקת עם מהלך החיים שלך. המוות ממחיש לכולם - גם למי שלא מאמין לסטואים - שיש לפחות דבר אחד, דטרמיניסטי ברור, שראוי להבין את הגישה הנכונה לגביו.
+
+אצל היידיגר, ה*התכוונות לקראת המוות* היא אופן קיומי מתמשך, לעבר אותו הדבר האישי ביותר. אתה לא תחייה את חייך כחיים אותנטיים, אומר היידיגר, אם לא תכיר בכך שחייך הם מעין קונוס מתכנס, לקראת המוות. 
+
+!!! info ""
+	שלמה מספר על אמריקאית שעשתה *טבלת ייאוש* - היא חישבה, על סמך תוחלת החיים הממוצעת, כמה ימי שני נותרו לה. פתאום יום שני - אירוע בלתי-מעניין בעליל - נהפכים לאירוע דרמטי כזה, עם פאתוס אדיר.
+
+ההכרה באופי המתכנס של החיים יכולה להתחבר ככה לפועלנו ביומיום, לדברים פשוטים כמו למחוק ימי שני. 
+
+### מוות טוב?
+
+!!! success ""
+	[Shelly Kagan - Death - קורס באוניברסיטת ייל](https://oyc.yale.edu/death/phil-176)
+
+מתי מוות הוא טראגי? נוזיק מצייר נוסחא מסוימות, בהודאתו נוקשית ונוסחתית מדי, לנסות להבין מתי מוות הוא מוות טוב או מוות פחות טוב - לפי החרטה שנרגיש בעת המוות. האם כל מוות הוא מוות טארגי, או שיש איזשהו שלב שנגיד - *איזה יופי, חייתי חיים מצוינים, המוות הגיע בזמן הנכון* 👍. התמונה הזו, במובן מסוים, קבועה מדי; היא מציבה את החיים כסוג של רשימת-מטלות כזו, שמתעלמת משינוי העדיפויות שלנו, ומהדברים הבלתי-צפויים שאנחנו משיגים. עד כמה הנוסחה הזו חשובה בכלל? זו לא סתם מחשבה דבילית; ברור שאם יש לך פרויקטים גדולים בחייך, כמו לגדל ילדים, שהם אמת-המידה למוות טוב או רע. אבל, כמה כוח הסברי יש לה? מה חסר בה, מה היא מפספסת? 
+
+אולי הדרך להעניק ערך למוות הוא לא הבנת המוות, אלא הבנת המניעים והדחפים שמעסיקים אותנו במוות; אולי היא ההכרה המיידית שהחיים הם משאב מוגבל, ועמה לנצור אותם עכשיו - ולזנוח את העיסוק במוות.
+
+נוזיק מבחין בין *regretted death* לבין *regrettable death*; כלומר, בין מוות שמתחרטים עליו סובייקטיבית, לעומת אובייקטיבית. אולי אתה תמות לבד ומסכן בג'ונגל, ודווקא שם המוות יהיה מנחם, ולא מלא חרטה - אבל דווקא אם תמות מוקף באוהבים, אתה לא תרצה ללכת - *ושם* יש משהו טראגי. אולי אם תהיה קליפה ריקה, אך בחיים נעימים, המוות שלך הוא טראגי חיצונית, אבל לא כואב בחוויה הפנימית שלך; ומנגד, אולי המוות האמיתי הוא דווקא אובדן החוויה הסובייקטיבית, בלי קשר למצב הפיזי. 
+
+## הורים וילדים
+
+ושוב אפשר לשאול - למה שהפרק השני יהיה דווקא על הורים וילדים? במובן מסוים, אומר נוזיק, האם החיים הטובים הם לא כאלו שיצרו מעין יקום בצלמך? זה קצת מגלומני; הדרך הפרקטית לעשות זו היא להביא ילדים, ולחיות חיים שיהוו להם דוגמה. אתה בעצם משחק את התפקיד של אל בורא - עליך לחנך את הילדים שלך ולברוא אותם בצורה הטובה ביותר, וזה כרוך ברעיון של *איזה מן אדם אני רוצה להיות? איזה מן יקום אני רוצה לברוא?* זו מעבדה טבעית של אלו שבוחרים להביא ילדים.
+
+הגל מבין את האדם כאדם היוצר; הקשר בין האדם לבין היצירה שלו הוא מאוד עמוק ומאוד אנושי. כשנוזיק מדבר על דיני ירושה, הקשר לילדים טבעי - התוצרים של האדם, בין שחומריים ובין שאנושיים, הם חלק בלתי-נפרד ממנו במובן מסוים. בכך שתוריש רכוש חומרי לילדים או לאהובים שלך, אתה מבטא את הקשר הרגשי העמוק שלך הן לתוצרים והן לילדים - אבל לא נובע מזה תבונית שתוכל להוריש *את מה שלא יצרת בעצמך*, ולאורכי הדורות עד אינסוף. אתה לא תכיר את הנין של הנין שלך, ולא תרוויח את הכסף שתוריש לו - למה שתוריש לו משהו מעצמך?
+
+נוזיק עצמו היה ליברטריאני - הספר שלו חצב להבות בתחום - ודווקא כאן הוא אומר שיש עניין בצדק חלוקתי, באותו הרכוש שיורד במורד הדורות מאנשים שאתה לא מכיר ולא קשור אליהם - משום שהוא לא קשור בזכויות *שלך* - לא אתה יצרת את זה, ואף אחד שאתה מכיר לא העביר לך את זה, בפניית פרסה מוחלטת מהתפיסה הליברטריאנית.
+
+עוד אומר נוזיק כי *ההורים שלנו חיים וקיימים בלא-מודע שלנו*. רובו המוחץ של העיצוב שלנו קרה לפני שהיה לנו זיכרון - בידי הסביבה, וההורים. כאתה צופה בחוויות המשמעותיות של הילד שלך וחושב, *בואנ'ה, הוא לא יזכור מזה כלום*, אתה מבין פתאום כמה יש בתת מודע *שלך* שהוא משמעותי ואתה לא זוכר - רעיון שקל לזכור, אבל קשה להפנים. 
+
+[^1]: אפלטון לוקח את הרעיון הזה רחוק יותר ב[משתה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה).
+[^2]: ב[אתיקה הניקומאכית](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה).
+[^3]: זהו רעיון ה[*תבונה המעשית*](/פילוסופיה/אתיקה#דרך-האמצע) האריסטותלי למציאת דרך האמצע.
+[^4]: ר' [*Truth and truthfulness*](/פילוסופיה/אתיקה/truth.pdf), ברנרד ויליאמס.
+[^5]: אהמם,[מטאפיזיקה](/פילוסופיה/מטאפיזיקה), [פילוסופיה של הדת](/פילוסופיה/דת).

פילוסופיה/חדשה/קאנט/טהורה.md

@@ -0,0 +1,149 @@
+title: ביקורת התבונה הטהורה
+tags: חדשה, קאנט, ביקורת התבונה הטהורה
+
+
+!!! info "חומר הקורס" 
+	[מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=54851#section-0), [טקסט (עברית)](https://kotar-cet-ac-il.bengurionu.idm.oclc.org/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=110424490#1.0.3.default), [טקסט (אנגלית)](https://logos.pukeko.xyz/%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%94/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94/%D7%A7%D7%90%D7%A0%D7%98/kant-1781_critique_of_pure_reason.pdf)
+
+!!! success "ראה גם: [ביקורת התבונה הטהורה (מבוא לפילוסופיה חדשה)](/פילוסופיה/חדשה/קאנט/ביקורת)"
+
+!!! info ""
+	[מצגת](/פילוסופיה/חדשה/קאנט/1.pdf)
+
+
+[עמנואל קאנט](/פילוסופיה/חדשה/קאנט) מתיימר לחולל מהפכה ב*ביקורת התבונה הטהורה*, והוא מצליח לעשות את זה עוד בימי חייו: הספר האכזר הזה חולל גלים, ועד היום אנשים אומרים שהם *קנטיאנים*. קאנט השפיע במיוחד על פילוסופיה מוסרית ופילוסופיה של המשפט, ועד היום ישנם עשרות ציטוטים שלו ברחבי אתרי בתי המשפט - אבל אנחנו לא נתמקד בפילוסופיה המעשית שלו. 
+
+קאנט כתב לא מעט וזכה להערכה עוד מאמצע שנות פעילותו בערך. עד 1770 הוא כבר כתב לא מעט, ומשם והלאה החל ה*עשור השקט* של קאנט, שבו הוא כמעט ולא פרסם, והתמקד בללמד[^1]. בדיעבד התגלה שהוא שקע בפרויקט שסופו הוא פרסום *ביקורת התבונה הטהורה* ב1781- שסוללת דרך חדשה ב[מטאפיזיקה](/פילוסופיה/מטאפיזיקה).
+
+קאנט לא לגמרי מרוצה מחלק מהתגובות, ולכן מפרסם מהדורה שנייה ב1787[^2], וספר נפרד כהקדמה, שם טוען שהוא עושה מטאפיזיקה שראויה לשם *מדע*, בניגוד לקודמיו. 
+
+קאנט הוא פילוסוף שיטתי, ואחריו הרעיון שלעשות פילוסופיה זה לעשות *שיטה* הפך למובן מאליו, ואימצו אותו אנשים כמו [הגל](/פילוסופיה/חדשה/הגל)[^8].
+
+## מושגים ורעיוניות יסודייים
+
+
+- **התבונה**: כושר שמטבעו מבקש להשיב על שאלות יסוד.
+	
+	עם זאת, התבונה נוטה על פי טבעה **לחרוג מעבר ליכולותיה**[^3]. זאת משום שהתבונה מבקשת לכל הסבר, הסבר יסודי יותר, ולכל תנאי שהיא מגלה, תנאי קודם - עד אינסוף.
+	
+	התבונה פועלת באופן שאפשר להצדיקו **כשהיא נותרת בגבולות הניסיון האנושי האפשרי**. היא מוליכה אל "אפילה וסתירות" כשהיא חורגת מגבולות הניסיון.
+
+	קאנט מציב את הרצון הזה של התבונה לרגרסיה אינסופית כדבר לגיטימי ומהותי לתבונה, וכדבר בריא ורצוי כל עוד התבונה *אינה* חורגת מגבולות הניסיון. שאלה כמו, *מדוע אלוהים ברא את העולם?*, (ותשובות מעצבנות כמו כמו [כי הוא העולם הטוב ביותר](/פילוסופיה/חדשה/לייבניץ/המונדולוגיה)) חורגת מגבולות הניסיון (האמפירי, חושי), בעוד שאלה כמו, *למה החתול שבר את הכוס?* היא לא.
+
+* **מטאפיזיקה דוגמטית**: שדה הניסיונות להשיב על שאלות היסוד של התבונה, **ללא הגבלת התבונה לשדה הניסיון**.
+		
+	למשל, הוכחת טבעה הפשוט של הנפש, או הכרחיותה של סיבה ראשונה.
+
+* **מטאפיזיקה של הטבע**:
+> המטאפיזיקה אינה אלא **רשימת המצאי** המסודרת באופן שיטתי של כל מה שהוא קנייננו מתוך **תבונה טהורה**. שום דבר אינו יכול לחמוק כאן מעינינו, כי מה שהתבונה מפיקה בשלמות מתוך עצמה אינו יכול להסתתר, וברגע שעקרונו המשותך מתגלה, מיד הוא יוצא אל האור בכוח-התבונה עצמה. \[המטפזיזיקה של הטבע היא\] האחדות המושלמת של הכרות מסוג זה" 
+> 
+> >(A XX)
+חשוב לזכור שקאנט **לא** כתב מטאפיזיקה כזו.
+
+* **נאורות**[^5]: 
+> העידן שלנו הוא, באופן מובהק, עידן הביקורת, שהכול חייב להיכפף לה. הדת והתחיקה[^4] רוצות על פי רוב להתחמק ממנה, הדת על ידי קדושתה והתחיקה על ידי רוממותה. אבל בכך הן מעוררות עליהן חשד מוצדק, ואינן יכולות לתבוע לעצמן את הכרת הכבוד הלא-מעושה שהתבונה רוחשת אך ורק למי שהצליח לעמוד בפני בחינתה החופשית והגלויה
+> 
+> > A XI
+
+-  **מטאפיזיקה בעידן הנאורות**: 
+> 	כוח-שיפוט זה \[כוח-השיפוט הבשל של תקופתנו] דורש מן התבונה שתקבל על עצמה מחדש תא הקשה בתפקידיה, כלומר, את תפקיד ההכרה העצמית, ותכונן בית משפט, שיבטיח לה את תביעותיה הצודקות, ועם זאת ידחה את כל יומרותיה חסרות-הבסיס, ולא על ידי צווי שלטון מגבוה, אלא בהתאם לחוקים הנצחיים והלא מתשנים של התבונה עצמה. בית משפט זה אינו אלא **ביקורת התבונה הטהורה עצמה**
+> 
+> > A XII-XI
+
+קאנט מציג כאן את החקירה הפילוסופית כתהליך של חקירה עצמית. שימו לב גם לדימוי בית המשפט, שקאנט מרבה להשתמש בו: אנחנו נדרשים לבחון את עצמנו, וגם להיות השופטים. אנחנו גם השופטים וגם מושאי הבחינה. 
+
+!!! info "דוגמה"
+	אתה חושב שלשקר זה לא מוסרי. אבל, אם לא בחנת בעצמך *למה* לשקר זה לא מוסרי, והשתכנעת באמת ובתמים בצורה תבונית שלשקר זה לא מוסרי, אתה לא יכול להגיד על עצמך שאתה מחזיק בערך שלשקר זה לא מוסרי.
+
+- **ביקורת**:
+> תפקיד הביקורת הוא אפוא לחרוץ משפט לגבי אפשרותה או חוסר אפשרותה של מטאפיזיקה בכלל, ולקבוע את המקורות, ההיקף, והגבולות של המטאפיזיקה, וכל זה על פי עקרונות
+>
+> > A XI
+
+הביקורת היא בחינת הגבולות של *מה אתה יכול לדעת*. למשל, אם ישאלו אותך אם יש אלוהים, ועברת את תהליך ביקורת התבונה, תשובתך תהיה - *אני לא יכול לדעת* - זה מעבר לגבולות התבונה שלי.
+
+- **מטאפיזיקה ביקורתית\טרנסנדנטלית**: המפעל הקנטיאני המבקש להתוות את גבולות השימוש המוצדק בתבונה, היינו שימוש בגבולות הניסיון. בתוך גבולות אלה, ינוסחו **התנאים ההכרחיים לכל ניסיון אפשרי**. ה*ביקורת* מציגה רק "את המקורות ואת התנאים לאפשרותה של \[מטאפיזיקה של הטבע] זו" (A XX)
+
+יש במפעל הקנטיאני כמה רכיבים:
+
+- תנאים - מה מאפשר את הניסיון?
+- הכרחיים - מה *חייב* להיות כדי לאפשר את הניסיון (למשל: כדי לשמוע, אתה חייב מערכת שמיעה - זה *תנאי הכרחי*).
+- לכל ניסיון אפשרי - שמיעה זה ניסיון מסוים; מה הם התנאים ההכרחיים *לכל ניסיון אפשרי* - כל ניסיון שהוא שאני יכול לצבור? [^6]
+
+וזהו הפרויקט של הביקורת בליבתו - זיהוי התנאים ההכרחיים לכל ניסיון אפשרי.
+
+## הקדמה (מהדורה א')
+
+> בהתחלה, תחת ממשל **הדוגמטיקנים**, היה למטאפיזיקה שלטון עריץ. אף כיוון שמצבה החוקי הוסיף לשמור על עקבות הברבריות העתיקה, הרי בגלל מלחמות פנימיות הלכה המטאפיזיקה והידרדרה עד לאנרכיה גמורה, **והספקנים**" מין של נוודים הבוחלים בכל עיבוד מתמיד של הקרקע, היו מערערים מדי פעם את האחדות האזרחית. למרבה המזל היו הספקנים מועטים, ולא יכלו למנוע מן הדוגמטיקנים שינסו תמיד לחזור ולבנות מחדש, אם כי לא לפי תוכנית בעלת לכידות פנימית. בעת המודרנית אמנם היה נראה לרגע שמאבקים אלה עומדים להסתיים, ושמעיין **פיזיולוגיה** של השכל האנושי (מאת [לוק המפורסם](/פילוסופיה/חדשה/לוק)) תביא להכרעה מלאה בדבר חוקיותן של כל היומרות. אבל התברר, שאף על פי שתביעתה-לכתר של המלכה הנעלה היתה צריכה לעורר חשד - ובצדק, מאחר, שייחסו את מוצאה להמון הגס של הניסיון הרגיל - בכל זאת, הוא **וגנאולוגיה** זו יוחסה לה באופן כוזב, הוסיפה המלכה לעמוד ביומרתה. כך חזר הכול ונפל לתוך אותו דוגמטיזם אכול רימה שאבד עליו כלח, ולתור אותו זלזול שממנו ביקשו לחלץ את המדע. היום, לאחר שכל הדרכים נוסו לשווא (כפי שהבריות משכנעים את עצמן), שוררות בכול לאות ואדישות גמורה, שהיא האם של הלילה והתוהו-ובוהו במדעים. אך ב-בזמן יש גם התחלה, או לפחות פרולוג, לשיקום ולנאורות בזמן קרוב של מדעים אלה, שנפלו לתוך ערפל ובלבול ונעשו חסרי-שימוש בגלל חריצות שיושמה לה לרעה.
+> 
+> לשווא נרצה להעמיד פנים אדישות לחקירות כאלה, שטבע האדם לא יכול להיות אדיש למושא שלהן. אלה המכונים אינדיפנטיסטים, גם כשהם מחליפים את הלשון הסכולסטית בנעימה עממית ומשתדלים להסתתר מאחוריה, הרי במידה שהם חושבים בכלל משהו, הם חוזרים בלא-מנוס להיגדים המטאפיזיים שבהם נהגו זלזול מופגן כל כך.
+> 
+> > A X-IX
+
+
+קאנט מתאר כאן את מושא הפרויקט שלו - לחלץ את המדעים מהמימרות הקשות של העריצים, ומהספקנים שדוחים מעליהם כל עמדה, ומהניסיון הכוזב עד כה להבין את שכל האדם; אף אחד מאלו לא הלך, ועכשיו נשארנו בבלגן. קאנט מבקש לאור זאת לחלץ את הפילוסופיה מהבוץ, ולהציב אותה לא כאיזה עיסוק אקזוטי, אלא כעיסוק לכולם, שטרוד בשאלות שמטרידות את כולם. 
+
+## הקדמה (מהדורה ב')
+
+שאלת היסוד שמציב קאנט היא - **האם מטאפיזיקה יכולה להיות מדע?**
+
+קאנט מתאר את הפילוסופיה כעיסוק שמזמין כל שכל ישר - לא רק עיסוקם האיזוטרי של המעטים. 
+
+**ה[לוגיקה](/פילוסופיה/לוגיקה) הפורמלית** עוסקת אף ורק בצורת המחשבה, תוך הפשטה מכל מושאי המחשבה. התבונה כאן חוקרת את עצמה בלבד - היא לא עוסקת ביחס בין התבונה למושאים.
+
+> גבולות הלוגיקה נקבעים בדיוק גמור מתוך כך, שהלוגיקה היא מדע המציג בפירוט, ומוכיח בחומרה, את הכללים הצורניים - גרידא של כל חשיבה, ואותם לבד (בין שהחשיבה היא אפריורית ובין אמפירית, ויהיו אשר יהיו מקורה או המושא שלה, ובלי שים לב אם היא נתקלת ברוחנו במכשולים טבעיים או קוגניטינגנטיים)."
+> 
+> > B IX
+
+אך הלוגיקה היא רק המסדרון של המדעים -  היא לא עוסקת בתוכן של המושאים שלה או בכשלים שעלולים להופיע בדרך. השאלה היא האם וכיצד ייתכן מדע העוסק בקשר בין התבונה למושאיה?
+
+קאנט מבין מדע כמערכת שיטתית של ידיעות הנובעות מעקרונות - ההסבר של *מה* שיש ו*למה*. קאנט לא טוען כאן שהפילוסופיה היא מדע *טבע*, כמו פיזיקה, אבל עדיין מציב אותה תחת המדע לפי ההבנה הזו.
+
+**האם המטאפיזיקה יכולה להיות מדע תבוני?**
+
+> במידה שיש במדעים הללו תבונה, חייב להיות בהם משהו שמכירים אפריוריץ ההכרה המצויה במדע עשויה להתייחס למושאה בשני אופנים: או שההכרה רק **קובעת** את המושא ואת מושגו (הצריך להיות נתון בדרך אחרת), או שההכרה גם **עושה את המושא לממשי**. הראשונה היא הכרת-תבונה **עיונית**, והשנייה - **מעשית**. בשתיהן צריך שהחלק הטהור, שבו התבונה קובעת את מושאה באופן אפריורי לגמרי (אם חלק זה מכיל מעט או הרבה), יוצג ויבורר תחילה בנפרד, ושלא יתערבב עם החלק הנובע ממקורות אחרים.
+> 
+> > B IX-X
+
+מדע תבוני עוסק בהכרה אפריורי.
+
+**שאלה:** האם וכיצד תיתכן הכרה תבונית אפריורית של מושא חיצוני לתבונה?
+**תשובה:** התבונה "קובעת את מושאה באופן אפריורי לגמרי."
+
+
+זה נשמע מוזר - שהתבונה *קובעת* (Determine) את מושאה. הכוונה היא לזיהוי - *אה, הנה עץ אלון*, *אה, הנה מתן* - אני *קובע* את המושא באמצעות התבונה. הקביעה הזו כרוכה גם בנתון חושי, וגם במשהו קודם בהכרה - רכיב **פוסטריורי**, ורכיב **אפריורי**.
+
+
+הדוגמה של קאנט היא ה**מתמטיקה**. המתמטיקה נעשתה למדע כאשר:
+
+> על הראשון שהוכיח את המשולש שווה הזווית (יהא שמו תאלס[^7], או כל שם אחר) זרח האור; הוא גילה שאינו צריך לעקוב אחרי מה שראה בתבנית או אחרי מושגו גרידא, וכאילו לקרוא מתוך כך את תכונותיו; אדרבה, עליו ליצור את התבנית בעזרת מה שהוא עצמו חשב לתוכה וגילם בה (על ידי בנייה) אפריורי לפי מושגים. ועוד גילה, שכדי לדעת משהו באופן ודאי ואפריורי, הוא רשאי לייחס לדבר זה רק את מה שנובע בהכרח ממה שהוא עצמו הכניס לתוכו בהתאם למושג שבידו.
+> 
+> > B XI-XII
+
+ עד תאלס, אנשים ידעו את זה *מעשית* (אפוסטריורית), אבל לא ידעו את זה *בהכרח* - הכרה מדעית, *אפודיקטית*. תאלס הבין כי *מתוך **המושג*** של משולש נובע שוויון הזווית. זו לא הבנה שנובעת ממדידה של משולשים בחלל, או בניסויים - אלא רק בחשיבה של מושג המשולש כפי שאנחנו מבינים אותו, ומכאן מגיע ה*הכרח*.
+
+בעניין חוקי הטבע, קאנט קובע שה*הכרח* מגיע מאיתנו (B XII-XIV): אנחנו צופים בהם בצורה אמפירית ומסיקים שהם הכרחיים, עד אשר הוכח אחרת. זה רק על קצה המזלג - העניין של חוקי טבע אצל קאנט סבוך מאוד, ולא שלם; קאנט עצמו לא סיים לעשות בזה סדר.
+
+ככה או ככה, הנקודה ברורה: **הכרח מגיע מאיתנו**, לא מבחוץ. 
+
+**ומה לגבי הפילוסופיה?**
+
+> אני נוטה לחשוב שהדוגמה של המתמטיקה ושל מדעה הטבע, שנעשו למה שהנם על ידי מהפכה שהתחוללה בבת-אחת, ראויה כל כך לציון, שרצוי לבדוק מה הדבר המהויתי באותו מהפך בדרך החשיבה, שממנו הופקו יתרונות כה גדולים, ורצוי שנחקה אותו לפחות כניסוי, במידה שהאנלוגיה בין מדעים אלה לבין המטאפיסיקה מאפשרת זאת, בהיות אלה ואלה הכרות-תבונה. עד היום נהגו להניח, שכל הכרותינו חייבות לכוון את עצמן לפי המושאים; אבל בהנחה ו, כל הניסיונות לגלות \[באופן] אפריורי משהו, שירחיב את ידיעתנו על המושאים באמצעות מושגים, עלו בתוהו. הבה ננסה אפוא פעם אחת ונראה, אם לא נתקדם טוב יותר במשימות המטאפיסיקה כאשר נניח, שהמושאים חייבים לכוון את עצמם לפי הכרתנו. דבר זה ייתאים טוב יותר לאפשרות המבוקשת של הכרת מושאים אפריורית, האמורה לקבוע משהו לגבי המושגים לפני שהם נתונים לנו.
+> 
+> >B XV-XVI
+
+**אנלוגיה ודיסאנלוגיה**:
+
+כמו מתמטיקה ולא כמו מדעי הטבע, 'הניסוי' המטאפיזי אינו יכול להיכשל, שכן יש מושאים (מתמטיים או נסיוניים) 'המכוונים עצמם לפי הכרתנו'. לפיכך, אנחנו יכולים לקבוע משהו על אודותם 'לפני שהם נתונים לנו' - כלומר אפריורי.
+
+!!! warning "הניסוח ***מכוונים עצמם לפי הכרתנו*** מרמז על אידיאליזם כמו של [ברקלי](/פילוסופיה/חדשה/ברקלי/עקרונות); זו לא העמדה של קאנט *בכלל*, ואחת הסיבות שהוא הוציא מהדורה נוספת!"
+
+
+[^1]: קשה להאמין, אבל הוא היה מורה מאוד פופולרי.
+[^2]: שלא שכתבה הרבה מחדש, אלא צמצמה ועשתה סדר.
+[^3]: כמו אלכוהוליזם, אומר עידו - גם אם לא שתית 7034 ימים, תמיד תרצה לשתות, אפילו כשאתה לא תרצה לשתות.
+[^4]: חקיקה, במיוחד במובן הפוליטי.
+[^5]: קאנט הוא *ה*פילוסוף של הנאורות, וטבע את סיסמתה - *sapere aude* - העז לדעת! לא מספיק שאתה למדת משהו ממישהו אחר, כמו לדבר יפה להורים, אלא *אתה* הוא זה שצריך להגיע לזה, *בכוחות עצמך*; אם אתה לא מבין את הערך של זה בעצמך, אין לזה ערך מוסרי.
+[^6]: יש כאן, כמובן, הנחה מובלעת שיש דברים כאלה. לא כל הפילוסופים מסכימים.
+[^7]: אחת מהתיאוריות המיוחסות ל[תאלס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/המילטים#תאלס) היא שזוויות הבסיס של משולש שווה-שוקים שוות.
+[^8]: ובגללו גם כותבים בסגנון אנליטי קר, עמום ונבזה, כמו הגל והמטאפיזיקאים. קאנט הצהיר בגלוי שהוא לא כותב טוב, אבל זה לא הפריע לכולם לאמץ את הסגנון שלו אחר כך, ואנחנו עדיין משלמים את המחיר.

פילוסופיה/יוונית/אריסטו/index.md

@@ -0,0 +1,22 @@
+---
+title: אריסטותאלס
+description: 
+published: true
+date: 2024-05-02T10:17:44.537Z
+tags: 
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-05-13T13:23:43.603Z
+---
+
+## אריסטו - איש ופועלו
+!!! info ""
+     [דברי היכרות](/מבוא/aristotle_(metaphysics).docx), [מבוא לאריסטו](/מבוא/jacob_klein_(introduction_to_aristotle)_(1).pdf), [תרגום מושגים למבוא](/מבוא/some_untranslated_greek_words_from_kleins_article.doc)
+
+חייו של אריסטו מתוארים בכך שחי, התפלסף ומת. אריסטו היה תלמידו של אפלטון - וצילו של אפלטון נוכח אצל אריסטו - כתביו של אריסטו מתפלספים יחד עם אפלטון, ונגד אפלטון. אריסטו היה גם מורו של [אלכסנדר מוקדון](/כלליים/מלחמה#עלייתה-של-מקדוניה).
+אריסטו ייסד הלכה למעשה את המדעים, לרבות תורת השפה, מטאורולוגיה, ביולוגיה, פסיכולוגיה, לוגיקה, פיזיקה, רטוריקה, פוליטיקה, [אתיקה](/פילוסופיה/אתיקה#שיעור-5-ה-אתיקה-הניקומאכית-של-אריסטו), וענייננו כמובן - [מטאפיזיקה](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה). 
+אריסטו חיפש להביא לכדי שלמות את התפיסה היוונית, והבנת העולם כמכלול - *universum*[^1].
+
+אריסטו ניסה לעיתים תכופות לקחת את השאלות העולות בדיאלוגים האפלטונים, לדון בהן לכדי קיצון ובכך לנסות לענות עליהן.
+
+
+[^1]: מכאן מגיעה המילה *אוניברסיטה* - הבנת העולם כמכלול, קהילה.

פילוסופיה/יוונית/אריסטו/ניקומאכית.md

@@ -0,0 +1,245 @@
+title: אתיקה ניקומאכית
+tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכית
+
+!!! info "חומר הקורס"
+	[מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=55549), [סילבוס](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/url/view.php?id=2798547)
+
+
+!!! info ""
+	[מצגת](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה/1.pdf), [טקסט](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה/אתיקה_1.pdf)
+
+
+
+[אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו) אינו זה שהמציא מחדש את הפילוסופיה כעיסוק כולל - זה מיוחס ל[סוקראטס ואפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון), כולם במאה הרביעית לפני הספירה. אבל גם הם לא התחילו את השרשרת - לפניהם היו הסוגיקנים הגדולים מהמאה ה5 לפני הספירה -  **אייסכילוס**, **סופוקלס** ו**אאוריפידס**, המחזאים היוונים.
+
+אפלטון היה תלמידו הישיר של סוקראטס, ואריסטו היה תלמידו הישיר של אפלטון - וכולם השפיעו והושפעו זה מזה. 
+
+רמז לגדלות של אריסטו ניתן למצוא בהגות של הרמב"ם - 
+
+> מטרתי בפרק זה לבאר כי אריסטו אין לו הוכחה על קדמות העולם כפי השקפתו, ואינו טועה בכך כלומר: שהוא עצמו יודע שאין לו הוכחה על כך \[...] ואין לחשוב על אריסטו שהוא סבור שאותן הדברים הוכחה, כיאריסטו הוא אשר למד לבני האדם דרכי ההוכחה וחוקיה ותנאיה \[...]
+>
+> > רמב"ם, *מורה נבוכים* 
+
+אריסטו *לימד אותם לחשוב* - הוא יעשה טעויות כאלה? ראו איזו הערצה יש כאן בין השורות. 
+## הטוב כעניין שאליו שואף הכל
+
+
+!!! info ""
+	[אתיקה, ספר ראשון, פרק א' (ליבס)](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה_1)
+
+
+> כל אומנות וכל סוגיית מחקר, וכן כל עשייה ועיסוק, חזקה עליהם שהם שואפים למה שהוא טוב; בצדק הגדירו, אפוא, את הטוב, כאותו עניין שאליו שואף הכל.
+>
+> > *פרק א', פתיח*
+
+כל פעולה מעצם הגדרתה, חורץ אריסטו, חותרת לאיזו תכלית, היא *הטוב* - מימוש אותה הפעולה. הכוונה היא לא ל*טוב* ו*רע* במובן הנורמטיבי, אלא למימוש התכלית שלשמה ננקטה, המטרה שבשמה היא התבצעה. 
+
+אבל יכול להיות שאריסטו מכוון *גם* לטוב במובן הנורמטיבי, ויכול להיות שמשם מגיע ההיסוס המסוים במשפט של אריסטו (*חזקה עליהם*). 
+
+בחלקו השני של המשפט מגיעה פתאום קפיצה גדולה - פתאום אנחנו מדברים על *הטוב* - טוב אחד - שאליו שואף הכל. מאיפה זה הגיע? נחזור לכך בהמשך.
+
+## הטוב המדומה
+
+> ואולי ייטען הטוען, שהכל שואפים אל הטוב המדומה, אך אין הם שליטים על דמיונם, וכפי שכל אחד עשוי מטבעו, כך הוא מדמה לו גם את התכלית.
+
+ואולי כל אחד שואף לטוב הפרטני שלו, כראות עיניו? כן מתבאר משהו מעבר ל*לכל פעולה יש תכלית* - אריסטו אומר משהו על טבע האדם ממש: לכל אחד יש *טוב* מסוים, שהוא מנסה מטבעו לממש. אבל האם הטוב ההוא פרטני לכל אדם, או *טוב* מוחלט, אובייקטיבי?
+
+## לא בהכרח טוב הוא?
+
+> אלה המשיבים שלא בהכרח טוב הוא, מה שהכל שואף אליו, אינם אומרים ולא כלום. שמה שנראה לכל איש ואיש, עליו אומרים אנחנו שכך הוא; והמערער אמונה זו, ודאי לא יצליח לומר דברים נאמנים יותר. שאיל ורק יצורים חסרי דעה היו שואפים לדברים האלה, היה טעם מה בטענה זו, אולם אם גם יצורים נבונים עושים כן, כיצד ייתכן שיש בה ממש? אך אולי גם ביצורים נחותים מצוי כוח טבעים כל שהוא המעולה מהם עצמם, והשואף לטוב המיוחד להם.
+> 
+> > עמ' 239
+
+לכל היצורים החיים  - חתולים, צמחים - יש כוח טבעי כלשהו, *מעולה מהם עצמם*, ששואף לטוב מסוים עבורם. אבל יצורים *נבונים* - קרי, בני האדם, שואפים למשהו קצת יותר מזה. 
+
+כאן אריסטו מפגין עצמאות מאפלטון. ב[פוליטאה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה), למשל, הפילוסוף מוציא את ההמונים מהמערה ב[משל המערה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-המערה); ההדיוטות זקוקים לפילוסוף לסייע להם, והם עוד יהרגו אותו אחר כך. אריסטו מפגין לעומת זאת אמון מאוד בסיסי באדם מן השורה - הוא תמיד שואף אל הטוב, בכל מה שהוא עושה!
+
+
+> אם יש אפוא בתחום מעשינו תכלית-מה שבה רוצים אנו לשמה, ובשאר דברים למענה, ואם לא בכל דבר בוחרים אנחנו לשמו של דבר (שאם כן, נגיע בדרך זו עד אין סוף, וכל שאיפה תהא הבל וריק) -- אם אמנם יש תכלית מעין זו, ברור שאין זו אלא הטוב והטוב-מכול. **והכרת התכלית הזאת, כלום לא תיוודע לה חשיבות עצומה גם לגבי חיינו, והיא תכשירנו לקלוע אל מה שדרוש, כקשתים שהמטרה לנגד עיניהם?** עלינו לנסות, לפחות בדפוסים כללייים, להגדיר את טיבו.
+>
+> > *ספר א', פרק ב'*
+
+
+בתחילת הפרק, אריסטו מתאר כמה סוגים של תכליות - תכליות לשם תכליות אחרות, ותכליות כשלעצמן - היררכייה כזו (מגדלים סוס כדי להילחם, נלחמים כדי לנצח, מנצחים כדי לחיות בשלום...). חייבת להיות תכלית *כשלעצמה*, שאליה כל התכליות שואפות - **הטוב מכל**; אחרת, לעולם לא יהיה סוף לשרשרת התכליות, והכל יהיה לחינם.
+
+ומהי התכלית הזו? יש דבר כזה בכלל? אריסטו מנסה לשכנע אותנו כאן בחשיבות *העצומה* של מציאת התכלית הזו. גם אם ממילא כל עשייה ועיסוק חותרים למשהו טוב, הנהרת הטוב הזו תאפשר לנו ראייה חדה יותר וחותכת יותר, שתאפשר לנו לדייק את המבט שלנו ולפעול בכונה תחילה. 
+
+במשל הזה יש יציאה נוספת כנגד אפלטון - אריסטו מציג את בני האדם כקשתים ש*כבר* יורים לעבר המטרה; הוא לא צריך ללמד אותם לצלוף, כמו אפלטון - רק לכוון אותם. 
+
+
+> יום אחד הוא שלב של חיים. כל חיינו מורכבים מחלקים, ממעגלים גדולים המקיפים קטנים יותר. מעגל אחד מקיף וחובק הכול, מלידה עד יום החיים האחרון, אחר מקיף את שנות הנעורים, אחר כולא בעיגולו את כל שנות הילדות. ךבסוף יש גם מעגל המכיל את כל הזמנים שמכפלתם בונה את החיים. מעגל צר מקיף חודש, מעגל צר יותר מקיף יום, אבל גם ליום יש התחלה וסוף, מעלות השמש עד שקיעתה.
+>
+> אחר אומר שיום אחד זהה לכל הימים כי הם דומים זה לזה. בפרק זמן ארוך ככל שיהיה אין מה שלא תוכל למצוא ביום אחד - האור והחושך. בחלופות התיד של העולם, פעם נחסר היום, פעם מתמלא. על כן צריך לתכנן כל יום כאילו הוא הסוגר את השורות, משלים ומסיים את חיינו.
+>
+> > סנקה, מכתבים ללוקיליוס, 12:6-8
+
+החיים, אומר סנקה, מורכבת מיחידות קטנות כחלק מכוליות גדולה. יש כאן מתח מסוים - כל יום בנפרד הוא עולם ומלואו (ויש להתייחס אליו כיום האחרון), אבל החיים הם יותר מגיבוב של ימים - יש להם מעגל שלם משלהם ומהלך משלהם. זוהי אותה האמירה שמציג אריסטו - יש לכל דבר תכלית, אבל יש תכלית-על, שהיא יותר מגיבוב של כל שאר התכליות.
+
+כניגוד, קטע פוסט-מודרני - 
+
+> כמעט בכל יצירה של קסטל-בלום יש אי-ודאות חריפה, מוטרפת, לגבי כל מיוצג שהקוראים מורגלים לייחס לו זהות מקורית ומובחנת... המלים בעולם שבו נעים גיבוריה של קסטל-בלום גולשות שוב ושוב ומתמצקות לכלל דברים, דברים מתאיידים בלי הרף למילים (203). אין קיום אובייקטיבי לדברים משום שקיומם מתייצר מיניה וביה.
+
+המילים מייצרות משהו במציאות, אבל המציאות חוזרת ומתאיידת שוב למילים - אין מציאות אחת, אלא נרטיבים.
+
+> נדמה שאפשר להשתעשע עם טקסט זה, אבל אי אפשר לקחת ברצינות את מה שהוא אומר (203). ... 'לקחת ברצינות',  לפי אופיר, הוא לסגל לעצמנו כקוראים את 'נקודת המבט' המפורקת של גיבורי הסיפור,... עולם שבוע נמחקות בקביעות עקבותיו של הסובייקט... הוא העולם בתוכו היא\אנו חיים (207). מי שלא מבין את זה, כך אומר אופיר, מרמה את עצמו: 'הקוראת מסוגלת לעמעם את תחושת האי-ודאות מפני שהיא משלה את עצמה בעניין יציבותן של הזהויות, מפני שאינה משלימה עם אובדן הזהויות כשהוא מוטח בפניה. כמו ילד אחרי ספר עצוב היא אומרת לעצמה, זה רק בסיפור, זה לא בחיים. אילו שיקרה לעצמה פחות היתה יכולה למצוא את עצמה במצבן של הדמויות של קסטל-בלום' (208)
+>
+> > עדי אופיר על סיפורי אורלי קסטל-בלום
+
+זוהי תמונה ניגודית חריפה לתמונה של אריסטו - לדמויות אין זהות, ואין משהו אובייקטיבי שהן שואפות אליו; זוהי תמונת עולם בלתי-יציבה, ומטרידה. זאת לעומת אריסטו, שמציב תכלית אחת לחיינו, שאליה אנחנו שואפים ומכוונים כקשתים. 
+
+אריסטו מאמין שלתשובה *מהו הטוב מכל* יש תשובה מפורשת, אובייקטיבית, ברורה, שאפשר לגלות וחייבים לגלות. אין כאן מחשבה על אמת פרטנית וייחודית, כמו זו של קסטל-בלום - חייבים לשים את זה בצד, ולחתור בדחיפות לאותו *הטוב*. אריסטו מאמין שיש אמת, אובייקטיבית, שלא רק שאנחנו *יכולים* לגלות, אלא אנחנו כבר מטבענו *מנסים* לגלות - זוהי אמירה אופטימית עצומה. 
+
+אבל גם אריסטו מסתייג במידת מה. *עלינו לנסות, **לפחות בדפוסים כלליים**, להגדיר את טיבו*. אריסטו לא מתיימר לתת לנו מרשם מוכן: עדיין יהיו לנו סייגים ואי-בהירויות, אבל כן  נגיע לדפוסים הכלליים. *צדק זה טוב* - בזה אנחנו בטוחים. אבל מה זה *בדיוק* צדק? על כך קשה להתפלפל. 
+
+## הטוב העליון
+
+> בין הדברים המהווים את הידיעה האנושית כמו שהיא עכשיו, מעטים הם אלה השונים יותר ממה שאפשר היה לצפות מהם, או המציינים יותר את המצב הלקוי שעדיין נמצא בו העיון בנושאים היותר חשובים, מן הקדמה המועטת שהתקדמו בני-האדם בהכרעת המחלוקת בדבר אמת-המדה של הישר והבלתי-ישר. מן הימים הראשונים של הפילוסופיה מחשבה השאלה בדבר הטוב העליון, או, מה שהוא אות והדבר, בדבר יסוד המוסר, לבעיה העיקרית של המחשבה העיונית. בעיה זו העסיקה את שכלם של בעלי הכשרונות היותר מצוינים, ופלגה אותם לכתות ואסכולות הנלחמות בתוקף זו בזו, ולאחר יותר מאלפיים שנה נמשכים אותם הויכוחים. הפילסופים עדיין עומדים במערכה ומחזיקים באותם דגלי-המלחמה, ואינו נראה שהוגי-הדעות, או המין האנושי בכללו, קרובים יותר להסכם בענין זה מבאותו הזמן ש[הקשיב סוקראטס הצעיר לדבריו של פרוטאגוראס הזקן](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/תיאיטיטוס#הזיהוי-עם-פרוטאגוראס), והגן על תורת התועלתיות (אם הדיאלוג של אפלטון מיוסד על שיחה אמיתית) כנגד המוסר ההמוני של ה'חכם' ההוא
+> 
+> > מיל, *התועלתנות*
+
+בעת המודרנית, אומר [ג'ון סטיוארט מיל ב*תועלתיות*](/פילוסופיה/אתיקה#התועלתנות), אנחנו יודעים המון דברים חדשים - אבל דווקא בדבר הכי בסיסי - טוב או לא טוב, מוסרי או בלתי מוסרי - אין שום התקדמות בכלל! אנחנו עדיין בדיוק באותו הבוץ, כמו סוקראטס ואריסטו. 
+
+אבל בעצם, השאלה של מיל היא לא בדיוק השאלה של אריסטו. מהו יסוד המוסר? בתועלתנות, מיל כותב - 
+
+> המעשים הם ישרים במדה שהם נוטים להגדיל את האושר, ובלתי-ישרים במדה שהם נוטים ליצור את היפוכו של האושר[^1].
+> בהתאם לעקרון האושר הגדול ביותר, כפי שנתבאר למעלה, התכלית האחרונה שביחס אליה ולשמה כל שאר הדברים הם רצויים (בין שאנו חושבים על הטוב שלנו, בין על הטוב של אנשים אחרים), היא החיים החפשיים, עד כמה שאפשר, מכאב, והעשירים, עד כמה שאפשר, בהנאות, הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות.
+
+כלומר, מבחינת מיל, מעשה ישר, או טוב, הוא זה שמגביר את האושר של כולם, ולהיפך. זוהי *התכלית האחרונה*, המדהדת מאריסטו. 
+
+> הראיה היחידה שעל-ידה אפשר להוכיח שדבר מן הדברים נראה לעין, היא שבני-אדם רואים אותו למעשה. הראיה היחידה שעל-ידה אפשר להוכיח שצליל מן הצלילים נשמע לאוזן, היא שבני-אדם שומעים אותו; והוא הדין בשאר המקורות של נסיוננו. וכך, כמדומני, הראיה היחידה שאפשר לתת דבר מה הוא רצוי, הוא שבני האדם רוצים בו למעשה. \[...] אך מכיון שזו היא עובדה, יש לנו לא רק כל ההוכחה שמרשה לנו טבע הענין, אלא גם את כל מה שאפשר לדרוש כדי להראות שהאושר הוא דבר טוב; שאושרו של כל אדם הוא דבר טוב לאדם ההוא; ושהאושר הכללי הוא איפוא דבר טוב לקיבוץ של כל בני האדם גם יחד.
+
+
+מה כוונה להגביר את האושר? מיל מסתמך על הניסיון; רואים שזה מה שבני האדם רוצים - להימנע מכאב ולזכות בהנאה. לאור זאת מציב מיל את האושר כטוב העליון, בצורה מבוססת.
+
+אבל עדיין יש כאן פער מסוים בין מיל לאריסטו.
+
+> הראיה היחידה שאפשר לתת שדבר מה הוא רצוי, הוא שבני האדם רוצים בו למעשה.
+
+מיל מנסה לתת כאן הבחנה מדעית - אבל ההבחנה הזו מטשטשת את האפשרות שבני אדם *רוצים* משהו שהוא אינו *רצוי*; אין כל הבטחה שמה שבני האדם רוצים הוא אכן הטוב; מיל, לעומת זאת, מגדיר דבר *רצוי* ככזה ש*בני האדם רוצים אותו* - זה עניין אמפירי, שלא צריך להתפלסף עליו, וככה יוצאים מהבוץ של אלפיים שנה. הקישור הזה מטשטת את התהום העצומה בין *רצוי* במובן של *רוצים אותו* (Wanted) ל*רצוי* במובן של *ראוי לרצות אותו* (*Desirable*).
+
+
+> מכשלה אחת העומדת בדרכנו היא הטיפול הא-היסטורי העקבי בפילוסופיה המוסרית מצד הפילוסופים בני-זמננו הן בכתיבה על הנושא הן בהוראתו. עדיין אנו מתייחסים לעתים קרובות מדיי אל הפילוסופים של המוסר מן העבר כמשתתפים בפולמוס יחיד שנושאו כמעט אינו משתנה; כך אנו מטפלים באפלטון, ביום ובמיל כאילו היו כולם בני אותה תקופה, תקופתנו שלנו. הדבר גורם להפשטת הוגי דעות אלו מהרקע התרבותי והחברתי שבו הם חשבו ופעלו, וכך ההיסטוריה של הגותם מקבלת צביון שקרי של אי-תלות תרבותית
+> 
+> > אלכסנדר מקינטייר, *מעבר למידה הטובה*, 13
+
+
+>  מי שמנסה להרצות את \[משנתו האתית של] אריסטו ומדבר בצורה מודרנית על כך וכך 'מוסרי', צריך להיות מאוד בלתי רגיש אם הוא לא חש כל הזמן כמו מישהו שהלסתות שלו יצאו איכשהו מאיפוס: השיניים לא מסתדרות זו מול זו לנגיסה הולמת
+>  
+> > אנסקומב
+
+מקינטייר ואנסקומב עומדים על כך שיש כאן מעין שיח חירשים - הוא כמעט שאינו באותו הנושא. הטוב העליון שאליו פנינו נשואות הם החיים הטובים; אבל מהם החיים הראויים והטובים? אצל אריסטו, החיים האלו כרוכים כמובן בהיבטים אתיים, אבל קשה לצמצם אותם *רק* להיבטים אתיים. הפילוסופים המודרניים מתמקדים בהיבט האתי, כי לך תדע מה החיים הטובים של כל אחד - אבל זה בדיוק מה שדורש אריסטו: את החיים הטובים, ולא רק את המוסר. זו שאלה יוונית קלאסית - *מהם החיים הטובים*. האם האדם הטוב חי חיים טובים? אנחנו מקווים, אבל אין בכך הכרח - זו לא שאלה של *מה ראוי שאעשה עכשיו*...
+
+## מהי *אתיקה*?
+
+ה*אתיקה* האריסטותלית אינה בדיוק ספר על מוסר[^2]; *אתיקה* מגיעה מ*אתוס* - אופי, הרגל. המשמעות של *אתיקה* מזגזגת. גם מיל מדבר על אתיקה בתועלתיות, אבל היכן שמיל מחפש לדעת *מה המעשה הנכון*, לפי כמות ההנאה או הצער שיגרום לו, אריסטו טרוד בשאלה היוונית הקלאסית - *מהם החיים הטובים?* המעשה הנכון קשור בשאלה הזו, אבל הוא רק חלק קטן מהדיון.
+
+> כל אומנות וכל סוגיית מחקר, וכן כל עשייה ועיסוק, חזקה עליהם שהם שואפים למה שהוא טוב; בצדק הגדירו, אפוא, את הטוב, כאותו עניין שאליו שואף הכל. ואילו ברור שיש להבדיל בין שתי מיני תכליות: אלו נשארות בתחום הפעילויות למיניהן, ואלו הן תוצאות מסוימות החורגות מהפעילות שיוצרתן. ובכל תחום שבו מצויות תכליות הנבדלות מעצם העשייה, יקרות-ערך הן התוצאות יותר מהפעילויות עצמן.... \[וכן] עדיפות תכליתיהן של האומנויות הראשיות משל כל המשניות; שרק לשמן של הללו חותרים אנחנו גם אל אלה. **ומבחינה זו אין הבדל אם תכלית העשייה היא הפעילות עצמה, או דבר אחר הנפרד ממנה, כבאותן האומנויות שנזכרו זה עתה**.
+> 
+> > פרק א'
+
+מי שמכין אוכפים לסוסים עושה זאת לשם הניצחון; מה שמטריד אותנו הוא לא המלאכה עצמה אלא התוצאות שלה - האוכף, והניצחון. אולם המטרות הראשיות - אותו ה*משהו* שאנחנו חותרים לעברו, כמו הזיכרון - התכלית היא הפעילות עצמה, ולא התוצר.
+
+> אם יש אפוא בתחום מעשינו תכלית-מה שבה רוצים אנו לשמה, ובשאר דברים למענה, ואם לא בכל דבר בוחרים אנחנו לשמו של דבר אחר (שאם כן, נגיע בדרך זו עד אין סוף, וכל שאיפה תהא הבל וריק), -- אם אמנם יש תכלית מעין זו, ברור שאין זו אלא הטוב והטוב-מכול.
+> 
+> > פרק ב'
+
+
+השאלה מתחדדת: מה אנחנו רוצים לברר? אותו משהו שערכו הוא בעצם הפעולה, רצוי כשלעצמו ולא בשמו של דבר אחר; זהו בקווים כלליים ה*טוב* שאנחנו דורשים.
+
+אבל האם זה נשמע לנו הגיוני - ש*כל* מה שאנחנו עושים הוא מעיין תירוץ כזה, משהו טפילי כזה לתכלית אחת בלבד? האם אנחנו באמת כאלה מוכווני מטרה, וחושבים ככה? הכנסת החיים שלנו למסגרת נוקשה כל כך, שיש לה תכלית אחת וכל השאר הוא רק הדרך אליה - זו השקפה די מדכאת!
+
+בעיה נוספת היא שאריסטו לא פורע את השטר שהוא עצמה מעלה - מהו המעשה הנכון? זו בעיה גדולה! החיבור כולו הוא חיבור פרקטי; מה נפיק ממנו אם לא מה לעשות? האם לא נוכל להבין איך לחיות *עכשיו*, ולא רק בשביל מטרה מסוימת?
+
+
+מסתתר בפתיח כשל לוגי נוסף. אריסטו קובע כי לכל עשייה יש תכלית. אבל מניין הגיע ההיקש ש*כל העשיות* מובילות לתכלית **אחת**? כל דרך מובילה למקום, אבל *כל הדרכים מובילות לרומא?* `כל דרך מובילה ליעד -> יש יעד שכל הדרכים מובילות אליו`? מי אמר?
+
+במשפטים האחרונים של פרק א', אריסטו מקהה במקצת את ה'עוקץ' באומרו - 
+
+> **ומבחינה זו אין הבדל אם תכלית העשייה היא הפעילות עצמה, או דבר אחר הנפרד ממנה, כבאותן האומנויות שנזכרו זה עתה**.
+
+כלומר, *גם* אם הכנת האוכפים משרתת מטרה עליונה - *הניצחון* - יכול להיות לה ערך *גם* כשלעצמה *וגם* עבור משהו חיצוני לה; התמונה נהיית פחות מדכאת. *ובכל זאת*, אריסטו קובע כי כל התכליות חותרות לתכלית אחת עליונה.
+
+> Everybody able to live according to his own purposive choice should set before him some object for noble living to aim at -- either honor or else glory or wealth or culture -- on which he will keep his eyes fixed in all his conduct (since clearly it is a mark of much folly not to have one's life regulated with regard to some end).
+> 
+> > Eudamian Ethics, 1214b 6-11
+
+ב*אתיקה האיודמית*, אריסטו מתעקש שאנחנו *כן* זקוקים להבנה ברורה של דבר כלשהו שאנחנו חותרים אליו - תכלית עליונה. 
+
+> ואם כך הוא \[שיש תכלית אחת והיא הטוב והטוב-מכל] עלינו לנסות, לפחות בדפוסים כלליים,  להגדיר את טיבו \[של הטוב-מכל], ולקבוע איזה מדע מן המדעים, או איזה מקצוע מן המקצועות, יקנה לנו את הכרתו. הדעת נותנת, שיהא זה עניינו של אותו מדע שהוא ריבוני וראשי ביותר; וממילא ברור שזו היא תכונת המדע המדיני; שהלה קובע איזה הם המדעים הדרושים במדינות, ואיזה הם האנשים החייבים בלימוד של מדע פלוני ואלמוני, ועד איזה של של שלביהם. והלא רואים אנחנו בעליל שגם המקצועות המכובדים ביותר כגון האסטרטגיה, הכלכלה והרטוריקה, סרים למשמעתו של המדע המדיני. ובאשר הלה נזק,, אפוא, לשאר המדעים שיש בהם משום עשייה, ואף מצווה לנו לעסוק בכמה מהם ולהימנע מאחרים, נמצא שתכליתו שלו כוללת גם את זולתו; ומכאן שתכלית המדע המדיני אינה אלא 'הטוב' בתחום האנושי.
+> 
+>  <small>שאף אם הפרט והמדינה תכליתם אחת ויחידה, הרי ברור שנעלה ומושלם יותר התפקיד להשיג את התכלית למדינה ולדאוג לקיומה של זו. אמנם אין לזלזל גם בהשגת התכלית לאדם אחד בלבד, אך מושבח ואלוהי יותר הוא להשיגה בשביל אומה מן האומות ובשביל מדינות.</small>
+> > 16
+
+אריסטו קושר כאן קשר בלתי-נתיק בין **האתיקה** ל**פוליטיקה**[^3] - אותה *התכלית האחת* יכולה לחרוג מעבר לפרט לטובת הכלל. ואכן, ה*אתיקה* היא מעין מבוא ל*פוליטיקה* של אריסטו - שממשיכה את אותו קו המחשבה הרציף, לעבר נקודה אחת - הטוב האנושי. 
+
+האם אין כאן פגיעה בערכו של היחיד - האושר של הפרט הוא משני לאושר של המדינה? אליעזר חושב שלא; הטוב של הרבים טוב יותר רק משום שהם יותר פרטים. אם אדם אחד מגיע לשלמות, זה דבר גדול; אבל אם מנהיג מביא אומה שלמה לכדי שלמות - הרי שזה בהכרח *יותר* גדול.
+
+> כשם שלגבי מחלל, פסל או אומן כל שהוא, או בדך כלל לגבי מי שמתייחד לו פועל[^4] או עיסוק מסויים, נראה שטובם והצלחתם ישכנו בתוך פועלם זה, הרי אם אמנם גם לאדם באשר הוא אדם נועד פועל מה, ניתן לחשוב שגם דינו כך. וכלום הנגר והסנדלר יש להם פעלים ועיסוקים, והאדם אין לו, ומטבע ברייתו הוא חסר פעולה? או ההיפך הוא נכון, וכפי שברור, שעין, יד, רגל וכל אבר ואבר נועדה להם פעולה מסויימת, כן עלינו להניח שבנפרד מכל הפעולות האלה נועד גם לאדם פועל מה? ומה זה יכול להיות? ... חיותו הפעילה של אותו יסוד שבאדם שבו נמצא הגיון המחשבה. ... בתחום הטנושי הטוב הוא פעילות שנשמת האדם בתצענה בסגולתה המיוחדת.
+> 
+> > פרק ז'
+
+
+בדיוק כמו שחלילן או לאמן יש *פועל* שמגדיר אותם - לחלל, או ליצור אומנות - שההצטיינות בו היא תכליתם - כך, אומר אריסטו, גם האדם, לכאורה בשאלה אבל ברעש גדול. אך זה יעלה על הדעת שלתפקידים מסוימים יש תכלית, *ולאדם* לא?
+
+אריסטו מגדיר בפנינו את הפעולה הזו - 
+
+> חיותו הפעילה של אותו יסוד שבאדם שבו נמצא הגיון המחשבה
+
+
+האדם הוא *היצור החושב*, חי מדבר (הגדרה אריסטותלית). טובו והצלחתו, אפוא, שוכנים בפעילות מחשבתית-תבונית. 
+
+> כיוון שכל הכרה וכל עיסוק שואפים למה שהוא טוב, מה היא אותה מטרה \[...] ואיזהו שיא כותרתן של כל הטובות הניתנות להגשמה? והנה אשר לשמו של מבוקשנו זה, כמעט שרווחת הסכמה כללית בין רוב בני האדם; \[...] אין זה אלא האושר, ושם אדם אינו מבחין כלל בין חיי אושר לבין חיים טובים וצלחים.
+>
+> > ספר א', פרק 4 
+> 
+> <small>\[האושר] הוא יסוד ראשוני; שהלא לשמו עושים כולנו מה שנעשה, ובאשר הוא יסוד הטובות וסיבתן (פרק 12, עמ' 36)</small>
+> 
+> נחזור נא, אפוא, לטוב המבוקש וננסה לעמוד על טיבו... מכאן שאם ישנה תכלית לכל הדברים שאנו עושים אותם, תהיה זו הטוב שניתן להשיגו בפועל, ואם יש כמה תכליות מעין אלו, תהיינה הן מיני הטוב שניתן להשיגם בפועל.
+> 
+> > ספר א', פרק 7
+> 
+> בדרך אחרת הגיע, אפוא, דיוננו לאותה נקודה עצמה; אך עלינו להשתדל להציגה ביתר בהירות.
+
+כלומר, *חיים מוצלחים* הם אלו שמכוונים לא לכל סתם-מטרה, אלא **לאושר**. ועתה, אריסטו מחפש את *הפעילות* של אותו האושר. 
+
+> נותר לנו להתוות בקווים כלליים את טיבו של האושר שהוא לפי הנחתנו התכלית לכל מעשי האדם. דיון זה יהיה מרוכז יותר, כשבתחילה נסכם מה שכבר נאמר קודם לכן.
+> 
+> > ספר י', פרק 6
+
+ראו כמה מכוונת-מטרה ומסודרת הכתיבה של אריסטו - הוא רץ עם אותו חוט המחשבה ברצף לכל אורך ה*אתיקה*. 
+
+> אם נניח כי הקיום, השלווה, במלה אחת האושר, הוא עיקר תכליתו של הטבע ביצור שיש לו תבונה ורצון, נמצא כי הטבע היה אוחז בטכסיס רע מאד, אילו בחר את את תבונתו של היצור לשליח לכוונתו זו. מפני שכל הפעולות שהיה לו ליצור **לעשות** לשם תכלית זו וכל חוקת התנהגותו היו מותוות לו בדיוק רב יותר על ידי האינסטינקט \[...]. למציאות התבונה תכלית אחרת ונשגבה הרבה יותר, אשר בה, לא באושר, תעודה התבונה העיקרית, ואשר מפניה \[...]  צריכה להידחות ברובה התכלית הפרטית של האדם.
+> 
+> > [קאנט](/פילוסופיה/חדשה/קאנט), [הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות](/פילוסופיה/אתיקה#הנחת-יסוד-למטפיזיקה-המוסרית), 21-24
+
+קאנט מתקומם כנגד אריסטו[^5] שמציב במוקד הפילוסופיה המוסרית שלו את האושר; האושר אינו התכלית, אומר קאנט - אחרת האדם יכל להיות אינסטינקטיבי ככל בעלי החיים, והתבונה הייתה סתם גזירה רעה. 
+
+!!! warning "אושר? פרות! פרות מאושרות! למה לנו לסבול להיות אדם?"
+
+קאנט, כמו מיל, מחפש את אמת המידה למעשה הנכון; בכתביו הוא מחפש את החוק הכללי, שלפיו ראוי לשפוט מהו מעשה נכון. 
+
+אבל שוב - זהו לא המוקד של אריסטו; אריסטו מחפש את החיים הטובים, ולא את המעשה הנכון. 
+
+> נראה שמרבית בני האדם, והפשוטים שבהם, מזהים את 'הטוב' ו'האושר' עם העונג, -- ונוכח אורח חייהם אין שוום תימה בכך, שאמנם נמשכים הם אל חיי ההנאה. הלא בסך הכל קיימים שלושה דפוסי חיים עיקריים: חיי ההנאה שנזכרו זה עתה, החיים המדיניים וחיי העיון. והנה בני ההמון נראים לנו כשפלי אופי, באשר הם בוחרים באורח חיים שהוא נאה לבהמות; אלא שיש בידם להצדיק בחירה זו, כיון שרבים מבעלי השררה הולכים בדרכיו של סרדאנאפאלוס[^6]. ואילו אותם המשכילים שהם אנשי מעשה חזקה עליהם שהם מזהים את האושר עם הכבוד, שהרי הכבוד כמוהו כתכלית החיים המדיניים; אולם ברור שהוא שטחי מכדי להוות אותה תכלית שהיא מבוקשנו; שלפי כל הנראה הוא יותר עניינם של חולקי הכבוד משהוא עניינו של המכובד; ולבנו אומר לנו שהטוב הוא דבר-מה השייך לבעליו עצמו ושאינו ניתן להיפרד ממנו. ויתר על כן, דומה שהרודפים אחר הכבוד עושים כן למען יהיו בטוחים שאמנם טובים הם; שהרי הם מבקשים את הכבוד מידי הנבונים, ובקרב אנשים שמכירים אותם, ובשל סגולתם הטובה. מתוך כך ברור שהסגולה הטובה עדיפה מן הכבוד, ואולי ייתכן שמי שהוא יראה בה בזו, ולא בכבוד, את תכלית החיים המדיניים. \[...] דפי החיים השלישי הוא חיי העיון, ועוד נדון באלה בהמשך הרצאותינו.
+> 
+> > פרק ה', עמ' 19-20
+
+שימו לב, קודם כל, שאריסטו עדיין עוסק ב*מהם החיים הטובים* - הוא לא מחפש משהו *מחוץ* לחיים או לפעולות, אלא את הפעילות הנכונה ביותר. 
+
+את חיי ההנאה אריסטו מנפנף מיד - זה מה שאנו חולקים עם הבהמות, ולכן אלו חיים כשל בהמות; הם לא מדגישים את מה שהופך אותנו לבני אדם - התבונה. 
+
+את החיים המדיניים אריסטו מבטל, משום שהכבוד הוא דבר *חיצוני* לנו; הרודפים אחר הכבוד עושים זאת, אומר אריסטו, כדי לאשרר את הטוב שלהם עצמם. אנשים שמחפשים כבוד רוצים להיות בטוחים שהם באמת טובים - דבר חיובי אמנם, שכן הם מחפשים כבוד מאנשים *שהם עצמם מכבדים* ומעריכים, אבל לא קולע לאותו הדבר הבלתי-נפרד מהפעולה שלנו.  החיים המכובדים הם ראויים, אבל לא יורדים לעומק הפילוסופי של *החיים הטובים* באמת.
+
+
+מה שאריסטו מחפש הוא את **הסגולה הטובה** - אנשים מחפשים כבוד כדי להיות בטוחים בסגולה הטובה שלהם, ולכן מן הסתם שהסגולה הטובה היא המוקד. כלומר, אנחנו מחפשים את החיים התבוניים, ואלו חיים על פי הסגולה הטובה[^7]. כלומר, החיים המדיניים - חיי המעשה - הם טובים, אבל לא הטוב המוחלט.
+
+> Human life is not important enough for humans to spend their life on.
+> > Nagel
+
+[^1]: מיל מדבר על האושר *הכולל*, של כל המעורבים בדבר, ולא רק על אושרו של הפרט.
+[^2]: [הגל](/פילוסופיה/חדשה/הגל) הוא זה שהפריד בצורה המלאה ביותר בין אתיקה למוסר.
+[^3]: קשר יווני קלאסי. ר' גם [פוליטאה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה).
+[^4]: מהמילה היוונית *ארגון* (ἔργον - *Ergon*) - לפעול. הטיעון הזה מכונה *הטיעון הארגוני*.
+[^5]: זה לא לגמרי אריסטו, אבל זה האריסטו שקאנט הכיר והבין. אריסטו לא מציב את הניגוד בין *תבונה* ל*אושר* שקאנט רואה.
+[^6]: מלך אשור, שנודע בחייו הראוותניים; הוא אפילו התרברב בהם במצבה שלו.
+[^7]: מכאן הכינוי לשיטה האתית של אריסטו - *אתיקה של הסגולה הטובה (Virtue Ethics)*.

פילוסופיה/לוגיקה/לוגיקה מודאלית.md

@@ -0,0 +1,51 @@
+**לוגיקה מודאלית** היא לוגיקה שעוסקת במונחי ה**אפשרות** (◇) וה**הכרח** (□) - מה שעוסקים בו ב[מטאפיזיקה](/פילוסופיה/מטאפיזיקה).
+
+[אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה) מחלק את היישים לשלוש סוגים:
+
+- אפשרי (יכולים להיות קיימים, אבל לא קיימים כרגע)
+- אקטואלי (קיימים בפועל)
+- הכרחי (לא יכולים לא להיות קיימים)[^1]
+
+כלומר - 
+
+`◇A - יכול לרדת גשם היום`
+
+`□A - חייב לרדת גשם היום`
+
+`A - יורד גשם היום`
+
+
+אפשרות והכרח עומדים ביחס - מה שהכרחי, שלילתו לא יכולה להיות אפשרית - 
+
+`□A ≡ ~◇~A`
+
+ומה שאפשרי, לא ייתכן ששלילתו הכרחית - 
+
+`◇A ≡ ~□~A`
+
+
+!!! info ""
+	אם הבקבוק ריק (p) אזי הוא לא יכול להיות מלא (q)
+	
+	הבקבוק ריק (p)
+	
+	---
+	
+	הבקבוק לא יכול להיות מלא.
+	
+	---
+	
+	זה נשמע כמו `□~q`, `~◇q`
+	
+	אבל **ההכרח חל רק על הקשר!** - לא על הרישא ולא על הסיפא!
+	
+	ההצרנה הנכונה היא:
+	
+	 □(p -> ~q)[^2]
+
+
+
+[^1]: לפי אריסטו, יש רק דבר אחד כזה, והוא האל.
+[^2]: זהו כשל לוגי נפוץ אצלנו - אנחנו נוטים לחשוב על משפטי תנאי (אם ככה אז ככה) כהכרחיים, כמו בהצרנה הזו - כשלמעשה יש הרבה מקרים שיש תנאי בלי ההכרח (A -> B) ולא □(A -> B).
+
+

פילוסופיה/לוגיקה/מתקדמת.md

@@ -0,0 +1,583 @@
+title: לוגיקה מתקדמת
+
+!!! info "חומר הקורס"
+	[מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=55543), [סילבוס](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/resource/view.php?id=2865244)
+
+
+## מושגי יסוד
+
+למדנו ב[לוגיקה](/פילוסופיה/לוגיקה) ש -
+
+**טענות** - אמירות שניתן לקבוע כאמת או שקר 
+
+**טיעון** - אוסף של טענות ומסקנה
+
+**תקפות** - *אם כל ההנחות אמיתיות, המסקנה בהכרח אמיתית*
+
+
+אבל בעצם, *לא נכון*[^1].
+
+העקרונות, ההצרנות, והכללים הללו *פשוט לא תופסים* את הדרך שבה אנחנו חושבים ברוב המקרים.
+
+אולי אם נפתח את הכלים הלוגיים הללו, נוכל ללכוד בצורה טובה יותר את האופן שבו אנחנו חושבים.
+
+### למה זה לא עובד?
+
+#### הכרח
+
+נניח ויש לי כאן בקבוק. הוא יכול להיות מלא, או ריק.
+
+!!! info ""
+	1. אם הבקבוק מלא, אז הוא **בהכרח** לא ריק
+	2. הבקבוק מלא
+	3. הבקבוק **בהכרח** לא ריק	
+
+```
+1. F > E
+2. F
+3. ~E
+```
+
+האמנם? אם הבקבוק מלא יש *הכרח* מטאפיזי שהוא יהיה לא ריק? הבקבוק לעולם לא יכול להיות ריק, כחוק טבע? כנראה שלא - הבקבוק *יכול* להיות ריק[^2].
+
+ואיפה הבעיה? המילה **בהכרח**.
+
+האם נוכל לוותר בהכרח? בפילוספיה, כנראה שלא. זכרו את ההגדרה של תקפות - אם הטיעון תקף, המסקנה *בהכרח* אמיתית. 
+
+הלוגיקה שלמדנו עד כה לא יודעת לאכול את עניין ה*הכרח*. מה עושים? זה הרבה יותר מורכב ממה שנדמה לנו - חלק מהבעיות האלו היו פתוחות עשורים שלמים!
+
+#### תנאי
+
+!!! info ""
+	אם יש יותר מ70 אנשים בחדר הזה, אז יורד גשם
+
+
+לפני ששטפו לנו את המוח בתואר, כולנו הבנו שזה לא נכון. אבל מבחינה לוגית, זה תקף, וכולנו החלטנו שזה דווקא כן נכון. 
+
+| A   | B   | A > B |
+| --- | --- | ----- |
+| T   | T   | T     |
+| F   | T   | T     |
+| T   | F   | F     |
+| F   | F   | T     |
+ 
+אבל ברור לנו שזה לא נכון - חייב להיות איזשהו קשר *תוכני* בין הטענות, בלי קשר למה שאומרת טבלת האמת. יש סיבות לכך שדרשנו את זה, אבל עדיין יש כאן בעיה.
+
+#### משפטי תנאי נוגדי מציאות
+
+!!! info ""
+	אם טראמפ לא היה מנצח את מערכת הבחירות, אז בוש היה מנצח.
+
+אמיתי? לא. בוש לא התמודד מול טראמפ. אבל - 
+!!! info ""
+	אם טראמפ לא היה מנצח את מערכת הבחירות, אז האריס הייתה מנצחת.
+
+לוגית, המבנה זהה. אבל אחד נוגד מציאות והשני לא - ואנחנו מדברים ככה כל הזמן; איך נפלה ביניהם בכלים לוגיים?
+
+!!! success ""
+	לדוגמאות נוספות - [Vann McGee's Counterexample to Modus Ponens](https://www.jstor.org/stable/4320663)
+
+
+#### מסתירה נובע כל דבר
+
+*אם ההנחות נכונות, אז המסקנה בהכרח אמיתית*. אם ההנחה שלי נכונה, המסקנה *לא יכולה לסתור אותה*. אז מסתירות נובע כל דבר[^3], אחלה. אבל, *לא נכון* - אנחנו לא חושבים ככה; חייב להיות קשר תוכני!
+
+#### תואר הפועל
+
+!!! info ""
+	1. יוסי רץ במהירות
+	2. יוסי רץ
+
+```
+1. Qy
+2. Ry
+```
+
+מפרדיקט אחד נובע פרידקט אחר - מבחינת הלוגיקה, זה **לא נכון**, אבל *ברור* שאם יוסי רץ במהירות, יוסי רץ; אנחנו מסיקים ככה כל הזמן, ובצדק.
+
+#### הקשרים מכוונים
+<small>קונטסקטים אינטציונליים</small>
+
+```
+a = b
+pa
+---
+pb
+```
+
+!!! info ""
+	1. טראמפ יודע שהמורה בקורס בלוגיקה הוא המורה בקורס בלוגיקה
+	2. מורה הקורס בלוגיקה הוא אני (רע גולן)
+	3. טראמפ יודע שהמורה בקורס בלוגיקה הוא רע גולן
+
+מממ, לא. 
+
+![Trump](/פילוסופיה/לוגיקה/trump.jpg)
+<small>טראמפ לומד לוגיקה (בינה מלאכותית). לא סביר.</small>
+
+
+
+אי אפשר לוותר על הקשרים מכוונים כמו *יודע ש*, *מאמין ש*, וכדומה. אבל ברגע שגוררים אותם פנימה, הלוגיקה מתפרקת.
+
+אנחנו אמנם טועים לפעמים, אבל רוב ההיסקים שלנו - כמו שטראמפ לא מכיר את המרצה שלנו ללוגיקה - הם נכונים; איך אפשר ליישב את הלוגיקה עם החשיבה שלנו?
+
+#### כימות
+
+!!! info ""
+	פגסוס הוא סוס מכונף
+	יש דבר כזה שהוא מכונף
+
+```
+Wp
+∃xWx
+```
+
+
+פגסוס הוא סוס עם כנפיים. אבל פגסוס לא קיים. אבל יש דבר מכונף. אז אנחנו מסכימים שפגסוס קיים אבל לא קיים. יש כל מיני [פתרונות מוצעים](/פילוסופיה/לשון/ראסל#האובייקט-הריק-של-מיינונג), אבל הם מצדיקים את השם הרע שיוצא לפילוסופיה. 
+
+הפתרון כרוך בהקשר - ברור לנו שפגסוס אמיתי במובן שהוא דבר שיש בראש שלנו, אבל לא *באמת* קיים בחוץ בעולם. אבל כמו שראינו, ברגע שנכנס הקשר, הלוגיקה מתפרקת.
+
+#### נוגדי-אפשרות
+<small>Counterpossibles</small>
+
+!!! info ""
+	אם הייתי מוצא דוגמה נגדית למשפט האחרון של פרמה, הייתי מפורסם.
+
+זה משפט אמיתי. אבל
+
+!!! info ""
+	אם הייתי מוצא דוגמה נגדית למשפט האחרון של פרמה, הירח היה עשוי מגבינה
+
+המשפט האחרון לא רק שקרי - *הוא לא יכול להיות נכון לעולם*; אין שום אפשרות כזו - היא נוגדת את חוקי הפיזיקה.
+
+
+#### דו-ערכיות
+
+אריסטו נותן לנו דוגמה - 
+
+!!! info ""
+	מחר יתקיים קרב ימי
+
+אנחנו לא יודעים אם מחר יתקיים קרב ימי. אנחנו מניחים שיש לו ערך אמת - כמו שלכל פסוק יש ערך אמת. אבל בעצם יש פה השלכה מטאפיזית מזעזעת - 
+
+<big><bold>דטרמיניזם</bold></big>
+
+
+רגע, *מה*? זה שזה נכון או לא נכון זה עיקרון סמנטי - אבל ש*זה* יגרור עיקרון מטאפיזי, כאילו 
+אמיתותו של הקרב הימי *כבר* קבועה מראש?
+
+
+יש גם את העניין של *מחר*. הלוגיקה שלנו צריכה לדעת "לאכול" היבטים טמפורליים - בזמן. אין חיה כזו בינתיים.
+
+![קרב ימי](/פילוסופיה/לוגיקה/battle.jpg)
+<small>קרב ימי. יתקיים מחר?</small>
+
+#### פרדוקסיים סמנטיים
+
+**פרדוקס סמנטי** הוא פרדוקס שקשור במונחי אמת, שקר, הוראה וכדומה. למשל - 
+
+!!! warning "המשפט הזה הוא שקר."
+
+אם המשפט הזה אמיתי, אז הוא שקרי, אז הוא אמיתי...
+
+זו *צרה צרורה*, אומר רע בדרמטיות, *קטסטרופה* - לא להאמין כמה קשה להיפטר מהדבר הזה.
+
+מה שלכאורה עולה מ**פרדוקס השקרן** הזה הוא שיש בעיה בערכי האמת שאנחנו מניחים - אמת ושקר - שמוציאים אחד את השני. מושג ה*אמת* נשמע מאוד מאוד חשוב; האתגר כאן הוא להציל את מושג האמת מסתירות ופרדוקסים - באמצעות תיאור הולם. 
+
+### תורת הקבוצות
+
+**תורת הקבוצות** היא תורה מתמטית שפיתח המתמטיקאי הגרמני [גאורג קאנטור](https://en.wikipedia.org/wiki/Georg_Cantor). 
+
+**קבוצה** היא אוסף של איברים. 
+
+#### סימון 
+
+נסמן קבוצה באות גדולה, ונמנה את האיברים בסוגריים מסולסלים.
+
+**פינגווינים**
+{ קיסרי, ג'נטו, אדלי ... } = P
+
+איברים יהיו אותיות קטנות באנגלית - 
+
+**P**
+{e, g, a}
+
+#### שייכות
+ושייכות בסימן השייכות - 
+
+`e ∈ P`
+
+!!! warning ""
+	קבוצות יהיו שוות אם ורק אם כל האיברים זהים - נאמר שA=P אם ורק אם לכל a:
+	`a ∈ A = a ∈ P`
+
+זוהי טענה חשובה פילוסופית!
+
+#### חלקיות
+
+A ⊆ P אם לכל a:
+
+`אם a ∈ B אז a ∈ P`
+
+נאמר שA **חלקי ממש** לP אם `A ⊆ P` *וגם* יש `a ∈ P` כך ש `a ∉ A`
+
+#### כלליות
+
+לפעמים נצא מנקודת ההנחה (הבעייתית!) שיש קבוצה אוניברסלית U - כלומר, הקבוצה של כל האיברים באשר הם.
+
+#### קבוצה משלימה
+
+עבור קבוצה שכוללת את כל האיברים *שאינם* שייכים לקבוצה, נגיד שהיא קבוצה *משלימה*. למשל, לא-פינגווינים - 
+
+`A = Pc`
+
+
+משמע A הוא כל מה שאינו פינגווינים.
+
+`Ac = { a | a ∉ A (a ∈ A)}`
+
+#### איחוד
+
+בהינתן A, P, נוכל לדבר על קבוצת האיחוד - פינגווינים ולא-פינגווינים - 
+
+`A ∪ P = { x | x ∈ A או x ∈ B }`
+
+#### חיתוך
+
+מנגד, קבוצת החיתוך היא מה שכוללת לא A ולא P (אם A היא קבוצת הסטודנטים - כל מה שלא סטודנט ולא פינגווין)
+
+`A ∩ B = { x | x ∈ A וגם x ∈ B }`
+
+#### קבוצה ריקה
+
+קבוצה בלי כלום.
+
+`Ø`
+
+#### חוקי דה-מורגן
+
+`(A ∪ B)^c^ ⊆ A^c∩B^c`
+
+זה מקביל לפסוק הבא מתחשיב הפסוקים:
+
+`∧~(p v q ) ≡ ~p ∧ ~q`
+
+`A^c ∩ B^c ⊆(A ∪ B)^c`
+
+(כאן הייתה הוכחה, אבל אני מאמין לרע)
+
+#### אבל למה?
+
+כי מתמטיקאים מאמינים שאובייקטים מתמטיים הם כולם קבוצות - דרך מסוימת לחשוב על הדברים. *מה הקשר?* זה מה שקאנטור הראה, אבל זה נוח גם לנו כפילוסופים - כל מה שיש במתמטיקה, מטאפיזית, הן קבוצות -  ולא צריך לריב על כל הישיים האחרים. 
+
+#### יחסים
+
+ביחסים, בניגוד לקבוצות, הסדר משנה - נסמן R כלהיות אבא של - 
+
+```
+R(b,a) 
+R(a,b)
+```
+
+מושיק אבא של איציק *ממש לא שווה* לאיציק אבא של מושיק.
+
+לכן היחס של R(b,a) הוא **זוג סדור**, שנסמן ב`<>`. כלומר, 
+
+```
+F(x,y) = {<a,b> | a הוא אבא של b}
+```
+
+נייצג את זה בתורת הקבוצות - 
+
+```
+<x,y> = ~{{x}, {x,y}}
+```
+
+
+אם `<a,b> = <c,d>`, אז `a=c, b=d`.
+
+
+!!! warning ""
+	אם a≠c אזי {a} ≠ {c}
+	אבל אז: {a} = { c,d }
+	אז בהכרח: a=c=d כי אלו קבוצות באותו הגודל
+	באופן דומה, b=d
+
+#### עקרון הקומפרהנציה
+
+על פניו, זהו רק שכתוב של תחשיב הפסוקים. הוא נושא את **עקרון הקופמרהנציזה** - *לכל תכונה P(x) יש קבוצה* - 
+
+{x | P(x)}
+
+
+[**ראסל**](/פילוסופיה/לשון/ראסל) זיהה בעייה. דמיינו שיש קבוצת ספלי תה[^4]. הקבוצה המשלימה - לא-ספלי-תה - אינה ספל תה, ולכן שייכת לעצמה.
+
+
+```
+R
+
+R = {x | x ∉ X}
+האם R ∈ R?
+```
+
+
+הדבר הזה מתנהג כמו [פרדוקס השקרן](#פרדוקסיים-סמנטיים), ובגללו תורת הקבוצות מורכבת בהרבה היום.
+
+!!! warning "הערה על סוגים של יחסים"
+	כזכור, יחס R הוא קבוצה של זוגות סדורים:
+	
+	`R = { <x,y> | x עומד ביחס Y עם R}`
+	
+	אפשר לחשוב על זה שכל הפריטים בR עומדים באותו יחס אחד עם השני.
+	למשל, *קרוב ל...* - אם Y קרוב לR וX קרוב לR אז X קרוב לY.
+
+	במצב כזה, היחס יהיה יחס **סימטרי**:
+	
+	אם `xRy -> yRx`
+
+	 מצב נוסף הוא יחס **רפלקסיבי** אם לכל X:
+	 
+	  `xRX`
+
+	- יחס R ייקרא **טרנזיטיבי** אם לכל x,y,z: 
+	
+	`אם xRy וגם yRz אז xRz`
+
+	(אם אני שוקל יותר מכלב, וכלב שוקל יותר מפינגווין, אני שוקל יותר מפינגווין).
+
+	יחס R ייקרא **סדרתי** אם לכל x יש y:
+	
+	`xRy`
+
+	(לכל מישהו יש מישהו שאוהב אותו, לכל ילד יש הורים).
+
+	זה האקדח במערכה הראשונה. נחזור לזה.
+
+
+## תחשיב הפסוקים (כפי שמעולם לא הכרתם אותו)
+
+רגע, כבר למדנו [תחשיב הפסוקים](/פילוסופיה/לוגיקה/פסוקים). למה חוזרים לזה עכשיו?
+
+בתחשיב יש *מלא* כללים. מי זוכר את כל זה? אולי זה חוטא ל[תער של אוקאם](/פילוסופיה/דת/חובה#התער-של-אוקאם), ואפשר לפשט את זה?
+
+אנחנו למדנו **דדוקציה טבעית**. למרבה הצער, אנחנו עדיין *לא* יודעים לעשות לוגיקה מודאלית (קרי: מתקדמת) בדדוקציה טבעית, אלא במערכת אחרת - **מערכת הילברט**, או **אקסיומטית**. 
+
+החדשות הטובות הן שאנחנו כבר יודעים את הלוגיקה, ויהיו לשיטה החדשה רק ארבע עקרונות. החדשות הרעות הם שהם נבזיים. החדשות הטובות שוב הן שאנחנו נרמה.
+
+
+### מרכיבי מערכת אקסיומטית
+
+1. כללי היסק
+
+	אלו החברים שאנחנו מכירים - מודוס פוננס וחבריו 
+	```
+	A -> B
+	A
+	---
+	B
+	```
+
+
+3. אקסיומות
+	
+	אמיתות בסיסיות שאפשר לכתוב בכל שלב בגזירה פורמאלית.
+
+	שלושת האקסיומות שלנו יהיו כאלו:
+```
+1. A -> ( B -> A )
+2. ( A -> ( B -> C )) -> (( A -> B ) -> (A -> C))
+3. ( ~B -> ~A ) -> ( A -> B )
+```
+
+!!! info ""
+	למה זה נכון? ככה! זה עובד; אלו טאוטולוגיות. זה הרבה פחות אינטואיטיבי מדדוקציה טבעית, אבל זה תופס - תסמכו על רע. 
+
+אלו לא לגמרי אקסיומות - הן יותר כמו *סכמות*.
+
+!!! success "[העשרה - Relevance Logic](https://plato.stanford.edu/entries/logic-relevance/)"
+
+### גזירות פורמאליות
+
+!!! danger "עכשיו השלב המגעיל!"
+
+נוכיח ש`A->A` ללא הנחות:
+
+```
+# B = A -> A
+1. A -> ((A -> A) -> A)                                     #Axiom 1
+2. ( A-> (( A -> A) -> A)) -> (A -> (A -> A)) -> (A -> A) ) #Axiom 2
+3. ( A -> ( A -> A) ) -> (A -> A)                           #MP 1,2
+4. A -> (A -> A)                                            #Axiom 1
+5. A -> A                                                   #MP 3,4
+```
+
+
+אבל רגע. מה זה בכלל גזירה פורמאלית?
+
+!!! info "גזירה פורמאלית"
+	נאמר שפסוק A גזיר\יכיח **מקבוצת** הנחות Γ במערכת הילברט ( Γ |-[^5] A) אם יש גזירה פורמלית - סדרת פסוקים מהצורה `A1, A2, A3...` כך שלכל פסוק `Ai` בסדרה אחת מהאפשרויות הבאות נכונה:
+	
+	1. `Ai` הוא אקסיומה
+	2. `Ai` הוא הנחה
+	3. `Ai` התקבל על ידי מודוס פוננס על שורות קודמות
+
+
+דוגמה נוספת - `A, ~A |- B` (*מסתירה נובע כל דבר*)
+
+```
+1. ~A                      #Assumption
+2. ~A -> (~B -> ~A)        #Axiom 1
+3. ~B -> ~A                # Modus Ponens 1,2
+4. (~B -> ~A) -> (A -> B)  #Axiom 3
+5. A -> B                  #MP 3,4
+6. A                       #Assumption
+7. B                       #MP 5,6
+```
+
+
+!!! success "עכשיו קיצורי דרך!"
+
+**משפט הדדוקציה**:
+	`Γ  ∪ {A} ⊢ B` אם ורק אם `Γ ⊢ A-> B`
+
+דוגמה:
+
+`A ⊢ A` ולכן לפי משפט הדדוקציה
+` ⊢ A -> A`
+
+
+דוגמה שנייה: נוכיח
+
+`{ A -> B, B -> C } |- A -> C`
+
+לפי משפט הדדוקציה מספיק להראות:
+
+`{ A-> B, B-> C, A} |- C`
+
+```
+1. A      #Assumption
+2. A -> B #Assumption
+3. B      #MP 1,2
+4. B -> C #Assumption
+5. C      # MP 3,4
+```
+
+
+למה משפט הדדוקציה נכון?
+
+בכיוון הראשון, נניח
+
+`Γ |- A-> B`
+
+לכן, גם
+
+`Γ ∪ {A} |- A -> B`
+
+כמו כן,
+
+`Γ ∪ {A} |- A`
+
+(זו הנחה).
+
+וע"י MP נקבל:
+
+`Γ ∪ {A} + B`
+
+כנדרש.
+
+בכיוון השני נתון
+
+`Γ ∪ {A} + B`
+
+ונוכיח
+`Γ |- A -> B`
+
+כבר הוכחנו ש `A, ~A |- B` - עכשיו נבנה הוכחה עבור 
+
+`~A |- A-> B`
+
+```
+1. ~A -> (A -> ~A)                              # Axiom 1
+2. ~A                                           # Assumption
+3. A -> ~A                                      # MP 1,2
+4. R                                            # Axiom 1 (marking)
+5. R -> (A -> R)                                # Axiom 1
+6. A -> R                                       # MP 4,5
+7. (A -> B) -> ((A -> ~A) -> (A -> (~B -> ~A))  # Axiom 2
+8. (A -> ~A) -> (A -> (~B -> A))                # MP
+9. A -> ~A                                      # 3.
+10. A -> (~B -> ~A)                             # MP
+```
+
+
+וכו' וכו'.
+
+
+**משפט השלילה** - אם `Γ ∪ {~A}` לא עקבית (מגיעה לסתירה), אז `Γ |- A`.
+
+נראה ש: 
+`~~A |- A`
+
+לפי משפט ההוכחה בשלילה, מספיק להראות שהקבוצה `{~~A, ~A}` לא עקבית. וזה ברור.
+
+**הוכחת משפט ההוכחה בשלילה**: 
+
+נניח `Γ ∪ {~A}` לא עקבית - כלומר אפשר להוכיח ממנה כל פסוק.
+
+תהי P אקסיומה כלשהי. אזי: `Γ ∪ {~A} |- ~P`
+
+לפי משפט הדדוקציה:
+
+`Γ ∪ ~A -> ~P`
+
+כמו כן:
+
+`Γ |- (~A -> P) -> (P -> A)` (אקסיומה 3)
+
+MP:
+
+`Γ |- P -> A`
+
+אבל
+
+`Γ |- P`
+
+ולכן MP נותן `Γ |- A` כמו שרצינו.
+
+### תחביר וסמנטיקה
+
+**תחביר** (סינטקס) הוא הכללים הטכניים שקובעים מהו פסוק וכן מתי אפשר להוכיח פסוק מסוים A מסט הנחות Γ (Γ |- A).
+
+**סמנטיקה** היא תורת משמעות. מבחינתו, משמעותו של פסוק היא תנאי האמת שלו - מתי הוא אמיתי ומתי הוא שקרי. אפשר לעשות זאת עם כלים כמו טבלאות אמת - 
+
+| A   | ~ A |
+| --- | --- |
+| T   | F   |
+| F   | T   |
+
+| A   | B   | A -> B |
+| --- | --- | ------ |
+| T   | T   | T      |
+| F   | T   | T      |
+| T   | F   | F      |
+| F   | F   | T      |
+
+
+טיעון מקבוצת הנחות  Γ למסקנה A תקף אם בטבלת האמת אין שורה בה כל איברי Γ אמיתיים אבל A שקרי.
+
+Γ |=[^6] A
+
+מערכת הוכחה תיקרא **נאותה** אם `Γ |- A` אז `Γ |= A`.
+
+לעומת זאת, מערכת הוכחה תיקרא **שלמה** אם `Γ |= A` אז  `Γ |- A`. זה לא דבר קל - זה אומר שאם טבלאות האמת תקינות (אין מצב שבו כל ההנחות נכונות והמסקנה שקרית), *בהכרח* תהיה הוכחה כזו במערכת, מורכבת ככל שתהיה.
+
+
+
+
+
+[^1]: ר' גם - [ויטגנשטיין](/פילוסופיה/דת/שפה#ויטגנשטיין).
+[^2]: זכרו, אנחנו לא מערבים כרגע זמן - אז אין דברים כמו *אם הבקבוק מלא עכשיו*...
+[^3]: ר' גם [חוק הסתירה האריסטותלי](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#חוק-הסתירה).
+[^4]: ראסל היה בריטי.
+[^5]: סימן ה"יכיח" (בר הוכחה). המציא אותו [פרגה](/פילוסופיה/לשון/פרגה).
+[^6]: סימן ה"מוכח" (בדקנו את היכיח, והוא באמת הוכיח).

פילוסופיה/מטאפיזיקה/index.md.md

@@ -0,0 +1,146 @@
+title: מטאפיזיקה
+tags: פילוסופיה, מטאפיזיקה
+
+!!! info "חומר הקורס"
+	[מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=55550), [סילבוס](/פילוסופיה/מטאפיזיקה/syllabus.pdf), [סיכום](/פילוסופיה/מטאפיזיקה/summary.pdf)
+
+
+**מטאפיזיקה**[^2] היא אולי הענף הישן ביותר בפילוסופיה - זה ששואל *איך העולם בנוי*, מהם סדרי העולם. כל המדעים צמחו מסיבה זו מתוך המטאפיזיקה, ועדיין יש ביניהם נקודות דמיון רבות. מאפיין משותף הוא ההתקדמות - אנו נתקלים בבעיה, וככל שנכנס מידע חדש אנחנו משנים ומשכללים את העמדה.
+
+## מטאפיזיקה לעומת מדע
+
+מצד שני, המטאפיזיקה מצויה בפער חד מול המדעים, ולכן התפצלה מהם לפני כמה מאות שנים. היא הרבה יותר כללית מהמדעים - היא אינה חוקרת מערכת מסוימת, כמו מערכות פיזיקליות (שחוקרים בפיזיקה), או תת-סוג של מערכות מסוימות, כמו מערכות כימיות (תת-סוג של מערכת פיזיקלית), או אפילו תת-תת-סוג של מערכות מסוימות (ביולוגיה - תת-סוג של כימיה) אלא את **כל מה שיש**. יש אפילו ענפים במטאפיזיקה שעסוקים ב*יותר* ממה ש**יש**, אלא בכל מה ש*אפשרי*, כמו [מפלצת הספגטי המעופפת](https://en.wikipedia.org/wiki/Flying_Spaghetti_Monster) - היא *לא קיימת*, אבל היא *אפשרית* (מה זה להיות אפשרי בכלל?).
+
+![Monster](flying-spaghetti-monster.gif)
+<small>מפלצת הספגטי המעופפת. אפשרית.</small>
+
+הבדל נוסף הוא שבמדע, התיאוריות עומדות במבחן תצפיתי ([אמפירי](/פילוסופיה/חדשה/לוק))[^1] - המדעים מבוססים על הניסיון. מטאפיזיקה, לעומת זאת, מציעה עמדות, שבמקרה הטוב עומדות לניסיון באופן הרבה יותר עקיף. 
+
+כשאנו בוחרים בין תיאוריות מדעיות, אנו מונחים משיקולים כמו [פשטות התיאוריה המדעית](/פילוסופיה/דת/חובה#התער-של-אוקאם). במטאפיזיקה הרבה פחות ברור כיצד עלינו ליישם את השיקולים האלה - הם קיימים, אך בקשר חלש בהרבה. 
+
+המדעים כולם עסוקים בנטיות (דיספוזיציות), בניגוד למטאפיזיקה - שמנסה למצוא מהות לכל הישים מעצם היותם. במטאפיזיקה, במקום *אטומים*, נחלק את הדברים ל**עצמים**, ו**תכונות**, ומהם נבנה את העולם שלנו - ויצורים שנקראים **עובדות**, ו**אירועים**. בכך נחפש את מבנה העולם מעבר למבנה המדעי שלו - המבנה המטאפיזי שלו. אירועים נקשרים ביניהם בכל מיני יחסים, כמו **סיבתיות**, שגם אותם המטאפיזיקה חוקרת.
+
+## למה היקום ישנו?
+<small>למה *ה*יקום? כי אנחנו מדברים על *זה*</small>
+
+השאלה הזו לא לא-הגיונית - כי אנחנו יכולים לעלות על הדעת שלא היה דווקא את היקום (*הכוללנות של כל מה שיש ממש*) *הזה*, או שלא היה יקום *בכלל*. אם ניתן להעלות זאת על הדעת, ניתן לחשוב על זה, וניתן להתפלפל על זה. אבל אי אפשר לתת תשובה סיבתית לשאלה הזו - 
+
+```
+Given u=universe, e=event
+e causes u
+```
+
+
+`u` הוא המציאות; `e` הוא בהכרח *חלק* מהמציאות; אי אפשר להעלות על הדעת שהמציאות תתקיים בגלל *חלק* ממנה.
+
+!!! info "דוגמה"
+	היקום הזה יכל להיות בננה אחת בלבד. הבננה נצחית - היא תמיד הייתה, היא הווה, היא תמיד תהיה, ואין שום דבר אחר. אפשר להעלות רעיון כזה על הדעת - אין שום סתירה. אז למה אין את היקום הזה, שכל-כולו בננה נצחית אחת בלבד, ויש את היקום שלנו, עם המפץ הגדול וכל הרעש הזה?
+	![banana](/פילוסופיה/מטאפיזיקה/banana.jpg)
+	<small>הבננה האינסופית. גם היא אפשרית.</small>
+### התשובה הגסה
+
+זו **התשובה הגסה** (Brute fact), שאומרת - למה צריך סיבה בכלל? 
+
+!!! success "התשובה הגסה"
+	קיום היקום היא עובדה (Brute fact), כלומר, אין כל הסבר לכך שהיקום ישנו.
+
+יש מי שיסיימו את העניין פה וילכו הביתה. אז למה לא לקבל את התשובה הזו?
+
+#### אבל, הטיעון מן הכוונון העדין
+!!! success "ר' גם - [הטיעון מהכוונון העדין (מבוא לפילוסופיה של הדת)](/פילוסופיה/דת/ראיות#הטיעון-מן-הכוונון-העדין)"
+
+
+!!! warning "הטיעון מהכוונון העדין"
+	1. **ביקום יש חיים, וקיומם של חיים מחייב *כוונון עדין*.**
+	
+חיים זה דבר שברירי, והם דורשים תנאים מאוד מסוימים. אם התנאים היו שונים במקצת, לא היו חיים. בפרט, כל ערכי הקבועים הפיזיקליים חייבים להיות כפי שהם על מנת שיהיו חיים.
+
+למשל, אם הכוח האלקטרומגנטי היה מעט חזק יותר, כל השמשות היו חזקות מדי והיינו מתים. אבל, אם הוא היה מעט חלש יותר, לא היו שמשות וגם היינו מתים.
+אין שום הכרח שחוקי הפיזיקה יהיו דווקא כאלה. הכוח האלקטרומגנטי יכל להיות קצת חלש או קצת חזק יותר.
+
+!!! warning ""
+	1. ב. **תנאי ההתחלה של היקום חייבים להיות כפי שהם על מנת שיהיו חיים.** 	
+	
+כל מערכת מסוג X תתפתח באופן Y כך שאחרי זמן T היא תהיה במצב Z. אלו החוקים הדינאמיים של המדעים. תנאי ההתחלה הם פירוט מערכת X ברגע שאני מתחיל את הניסוי, שבאמצעותו אנסה לחזות את מערכת X, והפוך - אם אילו התנאים עכשיו, תנאי ההתחלה היו צריכים להיות X כדי שנהיה במצב Z, כמו שאנחנו עכשיו. אילו היינו משנים את תנאי ההתחלה אפילו קצת, לא היו מתקבלים חיים, לפחות לא כמו שאנחנו מכירים אותם. אם היינו משנים בקצת את קבוע *רו* של דחיסות האנרגיה הקוסמית, לא הייתה מספיק כבידה לייצר שמשות, וכולנו היינו מתים, שוב.
+
+!!! warning ""
+	2\. **לו [התשובה הגסה](#סתם-ככה) הייתה נכונה, כלומר קיום היקום היה ללא הסבר, אז (בגלל 1.) קיומם של חיים הייתה תאונה קוסמית בלתי סבירה - נס.**
+
+זה עדיין אפשרי, אבל זה מאוד לא סביר. 
+
+!!! warning ""
+	3\. ***רציונלי להאמין* שקיומם של חיים אינו נס, אינו תאונה קוסמית.**
+
+למה שזה יהיה רציונלי להאמין שקיומם של חיים אינו תאונה קוסמית? כמו שאם אתה קונה כרטיס ללוטו, הדבר הרציונלי הוא להאמין שתפסיד. זה לא שאתה *לא יכול* לזכות - אבל רובם המוחץ של הסיכויים יהיה שאתה תפסיד. באופן דומה, קיומם של חיים *יכול* להיות תאונה קוסמית, אבל האמונה ה*רציונלית* היא שהם לא - פשוט בגלל שההסתברות שלא יהיו חיים כל כך הרבה יותר גדול.
+
+!!! warning  ""
+	4\. **לכן, רציונלי להאמין שיש הסבר לערכי הקבועים הפיזיקליים \ תנאי ההתחלה ומכאן שיש הסבר לכך שהיקום ישנו.**
+
+
+שימו לב - הטיעון הזה נעזר באופן מובהק באמיתות אמפיריות, ובהנחה מהכורסא - **מה רציונלי להאמין** (3.). כאן הדיון המטאפיזי נהפך למעורפל יותר - זה כבר לא דיון מדעי לחלוטין.
+
+
+אז דחינו את התשובה הגסה. חזרנו לשאלה שלנו - **למה היקום ישנו?**
+
+### כי אלוהים. 
+
+זו **התשובה התאיסטית** (God answer) - מישהו דאג שכל הקבועים יהיו דווקא ככה.
+
+!!! success "התשובה התאיסטית"
+	היקום קיים כי אלוהים יצר אותו.
+	
+זהו [הטיעון הטלאולוגי לקיום האל](/פילוסופיה/דת/ראיות##הראיה-הטלאולוגית)[^3], בכסות מודרנית.
+
+יש שתי בעיות עם התשובה הזאת.
+
+#### אבל, אלוהים הוא חלק מהמציאות.
+
+דשנו בזה -  למה שאלוהים, חלק מ`u`, ייצור את `u`? עכשיו אלוהים דורש הסבר לקיום. נדוש בזאת בהמשך - בטיעונים כמו שאלוהים הוא הדבר הכי פשוט, ולקיומו של הדבר הכי פשוט אין הסבר (Brute fact). אלוהים פשוט כי יש לו תכונות ברמה המירבית, ואם הוא פשוט, רציונלי להאמין שהוא קיים.
+
+
+#### אבל, למה שהוא ייצור יקום כזה?
+
+למה שהוא לא ייצור דווקא ייקום אחר? זהו צוהר ל[בעיית הרוע](/פילוסופיה/דת/רוע) - למה שאלוהים ייצור דווקא ייקום מעוות שכזה, שיש בו רוע וסבל?
+
+### כי יש ריבוי יקומים.
+
+זוהי **תשובת ריבוי היקומים** (Multiverse) -
+
+!!! success "תשובת ריבוי היקומים"
+	 היקום מורכב מעולמות - אזורים מנותקים של חלל-זמן - שבכולם אותם חוקי טבע, אבל בכל אחד מהם שילוב אחר של תנאי התחלה וקבועים פיזיקליים בכל עולם אפשרי.
+
+כל אחד הוא בועת חלל-זמן משלה, שנפרדת מהאחרים.
+
+תחשבו למשל על צבעים. ניתן לסדר אותם במעגל הצבעים - 
+
+![hue](hue.png)
+
+**צהוב** ניצב מול **כחול** ו**אדום** ניצב מול **ירוק** כי אין צהבהב-כחלחל או אדמדם-ירקרק. הם לא נפרדים במרחב או בזמן - הם פשוט נפרדים מטאפיזית. באופן דומה, ההשערה גורסת כי היקומים נפרדים מטאפיזית - יש יקום של בננה נצחית, הוא פשוט מנוגד ליקום שלנו, כמו שכחול-צהבהב הוא לא קטע, ככה גם כדור-הארץ-בננה-נצחית הוא לא קטע.
+
+בעולם הבננה הנצחית, לבננה יש עתיד שונה מאוד מבננה בעולם שלנו: שם לא יקרה לה כלום, וכאן היא תירקב אם תסתכל עליה עקום. חוקי טבע שונים. 
+
+זו תשובה **ממש מוזרה**.
+
+אבל אם נקבל אותה, יש לנו תשובה ל[טיעון מהכוונון העדין](#אבל-הטיעון-מהכוונון-העדין-the-fine-tuning-argument) - יקום עם חיים כלול באינסוף היקומים האפשריים, ולכן ברור שיהיה יקום עם חיים.
+
+אבל אז עולה שאלה אחרת - 
+
+#### אבל, למה ריבוי היקומים *הזה* קיים, ולא ריבוי יקומים אחר?
+
+בעצם חזרנו לאותה בעיה - למה שיהיה ריבוי יקומים כזה, שבו חוקי הטבע זהים ותנאי ההתחלה שונים, ולא ריבוי עם חוקי טבע שונים? רק חלק מהאפשרויות? יש אינסוף סוגים של ריבויי-יקומים שאפשר להעלות על הדעת. למה שדווקא זה יהיה קיים?
+
+##### כי יש סיבה מסוימת.
+
+סיבות כאלו נקראות **סלקטור**, או תכונה (F), והסיבה היא כי יש ליקום שלנו איזושהי סיבה. [לייבניץ](/פילוסופיה/חדשה/לייבניץ) חשב, למשל, שהיקום שלנו הוא [היקום הטוב ביותר](/פילוסופיה/חדשה/לייבניץ/המונדולוגיה#עיקרון-הטוב-ביותר). אחרים הציעו שהוא הכי פשוט, או הכי פשוט שרירותי, או מירבי - יש בו הכי הרבה מהכל.
+
+למשפחת התשובות הזו יש בעיה בסיסית, לפי רוב התאיסטים - היא מבקשת מאיתנו לקבל סוג חדש של הסבר לקיומו של העצם - קרי, ריבוי היקומים (שהוא עצם). ההסבר החדש הזה לא נשען על קיומו של עצם אחר. אין לזה שום תקדים - למה שנאמין להסבר כזה? צריך הסבר חזק מאוד, ולא ברור שיש הסבר כזה. 
+
+יש גם שיגידו שערכים יכולים להסביר קיומם של דברים - היקום הזה קיים **בגלל** שהוא הטוב ביותר. עמדות כאלו מכונות **אקסיארכיזם**. אבל זה שוב גורר אותנו לבעיית הרוע - אנחנו יכולים להעלות על הדעת יקום טוב יותר. 
+
+והנה, מכסות מודרנית, ומעולם מדעי שמנסה להתנער משאלות כאלה, הגענו שוב לשאלות הכי ישנות ונדושות.
+
+
+
+[^1]: לא תמיד, אבל בעיקר.
+[^2]: מילולית - *אחרי הפיזיקה*, כי קודם קראו את ה[פיזיקה של אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/פיזיקה), ורק אז את ה[מטאפיזיקה של אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה)
+[^3]: ר' גם - [ראיות לקיום האל](/פילוסופיה/דת/ראיות)

פילוסופיה/מטאפיזיקה/אל.md

@@ -0,0 +1,175 @@
+title: קיום האל?
+
+!!! success "ר' גם - [ראיות לקיום האל (מבוא לפילוסופיה של הדת)](/פילוסופיה/דת/ראיות)"
+
+
+התחלנו ב[טיעון טלאולוגי]() לקיום האל - *היקום קיים מסיבה מסוימת*. אנחנו נמשיך את קו הטיעון של הוכחת קיום האל (או אי קיום האל), העצם המיוחד הזה, באותות ובמופתים כמבוא לתכסיסי המטאפיזיקה.
+
+## טיעונים קוסמולוגיים
+
+!!! info ""
+	**טיעון קוסמולוגי** תופס עובדה קונטינגנטית לגבי העולם, ומסיק ממנה על קיום יש בעל יקום כלשהו, שמזוהה עם אלוהים.
+
+יש *המון* טיעונים קוסמולוגיים. 
+
+### חמשת הדרכים של אקווינס
+
+המפורסם שבהם הוא [תומס אקווינס](/פילוסופיה/דת/אקווינוס), שהגה את [חמשת הדרכים להוכחת קיום האל](/פילוסופיה/דת/תומאס_אקווינס_-_חמשת_הדרכים_(בעיקר_שלושת_הדרכים_הראשונות).pdf). אקווינס עצמו הכין את הטיעונים כדי לסבר את האוזן של תיאולוגים מתחילים, ולא כהוכחות מוחצות, ולכן נוטים לטנף על הטיעונים (ועליו) אולי שלא בצדק.
+
+
+#### טיעון מהמניע הראשון
+
+!!! warning ""
+	1. אם משהו X זז, הרי שלפני שהוא זז היה משהו Y שהזיז את X.
+	2. אם Y הזיז את X, אז בעבר X היה נייח וY זז.
+	3. שום דבר לא יכול להיות נייח וזז באותו הזמן <u>ובאותו האופן</u>[^1].
+	4. לכן, אם Y הזיז את X אז Y שונה מX, וגם X היה נייח וY זז בעבר.
+	5. לא תיתכן סדרה אינסופית של מניעים.
+	6. לכן, היה מניע ראשון (כלומר, מניע ולא מונע).
+	7. כל מה שהוא מניע ראשון הוא אלוהים.
+	8. לכן, אלוהים קיים.
+
+ףףףףףףףףףףף. מאיפה הגיע 7. ? למה שהמניע הלא מונע לא יהיה הבננה הנצחית? מה בין זה לקיומו של יש כל-יכול, כל-יודע, טוב באופן מושלם?
+
+חולשה נוספת היא שטיעונים קוסמולוגיים נעזרים בעובדות קונטינגנטיות כדי להסיק את קיומו של משהו הכרחי (אלוהים). 
+
+אפשר לחשוב גם על דברים מונעים בפני עצמם (1.). כמו כן, אם (1.) אמיתי, הוא חייב להיות אמת אמפירית - ולא אמת הכרחית.
+
+אבל הבעיה הכי גדולה היא ביחס בין (4.) ל(5.). נבחן את הטיעון.
+
+1. יש לי משהו X.
+2. משהו Y הזיז אותו.
+3. יש לי משהו Y.
+4. משהו Y' הזיז אותו.
+5. X שונה מY.
+6. Y שונה מY'.
+
+וככה הלאה וככה הלאה וככה הלאה - הגענו ל***סדרה אינסופית של מניעים*, בדיוק מה ש (5.) שולל.**
+
+יש כאן סתירה - ומסתירה אפשר להסיק הכל![^2]
+
+ארבעת הדרכים הנותרות בעייתיות מסיבות דומות - קשרים לוגיים מפוקפקים, הנחות שנויות במחלוקת, והישענות על עובדות אמפיריות קונטינגנטיות. 
+
+## טיעונים אונטולוגיים
+
+!!! info ""
+	**טיעון אונטולוגי** הוא טיעון שתופס עובדה מהותית או הכרחית של אלוהים ומהיותה הכרחית מנסה להוכיח את קיומו.
+
+### הראייה האונטולוגית של דקארט ואנסלם
+
+הדוגמא הקלאסית היא **הראייה האונטולוגית** של [אנסלם](/פילוסופיה/נוצרית/אנסלם), שאימץ ופיתח [דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט).
+
+בגדול, הוא אומר - *כשאני חושב על אלוהים, אני חושב על יש **בעל כל השלמויות**. ולמרות שאני לא יכול למנות את כל השלמויות, אני עדיין חושב עליו כיש בעל כל השלמויות.* וזה בהכרח מספיק כדי שאני אסיק מכך שאני מבחין בכך שקיום היא בעצמה שלמות של היש הראשון הזה, יש את השלמות של קיום - ולכן שהוא קיים. 
+
+
+כלומר, דקארט ואנסלם חושבים על המושג **אלוהים** כ**בעל כל השלמויות**. 
+
+#### הגרסא המבולגנת
+
+1. מושג האלוהים הוא היש בעל כל השלמויות.
+2. לכן, האלוהים הוא היש בעל כל השלמויות.
+3. קיום הוא שלמות.
+4. ולכן, אלוהים הוא יש קיים.
+5. לכן, אלוהים קיים.
+
+אבל, (1.) היא הגדרה שרירותית. נראה בגרסא המסודרת.
+
+#### הגרסא המסודרת
+1. נניח שאלוהים הוא `G`, ושלמות היא `P`, ודבר כלשהו הוא `x`.
+2. **עיקרון האפיון** - אם y מאפיין כx כך ש `x...` אזי `y...`.
+
+```
+## ישנו X
+1. Ex
+## ישנה תכונה מושלמת P
+2. Px
+## ישנו X המקיים את תכונה P באופן מושלם
+3. P2x
+## עיקרון האפיון
+4. G = Ex ∧ P1xn ∧ P2xn...
+5. Eg ∧ P1gn ∧ P2gn ...
+6. Eg
+```
+
+
+הבעיה היא **שעיקרון האפיון שקרי**. זה שאני מאפיין משהו כמשהו אחר לא מעיד על זה שאף אחד מהם קיים (מפלצת ספגטי מעופפת).
+
+1. נאפיין את יוסי כX כך שX=X וגם (`∧`) לאורי בק יש 84 טריליון דולר במקלט מס באיי הבתולה.
+2. לכן, יוסי = יוסי וגם לאורי בק יש 84 טריליון דולר במקלט מס באיי הבתולה.
+3. לכן, לאורי בק יש 84 טריליון דולר במקלט מס באיי הבתולה.
+
+![מקלט המס של אורי בק](/פילוסופיה/מטאפיזיקה/haven.jpg)
+<small>איי הבתולה. מקלט המס של אורי בק?</small>
+
+המהלך הזה תקף לגמרי לוגית, אבל לאורי בק עדיין אין 84 טריליון דולר במקלט מס באיי הבתולה.
+
+1.  נאפיין את חדי כ-X כך שX חד קרן קיים.
+2. לכן, חדי הוא חד קרן קיים.
+3. לכן, קיים חד קרן.
+
+![חדי חד הקרן](/פילוסופיה/מטאפיזיקה/unicorn.jpg)
+<small>חדי חד הקרן הקיים. האמנם?</small>
+
+
+
+למרבה המזל, אפשר לתקן את עיקרון האפיון.
+
+!!! info ""
+	**עיקרון האפיון\***: אם Y מאפיין את X כך ש(X...) אזי (Y...) **אם ורק אם** קיים X כך ש(X...)
+
+אם נשתמש בעקרון האפיון *הזה*, אז הנחה (3.) נופלת - ` G = Ex ∧ P1xn ∧ P2xn...` מתקיים *רק אם אכן קיים יש בעל כל השלמויות*.
+
+#### הטיעון האונטולוגי של Hartshorne
+
+הטיעון של הארטשורן הולך ככה:
+
+נגדיר Px כX מושלם. נשתמש במערכת הלוגית S5.
+
+!!! info "המערכת הלוגית S5"
+	נניח ואני גר בעולם מסוים - העולם הממשי. העולם הזה מסתכל על *כל* העולמות האפשריים. לכן הוא מסתכל גם על עצמו. נניח בעולם אפשרי אחר, W, מתקיים P, הרי שP אפשרי - העולם שלנו ***יכל* להיות** W, עם P. (למשל: אם אפשרי שיש עולם שכל-כולו רק בננה נצחית B - אין בכך סתירה - הרי שהעולם שלנו צופה על עולם הבננה הנצחית B, ובאותה מידה העולם הממשי יכל להיות B). 
+	
+	באותה מידה, אם נגיד שמשהו P קיים **בכל העולמות האפשריים** (למשל: כל דבר זהה לעצמו), הרי שP הוא **הכרחי**.  
+	  
+	תחת S5 מסמנים **אפשרות** בסימן ◇, ו**הכרח** בסימן □.
+
+```
+1. ◇∃xPx            Pr.
+2. □(∃xPx → □∃xPx)  Pr.
+3. ◇∃xPx → ◇□∃xPx   (2.), → 
+4. ◇□∃xPx           (2.), (1.), →
+5. ∃xPx             (4.), →
+```
+
+
+ההיקש הלוגי ללא רבב - אז אם נרצה להפיל את הטיעון, עלינו לדחות את (1.) ו\או את (2.). 
+
+הרטשורן מתיימר להוכיח את הנחה (2).
+
+```
+1. Px = □(∃x ∧ P1x ∧ P2x ...)
+### Characterization* principle
+# Let god = x so that Px
+2. Pg ↔ ∃xPx
+3. Pg → □(∃g ∧ P1g ∧ P2g ...)
+4. □ □(∃g ∧ P1g ∧ P2g)
+5. □Pg
+6. ∃xPx → □∃xPx               (3.), (4.), (5.)
+```
+
+המסקנה היא שאם יש ישות מושלמת, אז **יש בהכרח** ישות מושלמת.
+הגענו אליה בשתי הגדרות בלבד, ואמיתות לוגיות הנובעות מהן. לא נדרשנו להנחות - ו**אם אנחנו יכולים להגיע לאמת לוגית בלי הנחות, הרי שהיא נכונה *בהכרח***.
+
+כלומר, *אם יש בעיה בטיעון*, היא חייבת להיות בהנחה (1.) - אולי *לא* אפשרי שתהיה ישות מושלמת?
+
+האם אפשר לפקפק בהנחה (1.)?
+
+הגענו להגדרה הזו, ששקולה לוגית:
+```
+◇∃xPx ↔ ∃xPx
+```
+
+כלומר, אלוהים *אמיתי* או *שקרי* **בהכרח**.
+
+
+[^1]: למשל, במערכת קואורדינטות מסוימת. זה כדי למנוע פלפולים מתחכמים בסגנון *אבל כדור הארץ זז*, אני חושב. 
+[^2]: ר' גם - [חוק הסתירה האריסטותלי](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#חוק-הסתירה)

פסיכולוגיה/אישיות/index.md

@@ -0,0 +1,327 @@
+title: אישיות
+
+
+
+!!! info "חומר הקורס"
+	[מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=55261#section-1), [סילבוס](hhttps://bgu4u.bgu.ac.il/pls/scwp/!app.gate?app=ann&step=6&rn_course_department=101&rn_course_degree_level=1&rn_course=98&rn_year=2025&rn_semester=1), [סילבוס (תרגולים)](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/resource/view.php?id=2846296)
+
+
+!!! info ""
+	[מצגת](/פסיכולוגיה/אישיות/1.pdf), [טקסט (מבוא)](/פסיכולוגיה/אישיות/Crowne (2009).pdf)
+
+
+את חקר האישיות התחיל ידידינו הטוב [סיגמונד פרויד](https://en.wikipedia.org/wiki/Sigmund_Freud), ומשם והלאה חקר האישיות התפצל לשתי סוגים של תיאוריות - תיאוריות **פסיכואנליטיות** ותיאוריות **הומניסטיות**. רובם המוחץ של החוקר היו קלינאים - שבמשך העבודה שלהם נתקלו במצוקות של המטופלים ופיתחו את התיאוריות במטרה לסייע להם. עד היום, התחום מאוד יישומי מסיבה זו.
+
+
+התיאוריות מבקשות לתאר באופן שיטתי את אישיות האדם ואת המניעים להתנהגותו. חקר האישיות הוא סוג של רפלקציה - למה אנחנו מתנהגים כמו שאנחנו מתנהגים, ולמה אחרים מתנהגים כפי שהם מתנהגים?
+
+כדי לענות על השאלות האלו, התיאוריות מתמקדמות בכמה מוקדים:
+
+- **מוטיבציות** (מניעים) של רגשות, חשיבה ופעולות
+	
+	נניח ואדם פתוח לחוויה; אדם אחד יכול להיות פתוח לחוויה מסיבה אחת, ואחד אחר יכול להיות פתוח בדיוק באותה המידה מסיבה אחרת לגמרי. אדם אחד יכול להיות ב[דיכאון](/פסיכולוגיה/פסיכופתולוגיה/דיכאון) כי הוא חושש להיות לבד, ואחר מלחץ סביבתי - והדיכאון יהיה בדיוק אותו דיכאון![^1] ולמרות זאת, ההבנה של המניע קריטית 
+	לטיפול.
+
+- **המשכיות** \ חוסר המשכיות של אישיות ממצב ומצב ולאורך החיים.
+	
+	עד כמה האישיות קבועה? האם היא נשארת איתנו לכל החיים, או שהיא משתנה בהתאם לנסיבות החיים? תיאוריות פסיכואנליטיות טוענות שאנחנו מעוצבים עד גילאי 6-7, ומשם והלאה אלו רק הרחבות ושכלולים - לעומת תיאוריות הומניסטיות שטוענות שהאישיות היא מטרה נעה, שמתשנה לכל אורך החיים.
+
+- **התפתחות האישיות**
+
+- בשלות, פעלתנות וייחודיות
+
+- התמודדות עם [דחק](פסיכולוגיה/דחק)
+
+## אבל רגע, מה זה?
+
+יש מחלוקת די עזה על מה זה בכלל אישיות. כמה מההגדרות העיקריות - 
+
+!!! success ""
+	“Personality is that which permits a prediction of what a person will do in a given situation” 
+		[Cattell, 1950](https://psycnet.apa.org/record/2005-06609-000)
+
+קאטל היה פרגמטי, והיה מוטרד בעיקר בלנבא התנהגות. מה זה כל העסק הזה עם ציפור הנפש שלו? לא הפריע לו בכלל.
+!!! success ""
+	…is simply a device for representing a functionally unified system of responses
+		 [Skinner, 1953](https://psycnet.apa.org/record/2005-06609-000)
+
+סקינר, ביהוויוריסט, 
+
+!!! success ""
+	Personality is the dynamic organization within the individual of those psychophysical systems that determine his characteristic behavior and thought
+		[Allport, 1961](https://psycnet.apa.org/record/1962-04728-000)
+
+אלפורט גורר פנימה גם את המחשבות, בפעם הראשונה.
+
+!!! success ""
+	Personality refers to those characteristics of the person that account for consistent patterns of feeling, thinking, and behaving
+		 [Pervin, Cervone, & John, 2005](https://books.google.co.il/books/about/Personality.html?id=_yIRAQAAIAAJ&redir_esc=y)
+
+זו הגדרה מודרנית - אישיות היא **דפוסים**, ולא מתמצת בהתנהגות.
+
+!!! success ""
+	In psychoanalytic theory, personality is defied as a configuration of traits, but…. \[it] often stands as the organization on inner conflicts rather than their resolution
+		Gay, 1988
+
+זו הגדרה פסיכואנליטית - אישיות היא האופן שבו אדם מתמודד עם העימותים הפנימיים שלו.
+
+!!! success ""
+	…is the study of phenomena that occur in <u>interpersonal situations</u>, in configurations made up of two or more people all but one of whom may be more or less completely illusory
+		Sullivan, 1963, 1988
+
+סאליבן אומר ש[האישיות היא עניין של הקשר](/פסיכולוגיה/חברתית#כוח-המצב-situationism) - אוסף של דפוסים שקשור בהתנהגות בינאישית. הקושי בהבנת האישיות, הוא אומר, נובעת מחוסר ההתאמה בין המצב הניסויי לאישיות - אי אפשר לשים אדם במעבדה ולגלות על האישיות שלו, שקשורה כל כך בהקשר הבינאישי: האנשים, השפה, והסביבה. 
+
+## תיאוריות מדעיות של אישיות
+
+[סוקראטס, אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון), [אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו) ופילוסופים רבים אחרים עסקו באישיות בניסיונם להבין את טבע האדם.
+
+תיאוריות מודרניות בוחנים את האישיות מנקודת מבט מדעית ופסיכולוגית.
+
+אנחנו חושבים על אישיות באופן אינטואיטיבי משום שאחת ממטרותיו העיקריות של המוח היא **ניבוי** - הניסיון להבין מה יקרה בעתיד. מסיבה זו, למשל, אנשים נוטים להעדיף מידע שמאשש את התפיסה שלהם ([הטיית האישוש](/פסיכולוגיה/חברתית/העצמי#השפעת-ידע-עצמי-על-קוגניציה)), מתוך צורך הישרדותי לנבא את העתיד[^2]. 
+
+למשל, אנשים עם ערך עצמי נמוך נוטים לחפש ולקבל יותר פריטי מידע שמאששים את הערך העצמי הנמוך שלהם מאשר כאלו שסותרים אותו. החוקרים משערים שזה הכל נובע מצורך לנבא את העתיד - גם כשהוא שלילי. כפועל יוצא, אנחנו עלולים *לייצר* את גורמי ה[דחק]() שלנו ולעצב את העתיד שלנו.
+
+הצורך לניבוי מביא לנו את התחושה שאם נבין את האישיות של האנשים סביבנו, נדע לנבא את התנהגותם בעתיד.
+
+### נקודת מבט מדעית
+
+יש כמה גישות לחקר האישיות, שנבדלות זו מזו בשתי מאפיינים בולטים - 
+
+**דטרמיניזם** - כל האירועים הפסיכולוגיים מתנהגים על-פי חוקים, שאם נדע אותם נוכל לנבא את ההתנהגות, הרגשות, והמחשבות של האדם[^3]. דטרמיניזם נחלק ל**דטרמיניזם קשה** - שקובע שהחוקים הם מוחלטים (כמו מחשב), ו**דטרמיניזם רך**, שטוען שעדיין יש מידת מה של חופש.
+
+**יכולת הגילוי** (Discoverability) - הפוטנציאל לגלות את החוקים. האם אני יכול\לא יכול להבין את הדפוסים המעצבים את התופעה? עד כמה היא נתונה לתצפית אמפירית?
+
+
+הפסיכולוגיה של האישיות נחלקת לשלושה מוקדים עיקריים:
+
+1. **מחקרי** - איסוף המידע והנתונים.
+2. **תיאורטי** 
+
+> אין דבר יותר פרקטי מתיאוריה טובה
+> > קורט לוין
+
+מהמחקרים מגבשים תיאוריה. התיאוריה צריכה להסביר את התופעה בצורה הטובה ביותר, ולנבא אותה.
+
+3. **יישומי** - הפקת תובנות, פתרונות וטיפולים באמצעות התיאוריות. דורש יצירתיות נוספת על השלבים הקודמים.
+
+#### השיטה המדעית
+השיטה המדעית דורשת:
+- מוכנות לבחון את הרעיונות
+- תיאור מדויק של הרעיונות
+- אופרציונליות
+- תצפית אמפירית
+-  הסקה לוגית
+
+#### מהי תיאוריה טובה? 
+##### רוחב ועומק
+
+- כלליות (Generality)
+	
+	טווח ההסבר של התיאוריה
+
+- יכולת התרחבות (expansiveness)
+
+	יכולת התיאוריה להתרחב או להשתנות כדי לשלב בה ממצאים חדשים או רעיונות חדשים (לרוב נבחן בדיעבד).
+
+- דיוק (accuracy)
+
+	תיאור בהיר ומדויק של ניסוחיה. מאפשר הבנה משותפת.
+
+- חסכנות (parsimony)
+
+	הסבר של תופעות רבות בעזרת מושגים מעטים. 
+
+- רמת פרשנות (interpretability)
+
+	עמקות לעומת שטחיות.
+
+- מקוריות
+
+	יצירה של מושגים חדשים, השערות חדשות, והבנה של תופעות שלא היה להם הסבר קודם.
+##### אמפיריות
+
+- אופרציונליות (operational tie)
+
+	יכולת לתרגום המושגים התיאורטיים לכדי בחינה אמפירית. 
+
+- השערות הניתנות לבדיקה (testable hypotheses)
+
+	התיאוריה מייצגת הנחות על תופעות ועל הקשרים הסיבתיים, אשר ניתן לבחון
+
+- ניתנות להפרכה (falsification criterion)
+
+	 תיאוריה איננה יכולה להיות מדעית אם לא ניתן להפריכה באופן פוטנציאלי ([Popper, 1963](https://staff.washington.edu/lynnhank/Popper-1.pdf))
+##### תרומה
+
+- פוריות תוך-תחומית
+	
+	בא לידי ביטוי בכמותן ובאיכותן של ההשערות והרעיונות המחקריות שהתאוריה מייצרת.
+
+- פוריות בין-תחומית
+	
+	ההשפעה של התיאוריה על תחומי מדע חופפים (ההשפעה של תיאוריות אישיות על מנהל עסקים)
+
+- יישומיות
+	
+	ההשפעה של התיאוריה על כלים יישומיים (הערכה/טיפול). 
+
+## סוגי מידע בחקר האישיות
+
+חוקרי אישיות מסווגים את סוגי המידע בחקר האישיות למספר קטגוריות (Funder, 2004) - מה שהאדם אומר על עצמו, מה שאחרים אומרים עליו, מה שמהלך חייו אומר עליו ומה שההתנהגות שלו אומרת עליו - **S-Data, O-Data, L-Data, B-Data**:
+
+- **S-data** (self-disclosure)
+
+	המידע אותו האדם מספר על עצמו (לדוג': ראיונות/שאלונים)
+	
+	**יתרונות:** בעל ערך, פשוט להשיג, זול, כמות גדולה.
+	
+	**חסרונות:** נשען על ידע-עצמי, הטיות (לדוג'- רצייה חברתית).
+	
+	**הנחה**: האדם מכיר את עצמו.
+	
+- **O-data** (observers): תצפיות של אחרים (informants)
+
+	 **יתרונות:** נפוץ, גישה לאוכלוסיות נוספות (לדוג'- תינוקות, חולים)
+	 
+	 **חסרונות:** משתנה על-פי הקשר (בבית, בעבודה), גישה לרובד המבוטא (התנהגות) של האישיות
+
+- **L-data (Life history)**
+
+	מידע אותו ניתן להשיג מחייו של אדם מתוך רשומות ציבוריות (גירושין)
+	
+	**יתרונות:** נגיש, נשען על אירועים (יחסית אובייקטיבי)
+	
+	**חסרונות:** נאסף בדיעבד (קושי לשלוט במשתנים משפיעים אחרים)
+	
+- **B-data (observed behaviors)**
+	
+	תצפית מיומנת בהתנהגות האדם בסביבה מחקרית או אקולוגית. 
+	
+	**יתרונות:** תוקף פנימי. 
+	
+	**חסרונות:** תוקף חיצוני, קשה יותר לאסוף. 
+
+
+## גישות לחקר האישיות
+### הגישה הנומותטית
+מלשון *נומוס* (νόμος) - חוק.
+
+גישה זו מנסה למצוא חוקים כלליים ככל האפשר להסבר ההתנהגות האנושית. 
+ההנחה המובלעת: לכל בני-האדם יש אותם ממדי אישיות, וההבדלים הם כמותיים. 
+מתבססת על השיטה הניסויית והשיטה המתאמית. 
+
+דוג': במצבים בהם יש אפשרות להדדיות (תפעול ניסויי), אנשים בעלי הערכה עצמית גבוהה (אישיות) יטו לבחור באפשרות של קבלת עזרה, לעומת במצבים בהם אין אפשרות להדדיות [Nadler et al., 1985](sci-hub.st/https://doi.org/10.1111/j.1467-6494.1985.tb00886.x).
+
+הגישה הנומותטית מאפשרת יכולת הכללה וניסוח עקרונות כלליים, ובקרה ושליטה מדעיות - אבל מבודדת את האישיות לחלקים נפרדים.
+### הגישה האידיוגרפית
+מלשון *אידיוס* (ἴδιος) - אישי.
+
+גישה שמדגישה את ייחודיות האדם.
+ההנחה המובלעת: יש שוני איכותי בין בני האדם, ולכן יש להעמיד את הפרט במרכז. 
+מתבססת על השיטה הקלינית/חקר-המקרה (case study). 
+
+דוג': הנס הקטן (3-5), טופל אצל אביו בהדרכה של פרויד  בעקבות פוביה מסוסים. ע"פ פרויד, פרשנויות הנוגעות לתסביך האדיפאלי סייעו לו להיפטר בהדרגה מהפוביה (Freud, 1909). 
+
+הגישה האידיוגרפית מאפשרת מחקר מעמיק והוליסטי של האדם, אבל קשה להכליל ולשחזר את התוצאות שלה.
+
+## פרדיגמות מרכזיות
+
+- הפרדיגמה הפסיכואנליטית הקלאסית
+	
+	דגש על היחיד כמערכת סגורה של דחפים וויסות דחפים. זו גישתו של ידידנו פרויד.
+
+- הפרדיגמה הפסיכואנליטית עם דגש על משפחה, חברה ותרבות
+	
+	הדבר הכי חשוב היא האינטרקציה של האדם עם האחר. אלו גישתם של אדלר, פרום, סאליבן, בולבי.
+
+- הפרדיגמה ההומניסטית
+
+	החוויה הסובייקטיבית היא הדבר הכי חשוב. זוהי גישתם של רוג'רס, מאסלו, פרום.
+	
+- פרדיגמת התכונות (אייזנק, אלפורט, קאטל)
+	
+	הפרדיגמה שהביאה את ה*Big Five*, שעוסקת במימדי אישיות מבוססי נתונים יותר מאשר בתהליכים. תיאורית.
+
+- פרדיגמה התנהגותית (סקינר) קוגניטיבית (בק,קליי)
+
+	 נגיע לזה.
+
+- הפרדיגמה הפסיכיאטרית
+
+	מתמקדת בהפרעות אישיות
+
+- הפרדיגמה הביולוגית/גנטית
+
+
+### נושאים מבחינים 
+
+- חופש (רוג'רס) לעומת דטרמיניזם (סקינר-חיצוני/פרויד-פנימי)
+
+	עד כמה אנחנו מאמינים שיש חופש באישיות? האם אנחנו חופשיים או קבועים מראש?
+
+- היגיון (קוגניטיבית) לעומת חוסר היגיון (פרויד)
+
+- שלמות (רוג'רס) לעומת חלקים (סקינר)
+
+- תורשה (גישה ביולוגית) לעומת סביבה (סקינר)
+
+- יכולת לשינוי (רוג'רס) לעומת קביעות (פרויד)
+
+- סובייקטיביות (רוג'רס) לעומת אובייקטיביות (סקינר)
+
+- פעולה (מאסלו) לעומת תגובה (סקינר/פרויד)
+
+- הומאוסטזיס (פרויד) לעומת הטרוסטזיס (מאסלו)
+
+- ידוע (Big-5) או בלתי ידוע (רוג'רס) 
+
+## האם יש בכלל אישיות? 
+
+וולטר מיטשל, פסיכולוג חברתי, טען שמלבד אינטיליגנציה, אנחנו בכלל לא מסוגלים לזהות עקביות בהתנהגותם של בני אדם. 
+
+> With the possible exception of intelligence, highly generalized behavioral consistencies have not been demonstrated, and the concept of personality traits as broad predispositions is thus untenable
+
+מיטשל אומר שבמבחני האישיות *הטובים ביותר*, המתאם הוא *0.30* - לא וואו בכלל. מיטשל טוען שמוקד הניבוי של ההתנהגות צריך להיות חיצוני, ולא פנימי ([Situationism](/פסיכולוגיה/חברתית#כוח-המצב-situationism)).
+
+### אישיות כמצבית
+
+בתגובה, [Fleeson, 2001](https://sci-hub.st/https://doi.org/10.1037/0022-3514.80.6.1011) מציע להסתכל על האישיות כמצבית. הוא מציע שלכל אחד מאיתנו יש התפלגות פנימית בין מוחצנות (Extraversion) למופנמות (Introversion), שההתנהגות על גביה בכל רגע נתון קשורה במצב.
+
+[Lazarus, 2020]() מציע שאפשר *לשנות* אישיות, ולהחלים מהפרעות אישיות. 
+בתיאוריית הסכמות שלו, הוא מציע שיש **מצבי עצמי** - תפיסות, תחושות, והתנהגויות מסוימות כלפי העולם. הוא מציע 11 סכמות:
+
+- Child modes
+	- Distressed (lonely)
+	
+	- Angry (like lashing out or hurting someone)
+	
+	- Impulsive (I did things just because I felt like)
+	
+	- Content (Felt spontaneous, curious, creative)
+
+- Self critical model (introjected model) 
+
+	- I put myself down
+
+- Coping modes
+
+	- Avoidant (felt empty, numb)
+	
+	- Self-Soothing
+	
+	- Compliant (pleased others)
+	
+	- Perfectionistic (avoid any possible mistakes)
+	
+	- Self-Aggrandizing (felt special and better)
+
+- Healthy adult/reflective (Open and accepting) 
+
+המתודה של פליסון משתמשת במדידה עצימה ותכופה כדי למדוד את המצבים (כמו לשאול את הנבדק כל שעה - *עד כמה אתה מרגיש בודד*), וככה למקם אותו בסכמה מסוימת. כל סכמה עוזרת לנבא את ההתנהגות של המטופל וככה לסייע לטיפול בו. 
+
+!!! success "[סרטון - תרבות כאישיות](https://www.youtube.com/watch?v=YC7LxSSrJYE&list=TLPQMTcxMDIwMjEsKUfuKgW2Hg&index=1)"
+
+
+[^1]: ממצא של החוקר [סידני בלאט](https://en.wikipedia.org/wiki/Sidney_Blatt)
+[^2]: לכן, ערן קובע, אחד המדורים הכי נקראים בעיתון הוא *ההורוסקופ* - התחושה של הניבוי מנחמת אותנו.
+[^3]: מכאן מגיעות השאלות הפילוסופיות בדבר הרצון החופשי.

פסיכולוגיה/אישיות/פסיכואנליטית.md

@@ -0,0 +1,93 @@
+title: התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד
+
+!!! info ""
+	[מצגת](/פסיכולוגיה/אישיות/תרגול_1.pdf), [מאמר](/פסיכולוגיה/אישיות/פרויד.pdf)
+
+[]
+ב*Remembering, Repeating and Working Through (1914)* **פרויד** מתאר את האישיות שלנו כתוצר של **הלא מודע** - תהליכים דינאמיים משתנים וראשוניים המתקיימים *מחוץ* לתחום התודעה של האדם - תהליכים ראשוניים, בניגוד לתודעה - תהליך שניוני.
+
+תסמינים מודעים חיצוניים הם ביטוי חיצוני לבעיה נפשית פנימית - הוא אינו הבעיה אלא רק מופעה החיצוני. מקורו של התסמין הוא בעימותים לא מודעים שבסיסם בחוויות ילדות.
+
+בטיפול פסיכואנליטי, מטרתנו לעבד לפתור את העימותים האלו דרך הבאתם למודע והתגברות על התנגדויות.
+
+## הזכרות, חזרה ועיבוד
+
+### שלבים בהתפתחות הטכניקה הטיפולית הפרוידיאנית 
+
+- **היפנוזה**
+
+הגנות משותקות, והלא מודע נגיש. השלמת חורים בזיכרון על ידי המטפל והגעה לקתרזיס.
+מגבלות: חסר התהליך המודע.
+
+- **אסוציאציות חופשיות (הבזקי מחשבה)**
+
+המטופל מתבקש להגיד את כל מה שעולה על דעתו.
+
+המטפל מנסה לדלות תוכן מודחק מתוך האסוציאציות של המטופל ומציע פירושים בכדי לעקוף את ההגנות.
+
+מגבלות: זיכרונות נחסמים על ידי ההגנות. 
+
+- **פסיכואנליזה**
+
+חקר ההווה, טיפול בקונפליקטים שעולים בכאן ועכשיו. היזכרות חווייתית ורגשית - פריצת ההגנות. זיהוי ההתנגדויות, שימוש בכלים כגון העברה.
+
+### היזכרות, חזרה וחזרה כפייתית
+
+- **הזכרות – זיכרון מודע של חוויות**
+
+> ההיזכרות האידאלית במה שנשכח ... אינה אלא מצב שבו ההתנגדות מוסטת הצידה לחלוטין
+
+- **חזרה (acting out)**
+
+הזכרות ברמה התנהגותית – האדם מתנהג כאילו הוא חוזר על חוויה מוקדמת, מתנהג (או פועל) את הזיכרון מבלי להיות מודע אליו. על מה חוזרים?  על כל מה שמצא את דרכו ממקורות המודחק שלו אל המהות הגלויה שלו: דפוסים, עכבות או עמדות אשר 
+מקורם בזיכרונות המודחקים. פשרה בין הצורך להיזכר ובין הצורך להדחיק (להגן על עצמו). חזרה יכולה להיות חזרה חיובית, וחזרה שלילית.
+
+- **חזרה כפייתית**
+
+האדם חוזר באופן כפייתי ולא מודע על חוויות, פעולות ואירועים שגרמו לו לסבל בעבר. החייאה מחדש של תמות פנימיות ויחסים מן העבר בהווה. מטרתה הלא מודעת של החזרה הכפייתית היא להביא לחווית תיקון, הפתרון אינו מוצלח ומוביל לחווית הטראומה מחדש בהווה. **ככל שההגנה חזקה יותר, כך החזרה הכפייתית תהיה עוצמתית יותר.**
+
+
+### העברה 
+
+**העברה** היא מקרה פרטי של חזרה - מצב שבו יחס\קשר\רגש מועתק מאדם אחד לאחר. בהעברה, המטופל משחזר דפוס התנהגות ובכך מתיק את העבר הנשכח אל המטפל או אל הסיטואציה הטיפולית **באופן לא מודע**.
+
+העברה מתרחש לרוב ביחס לדמויות מרכזיות בילדות, ונובעת לפי פרויד מ"טעות בזיהוי" שנעלמת מעיני המטופל. המצב הטיפולי ועמימותו של המטפל היא זו שמאפשרת את ההתקה הזו, עד כדי כך שבטיפול ארוך יתכנו העברות שונות או דמויות העברה שונות.
+
+התקדמות הטיפול כרוכה בעיבוד וקשירת ההעברה לחוויות הילדות (פרויד יגיד - סיום הטיפול). ההעברה יכולה להיות חיובית או שלילית, והבנת ההבדלים ביניהן חשובה להבנת התנגדויות בטיפול. 
+
+**העברה חיובית** היא, למשל, תחושה שהמטפל הורי, מגן, ודמות מפתח. הבעיה היא שההעברה הזו מגיעה עם כל המטען הרגשי, ועם חשש להרוס את הקשר - מה שפוגע בתהליך הטיפולי.
+
+מנגד, **העברה שלילית** היא תחושות של חוסר אמון, כעס ועצב כלפי המטפל, מה שכמובן יפגע בשרידות הטיפול.
+
+
+#### העברה ככלי טיפולי
+
+ההעברה הופכת למוקד הטיפול הפסיכואנליטי, על ידי התקה של רגשות ומשאלות מהעימות של המטופל אל המטפל. 
+
+ההעברה משמת עבור המטפל גישה לעימות הפתולוגי של המטופל, הזיכרונות והרגשות המודחקים שלו.
+
+!!! success "[סרטון - העברה בטיפול פסיכואנליטי (מתוך הסופרנוס!)](https://www.youtube.com/watch?v=gnA9-QWmLdU)"
+
+#### העברה נגדית
+
+בדיוק כפי שהמטופל יכול להעביר את הדפוסים שלו אל המטפל, כך גם ההיפך - המטפלים עלולים להעביר כלפי המטופלים שלהם. **העברה נגדית** היא הרגשות שמתפתחים אצל המטפל כלפי המטופל.
+
+פרויד בז לתופעה הזו, ותפס אותה כשלילית מאוד. היום, הקונוטציה פחות קשה, ומשתמשים בה ככלי טיפולי. 
+
+### התנגדות
+
+ההתנגדות אף היא חלק מהסיטואציה האנליטית. התנגדות מהווה אוסף התנהגויות המתרחשות בחדר הטיפולים, המפריעות להתקדמות העבודה האנליטית, כמו שתיקות, שינוי נושא, פרצי צחוק, התקפי כעס, איחור, העלאת נושא ברגע האחרון וכו'.
+
+ניתן לראות בהעברה כסוג של התנגדות. היא מהווה ביטוי התנהגותי של עימות לא מודע - המטופל לא מדבר אלא פועל - מאחר, כועס או מתאהב.
+
+פרויד מדמה את העבודה אל מול ההתנגדות כמאבק בין שני רצונות. הרי מטופל כבר בא לטיפול בניסיון להשתפר - למה שהוא יחבל לעצמו בטיפול?
+
+ההתנגדות היא עימות בין הכוחות שמשמרים את התסמינים ולא רוצים לדעת דבר על הלא מודע (בניסיון להתגונן), לעומת החלקים באגו המטופל שרוצים להחלים יחד עם המטפל.
+
+### עיבוד 
+העיבוד הוא ה חלק העיקרי של הטיפול.  הוא התמודדות ופירוש של תהליכי העברה והתנגדות.
+העיבוד הוא התהליך המאפשר הכרה בתכנים והקונפליקטים הלא מודעים, אשר היועד כה ממוסכים על ידי תהליכי ההעברה והחזרתיות,מעין היפוך של ה-acting out.
+
+אם החזרה היא שחזור בפועל (התנהגות) של הזיכרון, אז העיבוד הוא הספיגה ההדרגתית של הפירוש, של התובנה -  תהליך של הפנמה והתוודעות אשר מוביל לשינוי.
+
+

פסיכולוגיה/דחק/index.md

@@ -0,0 +1,126 @@
+title: טראומה, דחק ואסונות
+
+!!! info "חומר הקורס"
+	 [מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=55273), [סילבוס](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/url/view.php?id=2798318)
+
+
+**דחק** הוא אירוע חיצוני שעמו אורגניזם צריך להתמודד. בניגוד להגדרה הנפוצה, דחק הוא *כל* אירוע חיצוני כחלק ממאבקו של אורגניזם לשרוד. חקר דחק הוא בינתחומי, וכולל גם את מדעי הפסיכולוגיה וגם מדעים נוספים.
+
+לאבד את המפתחות של האוטו, להתחתן, אירועי חיים משמעותיים, טראומה ולחץ כרוני, כמו ממחלה, כולם מהווים אירועי דחק בעצימות שונה.
+
+[פסיכופתולוגיה](/פסיכולוגיה/פסיכופתולוגיה), כמו [PTSD](/פסיכולוגיה/פסיכופתולוגיה/PTSD) ו[דיכאון](/פסיכולוגיה/פסיכופתולוגיה/דיכאון), אירועים חיצוניים כמו [מלחמה](/כלליים/מלחמה) וטרוריזם, קשיים בילדות ונסיבות פוליטיות קשות כולם מהווים מקורות נפוצים של דחק.
+
+## עולם הדחק
+
+!!! info ""
+	[מצגת](/פסיכולוגיה/דחק/1.pdf)
+
+
+!!! warning "תיאור מקרה"
+	"מריה", 12, ממוצא אפרו-אמריקני היספני.
+	
+	אביה הביולוגי נהרג בקרב בין כנופיות כשהייתה בת שנתיים.
+	
+	האם עברה למדינה אחרת (בארה"ב).
+	
+	לאם הייתה נטייה למערכות יחסים עם גברים אלימים.
+	
+	הביאה ילד עם אחד מהם. מריה מטפלת בילד.
+	
+	גדלה בסביבה של עוני, פשע וסמים.
+	
+	---
+	
+	מריה סובלת מתסמינים כרוניים חמורים של דיכאון.
+	
+	מחשבות אובדניות וכוונה אובדנית.
+	
+	חוסר שקט, אנהדוניה.
+	
+	ריכוז פגוע וקשיים בלימודים.
+	
+	---
+	
+	במהלך הטיפול הפסיכולוגי, מריה נאלצה לעבור ניתוח פלסטי מסוכן לתיקון בעיה מולדת.
+	
+	נחשד שיש לה גידול, והסבתא שלה חלתה בסרטן ונפטרה.
+	
+	הוא מושעית מבית הספר, והאם נפרדת מבן הזוג שלה.
+	
+	---
+	
+	שנתיים לאחר תחילת הטיפול, מריה עדיין מטופלת.
+	
+	התסמינים הדיכאוניים משתפרים, אך לא נעלמים לגמרי (*אני תמיד מדוכאת*)
+	
+	ציונים טובים בבית הספר. בדרך לקולג'.
+	
+	עדיין מטופלת.
+
+מריה כותבת על עצמה לאחר הטיפול:
+
+> I  would like to describe myself as a person who looks forward to life, needs to change because life is too short and I do not want to look back at my life and say “I wish I did that and I had that”. I describe myself as a funny and open person who sometimes has an attitude and tends to love everybody.
+
+אז, מהו דחק?
+
+### ההיסטוריה של חקר הדחק
+
+!!! success "[מאמר](https://sci-hub.st/https://psycnet.apa.org/doi/10.1037/gpr0000137)"
+
+*דחק (Stress)* מגיע מלשון *Strictus* בלטינית - להתכווץ, או מצרפתית קלאסית - *Estress* - דיכוי.
+
+החוקר William Shaw Mason האירי סיפק תיאור ראשוני של דחק ב1814-19, באומרו כי 
+
+> העניים, במיוחד הנשים, מתות בצעירותן, ממה שהם קוראים לו דחקות (Stresses), כלומר גלים אלימים מעבודה קשה.
+
+הפיזיולוג הצרפתי Claude Bernard מתאר תיאוריה של *סביבה פנימית* (קרי: הומיאוסטאזיס), אותה הגוף מנסה לייצב באמצעות רגולציה של נוזלים גופניים.
+
+אחריו, הפתולוג הבריטי-קנדי Sir William Osler הציע שהגוף מגיב לתנאי הסביבה בצורה שמשליכה על הבריאות הגופנית בטווח הארוך, בחפשו את הסיבות לתסמיני דחק.
+
+הפיזיולוג האמריקני Walter Cannon זיהה שמצוקה עוצרת את ה*תנועה הפריסטלטית*.
+
+!!! info "[סרטון](https://www.youtube.com/watch?v=8YNH7nCVrbQ)"
+
+קאנון חקר הלומי קרב (*Shell Shocks*) אחרי מלחמת העולם הראשונה, ועקב אחרי ההשלכות של הטראומה על לחץ דם נמוך.
+
+דיבר לראשונה על **הומאוסטאזיס** - שבו הגוף פועל במטריקס אחיד כדי לשמר סביבה פנימית יציבה. הומאוסטאזיס נשמר באמצעות איברי החישה, מערכת העצבים האוטונומית ו - לענייננו - **פחד**.
+
+קאנון פרץ את הדרך להבנת התפקיד של הדחק בתחום ה**פסיכוסומטיקה**. 
+
+קאנון הפריך את תיאוריית הרגש של ג'יימס ולאנגלי. 
+
+ג'יימס סבור ש"קודם אני בורח מהטורף, **ואז** אני חש פחד". לאנגלי קובע כי הרגשות נוצרים על ידי המערכת הואסומוטורית (זו שאחראית על היקף כלי הדם.)
+
+הניסויים של שרינגטון מראים שאפילו כשהמרכז הואסומטורי מושמד, בעלי חיים מביעים תגובות רגשיות.
+
+בעקבות זאת עלתה תיאוריות הרגשות של קאנון ובארד - שמזהה מרכזים רגשיים במוח וזיהתי את תגובת ה**Fight or Flight**.
+
+אחריו, Hans Selye, ביוכימאי אוסטרי-קנדי, הציע את תגובת ה"דחק מול דחק" (Stress vs Stress), וזיהה את תסמונת ההסתגלות הכללית (General Adaptation Syndrome - GAS):
+	1. עוררות. הגוף מתכונן להילחם או לברוח.
+	2. התנגדות. הגוף מתכונן להתקפה מתמשכת של עקה.
+	3. עייפות. ההתנגדות לא יכולה להישמר.
+
+סליה זיהה את ההשפעה של דחק על האיזון ההורמונלי ועל תפקידו של ציר הHPA.
+
+!!! info "[סרטון](https://www.youtube.com/watch?v=QAeBKRaNri0)"
+	
+
+
+זה לא אומר שדחק הוא תמיד דבר רע.
+
+Yerkes & Dodson (1908) הגו את חוק ירקס-דודסון, שזיהה קשר בין גירוי מלחיץ למהירות הלמידה - תחילה בעכברים, שלמדו מהר יותר כשנחשפו לגירוי מלחיץ במידה בינונית.
+
+
+מלחמת העולם השנייה הביאה להתקדמות בחקר הדחק, שסווג תחילה כ'נוירוזיס מלחמה' (War Neurosis), וסווג אחר כך כPTSD. נהגו כמה סולמות לבחינת דחק:
+
+- הסולם של Holmes & Rehe
+
+- סולם "אירועי היציאה" של Paykel - שסיווגו אירועים שהוציאו אנשים מהמעגל החברתי שלהם.
+
+- סולם הערך הדחק של George Brown & Tiril Harris - שהגו שיטות למדידות דחק שלא נשענות על דיווח עצמי (גרוע!).
+	
+	דיווח עצמי הוא משתנה והפכפך - אדם לוחמני יכול לפרש כל הערה עוקצנית כ"ריב גדול" בעוד שאחר לא; בשורה על היריון תהיה שונה לגמרי לנערה בת 16 ואישה בת 40 בטיפולי פוריות; לדיווח עצמי יש היבט פרטני לא אמין. 
+
+
+
+