Hurray

פילוסופיה/בודהיזם.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: בודהיזם
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-26T21:58:29.690Z
+date: 2024-01-26T21:58:32.285Z
 tags: סמסטר א, פילוסופיה, קורסים כלליים, שנה ב, בודהיזם
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-01-25T10:20:35.193Z

פילוסופיה/בודהיזם/אבידהארמה.md

@@ -0,0 +1,102 @@
+---
+title: אבידהארמה
+description: 
+published: true
+date: 2024-02-29T11:30:33.558Z
+tags: 
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-02-29T11:30:31.608Z
+---
+
+# אבידהארמה abhidharma
+
+האבידהארמה היא האסכולה הבודהיסטית המגובשת הראשונה - ומרגע שהתגבשה, כל שאר האסכולות והזרמים נוטים להתייחס אליה בהגותם.
+
+הכתבים הבודהיסטים המוקדמים ביותר נכתבו על עלי בננה ונכרכו לסלים - ומשם ההגות הבודהיסטית נמשלת לשלוש סלים[^13]:
+
+- Sutta
+דברי הבודהה. חשוב לשים לב, שמה שבודהה אומר מכוון לקהל שלו: בסוטטה אחת יאמר, *אין אני*, ובאחת אחרת - *יש אני*. בודהה יעביר את המסר שלו בדרך אחת לברהאמינים, ובדרך אחרת לבעלי המשק.  
+
+- Vinaya
+אוסף החוקים לפיהם הבודהיסט צריך לחיות - כל הבודהיזם פחות או יותר מקבל אותו, בגרסא כזו או אחרת. 
+
+- [^16]Abhidharma
+במאה ה2 לפנה"ס, קמים קהילה של נזירים שאומרים - יש לנו את הסוטטות, יש לנו את החוקים - ועכשיו, אנחנו צריכים לבנות מערכת פילוסופית עקבית באשר למה שהבודהה התכוון[^14]. 
+
+המניע הראשון היה לקחת חלק בעולם הפילוסופי ההודי התוסס - שם, מבלי תורה פילוסופית עקבית, איש לא ייקח אותך ברצינות[^15]. 
+המניע השני הוא לייצר מדריך למדיטציה - כמו מעין פרוטוקול ניסוי - משום שבשלב הזה, אין כמובן את הבודהה עצמו אך גם לא את התלמידים שלו ולא את תלמידי התלמידים שלו. לכן, הם אנשי האבידהרמה מבקשים לכונן שיטה עקבית למדיטציה.
+
+## מסורות אבידהרמיות
+יש בידינו שני מסורות אבידהרמות ששרדו היום - התרוודה [Theravāda](https://en.wikipedia.org/wiki/Theravada), ששרדה בפאלי, והסרווסטיוודה [Sarvāstivāda](https://en.wikipedia.org/wiki/Sarvastivada) - ששרדה רק בסינית ובטיבטית. שתיהן ביקשו לכונן סדר בתפיסה הבודהיסטית, ונשענו, ציטטו ופנו לכתבים הקיימים. 
+
+בתורה האבידהארמות יש הרבה חורים, חוסרים ובעיות - אולי משום שחסרים לנו טקסטים, ואולי משום שהמהאינה גמזו אותם. הפתרונות של האבידהארמה, היכן שישנם, לרוב אינם מספקים.
+
+עיקר העיסוק שלנו באבידהרמה הוא בתור הכר שממנו צמחה המהאינה, זרם מרכזי בבודהיזם.
+
+- קיום ראשוני - אונטולוגיה (dravyasat)
+בתחום האונטולוגי, מתרחש משהו מעניין. התפיסה הבודהיסטית עד אותה נקודה נשענת על פירוק - הסקנדות, 12 החוליות וכדומה. כעת, הבודהיסטים שואלים שאלה מכרעת - *עד איפה אפשר לפרק?*. כשם שהנושא מטריד אותנו (ובמיוחד את הפיזיקאים), הוא מטריד את הבודהיסטים - אבל לא משום שהם מנסים להקים מערכת GPS, אלא כדי לבחון את ההשלכה של הפירוק על המדיטציה. ההוגים האבידהארמים נבהלו לפתע מהמחשבה שאולי, בעצם, הפירוק הוא אינסופי - ולכן, לא ניתן לתיאור ולהדרכה. המציאות שאנו תופסים ביומיום היא רק הקיום הראשוני. 
+
+האבידהארמים קבעו כי הפירוק אינו אינסופי - וכי בסופו של דבר, המציאות מורכבת מ**דהארמות**. **דהארמה** (法) היא תורה, יסוד, אמת. העיסוק בדהרמות, כאמור, הוא עיסוק אונטולוגי - מה יש במציאות. 
+זוהי אינה אותה הדהארמה של הבודהה - אלא משהו בסיסי יותר - אבן יסוד פסיכופיזית של הקיום[^17]. הדהארמה אינה רק רכיב פיזי, אלא גם רכיב נפשי - גם מחשבה מורכבת מדהארמות. 
+
+הבודהיזם מכיר בכמות גדולה של דהארמות - החל מ72 ועד מספר גדול בהרבה. 
+
+הדהרמות מחולקות לכמה סוגים - **צ'יטה** (שכל, תודעה), **סטאסיקה** (אירועים מנטליים), **רופה** (חומר), ו**ניבאנה** (הכחדה, הפסקה). מלבד הניבאנה, כל הדהרמות הן מותנות ב[התהוות מותנית](/פילוסופיה/בודהיזם/מותנית). לכל סוג דהארמה יש עשרות דהארמות כלולות בתוכו - של רגשות, מצבי תודעה, חומרים וכדומה. המיפוי הזה נועד כדי לפרק ולהתמקד, ולהנחות את המודט בדרך הראויה (תתמקד ברגש כזה, תחפש תחושה כזו וכזו...). 
+
+> הקושי העיקרי של האבידהראמה הוא סביב מושג ה**Svabhava** - מהות עצמית, קיום מהותני. מצד אחד, הם רוצים להיפטר מהרעיון של המהות - הכל ריק - ומנגד, אם הכל ריק וחסר מהות - מה יש? האבידהראמה מנסה ליישב את הסתירה הזו בדרך אמצע. אלא שמתנגדי האבידהרמה טוענים, שעצם כינון הדהארמות הוא מהותני[^18] - ובכך מפספס את המטרה.
+{.is-warning}
+
+התשובה של האבידהארמים היא שהדהראמה אינה נצחית - והיא מתקיימת לזמן קצרצר (שבריר שניה), מופיעה ונכחדת מרגע לרגע. כמו כן, הדהארמות הן מותנות ומתנות - דהארמה X מולידה דהארמה Y - ותמיד מופיעות בהרכב, ולא לבד. בשביל שמשהו יהיה סיבת עצמו עצמאי, ובלתי מותנה[^19]; הדהארמות, לשיטתם, לא עונות להגדרה זו.
+
+המתנגדים מציינים שאחת מהן - הניבאנה - כן נצחית, ובלתי מותנית, ולאור זאת - כיצד הדהארמה הזו שונה מה[ברהאמן האופנישדי](/פילוסופיה/בודהיזם#המהפכה-האופנישדית), או מכל תפיסה מהותנית אחרת? מה מונע מאיתנו לטעון שהניבאנה אינה המהות?
+
+> The arising of an effect that is inferred by way of a causal complex is characterized as a svābhava of that causal complex, because \[the capacity for\] the effect's production does not depend on anything else (Dharmakirti, 6-7CE)
+
+הפתרון שמציע דהארמהקירטי הוא שעצם התלות ההדדית של הדהארמות פותרת את הקושי המהותני - משום שאין לעולם לא לבד, אין להן כוח מהותי.
+
+- קיום משני (prajnapatisat) - זמן וסיבתיות
+האבידהארמים מאמינים שאין באמת זמן רציף - משום שהדהראמות באות והולכות במהירות, בהיותן חסרות מהות. כל קשר בזמן - *האדם הזה (מאז) הוא האדם הזה (היום)* דורשת מהות מסוימת שנשארת, שאותה שוללים האבידהרמים[^20]. דברים נוצרים וחולפים במהירות שיא[^21], בקשר מהותי - אך לא שורדים בזמן. האבידהארמים מציעים 4 תיאוריות לשינוי, במקום הזמן:
+
+1. Dharatrāta
+מצב ולא חומר. דמיינו זהב: הוא יכול להיות גוש, או ספל, או פסל של בודהה. כל אלו הם בסך הכל מצבים שונים של הזהב; זה לא שזה היה גוש ונהיה פסל, אלא פשוט מצבים שונים. הטענה פה חזקה מאוד - אנחנו הרי לא באמת *רואים* זמן, אלא מצב -  ועל הרקע הזה האבידהארמים שוללים את הזמן. מה זה זמן? אני לא יודע; מעולם לא ראיתי אותו. הם טוענים, למעשה, שהעבר, הווה והעתיד (הגוש, הספל והפסל) מתקיימים בו-זמנית.
+
+2. Ghosaka
+תכונות או מאפיינים. הבודהיסטים מושלים את המושג לגבר שנמשך לכמה נשים בו-זמנית: גם כשהוא נשוי, יש לו קשר עם נשים מהעבר, או מהעתיד - יש כל הזמן יחסי גומלין עם כל מיני גורמים בעולם. מים הם גם במעיין
+
+3. Vasumila
+התנאים שבהם הדברים מופיעים, שמשרים תחושה של זמן. כשאתה צמא במדבר, המים הם בעתיד שלך; כשאתה שותה ורווה מהמים, המים הם בהווה שלך; אחרי שהמשכת הלאה, הם בעבר שלך. אבל למעשה, המים הם אותם מים כל הזמן, ומה שמשתנה הוא רק המצב שלהם. המים, משאתה שותה אותם, נהפכים למים שמרווים אותך, בקשר סיבתי - אבל התנועה הזו אינה רציפה, אלא מצבים מותנים, שמתנים עוד מצבים.
+
+4. Buddhadeva
+יחסים. לפי האבידהארמים, זמן מובן רק באופן יחסי: בת מובנת רק ביחס לאמא, אבל האמא היא גם בעצמה בת.
+
+
+- אפיסטמולוגיה
+התודעה שלנו, והמציאות כולה, קיימת ונכחדת בכל רגע במהירות: ברגע שאני מצליח לתפוס דבר מה, הוא כבר הולך ונעלם ונולד שוב. ההבנה שלנו אינה יכולה באמת להיות עדכנית: כל אימת שאני מבין משהו, הוא כבר איננו. התפיסה הזו שמה אותנו במשבר - איך בכלל מבינים את המציאות, ואת האמת?
+
+1. סרווסטיוודה
+התשובה של הזרם הזה אומרת שאין זמן - עבר, הווה ועתיד קיימים ביחד, וסיבה ותוצאה קיימים גם יחד.
+
+2. תרוודה
+לעומתם, התרוודה טוענים שהתודעה פועלת מהר יותר מהתופעות במציאות - ולכן יכולה לתפוס אותה. הם מושלים את זה לאישה גבוה שהולכת עם גבר נמוך - כל צעד שלה נושא אותה רחוק יותר, אבל הם עדיין הולכים כזוג - הגבר פשוט עושה יותר צעדים. כך גם התודעה והמציאות - המציאות זזה בצעדים גדולים, אבל התודעה צועדת מהר יותר ומדביקה אותה.
+
+[^1]: חשבו על הדמות המייצגת של הנצרות - ישו הצלוב - לעומת זו של הבודהיזם - הבודהה יושב במדיטציה מתחת לעץ הבודהי וזוכה להארה. אפילו הייצוג הזה נובע מהשפעה הליניסטית, שפיסלה את בודהה - הסימן של הבודהיזם המוקדם היה רק מושב המדיטציה, עץ הבודהי.
+[^2]: שימו לב מקור הסמכותי במסורות האיסלאם, היהדות והנצרות - נביאים, אלים ומלאכים - לעומת הבודהיזם: התגלית של הבודהה, אדם רגיל, באמצעות התבוננות מדיטטיבית.
+[^3]: זו תפיסה שהמערב נוהג לייחס לבודהיזם, באופן מוטעה - ובמיוחד למונח הMindfulness.
+[^4]: מסנסקריט - מקבילה למילה cor בלטינית, שמשמעותה *מעשה לב*. *אמונה היא עניין של הלב הרבה יותר משהיא עניינו של השכל* (אדוארד קונזה).
+[^5]: המילה *מדיטציה* היא מערבית לגמרי; אין לה מילה מקבילה במזרח. מקורה יווני, ופירושה להיות שרוי במחשבות (כמו ה*Meditations* של דקארט).
+[^6]: טיפוח או פיתוח מנטלי - מונח ייחודי לבודהיזם.
+[^7]: samatha
+[^8]: vipassana
+[^9]: היוגה אינה ייחודית לבודהיזם, אך ישנה יוגה בודהיסטית מובחנת
+[^10]: *kleshas*
+[^11]: samhādhi
+[^12]: מצב תודעתי, מצב כניסה
+[^13]: Tripittaka
+[^14]: ניתן למשול את השאיפה הזו למשנה.
+[^15]: ההודים, אומר ארז, *לא היו פראיירים* - וניהלו שיח פילוסופי תוסס בתחומים כמו הכרה, שפה, לוגיקה וכדומה.
+[^16]: *Concerning the Dharma* - אודות המציאות
+[^17]: הכוונה *אינה* לחלקיקים פיזיקליים, כמו שאנחנו נוהגים לחשוב עליהם.
+[^18]: האבידהארמים חושבים שדהראמה היא אחרת, אבל באותה מידה, המתנגדים יכולים להחליף את המושג *דהארמה* ב*אטמן*, *אידאה*, *נשמה*, או מה שזה לא יהיה. מתוקף מה הקביעה שהדהארמה לא מהותנית?
+[^19]: כך חשב גם אריסטו במושג ה[עצם](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#מה-זה-להיות-what-is-being)
+[^20]: חשבו על בננה מבשילה - הבננה הירוקה הזו נהפכה לבננה הצהובה הזו נהפכה לבננה השחורה הזו. אבל מה מהבננה שרד? איזו מהות יש לבננה שמאפשרת לה להיות אותה הבננה? האבידהארמה שוללת את הרעיון הזה - וקובעת למעשה שזו לא אותה בננה, אלא רק אשליה.
+[^21]: המונח ההודי הוא *ksana*, שבמערב מבינים באופן די שרירותי כ~0.13333 שניות. ההודים אוהבים לשחק עם הזמן, עם טווחים בין מאות מיליארדי שנים לשברירי שנייה, כשכל טווח כזה מקבל מונח מפוצץ או סיפור. *קולפה*, למשל, היא משהו כזה: דמיינו שיש סלע בזלת אדיר, 10 ק"מ על 10 ק"מ, ופעם במאה שנה ציפור עם צעיף משי איכותי חולפת על פניו. משך הזמן שייקח לסלע להישחק ככה לאבק הוא *קולפה* - שמישהו במערב חישב כמלנטלפים שנים.

פילוסופיה/בודהיזם/אטמן.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: האני - אטמן ואנאטמן
 description: 
 published: true
-date: 2024-02-01T11:05:21.145Z
+date: 2024-02-01T11:05:22.989Z
 tags: סמסטר א, פילוסופיה, קורסים כלליים, שנה ב, בודהיזם
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-01-25T11:40:15.121Z

פילוסופיה/בודהיזם/האמיתות.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: ארבע האמיתות הנאצלות
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-25T11:16:11.897Z
+date: 2024-01-25T11:16:13.836Z
 tags: סמסטר א, פילוסופיה, קורסים כלליים, שנה ב, בודהיזם
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-01-04T10:12:24.590Z

פילוסופיה/בודהיזם/הדרך.md

@@ -0,0 +1,113 @@
+---
+title: הדרך הבודהיסטית
+description: (לא רק מדיטציה)
+published: true
+date: 2024-02-29T11:30:32.075Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, בודהיזם
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-02-15T11:05:40.015Z
+---
+
+# מדיטציה bhavana
+המדיטציה[^5], אבן דרך משמעותית בבודהיזם, אינה ייחודית לו; היא קיימת גם באיסלאם הסופי, בקונפיוציוניזם, בנצרות, בהינדוהיזם ואפילו ביהדות.  בכולם היא מהווה מעיין התבוננות שקטה וקשובה באדם וברגשותיו.
+
+אלא שבניגוד לשאר המסורות האלו, שם המדיטציה היא עניין די שולי, בבודהיזם היא משחקת תפקיד מפתח: היא סימן ההיכר של המסורת הבודהיסטית[^1]. המדיטציה חיונית לתפיסה הבודהיסטית: לא ייתכן שחרור בלא מדיטציה. היא הכלי העיקרי ששימש את הבודהה להגיע לתובנות שעל בסיסן בנה את התורה שלו[^2].
+
+השלווה והבוננות שמבקשת לטפח השלווה דומה במובנים מסוימים לטיפול פסיכולוגי - היא גורסת כי ההבנה שנרכוש במדיטציה, כמעט אמפירית, של התהליכים התודעתיים שלנו תביא איתה את ההארה, והאושר. היא שואפת למצב שבו התודעה שלנו לא נעה בלהט, כמו כוונת לעבר המטרה או להבה של נר, אלא מסוגלת לשהות לרגע - מבלי להתרוצץ - במקום אחד. 
+
+ישנה סברה כלשהי שהבודהיסטים יושבים כל היום במדיטציה - היא כמובן לא נכונה. הנזירים הבודהיסטים קוראים גם תפילות וסוטרות; תורמים מתנות לבודהה; חגים סביב אתרים בודהיסטים; ועוד אינספור פעולות דתיות. זאת משום שהישיבה הצורנית היא רק אחת הדרכים למדיטציה: כל הרכיבים האלו, כשהם נעשים בעוררות מודעות, כניסיון לתרגל ריכוז ודרך טובה - גם הם בהוואנה. ההתכוונות שלנו מאחורי הפעולה היא זו שהופכת אותה למדיטטיבית. 
+
+> מדיטיציה אינה רק ישיבה.
+{.is-warning}
+
+> להימנע מלעשות רע, לעשות טוב ולטהר את התודעה - זו תורתם של הערים
+^דהמפדה^ ^183^
+
+
+ההתנהגות המוסרית היא אמונת מפתח של בודהיזם. כל עוד לא תאמן את התודעה שלך, ורק תימנע מהתנהגות רעה, גורס הבודהיזם, לא תוכל לשנות את דפוסי התודעה המזיקים שלך - רק *להדחיק* אותן. מנגד, רק אימון התודעה לא מספיק[^3] - גם אם תשב בהתבוננות כל היום, מבלי לפעול בצורה מוסרית, רק תעמיק את הדפוסים הנפשיים שמסבים לך סבל - ולא תגיע להארה.
+
+הבודהיזם מכיר בכך שישנם דפוסים נפשיים מועילים, שברצוננו לפתח, ואחרים, שאינם מועילים - ורוצים להיפטר מהם. המדיטציה[^6] מבקשת לטפח את המצבים האלה - כמו *שלווה*[^7], *תובנה* או *ראיה חודרת*[^8],. הפיתוח של המצבים האלה אינו רק במדיטציה - אלא גם בפועלנו היומיומי בעולם; כל מה שאנו עושים בעולם הוא הזדמנות לתרגול.
+
+הבודהיזם דוגל גם ביוגה[^9] - שימוש בגוף ובנשימה על מנת ליצור מצבי תודעה אחרים, שיטפחו את הנפש. ישנן, בגדול, שתי קטגוריות של מדיטציה בודהיסטית:
+
+
+## שלווה
+
+מדיטציית שלווה[^7] מבקשת *לעצור* את התודעה, לעצור או לפחות להאט את הזרם האסוציאטיבי הבלתי-פוסק. השאיפה היא להגיע לריכוז עמוק, תודעה אסופה - *סמהאדי*[^11].
+> זוהרת היא התודעה, נזירים, אולם לפעמים היא מזדהמת בזיהומוים שבאים מבחוץ. האדם הרגיל, נטול ההבנה, אינו יודע אותה כפי שהיא באמת
+^Anguttara^ ^Nikāya^
+
+חמש איכויות מאפיינות מדיטציה זו - חמשת מרכיבי ה*דדהיאנה* וארבע ה*ג'אנות[^12]*:
+
+- מחשבה מכוונת - vitakka
+- בחונת תשומת לב מתמשכת - vicāra
+- שמחה מתמשכת - piti priti
+- עונג והנאה - sukha
+- יציבות תודעתית - סמהאדי - *ריכוז כניסה* (upcāra-samādhi)
+
+ליציבות התודעתית הזו מכוונים הבודהיסטים באינספור דרכים - מלשבת בריטריטים "בריח קטורת בהוד השרון" ועד מדיטציה לצד גופות מרקיבות ועוד מצבים עוכרי שלווה.
+
+ככל שמתקדמים ברמות התודעה,  אנחנו לא רוכשים *יותר* מהתכונות האלו - אלא מאבדים מהן. פסנתרן מתחיל, למשל, יצטרך לשבת בריכוז ולהתאמן, לזמן את המוטיבציה, לחוש את ההנאה - לעומת פסנתרן קונצרטים, שיכול פשוט לשבת ולנגן. עם הדרך לעבר הסמהאדי, מגיע הצמצום - נעלמת המחשבה המכוונת, תשומת הלב המתמשכת, העונג וההנאה - ונשארים רק עם הסמהאדי.
+
+> ההשקטה של מדיטציית השלווה **אינה המטרה** - אלא האמצעי לסוג הבא של מדיטציה: הויפאסאנה
+{.is-warning}
+
+### תודעה אסופה - סמהאדי
+השאיפה במדיטציה הזו היא למצוא נוגדים לחמשת המזהמים[^10]: התשוקה לעונג החושי, סלידה ושנאה, קהות ולאות, אי-שקט ודאגה, וספק. היא מבקשת לעשות זאת בזכות ה*סמהאדי* - ריכוז עמוק באובייקט אחד - תכונה בסיסית של התודעה, ושהייה - נוכחות. היכולת שלנו לריכוז עמוק אמנם מולדת, אך חלשה ואינה מפותחת - ואנו שואפים לטפח אותה. האובייקט יכול להיות הנשימה, להבה של נר, או מחשבה. הכוונה היא לבצע אי-התניה, כדי שהתודעה תוכל לשהות באותה הנקודה בלי הפרעה. הבודהיסטים מאמינים שבשלב מסוים, התודעה לא רק מסוגלת להתרכז רק בדבר אחר - אלא להתרצות מדבר אחד. זו יכולת בסיסית ומהותית בבודהיזם.
+
+### תודעה מרוכזת - סאטי
+לעומת הסמהאדי, רכיב ה*סאטי* הוא הזיכרון הפעיל. היכן שהסמהאדי הוא *להיות מרוכז*, והסאטי הוא *לזכור להיות מרוכז*, מרגע לרגע.
+
+## תובנה
+מדיטציית תובנה[^8] - *ויפאסאנה* היא מדיטציה *אנליטית*. אחרי שהשגת את השליטה על התודעה עם ה*סמהאדי*, תוכל להתחיל לנתח איך הגוף שלך פועל, איך [12 החוליות](/פילוסופיה/בודהיזם/מותנית#12-החוליות) מעצבות אותך בכל רגע, איך הטבע והמציאות עובדים. תחילה, אנחנו מרכזים את התודעה - כמו קרן לייזר, או פנס - ואז אנו יכולים להשתמש בה להאיר את דרכי העולם, ולחקור - לראות איך הדברים עובדים.
+
+המדיטציה עוסקת באמיתות המפתח של הבודהיזם:
+
+- שלושת סימני הקיום: אניצ'ה, דוקהה, ואנאטמן
+- ארבע האמיתות
+- ארבעת המוקדים תשומת הלב: גוף, תחושות, תודעה, תהליכים גופניים ומנטליים (הסקנדות)
+
+הויפאסאנה מבקשת להבין כיצד הדברים האלו חלים ופועלים עלינו כל רגע ורגע. נסו למשל להתרכז במדיטציה במצח שלכם ("עד עכשיו בכלל לא חשבתם על זה שיש לכם מצח"). כמה דברים קורים שם? חום וקור, לחץ והרפיה, כאב ועקצוצים. אם נתרכז בו לזמן ממושך, נגלה את כל הדברים האלה, רק בחלק הקטן הזה. 
+
+עכשיו דמיינו מה נוכל להבין בהסתכלות כזו על הגוף כולו - ואפילו רחוק יותר, על המחשבה. 
+
+> כפי שבנאי או שולייה של בנאי, הבוחן את ידית האיזמל שלו ורואה בה את טביעות אצבעותיו ואגודלו, אינו יודע עד כמה נשחקה הידית באותו היום או ביום הקודם או לפני כן, אולם הוא יודע כאשר נשחקת הפיסה האחרונה שלה - כך גם הנזיר שעוסק במדיטציה אינו יודע עד כמה נשחקו המזהמים באותו היום או ביום הקודם או לפני כן אולם משנשחקה הפיסה אחרונה \[שלהם\] אז הוא יודע.
+> Anguttara Nikaya, גתין 231
+
+## אמונה ואמון
+יש הנחה במערב שהבודהיזם הוא דבר רציונלי גרידא. ראו את הסוטרה הזו:  
+
+
+> The Kalamas of Kesaputta said to the Blessed One, *Lord, there are some brahmans & contemplatives who come to Kesaputta. They expound & glorify their own doctorines, but as for the doctorines of others, the ydeprecate them, revile them, show contempt for them, & disparage them. And then other brahmans & contemplatives come to Kesaputta. They expond & glorify their own doctorines, but as for the doctorines of others, they deprecate them, revile them, show contempt for them, & disparage them. They leave us absolutely uncertain & in doubt: Which of these venerable brahmans & contemplatives are speaking the truth, and which ones are lying?*
+>
+> ---
+>
+> *Of course you are uncertain, Kalamas. Of course you are in doubt. When there are reasons for doubt, uncertainty is born. So in this case, Kalamas, don't go by reports, by legends, by traditions, by scripture, by logical conjecture, by inference, by analogies, by agreement through pondering views, by probability, or by thought, 'This contemplative is our teacher.'. When you know for yourselves that, 'These qualities are unskillful; these qualities are blameworthy; these qualities are criticized by the wise; these qualities when adopted & carried out, lead to harm & to suffering' - then you should abandon them*
+^Kalama^ ^sutta,^ ^trans.^ ^Thanissaro^ ^Bhikkhu,^ ^1994^
+
+על סמך האומנה הזו, הבודהיזם מוצג כאמונה רציונלית - *מדוע שתאמין לי? נסה בעצמך!*. אולם, אסור להתעלם מיסוד האמונה - *שרהאדא*[^4] - שקיים בבודהיזם, ולעיתים מודחק במערב. האמונה בבודהיזם אינה רציונלית גרידא; אלו שעושים מדיטציה כי ראו את הבודהה זוכה להארה אינם עושים זאת בהכרח מתוך היקש לוגי - אלא גם ממשאלת לב. המדיטציה עצמה כרוכה במידה מסוימת של אמונה, ועובדת יותר טוב עם ביטחון בכך שהיא עובדת, שאינו בהכרח מושרש לוגית. 
+
+> המלצה: מדיטציית Satipatthana (במצגת)
+{.success}
+
+[^1]: חשבו על הדמות המייצגת של הנצרות - ישו הצלוב - לעומת זו של הבודהיזם - הבודהה יושב במדיטציה מתחת לעץ הבודהי וזוכה להארה. אפילו הייצוג הזה נובע מהשפעה הליניסטית, שפיסלה את בודהה - הסימן של הבודהיזם המוקדם היה רק מושב המדיטציה, עץ הבודהי.
+[^2]: שימו לב מקור הסמכותי במסורות האיסלאם, היהדות והנצרות - נביאים, אלים ומלאכים - לעומת הבודהיזם: התגלית של הבודהה, אדם רגיל, באמצעות התבוננות מדיטטיבית.
+[^3]: זו תפיסה שהמערב נוהג לייחס לבודהיזם, באופן מוטעה - ובמיוחד למונח הMindfulness.
+[^4]: מסנסקריט - מקבילה למילה cor בלטינית, שמשמעותה *מעשה לב*. *אמונה היא עניין של הלב הרבה יותר משהיא עניינו של השכל* (אדוארד קונזה).
+[^5]: המילה *מדיטציה* היא מערבית לגמרי; אין לה מילה מקבילה במזרח. מקורה יווני, ופירושה להיות שרוי במחשבות (כמו ה*Meditations* של דקארט).
+[^6]: טיפוח או פיתוח מנטלי - מונח ייחודי לבודהיזם.
+[^7]: samatha
+[^8]: vipassana
+[^9]: היוגה אינה ייחודית לבודהיזם, אך ישנה יוגה בודהיסטית מובחנת
+[^10]: *kleshas*
+[^11]: samhādhi
+[^12]: מצב תודעתי, מצב כניסה
+[^13]: Tripittaka
+[^14]: ניתן למשול את השאיפה הזו למשנה.
+[^15]: ההודים, אומר ארז, *לא היו פראיירים* - וניהלו שיח פילוסופי תוסס בתחומים כמו הכרה, שפה, לוגיקה וכדומה.
+[^16]: *Concerning the Dharma* - אודות המציאות
+[^17]: הכוונה *אינה* לחלקיקים פיזיקליים, כמו שאנחנו נוהגים לחשוב עליהם.
+[^18]: האבידהארמים חושבים שדהראמה היא אחרת, אבל באותה מידה, המתנגדים יכולים להחליף את המושג *דהארמה* ב*אטמן*, *אידאה*, *נשמה*, או מה שזה לא יהיה. מתוקף מה הקביעה שהדהארמה לא מהותנית?
+[^19]: כך חשב גם אריסטו במושג ה[עצם](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#מה-זה-להיות-what-is-being)
+[^20]: חשבו על בננה מבשילה - הבננה הירוקה הזו נהפכה לבננה הצהובה הזו נהפכה לבננה השחורה הזו. אבל מה מהבננה שרד? איזו מהות יש לבננה שמאפשרת לה להיות אותה הבננה? האבידהארמה שוללת את הרעיון הזה - וקובעת למעשה שזו לא אותה בננה, אלא רק אשליה.
+[^21]: המונח ההודי הוא *ksana*, שבמערב מבינים באופן די שרירותי כ~0.13333 שניות. ההודים אוהבים לשחק עם הזמן, עם טווחים בין מאות מיליארדי שנים לשברירי שנייה, כשכל טווח כזה מקבל מונח מפוצץ או סיפור. *קולפה*, למשל, היא משהו כזה: דמיינו שיש סלע בזלת אדיר, 10 ק"מ על 10 ק"מ, ופעם במאה שנה ציפור עם צעיף משי איכותי חולפת על פניו. משך הזמן שייקח לסלע להישחק ככה לאבק הוא *קולפה* - שמישהו במערב חישב כמלנטלפים שנים.

פילוסופיה/בודהיזם/מהיאנה.md

@@ -0,0 +1,254 @@
+---
+title: מהיאנה
+description: 
+published: true
+date: 2024-03-14T11:42:05.909Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, בודהיזם, מהיאנה
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-02-29T11:45:49.214Z
+---
+
+מתודת הפירוק שאיתה החל הבודהה מאיימת לקחת אותנו למקומות ניהליסטים, כפי שחשש זרם ה[אבידהארמה](/פילוסופיה/בודהיזם/אבידהארמה). מדוע שנקבל את כל הפירוק הקיצוני הזה, במקום פשוט לוותר על הבודהיזם? באיזשהו מקום, עברנו מהרעיון של הבודהה, כרופא לבעיית הסבל, לסף הניהיליזם. כתנועת נגד לכיוון הזה, קמה מסורת ה**מהיאנה**[https://en.wikipedia.org/wiki/Mahayana] - אחת משתי המסורות העיקריות כיום, והגדולה ביותר. בערך במאה ה2 לפני הספירה, התנועה הזו קמה באיזשהו אופן - אנחנו לא יודעים איך - וחוללה שינוי אדיר בתפיסה ובפרקטיקה הבודהיסטית. 
+
+לצד המהיאנה, רק מסורת התרוודה שרדה מהעת העתיקה, וכיום שתי מסורות אלו הן הדומיננטיות בעולם הבודהיסטי - שנעלם מהודו עם האליטות וממרכז אסיה אך הגיע עד יפן ומונגוליה[^0].
+
+![map.theravada_mahayana.png](/פילוסופיה/בודהיזם/map.theravada_mahayana.png)
+
+
+בערך ב~100-200 לפנה"ס קמות קבוצות של נזירים ומתחילות לשאול שאלות קשות על התפיסה שלהם. הבודהיזם, הם החלו לחשוב, הוא קצת יותר מדי פרטני: כל אדם טרוד בשחרור שלו. האם הרעיון של השחרור העצמי לא סותר את היעדר האני? את ההיאחזות?
+
+המהאינה ("המרכבה הגדולה") התקוממו כנגד הגישה הזו, אותה כינו ההינאיאנה ("המרכבה הקטנה"), וביקשו לשחרר לא רק את האליטות, בעלי האמצעים שדואגים לעצמם אחד אחד, אלא את *כ ו ל ם* - כל היצורים החיים. במקום ה*ארהאט* - המשוחרר, זה שהגיע להישג של הבודהה, הם מציבים את ה*בודהיסאטווה* - זה שהגיע להארה, וכעת מסייע לאחרים. הבודהה, הם אומרים, לא היה ארהאט - אלא בודהיסאטווה; הוא לא חיפש רק להשתחרר בעצמו - אלא לשחרר את כל היצורים החיים. הוא לא יצא מן העולם מיד - אלא נשאר בו, ללמד ולסייע לאחרים. הוא לא דאג לעצמו, וכך נאחז - אלא ויתר על עצמו, ומחק את הגבולות בינו לאחר. המהיאנה מזהים זיהוי מוחלט בין החוכמה לחמלה, ומאמינים שהשניים בלתי-נפרדים: החמלה נולדת מההבנה שהכל ריק, שאין גבולות ביננו לבין האחרים.
+
+
+[^0]: כל כסות של בודהיזם בהודו היא אשליה - פליטים טיבטיים ותופעות מודרניות, ולא שריד היסטורי אמיתי.
+
+# תפיסת הריקות
+
+> [טקסט - שירת השורש של דרך האמצע](/פילוסופיה/בודהיזם/שולמן_שירתהשורש.pdf)
+{.is-info}
+
+
+ה*ריקות* שבלב המהייאנה אינה רק רעיון מרכזי בבודהיזם, אלא מערכת פילוסופית של ממש. ההוגה העיקרי מאחוריה הוא נגרג'ונה[^1], שעיקר הגותו בספר *שירת השורש של דרך האמצע*.
+
+על רקע השגשוג הפילוסופי, קם זרם שמזהה בעיות בבודהיזם שקדם לו, ומתקומם כנגדן. אלו הם ה*המהייאנה*[^6] - **המרכבה הגדולה** - שמכנים את אלו שקדמו להם ה*הינאיאנה*[^7] - **המרכבה הקטנה**[^2]. 
+
+המהייאנה מנסים להחזיר את הבודהיזם חזרה לעולם, מן השאיפה להשתחרר ממנו. הבודהיזם הקדום תופס את העולם כ*סמסרה* - כלא שאנו רוצים לברוח ממנו. המהייאנה טוענים שישנה סתירה בתפיסה הזו, משום שהיא ממוקדת רק ב*אני* - ומה עם כל השאר? מה עם אלו שאין להם את המשאבים, את הקיבולת, להשתחרר מהסבל?
+
+המהייאנה מבקשת שחרור מתוך חמלה אל כל אלו, וליצורים החיים כולם; השחרור אינו בשבילי, אלא כדי שאוכל להישאר כאן, ולעזור לכל היצורים החיים להשתחרר. אדם שכזה, שניצב על הסף לשחרור ובוחר להישאר בעולמנו שלנו, הוא **בודהיסאטווה**[^3]. הבודהיסאטווה מחזיק בחוכמה מסוימת, שמאפשרת לו לנתק את ההפרדה בינינו לכל היצורים החיים - וזוהי **הריקות[^4]**. המהייאנה מזהים זיהוי מוחלט בין הריקות לחוכמה: אלו שרואים את המציאות כפי שהיא, חייבים להיות חומלים. החמלה, לשיטתם, היא הכרח לוגי - לא מעלה מוסרית.
+
+> הכוונה כאן היא *לא* לרחמים - *אני, מעמדתי העליונה, חש כלפיך אמפתיה* - אלא לחמלה - זיהוי מוחלט בין הכאב שלי והאושר שלי לזה של כל היצורים החיים.
+{.is-warning}
+
+הבודהיסטים משווים את תפיסת הריקות לתפיסת נחש, או ללקיחת תרופה: אם תתפוס נחש מהצד הלא נכון[^5], או תיקח תרופה במינון הלא נכון, אתה תינזק - יותר מאשר אם לא היית אוחז בנחש או נוטל את התרופה כלל. זוהי תפיסה קיצונית, שאי-הבנה שלה יכולה להיות הרסנית. אז איך עלינו להבין את הריקות?
+
+נגרג'ונה מייסד את תפיסת הריקות - *דרך האמצע של הריקות*. בתפיסה זו, הוא מנסה לבסס איזשהו יחס בין המציאות הנתפסת, למציאות המוחלטת.
+
+בפילוסופיה המערבית והמזרחית כאחד ישנה תפיסה רווחת שישנה איזושהי *אמת*. יש עולם שם בחוץ, שאפשר לגלות או לתאר בחוקים פיזיקליים. התיאור שלנו הוא האמת היחסית - והיא לעד תחטא מהאמת המוחלטת. 
+
+תפיסת הריקות אינה רעיון חדש, והמהייאנה לא מציגים אותו ככזה: הוא מופיע כבר בסוטרות של הבודהה:
+
+> *It is said that the world is empty, the world is empty, lord. In what respect is it said that the world is empty?* The Buddha replied, *Insofar as it is empty of a self or of anything pertaining to a self: Thus it is said, Ānanda, that the world is empty*.
+> Suñña Sutta
+
+הריקות בתפיסתו של הבודהיזם הקדום נובעת מה[אנאטמן](/פילוסופיה/בודהיזם/אטמן#אנאטמן) - אין אני. על רקע התפיסה הזו, ה[אבידהראמה](/פילוסופיה/בודהיזם/אבידהארמה) מרחיבה את הרעיון הזה - בכך שאם מפרקים את העולם היחסי, הנתפס, מגיעים בסופו של דבר לאמת המוחלטת - הדהארמות. אין קיום עצמי, משום שאותן הדהארמות הן רגעיות, ומגיעות רק בהרכבים, כחלק משרשרת של [התהוות המותנית](/פילוסופיה/בודהיזם/מותנית). המהיאנה טוענים כלפי האבידהארמים שהם בסך הכל מציגים מפה למדיטציה, שמטרתה לעזור למתרגל להשתחרר - ולא אמת של ממש[^9]. אלא שבשלב מסוים, היחסיות הזו אבדה, והאבידהארמים התדרדרו לאמונה ש*באמת* יש דהארמות, במציאות המוחלטת. נגרג'ונה קם נגד הזיהוי הזה. 
+
+כל שינוי, אומר נגרג'ונה, כרוך בפירוק: דבר שהוא מוחלט ושלם לא משתנה. חשבו על אטומי מימן ואטום חמצן מתחברים למים: אם כל אחד מהם שלם, למה שהם יתחברו למים? הם עושים זאת כי המימנים "צריכים" אלקטרונים, וכך נובע שינוי. כיצד, אפוא, אנחנו יכולים להסביר את הדהארמות? למה בכל שדהארמה תופיע ותיעלם?
+
+> המלצה: Comparative Philosophy and the philosopy of scolarship: On the Western Interpretation of the Nagarjuna - שמשווה את התפיסות של נגרג'ונה לפילוסופים שונים במערב.
+{.success}
+
+את הפילוסופיה של נגרג'ונה קשה מאוד להבין: הוא מציף המון שאלות וממאן לתת תשובות ממשיות. לשאלה *מה יש*, סביר שהיה משיב *ריקות*. כדי לנסות להבין את נגרג'ונה, כדאי להבין את ההקשר שבו הוא פעל.
+
+ספקנים מערביים, כמו פירון, ניסו באמצעות הספקנות להשהות שיפוט, ולהוביל לשלווה של שיוון נפש - *אטאראקסיה*. זהו לא המניע של נגרגו'ונה.
+
+> בעלי התודעה **חברת הבסיס**, שעברה מעבר לקיום ואי-קיום, מבינים את המשמעות העמוקה שאינה ניתנת לתפישה של התנאי.
+> נגנרג'ונה, *שישים ההגיונות*
+
+ריקות נמצאת מעבר לקיום ואי-קיום, אומר נגרג'ונה. הוא מתבסס על תפיסת האנאטמן - אין אני, אבל זה לא שאין שם שום דבר; יש דבר כלשהו, שאינו מגובש לכדי *אני*, אבל חי ופועל בעולם, חסר מהות מולדת. זה לא *יש*, וזה לא *אין* - וזו דרך אמצע שנגרג'ונה מבקש לחזור אליה.
+
+> **ההתהוות המותנית**, שהיא ההשקטה המורכבת של עומס ההדמיה. אין בה הכחדה או היווצרות ואין בה ביטול או נצחיות ואין בה אחדות או ריבוי והיא אינה באה ואינה הולכת. אותה לימד הבודהה, גדול המורים ואותו אני מהלל.
+> נגרג'ונה, פתיחת *שירת השורש של דרך האמצע*
+
+*ההדמיה* היא הניסיון שלנו להתמודד עם המציאות באמצעות מושגים - מילים, רעיונות - שאנחנו מנסים לייחס למציאות ממש. נגרג'ונה מבקש לנתק את הקשר הזה: המושגים והרעיונות הם כלים מעשיים, ולא המציאות עצמה. כשם שהאבידהארמים שגו בכח שייחסו מהות לדהארמות, כך אנו שוגים כשאנו מתיימרים לייחס למילים שלנו אמת. הרי הבודהיזם כולו הוא כלי מעשי, שאינו מתיימר לאמת לאמיתה.
+
+נגרג'ונה מרסק את המושגים שלנו אחד אחרי השני - תחילה את המהות והסיבתיות, ומגיע עד לבודהה העצמו - בשיא היצירה הוא אפילו אומר שלמעשה, *הבודהה אינו לימד שום דבר*. נגרג'ונה היה נזיר בודהיסטי - בפירוש אדם דתי - ובכל זאת הוא קם כאן ואומר, רבותיי - קחו גם את הבודהיזם בעירבון מוגבל.
+
+
+אמת, אומרים הבודהיסטים מבודהה ועד נגרג'ונה, היא *טבעו של התנאי*. כל הדברים שישנם הם מותנים - ומה שמותנה, אינו יכול להיות בעל טבע מהותי בפני עצמו. למול [תפיסת האמת האפלטונית](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-המערה), שיש אמת שנסתרת מעיננו, שנוכל לגלות בכח התבונה, התפיסה הבודהיסטית היא ש*אין* אמת מוחלטת. *אין* ישות מוחלטת, שאינה תלויה בנו ולא בתפיסה שלנו[^10].
+אז ביססנו:
+- האמת היא טבעו של התנאי
+- כל הדברים שישנם הם מותנים
+- מה שמותנה, אינו יכול להיות בעל טבע מהותי בפני עצמו
+
+ומכאן, נגרג'ונה מפרק את הדהארמות בשלוש טענות:
+- אם לדהארמות יש מהות[^11] הן חייבות להיות בלתי תלויות ונצחיות
+- מכיוון שאנחנו יודעים שדבר אינו קבוע ונצחי אז ברור שגם הדהארמות נעדרות קיום עצמי נפרד
+- אם אין לדהארמות קיום עצמי נפרד אז אין דהארמות
+
+נגרג'ונה מבסס את הדהארמות כמושג עם סתירה מובנית, אפריורית - כמו *בנה של אישה עקרה* או *רווק נשוי*: אין ולא יכול להיות דבר בעולם מאחורי המושג הזה - לא כי לא מצאנו אחד עדיין, אלא כי מעצם כינון המושג הוא לא יכול להיות קיים.
+
+אלא שהדבר הזה מוביל אותנו לפרדוקס - האמת המוחלטת היא ש*אין* אמת מוחלטת - ו*זוהי* האמת המוחלטת?
+
+הפתרון הוא הפרדה בין שני מובנים של *אמת מוחלטת*:
+1. אמת מוחלטת (1) מתייחסת לאופן שבו הדברים באמת
+2. אמת מוחלטת (2) היא אופן ההתייחסות לישויות שיש להן מהות עצמית
+
+
+1. לעולם, באף מקום אין כלל דברים שנוצרו - מעצמם, מאחר, משניה, או בלי סיבה (*שירת השורש*, 1.1)
+
+- היווצרות מעצמו
+כל דבר שנוצר מעצמו, הוא לא נבדל - הוא עדיין עצמו, ונותרנו רק עם דבר אחר. זוהי *רדוקציה אינסופית*
+
+- היווצרות מאחר
+אלו דברים זרים לחלוטין - לא יכול להיות ביניהם קשר - למה שדבר עם מהות *א'* ייקשר לדבר עם מהות *ב'*? *א'* הוא בהגדרה מה שאינו *ב'*![^12]
+לא יכול להיות בין שני דברים זרים קשר של סיבה ותוצאה.
+
+- גם מעצמו וגם מאחר 
+זהו פשוט שילוב של שתי טעויות - למה שזה יהיה נכון?
+
+- לא מעצמו ולא מאחר
+זוהי נצחיות - דבר לא נוצר מלכתחילה. בעולם כזה, לא יכול להיות שום שינוי - שום דבר לא נוצר, ולא נכחד. 
+
+> בתמצית: דברים לא יכולים להיווצר באמת - הם ריקים; הרעיון של מהות הוא סתירה לוגית.
+{.is-danger}
+
+נגרג'ונה לא טוען שאין כלום - זהו לא ניהיליזם אונטולוגי. הוא טוען ש*אין לנו שום דרך לדעת את האמת המוחלטת*. תגיד אטומים? נפרק לך את האטומים; תגיד אל? נפרק לך את האל; כל דבר ניתן לגרור לכדי ריקות. מה שזה לא יהיה שיש שם בחוץ - כל מה שיש לנו הוא המפה הפרטנית שלנו, ואין לנו שום גישה למציאות המוחלטת, אם בכלל יש כזו[^13]. דברים כמו מדע, ובודהיזם, הם מה ש**עובד** - אבל לא מה ש***נכון***.
+
+[^1]: אם אתם רוצים להכיר פילוסוף בודהיסטי אחד, אומר ארז, זה האיש. 
+[^2]: ארז משווה את ההבדל ביניהם כמו ההבדל בין הקדם סוקראטיים לסוקראטס.
+[^3]: וכמובן, שהרעיון מכיל בתוכו גם אלמנטיים מיתיים ואגדיים.
+[^4]: *sunya*, *Śūnyatā*
+[^5]: הזנב - הוא יסתובב ויכיש אותך. בעקבות המשל הזה, נגרג'ונה מתואר לעיתים כיושב בתוך נחש.
+[^6]: Mahāyāna
+[^7]: Hinayāna
+[^8]: *Mūlamadhyamakakāri*
+[^9]: ארז מושל את זה לפרויד - הפרויאדיאנים לא *באמת* האמינו שיש אגו, סופר אגו וכדומה - זה מודל שמאפשר להם להסביר ולטפל.
+[^10]: בניגוד למציאות הבלתי-נגישה של קאנט, למשל.
+[^11]: svabhāva
+[^12]: *מהות* היא מילת המפתח: אנחנו לא שואלים איך נוצרים דפים מעץ, אלא איך דברים עם מהות מסוימת מתחברים עם דברים עם מהות שונה לגמרי (כמו רוח ונפש - הבעיה הפסיכופיזית).
+[^13]: ארז מושל את זה לסימנים בווייז - ציור של עיגול הוא כיכר; כולנו מבינים שלא ככה הוא נראה, אבל זה משרת אותנו. אם נחשוב שהעיגול הזה, כפי שהוא מוצג, *הוא* כיכר באמת - אנחנו בבעיה.
+
+## כשל הסיבתיות
+
+מכל אלו עולה כי הסיבתיות היא מושג בעייתי, שאנחנו לא ממש יכולים לבסס. סיבה ותוצאה, שני פרדיקטים בסיסיים כל כך של המחשבה שלנו, לא ממש יכולים להתקיים: אם יש תוצאה, הרי שאין סיבה; אנחנו רואים סיבה ותוצאה ביחד - ולא על ציר הזמן.
+
+נניח ואנחנו שותלים זרע, שאנו יודעים שיגדל לעץ. הזרע יצמח לאט מאוד - ואנחנו נסיק שהוא סיבת העץ. אבל באיזשהו אופן, אנחנו רואים את הנולד: אנחנו יודעים מיד שהזרע הזה יהיה לעץ. אבל האם המסקנה הזו מבוססת? איך אנחנו *יודעים* שהזרע הזה יגדל לעץ? אנחנו יכולים לנחש ניחוש סטטיסטי - אבל אנחנו לא באמת *רואים* את הסיבה והתוצאה - היא תהליך שקיים רק אצלנו בראש - ולא במציאות; כך עולה מהניתוח הלוגי[^14].
+
+## כנגד הבודהיזם
+עד כה, נגרג'ונה התייחס לאנשים שאינם בודהיסטים - שדוגלים ב[אטמן](/פילוסופיה/בודהיזם/אטמן#אטמן) - שיש מהות עצמית, שיש *אני*, שיש אמת.  כעת, הוא משיב לבודהיזם.
+
+הוא מתנגד לעיקרון הבודהיסטי הבסיסי ביותר, מפי בודהה:
+> כשזה ישנו, ההוא קיים
+> שירת השורש, 1.10
+
+אם נבין את הסיבתיות הזו, הבודהיזם הקלאסי טוען, נבין שהסבל אינו הכרחי - ושניתן להשתחרר ממנו.
+נגרג'ונה קובע שאינו תקף כלל.
+
+> תנאי של דבר קיים או של דבר לא קיים איננו הגיוני. של מה הוא התנאי של דבר לא קיים? ואם הדבר קיים - למה התנאי?
+שירת השורש, 1.6
+
+היריב[^15] הבודהיסטי המומצא של נגרג'ונה מסלק אותו מן הבודהיזם; *אתה מפריך את העיקרון הכי בסיסי של הבודהיזם*, הוא יגיד. *אתה אינך בודהיסט*. נגרג'ונה מבקש, ביריב זה, להוכיח את ההיפך: הוא מחזיר את הבודהיזם לאמצע, לשורשים שלו - והוא למעשה הבודהיסט.
+
+> 1. (יריב) אם כל זה ריק, אין היווצרות והכחדה. נובע כי מבחינתך אין קיום של ארבע האמיתות הנאצלות
+> 2. בשל אי-הקיום של ארבע האמיתות הנאצלות, לא ייתכנו חוכמה, נאישה, מדיטציה וריאליזציה
+> 3. בשל חוסר הקיום הזה, לא יהיו גם ארבע הפירות הנאצלים. בהעדר הפרי, אין הימצאות בפרי ומגשימי הדרך אינם
+> 4. הקהילה הבודהיסטית איננה, ושמונת סוגי האנשים אינם. בעקבות העדר-קיומם של ארבע האמיתות הנאצלות, גם תורת האמת איננה
+> 5. כשאין תורה וקהילה, כיצד יהיה בודהה?! אמירתך מבטלת את שלושת האוצרות!
+> 6. אתה מבטל את הריקות, את קיומו האמיתי של הפרי, את המעשה הנכון והלא-נכון, ואת כל ההבנות השימושיות של העולם
+> שירת השורה, פרק 24
+
+(6.) היא ההתקפה הכי חמורה על נגרג'ונה; אתה הפרכת את הבודהיזם - כרתת את הענף שעליו אתה יושב! אין אמיתות, אין פירות לתרגול, אין נכון ולא נכון, אין קהילה, אין בודהה - ואין קשר בין התרגול הבודהיסטי לסבל - שאינו יכול להיווצר או להיעלם, ולכן בלתי ניתן לשינוי.
+
+> 7. (תשובה) אנו אומרים, שאינך מבין את הריקות, את משמעותה ואת מטרתה. מכך אתה נפגע
+> 8. לימוד התורה של הודהות מתבסס על שתי האמיתות: האמת המכסה של העולם, והאמת העליונה
+> 9. אלה שאינם מבינים את ההבחנה בין שתי האמיתות השונות אינם מבינים את האמת העמוקה לגבי הוראתו של הבודהה
+> 10. לא ניתן ללמוד את האמת העליונה מבלי להתבסס על היחסית מבלי לפגוש את האמת העליונה. לא מגשימים את הנירוואנה
+
+ב(7.), נגרג'ונה מראה לנו את הסכנה בהבנה שגויה של הריקות; אחזנו את הנחש מהצד הלא נכון.
+ב(8.), נגרג'ונה חושף את העניין החשוב ביותר בתורת הריקות: היחס בין *האמת המכסה של העולם* ו*והאמת העליונה*. אתה חושב בטעות, קובע נגרג'ונה, שהתורה הבודהיסטית היא *אמת מוחלטת* - אך למעשה, היא *אמת יחסית*. היא מפה, רפסודה - כפי שהבודהה בעצמו אומר - אבל לא המציאות עצמה. המפה היא אמצעי, אך מבלי להתעמק בה - *ולחוות אותה* - לא נגיע לשום מקום[^16].
+
+> 11. ריקות מובנת באופן שגוי תהרוס את כבד-ההבנה כמו נחש הנתפס בצורה לא נכונה, או לחש שמבוצע באופן שגוי
+> 12. לכן, תודעתו של החכם (הבודהה) פנתה מללמד את התורה בחושבי כי אנשים חלקשים יתקשו לרדת לעומקה
+> 13. ההפרכה לגבי הריקות שאדוני עשה הינה מסקנה מוטעית, והיא אינה קשורה בריקות שלנו
+> 14. עבור מי שהריקות הגיונית, הכל הגיוני. עבור מי שהריקות איננה הגיונית, דבר איננו הגיוני
+> 15. כאשר אתה מפנה כלפני את הטעויות המתאימות לך אתה דומה לרוכב ששכח את סוסו
+> 17. אתה מבטל סיבה ותוצאה, עושה, עשייה ופעולה, היווצרות, הכחדה ופרי
+> 18. ההתהוות המותנית, אותה אנו מלמדים כריקות, והיא (הריקות) תפיסה תלויה. זו ממש היא דרך האמצע.
+> 19. אין כל תופעה שלא נוצרה באופן תלוי. לכן אין כל תופעה שאיננה ריקה.
+
+*אתה* הוא זה שבטל סיבתיות, מטיח נגרג'ונה בשיא הזה של החיבור שלו. *אתה*, משום שאתה מניח מהות, נכנס לתסביך הלוגי ששולל סיבתיות. רק כשמוותרים על המהות, ניתן לכונן התהוות מותנית - כל הדברים שזורים זה בזה וקשורים זה בזה, בהיעדר מהות. הריקות *היא* ההתהוות המותנית; שינוי יכול להתקיים רק ב*היעדר* מהות - כי מהויות לא יכולות להשתנות.
+
+> 20. אם כל זה איננו ריק, אין היווצרות ואין הכחדה. עבורך נובע כי אין קיום של ארבע האמיתות הנאצלות
+> 21. כיצד יהיה סבל הנוצר באופן בלתי-תלוי?! נאמר שהסבל חולף, כך שלא תיתכן מהות-עצמית שלו
+> 22. כיצד יווצר מה שקיים ממהותו העצמית? לכן, אין היווצרות כאשר הריקות מופרכת
+> 23. אין הכחדה של סבל הקיים ממהותו העצמית. בעקבות קבלתך את המהות העצמית, אתה מפריך את ההכחדה
+> 24. כאשר יש מהות-עצמית, תרגול הדרך לא ייתכן. כאשר הדרך הזו מתורגלת, המהות-העצמית שלך איננה
+
+*עד הנירוונה*, רבים יגידו, *אנחנו הולכים איתך*. אבל, נגרג'ונה מבטל גם את הנירוונה.
+
+> החושבים *ללא היאחזות אגיע לנירוונה, הנירוונה תתקיים בי*, תפיסתם היא של היאחזות גדולה
+> שירת השורש, פרק 16, 9
+
+> ההתהוות המותנית, אותה אנו מלמדים כריקות, והיא (הריקות) תפיסה תלויה. זו ממש היא דרך האמצע
+> שירת השורש, פרק 24, 18
+
+> אין דבר המבדיל בין סמסארה לנירוונה; אין דבר המבדיל בין נירוואנה לסמסארה; והקצה הרחוק ביותר של הנירוונה הוא גם הקצה הרחוק ביותר של הסמסארה: אין ולו שמץ הבדל בין השתיים.
+> שירת השורש, פרק 25, 19-20
+
+> ההשקטה המבורכת של כל תפיסה, של עומס הדמייה, הבודהה לא לימד אף תורה, באף מקום, לאף אחד.
+> שירת השורש, פרק 25, 24
+
+והרי, לפי נגרג'ונה, לב התפיסה הבודהיסטית - זהו השחרור.
+
+אני נמצא ב*סמסארה*. אני תמיד רוצה להגיע ל*נירוונה*. אבל *נירוונה* מוגדרת ביחס ל*סמסארה*. ה*סמסארה* היא *כאן*, והנירוונה היא *שם*. כל עוד אני *כאן*, אני בהכרח לא *שם*; בעצם כינון הנירוונה, אנחנו שוללים את הנירוונה, וסובלים. השחרור מתפיסת הנירוונה, באופן אירוני, *הוא* הנירוונה. אם אין נירוונה, אין סמסארה; אם אין סמסארה, אין נירוונה; שני המושגים האלו מותנים.
+
+> סרטון - [*אני רוצה להיות שם*](https://www.youtube.com/watch?v=Sm8QpI-A5fE) (רחוב שומשום)
+{.success}
+
+מזהים את ה*שם*? זו הנירוונה.
+
+> המנצחים (הבודהות) אמרו שהריקות היא הוויתור על כל השקפה הם (גם) אמרו שמי שהשקפתו היא הריקות לא הגשים דבר
+> שירת השורש, פרק 13, 8
+
+נגרג'ונה שוב מקשה: מי שמייחס את הריקות כ*השקפה*, הרי שהוא שוב נאחז - ולא השיג שום דבר! אם הריקות היא אמת מוחלטת, הרי שהיא לא נכונה - הנה דבר שהוא לא ריק; אם נקבל אותה כטענה, כאמת מוחלטת, נקלע מיד לסתירה. הריקות איננה טענה, או השקפה - אלא מראה שמציגה את מצב העניינים בעולם. זוהי נקודה חשובה מאוד לנגרג'ונה. 
+
+אז מה עושים? מוותרים על הכל?
+
+באיזשהו מקום, אנחנו צריכים להחזיק את המקל בשני קצותיו.
+
+מצד אחד, יש אמת יחסית - כזו שעושים בה ספורט, אוכלים בה ארוחת ערב ואולי מתרגלים תרגול בודהיסטי.
+מצד שני, אנחנו זוכרים שהאמת ריקה. אנחנו נקשרים יותר מדי? נאחזים יותר מדי? אנחנו נזכרים - המציאות ריקה.
+ואם משחררים יותר מדי? *זה ריק*, ו*זה ריק*, ו*זה ריק*? מיד נחזיר לו - *גם הריקות ריקה!*. ואם יטיחו בנו שהריקות ריקה היא סתירה? אתה סותר עצמך! נגרג'ונה משיב בסיפור:
+
+> דמיין שאדם ישן, והבית שלו עולה באש. מגיע אליו שד בחלום, ואומר לו - *קום, תתעורר - צא מהבית!*. נגרג'ונה שואל - *מה מעמדו של השד?* הוא לא קיים; האדם המציא אותו. אבל, בזכות אותה "אמת", הוא השיג משהו במציאות.
+
+נגרג'ונה מושל את עצמו לשד הזה. הוא לא טוען בפנינו טענה; הוא רק אומר - תפקחו את העיניים.
+
+> הריקות היא לא השקפה; היא רק מצב הדברים
+{.is-danger}
+
+[^14]: באופן דומה, נגרג'ונה מפרק את הזמן, את התנועה, ואת רוב יסודות המציאות שלנו - וככה מגיע למסקנה שהכל ריק.
+[^15]: בהודו הייתה תרבות ויכוח מפותחת: המלך, השליט או הראג' הזמין את המתווכחים, שהתפלמסו לפי חוקים נוקשים, והוכתר מנצח זוכה פרסים ומפסיד שספג תבוסה.
+[^16]: ארז מושל את זה למפה של טוקיו. אפילו במפות החכמות ביותר (Street view) למיניהם לא נחווה *את* טוקיו; אין בה את הריחות, הילדה בדרך לבית הספר, האמא על האופניים, הרעשים.
+
+> ר' גם - סוטרת *לב החוכמה השלמה*
+{.success}
+
+## משמעות הריקות
+### אונטולוגיה
+הריקות היא התקפה על כל אפשרות של אונטולוגיה. אין לנו אפשרות להגיד מה טבע המציאות - כי למציאות אין טבע.
+
+### אפיסטמולוגיה
+אין לנו דרך להכיר את העולם מעבר למוסכמות שלנו על העולם[^17]; מה שיש לנו הוא רק מפה. אפשר וראוי לחדד את המפה הזו - אבל היא רק מפה, ואין לנו דבר מעבר לה.
+
+### שפה
+תשכחו מזה; השפה לא תוביל אתכם לשום הבנה אמיתית של המציאות. 
+
+### מיסטיקה\מדיטציה
+הבודהיזם התפזר לכל עבר אחרי הריקות. אחת הפשרות היא שישנה רק התודעה. *מה אם בעצם אין מציאות בכלל - אלא רק תודעה?* הסיבתיות אינה סיבתיות בעולם - אלא סיבתיות תודעתית. זוהי אסכולת ה*יוגהצ'ארה*. ממנה עולה כי הרעיון שיש הבדל בין המציאות לתודעה שגוי - ולכן, באיזשהו מקום, אנחנו *יכולים* לדעת את המציאות - כי אין מלכתחילה הפרדה. אלו ההוגים שמבקשים לשמר את המפות המדיטטיביות - בכך שהם שוללים את המעמד החומרי של הדהארמות, אבל מכוננים את המעמד הרוחני שלהן[^18].
+
+תפיסות אחרות - כמו הזן או הבודהיזם הטיבטי - מרימות ידיים בשלב זה ונסוגות למדיטציה. אלו גישות לא-דואליות[^19]. נגרג'ונה לשיטתן כיסח את הפילוסופיה - ואין טעם להמשיך בהתפלספות - רק בטיפוח הנפשי. התפיסות האלו קובעות כי בעצם כל מחשבה רציונליות, בהיותה השקפה, תגרור אותנו לסתירה. חלקן מנסות ליישב את המציאות כנטולת אובייקטים וסובייקטים, ומכוננות סוג של מציאות תודעתית אחת; חלקן זונחות את הפילוסופיה לגמרי, ומתמידות במדיטציה ממקום לא-רציונלי.
+
+[^17]: קאנט ויום מחזיקים בדעות דומות.
+[^18]: בדומה ל[מונדות](/פילוסופיה/חדשה/לייבניץ/המונדולוגיה) של [לייבניץ](/פילוסופיה/חדשה/לייבניץ).
+[^19]: יש פה זינוק אדיר לאורך השנים - מהמאה ה2-3 לפנה"ס עד המאה ה13-14 בסין\יפן.

פילוסופיה/בודהיזם/מותנית.md

@@ -0,0 +1,120 @@
+---
+title: התהוות מותנית
+description: 
+published: true
+date: 2024-02-15T10:43:53.887Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, בודהיזם, שלושת סימני הקיום
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-02-01T11:02:18.900Z
+---
+
+> כאשר ההוא קיים - זה קיים; משום שההוא נוצר זה נוצר. אם ההוא לא היה נוצר - זה היה לא נוצר
+
+הבודהיזם מראשיתו עסוק בסיבתיות. התפיסה הבודהיסטית כולה מייחסת את המציאות לרצף של קשרים סיבתיים, שעליהם היא מנסה לעמוד ולהסביר. **ההתהוות המותנית**[^1] היא התיאוריה שמבקשת להסביר את הסיבתיות. 
+
+הרעיון מאחורי ההתהוות המותנית היא שיש דרך אמצע, בין שתי קצוות:
+
+- כל הדברים נצחיים, קיימים ומהותיים
+הגישה המהותנית הזו מייחסת גורם אחד, בלתי משתנה (האל, האידאות וכו'), ולא מאפשרת שום שינוי נוסף.
+
+- כלום לא קיים
+הגישה הניהיליסטית הזו לא מאפשרת שום קביעות - הכל מתרחש באקראי ובפאניקה, וכלום לא משנה.
+
+הבודהיזם מאזן בין שתי הקצוות בהתהוות המותנית, שקובעת כי כל דבר נוצר, משתנה ונכחד כתוצאה של הסיבות שקדמו לו. 
+
+> ההבנה הזו אינה פיזיקלית; אף בודהיסט קדום לא חיפש לבנות מאיץ חלקיקים. מטרתה לחולל שינוי בתודעה שלנו.
+{.is-warning}
+
+אילו נבין קצת מהסיבתיות הזו, נוכל להשפיע עליה ועל התודעה שלנו לחיוב. 
+
+הבודהיזם לא מעניק את חופש הבחירה המוחלט של הניהיליזם: כל אחד מאיתנו מותנה באינספור גורמים; מנגד, הוא שולל את הדטרמיניזם, וממשיך לייחס לאדם את היכולת לשלוט בגורל ובתודעה שלו, עד רמה מסויימת, בזכות הבנת התהליך. זהו סוג של *דטרמיניזם רך*. 
+
+---
+
+חשבו על תינוק עם כמה צעצועים בעריסה. הוא יכול לשחק באחד או באחר; יש לו בחירה מסוימת. אולם, אין לו חופש מוחלט - מה אם הוא רוצה לשחק בפלייסטיישן? הוא לא יכול כי:
+1. הוא תינוק
+2. אין לו בכלל פלייסטיישן
+3. הוא לא יכול ללכת להביא אחד (ר' 1.)
+
+כלומר, יש לו מרחב תמרון מוגבל, שבתוכו הוא יכול לפעול.
+
+---
+
+ההתהוות המותנית היא מודל מדיטטיבי, מעגלי, סיבתי, שמנסה לקבוע על סמך הסיבתיות את רצף הפעולות שיביא אותנו לשחרור. היא חלק בלתי נפרד מתפיסת היקום הבודהיסטית - התודעה, הגוף והיקום קשורים בקשר סיבתי מותנה בלתי נפרד.
+
+![bhavacakra.jpg](/פילוסופיה/בודהיזם/bhavacakra.jpg)
+^מנדלה^ ^(bhavacakra)^ ^בודהיסטית^
+
+ראו את המנדלה הזו, המייצגת את ששת העולמות הבודהיסטית. במרכזה, התרנגול, הנחש והחזיר - המייצגים את התאווה, הרצון הרע והאשליה.  כל אחד מן העולמות מייצג מצב תודעתי מסוים. עולם בני האדם מלא בסבל, אבל גם באושר; עולם הרוחות הרעבות מלא בהשתוקקות בלתי מאוזנת[^3]; עולם הגיהנום, המורכב משמונה סוגים של גהנומים, כשכל אחד הוא סבל מסוג אחר; מישור החיות, שמלא רק בצורך לאכול והפחד להיטרף; עולם האלים-למחצה, שבו כולם עשירים, טובים ומלאי טוב, אבל לעד אינם מרוצים, ותאווים לעוד ועוד כוח; ולבסוף, עולם האלים, הטוב באופן מוחלט. 
+
+> ההיכרות עם 12 החוליות היא *תנאי הכרחי*, אך לא **תנאי מספיק** לנירוונה; ההבנה של 12 החוליות רק נותנת את הסיכוי לשיחרור, אך אינה מספקת. זה לא שיש X כלשהו שנוכל לעשות שיבטיח את השחרור; אין שרשרת סיבתית שנוכל לקטוע שתשחרר אותנו סופית - תמיד תהיה אחת אחרת
+{.is-warning}
+
+
+
+## 12 החוליות
+
+בקצה הגלגל, ישנם 12 דמויות:
+- איש עיוור, המייצג את הבורות[^5]
+- קדר, המייצג את הדפוסים הנפשיים
+- הקוף, המייצג את התודעה
+- אנשים החותרים בסירה, המייצגים את התודעה בעולם
+- בית בעל שש חלונות, המייצג את ששת החושים
+- המגע,  המייצג את התוצאה של התודעה במציאות כפי שהיא נקלטת דרך החושים
+- אדם שנפגע במצחו מחץ, המייצג את הרגשות
+- אדם שותה אלכוהול, המייצג את ההשתוקקות
+- אדם\קוף התופס פרי מעץ, המייצג את ההיאחזות
+- ילד\זוג, המייצג את ההיווצרות
+- אישה יולדת, המייצגת לידה
+- ולבסוף, מוות.
+
+חשוב להבין מההמחשה הזו, שהבודהיזם לא מייצג את החוליות או את התודעה כדבר פרטני, אלא כחלק בלתי נפרד מן היקום. למעשה, הבודהיזם אינו מאמין בגלגול נשמות כפי שאנו חושבים - משום שאין נשמה, ואין *אני* - אלא את 12 החוליות המותנות האלה, העובדות ביחס כזה ואחר בינן לבין עצמן, ועם היקום. 
+
+התפיסה הזו היא **חוק שימור התודעה** הבודהיסטי. כל רגע ורגע, אתה נוצר מחדש - משום שלדפוסים מסוימים יש נטייה להתמיד. לכן, אתה עכשיו ואתה עוד חמש דקות אינם אני אחיד, אלא רק אני דומה - משום שישנו שינוי, אבל לא שינוי כה דרמטי. בעת המוות, הדבר היחיד שמתרחש הוא שינוי הדפוס, שמוביל ליצירה מחדש שונה, בהתאם לסיבות המשתנות.
+
+> הבודהיזם אינו מנסה להסביר במעגל הזה את הקיום עצמו: הוא אינו מתיימר לדעת את האמת המוחלטת, ואמיתותם של העולמות האלה אינה רלוונטית. המנדלה, יצירת היקום, והסיבה מאחורי היחסים הסיבתיים האלה אינם מעניינים את הבודהיסטים *בכלל* - הרעיון מאחורי זה הוא פשוט להמחיש את הדברים בצורה שתוביל לשחרור.
+{.is-warning}
+
+> המלצה: פרק 5 בספר של גתין
+{.is-success}
+
+
+![paticcasamuppada.jpg](/פילוסופיה/בודהיזם/paticcasamuppada.jpg)
+
+2 החוליות הראשונות[^6], בורות ודפוסים מנטליים, הן נקודת המעבר הראשונה, משום שהן אלו שנוצרו על ידי **סיבות העבר**. הבורות והדפוסים המנטליים יוצרים את ההכרה, הגוף-נפש, ששת החושים, המגע החושי, התחושה, ההשתוקקות, ההיאחזות וההתהוות - התודעה שלנו, החוויה שלנו עכשיו, **פירות ההווה**. כל אלו הם נקודת המעבר השנייה. החוויה העכשווית  - **סיבות ההווה** - מובילה ל**סיבות העתיד** - הלידה, הזקנה והמוות. אלו הם נקודת המעבר השלישית - חזרה אל הבורות.
+
+הדפוס הזה לא בשליטתנו, אבל בכל נקודת מעבר כזו, יש לנו הזדמנות לשבור את המעגל. אין לי שליטה על סיבות העבר שהביאו אותי למי שאני, אבל בנקודות האלו, יש לי מקום להשפיע על הסיבות האלו, ובכך לשנות את המצב.
+
+> נניח ואני הולך לבית קפה, ורוכש קשה, והוא מגעיל. דפוסי העבר והבורות יגרמו לי להגיד, *ואוו, איזה קפה דוחה*. אולם אם אלך שוב למחרת, אוכל לשנות את המצב. *הבריסטה עובד ב25 ש"ח לשעה, בהתחשב - זה לא כזה גרוע*. אחרת, אהיה לכוד ב*זה קפה גרוע* בלי הפסקה!
+
+זוהי התפיסה הבודהיסטית - ללא חופש רצון מוחלט, וללא דטרמינזם מוחלט. בכל פעם שאנו נפגשים עם המציאות, יש לנו רגע של שליטה איך לפגוש אותה - ולהפוך נסיבות פחות טובות ליותר טובות. לא מושלמות, ולא תמיד - אבל גם לא בכפיפות נוקשה ומוחלטת ליקום. בתמצית, *אתה יכול לעשות הרבה - עם מה שיש לך*.
+
+
+### בורות avijjā
+הבודהיזם מייחס את מקור כל הבעיות מראיה לקויה של המציאות - בורות. הבורות הבודהיסטית אינה היעדר מידע, אלא תפיסות שגויות המושרשות בנו שעלינו לעקור באמצעות תובנה מדיטטביתית. הבורות היא לרוב תחילת התהליך, אך גם היא מותנית - הבודהיזם אינו טוען ל*חטא קדמון*[^2] - אלא שהבורות הזו נוצרת כל פעם מחדש.
+
+משום שהיא מותנית, ניתן לסלק אותה.
+
+### דפוסים נפשיים sankhāra
+זוהי אחת מחמשת הסקנדות. התודעה שלך מותנית מכורח הבורות שלך, וחוויות המציאות שלך, ומשפיעה על איך שתפעל בעולם. ההתניות האלו אינן רעות או טובות, אבל הן משפיעות עלינו מתחת לפני השטח, מבלי שאנו מכירים בהן. עלינו להיות מודעים להתניות האלה, וכיצד הן משפעלות אותנו - וכך לנטרל אותן: לא הן יקבעו את האופן שאנו מגיבים.
+
+
+[^1]: *Paticcasamuppāda* ("הנה התחלנו לקלל בסאנסקריט") - מקור מותנה, מצב נובע, Conditioned coarising
+[^2]: אם ישו לא היה מקריב את עצמנו, אם לא היה אל מיטיב, לא יכולנו לעשות דבר. הבודהיזם חושב אחרת.
+[^3]: הרוחות הרעבות מומחשות באופן מסורתי כבעלות בטן אדירה וצוואר דקיק, לסמל את כך שלעולם לא יוכלו למלא את התשוקות שלהן.
+[^4]: למעשה, יש בבודהיזם שמונה רמות של גיהנום - כל אחד מסוג אחר ומסב סבל אחר לגמרי.
+[^5]: ההיפך מהבורות הבודהיסטית אינו אמת, שהבודהיזם לא מתיימר אליה, אלא החוכמה - אותם הדברים שמובילים לשחרור.
+[^6]: ראשונות שרירותית - אין למעגל הזה *סדר* בבודהיזם.
+
+### 12 החוליות כדרך אמצע
+
+> Kassapa, \[if one thinks,\], *The one who does an action is the same as the one who experiences,*, \[then one asserts\] with reference to one existing from the beginning: *dukkha is created by oneself*. When one asserts thus, this amount to the eternalism. But, Kassapa, \[if one things,\] *The one who does an action is different from the one who experiences*, \[then one asserts\] with reference to one stricken by feeling: *dukkha is created by another*. When one asserts thus, this amount to the annihilationnism. Without veerting to either of these extremes, the Tathagata teaches Dhamma by the middle: Conditioned by igonrace are constructing activities
+
+> condition + awareness -> reconditioning -> deconditioning
+From the arising of (spiritual) ignorance is the arising of the constructing activities; from the stopping of (spiritual) ignorance is the stopping of the constructing activites. This Noble Eightfold Path is itself the course leading to the stopping of the constructing activities
+
+> Nirvana is the stopping of the entire sequence of conditions mapped out in the conditioned co-arising teaching. Nirvana is not something that is conditionally arisen, but is the stopping of all such processes
+
+ההתהוות המותנית היא דרך אמצע בין גישות קיצוניות - בין ניהיליזם לסובטניאליזם, בין מוניזם לדואליזם, בין נצחיות להכחה מוחלטת. הקיום הור מותנה וסיבתי; הדברים קיימים לזמן מוגבל ונוצרים כתוצאה מדברים אחרים.
+
+זה לא שעוד עשר דקות, תהיה אותו בן אדם; אין אני. האם תוכל להסיר מעצמך אחריות מוסרית, כי אינך אותו אדם? לא; התנאים שאתה יוצר עכשיו הם הסיבה לאדם שתהיה עוד עשר דקות.

פילוסופיה/בודהיזם/קיום.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: שלושת סימני הקיום
 description: 
 published: true
-date: 2024-02-01T11:43:40.146Z
+date: 2024-02-08T11:46:49.568Z
 tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, בודהיזם, שלושת סימני הקיום
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-02-01T11:02:18.900Z
@@ -16,11 +16,11 @@ dateCreated: 2024-02-01T11:02:18.900Z
 
 - כל הדברים הם סבל - דוקהה
 
-# התהוות מותנית - פראטיטיה סמוטפדה[^1]
+# התהוות מותנית
 
 > כאשר ההוא קיים - זה קיים; משום שההוא נוצר זה נוצר. אם ההוא לא היה נוצר - זה היה לא נוצר
 
-הבודהיזם מראשיתו עסוק בסיבתיות. התפיסה הבודהיסטית כולה מייחסת את המציאות לרצף של קשרים סיבתיים, שעליהם היא מנסה לעמוד ולהסביר. **ההתהוות המותנית** היא התיאוריה שמבקשת להסביר את הסיבתיות. 
+הבודהיזם מראשיתו עסוק בסיבתיות. התפיסה הבודהיסטית כולה מייחסת את המציאות לרצף של קשרים סיבתיים, שעליהם היא מנסה לעמוד ולהסביר. **ההתהוות המותנית**[^1] היא התיאוריה שמבקשת להסביר את הסיבתיות. 
 
 הרעיון מאחורי ההתהוות המותנית היא שיש דרך אמצע, בין שתי קצוות:
 
@@ -50,19 +50,72 @@ dateCreated: 2024-02-01T11:02:18.900Z
 
 ---
 
-ההתהוות המותנית היא מודל מדיטטיבי, מעגלי, סיבתי, שמנסה לקבוע על סמך הסיבתיות את רצף הפעולות שיביא אותנו לשחרור.
+ההתהוות המותנית היא מודל מדיטטיבי, מעגלי, סיבתי, שמנסה לקבוע על סמך הסיבתיות את רצף הפעולות שיביא אותנו לשחרור. היא חלק בלתי נפרד מתפיסת היקום הבודהיסטית - התודעה, הגוף והיקום קשורים בקשר סיבתי מותנה בלתי נפרד.
+
+![bhavacakra.jpg](/פילוסופיה/בודהיזם/bhavacakra.jpg)
+^מנדלה^ ^(bhavacakra)^ ^בודהיסטית^
+
+ראו את המנדלה הזו, המייצגת את ששת העולמות הבודהיסטית. במרכזה, התרנגול, הנחש והחזיר - המייצגים את התאווה, הרצון הרע והאשליה.  כל אחד מן העולמות מייצג מצב תודעתי מסוים. עולם בני האדם מלא בסבל, אבל גם באושר; עולם הרוחות הרעבות מלא בהשתוקקות בלתי מאוזנת[^3]; עולם הגיהנום, המורכב משמונה סוגים של גהנומים, כשכל אחד הוא סבל מסוג אחר; מישור החיות, שמלא רק בצורך לאכול והפחד להיטרף; עולם האלים-למחצה, שבו כולם עשירים, טובים ומלאי טוב, אבל לעד אינם מרוצים, ותאווים לעוד ועוד כוח; ולבסוף, עולם האלים, הטוב באופן מוחלט. 
+
+## 12 החוליות
+
+בקצה הגלגל, ישנם 12 דמויות:
+- איש עיוור, המייצג את הבורות[^5]
+- קדר, המייצג את הדפוסים הנפשיים
+- הקוף, המייצג את התודעה
+- אנשים החותרים בסירה, המייצגים את התודעה בעולם
+- בית בעל שש חלונות, המייצג את ששת החושים
+- המגע,  המייצג את התוצאה של התודעה במציאות כפי שהיא נקלטת דרך החושים
+- אדם שנפגע במצחו מחץ, המייצג את הרגשות
+- אדם שותה אלכוהול, המייצג את ההשתוקקות
+- אדם\קוף התופס פרי מעץ, המייצג את ההיאחזות
+- ילד\זוג, המייצג את ההיווצרות
+- אישה יולדת, המייצגת לידה
+- ולבסוף, מוות.
+
+חשוב להבין מההמחשה הזו, שהבודהיזם לא מייצג את החוליות או את התודעה כדבר פרטני, אלא כחלק בלתי נפרד מן היקום. למעשה, הבודהיזם אינו מאמין בגלגול נשמות כפי שאנו חושבים - משום שאין נשמה, ואין *אני* - אלא את 12 החוליות המותנות האלה, העובדות ביחס כזה ואחר בינן לבין עצמן, ועם היקום. 
+
+התפיסה הזו היא **חוק שימור התודעה** הבודהיסטי. כל רגע ורגע, אתה נוצר מחדש - משום שלדפוסים מסוימים יש נטייה להתמיד. לכן, אתה עכשיו ואתה עוד חמש דקות אינם אני אחיד, אלא רק אני דומה - משום שישנו שינוי, אבל לא שינוי כה דרמטי. בעת המוות, הדבר היחיד שמתרחש הוא שינוי הדפוס, שמוביל ליצירה מחדש שונה, בהתאם לסיבות המשתנות.
+
+> הבודהיזם אינו מנסה להסביר במעגל הזה את הקיום עצמו: הוא אינו מתיימר לדעת את האמת המוחלטת, ואמיתותם של העולמות האלה אינה רלוונטית. המנדלה, יצירת היקום, והסיבה מאחורי היחסים הסיבתיים האלה אינם מעניינים את הבודהיסטים *בכלל* - הרעיון מאחורי זה הוא פשוט להמחיש את הדברים בצורה שתוביל לשחרור.
+{.is-warning}
+
+> המלצה: פרק 5 בספר של גתין
+{.is-success}
+
 
 ![paticcasamuppada.jpg](/פילוסופיה/בודהיזם/paticcasamuppada.jpg)
 
-## בורות
+2 החוליות הראשונות[^6], בורות ודפוסים מנטליים, הן נקודת המעבר הראשונה, משום שהן אלו שנוצרו על ידי **סיבות העבר**. הבורות והדפוסים המנטליים יוצרים את ההכרה, הגוף-נפש, ששת החושים, המגע החושי, התחושה, ההשתוקקות, ההיאחזות וההתהוות - התודעה שלנו, החוויה שלנו עכשיו, **פירות ההווה**. כל אלו הם נקודת המעבר השנייה. החוויה העכשווית  - **סיבות ההווה** - מובילה ל**סיבות העתיד** - הלידה, הזקנה והמוות. אלו הם נקודת המעבר השלישית - חזרה אל הבורות.
+
+הדפוס הזה לא בשליטתנו, אבל בכל נקודת מעבר כזו, יש לנו הזדמנות לשבור את המעגל. אין לי שליטה על סיבות העבר שהביאו אותי למי שאני, אבל בנקודות האלו, יש לי מקום להשפיע על הסיבות האלו, ובכך לשנות את המצב.
+
+> נניח ואני הולך לבית קפה, ורוכש קשה, והוא מגעיל. דפוסי העבר והבורות יגרמו לי להגיד, *ואוו, איזה קפה דוחה*. אולם אם אלך שוב למחרת, אוכל לשנות את המצב. *הבריסטה עובד ב25 ש"ח לשעה, בהתחשב - זה לא כזה גרוע*. אחרת, אהיה לכוד ב*זה קפה גרוע* בלי הפסקה!
+
+זוהי התפיסה הבודהיסטית - ללא חופש רצון מוחלט, וללא דטרמינזם מוחלט. בכל פעם שאנו נפגשים עם המציאות, יש לנו רגע של שליטה איך לפגוש אותה - ולהפוך נסיבות פחות טובות ליותר טובות. לא מושלמות, ולא תמיד - אבל גם לא בכפיפות נוקשה ומוחלטת ליקום. בתמצית, *אתה יכול לעשות הרבה - עם מה שיש לך*.
+
+
+### בורות avijjā
 הבודהיזם מייחס את מקור כל הבעיות מראיה לקויה של המציאות - בורות. הבורות הבודהיסטית אינה היעדר מידע, אלא תפיסות שגויות המושרשות בנו שעלינו לעקור באמצעות תובנה מדיטטביתית. הבורות היא לרוב תחילת התהליך, אך גם היא מותנית - הבודהיזם אינו טוען ל*חטא קדמון*[^2] - אלא שהבורות הזו נוצרת כל פעם מחדש.
 
 משום שהיא מותנית, ניתן לסלק אותה.
 
-## התניות קודמות
+### דפוסים נפשיים sankhāra
 זוהי אחת מחמשת הסקנדות. התודעה שלך מותנית מכורח הבורות שלך, וחוויות המציאות שלך, ומשפיעה על איך שתפעל בעולם. ההתניות האלו אינן רעות או טובות, אבל הן משפיעות עלינו מתחת לפני השטח, מבלי שאנו מכירים בהן. עלינו להיות מודעים להתניות האלה, וכיצד הן משפעלות אותנו - וכך לנטרל אותן: לא הן יקבעו את האופן שאנו מגיבים.
 
+### תודעה viññāna
 
+### שם וצורה nāmarūpa 
+
+### ששת החושים salāyatana
+
+### מגע phassa
+
+### תחושות vedāna
 
 [^1]: *Paticcasamuppāda* ("הנה התחלנו לקלל בסאנסקריט") - מקור מותנה, מצב נובע, Conditioned coarising
-[^2]: אם ישו לא היה מקריב את עצמנו, אם לא היה אל מיטיב, לא יכולנו לעשות דבר. הבודהיזם חושב אחרת.
+[^2]: אם ישו לא היה מקריב את עצמנו, אם לא היה אל מיטיב, לא יכולנו לעשות דבר. הבודהיזם חושב אחרת.
+[^3]: הרוחות הרעבות מומחשות באופן מסורתי כבעלות בטן אדירה וצוואר דקיק, לסמל את כך שלעולם לא יוכלו למלא את התשוקות שלהן.
+[^4]: למעשה, יש בבודהיזם שמונה רמות של גיהנום - כל אחד מסוג אחר ומסב סבל אחר לגמרי.
+[^5]: ההיפך מהבורות הבודהיסטית אינו אמת, שהבודהיזם לא מתיימר אליה, אלא החוכמה - אותם הדברים שמובילים לשחרור.
+[^6]: ראשונות שרירותית - אין למעגל הזה *סדר* בבודהיזם.

פילוסופיה/הציטוטים.md

@@ -2,143 +2,168 @@
 title: הציטוטים
 description: הרשם את חבריך; עלוב באויבך; בזבז את זמנך!
 published: true
-date: 2024-01-14T12:44:36.354Z
+date: 2024-02-17T21:06:17.988Z
 tags: 
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-03-17T13:53:58.107Z
 ---
 
-# על הוויה
-> כי אותו דבר הווה להוויה ולהכרה
+# על ההוויה
+> כי אותו דבר הווה להוויה ולהכרה[^19]
 For the same thing is for thinking and for being
-**פארמנידס**, ***על הטבע***[^19]
+**פארמנידס**, ***על הטבע***
+
+> חוץ מאלוהים שום עצם אינו יכול להימצא ולא להיות מושג[^31].
+**שפינוזה**, ***אתיקה***
 
 # על החיים
 ---
+> מה שהווה נאמר באופנים רבים, אבל תמיד כלפי מובן אחד וטבע אחד כלשהו, ולא רק בשיתוף השם[^15]
 > Being is meant in more than one way, but pointing towards one meaning and some one nature rather than ambigiously
-מה שהווה נאמר באופנים רבים, אבל תמיד כלפי מובן אחד וטבע אחד כלשהו, ולא רק בשיתוף השם
-**אריסטו**, ***מטאפיזיקה***[^15]
+**אריסטו**, ***מטאפיזיקה***
 {.success}
 ---
-> כערימה מגובבת באקראי סדר העולם היפה ביותר...
-**היראקליטוס**, ***על הטבע***[^2]
+> כערימה מגובבת באקראי סדר העולם היפה ביותר...[^2]
+**היראקליטוס**, ***על הטבע***
 ---
->This world is mere change, and this life, opinion
-> **אאורליוס**, ***הגיונות***[^10]
+>This world is mere change, and this life, opinion[^10]
+> **אאורליוס**, ***הגיונות***
 ---
-> The Master said, ‘At fifteen I set my heart on learning; at thirty I took my stand; at forty I came to be free from doubts; at fifty I understood the Decree of Heaven; at sixty my ear was atuned;  at seventy I followed my heart’s desire without overstepping the line
-> **קונפיוציוס**, ***המאמרות***[^25]
+> At fifteen I set my heart on learning; at thirty I took my stand; at forty I came to be free from doubts; at fifty I understood the Decree of Heaven; at sixty my ear was atuned;  at seventy I followed my heart’s desire without overstepping the line[^25]
+> **קונפיוציוס**, ***המאמרות***
 ---
 # על האדם
+> כל בני האדם חושקים מטבעם לדעת[^16]
 > All human beings by nature stretch themselves out towards knowing
-כל בני האדם חושקים מטבעם לדעת
-**אריסטו**, ***מטאפיזיקה***[^16] 
+**אריסטו**, ***מטאפיזיקה*** 
 {.success}
 ---
-> חיים שאין בהם חקירה לא כדאי לו לאדם לחיותם
+> חיים שאין בהם חקירה לא כדאי לו לאדם לחיותם[^3]
 > The unexamined life is not worth living
-> **אפלטון** (מפי **סוקראטס**), ***אפולוגיה***[^3]
+> **אפלטון** (מפי **סוקראטס**), ***אפולוגיה***
 ---
+> Beginning to think is beginning to be undermined[^13]
 > Commencer à penser c'est commencer d'être miné
-> Beginning to think is beginning to be undermined
-**קאמי**, ***המיתוס של סיזיפוס***[^13]
+**קאמי**, ***המיתוס של סיזיפוס***
 {.warning}
 ---
-> It is better to be a human being dissatisfied than a pig satisfied; better to be Socrates dissatisfied than a fool satisfied
-**מיל**, ***תועלתנות***[^18]
+> It is better to be a human being dissatisfied than a pig satisfied; better to be Socrates dissatisfied than a fool satisfied[^18]
+**מיל**, ***תועלתנות***
 ---
+> מתוך ליל חוסר ההכרה ביקיצה אל החיים מוצא את עצמו הרצון בתור פרט בעולם נטול סוף וגבול, בין אינספור פרטים, כולם שואפים, סובלים תועים; וכמו עקב חלום רע ממהר הוא לחזור אל חוסר ההכרה הישן[^20].
 > Awakened to life out of the night of unconsciousness, the will finds itself as an individual in an endless and boundless world, among innumerable individuals, all striving, suffering, and erring; and, as if through a troubled dream, it hurries back to the old unconsciousness
-מתוך ליל חוסר ההכרה ביקיצה אל החיים מוצא את עצמו הרצון בתור פרט בעולם נטול סוף וגבול, בין אינספור פרטים, כולם שואפים, סובלים תועים; וכמו עקב חלום רע ממהר הוא לחזור אל חוסר ההכרה הישן.
-**שופנהאואר**, ***על אפסות החיים ועל הסבל שבהם***[^20]
+**שופנהאואר**, ***על אפסות החיים ועל הסבל שבהם***
 {.warning}
 ---
->  Reflect that nothing merits admiration except the spirit, the impressiveness of which prevents it from being impressed by anything
-> **Seneca**, ***Letters From a Stoic***[^21]
+>  Reflect that nothing merits admiration except the spirit, the impressiveness of which prevents it from being impressed by anything[^21]
+> **Seneca**, ***Letters From a Stoic***
 ---
 > What use is the ability to measure out a portion of an acre with an accuracy extending even to the bits which elude the measuring rod if I’m upset when some high-handed neighbour encroaches slightly on my property? The geometrician teaches me how I may avoid losing any fraction of my estates, but what I really want to learn is how to lose the lot and 
-still keep smiling
-> **Seneca**, ***Letters From a Stoic***[^22]
+[^22]still keep smiling
+> **Seneca**, ***Letters From a Stoic***
+---
+> של כל הדברים האדם הוא קנה המידה,
+של אלה שהווים
+כפי שהם הווים,
+של אלה שאינם הווים,
+כפי שאינם[^28]
+***פרוטאגורס***
+---
+> שמחה היא מעבר של אדם משלמות קטנה יותר לשלמות גדולה יותר[^29]
+**שפינוזה**, ***אתיקה***
+---
+> האדם חושב.[^30]
+**שפינוזה**, ***אתיקה***
 ---
-
 # על הקיום
 
 ---
-> [^17]Memento Mori
-> זכור שתמות
+> זכור שתמות[^17]
+> Memento Mori
 {.warning}
 ---
-> The struggle itself toward the heights is enough to fill a man’s heart. One must imagine Sisyphus happy
-**קאמי**, ***המיתוס של סיזיפוס***[^14]
+> The struggle itself toward the heights is enough to fill a man’s heart. One must imagine Sisyphus happy[^14]
+**קאמי**, ***המיתוס של סיזיפוס***
 > {.success}
 ---
-> אנו עוברים ואיננו עוברים באותם הנהרות. אנחנו היננו ואנחנו איננו.
-**היראקליטוס**, ***על הטבע***[^1]
+> אנו עוברים ואיננו עוברים באותם הנהרות. אנחנו היננו ואנחנו איננו[^1].
+**היראקליטוס**, ***על הטבע***
 ---
+> מי ייתן ונשמתי תמות מוות פילוסופיים[^7]
 > Moriatur anima mea mortem philosophorum
-> מי ייתן ונשמתי תמות מוות פילוסופיים
-> **שטראוס**[^7]
+> **שטראוס**
+---
+> כל דבר מעולה הוא קשה, כשם שהינו נדיר[^32]
+> Omnia præclara tam difficilia quam rara sunt
+> **שפינוזה**, ***אתיקה***
+{.success}
 ---
 # על הצדק
-> וכך דינו של הצדק: שימשול הנעלה יותר על מי שנופל ממנו, ויגדל חלקו ממנו
-> **אפלטון** (מפי **קאליקלס**), ***גורגיאס***[^5]
+> וכך דינו של הצדק: שימשול הנעלה יותר על מי שנופל ממנו, ויגדל חלקו ממנו[^5]
+> **אפלטון** (מפי **קאליקלס**), ***גורגיאס***
 {.warning}
 ---
-> כי הלוגוס, שליט רב עוצמה הוא
+> כי הלוגוס, שליט רב עוצמה הוא[^4]
 > Speech is a powerful lord
-> **גורגיאס**, ***בשבחי הלני***[^4]
+> **גורגיאס**, ***בשבחי הלני***
 {.warning}
 ---
-> החזק עושה את מה שהוא חפץ לעשות, והחלש סובל את מה שהוא חייב לסבול
-> **תוקידידס**, ***תולדות המלחמה הפלופונסית***[^6]
+> החזק עושה את מה שהוא חפץ לעשות, והחלש סובל את מה שהוא חייב לסבול[^6]
+> **תוקידידס**, ***תולדות המלחמה הפלופונסית***
 {.warning}
 
 # על המוסר
 ---
-> האם אהובה היא החסידות מפני שחסידות היא, או מפני שהיא אהובה, על כן היא חסידות?
-> **אפלטון** (מפי **סוקראטס**), ***אאותיפרון***[^8]
+> האם אהובה היא החסידות מפני שחסידות היא, או מפני שהיא אהובה, על כן היא חסידות?[^8]
+> **אפלטון** (מפי **סוקראטס**), ***אאותיפרון***
 ---
-> וליבנו אומר לנו שהטוב הוא דבר-מה השייך לבעליו עצמו ושאינו ניתן להיפרד ממנו
-> **אריסטו**, ***אתיקה ניקומאכית***[^9]
+> וליבנו אומר לנו שהטוב הוא דבר-מה השייך לבעליו עצמו ושאינו ניתן להיפרד ממנו[^9]
+> **אריסטו**, ***אתיקה ניקומאכית***
 ---
-> עשה פעולתך כל שהאנושות, הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד
-> **קאנט**, ***הנחת יסוד למטאפיזיקה מוסרית***[^12]
+> עשה פעולתך כל שהאנושות, הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד[^12]
+> **קאנט**, ***הנחת יסוד למטאפיזיקה מוסרית***
 ---
-> Try also how a good man's life will agree with thee. Thou hast had experience of that other kind of life: make now trial of this also
-> **אאורליוס**, ***הגיונות***[^11]
+> Try also how a good man's life will agree with thee. Thou hast had experience of that other kind of life: make now trial of this also[^11]
+> **אאורליוס**, ***הגיונות***
 ---
-> No man’s good by accident. Virtue has to be learnt. Pleasure is a poor and petty thing. No value should be set on it: it’s something we share with dumb animals – the minutest, most insignificant creatures scutter after it. Glory’s an empty, changeable thing, as fickle as the weather. Poverty’s no evil to anyone unless he kicks against it. Death is not an evil. What is it then? The one law mankind has that is free of all discrimination. [...] Philosophy has no business to supply vice with excuses[^24][.]
+> No man’s good by accident. Virtue has to be learnt. Pleasure is a poor and petty thing. No value should be set on it: it’s something we share with dumb animals – the minutest, most insignificant creatures scutter after it. Glory’s an empty, changeable thing, as fickle as the weather. Poverty’s no evil to anyone unless he kicks against it. Death is not an evil. What is it then? The one law mankind has that is free of all discrimination. \[...\] Philosophy has no business to supply vice with excuses[^24]
 > **סנקה**, ***מכתבים ללוקילוס***
 ---
-> Only when the cold season comes is the point brought home that the pine and the cypress are the last to lose their leaves
-> **קונפיוציוס**, ***המאמרות***[^26]
+> Only when the cold season comes is the point brought home that the pine and the cypress are the last to lose their leaves[^26]
+> **קונפיוציוס**, ***המאמרות***
 ---
-> There is no "being" behind doing, effecting, becoming; "the doer" is   merely a fiction added to the deed. The deed is everything
-> **ניטשה**, ***על הגיניאולוגיה של המוסר***[^27]
+> There is no "being" behind doing, effecting, becoming; "the doer" is merely a fiction added to the deed. The deed is everything[^27]
+> **ניטשה**, ***על הגיניאולוגיה של המוסר***
 
-[^1]: היראקליטוס, [רסיס 49](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס)
-[^2]: היראקליטוס, [רסיס 124](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס)
-[^3]: אפלטון, [אפולוגיה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/אפולוגיה)
-[^4]: גורגיאס, [בשבחי הלני](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/גורגיאס)
-[^5]: אפלטון, [גורגיאס](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/גורגיאס)
-[^6]: תוקידידס, *תולדות [המלחמה הפלופונסית](/כלליים/מלחמה#המלחמה-הפלופונסית)*
+[^1]: [היראקליטוס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#היראקליטוס), [רסיס 49](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#היראקליטוס)
+[^2]: [היראקליטוס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#היראקליטוס), [רסיס 124](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#היראקליטוס)
+[^3]: [אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון), [*אפולוגיה*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/אפולוגיה)
+[^4]: [גורגיאס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/סופיסטים#גורגיאס-מלאונטיני), [*בשבחי הלני*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/גורגיאס)
+[^5]: [אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון), [*גורגיאס*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/גורגיאס)
+[^6]: תוקידידס, *תולדות [המלחמה הפלופונסית](/כלליים/מלחמה/יוון#המלחמה-הפלופונסית)*
 [^7]: ליאו שטראוס (ר' [פיידון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון))
-[^8]: אפלטון, אאותיפרון
-[^9]: אריסטו, [אתיקה ניקומאכית](https://logos.pukeko.xyz/he/%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%94/%D7%90%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%94#%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8-6-%D7%9E%D7%94%D7%95-%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A9%D7%A8), ספר 1
-[^10]: מרקוס אאורליוס, רעיונות. ספר 4, חלק 3 
-[^11]: מרקוס אאורליוס, רעיונות. ספר 4, חלק 21
+[^8]: [אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון), *אאותיפרון*
+[^9]: [אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו), [*אתיקה ניקומאכית*](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה) , ספר 1
+[^10]: מרקוס אאורליוס, *רעיונות*. ספר 4, חלק 3 
+[^11]: מרקוס אאורליוס, *רעיונות*. ספר 4, חלק 21
 [^12]: עמנואל קאנט, *נוסחת האנושות*, הנחות יסוד למטאפיזיקה מוסרית 
-[^13]: אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס, פרק 1: היגיון והתאבדות
-[^14]: אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס, פרק 4: המיתוס של סיזיפוס
-[^15]: אריסטו, [מטאפיזיקה](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#מה-זה-להיות-what-is-being), ספר גמא, פרק 2 (1003b)
-[^16]: אריסטו, [מטאפיזיקה](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#כל-בני-האדם-חושקים-מטבעם-לדעת-האמנם), ספר אלפא, פרק 1 (980a21)
+[^13]: אלבר קאמי, *המיתוס של סיזיפוס*. פרק 1
+[^14]: אלבר קאמי, *המיתוס של סיזיפוס*. פרק 4
+[^15]: [אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו), [*מטאפיזיקה*](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#מה-זה-להיות-what-is-being), ספר גמא, פרק 2 (1003b)
+[^16]: אריסטו, [*מטאפיזיקה*](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#כל-בני-האדם-חושקים-מטבעם-לדעת-האמנם), ספר אלפא, פרק 1 (980a21)
 [^17]: סיסמא לטינית מוכרת - ר' [ערך בויקיפדיה](https://en.wikipedia.org/wiki/Memento_mori)
-[^18]: ג׳ון סטיוארט מיל, התועלתיות, פרק ב׳
-[^19]: פארמנידס, רסיס B3
-[^20]: ארתור שופנהאואר, *על אפסות החיים ועל הסבל שבהם* (On the Vanity and Suffering of Life). בתוך: *העולם כרצון וכדימוי*, כרך 1, פרקים 56-59. 
+[^18]: ג׳ון סטיוארט מיל, *התועלתיות*, פרק ב׳
+[^19]: [פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס), רסיס B3
+[^20]: ארתור שופנהאואר, [*על אפסות החיים ועל הסבל שבהם*](/פילוסופיה/מיומנויות/on_the_vanity_and_suffering_of_life.pdf) (On the Vanity and Suffering of Life). בתוך: *העולם כרצון וכדימוי*, כרך 1, פרקים 56-59. 
 [^21]: Seneca, *Letters From a Stoic*, Letter VIII 
 [^22]: Seneca, *Letters From a Stoic*, Letter LXXXVIII 
 [^23]: Seneca, *Letters From a Stoic*, Letter CXXIII
 [^24]:
 [^25]:
 [^26]:
-[^27]: חלק 13
+[^27]: פרידריך ניטשה, *על הגיניאולוגיה של המוסר*, חלק 13
+[^28]: [פרוטאגוראס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/סופיסטים#פרוטאגוראס-מאבדרה), רסיס 80B1. 
+[^29]: [ברוך שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה), [*אתיקה*](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה) - חלק ג', הגדרת הרגשות, הגדרה ב'
+[^30]: [ברוך שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה), [*אתיקה*](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה) - חלק ב', אקסיומה 2
+[^31]: [ברוך שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה), [*אתיקה*](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה) - חלק א', משפט 14
+[^32]: [ברוך שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה), [*אתיקה*](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה) - חלק ה'. משפט זה חותם את ה*אתיקה* כולה.

פילוסופיה/חדשה.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: חדשה
 description: Cogito, ergo sum
 published: true
-date: 2024-01-26T21:03:37.758Z
+date: 2024-02-26T13:32:58.770Z
 tags: פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה חדשה
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-12-31T11:20:21.862Z
@@ -18,7 +18,7 @@ dateCreated: 2023-12-31T11:20:21.862Z
 
 בעוד שכל אחד מהפילוספים הללו הגה שיטה שלמה, המבקשת להבין את המציאות כולה, אנו נתמקד בשני היבטים: *תורת ההכרה*[^9] ו*מטאפיזיקה*[^8], הניצבים בראש השקפת עולמם המקיפה.
 
-התקופה ה'חדשה' החלה אצל דקארט והגיעה לשיאה עם קאנט והנאורות[^10]. היא מאופיינת בעיסוק הולך וגובר בכוחה של *התבונה*, על חשבון התיאלוגיה שהייתה דומיננטית בימי הביניים[^11]. 
+התקופה ה'חדשה' החלה אצל דקארט והגיעה לשיאה עם קאנט והנאורות[^10]. היא מאופיינת בעיסוק הולך וגובר בכוחה של *התבונה*, על חשבון התיאלוגיה שהייתה דומיננטית בימי הביניים[^11]. זהות הפילוסופים משתנה אף היא: מתיאולוגים ואקדמאים באוניברסיטאות ובקתדרלות, לאנשי מקצוע, כעיסוק מקצועי - לייבניץ, דקארט ושפינוזה כולם היו אנשי מקצועות אחרים. המגמה הזו נמשכת עד קאנט, ששוב סוגר את הפילוסופיה להמונים. 
 
 [^6]: כולם בריטים - אנגלי, אירי וסקוטי - ולפיכך מכונה הזרם לעיתים ה*אימפריציזם הבריטי*.
 [^7]: מקור השם הוא מוצאם של הפילוסופים המשמעותיים בזרם זה, באירופה (לעומת בריטניה, ארה"ב בזרם האנליטי).

פילוסופיה/חדשה/דקארט.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: דקארט
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-22T13:43:49.627Z
+date: 2024-01-22T13:43:51.414Z
 tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה חדשה, דקארט
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-01-22T13:42:25.954Z

פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: הגיונות על הפילוסופיה הראשונית
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-29T12:39:41.747Z
+date: 2024-02-13T17:00:02.882Z
 tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה חדשה, דקארט
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z
@@ -38,7 +38,7 @@ dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z
 
 ## הספקנות הקרטזית
 
-**ספקנות** היא זרם פילוספי שקיים עוד מימי יוון העתיקה (ספקנות פירית), הגורסת כי לא ניתן לדעת דבר, וכי לא ניתן להשיג ידע. אריסטו ו[אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/מנון)[^6] משחקים אף הם על הזרם הזה בדרישותיהם הנוקשות לידיעה, למרות שלא החזיקו בדעה זו.  
+**ספקנות** היא זרם פילוספי שקיים עוד מימי יוון העתיקה (ספקנות פירית), הגורסת כי לא ניתן לדעת דבר, וכי לא ניתן להשיג ידע. אריסטו ו[אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/מנון#מהי-ידיעה)[^6] משחקים אף הם על הזרם הזה בדרישותיהם הנוקשות לידיעה, למרות שלא החזיקו בדעה זו.  
 
 הספקנות אינה ייחודית לעת העתיקה - מקרב הפילוסופים החדשים, יום נקלע אף הוא לספקנות - לא כהנחת מוצא אלא כתוצאה של חקירה עקבית.
 דקארט נחשב לעיתים, באופן מוטעה, כספקן - אך איננו כזה. בניגוד ליום ולספקנים העתיקים, דקארט *מתחיל* בספקנות, ומגיע בסופו של דבר לידיעה חיובית.
@@ -157,7 +157,7 @@ dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z
 ## ההוכחות של דקארט לקיום האל
 
 דקארט מוכיח את קיומו של האל בשתי הוכחות[^18]:
-- ההוכחה האנתרופולוגית (היגיון שלישי)
+### ההוכחה האנתרופולוגית (היגיון שלישי)
 > לכל דבר יש סיבה; לפיכך, חייבת להיות סיבה ראשונית[^21].
 
 הוכחה זו מכונה *ההוכחה הקוסמולוגית*. אלא שדקארט לא יכול להשתמש בה - משום שהיא מניחה מציאות חיצונית. 
@@ -165,7 +165,7 @@ dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z
 
 דקארט קיים קיום צורני - יש לו תוכן של ממש. ככזה, הוא יכול לחשוב על דברים צורניים אחרים - כמו פיצה, או שופנהאואר. אולם האלוהים מכיל תוכן צורני *שעולה על זה של דקארט* - לא ייתכן שדקארט הוא זה שהגה אותו; דקארט פחות ממשי ממנו. לכן, ישנו הכרח שהוא חיצוני לדקארט[^26].
 
-- ההוכחה האונטולוגית (היגיון חמישי)
+### ההוכחה האונטולוגית (היגיון חמישי)
 > יש לי מחשבות; למחשבות האלו בהכרח יש מושגים. חלקם בדיוניים; את אלו הרכבתי בעצמי. חלק מהם חיצוניים לי - הם כופים את עצמם עליי דרך החושים. אך את חלקם, לא אוכל להצדיק לא כך ולא כך - אלו **אפריוריים** - מולדים. *אלוהים*[^22], ו*אני* הם מושגים שכאלה. מאיפה *אלו* הגיעו לי לראש? האדם הדתי[^23] יטען שהם באו יחד איתי לעולם, ממקור חיצוני לי בהכרח - מושג האלוהים *לא יכול להיות המצאה שלי*. המקור הזה חייב להיות האל - האל חייב להיות **קיים**.
 
 הוכחה זו מכונה *ההוכחה המולדת*[^24], והיא מעין הנהרה של ההוכחה הקוסמולוגית - ושלא כמותה, היא ייחודית לדקארט. היא נשענת על האקסיומה של *סיבה -> תולדה*, שדקארט מאמץ. 

פילוסופיה/חדשה/לייבניץ.md

@@ -0,0 +1,33 @@
+---
+title: לייבניץ
+description: 
+published: true
+date: 2024-03-05T08:46:31.182Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה חדשה, לייבניץ
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-02-26T12:19:28.001Z
+---
+
+[גוטפריד וילהלם לייבניץ](https://en.wikipedia.org/wiki/Gottfried_Wilhelm_Leibniz)[^1] (1646-1716) היה פילוסוף ומתמטיקאי ידוע, והיה איש אשכולות (שסבל מזה ממש[^3]) שהיה מעורב בהרבה מאוד תחומים, שברובם נחשב לאיש מקצוע של ממש[^2]. קרו לו כל מיני דברים, והוא אכל כל מיני מאכלים טעימים. הוא נחשב בקרב רבים למוצלח מבין שלושת הרציונליסטים הראשונים - [דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט), [שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה), והוא עצמו. הוא זכה להכרה רבה עוד בימי חייו.
+
+לייבניץ שוטט ברחבי אירופה בצעירותו בשליחות דיפלומטית, ובמסעותיו פגש הוגים רבים - לרבות שפינוזה - שהשפיעו עליו מאוד. 
+
+הוא כתב *ה מ ו ן*[^4] - האקדמיה הפרוסית הוציאה כבר ארבעים כרכים, ואנחנו מאמינים היום שהגענו רק *לאמצע*. אלא שבניגוד לשפינוזה, ובדומה לרוב הפילוסופים האחרים, אין טקסט מרכז של כל השיטה שלו, והבנה היא עבודת טלאים - של הכתבים, האיגרות, וטקסטים אחרים. ככלל, הם נכללים לשני רבדים: האחד, לאנשי מקצוע, מביני עניין, והשני לאדם הפשוט. בהמשך, ראסל ביקש *לעשות צדק* בכתביו של לייבניץ[^5]. לייבניץ מסתמך על עקרונות לוגים בהגותו, ועושה בהם מטעמים - וראסל מזהה אותם כעיקר ההגות: הפילוסופיה שלו נבנית לכאורה מעקרונות לוגיים. אלא שלטקסטים של לייבניץ יש היבטים חשובים נוספים, כמו מאמרים שלמים במטאפיזיקה. ראסל בוחר להתעלם מאלו - המוץ המטאפיזי - ונישאר עם הדבר הפילוסופי הראוי היחיד - הלוגיקה. לייבניץ עצמו כנראה לא שותף להבחנה הזו; הכלים הלוגיים הם הכלי, ולא העיקר. 
+
+לייבניץ עוסק גם הוא ב[שאלת האחדות והריבוי](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה#בעיית-האחדות-והריבוי). היכן ששפינוזה צידד באחדות - *העצם*, לייבניץ מצדד בריבוי. התשתית המטאפיזית של לייבניץ היא ריבוי אינסופי של עצמים - אותם הוא מכנה **מונדות**, ו*הם* אלו שקיימים **באמת**. שאר הדברים הם *אמת תופעתית* - הצגה בלתי מדויקת, חלקית ומבולבלת של הדברים. ה**מונדה** היא עצם, [במובן האריסטותלי של המילה], כפי שמסכימים עליו כל ההוגים עד כה - אלא שלשיטתו, המונדות הן *עצם פשוט* - מעיין אטום רוחני. מה שאנו רואים בתפיסה החושית שלנו אינה המציאות כהוויתה - אלא ביטוי של האמת המונדית המוחלטת. לייבניץ מנהיר בדוגמה הזו:
+
+> דמיינו יחסים משפחתיים בין אנשים - יחסים סיבתיים[^6]. אם נצייר אותו גרפית ^(כמו^ ^שדן^ ^עושה)^, יהיה לנו ביטוי *חללי* של אותה המציאות. זהו לא אותו הדבר, אלא *ביטוי* של הדבר עצמו - וממנו אפשר להסיק את האמת, משום שהביטוי אמין.
+
+האמת היא מטאפיזית, והתשתית שלה היא המונדות - ומה שאנו רואים הוא ביטוי שלה.
+
+לייבניץ תיאר את עצמו כ*ילד פלא*, שהתחבט כבר בגיל 15 בשאלות מטאפיזיות, כמו הסיבות המכאניסטיות של הדברים (איזה מין ילד בן 15 עושה את זה? *לייבניץ*). תחילה, קיבל על עצמו את ההסברים המכאניסטיים, אך בהמשך שינה את דעתו ודחה אותם - וקם כאידיאליסט. זאת אנחנו למדים מהטקסט בו תיאר את חלקיק המציאות הבסיסי לשיטתו - [המונדולוגיה](/פילוסופיה/חדשה/לייבניץ/המונדולוגיה).
+
+לייבניץ היה אדם חיובי, וניסה בהגותו לגשר ולפשר בין גישות שונות - אפלטוניות, אריסטותליות, שפינוזיות וקרטאזיות - מתוך אמונה שבכל הגות כזו יש גרעין של אמת, ועלינו לברור את המוץ - ולא *כולם טועים ואני צודק*[^7]. ההרמוניה הזו מקבלת ביטוי מרכזי בהגות של לייבניץ, שמתאר את תנועת המונדות כ*הרמוניה טבועה מראש*.
+
+[^1]: משמעות השם היא *שלווה אלוהית* - קרוב באופן מוזר ל*ברוך* שפינוזה (ברוך בידי האל). רנה הוא סתם רנה (קיצור של *נולד מחדש* - Renaissance).
+[^2]: בנאום ההשכבה המפורסם שלו, הוא נמשל לאדם החולש על מרכבה שרתומה להרבה סוסים.
+[^3]: החוקרים היום החליטו שניוטון ולייבניץ הגיעו לתיאוריות שלהם באופן בלתי תלוי בזמן דומה. לייבניץ פרסם ראשון (אל אף שגילה אחר כך), והואשם בגניבה ספרותית מניוטון. צורת הסימון בחדו"א עד היום מבוססת על לייבניץ.
+[^4]: *כל הגרמנים האלו כתבו בארגזים*, אומר דן. *תן לי שתי קילו לייבניץ...*
+[^5]: *זה מה שקורה כשפילוסוף אנליטי עושה סדר*.
+[^6]:  צביקה ושמרית הולידו את דניאלה, שרונה וX, שהוא רופא. דניאלה התחתנה עם קוונטין והולידה את ליאו
+[^7]: *ולכן זה רע במיוחד מה שעשו לו **האנגלים האלה**[^3]*, אומר דן. 

פילוסופיה/חדשה/לייבניץ/המונדולוגיה.md

@@ -0,0 +1,136 @@
+---
+title: המונדולוגיה
+description: 
+published: true
+date: 2024-03-11T13:46:30.141Z
+tags: שנה א, פילוסופיה, סמסטר ב, פילוסופיה חדשה, לייבניץ, מונדולוגיה, המונדולוגיה, אידיאליזם
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-02-26T12:23:14.719Z
+---
+
+> [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/לייבניץ_-_המונדולוגיה.pdf), 
+[אנגלית](/פילוסופיה/חדשה/leibniz_-_the_monadology.pdf)
+{.info}
+
+הפילוסופיה של לייבניץ היא פיתוח מסוים של דקארט, אך ניכרת בה השפעה של שפינוזה. היכן ש[דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט) כונן את העצמים הנבראים, ו[שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה) קובע שרק האל הוא עצם, לייבניץ סבור כי העצם היחיד הוא ה**מונדה** - חלקיקים רוחניים קטנטנים, אינסופיים בכמותם, ובלתי-ניתנים לחלוקה, אותם הוא מגדיר כ*עצם פשוט*. משום שעצם בהכרח לא ניתן לחלוקה, וחומר בהכרח ניתן לחלוקה[^5], לייבניץ סבור, בניגוד להוגים יוונים קדמונים כמו [האטומיסטים](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/חומרניים) כי הדברים היחידים שעונים להגדרת העצם - קרי, עצמאיים, פשוטים ובלתי-ניתנים לחלוקה, הם רוחניים בלבד; העצם החומרי הוא כשל לוגי לשיטתו. המציאות כולה אינה יחסי גומלין בין רוח לחומר, או ביטוי של עצם אחד, אלא היחסים בין אינסוף המונדות - ה*ריקוד המוני* - שנשגבים מבינתנו. את הריקוד הזה מכנה לייבניץ *הרמוניה טבועה מראש*. לייבניץ סבור שבין המונדות אין שום קשר, או סיבתיות - אלא התאמה מלאה ומושלמת, מכורח טבע המציאות - מכאן מגיע ה*טבועה מראש*. המציאות הוא לא ריבוי אקראי של יחידות, אלא מארג בלתי תלוי, המתנהל בהתאמה.
+
+> דמיינו שאתם נכנסים לחנות שעונים, וכל השעונים מורים על אותה השעה בדיוק. הסבר אחד הוא שמסתובב השען, גורם חיצוני להם, ומכוון אותם יחדיו מדי פעם. הסבר אחר הוא שהם קשורים ביניהם סיבתים איכשהו, ותנועה של מחוגו של אחד תניע את כל האחרים. והסבר אחרון הוא שהשען הוא בעל מלאכה כה מוכשר, כך שמרגע שיוצאים השעונים מהמפעל הם מכוונים באופן מושלם, ולעולם אינם יוצאים מאיזון. נחשו מה חושב לייבניץ?
+
+
+משום שהמונדה היא יחידה רוחנית, לייבניץ נחשב לאידיאליסט[^3], וכנראה הראשון מביניהם[^4]. אולם, היכן ששאר האידיאליזם (ובפרט - זה של בארקלי) שולל **לחלוטין** את החומר כסוג של אשליה, החומר אצל לייבניץ קיים, אך במעמד אונטולוגי נחות יותר - תופעתי. כשם שלייזר הוא צמצום מסוים של אור, לייבניץ מציב את החומר כתופעה מסוימת של הרוח. הוא מגדיר את החומר כ*bona vide* - תופעה מבוססת היטב. מסיבה זו, יש אלו המסווגים אותו כפלורליסט.
+
+לייבניץ אינו סבור, כמו [פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס) או הפילוסופיה ההודית[^6], שהעולם שאנו חווים הוא אשליה - אלא כהעתק, או צל כלשהו, של העולם כפי שהוא במציאות - קצת כמו [האידאות האפלטוניות](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון#האידאה): העולם התופעתי מבטא בדרכו את המציאות המטאפיזית.
+
+# עקרון הזהות של הבלתי נבדלים
+
+המונדות, חרף היותן רוחניות, נושאות תכונות מסוימות - לרבות **תפיסה**[^8], ו**תאווה**[^7]. לייבניץ קובע כי למונדה, "אין לה חלונות". את ההפרדה בין המונדות מבצע לייבניץ ב***עקרון הזהות של הבלתי נבדלים*** - אם יש שני דברים שנושאים את אותן התכונות, הרי שהם דבר אחד. אם ישנם, למשל, שני אטומי מימן זהים לחלוטין, הם שניים משום שהם במקום אחר בחלל ובזמן - אחרת, היו אטום אחד. מזאת קובע לייבניץ כי אם ישנם שני דברים שונים, חייב להיות הבדל בתפיסה שלהם. 
+
+
+# עקרון הייחודיות
+
+משום שתפיסתו לא חומרית, לייבניץ לא יכול להבדיל בין פרטים לאור החלל והזמן. כיצד, אפוא, הוא מבדיל בין המונדות? זאת באמצעות הגדרה שלמה -  פרדיקטים. נניח, אומר דן, שאתה מחפש בגוגל, או בת זוג, או בת זוג בגוגל. האידאה של בת הזוג לא תעזור; אתה מחפש פרט אחד, אינדוידואל. אז מתחילים לצמצם - "כסף", "ציונים נמוכים בפילוסופיה" (שאוכל לצאת חכם לידה), וככה  מצמצים עוד ועוד את השדה (כסף? כסף יש בארגזים. פילוסופיה? מי לומד פילוסופיה? *שמונה* בתעודת הזהות? למי אין? אה, אבל יש *תשע* אחרי זה?). מה שמבדיל, בסופו של דבר, את בת הזוג הרצויה למיוחדת היא פרדיקטים מסוימים, או חיבור מסוים בין פרדיקטים, שייחודי רק לה - זה מה שהופך אותה למה שהיא. 
+
+כל התכונות האלו - *א' הוא **יקר**, הוא **כבד**, הוא **חתול***, וכו', כשאגיע לכל הפרדיקטים כולם  - דבר שאנחנו לא מסוגלים לעשות - תהיה לנו **הגדרה שלמה** של א', ונדע *מה הוא א'*. רק האל יכול לתפוס את ההגדרות השלמות האלו.
+
+
+## התפיסה
+המונדות נבדלות זו מזו - לא בתכונות חיצוניות, אלא בתכונות פנימיות - בראש ובראשונה בתפיסות. כל מונדה היא מצבור של **תפיסות**, כשם שכל אחד מאיתנו נפרד. התפיסות שיש לי בראש הן מה שהופכות אותי ולאותי, ואתכם לאתכם. אם אנחנו נבדלים, ואנחנו שונים, הרי שאנו נבדלים בתפיסות שלנו. איך אנחנו מבדילים, למשל, את המיקום שלנו בחלל? אחד עומד קרוב יותר לחלון, ואחד עומד קרוב יותר לדלת; אם היינו עומדים באותו המקום, היינו תופסים (כלומר, רואים) את אותו הדבר ממש. אותו הדבר נכון גם במישור הרוחני: אם היינו מחזיקים באותן התפיסות (כלומר, דעות, מחשבות), היינו תופסים את אותה המציאות ממש - היינו אותו הדבר. כל אובייקט כזה - לאו דווקא תבוני - ניתן לצמצום לכדי מערכת יחסים מסוימת שמייחדת אותו - כמו המרחק המסוים הזה מהחלון או מהדלת - שמשקפת דרך התפיסה הזו את המציאות. 
+
+כל אובייקט שכזה - מונדה שכזו - משקפת נקודת מבט מסוימת, או תפיסה מסוימת, של המציאות - אותה המציאות ממש!
+למונדות, כאמור, *אין לה חלונות* - אף מונדה לא משקיפה על המציאות, ואין לה תפיסה של ממש של המציאות - היא מוכלת כל כולה בעצמה - אך ההתאמה שלה עם מונדות אחרות היא המציאות. כמו השעונים בחנות השעונים, אנחנו פשוט מתואמים מראש - ולא ביחס סיבתי[^9]. 
+
+> התפיסה *אינה* תפיסה במובן הקוגנטיבי - היא נקודת המבט השתקפת מאותה המונדה ממש, היחסים בין המונדה הזו לכל שאר האובייקטים בעולם. כל מונדה, ביחסים אלה, היא *השתקפות של היקום כולו* - אומר לייבניץ, אך כל אחת מהזווית - *התפיסה* - הייחודית שלה.
+{.is-warning}
+
+> אז למה המונח *תפיסה*? כשאני קובע שאני נמצא במרחק *כזה וכזה מההוא וההוא*, אני ממקם את עצמי ביחס לאותם דברים. משום שלפי לייבניץ אין באמת חלל פיזי, ה*תפיסה* הן - באופן דומה - המיקום של כל מונדה ומונדה ביחס לאחרות.
+{.is-info}
+
+אלא שהיכן שהמיקום החללי שלי הוא *מקרי*, ה*תפיסה* שלי לפי לייבניץ היא הכרחית: נקודת המבט שלי על היקום אינה מקרית - היא חלק מהותי, בלתי נפרד ממני - אני רואה את המציאות מהמקום הזה בריקוד ההרמוני של המונדות, וזה לא יכל להיות אחרת[^12].
+
+[^12]: *היא אוהבת לאכול מתוק, היא לא אוהבת לשמוע עומר אדם* - כל תכונה כזו אינה מקרית, אלא חלק בלתי נפרד מהמונדה באשר היא.
+
+## השתוקקות
+לכל מונדה יש השתוקקות - *קונאטוס* - לשכלל את התפיסה שלה, לדייק אותה, כך שתתקרב למציאות ממש. אולם, לא משנה כמה נתקרב, לעולם לא נגיע להבנה עמוקה דיה להיפטר מעולם התופעות - קרי, החומר. מהתפיסה מגיעה ה*א-פרצפציה* - ה**תודעה העצמית** - הבנה עמוקה יותר של הרצף של הפרדיקטים שמגדיר אותנו[^10].  
+
+## תודעה
+באשר לבעלי חיים וצמחים, למונדות המרכיבות אותם יש יסוד נוסף - **תודעה**. כאן הוא נבדל מדקארט, שסבר שבעלי חיים הם כמכונות, ורק נפש האדם היא תודעתית. האדם לוקח את זה צעד קדימה, ונושא **תודעה עצמית**.  
+
+# עקרונות השכילה - הסתירה והטעם המספיק
+לייבניץ ביסס את ההוויה שלו בחמישה עקרונות פשוטים. 
+> לא. שכילותינו מיוסדות על **שני עקרונות גדולים**: זה של **הסתירה**, שבכוחו חושבים אנו ל*שקרי* מה שמכיל אותה בתוכו, ול*אמת* מה שמנוגד לשקרי או סותר אותו,
+> לב. וזה של ה**טעם המספיק**, שבכוחו אנו חושבים ששום עובדה אינה יכולה להיות אמיתית או להתקיים, ושום משפט אינו יכול להיות אמיתי בלא שיהא טעם מספיק, מדוע כך הוא ולא אחרת; אף על פי שטעמים אלו, על פי רוב לא נוכל כלל לדעת אותם.
+
+הראשון מהעקרונות הוא שלילי: מה שהוא סתירה, בהכרח הוא שקרי. הוא נשען על [חוק הסתירה](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#מה-זה-להיות-what-is-being) האריסטותלי. מנגד, העקרון השני הוא חיובי - מה שאמיתי, הוא זה שיש לו טעם מספיק. העקרון הזה נשען על עיקרון הPSR - Principle of Sufficient Reason[^2]
+
+> היזהרו מהניסוח של העקרון הראשון: משתמע ממנו ש**רק** מה שמכיל סתירה הוא שקרי - וזה לא מה שלייבניץ טוען.
+{.is-warning}
+
+מילת המפתח פה היא **טעם** - Reason - במובן של הצדקה. הכוונה היא לא ל**סיבה**[^2] - Cause - *דבר שגורם לדבר*. ההפרדה הזו בין הסיבה המכניסטית לסיבה האונטולוגית קריטית להבנה של שפינוזה; החומר, לפי לייבניץ, פועל בצורה מכניסטית גרידא, ולא תכליתנית. מנגד, המונדות פועלות רק בסיבה תכליתנית - פנימית - ולא באופן מכניסיטי.
+
+# עקרונות האמת
+>  לג. ולכן, יש שני מיני אמיתות: אמיתות של **עיון** ואמיתות של **עובדה**. אמיתות העיון הכרחיות והן ניגודן הוא בלתי אפשרי, ואמיתות העובדה הן קונטינגניטיות, והיפוכן הוא בגדר האפשר. כשאמת היא הכרחית, אפשר למצוא את טעמה על ידי האנליזה כשמנתחים אותה לאידאות ולאמיתות פשוטות יותר עד שמגיעים אל הראשוניות.
+> לד. אצל המתמטיקאים מועמדים בדרך זו, באמצעות האנליזה, המשפטים העיוניים לכללי השימוש, על הגדרות מושכלות ראשונים ודרישות.
+
+לייבניץ קובע כאן את האמיתות ה**עיוניות** כ*אפריוריות* - הכרחיות, וקודמות לניסיון, ואת האמיתות ה**עובדתיות** כ*אפוסטריוריות* - מבוססות על הניסיון - *היה יכול להיות אחרת*, משום שזו איננה סתירה. 
+
+> יש שם עץ, מחוץ לחלון. אני יודע, כי ראיתי אותו. אולם, באותה מידה, הוא יכל לא להיות שם; אין בכך שום סתירה. העץ אינו שם *בהכרח* - הוא שם *במקרה*. לטעון שהוא לא שם, זו אינה סתירה - זה פשוט שקר.
+
+# עקרון ההיכללות
+עקרון ההיכללות קשור בהפרדה הקנטיאנית בין *אנליטי* - מה שאיננו צריכים לפנות למושג אחר כדי להבין (*הכדור הוא עגול*) ל*סינטתי* - מה שקשור במושג אחר (*הכדור הוא סגול*). באופן מוזר, אצל לייבניץ - האמת **כולה** היא אנליטית - למעשה, אין שום אמיתות קונטינגנטיות. במושג של כל מונדה ומונדה, נמצא כל מה שקרה, קורה ויקרה לה; *העץ הזה נמצא פה* כלול במונדות שמרכיבות את העץ הזה; אילו היינו אלוהים, וראייתנו לא הייתה עכורה, היינו רואים את זה. הדוגמה המפורסמת של לייבניץ היא על יוליוס קיסר, שחצה את נהר הרוביקון - זה נשמע קונטינגנטי; אין כל הכרח שיוליוס יחצה את הנהר. לייבניץ אמר שבמונדות שמרכיבות את שכלו של קיסר ישנה את חציית הרוביקון - לא ייתכן שהוא אינו יחצה את הרוביקון, מעצם המונדות שמרכיבות אותו. מבחינתו, זו אמת של עובדה - אבל מבחינת אלוהים, זו אמת של עיון.
+
+> זוהי תפיסה ידועה של לייבניץ: המציאות היא *הרמוניה טבועה מראש*[^13]. זהו, לשיטתו, הסבר *טוב יותר* לסנכרון בין החוויות שלנו - משום שהוא אינו מניח מציאות חיצונית, הוא מצליח להסביר את אותן התופעות בהסבר פשוט יותר - ולפיכך מוצלח יותר.
+{.is-info}
+
+> הסרט *הכל בכל מקום בבת אחת* - לייבניץ, אבל בלי אלוהים.
+{.is-success}
+
+[^1]: זהו עיקרון חזק בפילוסופיה אנליטית, שקובע כי האמת היא המצב שבו מצב העניינים בעולם תואם את ההבנה שלנו. לכל מאורע, יש הסבר ממצה - גם אם אנחנו לא מבינים אותו.
+[^2]: קרי - ביסוס הטענות של על ידי נימוקים.
+[^3]: קרי - מאמין שיש במציאות רק רוח, בניגוד למטריאליזם - התפיסה שהמציאות רק חומר. *שחבל שלומדים אותו עכשיו, משום שהוא טוב יותר מבארקלי*, אומר דן.
+[^4]: יש המזהים אלמנטים אידיאליסטים אצל דקארט (במיוחד בטיעון השד המתעתע) ואצל שפינוזה. זהו גם המקור של טיעון *המוח בצנצנת* של הפילוסופיה האנליטית - *מה גם שהמוח הוא חומר, והצנצנת זה חומר, אז מוטב לדבוק בפילוסופיה טובה - מהסוג הלא-אנליטי*, אומר דן.
+[^5]: גם אם אנחנו מגיעים ליחידה חומרית בסיסית, לייבניץ מאמין שגם אותה נוכל לחלק, בסופו של דבר.
+[^6]: *לכן ההודים עושים כביסה בגאנגס, והגרמנים בנו את מכונת הכביסה - סיימנס*, אומר דן.
+[^7]: תשוקה, Apetite. לייבניץ משתמש במונח *connatus*, כמו שפינוזה, [שמבין אותו ככוח פעולה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה#כוח-פעולה).
+[^8]: פרצפציה - perception.
+[^9]: *אני לא דוקר את השכנה שזורקת מגבונים באסלה*, אומר דן, *אני לא **אשכרה** דוקר אותה, אבל אלוהים דאג - היא **תידקר***.
+[^10]: כמו יצורים חיים - *חלק הם לטאה, חלק הם איציק זהר*, אומר דן.
+[^13]: זאת לעומת ה*טבע טובע וטבע טבוע* של שפינוזה.
+
+# עקרון המושג השלם
+לפי לייבניץ, כל מונדה ומונדה מבטאת, ביחסים שלה למונדות האחרות, את היקום כולו: כל מונדה ומונדה משקפת את המציאות. השיקוף אשר אינו כרוך במודעות הוא **התפיסה**, שמונעת בכוח ה**תאווה** - מה שהמונדה עושה, מתוך עצמה, בלי קשר סיבתי למונדות האחרות בריקודן ההרמוני. מונדות המסתכמות באלו הן **אנטלכיות** - נהיות-בשינוי-ונשארות-עצמן. אולם אין בהן די להסביר בעלי חיים ובני אדם. אלו זוכים גם להכרה מסוימת בקשרים הקרובים להם - ב**תודעה**. התודעה הזו מוגבלת, ורק בני אדם זוכים גם לזהות את התודעה הזו בעצמם (תודעה עצמית). 
+
+> חשוב להבדיל: **תפיסה אינה תודעה** - השניים מובחנות *לחלוטין* אצל לייבניץ.
+{.is-warning}
+
+המונדות הן מדורגות, על פי **עקרון הרציפות** - הגורס כי בטבע אין "קפיצות"[^11] - אותו יורש לייבניץ מאריסטו. הן כולן *נבראות* - אין להן לידה או כיליון, אלא בריאה אחת ואחידה בידי האל; באופן דומה, המונדות אינן "חולות" או "מתפוררות" - משום שאין בהן חלקים: רק האל, כשם שברא אותן, יכול להכחיד אותן. 
+
+כאמור, המונדות כולן הן **נפש** - עצמים רוחניים.
+
+> הכוונה היא לא לנפש האדם, כמו שאנו רגילים - אלא לאטום רוחני פשוט.
+{.is-warning}
+
+אולם, יש משהו שהוא יותר מ"סתם" נפש - זוהי ה*רוח*, השמורה לאדם ולבעלי החיים. 
+
+> ה*רוח* הוא המונח של לייבניץ למה שאנו מזהים כ*נפש*
+{.is-warning}
+
+הרוח, שלא כמו הנפש, ניחנה ב*תודעה עצמית* - **אפרצפציה**. הכוונה היא לא ל*היעדר תפיסה*, אלא למשהו *עליון לתפיסה* - גבוה יותר.
+
+## אנטלכיות
+שיטותיהם של דקארט ושפינוזה, סבור לייבניץ, לא מסבירה את ה**כח** במציאות: מדוע, שכעצם אחד פוגע באחר, הוא מניע אותו תנועה מכנית? הכוח אינו חומר; איננו רואים אותו. מאיפה *זה* בא? אינני יכול לתפוס את החומר בהיעדר התנועה, הכוח והכבידה - אך לייבניץ סבור שהפילוסופים שקדמו לו לא נתנו עליהם את הדעת די הצורך.
+
+היכן שדקארט ייחס את הכוח להתערבות של האל הערב למציאות ושפינוזה לביטוי שלו באופן ההתפשטות, לייבניץ קובע שאריסטו הוא זה שצדק: העצמים, קרי המונדות, הן עצמן כוח, והתנועה אינה אלא מימוש של תכונה זו. בשאלת ה*ביצה והתרנגולת - מה בא קודם, התנועה או הכח?*, לייבניץ משיב - הכח; תנועה היא המימוש של אותו הכוח.
+
+כלומר, זה לא שדברים זזים כי האל "התניע את המערכת", או כי הוא מתערב כל הזמן ומזיז דברים, אלא מימוש של המונדות באשר הן; זהו הריקוד ההרמוני של המונדות, המונעות מבפנים, ולא מבחוץ, בתיאום מושלם אך בלתי סיבתי.
+
+[^11]: אין דבר באבולוציה כמו *חסר חוליות, דו חי - **בן זיני***.
+
+# עקרון הטוב ביותר
+מדוע בחר האל לברוא דווקא את העולם שלנו? אנו למדים כי האל ברא את העולם המכיל את הריבוי הרב ביותר, *כמה שיותר **יש***, שניתן להסביר בכמה שפחות עקרונות הסבריים. אבל, אך כיצד ייתכן שלאל יש בחירה, לאור כל מה שאמרנו?
+
+לכאורה, העולם שלנו הוא הטוב ביותר[^14], אם נקבל את הגדרות האל של לייבניץ. אלא שמכך הוא נדרש לשאלה - *למה יש רוע בעולם?* לייבניץ טרוד בכך מאוד: הוא כותב ספר עב-כרך בנושא (ה*תיאודיציה*).
+
+האל פועל לפי עיקרון הטעם המספיק - אם הוא ברא את העולם הזה, הרי שבחר מסיבה מסוימת[^15]. הצידוק של שפינוזה הוא צידוק *מוסרי* - האל *רוצה* את העולם הזה, ולא גוזר אותו מכלל לוגית. הוא רוצה *דווקא בזה*, משום שהוא הכי *טוב* - הוא זה שיש בו *כמה שיותר שלמויות*. כך מסביר לייבניץ את הרצון בשיטתו הדטרמיניסטית לכאורה - ההסבר הוא *הרצייה* של *הטוב ביותר* - משום שזוהי הדרך לשלמות מירבית. זהו לא הכרח לוגי, אלא הכרח מוסרי. 
+
+[^14]: *ואם היינו בוראים עולם בדיוק כמו זה, רק בלי החתולה שמשתינה לי במטבח - האם זה לא היה עולם **יותר טוב**? ***לא****, אומר דן, **לא יותר טוב!**.
+[^15]: לצרכינו בשלב זה, *טעם* ו*סיבה* הם מושגים רודפים.

פילוסופיה/חדשה/שפינוזה.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: שפינוזה
 description: ברוך (בנו) בנדיקט שפינוזה, פארמנידס 2.0
 published: true
-date: 2024-01-29T13:43:33.220Z
+date: 2024-01-29T13:43:35.592Z
 tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה חדשה, שפינוזה
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-01-29T12:53:43.423Z

פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה.md

@@ -2,65 +2,255 @@
 title: אתיקה
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-29T12:18:48.441Z
+date: 2024-03-21T16:45:41.903Z
 tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה חדשה, שפינוזה
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
 ---
 
-> [טקסט מלא (אנגלית)](/פילוסופיה/חדשה/ethics_-_spinoza_-_curley.pdf), [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_א׳.pdf)
+> [מבוא (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_מבוא_ירמיהו_יובל.pdf), [טקסט מלא (אנגלית)](/פילוסופיה/חדשה/ethics_-_spinoza_-_curley.pdf), [חלק א' (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_א׳.pdf), [ב'](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_ב׳.pdf), [ג'](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_ג׳.pdf), [ד'](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_ד׳.pdf), [ה'](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_ה׳.pdf)
 {.info}
 
-שפינוזה תיעב את הסגנון של דקארט. *מי אתה, שתכתוב לנו בגוף ראשון?*, בוודאי אמר. *למה שתשתף אותנו בכל הלבטים שלך?*
+[שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה) תיעב את הסגנון של [דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט). *מי אתה, שתכתוב לנו בגוף ראשון?*, בוודאי אמר. *למה שתשתף אותנו בכל הלבטים שלך?*
 
 שפינוזה ביקש לעשות פילוסופיה בצורה טכנית וקרה - תחילה בהגדרות, ומהן להוציא את ה*אתיקה* כולה.
 
-ה*אתיקה* של שפינוזה היא לא בדיוק מוסר, כפי שראוי לחשוב - אלא איך ראוי לחיות, מתוקף מטאפיזי. ההגדרות הראשון והעיסוק של שלושת הספרים הראשונים הוא בעיקר מטאפיזי אונטולוגי. האתיקה ממש מגיעה רק בחלק הרביעי - אחרי ששפינוזה מוכיח, לשיטתו, את טבע המציאות.
+ה*אתיקה* של שפינוזה היא לא בדיוק מוסר, כפי שראוי לחשוב - אלא איך ראוי לחיות, מתוקף מטאפיזי[^15]. ההגדרות הראשון והעיסוק של שלושת הספרים הראשונים הוא בעיקר מטאפיזי אונטולוגי. האתיקה ממש מגיעה רק בחלק הרביעי - אחרי ששפינוזה מוכיח, לשיטתו, את טבע המציאות. הידיעה ששפינוזה מבקש לקדם אינה ידיעה תיאורטית-מטאפיזית גרידא, ידיעה לשם הידיעה, אלא ידיעה מוכוונת מטרה לחיים הטובים, ברוח היוונית - *חיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם*[^49]. זוהי מטרתו המוצהרת: ידיעה שמטרתה לחולל בנו מהפך, ולהביא לנו אושר.
+
+אושר יבוא רק אם נבין את טבע המציאות, המטאפיזיקה - טבע המציאות - אליה צולל שפינוזה בחלק א'. הניתוח של שפינוזה עיוור לאדם כתופעה מיוחדת - הוא מדבר על מה שמתרחש במציאות כולה, מבלי לייחד את האדם או להתמקד בו. יתר החלקים עוסקים באפיסטמולוגיה - תורת ההכרה. 
 
 
-בכתבים של שפינוזה ניכרת ההשפעה של היהדות שלו בכלל והרמב"ם בפרט, ויש האומרים אפילו בודהיזם. שפינוזה איגד מסורות חשיבה שונות לכדי שיטה אחת, שעוררה ויכוח עמוק.
+בכתבים של שפינוזה ניכרת ההשפעה של היהדות שלו בכלל והרמב"ם בפרט, ויש האומרים אפילו [בודהיזם](/פילוסופיה/בודהיזם). שפינוזה איגד מסורות חשיבה שונות לכדי שיטה אחת, שעוררה ויכוח עמוק.
 
 שפינוזה ויתר על יהדותו, והשתלח בדת בחריפות - אולם, אינו היה אתאיסט; הוא האמין באל, אבל באל שונה מאוד מהמקובל. שפינוזה כונה *הנסיך של הפילוסופיה*, והחקר בהגות שלו הולך ומעמיק במרוצת הזמן, בעולם החילוני יותר שלנו.
 
+![spinoza_-_diagram.png](/פילוסופיה/חדשה/spinoza_-_diagram.png)
+^תפיסת^ ^המציאות^ ^של^ ^שפינוזה,^ ^בדיאגרמה^ ^שארנון^ ^לא^ ^אוהב.^
 
-# על אלוהים
-את ה*אתיקה* פותח שפינוזה בהגדרה:
 
+[^49]: הגישה היוונית אחרי [פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס), שהרס לוכלם, הייתה מעשית לחלוטין; אם הידיעה הפילוסופית לא הייתה בעלת ערך מעשי, הם לא היו עוסקים בה.
+
+# בעיית האחדות והריבוי
+
+את תולדות הפילוסופיה ניתן לחלק שרירותית לזרמי ה*ריבוי* וה*אחדות*. [אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון), למשל, [דגל בריבוי](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון#הסיבה-האמיתית), בעוד ש[פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס), למשל, דגל באחדות; [אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו) סבר ש[בסיס ההוויה הוא העצמים](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#מה-זה-להיות-what-is-being), ולא באחדות אחת כוללת; ובהמשך כמובן, עלו פילוסופים שניסו לשלב בין ההסברים. מול כתביו של שפינוזה, הניסיון הזה עולה כבעיה (אל אף שהוא עצמו אינו מכתירה ככזו) - הוא מנסה לאחד במידת מה בין השניים, באופן שווה ושקול (*האחדות היא ריבוי והריבוי הוא אחדות*), למרות רוחו של הגל, בהמשך. 
+
+
+ספינוזה עושה זאת בזיהוי מוחלט בין **אלוהים** ל**טבע**[^7] - הטבע מכיל את כל הריבוי שאנו רואים אמפירית - אך האל הוא אחד, בלתי ניתן לחלוקה. 
+
+שפינוזה מיוחס כרציונליסט[^8], לאור הצבתו את השכל במרכז: הוא מסרב לקבל ניסים, והתערבות אלוהית על-טבעית - הרי אלוהים *הוא* הטבע, אז דבר שכזה לא ייתכן. הניתוח של שפינוזה שכלתני גרידא, בסירוב להסתייע בכתבי הקודש. כרציונליסט, פולמוסו של שפינוזה הוא כמובן עם אנשי הדת - אך במקרה הזה, גם אם האימריציסטים: שיטתו אינו נשענת *כלל* על הניסיון, אלא אפריורית - מעוגנת בעקרונות שכלתניים, ובנויה בידי טיעונים לוגיים[^9]. כשם שהמציאות מתשרשרת חוליה אחר חוליה, מבקש שפינוזה לייצר התאמה מלאה גם בשיטה שלו, שתזנב בה חוליה אחר חוליה. זו גם הביקורת של שפינוזה כלפי דקארט: דקארט מתחיל בעצמו ומסיים באלוהים, אך המציאות לא נובעת כך; גם אם יעלה רעיון נכון, שיטתו של דקארט אינה הולמת את טבע הדברים. 
+
+[^7]: שפינוזה מנסח את זה באלגנטיות כ*טבע טובע* (אלוהים) ו*טבע טבוע* (טבע): האחד נטבע בדמותו של האחר; הטבע מעוצב בדמותו של האל.
+[^8]: כמו *האנגלים*, ולמרות זאת יש להם *שכל*, והם *השתמשו בו*, אומר דן.
+[^9]: *הרוצה להכיר את המציאות באמיתותה, נדרש להתכנס בתוכו ולחשוב עליה היטב*. מכאן מגיע המבנה של ה*אתיקה* כספר גיאומטריה - הטיעונים הלוגיים נבנים חוליה אחר חוליה. קאנט מבקר בהמשך יומרה זו להתייחס למטאפיזיקה כמדע, ומכתירה ככושלת.
+
+ 
+
+# הגדרות
+את ה*אתיקה* פותח שפינוזה באוסף של הגדרות:
+
+## סיבת עצמו
 > 1. ב**סיבת עצמו** אני מבין את מה שמהותו כוללת קיום, *או*[^1] את מה שטבעו אינו יכול להיות מושג אלא כקיים.
 
+ כאן הוא רק המטבע הלשוני; הפואנטה היא ההגדרה. 
+ 
+ סיבת עצמו היא *מה שחייב להתקיים* - שהקיום שלו אנו תלוי במשהו אחר, שיצר אותו, והוא לא נוצר מעצמו. קיום הוא חלק בלתי-נפרד מהמהות שלו.
+
 > ההגדרות של שפינוזה הן *מילוניות* - שפינוזה לא אומר כאן שיש מן משהו כזה, שאי-קיומו חייב להיות סתירה לוגית. הוא אומר ש*אילו היה משהו כזה*, נכנה אותו **סיבת עצמו**.
 {.is-warning}
 
+## עצם
 
-> 3. ב**עצם** אני מבין את מה שנמצא בתוך עצמו[^3] ומושג[^2] באמצעות עצמו: כלומר, מה שמושגו אינו זקוק למושג של דבר אחר, שמצוכו הוא צריך להתעצב.
+> 3. ב**עצם** אני מבין את מה שנמצא בתוך עצמו[^3] ומושג[^2] באמצעות עצמו: כלומר, מה שמושגו אינו זקוק למושג של דבר אחר, שמתוכו הוא צריך להתעצב.
 
-> 5. ב**אופן** אני מבין את הפעלות העצם, *או*[^1] את מה שנמצא בתוך דבר אחר, שבאמצעותו הוא גם מושג.
+**נמצא** ו**מושג** הם סוגי התיאורים בחלק II. שפינוזה, כמו דקארט, פעל כמו אריסטו - אך דייק בו יותר מדקארט. דקארט הניח שהעצם סופי ומוגבל, ולכן כינה אותו *עצם נברא*. אולם, אם עצם מוגדר כמה שקיים בזכות עצמו - כיצד יכול להיות עצם נברא, שתלוי במשהו אחר? שפינוזה שולל זאת. 
 
-ההגדרה הזו הפוכה מההגדרה השלישית. ***עצם*** הוא דבר עצמאי, מובן בזכות עצמו בלבד, בעוד שה***אופן*** אינו נתפס בלעדי העצם, ואינו עצמאי - אלא קשור בהכרח לעצם.
+שפינוזה  מיישם בצורה לוגית, עקבית, מבלי למצמץ, את הגדרת העצם האריסטותלית - תהיה התוצאה אשר תהיה.
 
-כל קרטיזאני וכל איש דת יקבל את ההגדרות האלה עד כה בלי עוררין. אבל מכאן, ב15 משפטים בלבד, שפינוזה יגרור את ההגדרות האלה לתפיסה הפוכה לחלוטין - למוניזם - וכאן הגאונות של המהפכה שלו. 
-
-> 6. ב**אלוהים** אני מבין יש אינסופי באופן מוחלט, כלומר, עצם בן אינסוך תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות נצחית ואינסופית
-
-ההשפעה של דקארט מורגשת בהגדרה הזו - במיוחד *יש אינסופי **באופן מוחלט***, שנובע מהשלמות שייחס דקארט לאל. הישות האלוהית כוללת בתוכה את השלמויות כולן - הדברים החיוביים: הטוב, והחוכמה, ולא הרע (היעדר הטוב) או הבורות (היעדר החוכמה). 
+בדומה ל[*משל הקו המחולק*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-הקו-המחולק) של אפלטון, שפינוזה מחלק את ההוויה לדרגות שונות: **עצם** הוא מה ש**נמצא** - אנטולוגי, בעוד ש**מושג** הוא מה ש**נתפס** - אפיסטימי.
 
+## תואר
 > 4. ב**תואר** אני מבין את מה שהשכל \[אינסופי\][^4] תופס על אודות העצם בתור מה שמכונן את מהותו.
+
 זו ההגדרה הנבזית ביותר.
 
 הדברים שקיימים הם עצם ואופן, ולא שום דבר אחר. *תואר* הוא לא דבר שקיים: כל דבר שנמצא מוכל בתוך עצמו (עצם) או במשהו אחר (אופן); לא יכול להיות שום דבר אחר. אז מה זה תואר?
 
 דמיינו שישנו עצם המבטא את עצמו בדרך מסוימת - *פועל*. ה"צינור" שדרכו העצם מבטא את עצמו הוא התואר. ה*תואר* ***אינו סובייקטיבי ואינו שייך לנו*** - אלא פרספקטיבה כפי שנתפסת בידי שכל אינסופי. אנחנו, שאיננו שכל אינסופי, יכולים לתפוס רק היבט צר מתוך התואר הכולל. 
+האופן הוא *הצורה שבה אפשר לדבר על הדברים* - הצורה שבה מונהרים כל האופנים.
+
+> ב', משפט 1: המחשבה היא תואר של אלוהים, או אלוהים הוא דבר חושב.
+
+> ב', משפט 2: ההתפשטות היא תואר של אלוהים, או אלוהים הוא דבר מתפשט.
+
+כאן אומר שפינוזה, ישנם רק *שני תארים* ש**בכוחנו לתפוס** - המחשבה, והדברים המתפשטים. בניגוד לעצמים הנבדלים של דקארט, אין עצם מתפשט ועצם חושב - אלו שני תארים מקבילים, שמנהירים שני אופנים מקבילים של אותו העצם ממש.
+
+## אופן
+> 5. ב**אופן** אני מבין את הפעלות העצם, *או*[^1] את מה שנמצא בתוך דבר אחר, שבאמצעותו הוא גם מושג.
+
+ההגדרה הזו הפוכה מההגדרה השלישית. ***עצם*** הוא דבר עצמאי, מובן בזכות עצמו בלבד, בעוד שה***אופן*** אינו נתפס בלעדי העצם, ואינו עצמאי - אלא קשור בהכרח לעצם.  
+
+*את מה שנמצא בתוך דבר אחר, שבאמצעותו הוא גם מושג* הוא ההיפוך של *איננו זקוק למושג של דבר אחר, שמתוכו הוא צריך להתעצב* של העצם.
+
+כל קרטיזאני וכל איש דת יקבל את ההגדרות האלה עד כה בלי עוררין. אבל מכאן, ב15 משפטים בלבד, שפינוזה יגרור את ההגדרות האלה לתפיסה הפוכה לחלוטין - למוניזם - וכאן הגאונות של המהפכה שלו.
+
+בתפיסתו של שפינוזה, בני האדם הם אופן סופי של אלוהים, שמונכחת בהם הן המחשבה האלוהית וההתפשטות האלוהית. גם כאן, דקארט היה מסכים בגדול - אבל התפיסה שלהם נבדלת: בעוד שהם מסכימים שרוח וחומר שניהם רכיבי מפתח של האדם, אצל שפינוזה הם לא רכיבים נפרדים - אלא אותו הדבר ממש: שני היבטים שונים של אותו הדבר. כך שפינוזה אינו נדרש ל[בעיית הגוף-נפש](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות#התיאוריה-הפסיכופיזית-של-דקארט) של דקארט. שפינוזה שולל את הקשר הסיבתי בין הגוף לנפש, משום שהם אותו דבר - אופנים מקבילים של אותו העצם.
+
+### אופן אינסופי ישיר ומתווך
+במכתבים לחברים, שפינוזה כי חוקי טבע - כמו תנועה ומנוחה של החומר - הם **אופן אינסופי ישיר** - ביטוי אינסופי של אלוהים. מנגד, פני היקום כולו הם **אופן אינסופי מתווך** של אלוהים.
+
+## היחס בין עצם, תואר ואופן
+המציאות השפינוזית מורכבת *רק* מהעצם, ומהאופן - שני משלימים לוגיים. את העצם אין בכוחנו לתפוס במחשבה, אלא דרך *התואר* - הדרך שדרכה העצם והתואר מתגלים לנו.
+
+ביהדות, למשל, ברגע הראשון, המציאות כולה אוכלסה על ידי האלוהים. אלא שברגע אחר, התרחשה הבריאה, וכעת המציאות מכילה גם את העולם[^16]. ההנחה הזו בעייתית - משתמע ממנה שאלוהים נאלץ לפנות מקום למשהו זר ממנו, להצטמצם; ניצב בפני אלוהים גבול. איפה שיש את אלוהים, אין את העולם - ואיפה שיש את העולם, אין את אלוהים - ועלינו להסביר את יחסי הגומלין ביניהם.
+
+שפינוזה דוחה הגדרה זו על הסף. מרגע שמוצב גבול, הוא קובע, הרי שאין אנו מדברים על אלוהים.
 
 
-> 7. **חופשי** נקרא אותו דבר, הקייפ מתוך הכרח טבעו בלבד, והנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד; ואילו הכרחי, או מוטב לומר כפוי, נקרא אותו בדר, הנקבע על ידי אחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסויימת.
+> הריבוי שבאופן אינו ריבוי של חלקים - כמו לבנים המרכיבות חומה - אלא ביטוי של אותו השלם ממש - כמו גלים באוקיינוס. האוקיינוס אינו מורכב מגל, ועוד גל, ועוד גל, כתצרף; הגלים הם ביטוי מרובה של שלם אחיד ופשוט. כך גם העצם והאופן - העצם הוא יחיד, אחיד, בלתי מחולק[^17] - והאופנים הם ביטויים רבים שלו, ולא חלקים המרכיבים שלם.
+{.is-warning}
 
-החופש של שפינוזה אינו חופש *שלילי*, כמו שנהוג לחשוב - לא היעדר כבלים. החופש של שפינוזה הוא *חיובי* - מה שפועל רק מתוך תוכו ובהיעדר כוחות חיצוניים.
+בהיותו חסר גבול, העצם מתואר **בהכרח** באינסוף דרכים שונות. אולם אנו יכולים, כאמור, רק שניים בלבד - חשיבה, והתפשטות. העצם, כמובן הוא גם **דבר** חושב, וגם **דבר** מתפשט. 
 
+| עצם 	 				 |  				| 				|			  |		   |
+| --- 	 				 | --- 		  | --- 		| --- 	| ---  |
+|  **אופן**			 |  חשיבה   | התפשטות | ? 		| 	?? |
+|  **תואר** 		 | "חתול"   | 🐈 		   |		 	| 		 |
+
+> שפינוזה מייחס *הן* את החשיבה ו*הן* את ההתפשטות לאופן, ולא לקשר סיבתי. עצם ראיית חתול לא *מובילה* למחשבה *"חתול"*; החתול וה"חתול" הם 
+*אותו ה**דבר** ממש*, משת נקודות מבט שונות. כך גם **הגוף** וה**נפש** - *אותו **הדבר** ממש*, משני נקודות מבט שונות - שני *אופנים* שונים. כל מושאים מסוימים - מחשבה מסוימות, גוף מסוים - הם *תארים* של אותו האופן.
+{.warning}
+
+### סיבתיות
+תפיסתו של שפינוזה גוררת סיבתיות אופקית, סביב האופנים:
+```
+... (סיבה)-> אופן -(סיבה)-> אופן -(סיבה)-> אופן -(סיבה)-> אופן -(סיבה)-> ...
+
+```
+**אסור** יהיה לי להציב את ה**עצם** כסיבה הישירה לאחד מהאופנים האלו. האופן הזה נובע מהאופן שלפניו, והלה נובע מהאופן שלפניו - *עד אינסוף*. העצם אינו סיבת אף אחד מהם בנפרד - הוא סיבת **כולם**, תמיד. הקשר הזה, והקשר הזה בלבד - התיאור המטאפיזי הזה - הוא סיבתיות אנכית: הדרך שבה סיבת הכל, העצם, מונכח באינסוף אופנים ותארים. הסבר *מדעי* הוא לעולם אופקי; הסבר *פילוסופי* נוטה להיות אנכי.
+
+> כאן יוצא שפינוזה כנגד הדת, בטענה שהיא קשר אנכי. *למה הילד קיבל סרטן?* **בגלל אלוהים**. *למה הדבורים אוספות צוף?* **בגלל אלוהים**. הסבר שכזה הוא לא הסבר מדעי; הוא אפילו לא הסבר. הסרטן של הפעוט בלא עוול בכפיו, כמו התנהגותן המופלאה של הדבורים, תוסבר באופנים אחרים - כי הוא אכל אסבסט, או כי יש להן גן מסוים - ולא בגלל העצם. כשם שהאופן ההוא נובע מן העצם, גם האופן הזה נובע מן העצם; לייחוס של אופן מסוים אחד עם עצם אין כוח הסברי.
+
+![spinoza_-_diagram.png](/פילוסופיה/חדשה/spinoza_-_diagram.png)
+^היי,^ ^הנה^ ^הדיאגרמה^ ^הזו^ ^שוב.^
+
+## אידאה
+
+> ב', 3. ב**אידאה** אני מבין מושג של הנפש, שהנפש מעצבת מכיוון שהנה דבר חושב.
+
+> ב', 4. ב**אידאה הולמות[^18]** אני מבין אידאה, שבהיותה נדונה כשלעצמה, בלי יחס למושא, יש לה כל התכונות או סימני ההיכר הפניממים של אידאה אמיתית
+
+[^18]: מספקת - adequate
+
+דקארט מגדיר תוכן מנטלי כ*כל תוכן מחשבתי ממש*. לאידאות שכאלה יכולות להיות מקבילות חומריות, או דברים שהן מצביעות עליהם: יש אידאה של *פיצה*, שמעוררת *רצון לאכול*, ואידאה של *עכביש*, שמעודדת *פחד*. לכל תוכן מחשבתי, יש מקביל חומרי כלשהו. דקארט יקשור ביניהם קשר סיבתי; שפינוזה לא יקשור ביניהם אלא בהתאמה. אני לא מרגיש רעב משום שהקיבה התרוקנה; אלו שני אופנים של אותו הדבר. וכשם שאני ער לשני האופנים האלו, יכולים אינספור אופנים אחרים, שאיני ער להם. כל אלו מתרחשים במקביל.
+
+>  כאן עולה בעיה אצל שפינוזה - מה קורה כשהמקבילות הזו נשברת? המודעות העצמית למשל, פוגעת בעיקרון הזה - מה המקביל החומרי להבנה שיש לי נפש?
+{.is-danger}
+
+אידאה אצל שפינוזה היא **פעולת הבנה**, או הסבר כלשהו. חשבו על אידאה כעל הירח; לעיתים הוא מואר באופן מלא (*אידאה מספקת*) ולעיתים באופן חלקי (*אידאה חלקית*) - אך הוא תמיד שם, בין שנראה לנו במלואו ובין שלא.
+
+## אלוהים
+> 6. ב**אלוהים** אני מבין יש אינסופי באופן מוחלט, כלומר, עצם בן אינסוף תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות נצחית ואינסופית
+
+ההשפעה של דקארט מורגשת בהגדרה הזו - במיוחד *יש אינסופי **באופן מוחלט***, שנובע מהשלמות שייחס דקארט לאל. הישות האלוהית כוללת בתוכה את השלמויות כולן - הדברים החיוביים: הטוב, והחוכמה, ולא הרע (היעדר הטוב) או הבורות (היעדר החוכמה). 
+
+## חופש
+> 7. **חופשי** נקרא אותו דבר, הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, והנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד; ואילו הכרחי, או מוטב לומר כפוי, נקרא אותו דבר, הנקבע על ידי אחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסויימת.
+
+החופש של שפינוזה אינו חופש *שלילי*, כמו שנהוג לחשוב - לא היעדר כבלים. החופש של שפינוזה הוא *חיובי* - מה שפועל רק מתוך תוכו, מהכרח טבעו, ובהיעדר כוחות חיצוניים.
+
+> דמיינו, למשל, שבחרתם לא לאכול מוצרים מן החי, על דעת עצמו, אבל פתאום עברתם ליד מנגל עם *מדליוני פילה ברוטב יין אדום*. הריח נהדר. *לעזאזל עם זה*, אתם עלולים לחשוב, *זה מריח נהדר*, ולאכול. זה לא החופש השפינוזי. אולם, אם תעמדו בפיתוי, אין זה אומר שיש חוק שמנע מכם לאכול - אלא שעשיתם את מה ש*באמת רציתם לעשות*, מתוך הטבע שלו - ולא מתוך כניעה לגחמות ולפיתויים. זהו החופש החיובי של שפינוזה: לא לפעול מכורח הנסיבות, אלא מטבע עצמך כפי שקבעת אותו.
+
+זהו פתרון ל[בעיית החירות אצל דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות#חירות-ורצון), שמתרץ את הפתרון כבלתי-נתפס על ידינו. היכן שדקארט עדיין סבור שיש חופש, שפינוזה שולל אותו, והוא **דטרמיניסטי לחלוטין**[^10]. האדם הוא ככדור ביליארד[^11], שזז לפי חוקי המכניקה; כל אשליה של חופש היא מבורות של אותם החוקים. *הריני עובר לדבר על בני האדם כאילו היו משטחים, קווים וגופים*, אומר שפינוזה במפורש; האדם הוא כגוף גיאומטרי, כמכונה, ואפילו מחשבותיו אינן אלא סדרה של אסוציאציות על פי חוקי הלוגיקה.
+
+אבל איך עולם כזה משאיר מקום לאתיקה (שמו של ספר זה)? הרי המוסר הוא זה שנזרק מהחלון ראשון בעולם דטרמיניסטי. איך מתיימר שפינוזה להעניק לנו *שחרור משיעבוד*, אחרי שהציב כ*חופש* הגדרה שנשגבת מכל בני האדם?
+
+> משפט 29: אין בטבע שום דבר מקרי, אלא כל הדברים נקבעים מתוך הכרח הטבע האלוהי להתקיים ולפעול באופן מסוים.
+
+*אה, רגע, כל זה הכרחי. אין מה להתאמץ*, אפשר לחשוב אחרי משפט שכזה. זו אינה התפיסה ששפינוזה מנסה להנחיל לנו. זאת לאור המהות של אלוהים (משפט 34) - להיות כוח מחולל. בהיותנו אופן של אלוהים, גם לנו יש יכולת מוגבלת לחולל - לפעול מתוך עצמנו ולא מתוך סיבות חיצוניות בלבד. התפיסה השפינוזית מבקשת, מכורח המחשבה הזו, להניע אותנו לפעול מתוך עצמנו - ולא מתוך הרגש. היא מנסה להצית בנו חופש חיובי - ולא חופש שלילי.
+
+## נצח
 > 8. ב**נצח** אני מבין את הקיום עצמו, כל עוד משיגים אותו כנובע באופן הכרחי מתוך הגדרתו בלבד של דבר נצחי[^5].
 
 יש קשר עמוק בין *נצחי* - חייב להיות סיבת עצמו -  *עצם* ו*חופש* - רק העצם הנצחי הוא חופשי לגמרי.
 
+## סיבה הולמת
+> ג, 1. בשם **סיבה הולמת** אני מכנה סיבה שניתן לתפוס מתוכה באופן ברור ומובחן את תולדתה. ואלי בשם סיבה **בלתי הולמת** או **חלקית** אכנה סיבה שלא ניתן להבין את תולדתה מתוכה בלבד.
 
+> ג, 2. אני אומר שאנו **פועלים** כאשר מתרחש בנו או מחוץ לנו דבר מה שאנו הננו סיבתו ההולמת; כלומר (לפי ההגדרה הקודמת): כאשר מתוך טבענו נובע בנו או מחוץ לנו דבר מה שאפשר להבינו באופן ברור ומובחן מתוך טבענו זה בלבד. ומן היכוון ההפוך אני אומר שאנחנו **סובלים** פעולה כאשר מתרחש בנו דבר מה, או שמתוך טבענו נובע דבר מה, שהננו סיבתו רק באופן חלקי.
+
+
+הכוונה כאן נדמית כמו הסיבה המיידית, הקרובה של הדבר - ולא על חוקי הטבע וכדומה. אם אני לא נדרש להסבר נוסף על מה שקרה (כמו, להזיז כיסא), הרי שזו סיבה הולמת (הוא זז כי הזזתי אותו). הרי, הסיבה ההולמת באופן מוחלט היא רק אלוהים.
+
+כאן עולה שאלה נוספת סביב החופש. הרי שיטתו של שפינוזה דטרמינסטית לחלוטין - הרי שלא הזזתי את הכיסא, אלא פעלתי מכוח משהו שגרם לי לעשות כן. הכיצד אוכל להיות במצב כזה סיבה הולמת? נדמה שההכרה משחקת כאן תפקיד; אילו אני מכיר בכך שאני מזיז את הכיסא, ועושה זאת מתוך עצמי, הרי שאני הסיבה ההולמת; אם מישהו כופה עליי באופן מודע להזיז את הכיסא, אינני הסיבה ההולמת.
+
+> חשוב להיזהר - אנחנו יכולים להיות סיבה *יותר* הולמת או *פחות* הולמת - **לא סיבה הולמת באופן מוחלט**. זו שמורה לאלוהים.
+{.is-warning}
+
+## ריגשה
+### הגדרה
+> ג, 3. ב**ריגשה** אני מבין את הפעלות הגוף,שעל ידיהן כוח פעולתו של הגוף גדל או פוחת, מומרץ או מעוכב, יחד עם האידאות של הפעלות אלו.
+
+ככל שאנו יותר *מבינים*, אנו יותר פעילים. להבין מה הן הסיבות של הרגשות שלי, זה להיות יותר פעיל לגביהן - להיות יותר סיבה הולמת לגביהן. 
+
+**ריגשה** היא *שינוי בעוצמה של הגוף* - השינוי עצמו.
+
+### משפטים
+> ג, 2: הגוף אינו יכול לקבוע את הנפש לחשוב, והנפש אינה יכולה לקבוע את הגוף לתנועה או למנוחה, או לכל דבר אחר (אם יש דבר כזה).
+
+אבל למה בכלל לדבר על הגוף והנפש כדברים שונים, לאור השיטה של שפינוזה? הרי יש רק עצם אחד! 
+
+המחשבה הזו מדרדרת אותנו חזרה ל[פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס) - להוויה אחת, בלתי משתנה. אולם אנחנו רואים שינוי כל הזמן - הגופים משפיעים אחד על השני, והמחשבות משפיעות אחת על השנייה - האופנים המתפשטים והאופנים החושבים. שפינוזה לא שולל כאן את הסיבתיות הזו - אלא את הסיבתיות *בין האופנים*. שפינוזה לא שולל את הריבוי - נהפוכו: הוא כופה אותו, במשפט 16 (ג').
+
+> ג, 4: שום דבר אינו יכול להיהרס אלא על ידי סיבה חיצונית.
+
+זו הוכחה חצופה - היא לא מתבססת על כלום, אלא *ניכרת בעצמה*, לפי שפינוזה.
+שפינוזה שולל, לאור משפט זה, אין דבר כזה *התאבדות*. הוא משתמש בדוגמה של סנקה, שנכפה עליו בידי המושל לנעוץ סכין בבטנו. לפיו, סנקה אינו פעל כלל - נכפה עליו - משום ששום דבר לא יכול להיהרס בפעולתו העצמית.
+
+
+> ג, 6: כל דבר, עד כמה שהוא בפני עצמו[^19], חותר להמשיך בישותו.
+
+> ג, 7: חתירתו של כל דבר להמשיך בישותו אינה אלא מהותו בפועל של הדבר.
+
+### כח פעולה
+המהות של **כל דבר** סופי, היא להמשיך להתקיים[^20], ובמקרה שלנו בני האדם - **להעצים את הפעולה שלנו**. הכוונה היא לא רק לא למות, במובן המסכן, אלא לקחת חלק גדול יותר בטבע עצמו. עבור כל אחד ואחת, החתירה הזו היא אישית - לשמר ולהאדיר את העוצמה שלנו בטבע עצמו[^21]. 
+
+> זהו ה**קונאטוס**[^20] - מונח קריטי בהגות של שפינוזה. כאופן מתפשט, המהות שלנו היא *כח פעולה* - עוצמה סיבתית; כאופן חושב, המהות שלנו היא *כח ההבנה* - היכולת לשכול ולהבין. הן כח הפעולה והן כח ההבנה נובעים מאלוהים כתואר מתפשט, וכתואר חושב.
+{.is-info}
+
+החתירה הזו ביחס לנפש היא **רצון**, וביחס לנפש ולגוף היא **יצר**. שפינוזה לא מפריד ביניהם; זהו אותו רצון, אותה חתירה.
+
+### הגדרת הריגשות
+כל **ריגשה** היא חתירה למשהו מסוים, חלק מתוך החתירה כולה.
+
+
+> א': ה**תשוקה** היא עצם מהותו של האדם, במידה שמשיגים אותה כנקבעת לפעול דבר מה מתוך איזו הפעלה נתונה שלה.
+
+> ב': **שמחה** היא מעבר של אדם משלמות קטנה יותר לשלמות גדולה יותר.
+
+> ג': **עצב** הוא מעבר של אדם משלמות גדולה יותר לשלמות קטנה יותר.
+
+השמחה היא עלייה בכוח הפעולה - ב*קונאטוס*. זהו אינו קשר סיבתי - עלתה לי יכולת הפעולה ולכן אני שמח - אלא שעלייה בכח הפעולה היא עצמה שמחה. העלייה הזו היא לקיחת חלק גדול יותר בטבע, מתוך ההכרה, להיות כוח סיבתי גדול יותר ולקחת חלק פעיל יותר בפעלים של האל.
+הערת אורן* עצב ושמחה הן דלתא חיובית ושלילית בשלמות של אחד
+
+
+> זוכרים ש*ריגשה היא רק שינוי*? הנה לכם.
+{.is-success}
+
+
+אלו *שלושת הרגשות הבסיסיות*, לפי שפינוזה; השאר הן תחלופות שונות שלהן[^46]. 
+
+
+השמחה והעצם הן מעברים בין כוחות פעולה: השמחה מעבר מכוח פעולה גדול יותר, והעצב - מכוח קטן יותר. 
+
+שפינוזה מבחין בין ריגשה *פעילה* - שאני סיבתה המספקת, ל*סבילה* - שאיני סיבתה המספקת. שמחה היא בהכרח ריגשה פעילה; העצב לעד ריגשה סבילה (לא יכול להיות שאני אוריד את כוח הפעולה שלי - זו סתירה לוגית).
+
+[^18]: זו *האמת הפרשנית*, לפי ארנון
+[^19]: in sed - בתוך עצמו
+[^20]:   connatus - כוח פעולה
+[^21]: האידיאליזם הגרמני - ניטשה, שופנהאואר, שואב השראה רבה ממשפט זה, גם אם לא תמיד בגלוי.
+[^46]: עונג, למשל, הוא שמחה מרוכזת בדבר מסוים אחד - לפעמים יתר על המידה; מנגד, כאב הוא דיכוי, לעיתים חיובי, של שמחה מוגזמת כזו (כמו התמכרויות).
+
+# משפטים
 
 > משפט 14: חוץ מאלוהים שום עצם אינו יכול להימצא ולא להיות מושג.
 
@@ -72,7 +262,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
 
 הגוף והנפש, לפי שפינוזה, הם רק *אופנים* של העצם היחיד - האלוהים. הגל מושל את האופנים לגלים בים: ביטוי של הטבע, אבל לא *חלק* מהים. 
 
-> משפט [^6]15: כל מה שנמצא, נמצא באלוהים, ובלי אלוהים שום דבר אינו יכול להימצא ולא להיות מושג.
+> משפט 15[^6]: כל מה שנמצא, נמצא באלוהים, ובלי אלוהים שום דבר אינו יכול להימצא ולא להיות מושג.
 
 אנו בסך הכל ביטוי של האלוהים; איננו חלק, כמו פיסת עוגה מתוך העוגה, אלא אופן - ביטוי - לדבר היחיד שיש. 
 
@@ -81,9 +271,180 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
 מתוך אלוהים, ינבעו דברים אינסופיים - למשל, פני היקום כולו הם אופן אינסופי. אנחנו גלים בים - אופן סופי - שתופסים רק חלק מסוים. 
 
 
+> משפט 34: עוצמתו של אלוהים היא מהותו עצמה.
+
+אמנם ישנם אינסוף תארים לאלוהים - העצם היחיד - אך מהותו היא אחת, והיא **עוצמה סיבתית**. לאלוהים יש שכל אינסופי - המבין הכל[^12]. הוא עוצמה של גרימה סיבתית - אופן ההתפשטות, סיבה של תולדות, לחולל שינויים. העוצמה הזו היא מהותו של אלוהים. אין *פוטנציאל* בתפיסה השפינוזית - מה שיכול להיות ממומש, ממומש בהכרח; כל מה שקיים, קיים בהכרח. 
+
+
 [^1]: ה*או* הזה אינו דיסיונקציה לוגית - הוא מגיע מהמילה *cive* בלטינית, שמשמעותה *כלומר*, או *במילים אחרות*...
 [^2]: קרי, *נתפס*, *מובן* - concieved
 [^3]: *in sed* בלטינית - *כשלעצמו* (יש להיזהר - קאנט יעלוב בהגדרה הזו)
 [^4]: התוספת הזו חוסכת "מאות שנים", לפי ארנון.
 [^5]: "אלוהים אדירים, כמה קשה להבין את זה".
-[^6]: משפט זה מכונה משפט ה*פאן-תאיזם* - זיהוי של האל והטבע כאותו הדבר.
+[^6]: משפט זה מכונה משפט ה*פאן-תאיזם* - זיהוי של האל והטבע כאותו הדבר.
+[^10]: מעט מאוד פילוסופיים מחזיקים בדעה כזו (לרבות שופנהאואר - שטען כי *אם תיתן לאבן לחשוב ותזרוק אותה, היא תחשוב שהיא מעופפת*). ובניגוד אף לאלו - שפינוזה לא מציע *לפרוץ את הדטרמיניזם*, ועוד העיז להבטיח אושר למי שמבין אותו.
+[^11]: והחיים אולי סוג של *שפינוזהפול*.
+[^12]: 
+
+> משפט 26: דבר שנקבע לפעול משהו, נקבע כך בהכרח על ידי אלוהים; ומה שלא נקבע על ידי אלוהים, אינו יכול לקבוע את עצמו לפעול שום דבר.
+
+> משפט 27:
+
+
+# אקסיומות
+
+> 1. כל מה שנמצא, נמצא או בתוך עצמו או בתוך זולתו.
+
+שפינוזה מדבר כאן על העצם והאופן. העצם נמצא בתוך עצמו, והאופן קיים בתוך העצם.
+
+> 2. מה שאינו יכול להיות מושג באמצעות זולתו, חייב להיות מושג באמצעות עצמו.
+
+
+> 3. מתוך סיבה נתונה קבועה ומסוימת נובעת בהכרח תולדה; ולהפך, אם לא נתונה סיבה קבועה ומסוימת, אי אפשר שתנבע ממנה שום תולדה.[^12]
+
+בקיצור:
+`p->q = ~q->~p`
+`p->q = ~p->~q`
+הביטוי השני הוא כשל לוגי לכאורה, אך לא באמת - שפינוזה ואריסטו שניהם עומדים על כך: לדעת משהו זה לדעת את סיבתו; לא לדעת את סיבתו זה לא לדעת אותו. מתוך סיבה תנבע תולדה - אם לא תופיע סיבה, לא תופיע התולדה.
+
+> מעישון \(p\), נובע סרטן (q); אך אם לא עישנתי (~p) אין פירוש הדבר שלא קיבלתי סרטן (q) - אולי *לעסתי אסבסט*. לפיכך אנחנו שוללים את
+`~q->~p`
+
+
+אך מה אומרים כאן אריסטו ושפינוזה?
+אנו לא מדברים על תחשיבים לוגים, אלא על טבע המציאות. בתרחיש הזה, אני לא יודע שעישון הוא ה*סיבה* לסרטן - ודאי יש עוד אינספור סיבות לסרטן. רק אם אדע את כל הסיבות האלה, אוכל להגיד שאני *יודע* שעישון גורם לסרטן. אין כאן כשל לוגי - אלא כשל אפיסטמי: אני לא יודע את הסיבה במלואה, החופפת את התולדה במלואה. אנחנו לא רק משרשרים כאן מחשבות לוגית - אלא משרשים אותם על טבע המציאות. הלוגיקה היא תנאי שלילי לאמת - בלי לוגיקה, אין אמת. אולם, אין משמעות הדבר שדי במחשבה לוגית לאמת וכל האמת. שפינוזה לא שואף למבנה תקף - אלא למבנה נאות.
+
+לכן מתחיל שפינוזה לעגן את המציאות ב**אל**. היכן שהעוגן של דקארט הוא האני, ה[*קוגיטו*](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות#fnref12), שפינוזה מתחיל את התהליך הלוגי בעוגן הארכימדי הראשוני הן של הלוגיקה והן של המציאות.
+
+> משפט 11: אלוהים, או העצם בן אינסוף תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות נצחית ואינסופית, קיים בהכרח.
+
+זוהי הנקודה הארכימדית של שפינוזה. כאן אנו פורצים מן עולם עם המחשבה אל המציאות. יש אלוהים - לא במקרה, לא אולי, לא כי נתקלנו בו במסדרון - אלא משיקולים אפריוריים.
+
+
+> משפט 16: מתוך הכרח הטבע האלוהי צריך לנבוע אינסוף \[של דברים\] באינסוף של אופנים (כלומר, כל מה שיכול להיכלל בתחומו של שכל אינסופי).
+
+> משפט 17: אלוהים פועל מתוך חוקי טבעו בלבד, ואינו כפוי על ידי אף אחד.
+
+> משפט 18: אלוהים הוא סיבתם האימננטית[^13] ולא הטרנזיטיבית[^14] של כל הדברים.
+
+ראו את הניסוח של המשפט הזה. לא *אין אלוהים, יש רק עולם* האתאיסטי - אלא יש אלוהים, *והוא* העולם.
+
+
+> ב', 2. האדם חושב.
+{.warning}
+
+האקסיומה הזו קריטית להגות של שפינוזה. האדם מטבעו חושב, וכשהוא עושה זאת - הוא אופן לחשיבה של האל. 
+
+[^12]: *אנחנו נתעכב על האקסיומה הזו*, אומר דן, *ולו משום שזה עדיין **רודף אותי***.
+[^13]: שוכנת פנים.
+[^14]: הנמסרת מבחוץ.
+[^15]: ולא בקטע של *ניו אייג'* (אני אומר את זה כגנאי), כמו ב*פרדס חנה כרכור*, אומר דן 
+[^16]: הכוונה היא לא לגוף אחד, כמו כדור הארץ, אלא לטבע, ל[פיזיס (φύσεις)](/פילוסופיה/יוונית) - המציאות המתקיימת מכוח עצמה.
+[^17]: אני לא מאמין, זה עוד פעם [פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס)
+
+> [מצגת](/פילוסופיה/חדשה/נקודות_לסיכום_השיעור_האחרון_על_שפינוזה_(12.2).pptx)
+{.is-info}
+
+# ה"מדע החדש" של שפינוזה
+
+הטקסט של שפינוזה עוסק, בגדול, בשלוש תחומים:
+## מציאות - מטאפיזיקה
+
+טבע המציאות, ובמיוחד עיסוק בשאלת האחדות והריבוי, ובסיבתיות אופקית ואנכית.
+
+## עולם - חקר הטבע
+
+בעיקר בחלק ב' - פחות מעניין אותנו. שפינוזה, כמו דקארט וניוטון, ביקשו לכונן מודל חדש לחקר הטבע, במקומו של המודל האריסטותלי. לפי אריסטו, **ידיעה** היא *ידיעת הסיבה*. אולם, הוא מבחין בין כמה סוגים של סיבות - סיבה חומרית, צורנית, פועלת ותכליתית. סיבה *חומרית* של פיצה תהיה בצק, רסק עגבניות, פפרוני - *ולא אננס*. הסיבה הפועלת תהיה הפיצאי - מי שהכין את הפיצה. הצורה תהיה מה שהפיצה צריכה להיות - עגולה, וחתוכה למשולשים, התכלית תהיה אושר, ההנאה שבפיצה - מה שהפיצה נועדה לעשות[^41]. **התכלית** היא הסבר *שהמדע החדש מבקש להכחיד*[^40]. הזרם החדש מבקש להיפטר מהרעיון שיש לנו את הכוח לדעת את התכלית, אם בכלל יש כזו בטבע.
+
+> בטבע של שפינוזה, אין *תכלית* לטבע; אין מטרה שהוא רוצה לממש, או התקדמות לעבר יעד כלשהו; יש דבר אחד, והוא אלוהים, והוא פשוט קיים. כל דבר קשור לאחר *בקשר סיבתי* - אך ***לא בקשר תכליתי***.
+{.is-warning}
+
+החקר של שפינוזה הוא **נטורליסטי** - הוא מבקש לעמוד על הטבע כתופעה, ולא כתכלית מסוימת, מבלי לפנות למושגים מחוץ לטבע. למה הדבורים בונות משושה? *כי מישהו שם למד הנדסה?* למה חיות ארסיות מסומנות באדום וצהוב? *כדי לסמן לאחרות להתרחק?* שפינוזה מסרב לנסות להבין אותו באופן כזה; לטבע אין תכלית, ואנו בוחרים להאניש אותו. אלוהים **אינו *עצוב***; *אתה* בחרת לראות אותו ככזה, כי זה מה שנוח *לך*.
+
+נסתכל על אריה מפרק אנטילופה. זה טוב או רע? אין דבר כזה. כל החלטה שכזו שנבחר ליישם, היא השלכה שלנו. סלע הבזלת, *הוא כשר או לא כשר?* זה לא רלוונטי לטבע.
+
+מה חושב האדם הרגיל? *דודה פנינה* תגיד שיש *טוב ורע* בעולם, ואנחנו מזהים אותו. השכלה זה **טוב**; משפחה זה **טוב**; חינוך אינו אלא *תרצו את הדברים הטובים*, ***אל** תרצו את הדברים הרעים*. שפינוזה כופר בקשר הזה; הטוב ורע הוא לפי הרצון שלנו[^50]. האחד רוצה כבוד, ולכן יגדיר מה שמקרב אותו לכבוד כטוב, ומה שמרחיק אותו מכבוד כרע. אחר יקבע חינוך כטוב והיעדרו כרע, מה שייראה למי שרוצה כסף בזבוז זמן (יכולתי למכור בזמן הזה סמים - מישהו רוצה לקנות?).
+
+*אז איך אפשר לדבר על טוב **מוחלט?***
+
+שפינוזה מתבסס על המטאפיזיקה כדי לקבוע את הטוב הזה. לא *אני* אומר לך כאדם פרטי, אומר שפינוזה - אלא *הנצח*. הוא מבקש לעמוד על הטוב המשותף. את השיפוט הזו הוא מבסס על האקסיומה השניה בחלק ב' - *האדם חושב*. זוהי מהותו של האדם, ולכן, מי שחוטא למהות הזו - בכך שחושב לא נכון - הוא *רע*. אם רק נחשוב נכון, ונטפס במעלה [דרגות  ההכרה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה#דרגות-ההכרה), נוכל להגיע לאותו טוב מוחלט.
+
+המטרה של שפינוזה, בגדול, היא לשרטט תחילה את מבנה המציאות, ואחריה למקם את האדם בתוך המבנה הזה. לשיטתו, אם נבין את המקום שאנחנו תופסים בכל הדברים[^42], יתחולל בנו מהפך של ממש. הוא לא מתיימר לחשוף בפנינו את התכלית, או לטעון שכולנו נגיע להבנה כזו - נהפוכו, רובנו לא[^53].
+
+> חשוב להבחין בין **תכלית** ל**מהות**: מהותו של הסכין היא לחתוך; סכין עשוי שעווה אינו מממש אותה היטב. אבל, הוא לא קיים כדי לדקור *את האיש ההוא* - בין שהוא משעווה ובין שממתכת.
+{.is-warning}
+
+[^50]: זוהי השאלה שמעלה [אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון) בדיאלוג [*אאותיפרון*](/פילוסופיה/אתיקה#תיאוריית-הציווי-האלוהי).
+[^53]: תחשבו שאתם תקועים בפקק. מי הם אלו שצופרים? אלו מאחור, שלא רואים מה קורה; אלו שעומדים ליד התקלה שחוללה את הפקק יותר רגועים. זה מה ששפינוזה מבקש לטעון: ההכרה של הדברים תביא איתה אושר.
+## אדם - הנפש
+
+חלקים ג', ד' וה' - המקיפים ביותר ב*אתיקה* - מכילים את הפסיכולוגיה של שפינוזה, תורת הנפש. היא נחלקת לתורת הנפש ה*ניסיונית*[^43], וה*אפריורית*. תורת הנפש ה*ניסיונית* עוסקת במה שנכון לנפש האדם כתוצאה מהניסיון - *אבא הרביץ לי עם חגורה, הרביץ לי הרבה, ולכן אני אוהב שפינוזה*. לעומתה, התורה ה*אפריורית* היא כמו שעשה דקארט ב*הגיונות* - האני, העצם החושב, מהות האדם. דקארט לא דן בנפש כפרויד - ב*מה מפחיד*, *מה טוב* - זה לא רלוונטי; הוא טרוד בנפש כמכונה שמייצרת הכרות - זה שהיא עצם, משהו עצמאי, וכו'. בניגוד לדקארט, שלא טרוד כלל בנפש הניסיונית, שפינוזה עוסק בה באופן די נרחב - בנוסף לדיון האפריורי. לאור זאת, העמדה שלו קצת יותר נוגעת לחיים שלנו מהפילוסופיה המערבית בדרך כלל, שנוטה להשאיר את הנפש הניסיונית מחוץ לתחום הדיון. *אני אביא לך ידיעה*, אומר הפילוסוף המצוי. מה תעשה איתה? זו בעיה שלך; איך היא תגרום לך להרגיש? *זה לא מעניין*.
+
+> המקום שמעניק שפינוזה לנפש לא מקרי: מה שמניע את שפינוזה הוא לא רק הרצון *לדעת*, אלא הרצון ל*שחרור* - הפחד, והאושר - ולכן חשוב לו לעסוק גם בחיים שלנו בעולם הזה.
+{.is-success}
+
+שפינוזה, כאמור, הוא דטרמיניסט. דטרמיניזם מגיע לרוב (אבל לא תמיד) עם אינסוף דברים *גרועים* נוספים, כמו אתאיזם, וא-מוסריות. אולם, דווקא בעמדה של שפינוזה, *הסופר דטרמיניסטית*, אף אחד מאלו לא נוכח. לשיטתו, האדם **אינו** *ממלכה בתוך ממלכה* - הוא אינו נזר הבריאה, הדבר שאלוהים התכוון אליו, מרכז היקום - וככזה, הוא בסך הכל עוד חלק מהטבע - כמו חתולים ועכבישים. הנקודה הזו עולה אצל שפינוזה הרבה ובלהט: **האדם אינו מיוחד**. איך כל זה קורה?
+
+ניתן להמחיש זאת עם [משל המערה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-המערה) של אפלטון, המתאר את [משל הקו המחולק](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-הקו-המחולק). בניגוד למשל הקו המחולק הסטטי, משל המערה הוא דינאמי - איך חוצים מדרגת הכרה אחת לאחרת. מה המניע של אדם לטפס במעלה דרגות ההכרה? ה[**ארוס**](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה) - התשוקה ליפה[^44]. 
+
+### דרגות ההכרה
+שפינוזה גם מחלק את ההוויה לדרגות הכרה: הראשונה, גרועה ושגויה[^51]; השנייה, טובה יותר, ומספקת להכרת המציאות ולאושר; והשלישית, נשגבת ועליונה לחלוטין, שהדרך אליה לא ידועה, איכשהו מהדרגה השנייה.
+ומה מניע אותנו בסולם של שפינוזה? זהו ה**connatus**[^20]. *קונאטוס* יש לכל דבר - ולפיכך גם לבני האדם - אך הוא יתבטא אחרת ביחס לכל יצור. הקונאטוס הוא פתח המילוט של השפינוזה מהאתאיזם ומהא-מוסריות.
+
+1. דמיון
+הדימיון הוא הכרה באידאות מבולבלות וחלקיות - *לא כפי שהשכל מסדר אותן* - ולפיכך שגויות[^51]. זוהי הכרה חושית, שמועה, הכרה מתוך סברה - דוגמת ה*דוקסה* היוונית. בדרגה הזו, הטוב והרע יחסיים לכל אדם - ובהכרח יהיו התנגשויות. דרגה זו היא ה"קליטה החושית" - הייחוס השגוי של קשר סיבתי בין אופן המחשבה לאופן ההתפשטות. ההכרה בדרגה הזו מוגבלת מאוד - היא שוללת כל דבר שאני לא בא איתו במגע חושי (אני לא רואה את *אוסטרליה* - מאיפה לי לדעת שיש בכלל *אוסטרליה*? אני לא ראיתי *אוסטרליה*?). הזיהוי הכושל הזה של קשר סיבתי בין האופנים הוא זה שמוביל לראייה מבולבלת; משום שהדרגות הבאות מנתקות את הקשר הזה (לא *ראיתי כיסא אז חשבתי על כיסא*, אלא *השתשלות לוגית*, בלי קשר לחושים או לאסוציאציות), הראייה שלהן אמינה. 
+
+2. תבונה
+ההכרה שלי בדברים שמפעילים אותי בצורה מסוימת. היכן שהדימיון הוא נקודת מבט מסוימת, התבונה היא הכרה בסדר הדברים כפי שהם נובעים מאלוהים - התכונות המשותפות של הדברים. היא אינה מבוססת על החושים ועל ניסיון אמפירי, אך היא נובעת מחשיבה תבונית - א-פריורית. עכשיו משאנחנו רואים את המשותפות של הדברים, אנו יכולים לעמוד על ה*טוב* המשותף. ברמה הזו, כל המחשבה שלי משתלשלת לוגית: כל מחשבה נגזרת ממחשבה אחרת - לא *אולי*, לא *נראה לי*, לא *אסוציאטיבית*, אלא **בטוח**. אני לא זקוק לאדם אחר, שיחשוב על האסוציאציה הנכונה - כמו הוכחה גיאומטרית, אני לא זקוק לאף אחד או לשום דבר כדי להבין אותה כיאות[^51]. היא מגיעה מ[הבנה של החוקים](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה#שאלת-הכוללים). 
+
+3. סקירה אינטואיטיבית
+ההכרה שלי בדברים כפי שהם. היא ההכרה במהות המסוימת של דבר; הבנת הדבר מתוך-תוכו[^48]. זוהי הכרה לא בתכונות המשותפות של הדברים, אלא בלב ליבו של דבר מסוים אחד - לא מן החושים ומן הניסיון האמפירי, אלא באופן תבוני. בתמצית, הסקירה האינטואיטיבית היא הבנה תבונית לא של הדברים המשותפים (שהיא תבונה), אלא של דבר מסוים. 
+
+התבונה והסקירה האינטואיטיבית מביאות אותנו להכרה מספקת[^47], ולפיכך לידיעה אמיתית - באופן מוחלט. הדמיון  הוא הכרה בלתי-מספקת, ולכן - גם אם יש בו מן האמת - הוא שקרי. 
+
+המעבר בכל סוגי ההכרה האלה הכרחי: כולנו מתחילים בדימיון, אך לא כולם מגיעים לתבונה, ובוודאי שלא לסקירה האינטואיטיבית.
+
+
+לאחר שהגדיר בפנינו את המטאפיזיקה בחלק א', שפינוזה צולל לעובי הקורה באשר לאדם בחלקים ב'-ה' - החלק מהגדרת ה[אידאה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה#אידאה). לצרכינו, המושג סינונימי ל*מושג* - בדומה לדקארט - ולא לאידאה האפלטונית. האידאה יכולה להיות חלקית, או [אידאה הולמת](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה#אידאה).
+אצל שפינוזה, כאמור, אופן גורר אופן - ואין קשר בין התארים: אתה לא רעב מכיוון שהקיבה ריקה - אלו שתי נקודות מבט לאותו הדבר ממש, בלי שום קשר סיבתי[^45]. לקבוע תכלית - ש*אתה רעב **מכיוון** שהקיבה ריקה* - זה להפוך את המבנה על זה על פיו, בלי שום בסיס. חומר הוא דבר מסוים, שמושפע סיבתית מחומר אחר, ומחשבה היא דבר אחר, שמושפע סיבתית מדבר אחר. תמיד ישנה *הלימה* בין המחשבות לחומר: שניהם השתלשלות של אלוהים, פעם בתואר ההתפשטות ופעם בתואר המחשבה. 
+
+מהי, אפוא, אידאה אמיתית? היא מחשבה אמיתית על המציאות; *לא משום שהיא עולה בקנה אחד עם המציאות החומרית* (כי היא *תמיד* תואמת את החומר, בהגדרה) - אלא לאור קריטריון פנימי באידאה עצמה. מדע, לפי שפינוזה, לא צריך להתבסס על תצפיות - אלא על אמות-מידה בתוך הטענות עצמן, בדומה ל*אור הטבעי* של דקארט. האידאה האמיתית מכילה את המאפיינים האלה - והאמיתות שלה אינה קשורה כלל ועיקר לקשר סיבתי עם החומר. לעומתה, האידאה החלקית נובעת מהסתכלות אנושית מוטעה - אילו נבחן שוב את האידאה, בהיעדר שיפוט אנושי זר, נגלה את האידאה האמיתית. 
+
+ממחשבה וממחשבה בלבד, ניתן להבין את טבע המציאות גם מבלי לתצפת עליה: בכוחי לגזור, בהתאם לחוקי הלוגיקה, ממחשבה אמיתית מחשבות אמיתיות נוספות, וכך להבין בצורה הולמת את המציאות. שום תצפית לא תספק לי את ההלימה הזו - רק האידאה ההולמת.
+
+דרגת ההכרה הראשונה לא פועלת ככה: היא מתבססת על הדמיון, והסברה.
+
+> ב, משפט 7: סדר האידאות וקישורן זהה לסדר הדברים וקישורם.
+
+רק הדרגות הבאות, השנייה והשלישית, מספקות הלימה עם המציאות: משום שהמחשבות הן נקודת מבט נוספת על המציאות החומרית, אם נסדר את המחשבות - נדע גם את המציאות החומרית. שפינוזה סבור שההכרה הזו לא תהיה רק חומרית - אלא גם רגשית. לרגש יש השפעה על הכרת המציאות - מחשבות כמו *אוי לא, חשבון הבנק שלי* ייצרו תפיסה שונה מאוד. הנפש של שפינוזה אינה רק מכונת הכרה: היא טומנת בחובה גם שינוי של ממש בהכרה של טבע המציאות, לאור הרגש. אם נגיע להכרה הנכונה, נחווה בהכרח - לא במקרה, לא בטעות - את האושר והשחרור הנלווים להכרה הזו של המציאות.
+
+כך שפינוזה קושר קשר הדוק בין האידאה לרגש: השניים יבואו ביחד: מחשבה מסוימת תציף רגשות מסוימות.
+
+> ב, 2. האדם חושב.
+
+האקסיומה הזו קשורה בבעיה בשיטתו של שפינוזה - שמודעות עצמית שוברת את המקבילות של האופנים. מה המקביל הגופני למודעות עצמית? שפינוזה מעולם לא נדרש לכך.
+
+הפרשנות סביב האקסיומה הזו חריפה (גם בין דן לארנון). גישה אחת (דן) היא שמשמעותה שהתכונה המהותית של האדם הוא המחשבה - *האדם, לפי טבעו, שואף לחשוב*. כשם שכל דבר רוצה להתמיד בישותו - הארנב רוצה לא להיטרף, העץ רוצה לגדול - האדם, טבעו לחשוב. פה, ופה בלבד, נדמה ששפינוזה יכול לטעון שיש פעולה *נכונה* לאדם, ו*לא נכונה* לאדם - למרות שלילתו את הטוב והרע בתחילת האתיקה, לשיטתו הדטרמיניסטית. שפינוזה טוען לכל אורך האתיקה שה*רע* וה*טוב* הם מלאכותיים, יחסיים, תוצר של ההשתוקקות ולא דבר-מה מן הטבע - אבל כאן, ולקראת סוף הספר, משתמע שיש טוב אובייקטי כלשהו: מי שלא משתמש בחשיבה שלו נכון, ניתן לטעון כנגדו שאינו פועל *טוב*. 
+
+> ד, 1. בשם **טוב** אני מבין את מה שאנו יודעים בוודאות שהוא מועיל לנו.
+
+> ד, 2. בשם **רע**, לעומת זאת, אני מבין את מה שידוע לנו בוודאות כי הוא מונע שיהיה ברשותנו טוב כלשהו.
+
+**טוב** ו**רע**, לפי שפינוזה, הם יחסיים; הטוב הוא מה ש*מגביר את כוח הפעולה **בשבילי***;  הרע הוא מה שמוריד אותו. הטוב והרע הם סובייקטיבים - מה שמעלה את כוח הפעולה שלי עלול להוריד את שלך.
+
+## שאלת הכוללים
+זוהי שאלה שמתשלשת מימי הבייניים, שלה שלוש פתרונות בלבד: אפלטוני, אריסטותלי, וסטואי. היא עוסקת ביחס ה*כולל* ל*פרט*. מה יחס האידאה של האדם ליוסי, האדם הפרטי? אפלטון יגיד שהאידאה בא לפני: *האדם כשלעצמו*, שקודם לכל אדם שנולד בפועל - כל אחד הוא צל חיוור של אותה אידאה. אריסטו יגיד שיש *עצם משני*, שנמצא *בתוך* הדברים: *האדם* נמצא בתוך *סוקראטס*, כעצם משני. הסטואים יגידו שהדברים הכוללים נמצאים *אחרי* הדברים הפרטיים, ולמעשה - אינם אלא אשליה - התפיסה הזו מכונה *נומינליזם*. אין באמת דבר כזה *אדם*, אלא את המילה *אדם*, שנוצרה מבני אדם: ראו את יוסי, הג'ינג'י, ואת רפי, שאינו ג'ינג'י, ובחרו להתעלם מההבדלים ולהתייחס למשותף; הסטואי יגידו שאין לזה ביסוס, ושיש רק את האדם הפרטי.
+
+שפינוזה מצודד בסטואים: אין לפיו מושגים כלליים. במקומו, הוא קובע את ה*מושג המשותף* - הדבר שעליו אפשר להשתית מדע רציונלי של המציאות. העובדה שלכל אחד מאיתנו יש גוף, שבא במגע עם גופים אחרים, מאפשרת לנו לעשות *אינדוקציה* ולהתחיל *להכליל* - ומשם להגיע לחוקים. 
+
+
+[^40]: לאטום אין תכלית בהיותו אטום, כמו לתפוס שמונה אלקטרונים.
+[^41]: הגם שהסיבות האלו לעיתים תכופות חופפות - למשל, הסיבה החומרית של האדם לפי אריסטו היא האם, אבל התכליתית, הפועלת והצורנית היא האב (כי האב מחנך אותו וכיוצא בזאת - לא PC).
+[^42]: הכוונה היא בראש ובראשונה למקום האישי של כל אחד ואחת מאיתנו, אבל גם של האנושות ככלל, מתוך אותו מסע אישי. הטקסט פונה אלינו ישירות, אבל שפינוזה מוסיף הערה בחלק החמישי - שאילו נציית לאותם החוקים שהוא מכתיב, נהיה כולנו בהכרח בהרמוניה - גם מבלי שניאלץ להתכנס ולדבר.
+[^43]: דוגמת פרויד ודומיהם - רעיון שהקדים את זמנו של שפינוזה.
+[^44]: זכרו - המילה *פילוסופיה* משמעותה *אהבת החוכמה*.
+[^45]: הקשר הסיבתי בין חומר למחשבה *זה מה ש**דודה פנינה** חושבת*, משום שהיא לא מבינה עד הסוף את המציאות.
+[^46]: ארנון ממליץ לחשוב על ה"מספיקות" - אדקווטיות - כקנה מידה ולא כקטגוריות מוחצות. למשל, ניתן לתפוס משהו *בעיקר* בתבונה, אבל עם קצת דימיון. זו הערה תקפה לגבינו, בני האדם, אבל לא לגבי אלוהים - שם כל הידיעות מספיקות.
+[^48]: הרעיון הזה נשמע מיסטי ממש; כששפינוזה נכנס לעובי הקורה בנושא הזה, אנשים חשבו שהוא איבד את זה לגמרי.
+[^50]: הבחירה במילה *שגויה* לא מקרית - ההכרה הזו אינה *שקרית*, אלא חוסר הבנה של המציאות - אידאות בלתי הולמות. דן מושל את השקר ל*צל* - אם רק היה שם אור, הוא לא היה. כך גם הטעות: אם רק הייתה שם הבנה, מושגים מדויקים, אידאות הולמות - היינו רואים את המציאות נאמנה.
+[^51]: זוהי העוצמה של ה*אתיקה* כספר גיאומטרי. אין *אבטיח? מאיפה לעזאזל הגענו לבולגרית?* - שפינוזה משלשל את הטענות שלו, אחת אחרי השנייה.

פילוסופיה/יוונית.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: יוונית
 description: מבוא לפילוסופיה יוונית, מתאלס ועד אריסטותאלס
 published: true
-date: 2024-01-26T21:05:06.641Z
+date: 2024-02-12T12:39:49.478Z
 tags: שנה א, סמסטר א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, סמסטר ב
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-02-21T18:51:24.884Z
@@ -35,7 +35,7 @@ dateCreated: 2023-02-21T18:51:24.884Z
 מחשבות מופשטות?
 
 העולם, לדעתם, הוא המכלול. הדבר הנצחי (מקרא) שמקיף את כל הדברים האלו.
-הם הגו לכך מילה מיוחדת - **פיזיוס**. העולם הנצחי והמקיף שמתקיים מעצמו. ***המציאות המתקיימת מכוח עצמה***.
+הם הגו לכך מילה מיוחדת - **פיזיס**. העולם הנצחי והמקיף שמתקיים מעצמו. ***המציאות המתקיימת מכוח עצמה***.
 
 הם ניסו גם לאפיין את טיב המחשבה, טיב השכל - ה- **לוגוס** - מתוך הניסיון הזה לתהות על טיב העולם. לוגוס הוא גם יחס - פרופורציה, הסבר, ודיבור (הרצאה - כדוגמת לתת לוגוס).
 

פילוסופיה/יוונית/אפלטון/אפולוגיה.md

@@ -2,15 +2,18 @@
 title: אפולוגיה
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-14T12:48:53.713Z
+date: 2024-02-09T21:07:07.315Z
 tags: שנה א, סמסטר א, פילוסופיה יוונית, אפלטון, סוקראטס
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-02-21T19:18:10.854Z
 ---
 
+> [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/lecture_6_(apology_of_socrates).pptx), [דברי היכרות](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון_סוקראטס_והאפולוגיה_של_סוקראטס_(דברי_היכרות).docx), [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/יוונית/socrates_apology_(hebrew).pdf), [טקסט (אנגלית) (1)](/פילוסופיה/יוונית/platos_apology_(1).pdf), [טקסט (אנגלית) (2)](/פילוסופיה/יוונית/platos_apology_(2).pdf) 
+{.is-info}
+
 # רקע
 משפטו של סוקראטס התנהל מול 500 אזרחים אתונאים (הדיוטות).
-באפולוגיה^3^, הדיון מתנהל בין סקראטס לעיר אתונה עצמה - המפקפקת בו ואף עוינת לו.
+באפולוגיה[^1], הדיון מתנהל בין סקראטס לעיר אתונה עצמה - המפקפקת בו ואף עוינת לו.
 
 האפולוגיה האפלטונית אינה תיעוד היסטורי של המשפט - אלא כלי פילוסופי.
 
@@ -19,7 +22,7 @@ dateCreated: 2023-02-21T19:18:10.854Z
 3 נאשמים הגישו את כתב האישום:
 - מליטוס (בשם המשוררים)
 - ליקון (בשם הרטוריקנים)
-- אניטוס (בשם בעלי המלאכה והפוליטיקאים)
+- [אניטוס](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/מנון#אניטוס-מהי-הסברה) (בשם בעלי המלאכה והפוליטיקאים)
 
 נקודה חשובה לשים לב אליה היא שסוקראטס הורשע ברוב דחוק, אך דנו אותו למוות ברוב גדול.
 
@@ -28,8 +31,8 @@ dateCreated: 2023-02-21T19:18:10.854Z
 
 סוקראטס מפציר תחילה באתונאים למחול לו על שפתו היומיומית, ובכך מפריד את עצמו מהאתונאים (זכור: הדמוקרטיה האתונאית ישירה). 	
 
-הוא מציג את התובע הראשון בתור ההמונים - שמאשימים אותו בהיותו מאין שילוב של חוקר פרה-סוקראטי (החוקר את השמיים ומתחת לאדמה) וסופיט (איש חכם). הוא חושף את מאשים זה מאוחר יותר כאריסטופאנס^4^ (*העננים*). המחזה הוא מעיין אזהרה לסוקראטס - הישמר, כי אתה חותר תחת יסודות החברה הפוליטית, הענף שעליו עדיין אתה יושב.
-אפלטון לוקח את הביקורת הזו ברצינות רבה^5^ - כפי שניכר בכתבים שלו ובניסיונם לחבר בין הפילוסופיה להקשר ממנו צמחה.
+הוא מציג את התובע הראשון בתור ההמונים - שמאשימים אותו בהיותו מעין שילוב של חוקר פרה-סוקראטי (החוקר את השמיים ומתחת לאדמה) וסופיסט (איש חכם). הוא חושף את מאשים זה מאוחר יותר כאריסטופאנס[^2] (*העננים*). המחזה הוא מעיין אזהרה לסוקראטס - הישמר, כי אתה חותר תחת יסודות החברה הפוליטית, הענף שעליו עדיין אתה יושב.
+אפלטון לוקח את הביקורת הזו ברצינות רבה[^3] - כפי שניכר בכתבים שלו ובניסיונם לחבר בין הפילוסופיה להקשר ממנו צמחה.
 
 > המלצה: ***העננים*** של אריסטופאנס - סוקראטס הוגה מהיכן מפליץ הזבוב.
 {.success}
@@ -42,28 +45,29 @@ dateCreated: 2023-02-21T19:18:10.854Z
 - מעולם לא לקחתי כסף עבור ידע - איני יודע דבר ולכן אין לי מה ללמד (התרחקות מפורשת מהסופיסטים)
 
 
-^3^- מלשון *Apo-Logos* - נאום הגנה.
-^4^ - דיבר גס. היוונים אהבו הומור מטונף.
-^5^ - ברוב הסיפורים, מתואר כי לאחר שאפלטון מת, נמצא ספר כתבי אריסטופאנס מתחת לכרית שלו.
+[^1]: מלשון *Apo-Logos* - נאום הגנה.
+[^2]: דיבר גס. היוונים אהבו הומור מטונף.
+[^3]: ברוב הסיפורים, מתואר כי לאחר שאפלטון מת, נמצא ספר כתבי אריסטופאנס מתחת לכרית שלו.
 
 # האישומים
 > - **סוקראטס אינו מאמין באלי אתונה ומכניס לתוכה אלים זרים** 
-> - **סוקראטס משחית את הנוער** 
+> - **סוקראטס משחית את הנוער**
+
 
 סוקראטס טוען שהאל מדלפי אמר לתלמידו כאירופון שסוקראטס הוא החכם באדם (ונותן להם נתיב מפותל להוכיח זאת), וסוקראטס נחוש להפריך זאת - על ידי כך שהולך למצוא אדם חכם ממנו בקרב מי שהעם מחשיב כחכם.
 
-ראשית, פונה לפוליטיקאים^6^ (מדינאים). בהמשך, פונה למשוררים^7^, ולבסוף בעלי המלאכה^8^ - אך איש אינו מצליח להסביר (*לתת לוגוס*) מה הם עושים, אלא פועלים מהשראה^9^. על בעלי המלאכה אומר שהם אכן יודעים לתת לוגוס, אך מתיימרים לדעת גם מעבר מתוקף ידע זה.
+ראשית, פונה לפוליטיקאים[^4] (מדינאים). בהמשך, פונה למשוררים[^5], ולבסוף בעלי המלאכה[^6] - אך איש אינו מצליח להסביר (*לתת לוגוס*) מה הם עושים, אלא פועלים מהשראה[^7]. על בעלי המלאכה אומר שהם אכן יודעים לתת לוגוס, אך מתיימרים לדעת גם מעבר מתוקף ידע זה.
 
 סוקראטס מוטרד לאור העובדה שאיש אינו יודע מהו ה'טוב' - ובמיוחד מהתיימרות המדינאים לדעת בכל זאת. סוקראטס טוען שהמשפט הוא במידה רבה נקמה על כך - לא שעשה דבר מה שגוי, אלא על שהשניא את עצמו על המדינאים בשאלותיו.
 
-^6^ - מלשון *polis* - עיר מדינה, *polites* - האומנות של לנהל מדינה, *politike* - המדינאים (מי שיש להם את אומנות ניהול המדינה).
-^7^ - מלשון *Poietes* - יוצרים (היוצרים את העם).
-^8^ - מלשון *Cheirotechnites* - בעלי הטכניקה
-^9^ - מלשון *Enthousiasmoi* - שהאל שרוי בתוכם
+[^4]: *polis* - עיר מדינה, *polites* - האומנות של לנהל מדינה, *politike* - המדינאים (מי שיש להם את אומנות ניהול המדינה).
+[^5]: *Poietes* - יוצרים (היוצרים את העם).
+[^6]: *Cheirotechnites* - בעלי הטכניקה
+[^7]: *Enthousiasmoi* - שהאל שרוי בתוכם
 
 # החוכמה של סוקראטס
 
-> ובלכתי משם הסקתי את המסקנה שחכם אני מהאיש אזה. שכן דומה כי איש משנינו איננו יודע דבר נאה וטוב, אלא שהלה חושב שהוא יודע משהו בלי שידע, ואני, כפי שלא ידעתי, אף אין אני חושב עצמי יודע. ונראה שלפחות בדבר פעוט זה חכם אני ממנו: שאת אשר לא ידעתי, אין אני מדמה לדעתו.
+> ובלכתי משם הסקתי את המסקנה שחכם אני מהאיש הזה. שכן דומה כי איש משנינו איננו יודע דבר נאה וטוב, אלא שהלה חושב שהוא יודע משהו בלי שידע, ואני, כפי שלא ידעתי, אף אין אני חושב עצמי יודע. ונראה שלפחות בדבר פעוט זה חכם אני ממנו: שאת אשר לא ידעתי, אין אני מדמה לדעתו.
 
 מהי, איפוא, החוכמה שסוקראטס מחפש?
 נדמה שבעייני סוקראטס, חלק מן החכמה היא לדעת את שאינו יודע.
@@ -78,7 +82,7 @@ dateCreated: 2023-02-21T19:18:10.854Z
 > המלצה: להעמיק בטיעוני סוקראטס ^עמ'^ ^224^ לאחר מתן העונש. 
 {.is-success}
 
-החיים הפילוסופיים לפי סוקראטס דומים לדורבן לסוס גדול ואציל (אתונה). הוא מבייש את האתונאים על כך שהם חפצים בכסף ובעוצמה במקום באמת, ולכן, הוא טוען, קמים להורגו. סוקראטס מציין שהנוער שנוהר אחריו הוא מבית עשירים עם זמן פנוי^10^. עוד מכביר סוקראטס וטוען שעל אתונה לכלכל אותו כתגמול הולם למצוות החיים הפילוסופיים שהוא מקיים, חרף הזעם והעוני שאלו מקימים עליו, ומעורר את חמת העיר. הוא דוחה מעליו אונשים פשוטים יותר, כמו גלות או אפילו שתיקה.
+החיים הפילוסופיים לפי סוקראטס דומים לדורבן לסוס גדול ואציל (אתונה). הוא מבייש את האתונאים על כך שהם חפצים בכסף ובעוצמה במקום באמת, ולכן, הוא טוען, קמים להורגו. סוקראטס מציין שהנוער שנוהר אחריו הוא מבית עשירים עם זמן פנוי[^8]. עוד מכביר סוקראטס וטוען שעל אתונה לכלכל אותו כתגמול הולם למצוות החיים הפילוסופיים שהוא מקיים, חרף הזעם והעוני שאלו מקימים עליו, ומעורר את חמת העיר. הוא דוחה מעליו אונשים פשוטים יותר, כמו גלות או אפילו שתיקה.
 
 > חיים שאין בהם חקירה לא כדאי לו לאדם לחיותם
 > The unexamined life is not worth living
@@ -86,4 +90,4 @@ dateCreated: 2023-02-21T19:18:10.854Z
 עבור הפילוסוף, אומר סוקראטס, חיי הידיעה ורק חיי הידיעה נסבלים בכלל.
 המשיכה החזקה הזו לחוכמה מנתקת את סוקראטס מהעיר, כפי שמודה בפה מלא; למעשה, הוא מסכים עם אישומו של אריסטופאנס.
 
-^10^ - מלשון *Schole*
+[^8]: *Schole*

פילוסופיה/יוונית/אפלטון/גורגיאס.md

@@ -2,31 +2,19 @@
 title: גורגיאס
 description: כי הלוגוס, שליט רב עוצמה הוא
 published: true
-date: 2024-01-14T12:48:56.795Z
+date: 2024-02-09T20:33:42.136Z
 tags: שנה א, סמסטר א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, אפלטון, גורגיאס
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-02-04T17:42:38.029Z
 ---
 
-> [דברי היכרות](/פילוסופיה/יוונית/הגורגיאס_(דברי_היכרות)_(1).docx), [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/lecture_9_(gorgias_i).pptx), [מטלת בקיאות](/פילוסופיה/יוונית/207130253(5).docx), [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/יוונית/gorgias_(hebrew)_(1).pdf), [אנגלית (1)](/פילוסופיה/יוונית/platos_gorgias_(part_1).pdf), [(2)](/פילוסופיה/יוונית/platos_gorgias_(part_2).pdf), [בשבחי הלני](/פילוסופיה/יוונית/more_material_on_the_sophists.pdf)
+> [דברי היכרות](/פילוסופיה/יוונית/הגורגיאס_(דברי_היכרות)_(1).docx), [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/lecture_9_(gorgias_i).pptx), [מטלת (בדוקה)](/פילוסופיה/יוונית/גורגיאס.docx), [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/יוונית/gorgias_(hebrew)_(1).pdf), [אנגלית (1)](/פילוסופיה/יוונית/platos_gorgias_(part_1).pdf), [(2)](/פילוסופיה/יוונית/platos_gorgias_(part_2).pdf), [בשבחי הלני](/פילוסופיה/יוונית/more_material_on_the_sophists.pdf)
 {.is-info}
 
-# לפני ההרצאה
-## מהי הרטוריקה?
-גורגיאס מלאונטיני, הרטוריקן הסופיסטי הגדול, מגיע לאתונה יחד עם תלמידו פולוס, ומתיימר לדעת לענות על כל שאלה.
-סוקראטס ותלמידו כראיאופון באים אליהם עם שאלה פשוטה - מה *עושה* גורגיאס. הדיון מתפתח למה היא בכלל הרטוריקה, מה שמסתכם בכך שסוקראטס טוען שהרטוריקה היא לצדק מה שהקוסמטיקה היא להתעמלות - אמצעי משני שמטרתו הנאה, אך אינו מקדם את המטרה האמיתית.
+# רקע
+[גורגיאס מלאונטיני](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/סופיסטים#גורגיאס-מלאונטיני), הרטוריקן הסופיסטי הגדול, מגיע לאתונה יחד עם תלמידו פולוס, ומתיימר לדעת לענות על כל שאלה.
+[סוקראטס](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון#סוקראטס-האפלטוני) ותלמידו כראיאופון באים אליהם עם שאלה פשוטה - מה *עושה* גורגיאס. הדיון מתפתח למה היא בכלל הרטוריקה, ומשם מתדרדר לשאלות מהותיות יותר.
 
-גורגיאס פורש מן הדיאלוג בשלב זה, ובמקומו נכנס פולוס לויכוח לוהט עם סוקראטס. פולוס טוען שהרטוריקה מקנה *כוח גדול* לאדם אשר מומחה בה, בטענה שיוכל 'להוציא להורג, לגזול רכוש ולעשות כרצונו בעירו'. סוקראטס טוען שאותו האדם אינו יישא כוח גדול, משום שאינו עושה מה שהוא רוצה - ומהלכו נראה בערך ככה:
-
-
-## הכוח הגדול
-כשם שאדם בולע תרופה מרה במטרה להיות בריא, בני אדם לעיתים תכופות עושים דברים לא משום שהדברים עצמם רצויים (אף אחד לא *רוצה* לבלוע תרופה מרה), אלא משום שהם חפצים במטרה. כך גם יורדי הים, ואלו שיוצאים למסעות למשל - ניתן לומר עליהם שהם *עושים כרצונם* רק כשהשיגו את התכלית לשמה פועלים - יורד היום אינו עושה כרצונו כשהוא על הספינה.
-
-באותה הצורה, טוען סוקראטס, העריץ בעירו אינו עושה כרצונו כל עוד אינו מממש את הטוב לשמו עושה אותו. אם מוציא הוא אדם להורג שלא בצדק, מעצם ראיית עולמו המעוותת, הרי שלא השיג את הטוב באמת ולא עשה כרצונו - הוא עיוור לטוב^?^. גם כשיש לו כוח מוחלט, אין משמעות הדבר שעושה כרצונו אם אינו ממלא אחר הצדק.
-
-מכאן השניים מתגלגלים לדיון אודות הצדק. מה גרוע יותר, שואל סוקראטס - לבצע אי צדק או לסבול ממנו?
-
-# הגורגיאס
 הדיאלוג נפתח עם כמה 'עובדות' עלילתיות שכדאי לשים אליהן לב:
 - משום שסוקראטס מגיע באיחור, גורגיאס כבר עייף לאחר שנאם למכביר
 - סוקראטס מציב (בבוטות משהו) לגורגיאס תנאים - הוא דורש מגורגיאס לתת תשובות קצרות ותמציתיות - ההיפך הגמור מהנאומים הרטוריים האולימפיים שבזכותם מפורסם גורגיאס.
@@ -42,34 +30,36 @@ dateCreated: 2023-02-04T17:42:38.029Z
 - כיריפון, הסובב סביב סוקראטס אך בעל קשרי חברות לגורגיאס. כיריפון הוא החוליה המקשרת בין סוקראטס לסופיסטים, ולאתונה
 - קאליקלס, שכנראה מומצא לחלוטין.
 
-חשוב לציין שקליקלס, סוקראטס וכירופון הם אזרחים אתונאים - וגורגיאס ופולוס זרים סיציליאנים.
+> חשוב לציין שקליקלס, סוקראטס וכירופון הם אזרחים אתונאים - וגורגיאס ופולוס זרים סיציליאנים.
+{.is-warning}
 
 > ככלל, חשוב לשים לב בדיאלוג האפלטוני אם השיחה מתנהלת מרצון או לא: במקרה הזה, היא מרצון.
 {.is-warning}
 
-פולוס מציע לסוקראטס, על מנת שירגיש בנוח על איחורו, לעשות לסוקראטס 'תצוגת תכלית'^1^.
-סוקראטס מבקש לעמוד על ה*כוח*^2^ של הרטוריקה. נדמה שאינו מעריך במיוחד את פולוס, אך באמת מתעניין ברטוריקה - וכמותו גם קאליקלס, שמעוניין להיכנס לפוליטיקה.
+# גורגיאס - מהי רטוריקה?
+פולוס מציע לסוקראטס, על מנת שירגיש בנוח על איחורו, לעשות לסוקראטס 'תצוגת תכלית'[^1].
+סוקראטס מבקש לעמוד על ה*כוח*[^2] של הרטוריקה. נדמה שאינו מעריך במיוחד את פולוס, אך באמת מתעניין ברטוריקה - וכמותו גם קאליקלס, שמעוניין להיכנס לפוליטיקה.
 
 אולם הרטוריקה היא רק קרש הקפיצה לשאלה האמיתית של הדיאלוג - *כיצד ראוי לחיות?* (שאלה יוונית קלאסית). גורגיאס, בהיותו עייף (ומבוגר), שטחי מדי כדי להיות בן שיחה ראוי בסוגיה זו.
 
 באופן משעשע למדי, סוקראטס מבקש מכיריפון לשאול את גורגיאס מהי הרטוריקה (מה אתה עושה? מי אתה מתיימר להיות?), וזה שואל את פולוס.
 
-פולוס משיב בצורה נאה (וכפי שאנדי הדגים, נעימה ומתחרזת ביוונית) שניכרת בה הרטוריקה - אבל ללא תשובה מהותית. סוקראטס מאבד את סבלנותו ופונה לגורגיאס ישירות. כל אומנות, אומר סוקראטס, היא בעלת מושא. מהו המושא של הרטוריקה? גורגיאס עונה, בקצרה - הדיבור ^3^.
+פולוס משיב בצורה נאה (וכפי שאנדי הדגים, נעימה ומתחרזת ביוונית) שניכרת בה הרטוריקה - אבל ללא תשובה מהותית. סוקראטס מאבד את סבלנותו ופונה לגורגיאס ישירות. כל אומנות, אומר סוקראטס, היא בעלת מושא. מהו המושא של הרטוריקה? גורגיאס עונה, בקצרה - הדיבור [^3].
 
 סוקראטס נאבק בגורגיאס ארבע עמודים תמימים עד שמחלץ ממנו תשובה טובה יותר - רטוריקה עוסקת במה שטוב ביותר לאדם.
 
-> הוא שלאמיתו של דבר, סוקראטס, הנהו הטוב הגדול ביותר, וגורם לידי כך, שבני האדם עצמם יהיו בני-חורין, ויחד עם זה ישלטו על זולתם, כל אחד במדינתו. ^עמ'^ ^286^
+> הוא שלאמיתו של דבר, סוקראטס, הנהו הטוב הגדול ביותר, וגורם לידי כך, שבני האדם עצמם יהיו בני-חורין, ויחד עם זה ישלטו על זולתם, כל אחד במדינתו[^18].
 
 הרטוריקה, אומר גורגיאס, מטרתה לשכנע. סוקראטס מציב בפניו שאלה פשוטה - לשכנע את מי?
-גורגיאס משיב שמטרתו לשכנע את *המון העם*^4^ באסיפות ובבתי המשפט. הוא מוסיף שהשכנוע הוא בענייני צדק. גורגיאס מבין את הרטוריקה כאומנות המונית *בהכרח* - משום שזכותם של כל ה*אוכלוס*, בלי קשר להבדלים ביניהם, לבחור ולהיבחר.
+גורגיאס משיב שמטרתו לשכנע את *המון העם*[^4] באסיפות ובבתי המשפט. הוא מוסיף שהשכנוע הוא בענייני צדק. גורגיאס מבין את הרטוריקה כאומנות המונית *בהכרח* - משום שזכותם של כל ה*אוכלוס*, בלי קשר להבדלים ביניהם, לבחור ולהיבחר.
 
 הנקודה הזו חשובה - על בסיס ההמוניות הזו סוקראטס תוקף את הרטוריקה (כיצד תהיה *טכנה*, או הטובה היותר, אם היא המונית?).
 
-סוקראטס קובע שינהל את הדיון על פי ההנחות ^5^ של גורגיאס:
+סוקראטס קובע שינהל את הדיון על פי ההנחות [^5] של גורגיאס:
 - הרטוריקה היא אומנות
 - ההמון כישר לדבר על צדק ועוול
 
-סוקראטס קובע, וגורגיאס מסכים, שיש הבדל בין לסבור משהו וללמוד אותו. סוקראטס קובע עוד, שלא בצדק, שהסברה עלולה להיות שקרית אך הלמידה בהכרח אמיתית, וכך הופכת לידיעה ^6^. גורגיאס לא ער לכזב הזה. הרטוריקה, הם מסכימים, פועלת על הסברה - ולא על הידיעה.
+סוקראטס קובע, וגורגיאס מסכים, שיש הבדל בין לסבור משהו וללמוד אותו. סוקראטס קובע עוד, שלא בצדק, שהסברה עלולה להיות שקרית אך הלמידה בהכרח אמיתית, וכך הופכת לידיעה [^6]. גורגיאס לא ער לכזב הזה. הרטוריקה, הם מסכימים, פועלת על הסברה - ולא על הידיעה.
 
 אם זו הרטוריקה, שואל סוקראטס, עבור מי זה שימושי?
 אם הטכנה שלך אינה מקנה ידיעה (כמו רופא, או סנדלר וכו') - מה חשיבותה של הרטוריקה?
@@ -94,19 +84,20 @@ dateCreated: 2023-02-04T17:42:38.029Z
 הסיבה שסוקראטס מוכן בכלל לדבר עם פולוס - בבירור נחות ביכולתו לגורגיאס - היא משום שפולוס מתבייש פחות, וכמותו קאליקלס שאינו מתבייש בכלל.
 
 פולוס מאשים את סוקראטס שהוא דורש מגורגיאס הגדרות לדברים כמו צדק, אך אינו מציג הגדרות משלו. מהי בעיניך רטוריקה, שואל פולוס את סוקראטס?
-סוקראטס משיב שהרטורקיה היא *בבואתו של חלק מתורת המדינה*^7^. הרטוריקה, אומר סוקראטס, היא חנופה.
+סוקראטס משיב שהרטורקיה היא *בבואתו של חלק מתורת המדינה*[^7]. הרטוריקה, אומר סוקראטס, היא חנופה.
 
 התשובה הזו, וההקבלה למקצועות שמבצע סוקראטס אחר כך, מרגיזה את פולוס מאוד. 
 
-^1^ - מלשון *Epideixis* - תצוגת יכולת
-^2^ - מלשון *Dynamis*
-^3^ - מלשון *Peri Logos* - דיבור
-^4^ - מלשון *Ochlos* - כל המון העם (מקור המילה *אוכלוסין* בעברית).
-^5^ - *היפותזה*.
-^6^ - *אפיסטמה*
-^7^ - Moriou Rolithikes Eidolon - צל של חלק ממדעי המדינה
+[^1]: *Epideixis* - תצוגת יכולת.
+[^2]: *Dynamis*.
+[^3]: *Peri Logos* - דיבור.
+[^4]: *Ochlos* - כל המון העם (מקור המילה *אוכלוסין* בעברית).
+[^5]: *היפותזה*.
+[^6]: *אפיסטמה*.
+[^7]: Moriou Rolithikes Eidolon - צל של חלק ממדעי המדינה.
+[^18]:  עמ' 286
 
-# הבושה של גורגיאס
+## הבושה של גורגיאס
 גורגיאס הכניס את עצמו לבוץ - מצד אחד, הוא טוען שהרטוריקה היא כלי ניטרלי, שאינו טרוד בענייני צדק (אל תאשים את המורה אם המתאגרף מכה את חבריו). מצד שני, הוא אומר לסוקראטס במפורש שאם יגיע אליו תלמיד לא צודק - ילמד אותו.
 
 סוקראטס מציג בפני סוקראטס את הסתירה הזו, מה שמציף בושה אדירה אצל גורגיאס, שמיד יוצא מהדיון - הכיצד רטוריקן מוכשר כמו גורגיאס מסוגל לסתור את הלוגוס שהוא עצמו בנה?
@@ -116,8 +107,8 @@ dateCreated: 2023-02-04T17:42:38.029Z
 פולוס מבצע את אותו המהלך על סוקראטס - הוא מנסה להביש אותו על המהלך שעשה לגורגיאס. 
 
 ---
-
-פולוס דורש מסוקראטס תשובה - מהי לדעתו הרטוריקה?
+# פולוס - מהו הצדק? 
+פולוס דורש מסוקראטס תשובה - מהי *לדעתו* הרטוריקה?
 סוקראטס משיב שכשם שהבישול הוא לבריאות (התעמלות, רפואה), וכשם שהסופיסטיקה היא לחקיקה ולשיפוט, הרטוריקה אינה אלא חנופה לדברים של הנפש.
 
 פולוס טוען שהטוב והכוח ביד הרטוריקאים, שממיתים וגוזלים רכוש כרצונם. סוקראטס משיב שכוחם פעוט ביותר, משום שאין הם עושים מה שהם רוצים אלא מה שנראה להם טוב. עוד מוסיף סוקראטס כי פולוס עצמו אינו מאמין במה שהוא טוען. 
@@ -142,28 +133,29 @@ dateCreated: 2023-02-04T17:42:38.029Z
 סוקראטס שוב מתקומם מול פולוס וטוען ש*רע יותר לעשות עוול מלסבול עוול, ורע יותר לבלתי תת-את-הדין מאשר לתתו*. סוקראטס אינו מנסה להוכיח מהלך זה בצורה לוגית - אלא להראות לפולוס שגם הוא מחזיק בדעה זו, אל אף שאינו יודע להסביר אותה.
 
 טענתו המרכזית של המהלך של סוקראטס^317^ היא שיש לשמוח בעונש.
-הוא מבקש להתחיל את הדיון מההתחלה ^8^, ומוציא מפולוס ש*מגונה* יותר לעשות עוול - שיקול חדש. כעת השאלה היא האם יש דברים שמכאיבים לאדם, משום שהם *מכוערים* - שבירה מהקו שנסוב עד עכשיו סביב התועלת של הטוב. 
+הוא מבקש להתחיל את הדיון מההתחלה [^8], ומוציא מפולוס ש*מגונה* יותר לעשות עוול - שיקול חדש. כעת השאלה היא האם יש דברים שמכאיבים לאדם, משום שהם *מכוערים* - שבירה מהקו שנסוב עד עכשיו סביב התועלת של הטוב. 
 
 מפלתו של פולוס מתחילה בכך שהוא מודה בהבדל בין 'יפה' ל'מכוער' (מעשה נאה ומעשה מגונה). פולוס, כמייצג של הדוקסה האתונאית, נושא את תחושת הבטן הזו ובכך חושף סתירה פנימית בדעה הרווחת - הטוב הוא מה שמועיל, אבל גם מה שיפה - ומה שיפה אינו תמיד מה שמועיל. אילו פולוס היה דבק בכך שמה שיפה הוא מה שמועיל, ומה שמכוער הוא מה שמכאיב, היה עקבי בדעתו; אך בכך שמודה שלעשות עוול הוא מעשה  'מכוער' (למרות שאינו מכאיב לך), שבר פולוס את עקביותו.
 
 אם העונש הטוב ביותר לרשע הוא שאינו יעמוד מול הדין, הרי שהרטוריקה חסרת תועלת ^328^ - אין מה לנסות לחמוק מעונש. סוקראטס שואף בטיעון הזה לגרש את פולוס מהדיון, תוך שהוא חושף בפניו את דעתו האמיתית, ולגרור פנימה את קליקלס - שהוא האדם שסוקראטס באמת רוצה לדבר איתו, משום שאינו חש בושה.
 
 > השאלה שצפה בדיון עם פולוס היא שאלה פילוסופית רבת משקל: מהיכן מגיעה המשיכה הטבעית שלנו למה שטוב מוסרית (שאינו בהכרח המועיל), והרתיעה ממה שרע? מה זה אומר עלינו?
-# הצדק הטבעי
+
+# קאליקלס - הצדק הטבעי
 כאן נכנס קאליקלס - המארח - לדיון. מיד ניכרת התדרדרות ביחסו של קאליקלס לסוקראטס.
-קאליקלס מזהה מיד את השאלה האמיתית שבדיון - מהם החיים הטובים?
+קאליקלס מזהה מיד את השאלה האמיתית שבדיון - ***מהם החיים הטובים?***
 אם טענתו של סוקראטס נכונה, אומר קאליקלס בזעם, הרי שאנחנו עושים את ההיפך מן הראוי כל חיינו.
 
 סוקראטס מציג בפני קאליקלס שלושה מאפיינים שהופכים אותו לבין שיח ראוי:
 - קאליקלס טוען לדעת מה זה צדק, ואינו מתבייש להגיד מהו - מכאן אפשר להתקדם
 - קאליקלס חש אהדה מסוימת כלפי סוקראטס - הוא מנסה לתקן אותו לממשיך לשוחח איתו
-- קאליקלס הוא בעל שפה גלויה^9^
-- קאליקלס וסוקראטס שניהם בעלי אהבה^10^ - של סוקראטס לפילוסופיה ולמאהב שלו (מסתבר), וקאליקלס לעם ולמאהב שלו^11^.
+- קאליקלס הוא בעל שפה גלויה[^9]
+- קאליקלס וסוקראטס שניהם בעלי אהבה[^10] - של סוקראטס לפילוסופיה ולמאהב שלו (מסתבר), וקאליקלס לעם ולמאהב שלו[^11].
 
 > כאן חשוב לשים לב למי אתונאי ומי לא - קאליקלס, אתונאי בפתח החיים הפוליטים, בעל יכולת לשלוט ולשנות, בניגוד לרטוריקה ולסופיסטיקה חסרות המשקל.
 {.is-info}
 
-קאליקלס מאשים את סוקראטס שהוא מוביל את העם שולל^12^ על ידי משחקי מילים, ופורט על מיתרי הבושה שלהם (בתמצית: סוקראטס משחק מלוכלך). הבושה בעיני קאליקלס מצטיירת פה כ*Nomos* - תוצר של החברה ולא של טבע האדם. לאחר האשמה זו, קאליקלס חושף בפני סוקראטס מה *הוא* חושב שהצדק, לפי הטבע. קאליקלס מניח כאן הנחת יסוד סופיסטית - הצדק והטבע מנוגדים.
+קאליקלס מאשים את סוקראטס שהוא מוביל את העם שולל[^12] על ידי משחקי מילים, ופורט על מיתרי הבושה שלהם (בתמצית: סוקראטס משחק מלוכלך). הבושה בעיני קאליקלס מצטיירת פה כ*Nomos* - תוצר של החברה ולא של טבע האדם. לאחר האשמה זו, קאליקלס חושף בפני סוקראטס מה *הוא* חושב שהצדק, לפי הטבע. קאליקלס מניח כאן הנחת יסוד סופיסטית - הצדק והטבע מנוגדים.
 
 הצדק הטבעי לפי קאליקלס הוא שכוחו של מי שיש לו יותר למשול, ורבה עוצמתו על החלשים (האריות והכבשים).
 
@@ -172,15 +164,15 @@ dateCreated: 2023-02-04T17:42:38.029Z
 ניכרת עוצמתו של טיעון זה ששותל אפלטון בפיו של יריב מר של הפילוסופיה.
 הפילוסופיה, אומר קאליקלס, אינה יכולה להיות יותר מעיסוק זמני, והעיסוק בה כבגיר פסול - בעולם המעשי, הוא אינו יודע להתנהל, חסר ניסיון - חלש. ולפי הטבע, החלש הוא המגונה. החוכמה, כפי שמגדיר אותה קאליקלס, היא מעשית - לא עיונית.
 
-> המלצה: *המלחמה הפלפונסית*, תיעוד היסטורי של מלחמת ספרטה-אתונה בעל משמעות פילוסופית.
-{.is-success}
+> המלצה: [*המלחמה הפלפונסית*](/כלליים/מלחמה/יוון#המלחמה-הפלופונסית) - תיעוד היסטורי של מלחמת ספרטה-אתונה בעל משמעות פילוסופית.
+{.success}
+
+> החזק עושה את מה שהוא חפץ לעשות, והחלש סובל את מה שהוא חייב לסבול[^17]
 
-> החזק עושה את מה שהוא חפץ לעשות, והחלש סובל את מה שהוא חייב לסבול
-^המלחמה^ ^הפלפונסית^
 
 סוקראטס אינו מפריך את טענתו של קאליקלס. 
 הוא מציג בפני קאליקלס סתירה - אם הצדק המוסרי הוא עם החזקים, ואינו נתפס כך משום שזהו אינו הנומוס - הרי שהחברה (המורכבת מהחלשים) השליטה את רצונה על החזקים, וגברה עליהם. 
-קאליקלס משכלל את הגדרתו, וטוען שהטובים והנעלים הם הנבונים יותר^14^ - רעיון ששתל אצלו סוקראטס. כעת, החזקים אינם רק החזקים בגופם, אלא גם הנבונים.
+קאליקלס משכלל את הגדרתו, וטוען שהטובים והנעלים[^13] הם הנבונים יותר[^14] - רעיון ששתל אצלו סוקראטס. כעת, החזקים אינם רק החזקים בגופם, אלא גם הנבונים.
 
 במצב כזה, מה הוא אותו ה*עוד* שהאדם הנבון זקוק לו, שואל סוקראטס.
 קאליקלס, בזעם, מחדד וטוען שהחיים הראויים לאדם החזק הם חיי תאווה גדולה ככל האפשר, שביכולתו של האדם לספק. 
@@ -191,7 +183,7 @@ dateCreated: 2023-02-04T17:42:38.029Z
 
 ובכל זאת, סוקראטס שובר את קאליקלס בכך שגורר את הדוגמאות למקומות שפלים - האם החיים הטובים הם מי, למשל, שמתגרד? שעושה מעשי זימה? קאליקלס מתבייש להגיד, ובכך חושף את ההיררכייה שבכל זאת יש לו, כאדם פוליטי. תפיסת העולם שלו אינו מאפשרת לו להסביר מדוע, למשל, רוצה להמשיך עם החיים הפוליטים, ולא לגרד. אפילו לקאליקלס יש תפיסה מסוימת של מה הוא טוב.
 
-בסופו של דבר מסכימים סוקראטס וקאליקלס על שני אורחות חיים - חיי הפוליטיקה וחיי הפילוסופיה. השאלה שעולה כעת היא ברורה - אילו משניהם כדאי לחיות?^15^ *מהם החיים שעונים הכי טוב על טבע האדם?*.
+בסופו של דבר מסכימים סוקראטס וקאליקלס על שני אורחות חיים - חיי הפוליטיקה וחיי הפילוסופיה. השאלה שעולה כעת היא ברורה - אילו משניהם כדאי לחיות?[^15] *מהם החיים שעונים הכי טוב על טבע האדם?*.
 
 סוקראטס תוקף את החיים הפוליטים בכך שמציג מקרים רבים של מנהיגים דגולים, שתהילתם לא זיכתה אותם בטוב. 
 
@@ -202,19 +194,15 @@ dateCreated: 2023-02-04T17:42:38.029Z
 
 > אשפט כפי שבוודאי יישט רופא בבית דין של ילדים, כשמקטרג עליו רוקח ממתקים...
 
-סוקראטס מתיימר לדעת את גבולות המידע הפוליטי, ושואף לשכנע את קאליקלס בדעתו גם כן^16^. 
+סוקראטס מתיימר לדעת את גבולות המידע הפוליטי, ושואף לשכנע את קאליקלס בדעתו גם כן[^16]. 
 
-^8^ - מלשון *Palin Ex Arches* - ביטוי סוקראטי חשוב. חזרה לתחילת הדיון, כשלרוב סוקראטס מכניס לדיון שיקול חדש.
-^9^ - מלשון פרהסיה *Parhessia* - דיבור גלוי, תכונה שהאתונאים התגאו בה (ומקור המילה *פהרהרסיה*).
-^10^ - מלשון *Eros* - אהבה, תשוקה
-^11^ - מלשון *Demos* - העם, וגם שמו של מאהבו של קאליקלס.
-^12^ - מלשון *Demagogos* - נואם עממי, שקרן גלוי.
-^13^ - מלשון *Andres* - גבר אמיתי
-^14^ - מלשון *Phronimoteros* - החכמים יותר.
-^15^ - *Pos Bioteon* - הכיצד עלינו לחיות?
-^16^ - *Periagoge* - סיבוב. ההגדרה האפלטונית לחינוך - סיבוב הנפש לכיוון הנכון.
-
-# בשבחי הלני
-נאומו הידוע ביותר של גורגיאס הוא *בשבחי הלני*, בו הוא מנקה את הלני מטרויה - דמות המגלמת חטא נורא בעיניי היוונים - מכל אשמה. הלני מתוארת במיתולוגיה היוונית בתור האישה היפה ביותר בעולם, שפותתה על ידי אלכסנדר לטרויה ובכך הציתה את מלחמת טרויה.
-
-גורגיאס בנאומו מנקה את הלני מאשמה 'בשביל הספורט' - את הנאום הזה הוא כתב לאולימפיאדה (שכללה אז גם רטוריקה) ולו בכדי לשכנע את היוונים בדעה הכי בלתי-נסבלת שיכל למצוא - חפותה של הלני.
+[^8]: *Palin Ex Arches* - ביטוי סוקראטי חשוב. חזרה לתחילת הדיון, כשלרוב סוקראטס מכניס לדיון שיקול חדש.
+[^9]: פרהסיה *Parhessia* - דיבור גלוי, תכונה שהאתונאים התגאו בה (ומקור המילה *פהרהרסיה*).
+[^10]: *Eros* - אהבה, תשוקה
+[^11]: *Demos* - העם, וגם שמו של מאהבו של קאליקלס.
+[^12]:  *Demagogos* - נואם עממי, שקרן גלוי.
+[^13]: *Andres* - גבר אמיתי
+[^14]: *Phronimoteros* - החכמים יותר.
+[^15]:  *Pos Bioteon* - הכיצד עלינו לחיות?
+[^16]: *Periagoge* - סיבוב. ההגדרה האפלטונית לחינוך - סיבוב הנפש לכיוון הנכון.
+[^17]: תוקידידס - [המלחמה הפלופונסית](/כלליים/מלחמה/יוון#המלחמה-הפלופונסית)

פילוסופיה/יוונית/אפלטון/מנון.md

@@ -2,32 +2,24 @@
 title: מנון
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-14T12:48:59.039Z
+date: 2024-02-09T20:32:38.304Z
 tags: 
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-02-15T13:02:57.233Z
 ---
 
-> [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/lecture_7_(meno)_(1).pptx), [דיאלוג מנון (1)](/פילוסופיה/יוונית/platos_meno_(1).pdf), [2](/פילוסופיה/יוונית/platos_meno_(2).pdf), [3](/פילוסופיה/יוונית/platos_meno_(3).pdf)
+> [מצגת (1)](/פילוסופיה/יוונית/lecture_7_(meno)_(1).pptx), [מצגת (2)](/פילוסופיה/יוונית/lecture_8_(meno_ii).pptx), [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/יוונית/meno_(hebrew).pdf), [טקסט (אנגלית) (1)](/פילוסופיה/יוונית/platos_meno_(1).pdf), [2](/פילוסופיה/יוונית/platos_meno_(2).pdf), [3](/פילוסופיה/יוונית/platos_meno_(3).pdf), [מטלה (בדוקה)](/פילוסופיה/יוונית/מנון.docx)
 {.is-info}
 
-# לפני ההרצאה
-סוקראטס תוהה עם המצביא היווני מנון על טיב הסגולה הטובה בכך ששואל אותו מהי. תחילה מנון עונה לו שהסגולה הטובה היא להשיג את מה שיטוב; אולם סוקראטס למשל שאם אתה חפץ בכסף, אך משיג אותו במרמה, הרי אין זה טוב; לעומת זאת, אם אינך לוקח כסף משום שאחר זקוק לו למשל, הרי זה טוב, וכך נופלת טענת מנון. מנון מרחיב וטוען שהסגולה הטובה היא לרצות דברים טובים. סוקראטס משיב שגם אם אדם חפץ במשהו רע, והוא חושב שאותו הדבר הוא טוב,  הוא בר סגולה - וגם אם אדם חפץ במשהו רע ביודעו שזה רע, זה נובע מכך שאינו רוצה להיות אומלל - ובכך רוצה במשהו טוב; לכן כל בני האדם בני-סגולה, ושוב טיעונו של מנון נופל.
-
-סוקראטס תוהה אם הלמידה - ובכללה למידת הסגולה הטובה מהיא - אינה אלא היזכרות במה שהנשמה הנצחית כבר יודעת. כדי לעמוד על כך, הוא מזמן את אחד מנעריו של מנון, ושואל אותו שאלות פשוטות על שטח של ריבוע. הנער טועה לעיתים תכופות. גם כשמוכיח אותו סוקראטס, שב וחוזר על אותה הטעות. סוקראטס ממשיך לשאול אותו שאלות (ורק שאלות - אינו מלמד אותו דבר), ובהינתן השאלות הנכונות הנער מגיע לתשובה הנכונה. בכך, טוען סוקראטס, הנער אינו ידע את שאינו ידע, אך בהינתן ההכוונה הנכונה מצא את התשובה - הרי שהוא נזכר במשהו קיים.
-
-סוקראטס מבקש לעמוד, היפותטית, על טיב הסגולה הטובה - האם היא משהו שניתן ללמוד, כמו ידע, או משהו מסוג אחר, אולי שניתן להיזכר בו. הסגולה, מנון וסוקראטס מסכימים, טובה מבסיסה באופן בלתי תלוי; עוצמה, כסף ויופי הם גם סגולות, אך אלו יש בהן להיטיב ויש בהן לפגוע. משהו מכוון את הסגולות הללו כך שפעם הן טובות, ופעם פוגעות. אותו המשהו, אומר סוקראטס, הוא היחס בין הזהירות לפזיזות. כשאדם אמיץ בפזיזות וללא ביסוס, עלול להיפגע; כשאמיץ בתבונה ובזהירות, ירוויח. הנשמה הזהירה, אומר סוקראטס, תנווט את הסגולות האלו להועיל, והפזיזה - לפגוע. אותו הדבר שמאחד את כל הסגולות הטובות, עליו לא עמד מנון בתחילת הדיאלוג, הוא הזהירות.
-
-סוקראטס מסויג ממסקנתם לפיה הסגולה היא משהו נלמד בכך שאין בנמצא מורים לסגולה, או תלמידים לסגולה. בנוסף, הוא מצביע על אתונאים גדולים ומוכשרים שלימדו את בניהם מלאכות רבות, אך הבנים מטבעם אינם טובים. אם אכן היה ניתן ללמד סגולה, וההורים ברי-סגולה, ודאי שהיו מלמדים את ילדיהם כפי שלימדו אותם מלאכות רבות אחרות - אך לא כל הדבר, ומכאן מסיק סוקראטס שאת הסגולה הטובה לא ניתן ללמד.
-
-# המנון
-בדיאלוג זה, אחרי האישום הדרמטי מול סוקראטס, אפלטון חושף בפנינו את היומיום הסוקראטי. סוקראטס דן עם מנון, מצביא יווני, על הסגולה הטובה [^1].
+# רקע
+[סוקראטס](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון#סוקראטס-האפלטוני) תוהה עם המצביא היווני מנון על טיב הסגולה הטובה בכך ששואל אותו מהי. בדיאלוג זה, אחרי [האישום הדרמטי מול סוקראטס](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/אפולוגיה#האישומים), אפלטון חושף בפנינו את היומיום הסוקראטי. סוקראטס דן עם מנון, מצביא יווני, על הסגולה הטובה [^1].
 
 > יש להישמר מפירוש מוסרי לArete - ביוונית הכוונה היא למימוש הטוב של תכלית. גם למכונית מרוץ יש Arete (לנסוע מהר), וגם לאדמת אתונה (להניב מזון), וזורק דיסקוסים (לזרוק דיסקוסים) - הכוונה היא למצוינות הבסיסית.
 {.is-warning}
 
 סוקראטס מנסה, יחד עם מנון, לעמוד על הסגולה הטובה של האדם - *מה הופך אדם לכזה המממש את תכליתו באופן הטוב ביותר?*. הדיון מתעורר במידה רבה עם הגעת הסופיסטים, הטוענים ללמד את הסגולה הטובה בשכר. בעולם היווני יש ארבע סגולות טובות - יישוב דעת, אומץ הלב. צדיקות ושיקול הדעת[^2].
 
+# מנון - מהי סגולה טובה?
 מנון[^3] מביע פליאה מול שאלתו של סוקראטס על טיב הסגולה הטובה - הכיצד אחזור לאתונה ואומר להם שהאיש החכם ביותר אינו יודע מהי הסגולה הטובה? הוא שואל אותו שאלה חריפה - האם לא היית כאן כשגורגיאס בא?
 
 
@@ -45,7 +37,7 @@ dateCreated: 2023-02-15T13:02:57.233Z
 {.is-success}
 
 
-> תמיד מגיעים אנחנו אל הריבוי, אך אל-נא \[תנהג כך\]. אלא, כיוון שלריבוי זה אתה קורא בשאם אחד וטוען שאין בריבוי אף פרט שאינו צורה ([^5]schema), אפילו כמדובר בדבר והיפוכו - **מה הוא זה התופס את העגול לא פחות מהישר** - זה שאתה קורא לו "צורה" וטוען שמבחינת היותו צורה, אין מותר העגול מן הישר?
+> תמיד מגיעים אנחנו אל הריבוי, אך אל-נא \[תנהג כך\]. אלא, כיוון שלריבוי זה אתה קורא בשאם אחד וטוען שאין בריבוי אף פרט שאינו צורה[^5], אפילו כמדובר בדבר והיפוכו - **מה הוא זה התופס את העגול לא פחות מהישר** - זה שאתה קורא לו "צורה" וטוען שמבחינת היותו צורה, אין מותר העגול מן הישר?
 
 מנון, לזכותו ייאמר, מנסה שוב, ומנסח את תשובתו מן המשוררים:
 > סבורני שסגולה טובה היא, מה שאומר המשורר: "לשמוח במה-שיפה ולהאדיר כוח". וזואת היא, לדעתי, סגולה טובה: שישתוקק אדם אל היפה וימצא להשיגו.
@@ -57,8 +49,8 @@ dateCreated: 2023-02-15T13:02:57.233Z
 למה מתכוון מנון בכך ששואף אל מה שיפה?
 
 סוקראטס גורר את מנון לבוץ בשאלות. השיח בהם הולך בערך כך:
-```
-האם כולנו משתוקקים למשהו טוב?
+
+> האם כולנו משתוקקים למשהו טוב?
 ומה כשאנו משתוקקים למשהו שחשבנו שטוב הוא, ומתברר שאינו כך?
 הטוב, אומר מנון, הוא המועיל. 
 אך כמו הטוב, לעיתים מה שחשבנו שמועיל אינו מועיל. מהו אותו הטוב?
@@ -70,7 +62,7 @@ dateCreated: 2023-02-15T13:02:57.233Z
 אך האם הדרך להשיג את הדברים הטובים לא משנה? (האם לא חשוב להשיג את הסגולה הטובה בסגולה טובה?)
 בוודאי שמשנה, ישיב מנון.
 אז מה היא אותה דרך טובה? משיב סוקראטס, ושוב חזרנו לאותה הנקודה.
-```
+
 **מנון מביע את ה*דוקסה* היוונית** - היא אינה שקר מוחלט, אלא ראייה מעורפלת של העולם.
 
 מנון מכיר בחוסר האונים שלו כפי שנחשף. אינספור פעמים דיברתי על הסגולה הטובה, אומר מנון, אך כעת הותרת אותי משותק - במצב של *Aporia*[^6] - היעדר אמצעים. מנון מכיר בכך שאינו מכיר מה היא הסגולה הטובה.
@@ -81,17 +73,15 @@ dateCreated: 2023-02-15T13:02:57.233Z
 מנון שואל את סוקראטס כיצד אמורים הם לדעת מה היא הסגולה הטובה - אם הם אינם יודעים מה לחפש. זהו ה**פרדוקס של מנון** - אם אתה יודע טיב משהו מהו, אין טעם לחפשו; אך אם אינך יודע מהו, הכיצד ניתן לחפש אותו? ^מזכיר^ ^את^ ^ה'לא^ ^הווה'^ ^של^ ^פארמנידס^
 כל למידה, איפוא, מניחה היכרות כלשהי מושא אותה למידה - אך כיצד מסבירים היכרות כזו?
 
-[^1]: מלשון *Arete*
+[^1]: *Arete*
 [^2]: Sophrosyne, Andreia, Dikaiosye, Phronesis
 [^3]: שמו של מנון הוא משחק מילים ביוונית - מזכיר את המילה *מנמון* (Mnemon) - זיכרון (*איני זוכר מה אמר גורגיאס*). מנון מפגין זיכרון יוצא מן הכלל, כפי שניכר בחיבתו הרבה לנאומים. שמו גם מזכיר את המילה *מניין* (Menein)  - להמתין. מנון חסר סבלנות, כפי שניכר לאורך הדיאלוג. 
 [^4]: מהמילה *Eidos* מגיעה המילה *Idea* - שמשעותה בקירוב 'צורה' (Form).
-[^5]: צורה גיאומטרית, *הגבול של גוף כלשהו* כהגדרת אפלטון
-[^6]: מלשון *Poros* - אמצעי.
+[^5]: schema - צורה גיאומטרית, *הגבול של גוף כלשהו* כהגדרת אפלטון
+[^6]: *Poros* - אמצעי.
 
-> [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/lecture_8_(meno_ii).pptx)
-{.is-info}
-
-# למידה כהיזכרות
+## מהי ידיעה?
+### למידה כהיזכרות
 בחלק זה של הדיאלוג, מתקשה אפלטון לעמוד על טיבה של הלמידה. הוא פונה כאן למיתוס - סתירה לכאורה של האופי הפילוסופי (הישענות על הסבר תבוני). אך לעיתים גם הפילוסופיה מתקשה להגיע להסברים בלוגוס גרידא, ואז פונה היא למיתוסים.
 
 המיתוס שפונה אליו אפלטון ^431^ הוא שהנשמה האנושית בת אלמוות, ולכן כבר יודעת הכל ועצם הלמידה [^7] היא היזכרות מחדש [^8]. משפט המפתח בפסקה זו הוא ש*כל הטבע ממוצא אחד הוא*[^9]. אולם המיתוס הזה אינו עונה על שאלתו הבסיסית של מנון - בשלב מסוים, הנשמה רכשה את הידע הזה. כיצד?
@@ -100,7 +90,7 @@ dateCreated: 2023-02-15T13:02:57.233Z
 
 אותה התכונה של הנפש האלמותית שמאפשרת לה לעמוד על המארג המרכיב את העולם היא השכל[^11] - שעצם מהותו היא פתיחות לצורה של הדברים. אפלטון מדמה את התכונה הזו לעין, או לחלון, של הנפש.
 
-# איך מתרחשת הלמידה והידיעה? (דבורה)
+### איך מתרחשת הלמידה והידיעה?
 התיאור היומיומי של תהליך הלמידה הוא בערך כזה:
 
 `תפיסה חושית של הדבורה -> התנסות בתכונותיה של הדבורה -> רכישת השם 'דבורה' -> **אני יודע מה זה דבורה!!**`
@@ -111,7 +101,7 @@ dateCreated: 2023-02-15T13:02:57.233Z
 ילד קטן יתפוס מה זה 'שולחן', ברגע שישמע מהו מספר פעמים בודדות. הוריו יזכירו שולחן עץ מרובע בביתם, ולמחרת יראה שולחן ברזל גדול - ומיד יידע שזה שולחן, עוד לפני שמסוגל אפילו לדבר. באותו המובן, פועל השכל של הילד - הוא נחשף שוב לאידאה שהוא כבר מכיר ותופס אותה.
 בצורה כזו, הלמידה היא מעיין למידה לאחור של התהליך הזה דווקא - הילד יודע שולחן מהו, ומקשר את השפה לאידאה.
 
-# הנער של מנון
+### הנער של מנון
 מנון מבקש מסוקראטס תצוגה [^12], וסוקראטס מסכים. מנון מבקש מאחד מבני לוויותו להגיע - מה שמסביר גם את העלבון שחש - אנו למדים לראשונה שהשיחה מתרחשת מול רבים.
 
 הנחות היסוד של תצוגת התכלית הזו הן:
@@ -135,7 +125,7 @@ dateCreated: 2023-02-15T13:02:57.233Z
 [^11]:  *Nous* - שכל
 [^12]:  *Epideixis* - תצוגה בסגנון הסופיסטי (דוגמת רטוריקה באולימפיאדה).
 
-# אניטוס כדוקסה האתונאית
+# אניטוס - מהי הסברה?
 אניטוס, אתונאי עשיר ובעל השפעה, מייצג בעיני אפלטון את ה-*דוקסה* האתונאית - אדם מוכר ואהוב באתונה שמסכימה על כך שקיבל חינוך טוב. סוקראטס מתגרה במנון בשאלתו על לימוד הסגולה הטובה ^עמ'^ ^446^ (הכיצד ניתן להגדירה כללמוד אם אין מורים ואין תלמידים?) במטרה לגרור את אניטוס לדיון.
 
 ההנחה היא שהסגולה הטובה שקולה ל-*טכנה* - כשם שניתן ללמוד לפסל מפסל או לנגן ממוזיקאי, ניתן ללמוד סגולה טובה ממי שבעל אותו ה-*טכנה*. סוקראטס - יריבם של הסופיסטים - מציע את הסופיסטים כבעלי אותו הטכנה, וככה גורר את אניטוס, נזעם, לדיון.
@@ -149,17 +139,13 @@ dateCreated: 2023-02-15T13:02:57.233Z
 
 חשוב לשים לב שבדומה למנון, אניטוס אינו מוטרד מטיבה של הסגולה הטובה, אלא רק שלאתונה יש אותה. מה ששלנו, אומר אניטוס, הוא טוב, משום שהוא שלנו ואנחנו צודקים.
 
-# הדרך ללאריסה ופסלי דידאלוס
-> [שאלת בקיאות](/פילוסופיה/יוונית/הדרך_ללאריסה.docx)
-{.is-info}
-
-# הדעה הטובה
+## הסברה הטובה
 סוקראטס ומנון מגיעים למסקנה שהאתנואים מובילים את העיר עם *אאודוקסיה*[^13] - הסברה הטובה *ומוניטין*. אם אתה נראה כבעל ידיעה, הרי שזה מספיק להנהיג מדינה. הסברה הטובה, איפוא, אינה מספקת עבור הפילוסופיה - עבר בהחלט מספיקה עבור הפוליטיקה.
 
 
 [^13]: *Eudoxia* - שכל ישר\מוניטין
 
-# מהי הסגולה הטובה?
+# מסקנה - מהי הסגולה הטובה?
 
 המסקנה של סוקראטס אנטיקלימאטית. הסגולה הטובה היא מתנה מן האלים, ואלו שניחנו בה אינם יודעים מהי ומהיכן הגיע. סוקראטס מבקש ממנון לשכנע גם את אניטוס, כדי שתביע תועלת לאתונאים.
 אלפטון בדיאלוג הזה תוהה על טיבה של הסגולה הטובה, ומציב אותה כנושא ראוי למחקר - אך לא עם האנשים האלה.

פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה.md

@@ -2,15 +2,16 @@
 title: משתה
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-14T12:49:01.336Z
+date: 2024-02-10T12:42:05.639Z
 tags: שנה א, סמסטר א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, אפלטון
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-01-17T08:11:20.117Z
 ---
 
-> [דברי היכרות](https://docs.pukeko.xyz/api/v1/share/attachment/2qtY3DamU3f-BV8XrsCDyfP-W1Pe12HSDHG-yAvnhjvXwf6),[מצגת](https://docs.pukeko.xyz/api/v1/share/attachment/E41UG8WPALg-BQLH45QNMoB-rzCQ6sabysv-stDZCPHAFgQ), [טקסט בעברית](https://docs.pukeko.xyz/api/v1/share/attachment/fvwYpr9uif7-FeCgvY3djEs-uuEhEifZ6w7-ZaYMgNeRnp), [אנגלית (1)](https://docs.pukeko.xyz/api/v1/share/attachment/979pvipkotg-eLzgHyaa5vF-bCFvZhzAx8q-SeFN4Y4QPjx), [2](https://docs.pukeko.xyz/api/v1/share/attachment/C5VZeh9Y2hX-ySyCiMChzbA-jhP2UPYELV2-nmTR8bxsgpR)
+> [דברי היכרות](/פילוסופיה/יוונית/המשתה_(דברי_היכרות).docx) [מצגת (1)](/פילוסופיה/יוונית/lecture_12_(symposium_1).pptx), [מצגת (2)](/פילוסופיה/יוונית/lecture_13_(symposium_2).pptx), [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/יוונית/symposium.pdf), [טקסט (אנגלית) (1)](/פילוסופיה/יוונית/symposium_(benardete-bloom)(1).pdf), [טקסט (אנגלית) (2)](/פילוסופיה/יוונית/symposium_(benardete-bloom)(2).pdf)
 {.is-info}
 
+
 *המשתה* עוסק באהבה[^1] - ובפרט, ב*ארוס*[^2]. *המשתה* הוא הדיאלוג האפלטוני היחיד ששמו הוא לפי האירוע - שכאן משחק תפקיד מרכזי. בסביבה משוחררת זו, נראה אמרות ומעשים שאינם תואמים את אופי הדוברים בדרך כלל - סוקראטס לא ידבר כפי שמדבר בשוק, או מול חבר מושבעים עוין. 
 
 מספר הדיאלוג הוא אפלודורוס, המגולל את המשתה לחברו עלום השם.אפולודורוס לא היה נוכח - הוא שמע על האירוע מאריסטודימוס. האירוע מסופר זמן רב לאחר התרחשותו. אפולודרוס מספר את הסיפור הזה ללא הרף - בתחילת הדיאלוג מתאר כיצד סיפר מעשייה זו לחבר עוד אתמול. אותו אריסטודמוס[^3] עקב אחרי סוקראטס וחיקה אותו.  
@@ -27,14 +28,11 @@ dateCreated: 2023-01-17T08:11:20.117Z
 - אלקיבייאדיס - מצביא רב עוצמה, מאהבו של סוקראטס. אוגר רציני.
 אלקיביאדיס הוא זה שהצית את הארוס היווני לכיבוש סיציליה, אסם התבואה של העולם היווני העתיק ורעיון יוצא דופן בהיבריס שלו. 
 
-# רקע היסטורי
+# רקע
 ערב הפלישה לסיציליה, מישהו חילל (דמיינו איך) פסלים של האל הרמס ברחבי אתונה, מעשה שזעזע את האתונאים. כמו כן, מישהו פרסם את הטקסים הסודיים של הכת באלואסיס[^5]. מאוחר יותר התברר שאלקיביאדיס הוא זה שעשה את זה - ערק לספרטאים כדי לחמוק מעונש - ערק חזרה לאתונה ותפס את השלטון - ולבסוף ערק לפרסים, ומת בטורקיה.
 
 משום שסודות אלו צפים במהלך המשתה, מתרחשת שרשרת המסירה הסבוכה הזו - לא נשמע דברים כאלה ישירות מסוקראטס. 
 
----
-> הדיאלוג צריך להיות **לא נוח**. תסבול.
-{.is-warning}
 
 האהבה המתוארת כאן איננה שוויונית, ובהחלט מפלה - ומכאן טוען אפלטון שכוחה. אפלטון סבור היה ש'אתה מה שאתה אוהב'.
 
@@ -98,7 +96,7 @@ dateCreated: 2023-01-17T08:11:20.117Z
 ## אגאתון
 אגאתון - צעיר שטחי תחת השפעתו של גורגיאס - הוא הראשון שמקשר בין הארוס ליופי. בנאומו, מתאר את ארוס כאל יפה, המאוהב ביפה. לזקן, למכוער - אין להם ארוס, אלא רק ליפים, לבריאים ולצעירים. אגאתון ממשיך לגזור את כל הסגולות הטובות של יוון המסורתית מן הארוס: הוא האמיץ ביותר; הכובש את כולם; הצודק; המיושב בדעתו, מפאת עליונותה של התשוקה על כל שאר הדחפים; החכם. את ארוס מצייר אגאתון כמשורר[^11] - כי החוכמה היא יצירה. רק זה אשר יש בו ארוס - ביכולתו ליצור, וזה אשר יוצר - משתתף באלוהות.   
 
-# Scala Amoris
+# סולם האהבה
 בהבלחה אירונית, סוקראטס מתחיל דווקא בחקירה. הוא חושף באמצעות טיעוניו של אגאתון עצמו שהארוס אינו אל, וגם אינו יפה - הארוס הוא מעיין מילת יחס. למה משתוקק האדם, שואל סוקראטס - למה שיש לו או למה שאין לו? התשובה, כמובן, היא למה שאין לו. כשאדם משתוקק למה שיש לו לכאורה, הוא למעשה משתוקק לכך שיישאר בעתיד. לפי הנחה זו, ארוס אינו יכול להיות יפה אם הוא משתוקק ליפה - ואם אינו יפה, הרי שאינו אל. 
 
 סוקראטס חושף פרט מחייו - פגישתו בגיל צעיר עם כוהנת בשם דיוטימה, שלימדה אותו מה הוא הארוס. 

פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה.md

@@ -2,14 +2,14 @@
 title: פוליטאה
 description: Η ΤΟΥ ΠΛΑΤΟΝΟΣ ΠΟΛΙΤΕΙΑ
 published: true
-date: 2024-01-14T12:49:04.228Z
+date: 2024-02-10T12:55:37.042Z
 tags: שנה א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, אפלטון, סמסטר ב
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
 ---
 
-> [דברי היכרות](/פילוסופיה/יוונית/הפוליטאיה_(דברי_היכרות).docx), [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/republic_1-2_(slides).pptx), [תרגום עברי](/פילוסופיה/יוונית/הפוליטיאה.pdf), [תרגום אנגלי](/פילוסופיה/יוונית/platosrepublictrans.bloom_text.pdf) 
-{.info}
+> [דברי היכרות](/פילוסופיה/יוונית/הפוליטאיה_(דברי_היכרות).docx), [מצגת (1)](/פילוסופיה/יוונית/republic_1-2_(slides).pptx), [מצגת (2)](/פילוסופיה/יוונית/republic_2-4_(slides).pptx) [מצגת (3)](/פילוסופיה/יוונית/republic_5-6_(slides).pptx) [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/יוונית/הפוליטיאה.pdf), [טקסט (אנגלית)](/פילוסופיה/יוונית/platosrepublictrans.bloom_text.pdf), [מטלה (בדוקה)](/פילוסופיה/יוונית/פוליטאה.docx) 
+{.is-info}
 
 # רקע
 
@@ -22,18 +22,21 @@ dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
  
  סוקראטס הולך עם גלאוקון, אחיו של אפלטון בנמל, כשמגיע הנער של פולמארכוס[^4] ודורש ממנו לעצור ומהשניים להצטרף אליהם בביתו, במקום לשוב העירה כפי שתכננו. חרף האווירה החברית ביניהם, הזמנה זו ממחישה בעיה בסיסית בפוליטיקה - היא מתבססת על איזון. בעוד שפולמארכוס מאזן את הכוח והרוב, סוקראטס מייצג את החוכמה והשכנוע - והאיזון ביניהם מופר - פולמארכוס **כופה על סוקראטס** את השיחה. בעוד שסוקראטס עדיין מחפש פתח מילוט, גלאוקון מתלהב וגורר אותו עמו.
 
-> שימו לב: הן כפאלוס והן פולמארכוס אינם אזרחים אתונאים
-{.is-warning}
+# הגדרת הצדק
 
 בביתו של פולמארכוס, השניים נתקלים באביו - כפאלוס[^5]. הלה מקונן בפני סוקראטס שאינו מגיע מספיק לבקרם - משום שבזקנתו אינו יכול לעלות לאתונה, וככל שהזמן עובר פוחתת תשוקתו להנאות הגופניות וגוברת תשוקתו ללוגוס[^7]. סוקראטס משיב בגסות - *אני נהנה לדבר עם הזקנים המופלגים*[^6], משום שהם יודעים מהי הדרך המונחת לפנינו בזקנה[^8]. סוקראטס שואל את כפאלוס, שצבר את הונו לאורך חייו, מהי התועלת בכסף - שכן הוא אינו מתלהב מהממון שלו. כפאלוס משיב שהכסף מאפשר לו לנהוג בצדק.
 
-> כיצד מתיישבת ההגדרה של התשוקה לפילוסופיה ב*משתה* לעומת זו ב*בפיידון*?
+
+> שימו לב: הן כפאלוס והן פולמארכוס אינם אזרחים אתונאים
+{.is-warning}
+
+> כיצד מתיישבת ההגדרה של התשוקה לפילוסופיה ב[*משתה*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה) לעומת זו ב[*פיידון*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון)?
 {.is-danger}
 
 > כלום נגיד כך, בפשטות, שהיא אמירת אמת, והחזרת הדברים שאיש קיבל אותם מרעהו?
-^עמ'^ ^164^, ^פס'^ ^331^
+^עמ'^ ^164,^ ^פס'^ ^331^
+
 
-# הגדרת הצדק
 זוהי **ההגדרה הראשונה של הצדק** בדיאלוג, כפי שמנסח אותה סוקראטס. אלא שאם נשיב לאדם דבר-מה המזיק לו - דוגמת אדם לוקה בנפשו שמשיבים לו את נשקו - האם זהו צדק? בכך מטיל סוקראטס ספק בהגדרה הראשונה לצדק. סוקראטס מסלק את כפאלוס מהדיון באכזריות סוקראטית אופיינית - פולמארכוס מיד קופץ בראש ומתנגד להתנגדותו של סוקראטס להגדרה הראשונית לצדק, וכפאלוס פורש מיד מן הדיון מבלי לשוב. לסילוק יש משמעות סמלית - סוקראטס שובר את הדוקסה ומסלק את המסורת. אלא שכעת כדי לשלוט בדיון, כעת עליו להתמודד עם פולמארכוס.
 
 > "אם כן, להטיב עם הידידים ולהרע עם האויבים - זו צדקה?"
@@ -70,11 +73,6 @@ dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
 > הצדק הוא תועלתו של החזק יותר, והעוול הוא יתרון ותועלת לעצמו
 > ^344^
 
----
-> חלק לא מוכן
-{.is-warning}
-
-190-195
 הצדק, אומר תארסימכוס, הוא טובתו של אחר - תועלתו של המושל, והנזקות של מי שמציית; העוול הוא בדיוק ההיפך - הם פועלים בטובתו של השליט, בקיפוח עצמם.
 
 צדק זה לעזור לאחרים ולא לעצמך, ועוול - לעזור לעצמך ולא לאחרים. הצדק לפי תארסימכוס **אינו טוב**.
@@ -87,11 +85,6 @@ dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
 
 גם כאן, המהלך הרטורי הסוקראטי הוביל את תארסימכוס לסתירה - והלה עוזב את הדיון בבושה.
 
-> סוף חלק לא מוכן
-{.is-warning}
-
----
-
 
 # העיר האמיתית כמשל לצדק
 בספר 2 (201), הדיון מתנהל גם עם גלאוקון[^13], ואדמנטוס[^14] - האחים של אפלטון, צעירים אתונאים עשירים המיועדים לחיים הפוליטים. סוקראטס עדיין שואף לברוח חזרה לאתונה, אלא שגלאוקון, באומץ, מבקש ממנו לשכנע אותו ואת אחיו אודותיו של הצדק, ובכך שהוא רצוי. האופי של האחים תואם את שמם - גלאוקון מתלהב ודוהר קדימה, ואדימנטוס נוקשה, מרוסן, וחמור סבר[^15]. האחים מבקשים לדעת אם הצדק טוב כשלעצמו, או שמא אנו מבצעים אותו לשם מטרה מסוימת? *האם הצדק טוב לאדם הצדיק?*. 
@@ -116,7 +109,7 @@ dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
 
 ## "כלבים פילוסופיים?!"
 
-המלחמה מוצבת כאן כחלק בלתי-נפרד מהטבע האנושי - זה מלא תאוות, ואלו גוררות [מלחמות](/כלליים/מלחמה) - בין כל הערים, ובכל החברות האנושיות. כל חברה אנושית, אפוא, נבנית בפשע כלשהו, על חורבות חברה אחרת. המלחמה הזו מביאה עמה גם גיבורי מלחמה, העושים מעל ומעבר לנדרש - אנו חוצים את גבול ההכרח ונכנסים גם לסוגיית החינוך: החיילים הללו אמורים לעשות מה שאיש אינו רוצה - להרוג ולהיהרג - וצריך לחנך אותם לעשות כן.
+המלחמה מוצבת כאן כחלק בלתי-נפרד מהטבע האנושי - זה מלא תאוות, ואלו גוררות [מלחמות](/כלליים/מלחמה/יוון) - בין כל הערים, ובכל החברות האנושיות. כל חברה אנושית, אפוא, נבנית בפשע כלשהו, על חורבות חברה אחרת. המלחמה הזו מביאה עמה גם גיבורי מלחמה, העושים מעל ומעבר לנדרש - אנו חוצים את גבול ההכרח ונכנסים גם לסוגיית החינוך: החיילים הללו אמורים לעשות מה שאיש אינו רוצה - להרוג ולהיהרג - וצריך לחנך אותם לעשות כן.
 
 אותו חינוך - **העוסק בנפש, ולא בגוף** - מבשר את הופעתה הראשונה של הפילוסופיה לדיאלוג - סוקראטס מושל אותה ל'כלב שמירה' (375). אותו האופי של כלב השמירה - רך לחבריו, ותוקפן כלפי אויביו[^21] - נמשל כאן לאופי פילוסופי - כפי שאמר גם פולימארכוס!
 כיצד נחנך את החיילים ל'אופי הפילוסופי' הזה?
@@ -166,8 +159,6 @@ dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
 לכאורה, סוקראטס קיים כאן את הבטחתו לגאוקון ואדימנטוס: העיר האמיתית עונה על כל הדרישות שלהם, והמבנה שלה מקביל למבנה הנפש. אלא שישנו מתח הולך וגובר בין העיר לנפש, כפי שנחקור בספרים הבאים (442).
 
 ## "חוק הנשים" ותא המשפחה
-> [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/republic_5-6_(slides).pptx)
-{.is-info}
 
 בספר 5 (448) ניכרת התחלה מחדש של התהליך, בכוחנות שמפגין פולימארכוס עם אדימנטוס. השניים מאשימים את סוקראטס שהבליג על חלוקת *הכל* - לרבות הנשים והתא המשפחתי. כעת, ניתן את הדעת לתפקידה של המשפחה בפוליטאה, ועל היחס המתבקש בין שני המינים - מה היחס בין המשפחה לבין המדינה? האם המדינה היא כמעיין משפחה, או שמא המדינה מגבילה ומרסנת את המשפחה?
 
@@ -202,13 +193,13 @@ dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
 
 (משל האוניה)
 
-# בעיית הטבע הפילוסופי והחינוך הפילוסופי
+# בעיית הטבע והחינוך הפילוסופי
 
 אותו השליט יצטרך מצד אחד להיות אמיץ לב, נחוש וזריז, אך בעל יכולת למידה יוצאת דופן (504), וצדק. אלא שיש מה שעולה על כל הסגולות האלה, ועל הצדק - עבורו הקרבנו עד כה את הכל! - משום שאלו סגולות המוניות. הסגולה העולה על כל אלה, אומר סוקראטס, היא ***החוכמה***. מהי, איפוא, אותה חוכמה? מהו המושא שלה?
 
 כאן אנו שוברים את האופק הפוליטי המוכר וצוללים לשיח חדש לחלוטין.
 
-## מושא החוכמה (משל השמש)
+## משל השמש
 
 מעל הצדק, ומעל כל האידאות האחרות, ניצב מושאה של החוכמה - **הטוב**: הנעלה על כל דבר אחר, והמקור לדיוק בכל דבר אחר. את אותו הטוב קשה ביותר לתאר - נסו למשל להבדיל בין תענוגות 'טובות' לכאלו שאינן טובות. סוקראטס מציב את הטוב (505) בבסיס התועלת של כל פעולותינו בעולם. בעוד שלעומת התכונות אחרות אנו מסוגלים להסתפק במראית עין (של היפה, של הצודק, וכדומה), בטוב איננו מסתפקים בדבר זולת הטוב ביותר: סוקראטס סבור שהטוב הפרטני אינו מחזיק מים - רק הטוב המוחלט, אליו כולנו שואפים. 
 
@@ -220,6 +211,8 @@ dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
 {.is-warning}
 
 מה קורה, איפוא, כשהנפש מנסה לדעת?
+
+## משל הקו המחולק
 סוקראטס מציג זאת ב**משל הקו המחולק**(509) - הוא מבקש מגלאוקון לצייר קו, ולחלקו לשניים[^36]: התחום המושכל והתחום הנראה. הוא מחלק כל תחום לשני חלקים נוספים. את התחום הנראה מחלק ל'צלמים'[^37] ו'כוח הדימיון'[^38] המקביל לו. אלו מייצגים את הפרטים המוחשיים בעולם[^39] והאמונה[^40]. אלא שכאן נשאלת השאלה - מה מייצג את הקרבה הבלתי אמצעית הזו בינינו לבין הפרטים המוחשים בעולם? כאן אנו פונים לתחום המושכל (510)
 
 את הפרטים המוחשיים בעולם אנו מסוגלים להפוך לישיים מתמטיים[^41] מדויקים (דוגמת המשולש הצולע של אנדי, המייצג את *המשולש כלשעצמו*). סוקראטס מדגים זאת (523) בדוגמת *שלושת האצבעות*. כל אחד מהחושים שלנו מעביר לנו מידע סותר: בין מה שקשיח (העצם) ולרך (העור), היחס והנראות, אך אנחנו מבדילים בין כל המידע הזה בכוח נפשי אחר: יש חלק קשה וחלק רך, חלק גדול וחלק קטן - אנו עושים אבחנה, חיבור, חיסור ועוד בכל תפיסה מעבר לתפיסה החושית ובכך תופסים *מונדות* שכליות. 
@@ -299,8 +292,8 @@ dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
 [^24]: האתונאים התהדרו בהיותם *Autochtonoi* (αὐτόχθων) - יוצאי האדמה ממש, ולא מהגרים ממקומות אחרים
 [^25]: *Eubolia* - חשיבה מצוינת, 'התפלפלות' - לפי אריסטו
 [^26]: *Sophrosyne* (σωφροσύνη) - מצוינות הנפש ויישוב הדעת
-[^27]: בהגדרה הזו יש מתח מול הגדרת הנפש ב[פיידון](https://logos.pukeko.xyz/he/%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%94/%D7%99%D7%95%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA/%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%93%D7%95%D7%9F#%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%94%D7%A0%D7%A9%D7%9E%D7%94-%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%94-%D7%9C%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%93-%D7%9C%D7%90%D7%97%D7%A8-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA), שם מתואר שהנפש תשרוד את המוות משום שהיא פשוטה לחלוטין.
-[^28]: בניגוד גמור להגדרתה של התבונה ב[משתה](/פילוסופיה/יוונית/משתה#scala-amoris) - שם מתוארת כמושא הטהור ביותר של הארוס
+[^27]: בהגדרה הזו יש מתח מול הגדרת הנפש ב[פיידון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון), שם מתואר שהנפש תשרוד את המוות משום שהיא פשוטה לחלוטין.
+[^28]: בניגוד גמור להגדרתה של התבונה ב[משתה](/פילוסופיה/יוונית/משתה#סולם-האהבה) - שם מתוארת כמושא הטהור ביותר של הארוס
 [^29]: הצעה *מ ט ו ר פ ת* בהתחשב בתקופה שאפלטון חי!
 [^30]: טרגדיות יווניות דוגמת *המלך אדיפוס* של סופוקלס ממחישות כמה חזק הטאבו הזה, שסוקראטס מוחק בכזו פשטות 
 [^31]: קטע קומי כמעט, לפי אנדי ('החלק האהוב עליי בדיאלוג!') 

פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: פיידון
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-14T12:49:06.463Z
+date: 2024-02-10T12:49:22.309Z
 tags: שנה א, סמסטר א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, אפלטון, סוקראטס
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-01-11T16:57:55.649Z
@@ -63,35 +63,26 @@ dateCreated: 2023-01-11T16:57:55.649Z
 
 משום שהוא משוכנע שגם *שם* ימצא רעים טובים ואדונים טובים, ולאור תהליך זה, סוקראטס אינו מתרגש למוות הקרב.
 
-> מסקנה: התבונה ניתנת להשגה בכוח הנפש בלבד, ואם המוות הוא פרידת הנפש מהגוף - הפילוסוף שואף למות
-{.is-success}
-
-# האם הנשמה יכולה לשרוד לאחר המוות?
+# נצחיות הנפש
 בשלב הזה, קיבס נכנס לשיחה, ומציב בפני סוקראטס שאלה נוספת - כיצד נוכל לדעת שהנשמה אכן שורדת את הגוף, ולא מתפזרת כאפר ברוח? ^70A^
 מול טיעון זה, סוקראטס טוען שלכל הדברים יש ניגוד שהם נובעים ממנו - הגדול, היה פעם קטן; הצדק, בהכרח נובע מהאי צדק; מה שחם, ממה שהיה קר; ערות, משינה, ושינה מערות. באותו האופן, מה שמת - חייב שיתרחש מולו התהליך ההופכי. כשם שמה שחי נהיה מת - הרי שמה שמת בהכרח חייב להיות חי^71^.
 
 אילו תהליך הופכי זה לא היה מתרחש, העולם היה כקו ישר, במגמה מתמדת לכיוון אחד - דוגמת אנדימיון. אילו דברים אלו מלכתחילה לא היו נפרדים מהם, העולם היה ככאוס המערבולת של אנאקסאגוראס^72^.
 
-> מסקנה: בכוחה של הנפש לשרוד לאחר המוות
-{.is-success}
 ---
-### הלמידה כהיזכרות - עדות לנצחיות הנפש
-קיבס מעלה שוב את הטיעון הסוקראטי לפיו הלמידה היא רק היזכרות, כעדות לנצחיותה של הנשמה.
+## הלמידה כהיזכרות - עדות לנצחיות הנפש
+קיבס מעלה שוב את הטיעון הסוקראטי לפיו [הלמידה היא רק היזכרות](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/מנון#למידה-כהיזכרות), כעדות לנצחיותה של הנשמה.
 ההיזכרות יכולה להיות לדבר דומה - מי שראה את סימיאס, עלול להיזכר בקיבס. אך מי שראה את סימיאס - עלול להיזכר גם בסימיאס. אותה היזכרות, מאותו המושא, יכולה להביע דברים שונים. בצורה זו, בכוחנו להיזכר בדברים דוגמת שוויון - הן שזה *שווין* (דוגמת אבנים שוות בגודלן) והן שזה ***שוויון*** - השווה המוחלט^73^. 
 
 החושים שלנו, כאמור, מעולם לא קלטו את אותו ה***שווייון*** המוחלט - אין בכוחו של הגוף לעשות זאת. אם בכוחנו לזהות שוויון, גם כשזה נופל מאותו שוויון מוחלט - כמו שזיכרון דמותו של סימיאס בהכרח ייפול מסימיאס עצמו - הרי שאנו *יודעים* אותו שוויון מהו, בנפשנו. זוהי, אומר סוקראטס, עדות לנצחיותה של הנפש - אם אנו יודעים לזהות דברים כמו שוויון, צדק, ויופי אל אף שאלו נופלים מתצורתם המושלמת, הרי שנפשנו יודעת אותם מאיפושהו, בהכרח מחוץ לגוף.
 
 יתרה מכך, אי אפשר לטעון שאנו יודעים מהם אותם צדק, יופי ושוויון - מה שאדם יודע, בכוחו להסביר (לתת *לוגוס*) - והרי אין בנמצא מי שיידע להסביר מהם הצודק, הטוב והנאה^ר'^ ^מנון^. הלמידה, אם כך, היא בהכרח היזכרות במה שהנפש כבר יודעת - לא מזמן שהיינו אנושיים.
 
-> המסקנה: הנפש האנושית *הייתה* לפני שנולדנו
-{.is-success}
 ---
 אין בכוחה של טענה זו להעיד על כך שהנפש שורדת את המוות, ושמותו של גוף מסוים לא יפזר אותה. לשם כך, תוהים השלושה אודות איזה מין דבר עלול להתפזר ולהיכלות, ואיזה לא. ה***יופי***, הם מסכימים, אינו משתנה; הוא ישנו, נצחי. לעומתו, דברים שהם יפים - דוגמת בני אדם, סוסים, בגדים יפים - הם תרכובות, ומשתנות מטבעם. כפי שהורכבו - כך יכולים להתפזר. 
 
 אותם דברים שטבעם בלתי משתנה אינם נראים - אין לראות את הטוב והשווה. לעומתם, אלו שטבעם משתנה ניתן לראות - כמו האדם. את גוף האדם ניתן לראות - ואת הנשמה לא. הרי שגוף האדם בטבעו משתנה, ולפיכך ניתן לכליה, ואילו הנפש קרובה יותר למה שאינו נראה, שטבעו אינו משתנה - ושאינו כלה. משום שהנפש היא זו ששולטת בגוף, נדמה כי היא הדבר העילאי משניהם. ואפילו באותו הגוף, הקרוב יותר למה שכלה (Deathbound), יש חלקים שאינם כלים - כמו העצמות. אם כך, ראוי להסיק שהנפש אינה מן הדברים האלו - והיא נצחית^80^.
 
-> מסקנה: נפש האדם אינה כלה לאחר המוות.
-{.is-success}
 
 > 81..86 - מדוע נפש הפילוסוף נצחית, והאחרות פחות
 
@@ -109,9 +100,10 @@ dateCreated: 2023-01-11T16:57:55.649Z
 
 כשאנו חווים תופעה מסוימת (דוגמת סוס, או המספר שתיים), איננו חווים משהו שהוא רק סף חלקיו - מדוע, לפי אותו הסבר חומרי, אוסף החלקיקים שהוא סוס, למשל, נפרד מאוסף חלקיקים שהוא הסביבה? מפשר מה אנו תופסים את האחד כנפרד ואת האחר לא? מהיכן הגיעה ה'שניות' של השניים, ה'אחדות' של האחד, מסך החלקים?
 
+## האידאה
 סיבה דוגמת זו סוקראטס מקווה למצוא בהגותו של אנאקסאגוראס, משום שזה דיבר על *השכל* (Nous). בכוחו של אותו שכל לספק הסבר תבוני - האחד הוא כפי שהוא, ונוסף לשניים כך, משום שזהו הסדר (Logos) **הטוב ביותר** לדברים. אילו נדע לעמוד על מהו אותו הטוב ביותר, בהכרח נדע גם את הגרוע ביותר, ללא סתירות - ונדע לתת את הסיבה לדברים. אלא שאנאקסאגוראס לא מספק הסבר זה, ונופל חזרה להסבר חומרי. במשט השני במסעו, סוקראטס הוגה את רעיון ה*אידאות* - היפה יפה הוא, משום שיש בו מן **היופי**; רק דבר מה שיש בו מן ***היופי***, הוא היפה. כך גם לגבי שוויון, וצדק, והגדול והקטן. שני אבנים שוות, למשל, הן 'שוות' - בגודלן, בצורתן, וכדומה. אך אותו שוויון אינו אלא צל חיוור של **השוויון**, ונחות ממנו. את אותו ***שיוויון*** אין בכוחו של הגוף לתפוס לעולם, אך אנו מכירים בו - מנצחיותה של הנפש. אנו מסוגלים להיזכר בו, כפי שבכוחנו להיזכר בדמותו של סימיאס הנופלת בהכרח מסימיאס, משום שהנפש יודעת אותו.
 
 כך, עמדנו גם על נצחיותה של הנפש, וגם על הסיבה לדברים - דבר שהוא גדול, זה משום שיש בו מן **הגודל**, והצודק, מה שיש בו מן **הצדק**, וכך הלאה.
 
 > המהלך העיקרי כאן הוא *היפוך* קשר הסיבה והתוצאה - השתיים אינו שתיים משום שהוא עשוי מאחד ואחד - הוא עשוי מאחד ואחד משום שהוא שניים.
-{.is-success}
+{.is-info}

פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: מטאפיזיקה
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-28T14:49:51.813Z
+date: 2024-01-28T14:49:54.368Z
 tags: שנה א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, סמסטר ב, אריסטו, מטאפיזיקה
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-04-27T07:22:34.668Z

פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס.md

@@ -2,41 +2,54 @@
 title: היראקליטוס ופארמנידס
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-14T12:49:19.481Z
+date: 2024-02-11T12:18:43.739Z
 tags: שנה א, סמסטר א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, קדם-סוקראטיים, היראקליטוס, פארמנידס
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-02-21T19:11:40.916Z
 ---
 
-> [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/lecture_3_(heraclitus_and_parmenides).pptx)
+> [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/lecture_3_(heraclitus_and_parmenides).pptx), [דברי היכרות](/פילוסופיה/יוונית/היראקליטוס_ופרמנידס_(דברי_היכרות).docx)
 {.is-info}
 
-אחרי ההוגים המילטיים, קמו שני פילוסופיים שמקצוות העולם היווני עם תשובות למעגל ההוויה המילטי - הלוא הם **היראקליטוס**, איש החידות מאפסוס (לחופי טורקיה), ו-**פארמנידס** מאלאה (בדרום איטליה).
+אחרי [ההוגים המילטיים](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/המילטיים), קמו שני פילוסופיים שמקצוות העולם היווני עם תשובות למעגל ההוויה המילטי - הלוא הם **היראקליטוס**, איש החידות מאפסוס (לחופי טורקיה), ו-**פארמנידס** מאלאה (בדרום איטליה).
 
 שני ההוגים הללו עתו על המעגל המילטי מכיוונים שונים, ומנוגדים לחלוטין.
 
-# היראקליטוס - *אין אדם עובר באותו הנהר פעמיים*
+# היראקליטוס
+> [רסיסים (עברית)](/פילוסופיה/יוונית/heraclitus_fragments.pdf), [רסיסים (אנגלית](/פילוסופיה/יוונית/pre-socratics_(heraclitus).pdf)
+{.is-info}
 
-היראקליטוס בז להמונים ודיבר בחידות וברמזים, אבל מהרסיסים שנשארו לנו מהגותו מצטיירת תמונה ברורה - היראקליטוס שלל את ה*ארכה* - הראשית - במעגל המילטי.
+> אין אדם עובר באותו הנהר פעמיים
+
+היראקליטוס בז להמונים ודיבר בחידות וברמזים, אבל מהרסיסים שנשארו לנו מהגותו מצטיירת תמונה ברורה - היראקליטוס שלל את ה[*ארכה*](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/המילטיים#הראשית) - הראשית - במעגל המילטי.
 
 
 עבור היראקליטוס, החוק הקובע ביקום (ה-**לוגוס**) הוא הסדר הקוסמי, האקראי, שבני אדם מסוגלים איך מתקשים לתפוס.
 לטענתו, העולם נמצא כל הזמן בשינוי - הקוסמוס נמצא באי-סדר תמידי, דברים כלים ומתהווים ללא הרף, והעולם שלנו הינו כפי שהוא אך ורק מתוקף השינוי האקראי - הקבוע מגיע מן השינוי, ולא להיפך.
 
-> כערימה מגובבת באקראי סדר העולם היפה ביותר...
-^רסיס^ ^124^
+> כערימה מגובבת באקראי סדר העולם היפה ביותר...[^2]
+
 
 היראקליטוס סבור שבני האדם מתהלכים בעולם כישנים, ולא מצליחים לפקוח במאמץ רב את עיניהם ולהתעורר ללוגוס - גם במובן של סדר, וגם במובן של הסבר (לתת לוגוס) - הקובע ביקום.
 
-> הטבע (פיזיס) אוהב להסתתר...
-^רסיס^ ^123^
+> הטבע (פיזיס) אוהב להסתתר...[^3]
+
 
 היראקליטוס מקבל גם את הסתירות שבהוויה - למשל, שהאדם הוא חי (כי יש בו תאים חיים) ודומם (כי יש בו חומרים דוממים) - ביחד. הכל חלק מהאקראיות שמכתיב הלוגוס של היקום.
 
-> אנו עוברים ואיננו עוברים באותם הנהרות. אנחנו היננו ואנחנו איננו.
-^רסיס^ ^49^
+> אנו עוברים ואיננו עוברים באותם הנהרות. אנחנו היננו ואנחנו איננו[^4].
+
+
+[^2]: רסיס 124
+[^3]: רסיס 123
+[^4]: רסיס 49
+# פארמנידס
+> [רסיסים (עברית)](/פילוסופיה/יוונית/parmenides_fragments.pdf), [רסיסים (אנגלית)](/פילוסופיה/יוונית/pre-socratics_(parmenides).pdf)
+{.is-info}
+
+> כי אותו דבר הווה להוויה ולהכרה
+
 
-# פארמנידס - *כי אותו דבר הווה להוויה ולהכרה*
 בשירו *על הטבע*, פארמנידס מתאר סצנה פנטסטית, אודות בן תמותה שמוזמן על ידי אלה *לדעת הכל*. היא מוסרת לו את טיב הדברים, אך דורשת שיחשוב עליהם בעצמו. האלה טוענת בפניו שיש רק שני דרכי מחשבה - על מה שיכול להיות ומה שלא יכול להיות.
 
 מה שיכול להיות, טוען פארמנידס, הוא הדרך לאמת (*לשכנוע*), אולם על מה שאינו יכול להיות אין אנו מסוגלים לחשוב, לתפוס או לדעת.

פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/המילטיים.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: ההוגים המילטיים
 description: הגותם של תאלס, אנקסימאנדרוס ואנקסימאנס
 published: true
-date: 2024-01-14T12:49:21.607Z
+date: 2024-02-09T19:56:00.890Z
 tags: שנה א, סמסטר א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, קדם-סוקראטיים, תאלס, אנקסימאנדרוס, אנאקסימאנס
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-02-21T19:09:43.515Z
@@ -25,12 +25,7 @@ dateCreated: 2023-02-21T19:09:43.515Z
 למיטב ידיעתינו, הפילוסוף הראשון (אף שאינו החשיב עצמו ככזה) הוא **תאלס ממילטוס** - שהיה הראשון לתת את הדעת על העולם ללא תלות במיתוס ובנומוס היווניים. 
 
 # ה'ראשית'
-תאלס וההוגים המילטיים הגו בשאלת ה'ראשית'.
-
----
-***ἀρχή (Arche)***.
----
-
+תאלס וההוגים המילטיים הגו בשאלת ה'ראשית' - ה*ארכה*[^1].
 מהי ה*ארכה?*
 
 יש לה כמה מובנים.
@@ -47,6 +42,7 @@ dateCreated: 2023-02-21T19:09:43.515Z
 
 מה שנוצר מתוכו, וכלה אליו, הוא מה שמשתנה - BEING.
 
+[^1]: *ἀρχή* (Arche) - ראשית. 
 
 # תאלס
 > כי העולם צף על המים

פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/סופיסטים.md

@@ -2,21 +2,21 @@
 title: הסופיסטים
 description: הגותם של שניים מההוגים הסופיסטיים - פרוטאגוראס וגורגיאס
 published: true
-date: 2024-01-14T12:49:25.905Z
+date: 2024-02-09T19:51:54.141Z
 tags: שנה א, סמסטר א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, קדם-סוקראטיים, סופיסטים
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-02-21T19:16:03.999Z
 ---
 
-> [היכרות](/פילוסופיה/יוונית/ההוגים_המילטים_(הסופיסטים).docx), [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/lecture_4_(sophists).pptx), [חומר עזר](/פילוסופיה/יוונית/more_material_on_the_sophists.pdf),[טקסט (אנגלית)](/פילוסופיה/יוונית/sophist_materials.pdf),[טקסט](פילוסופיה/יוונית/hebrew_chapter_on_the_sophists.pdf)
+> [היכרות](/פילוסופיה/יוונית/ההוגים_המילטים_(הסופיסטים).docx), [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/lecture_4_(sophists).pptx), [חומר עזר (+ בשבחי הלני)](/פילוסופיה/יוונית/more_material_on_the_sophists.pdf),[טקסט (אנגלית)](/פילוסופיה/יוונית/sophist_materials.pdf),[טקסט](פילוסופיה/יוונית/hebrew_chapter_on_the_sophists.pdf)
 {.is-info}
 # פרוטאגוראס מאבדרה
 > של כל הדברים האדם הוא קנה המידה,
 של אלה שהווים
 כפי שהם הווים,
 של אלה שאינם הווים,
-כפי שאינם.
-*פרגמנט 80B1*
+כפי שאינם.[^1]
+
 
 הרסיס הזה הוא המפתח להבנת הסופיסטים, אך יש מחלוקת כיצד לפרש אותו. קנה המידה של מה?
 האדם?
@@ -36,29 +36,28 @@ dateCreated: 2023-02-21T19:16:03.999Z
 כדי להבין את החשיבה הסופיסטית ואת הרסיס הזה, כדאי להיעזר באנאלוגיית הרופא - אם אתה חולה והיין חמוץ לך, הרופא לא ייטען שהיין מתוק משום שכך הוא עבורו; הרופא יינסה להבריא אותך, כדי שהיין יהיה מתוק גם לך. הסופיסטים לא חותרים לאמת אובייקטיבית - קרי, טעם היין - אלא לשכנוע, כי הדברים הם כפי שהם נתפסים לכל אדם ואדם.
 
 # גורגיאס מלאונטיני
-גורגיאס נודע בעיקר בנאומו *שבחי הלנה*, שבו הוא מנקה את הלנה מטרויה מאשמתה באולמיפאדה למטרות שעשוע. הוא כתב גם את *על הטבע*, פארודיה אכזרית לפארמנידס ^162^ ^בספר^ ^של^ ^שקולניקוב^.
 
-מסקנתו היא פשוטה: אין קשר בין הלוגוס שלנו לאמת. הלוגוס שלו, בדומה לפרוטאגוראס, הוא דיבור - לא סדר קוסמי.
+[גורגיאס](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/גורגיאס) נודע בעיקר בנאומו *שבחי הלני*, שבו הוא מנקה את הלנה מטרויה מאשמתה באולמיפאדה למטרות שעשוע. הוא כתב גם את *על הטבע*, פארודיה אכזרית לפארמנידס ^162^.
 
-בנאומו, גורגיאס מציג את נסיבות הליכתה של הלנה לטרויה.
+מסקנתו היא פשוטה: **אין קשר בין הלוגוס שלנו לאמת**. הלוגוס שלו, בדומה לפרוטאגוראס, הוא *דיבור* - לא סדר קוסמי.
+
+בנאומו, גורגיאס מציג את נסיבות הליכתה של הלני לטרויה.
 
 האם חטפו אותה?
 האם שכנעו אותה?
 
 אם שכנעו אותה באמצעות לוגוס, הרי שאין זה אשמתה.
 
-> לוגוס הוא שליט רב כח.
-*פרגמנט 82B11 - בשבחי הלנה*
+> לוגוס הוא שליט רב כח[^2].
 
-**דוקסה (doxa)**
-1. דעה, סבירה ראשונית
-2. איך שהדברים נראים לנו (מלשון dokein: to seem)
 
-אנחנו מחפשים את ה**אורתודוקסה** - הדעה הישרה.
+גורגיאס טרוד ב*דוקסה* - הדעה, הסבירה הראשונית, איך שהדברים נראים לנו[^3]. זאת לעומת הפילוסופים,  המחפשים את ה**אורתודוקסה** - הדעה הישרה.
 
 > לכוח הלוגוס יש אותו היחס (לוגוס) לסדר הנפש כסדר הסמים לטבע הגופים.
-*שם.*
 
+[^1]: פרגמנט 80B1
+[^2]: פרגמנט 82B11, בשבחי הלני
+[^3]: *doxa*, משורש *dokein* - to seem
 
 # פיזיס מול נומוס
 אנטיפון הגה בקשר בין הפיזיס לנומוי:

פילוסופיה/לשון.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: לשון
 description: מבוא לפילוסופיה של הלשון
 published: true
-date: 2024-01-26T21:05:37.508Z
+date: 2024-01-26T21:05:39.381Z
 tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה של הלשון
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-01-26T21:01:04.731Z

פילוסופיה/לשון/אמפריציזם.md

@@ -0,0 +1,122 @@
+---
+title: אמפריציזם
+description: 
+published: true
+date: 2024-02-25T16:46:42.201Z
+tags: 
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-02-25T14:18:33.795Z
+---
+
+> [טקסט: שתי דוגמות לאמפריזיזם (אנגלית)](/פילוסופיה/לשון/quine_en.pdf), [עברית](/פילוסופיה/לשון/quine_he.pdf) 
+{.info}
+
+הפילוסוף [**וילארד ון אורמן קווין**](https://en.wikipedia.org/wiki/Willard_Van_Orman_Quine) הוא אחד הפילוסופים האנליטיים המשפיעים ביותר. הוא היה תלמיד של וויטהד, ולאחר שקרא ספר של ראסל השתכנע ונשאר בפילוסופיה. הוא נפגש בשלב מסוים עם קארנפ ושאר הלוגיקנים מזרם הפוזיטיביזם הלוגי, ומשם נולדה ההגות שלו. במאמרו מ1951, הוא מבקר את את הרעיון של האמת על פי הקונבנציה - הרעיון המרכזי של הפוזיטיביזם - ומבקר את ניסיונם של העמדת הלוגיקה על הניסיון, הנדון לכישלון: כדי לעמוד על הלוגיקה מניסיון, אנו זקוקים להגדרות - שהן מלכתחילה לוגיות אפריורית; בתמצית, אי אפשר לגלות את הלוגיקה בלי לוגיקה.
+
+קווין אינו רק נגטיבי - הוא מציע חלופה פילוסופית הולמת לפוזיטיביזם. הכתבים שלו עוסקים במידה רבה בספקנות ביחס למשמעות. 
+
+# עקרונות הפוזיטיביזם
+
+הטענה המרכזית של הפוזיטיביזם הלוגי היא חלוקה של הפסוקים לאנליטיים - שאמיתותם נגזרת מכוח המשמעות שלהם - ולסינטתיים - כאלו שניתנים לאימות או הפרכה על פי ההתנסות. ההפרדה הזו עומדת בלב הפרויקט הפוזיטיביסטי, אך עומדת מוסווה בלב רוב הפילוסופיה. ההשלכות של המאמר - המבקר את ההפרדה הזו, אפוא, הן הרבה מעבר לפוזיטיביזם.
+
+תחילה, מבקר קווין את הרעיון פסוק תצפיתי. מה זה בכלל פסוק תצפיתי? הרי:
+
+- עיקרון האימות לא ניתן לניסוח, או לאימות.
+קרנאפ מודה בפה מלא שלא הצליחו לנסח אותו, ובוודאי שלא לאמת אותו בצורה אמפירית.
+
+-  עקרון האימות שולל את כל הדיונים הפילוסופיים.
+כל הדיונים המטאפיזיים הגדולים, משום שלא ניתנים לאימות ישיר, נזרקים מאדן החלון. 
+
+- צמצום ההכרח והאפריוריות לאנליטיות
+הפוזיטיביזם מנסה לצמצם דברים הכרחיים ואפריוריים - כמו המתמטיקה והלוגיקה - לכדי ניסיון אמפירי, הנועד להיכשל
+
+- לוגיקה אמפירית דינה להיכשל
+כפי שציינו קודם, בכדי להגדיר את הלוגיקה אנו נדרשים ללוגיקה, ובכך נקלעים לרגרסיה אינסופית.
+
+קווין נותן לנו שתי תפיסות (דוגמות):
+
+# כישלון הההפרדה לאנליטי וסינתטי
+הפוזיטיביזם קובע כי:
+
+> כל פסוק ניתן לסיווג כאנליטי (אמיתי מכוח עצמו) או כסינתטי (אמיתי מכוח עובדה)
+
+כנגד זאת טוען קווין שאין לנו הגדרה לאנליטיות מבלי ההכרח, או להכרח מבלי אנליטיות - כלומר, **אנחנו נדרשים להכרח**. האנליטיות ניצבת בלב ההפרדה בין ההכרח והאפריורי. תקיפת מושג זה היא מתקפה ישירה על הפוזטיביזם.
+
+קווין טוען כי ערך האמת של טענה הוא פונקציה של שני מרכיבים נפרדים: רכיב משמעות ורכיב עובדתי. האנליטיות, לכאורה, היא פסוק שאמיתותו אינה תלויה בעובדות (למשל: *ברוטוס הרג את קיסר* הוא סינתטתי\עובדתי, ו*רווק הוא לא נשוי* הוא אנליטי).
+
+הוא מבקר בפרט את קאנט - שתפס משפט אנליטי ככזה שנושאו לא חורג ממה שמוגדר בו מושגית. קווין מנסח מחדש את האנליטיות של קאנט כ**טענה אמיתית בזכות משמעויות ולא בזכות עובדות**. אך הניסוח הזה דורש מאיתנו להבין - מה היא משמעות?
+
+קווין מפריד תחילה בין משמעות להוראה - לאור הפרדתו של פרגה בין הוראה למובן. אם אני מדבר על *כוכב הערב* ו*כוכב השחר*, גם אם אני מדבר על אותו האובייקט בעולם, המשמעות שונה. בעבר, הוא אומר, היה זיהוי בין משמעות למהות: המושג האריסטותלי ל*אדם*, למשל, מכיל את המהות - *החיה החושבת* - אך לא את ההיבטים המקריים - *האדם הוא דו-רגלי*. אולם, קווין בוחר להפריד בין השניים: מהות שייכת לאובייקטים פרטניים, ומשמעות שייכת ליצירים לשוניים כוללניים. 
+
+אז מה היא המשמעות? לא המהות האריסטותלית; לא האידאה האפלטונית; אם מחפשים משמעות, נתדרדר לפסיכולוגיזם שברח ממנו פרגה.
+לכן, הוא מבקש לכונן אנליטיות מבלי משמעות, בכך שמפריד בין שני סוגים של אמיתות אנליטיות:
+
+- שום לא נשוי אינו נשוי. שום לא א הוא לא א
+הפסוק הזה אמיתי לא מכורח המונחים, אלא מכורח המבנה הלוגי שלו - טאוטולוגיה. אנחנו יכולים להחליף את "לא נשוי" בכל דבר שהוא, והפסוק יישאר נכון.
+
+- שום רווק אינו נשוי
+הפסוק הזה אמיתי מכורח המושג *רווק*.
+
+לאור אלו, מגדיר קווין **פסוק אנליטי ככאמת לוגית, או כזה שניתן להופכו לאמת לוגית אם נחליף ביטוי מסוים לביטוי שווה ערך**. במשפט השני, אם נחליף *רווק* ב*לא נשוי* - לכל הדעות אותה משמעות - נקבל אמת לוגית (*שום לא נשוי הוא לא נשוי*).
+
+
+מכל זאת קובע קווין, שכל ההאמנות שלנו והמשמעות הם כמעיין רשת תיאורטית - ולמעשה, כל פסוק ניתן להפרכה[^1]. כך הוא שולל הלכה למעשה את האנליטיות בשלמותה.
+
+
+[^1]: הכוונה היא לא שקל להפריך הכל במידה שווה - פסוקים בקצה הרשת יותר קלים להפרכה, בעוד שאלו בלב הרשת - הלוגיקה והמתמטיקה - יהיה קשה יותר להפריך.
+
+אלה שמכך עולה בעיה - מהי סינונימיות? קווין קובע כי *F וG הם סינונימיים אם ורק אם ניתן להציב אחד במקום השני ללא שינוי בערך האמת של הפסוק* - משמע, תמיד ניתן להחליף את האחד בשני, מבלי לשנות את ערך האמת - גם בהקשרים *אקסטנציונליים* (על העולם) וגם בהקשרים *אינטנציונליים* (על האדם, כוונה).
+אלא, שזה לא תמיד עובד. ראו את הדוגמאות הבאות:
+
+משפטים אקסטנציונליים:
+- הכרחי ש9 גדול מ7
+אוקיי, מגניב.
+- מספר כוכבי הלכת הוא 9
+קולקולקול.
+- הכרחי שמספר כוכבי הלכת גדול מ7
+**לא נכון!!!**
+
+משפטים אינטנציונאליים:
+- משה מאמין ש9 גדול מ7
+יש מצב.
+- מספר כוכבי הלכת הוא 9
+כן.
+- משה מאמין שמספר כוכבי הלכת גדול מ7
+
+ככה ההגדרה נופלת: **בהקשרים אקסטנציונאליים, הסינונימית לא בהכרח עובדת!**
+
+זוהי בעיית ההכרח: אם השפה היא אקסטנציונלית, אז ניתנות להמרה ללא שינוי בערך האמת אינה מבטיחה שוויון משמעות. לכן, ההגדרה הזו מניחה שפה שכוללת הקשרים אינטנציונליים. כל כמה שהפוזיטיביזם ביקשו להגדיר הכרח באמצעות אנליטיות, קווין מראה פה שהם נאלצים להגדרת הסינונימיות, והסינונימיות נשענת על הגדרת ההכרח. 
+
+קווין עושה אפילו ניסיון נוסף להגדיר פסוק אנליטי - פסוק שהוא חוק לוגי או נגזר מחוק לוגי בעזרת הגדרות, אבל:
+
+- שום רווק אינו נשוי נגזר מ:
+1. שום רווק אינו נשוי
+2. שום לא נשוי אינו נשוי (חוק לוגי)
+3. רווק הוא לא נשוי (הגדרה של רווק)
+4. שום רווק אינו נשוי (מ1 ו2)
+
+קווין מייחס פה את הגדרת השפה למדע אמפירי: המילונאי, מרגע שהוא עומד על החוקים הלוגיים, טובע את המילה. 
+
+ומה לגבי הרעיון שפסוק אנליטי הוא זה ששלילתו היא סתירה? אם סתירה מתוארת סינטקנטית אז סתירה עצמית היא תמיד מהצורה p & ~p. אבל, זה לא יעזור להראות ש"רווק הוא נשוי" הוא סתירה, כי הוא מצורה אחרת (Ga & Ha). איך נרחיב את הסתירה כך שתחול על רווק ונשוי? נידרש שוב למושג שמניח אנליטיות (אן הפסוק שקרי רק בזכות עובדות על משמעות אז הוא סתירה עצמית). משמע, *רעיון הסתירה העצמית דורש אותה מידה של הבהרה כמו אנליטיות*.
+
+> בקיצור, כל הניסיונות להגדיר אנליטיות נתקעים באותה בעיה: לא ניתן להגדיר את האנלטיות מבלי להגדיר את ההכרח, או להגדיר את ההכרח מבלי להגדיר את האנליטיות. *עצם ההבחנה בין אניליטי לסינתטי הוא לא אמפירי* - ולכן הפוזיטיביזם נופל.
+{.is-warning}
+
+
+# כישלון עיקרון האימות
+ראו את עיקרון האימות של המשמעות הפוזיטיביסטי:
+
+> כל פסוק משמעי ניתן לתרגום לפסוקים על אודות התנסויות חושים
+
+פסוק עומד בהתנסות לבדו; ההתנסות תאמת אותו, או תפריך אותו.
+
+מכישלון ההפרדה בין אנליטי לסינתטי נובע, שפסוקים אנליטיים הם כאלה שמאומתים על ידי כל התנסות.
+
+
+אלא שקווין טוען, יחד עם פייר דוהם, שלא ניתן לאמת פסוק במבודד. נניח ונבחן את הטענה *מים רותחים במאה מעלות*. אז הזה, עשיתי ניסוי - לקחתי קומקום, ומדחום, והופה - המים רותחים בחמישים מעלות. האם בכוחי להפריך את הטענה *מים רותחים במאה מעלות?* לא ממש; אולי המכשיר פגום? אולי יש תוסף במים? אולי אנחנו בגובה? קווין ודוהם קובעים כי לא ניתן להכריע על מה צריך לוותר - על הפסוק *מים רותחים במאה מעלות* או על אחת ההנחות.
+
+מכאן גוזר קווין שיחידת המשמעות הקטנה ביותר אינה הפסוק - אלא התיאוריה כולה. זהו מעבר מרעיון של אימות לרעיון של משמעות - הוא מזהה משמעות עם אימות. ההבדל הוא *למה יש משמעות* - הפוזיטיביסטים חושבים שלפסוק הבודד, אך קווין קובע שזו התיאוריה כולה.
+
+קווין לוקח פה את עקרון ההקשר של פרגה צעד קדימה: המשמעות לא טמונה במילה, ואפילו לא במשפט, אלא רק בתיאוריה כולה.
+
+ומה נשאר לפילוסופיה? הפילוסופיה היא חלק בלתי נפרד מהרשת, ומהמדע: אמיתות פילוסופיות, ככול שיעלה בכוחן להסביר את העולם בצורה הטובה ביותר (כמו הלוגיקה), הן חלק מהרשת שנוכל לקבל או להפריך.

פילוסופיה/לשון/דונלן.md

@@ -0,0 +1,25 @@
+---
+title: דונלן
+description: 
+published: true
+date: 2024-02-11T16:08:45.259Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה של הלשון, דונלן
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-02-11T15:17:08.885Z
+---
+
+ראסל וסטרוסון חולקים שתי הנחות משותפת ביחס לשמות:
+
+- לתיאור מיידע יש משמעות עצמאית מן ההקשר
+- ההנחות הקודמות לתיאור המיידע יכולות להשפיע על ערך האמת שלו
+
+על הפסוק *המלך הנוכחי של צרפת הוא קירח*, מנותק מהקשר, יגיד ראסל שהוא שקרי - משום שאין אובייקט כזה בעולם. מנגד, יגיד סטרוסון שלא גלומה בו טענה, ולפיכך אין לו ערך אמת. שניהם מסכימים שערך האמת תלוי בכינונו של אובייקט אחד ויחיד שמספק את התיאור. 
+
+דונלן חולק על שתי ההנחות האלה, בכך שמציע שימוש נוסף לתיאורים מיידעים - **הפניה**, ולא רק הצבעה. עוד טוען דונלן, כי ייתכן שיעלה בידי לטעון טענה *אמיתית*, מבלי שקיים אובייקט בעולם!
+
+נניח, אומר דונלן, וידידנו היקר סמית נרצח באכזריות יוצאת דופן. סמית היה איש מקסים ואהוב על כולם, צדיק עלי אדמות ממש. נוכל להגיד, *הרוצח של סמית הוא מטורף*. מי ירצה לפגוע באיש שכזה? זה אבסורד!
+
+אולם, אינני יודע *מיהו* הרוצח של סמית. *מי שהוא לא יהיה*, הוא מטורף, אני אומר. זהו שימוש **תכונתי** (attributive) - אין לי שום אובייקט שאני מצביע עליו, או מנסה להורות עליו - אלא רק אל תכונה מסוימת שיישא אותו האובייקט, יהא אשר יהא. יתרה מכך - ייתכן וסמית כלל לא נרצח - *ועדיין* ההצהרה שלי תהיה נכונה: אילו היה אדם שכזה, הוא בוודאי היה מטורף. גם בהיעדר אובייקט בעולם ובלי כל ניסיון להפנות אליו, עולה בכוחנו, אומר דונלן, לטעון טענה של ממש - ואפילו טענה אמיתית.
+
+השימוש בביטוי מיידע במובנו ההוראתי, אנחנו מניחים היכרות אפיסטמית, כשם שראסל טוען. אם אני מנסה לדבר על הרוצח של סמית ממש - למשל, ג'ונסון - עליי לדעת מי הוא. אולם, הצבעה לא מניחה היכרות שכזו. אם אני אומר הרוצח של סמית ככינוי לג'ונסון, בידיעה שהרוצח הוא ג'ונסון, מדובר בשימוש מורה, בין שפרגאי, ראסליאני או סטראוסוני. אולם, אם ברצוני לדבר על תכונה מסוימת של אותו הרוצח, יהא אשר יהא, אין כל הכרח בהיכרות עם הרוצח ממש. 
+

פילוסופיה/לשון/ויטגנשטיין.md

@@ -1,3 +1,15 @@
+---
+title: ויטגנשטיין
+description: 
+published: true
+date: 2024-03-04T12:20:23.167Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה של הלשון, פילוסופיה אנליטית, ויטגנשטיין
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-03-04T12:20:20.876Z
+---
+
+> [טקסט](/פילוסופיה/לשון/ויטגנשטיין.pdf)
+{.is-info}
 
 [לודוויג ויטגנשטיין](https://en.wikipedia.org/wiki/Ludwig_Wittgenstein) עבד בהיכרות עמוקה עם ברטראנד ראסל, שלאחר שהות ארוכה עמו כתב את ה*טראקטטוס* - הספר היחיד שהתפרסם בימי חייו. את הספר חתם בביטוי *יש דברים שעליהם צריך לדבר, ואחרים שעליהם צריך לשתוק* - ואכן, מיד אחרי הספר, השתתק - עזב את הפילוסופיה. זהו *ויטגנשטיין המוקדם*. בסופו של דבר, חזר ויטגנשטיין לפילוסופיה (זהו *ויטגנשטיין המאוחר*) - והביא איתו רעיונות קיצוניים: הוא קבע שפילוסופיה היא לא עניין של מהות, או של תזות, או 'מלכת המדעים', בסיס המדע - אלא רק לאפשר את הידיעה, ולהראות שכל ידע הוא אפשרי. הוא מושל אותה לפסיכותרפיה - שמשחררת אותנו מתפיסות ודעות מותנות. 
 
@@ -42,10 +54,10 @@
 
 
 ויטגנשטיין יוצא נגד הרעיון של דברים פשוטים ומורכבים במציאות (48), שסביבם אנו יכולים להורות - ומייחסים אותם כפונקציה שפתית סובייקטיבית. (59). הוא יוצא כנגד הרעיון שישנם דברים בסיסיים - בין שחלקי חומר, ובין שתחושות בלתי-ניתנות להכחדה, כמו שראסל סבור שישנן (69). 
----
 
 # פרדוקס הכללים של קריפקה
-> [טקסט]()
+> [טקסט](/פילוסופיה/לשון/קריפקי-ויטגנשטיין.pdf)
+{.is-info}
 
 בארקלי ויום לקחו את הספקנות היוונית הקלאסית וגררו אותה לעולם המשמעויות - לאני, לזמן, ולמשמעות. אולם עד קריפקה, איש לא הטיל את הספק הזה במשמעות של השפה.
 
@@ -60,4 +72,4 @@
 
 בתמצית, קריפקה מראה שאפשר לקחת כל כלל, לקבע אותו כנגזרת של כלל אחר, שמזמין פירוש נוסף, וככה למעשה לבטל אותו לחלוטין: לכל 'פלוס' יש 'קווס', לכל 'חיבור' יש 'שמיבור' - ולכן, כללים נותרים חסרי משמעות. קריפקנשטיין יוצאים נגד המשמעות של השפה כמערכת כללים: כל כלל מזמין פרשנות שכזו, שניתן להטות ולרוקן באופן פסיכולוגי. כשמציגים בפנינו מספרים בסימן ה+, אנו פועלים על פי נטייה התנהגותית ל*חיבור*, ולא ל*שמיבור*, אבל אין בכך כל הכרח. קריפקה מרחיב את הטיעון המקורי של ויטגנשטיין, שהוא ביהוויוריסטי במהותו (סביב ה*נטייה* ההתנהגותית) לפסיכולוגיזם של ממש.
 
-[^3]: plus וquus אצל קריפקה
+[^3]: plus וquus אצל קריפקה

פילוסופיה/לשון/סטרוסון.md

@@ -0,0 +1,30 @@
+---
+title: סטרוסון
+description: 
+published: true
+date: 2024-02-11T15:11:41.580Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה של הלשון, סטרוסון
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-02-04T15:58:26.366Z
+---
+
+[פיטר סטרוסון](https://en.wikipedia.org/wiki/P._F._Strawson) התנגד לתפיסה הלוגית של [פרגה](/פילוסופיה/לשון/פרגה) ו[ראסל](/פילוסופיה/לשון/ראסל) וסבר שיש להתחיל את הפילוסופיה של הלשון דווקא בשפה הטבעית, ולא להיקלע לעיוותים הקשים של תורתם של השניים.
+
+קחו את המשפט, *המלך של צרפת הוא חכם*, אומר סטרוסון. אם מישהו היה אומר לך זאת ברחוב, האם היית אומר לו - *לא נכון הדבר*? ודאי שלא - היית אומר לו ש*אין מלך של צרפת*. 
+
+סטרוסון היה חלק מתנועת *פילוסופית שפת היומיום*, יחד עם גלברט רייל, ג'ון אוסטין, וויטגנשטיין המאוחר - כולם סברו ששפת היומיום, ולא שפת המדע או הלוגיקה - צריכה להיות מושא החקירה. אין זה ראוי *לתקן* את שפת היומיום, הללו סבורים.
+
+סטרוסון מבחין בין **משמעות** ל**טענה**. פסוק, הוא אומר, הוא ישות לשונית בעלת *משמעות*. רק כאשר הפסוק הזה מכיל *טענה*, יש מקום להעריך אם היא אמיתית או שקרית. 
+
+*המלך של צרפת הוא קירח* הוא בעל משמעות - היום, ובשנת 843. היום הוא שקרי, וב843 [הוא אמיתי](https://en.wikipedia.org/wiki/Charles_the_Bald)[^1]. אולם, *מעגל מלך בערפל* הוא לא פסוק בעל משמעות - ובוודאי שאינו טומן בחובו טענה. 
+
+
+מהי, איפוא, משמעות של פסוק?
+המשמעות היא מערכת כללים המנהיגה את השימוש בפסוק: היא אומרת לך *כיצד* להשתמש בפסוק *כדי* לטעון טענה, אמיתית או שקרית.
+
+לדוגמא, נותן סטרוסון את הדוגמה - *אני, חם לי*. מהי משמעותו? להורות על עצמך, ולטעון לגביך טענה. אולם, אם כל אחד מאיתנו יגיד אותו, הוא יטען טענה שונה ממשנהו. כך ברורה ההפרדה בין הפסוק לבין משמעותו. רק כשאנחנו נשתמש בביטוי כדי להורות על מישהו\משהו, תהיה לו משמעות; *אני, חם לי* שאינו מורה על אף אחד חסר משמעות. 
+
+ראסל סבור ששם פרטי לוגית הוא כזה שניתן לייחסו רק לאובייקט שעליו הוא מורה. אותו אובייקט משתנה בזמן ובהתאם למצב, ולכן כל שימוש בשם מצביע על אובייקט אחר. מצב זה, טוען סטרוסון, הוא אבסורד - אין זה סביר ששמות אינם תיאורים סינגולריים. סטרוסון טוען שניתוח קיצוני זה, המביא עמו את השימושים הכושלים, הוא תוצאה של ההיעדר ההבחנה בין פסוק לשוני למשמעותו. ההנחה הקרטזיאנית שבבסיס התפיסה הראסליאנית - שהשם הפרטי הלוגי מבטיח קיומו של האובייקט בעולם - הוא מוגזם, לפי סטרוסון, וגורר איתו מצבים שבהם לביטויים בשפה אין משמעות - כמו *המלך הנוכחי של צרפת הוא קירח*.  
+
+
+[^1]: לא באמת - [זה בקטע אירוני](https://en.wikipedia.org/wiki/Charles_the_Bald#Baldness)

פילוסופיה/לשון/פוזיטיבים.md

@@ -0,0 +1,163 @@
+---
+title: פוזיטיביזם לוגי
+description: 
+published: true
+date: 2024-02-18T16:40:40.265Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה של הלשון
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-02-18T14:33:17.767Z
+---
+
+> [טקסט: דחיית המטאפיזיקה](/פילוסופיה/לשון/קרנאפ.pdf)
+
+# מהו פוזיטיביזם לוגי?
+
+**הפוזיטיביזם הלוגי**  הוא מונח מורכב, הבנוי מ:
+
+- פוזיטיביזם:
+הפוזיטיביזם מושפע אמפריציזם קלאסי (יום, ברקלי): כל הידע שלנו מקורו בחושים. האימפיריציזם מכונן את **המתודה המדעית** כאידיאל.
+
+אלא שהאימפריציזם נקלע לבעיה: כיצד אפשר לסגור חוקים כוללים, כמו משפטים גיאומטריים, מתצפיות גרידא:
+
+- לוגי:
+
+פילוסופי אנליטית (פרגה, ראסל, ויטגנשטיין[^1]): שרטוט גבולות המשמעות - מהם הגבולות של דברים שאנחנו יכולים להבין?
+
+האימפריציזם סבור כי טענות שאינן מתבססות על החושים אינן יכולות להיות מוצדקות אפיסטמית. הפוזיטיביזם הלוגי גרר את זה לכדי קיצון - טענות שאינן ניתנות לאימות אמפירי **אינן יכולות לשאת משמעות כלל**.
+
+## תיאוריה של משמעות
+השאלה המרכזית של הפוזיטיבזם הלוגי הייתה **מה מכונן משמעות**. ניסוח קריטריון של משמעות תבהיר את טווח החקירה הפילוסופית, ויקבע מה השאלות שיש לדון בהן. 
+
+אם אין, למשל, פסוקים על אלוהים, או על האין - שעומדים בקריטריון שכזה, הרי שהם חסרי תוכן, ואז אין כל טעם לניתוח פילוסופי של מושגים אלה.
+
+[^1]: ובמיוחד - *הטרקטטוס*.
+
+# דחיית המטאפיזיקה
+את המשמעות הזו ביקשו לבסס **אייר** ו**הן**. לשיטתם, פסוק נחשב כבעל משמעות רק אם הוא מבטא מחשבה **אפריורית**, או **אפוסטריורית**. זוהי חלוקה דיכוטומית, של כל הפסוקים - לפסוקים אמפירים, הכפופים לעיקרון עובדות על משמעות, ולפסוקים אפריוריים - הכפופים לאנליטיות.
+
+משמע, פסוק משמעי רק אם הוא ניתן לאימות\הפרכה על ידי ההתנסות, או אם הם נושאים משמעות אנליטית (כמו טאותולוגיות) - פסוקים אמיתיים בהכרח.
+
+## המזלג של יום
+> או שטענה ניתנת לאימות אמפירי, או שהיא אנליטית - אמיתית או שקרית מכוח משמעותה בלבד.
+
+הדעה של יום והפוזיטיביסטים הלוגים קיצונית מאוד - **כל דבר שלא ניתן להפריך או לאשש, או להסיק אנליטית, חסר משמעות לחלוטין**.
+
+לפסוק יש משמעות אם ורק אם הוא ניתן לאימות, כאשר אימות הוא תמיד אימות אמפירי.
+
+יום שאף לחלק את הפסוקים ל**פסוקי תצפיות**, ולכל השאר. מה צריך להיות הקשר בין פסוק בעל משמעות לפסוק התצפית?
+
+מהם בכלל פסוקי תצפית?
+פסוקים על אודות אובייקטים חומריים? נתונים חושיים? בשתי האפשרויות יש קשיים.
+
+באשר לאובייקטים חומריים, אנו לא עושים צדק עם מושג ההתנסות של הפוזיטיביזם. אנחנו לא מתייחסים כלל לנתוני החושים.
+
+אולם, באשר לנתונים החושיים, אנחנו פונים לאובייקטים פרטניים באופן עקרוני. אנחנו מתייחסים לחוויות פרטניות כדבר כולל. 
+
+מחבר *דחיית המטאפיזיקה*, קארנפ, מנסה להגיע לרדוקציה פנומנליסטית.
+
+# אימות תיאורטי ואימות מעשי
+> פסוק ניתן ל**אימות תיאורטי** אם, למרות שאין לי יכולת מעשית לערוך תצפיות שיוכיחו או יפריכו אותו, אני יכל לדמיין אילו תצפיות נדרשות כדי לאמת או להפריך אותו.
+> פסוק ניתן ל**אימות מעשי** אם יש לי היכולת למקם את עצמי במצב שבו אוכל לערוך תצפיות שמספיקות לאימות הטענה שהוא מביע. 
+
+אבל מהו אימות? האם הוא דורש **אימות חזק[^2]** - הוכחת אמיתותו או שקרותו בנביעה לוגית, באופן מוחלט? זהו קריטריון קשה מאוד; תצפיות לעולם לא מספיקות לכינון נביעה לוגית, משום שכמות התצפיות תמיד סופית.
+
+מנגד, האם מספיק **אימות חלש** - שלא דורש הוכחה ודאית, אלא מסתפק ברלוונטיות של תצפיות נוספות באשר להפרכתו או אישושו?
+
+> בגדול - האם אני חייב להוכיח כל דבר מעבר לכל ספק, או לסבור אותו על סמך מספר סופי של תצפיות?
+{.is-info}
+
+[^2]: *בעיית האינדוקציה*
+
+## אייר: הגדרה ראשונה
+> לפסוק משמעי יש תוצאות אמפיריות: יש פסוקים תצפיתיים שנגזרים ממנו בעזרת הנחות נוספות ולא מההנחות הנוספות לבדן.
+
+פסוק תצפיתי ניתן לאימות אם ורק אם:
+- פסוק תצפיתי יכול להיגזר ממנו יחד עם עוד הנחות, אבל לא מההנחות האחרות לבדן.
+- להגביל משמעויות של פסוקים לאלה שנובעים מתצפיות זה לא סביר (חזק מדי)
+
+הרעיון: להראות שפסוק בעל משמעות עושה הבדל למה ניתן לתצפית. הוא יהיה בעל משמעות אם, כאשר נוסיף אותו לתצפיות, תהיה לו השלכה על האמיתות או ההפרכה של סט התצפיות כולו.
+
+## הבעיה
+
+> כאן נקלעתי למצוקה. הקריאה וההסקה על חשבונכם.
+{.danger}
+
+
+ישעיהו ברלין מעלה בעיה:
+
+1. N = [האין איננו](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס) (הכל יש)
+2. O = יש לי 4 כדורי טניס בכיס
+3. N
+4. אם N אז O
+5. O
+
+אז מה הבעיה כאן? 
+ההנחות אינן מוגבלות. איך נוכל לאמת את (4)? N אינו תצפיתי, אבל מעצם ההנחה הצלחתי לגזור את (5).
+
+אם נגביל את ההנחות לתצפיותיות, או לאנליטיות, עדיין נתקלנו בבעיה:
+
+מנגד, אלונזו צ'רץ' מעלה דוגמה נגדית:
+1. ניקח שלושה פסוקי תצפית בלתי תלויים, O1, O2, O3
+2. נניח שO1 אמיתי
+3.
+```
+S = ~(O1 & O2 ) v ~(N & O3 )
+```
+3. הקוניונקציוה הראשוניה שקרית, לכן השניה חייבת להיות אמיתית, כלומר, O3 אמיתי.
+4. S & O1
+5. O3
+6. בהינתן שO1 נובע מS, וO3 לא נובע מO1 לבדו,
+7. N ניתן לאימות עקיף.
+---
+
+מכל התעלולים הלוגיים האלה רואים, שניתן ליצור דוגמאות שמנביעות תצפיות מפסוקים חסרי משמעות לפי הקריטריון - אני לא יכול להוכיח שה*אין איננו* אבל אני יכול להניח משהו נוסף, וממנו לגזור פחות או יותר מה שאני רוצה.
+
+---
+
+# הבעיה של המתמטיקה והלוגיקה
+בעוד שידיעה מדעית לא מתיימרת לוודאות מוחלטת - הלוגיקה והמתמטיקה כן. זה, כמובן, לא מתיישב עם האימפריציזם.
+
+הפוזיטיביזם מבצע שלוש הבחנות:
+- אפריורי-פוסטפריורי
+- הכרחי-קונטינגנטי
+- אנליטי-סינטתי
+
+עובדות על העולם מתגלות באמצעות התפיסה החושית. אבל, כיצד נאמת אמיתות הכרחיות? ההכרח הופך לתכונה מסתורית.
+
+דקארט וחברים מייחסים אותן לאלוהים. אבל מדוע שזה יבטיח את ההכרח, או את האמיתות שלו?
+כעת, לפי מהזלג של יום, או שהמתמטיקה והלוגיקה לא הכרחיות, או שעקרון האמיתות שקרי.
+
+בודדים, כמו מיל, טענו שהמתמטיקה היא אמפירית. אייר קובע שלפי זאת, נוכל להפריך אותה מהניסיון. אולם זה לא דבר שנוכל לקבל: 7 ועוד 2 ודאיים מהניסיון, אבל מעצם הנחתם לא נקבל מצב שבו 7 ועוד 2 הם לא 9.
+
+קאנט ניסה לפתור את הבעיה בפיצול בין אפריורי-אנליטי - שמשמעותו טמונה בעצמו (דוגמת רווק לא נשוי), לאפריורי-סינתטי, שהוא הכרח לוגי בין שתי מושאי מחשבה, הדורש הסתכלות (דוגמה: לכל דבר יש סיבה, בין כל 2 נקודות עובר ישר אחד). את אלו מציב לעומת אפוסטריורי (יורד גשם בחוץ).
+
+קאנט מציב את המתמטיקה ואת הגיאומטריה כאפריוריות סינטית - משום שהן דורשות הסתכלות טהורה.
+
+אולם נותר הקושי המהותי - איך יכולה להיות טענה שהיא *גם* על העולם - ו*גם* הכרחי?
+
+
+## קונבנציונליזם
+הזרם הזה קובע כי הטענות הן הכרחיות מכוח השפה. למשל, 5+7 הוא אמיתי ולו משום שזה סימן סינונימי ל12. הוא טוען שהמתמטיקה והלוגיקה לא מוסיפות ידע, אלא הופכות ידע מובלע למפורש. זהו הפתרון הקונבנציונליסטי לכך שמיל ביקש לוותר על ההכרח וקאנט ביקש לקבעו כמטאפיזי.
+
+אלא שגם בקובנציונליזם ישנה בעיה. אם ההגדרה היא רק מוסכמה, הרי שנוכל לתאר הגדרה אחרת. מדוע אנו בוחרים, למשל, בגיאומטריה אוקלידית? משום שהיא הצורה הפשוטה ביותר. בעולם אחר, שבו אנחנו הולכים ומתכווצים ככל שמתרחקים מהקצוות, תהיה גיאומטריה אחרת - שתתאר עולם *שכזה* בצורה פשוטה יותר.
+
+אבל כיצד נוכל לחשוב על חלופה ללוגיקה? היש דרך למצוא חלופה ל[חוק הסתירה](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#חוק-הסתירה)?
+
+### הביקורת של קווין
+הנה לכם חברינו, מודוס פוננס:
+```
+p
+p > q
+q
+```
+זוהי אקסיומה. אבל כדי להבין אותה לפי קונבציה, אתה נדרש לאותה הלוגיקה ממש. אם לוגיקה היא רק מוסכמה, הרי שגם הלוגיקה שתבין אותה היא מוסכמה - ומהבור הזה אפשר לצאת רק בקרקוע הלוגיקה כעניין הכרחי.
+
+## מה נשאר?
+### אונתולוגיה
+אם נקבל את הקונבציונליזם, הרי שטענות כמו *יש זברות* ו*2+2=4* הן טענות מוסכמות - בתוך סט חוקים ומסגרת שקיבלנו עלינו, כמערכת. אולם, המוסכמה שוללת מאיתנו שאלות *מחוץ לאותה המסגרת* - כמו *האם יש עצמים חלל-זמניים?*  הבחירה במסגרת לשונית היא שיקול פרגמטי - תפקיד שהפוזיטיביזם החיובי מפקיד לידי הפילוסופיה.
+
+### אתיקה
+ישנה אתיקה **אובייקטיביסטית** - שטוענת שיש ערך אמת הכרחי לטענות מוסריות שלא ניתן לאמת אמפירית, לעומת **סובייקטיביסטים** - הקובעים כי ניתן לאמת טענות מוסריות באופן אמפירי (כמו *התועלתיות* של מיל - טוב הוא מה שמביא תועלה). שתיהן מסכימות על כך שהקביעות האתיות הן טענות.
+
+
+**הקונבנציונליזם דוחה את ההנחה המשותפת הזו ממש** - אי אפשר לגזור מהאתיקה קביעות אמפיריות, ולכן הן לא טענות עובדתיות. לכן, אילו לא טענות - אלא ציווים. הפער בין המבנה הדקדוקי של פסוק לבין הצורה הלוגית שלו. האתיקה היא עמדה פסיכולוגית - לא עמדה פילוסופית; כשאני מקונן בפני גנב שהוא שדד אותי, אני לא יכול לטעון שהוא טועה באופן אובייקטיבי - אלא רק שלשיטתי, איני מסכים עם הפעולה שלו.

פילוסופיה/לשון/פרגה.md

@@ -2,14 +2,14 @@
 title: תורת ההוראה של פרגה
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-26T21:07:06.239Z
+date: 2024-02-20T16:37:03.354Z
 tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה של הלשון, פרגה
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
 ---
 
 # תורת ההוראה המוקדמת
-בספרו *סודות האריתמטיקה*, דורש פרגה:
+בספרו *סודות האריתמטיקה*, דורש [גוטלוב פרגה](https://en.wikipedia.org/wiki/Gottlob_Frege):
 
 ## אנטי פסיכולוגיזם
 - להפריד בין הפסיכולוגי מהלוגי ואת הסובייקטיבי ומהאובייקטיבי.
@@ -169,9 +169,9 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
 
 
 > אם נחזור למשולש מהשיעור הראשון: 
-1. השפה - הביטוי הלשוני
-2. העולם - ההוראה; הביטוי מורה על העולם
-3. המובן - התודעה; הביטוי הוא אופן ההינתנות של ההוראה
+> 1. השפה - הביטוי הלשוני
+> 2. העולם - ההוראה; הביטוי מורה על העולם
+> 3. המובן - התודעה; הביטוי הוא אופן ההינתנות של ההוראה
 > {.is-success}
 
 ### שלושת האופנים של המובן

פילוסופיה/לשון/קריפקנשטיין.md

@@ -0,0 +1,73 @@
+---
+title: קריפקנשטיין
+description: וינטגנשטיין וקריפקה, על ויטגנשטיין
+published: true
+date: 2024-03-06T12:34:56.347Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה של הלשון, ויטגנשטיין, קריפקה, קריפקי
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-03-06T12:32:49.065Z
+---
+
+
+[לודוויג ויטגנשטיין](https://en.wikipedia.org/wiki/Ludwig_Wittgenstein) עבד בהיכרות עמוקה עם ברטראנד ראסל, שלאחר שהות ארוכה עמו כתב את ה*טראקטטוס* - הספר היחיד שהתפרסם בימי חייו. את הספר חתם בביטוי *יש דברים שעליהם צריך לדבר, ואחרים שעליהם צריך לשתוק* - ואכן, מיד אחרי הספר, השתתק - עזב את הפילוסופיה. זהו *ויטגנשטיין המוקדם*. בסופו של דבר, חזר ויטגנשטיין לפילוסופיה (זהו *ויטגנשטיין המאוחר*) - והביא איתו רעיונות קיצוניים: הוא קבע שפילוסופיה היא לא עניין של מהות, או של תזות, או 'מלכת המדעים', בסיס המדע - אלא רק לאפשר את הידיעה, ולהראות שכל ידע הוא אפשרי. הוא מושל אותה לפסיכותרפיה - שמשחררת אותנו מתפיסות ודעות מותנות. 
+
+
+> כאשר הם קראו לדבר-מה בשם ופנו בתוך כך לעברו, ראיתי זאת, ותפסתי שבצליל שהם משמעים הם מכנים את הדבר שעליו הם רוצים להצביע. שזה אמנם רצונם, התחוור לי מתנועות גופם - השפה הטבעית, כביכול, של כל העמים, שמהבעות הפנים, ניעת העיניים, תנועת האברים ונימת הקול מביעות את רחשי הלב כאשר אנו מבקשים דבר-מה, מחזיקים בו, דוחים אותו או נמלטים מפניו. כך למדתי בהדרגה להבין אלו דברים מציינות המלים ששמעתין מובעות שוב ושבו במקומותיהן המיודעים במשפטים שונים: ואחרי שהרגלתי את פי בסימנים הללו, הבעתי אף אני באמצעותם את מבוקשי (אוגוסטינוס, וידויים I, 8)
+> מסמלים אלה, כך נראה לי, מצטיירת בפניו תמונה מסוימת של מהות הלשון האנושית. דהיינו, זו: מלות הלשון מכנות עצמים בשם - משפטים הם צירופים של שמות כאלה \[...\] בתמונה זו של הלשון אנו מוצאים את שורשיו של הרעיון: לכל מלה יש משמעות. משמעות זו מחוברת למלה. היא העצם שהמילה מציינת אותו.
+על הבדל בין סוגי מלים אין אוגוסטינוס מדבר. מי שמתאר את לימודי השפה באופן כזה חושב בראש-ובראשונה, לדעתי, על שמות-עצם, כמו "שולחן", "כיסא", "לחם", ועל שמות של אנשים, ורק במקום השני - על שמות של פעולות או של תכונות מסוימות: ועל שאר סוגי המילים הוא חושב כעל משהו שיסתדר מאליו.
+> תן דעתך על השימוש הבא בלשון: אני שולח מישהו לקניות. אני נותן לו פתק שעליו מסומן: "חמישה תפוחים אדומים". הוא לוקח את הפתק אל החנווני: זה פותח את המגירה שעליה מסומן "תפוחים": לאחר מכן הוא מחפש בטבלה את המלה "אדום" ומוצא לנגדה דגם צבע: ואז הוא אומר את סדרת המספרים המונים - אני מניח שהוא יודע אותה בעל-פה - עד למלה "חמש", ועם כל מלת מספר הוא מוציא מהמגירה תפוח שצבעו כצבע הדרם. כך, ובאופן דומה, פועלים עם מלים. "ואולם, איך הוא יודע היכן וכיצד עליו למצוא את המלה "אדום" ומה עליו לעשות עם המלה "חמש" - ובכן, אני מניח שהוא פועל כפי שתיארתי. להסברים ישנו סוף באיזשהו מקום.
+
+ויטגנשטיין יוצא מיד כנגד הרעיון שלמילים יש משמעות מובנית. אוגוסטינוס מתאר את למידת השפה כתהליך ילדי, בצבעים עזים - של קישור הדברים בעולם למשמעות המהותית של המילים. ויטגנשטיין יוצא נגד ההנחה הזו - *להסברים ישנו סוף באיזשהו מקום*. איך החנווני מבין מה אומר *חמש*, או *אדום*? תמיד יש גבול להסבר שנוכל לתת. אנחנו לומדים, כמו שאוגוסטינוס מתאר, כיצד *להשתמש* במילים. אולם, אין די בכך להסביר את *משמעות* המילים - ההוראה. הפילוסופים של השפה, ובראשם פרגה וראסל, נסמכים על ההוראה כלב המשמעות של השפה: ביטוי אמיתי הוא כזה שנושא משמעות. אולם, קובע ויטגנשטיין, הדימוי הזה פרימיטיבי, וחסר.
+
+> 2. המושג הפילוסופיה הזה של משמעות הוא בן-בית בדימוי פרימיטיבי של האופן שבו מתפקדת השפה. אך ניתן גם לומר שהוא הדימוי של שפה פריטמיבית יותר מזו שלנו.
+> נתאר לעצמנו שפה שמתאים לה התיאור שנתן אוגוסטינוס: על שפה זו לשרת את התקשרות בין בנאי A לבין עוזרו B. A מקים מבנה מאבני ביין: מצויים שם לבנים, עמודים, לוחת וקורות. על B להגיש לA את אבני הבניין לפי הסדר שהו הוא זקוק להן. למטרה זו הם משתמשים בשפה שמלותיה הן "לבנה", "עמוד", "לוח", "קורה". A קורא אותן בקול: - B מגיש את אבן הבניין שהוא למד להגיש בתגובה לקריאה זו. - ראה זאת כשפה פרימיטיבית שלמה.
+
+ויטגנשטיין  מתאר פה את השפה כעניין תפעולי גרידא - הרעיון הזה שהיא נושאת משמעות חסר שחר.
+
+> ואולם כאשר לכך גורם הלימוד המצביע, - האם עלי לומר שהוא גורם להבנת המלים? מי ששומע את הקריאה "לוח!" תענה לה בצורה כזאת-וכזאת, האין הוא מבין אותה? - הלימוד המצביע סייע ללא ספק להביא לידי כך: אך בכל-זאת רק יחד עם תרגול מסוים עם תרגול אחר אותו לימוד מצביע של המלים הללו היה אחר לגמרי.
+
+כלומר, השפה לא נושאת משמעות מובנית - היא כלי להורות, באמצעות תרגול מסוים ומוסכמה מסוימת. 
+
+> "אני מפעיל את הבלמים בכך שאני מחבר את המוט והדוושה". - כן, בהינתן כל שאר המנגנון כולו. רק יחד עמו זוהי דוושת בלימה, ובמנותק מתמיכתו אין היא אפילו בבחינת דוושה כלל: היא יכולה להיות כל דבר, או שום דבר. הצורה שבה אנו לומדים שפה, כמו שאוגוסטינוס מנהיר, היא בהצבעה, כמו לילדים קטנים: נצביע על כלב ונגיד, "כלב!". המנגנון הזה נראה פשוט, כמו הדוושה - אבל למעשה הוא מורכב מאוד - השפה כולה. הדוושה לבד, כמו המילה לבד, לא נושאת משמעות מובנית.
+
+> 28. ובכן, אפשר לתת הגדרה מצביעה לשם פרטי, למלה צבע, לשם של חומר, לספרה, לשמות רוחות השמיים וכו'. הגדרת המספר שתיים, "לכך קוראים שתיים" - תוך כדי שמצביעים על שני אגוזים - היא מדויקת בתכלית. - אך כיצד בכלל ניתן להגדיר כך את (מושג) השתיים? מקבל ההגדרה הרי אינו יודע מה רוצים לכנות "שתיים" הוא יניח שאתה קורא "שתיים" לקבוצה הזו של אגוזים! - הוא עשוי להגיד זאת: אבל אולי לא יניח זאת. ולהפך, אם ברצוני לייחס שם לקבוצת האגוזים הזאת, הוא עשוי כמובן גם לטעות ולראותו כשם המספר. וכאשר אני מגדיר בהצבעה שם פרטי, הוא יוכל בה-במידה לתפוס זאת כשם צבע, כציון גזע, ואף כשם של כיוון מרוחות-השמים. כלומר, הגדרה המצביעה יכולה בכל מקרה להתפרש כך או אחרת.
+
+
+כאן נוקט ויטגנשטיין ביקורת נוקבת: כמו שאני יכול, בלי הקשר, להתיימר להצביע על מספר במלה "שתיים", אפשר לדרדר את זה גם לאגוזים, או לצבע, או לכל דבר אחר - אין ב"שתיים" מהות מובנית, ואין כל הכרח שהוא יפרש את המילה הריקה באופן הרצוי.
+
+
+---
+> 29. אולי אומרים: את שתיים ניתן להגדיר בהצבעה רק כך: "למספר זה קוראים 'שתיים'. (להשלים)
+
+> 33. והיה אם מישהו יקשה: "אין זה נכון שכדי להבין הגדרה מצביעה אדם חייב כבר קודם-לכן לשלוט במשחק-לשון, אלא הוא חייב רק - כמובן - לדעת (או לנחש) על מה מצביע המבאר! כלומר, למשל, האם הוא מצביע על הצורה של העצם, או על צבעו, או על הכמות, וכו' וכו'" - אך מה מהווה 'הצבעה על צורה', 'הצבעה על צבע'? הצבע נא על פיסת נייר. - ועתה הצבע על צורתה, - עצה על צבעה - עתה על כמותה (זה נשמע מוזר). - ובכן, כיצד עשית זאת? אתה תאמר שבעת ההצבעה '**התכוונת**' בכל פעם למשהו אחר. ואם אשאל כיצד זה נעשה, תאמר שריכזת את תשומת-לבך בצבע, בצורה וכו'. אך עתה אשוב ואשאל כיצד זה נעשה. הנח שמישהו מצביע על אגרטל ואומר, "התבונן בכחול הנפלא הזה - לצורה אין חשיבות" - או: "התבונן בצורה הנפלאה - הצבע לא משנה". אין ספק שתפעל אחרת כשתציית לשתי הנחיות אלה.
+
+
+ההצבעה לבדה, אומר ויטגנשטיין, לא נותנת לנו כלום - היא מניחה את הדבר שאנחנו מנסים לרכוש. אנו ניאלץ לנחש את ביאורן של ההצבעות האלו - לעיתים נכונה, ולעיתים לא. 
+
+> 35. \[...\] ועתה סבורני שביכולתנו לומר: אוגוסטינוס מתאר את לימודי השפה האנושית **כאילו הילד** מגיע לאר זרה ולא מבין את שפת הארך: כלומר: כאילו כבר הייתה ברשותו שפה, רק לא שפה זאת. או אף: כאילו כבר יכול הילד **לחשוב**, רק עדיין לא לדבר. ו"לחשוב" פירושו יהא כאן משהו כגון לדבר לעצמו.
+
+מתן השם לכל מונח שכזה הוא תהליך מסתורי - קישור מוזר של מילה עם עצם. אולם הכוונות שלנו כשאנו משתמשים בכל שם - כמו "כחול" או "שתיים" - יכולות להיות שונות לחלוטין; אין מהות אמיתית מאחורי השם. הרבה מהויכוחים הפילוסופים, ויטגנשטיין סבור, נובעים מחוסר יכולתה של השפה לקלוע למהות הזו.
+
+> \[...\] שכן הבעיות הפילוסופיות נוצרות כאשר הלשון יוצאת לחופשה.
+
+
+ויטגנשטיין יוצא נגד הרעיון של דברים פשוטים ומורכבים במציאות (48), שסביבם אנו יכולים להורות - ומייחסים אותם כפונקציה שפתית סובייקטיבית. (59). הוא יוצא כנגד הרעיון שישנם דברים בסיסיים - בין שחלקי חומר, ובין שתחושות בלתי-ניתנות להכחדה, כמו שראסל סבור שישנן (69). 
+
+# פרדוקס הכללים של קריפקי
+> [טקסט](/פילוסופיה/לשון/קריפקי-ויטגנשטיין.pdf)
+{.is-info}
+
+בארקלי ויום לקחו את הספקנות היוונית הקלאסית וגררו אותה לעולם המשמעויות - לאני, לזמן, ולמשמעות. אולם עד [סול (שאול) קריפקי](https://en.wikipedia.org/wiki/Saul_Kripke), איש לא הטיל את הספק הזה במשמעות של השפה.
+
+קריפקי מרחיב את פרדוקס הכללים של ויטגנשטיין:
+>  "This was our paradox: no course of action could be determined by a rule, because any course of action can be made out to accord with the rule".
+
+
+הוא מדגים את הטענו שלו בפונקציית החיבור - היא תמיד נותנת תשובה חד משמעית, שאנו לא מטילים בספק. 
+נניח ואנחנו מחברים 58+67. אנחנו נכנה זאת בשם *חיבור*, שכסותו היא פונקציית החיבור. אולם, מגיע הספקן של קריפקי ואומר, מה אם בכל הפעמים הקודמות, בשם *חיבור*, לא הפנית לפוקנציית ה*חיבור*, אלא ל*שמיבור*[^3]? ואותו *שמיבור*, עד לתוצאה 124, מתנהג בדיוק כמו *חיבור*, אבל מ125 והלאה - התוצאה תמיד 5? אם זה המצב, איך אתה יודע שהתוצאה שלך היא 125, ולא 5? אולי פשוט עד כה לא חיברנו עד ל125?
+
+הנקודה של קריפה\וינטגנשטיין\קריפקנשטיין היא, שהחלנו כל כלל שכזה על מספר סופי של דוגמאות, שמהן אנחנו גוזרים את הכלל. אולם אין כל הכרח שזהו אכן הכלל; מתוקף מה אנחנו קובעים זאת בהכרח?
+
+בתמצית, קריפקי מראה שאפשר לקחת כל כלל, לקבע אותו כנגזרת של כלל אחר, שמזמין פירוש נוסף, וככה למעשה לבטל אותו לחלוטין: לכל 'פלוס' יש 'קווס', לכל 'חיבור' יש 'שמיבור' - ולכן, כללים נותרים חסרי משמעות. קריפקנשטיין יוצאים נגד המשמעות של השפה כמערכת כללים: כל כלל מזמין פרשנות שכזו, שניתן להטות ולרוקן באופן פסיכולוגי. כשמציגים בפנינו מספרים בסימן ה+, אנו פועלים על פי נטייה התנהגותית ל*חיבור*, ולא ל*שמיבור*, אבל אין בכך כל הכרח. קריפקי מרחיב את הטיעון המקורי של ויטגנשטיין, שהוא ביהוויוריסטי במהותו (סביב ה*נטייה* ההתנהגותית) לפסיכולוגיזם של ממש.
+
+[^3]: plus וquus אצל קריפקי

פילוסופיה/לשון/ראסל.md

@@ -1,14 +1,14 @@
 ---
-title: ראסל
+title: תורת התיאורים של ראסל
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-28T18:30:18.113Z
+date: 2024-02-04T15:54:21.302Z
 tags: 
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-01-28T14:22:44.178Z
 ---
 
-ראסל מתקן ובונה על התיאוריה של פרגה, לאור מה שהוא רואה ככישלון התיאוריה של פרגה בהסברת **ביטויים מורים** - כמו *האיש הזה*, *איש כלשהו* או *מלך מרוקו*.
+[ברטרנד ראסל](https://en.wikipedia.org/wiki/Bertrand_Russell) מתקן ובונה על התיאוריה של פרגה, לאור מה שהוא רואה ככישלון התיאוריה של פרגה בהסברת **ביטויים מורים** - כמו *האיש הזה*, *איש כלשהו* או *מלך מרוקו*.
 
 
 # בעיית הביטויים המורים של פרגה
@@ -40,7 +40,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T14:22:44.178Z
 [^1]: ר' גם: [חוק הסתירה האריסטותלי](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#חוק-הסתירה)
 [^2]: קשיים, תסבוכות, פאזלים
 
-# האובייקט הריק של מיינונג
+## האובייקט הריק של מיינונג
 ראסל מציג גם פתרון מוצע - מיינונג טוען כי כל ביטוי שמתיימר להורות על משהו, כמו מלך צרפת הקירח או הריבוע העגול, אכן מכונן עצם שכזה, גם אם אינו קיים. הוא מתיר עצמים שאינם קיימים - שמות ריקים - ובכך פותר את הקושי. אלא שראסל לא מתשכנע: הוא קובע כי הפתרון של מיינונג מפר את חוק הסתירה: הוא מצביע על אובייקט, ואז קובע שאינו קיים - שהוא ישנו ושהוא איננו. לפיכך, הוא פשוט לא יכול להיות.
 
 
@@ -80,3 +80,29 @@ dateCreated: 2024-01-28T14:22:44.178Z
 
 הפתרון של ראסל שולל מאיתנו את היכולת לדבר ישירות על העולם, בכך שהוא שולל לגמרי שמות והופך אותם לפרדיקטים; כה קיצוני הפתרון לבעיה של פרגה.
 
+או שמא, *קיצוני מדי?*
+
+# עקרון ההיכרות
+הפיכת כל שם לביטוי מורה היא עיוות די רציני של השפה הטבעית, וקובעת סדר שלם של ביטויים *מתחזים*. האין זה מוגזם?
+מה אם נגביל את הפתרון הרסליאני רק לשימות ולתיאורים ריקים. אז בשביל זה, עלינו להבין מהו בדיוק שם או תיאור מוצלח, ומה עושים עם תיאורים אגנוסטיים - שאיננו בטוחים באמיתותם. למשל, *המחבר של ספר ישעיהו* נתון לויכוח היסטורי - יש הטוענים שזה אחד, ויש הטוענים ששניים, ואין ממש הכרעה ביניהם. אז איפה נופל הביטוי *מחבר ספר ישעיהו*? כשם, או ככמת?
+
+## העמדה המעורבת
+
+נניח ונרחיב את המודל הרסליאני גם לגבי תיאורים אגנוסטיים. כעת, אנו חייבים לקבוע מתי אנו בטוחים ששם אכן מצביע על דבר בעולם - אנו זקוקים להבטחה שהאובייקט קיים בעולם. כאן נכנס *עקרון ההיכרות* הראסליאני.
+
+> [מטלה](/פילוסופיה/לשון/מטלה_ראשונה.docx)
+{.is-info}
+
+האם האובייקטים שעליהם אנחנו מבקשים לדבר נתונים לנו, כך שנוכל לדבר עליהם ישירות? ראסל סבר ש**לא**. 
+
+על מנת להבין פסוק, סבר ראסל, עלינו להבין את כל המרכיבים שלו, ועל מנת להבין את המרכיבים שלו - עלינו להכיר אותם. *היכרות* מגדיר ראסל כידיעה בלתי אמצעית, בלתי מתווכת. אולם, אובייקטים פיזיים בעולם אינם ידועים ידיעה שכזו - עליהם להיתפס בידי השכל, ובכוחנו להטיל בהם ספק; הרי שהם לא נתונים לנו בהיכרות, ועלינו לדבר עליהם בכמתים.
+
+מכאן עולה, כי על מנת לדבר על העולם בשמות, עלינו לדבר על אובייקטים *שאין לנו יכולת להטיל בה ספק **קל שבקלים***. זוהי טענה אפיסטמית מובהקת. כעת עולה השאלה - האם נשארו לנו כלל שמות? האם יש בכלל אובייקטים כאלה, ששורדים את חמת הספק?
+
+ראסל קובע אובייקטים כאלו כ**שם פרטי לוגית** - תיאור שניתן להבינו מבלי קשר לאובייקטים בעולם. חשבו, למשל, [על כאב](/פילוסופיה/טבע/gertler_-_in_defense_of_mind-body_dualism.pdf) - עצם המחשבה על כאב מספקת לכינונו ככזה. אין ביכולתי לחשוב על *כאב* מבלי שיש שם כאב - עצם המחשבה מספיקה כשלעצמה. *כאב*, איפוא, הוא שם פרטי לוגית.
+
+## העמדה המוכללת
+העמדה המוכללת, מנגד, דורשת להתייחס כמעט לכל הדברים ככמתים, כהמשך לעמדתו של הספקנית [דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט) ב[הגיונות](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות#היגיון-ראשון-על-הדברים-שאפשר-להטיל-בהם-ספק) - שאין לנו אפשרות באמת לדעת דבר בוודאות זולת זה שאנו קיימים כל עוד אנו חושבים. ה*אני* הקרטזיאני של המחשבה הבודדת נתון לנו בהיכרות, סבור ראסל - אך האם ישנו *אני* מעבר למחשבות הבודדות, שנמשך בזמן ובאופן קבוע? ראסל אינו משוכנע; ולכן, אין בכוחנו לדבר ישירות על עצמנו זולת ברגע המחשבה הבודדת.
+
+מדוע לדבוק בעמדה קשה כל כך?
+העמדה המעורבת - טיפול פרגיאני לתיאורים ודאים, וראסליאני לתיאורים כושלים - גוררת אפשרות של אשליה של מחשבה. אם אחשוב ש*מלך צרפת צריך לפנות את מקומו*, אך אין אובייקט כזה - נובע גם שעצם המחשבה שלי נכשלה. לא רק שאין אובייקט כזה בעולם, אני עלול לחשוב שחשבתי על אותו אובייקט בעולם, ולמחשבה שלי אין ערך אמת או שקר - אני לא חושב על שום דבר, והמחשבה לא יכולה להיות אמיתית או שקרית. 

פילוסופיה/מיומנויות/טיפים.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: טיפים לכתיבה פילוסופית
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-14T12:47:24.337Z
+date: 2024-01-26T21:08:23.529Z
 tags: שנה א, סמסטר א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, מיומנויות יסוד
 editor: markdown
 dateCreated: 2022-11-07T12:34:55.936Z

פילוסופיה/נוצרית.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: פילוסופיה נוצרית של ימי הביניים
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-26T22:02:18.188Z
+date: 2024-02-07T15:37:56.868Z
 tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה נוצרית, ימי הביניים
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-01-26T20:57:27.953Z
@@ -16,7 +16,7 @@ dateCreated: 2024-01-26T20:57:27.953Z
 
 יחסי היהדות והנצרות הם תופעה מיוחדת. הנצרות יצאה בבירור מהיהדות - כל אבותיה המייסדים היו יהודים דתיים - ולמרות זאת, היחסים בין הדתות עכורים[^1].
 
-# מקור הנצרות - יהודה
+# מקורות
 ישו נולד (בשנת 0) בממלכת יהודה, ממלכת חסות רומית - לא לגמרי ממלכה עצמאית ולא לגמרי פרובינקיה. באותה העת, היהדות נחלקה לשלוש קהילות עיקריות[^2] - קהילת א"י, קהילת מצרים, וקהילת בבל - בקירוב הגדולה ביותר. הקהילות היהודיות ניחנו בריבוי טבעי[^3] גבוה ביחס לאוכלוסיה הסובבת, ואופיינו בגרעין 'קשה' של קהילה יהודית ותיקה, שסביבו המוני מתגיירים או עובדי האל בדרגות קרבה שונות[^4] ליהדות שכונו *יראי ה'*.   
 
 
@@ -25,7 +25,7 @@ dateCreated: 2024-01-26T20:57:27.953Z
 [^3]: בניגוד לאוכלוסיות אחרות מסביב, שנהגו לנטוש את התינוקות - קבלת התינוק למשפחה הייתה כרוכה בטקס, שטרם לו לא היה פסול לנטוש את התינוק. המנהג הזה הפסיק עם עליית הנצרות.
 [^4]: בקרב הגברים, היו *יראי ה'* שלא התגיירו ולו בגלל חוסר הנוחות שבברית מילה מאוחרת; הנשים והילדים גוירו, והגברים לא. מנגד, היו גם עובדי אלילים שפשוט הוסיפו את האל היהודי לפנתיאון שלהם, או בני נישואי תערובת. כאן עולה הפער בין יהדות הלכתית - שנובעת מקשר דם עם אם יהודייה - ליהדות תרבותית.
 
-# מייסד הנצרות - ישו
+# ייסוד
 בתקופתו של ישו, היהודים נחלקו לשלוש זרמים - הפרושים, הצדוקים, והאיסיים. כל אחת מן הקבוצות הללו הייתה קשורה למנהיג כריזמטי אחר. ישו נקשר ליוחנן המטביל[^15] - מורו של ישו, מקרב הפרושים - והלה מאמץ את ישו אל חיקו בשלהי גיל העשרה לחייו. ישו ממשיך להקים קבוצה פרושים אחרת, יהודית ארץ ישראלית.
 
 הנצרות מורכבת מ**הברית הישנה** - התנ"ך היהודי, בסדר אחר ותוספות[^5], ו**הברית החדשה** - המורכבת מארבע אוונגליונים[^6] , השליחים, והאפוקליסוס[^7]. תפקידו של ישו לא היה *חכם* קנאי, בדומה לרוב היהדות, אלא *צדיק*[^8] שחולל ניסים שונים - לרפא חולים, להביא לחם, להחיות מתים, וכו'. ישו ראה בניסים שהוא עושה אות לצדקת דבריו. הניסים משחקים תפקיד מרכזי בנצרות, העולה בכמה מונים על תפקידם ביהודות. התגובה לניסים של ישו נעה בין קבלה ('זה המשיח!'), לייחוס כוונה רעה ('זה השטן!'), להכחשה ('זה סיפורי סבתא!').  עוד לפני תקופתו של ישו שרר מתח בין החכמים לצדיקים, וישו שיחק על תחושת העליונות של החכמים (אמרה מפורסמת: 'לא משנה מה נכנס לפה[^9], אלא מה יוצא מהפה'). קבוצות שוליים שונות[^10] נמשכו לכריזמטיות של ישו, שנהפך למנהיג דתי בולט. מעמדו העולה של ישו החל לאיים על הקהילות המרכזיות בארץ. הקהילות בארץ היו קהילות גדולות, שלהן היה מונופל על הגזענות כנגד הזרים, שאיתם היו שרויים במתח מתמיד (זאת לעומת הקהילות הקטנות, שחיו בקרב הגויים ולא זכו ל"זכות" שכזו). גם ישו החזיק באמונות כנגד הזרים בארץ - כנענים, רומאים ויוונים, כמחצית מהאוכלוסיה.
@@ -40,7 +40,7 @@ dateCreated: 2024-01-26T20:57:27.953Z
 [^10]: למשל, בתקופה הזו נהוג היה לסקול זונות באבנים. באחד המקרים, ישו עמד בגופו מול ההמון המוכן לסקול זונה וביקש ש'מי שלא חטא, שיזרוק את האבן הראשונה'. ההמון התפזר והזונות החלו לעקוב אחר ישו.
 [^15]: ממנו הגיע מנהג ההטבלה הנוצרי, שמקורו בטבילה היהודית - במקווה ובעת הגיור. בנצרות הקדומה, ההטבלה הייתה רק בגיל בגרות, במודע - כפי שעושים עד היום הבפטיסטים. הטבילה הנוצרית הנהוגה כיום הגיעה מאוחר יותר.
 
-# מותו של ישו
+# מות ישו
 המתח שמעורר ישו מוביל לכך שמלשינים עליו לרומאים שתיכנן מרד; זהות המלשינים נתונה במחלוקת מרה עד היום. הרומאים, להוטים להסכים לכל רעיון שמורדים בהם, מוציאים את ישו להורג בצליבה[^11] דרמטית. יחד עם ישו, נועד לצליבה מנהיג של מרד מקומי קטן; המוציא להורג, פונטיאוס פילאטוס, שואל את העם על מי לרחם. העם בוחר במנהיג השני, וישו מוצא להורג (פילאטוס קבע כי "לא ידי היו ששפכו את הדם הנקי הזה").
 
 פילאטוס קיווה שעם מותו של ישו ימחוק את השפעתה של הכת שלו; צליבתו של ישו הייתה כישלון יוצא דופן בהקשר הזה. כעת, במקום מחולל ניסים אחד, כל תלמידיו של ישו נהפכו כעת למחוללי ניסים - והכת מתפשטת כאש בשדה קוצים. הכת של ישו, שנולדה בגליל, מתשפטת לדמשק - אז קהילה יהודית גדולה. קהילת דמשק נחלקה ליהודים מקומיים, וליהודים דוברי יוונית. לפתע, רבים מהיהודים בדמשק מתחילים להאמין בישו, מה שמניע את דמשק לבקש מהרומאים להילחם בכת היהודית הזו בקרבם. השליח מקרב היהודים, שאול מתראקיה (שנהפך לפאולוס), לוקה בחיזיון בדרך, ומצטרף לפתע בלהט לכת החדשה.
@@ -48,7 +48,7 @@ dateCreated: 2024-01-26T20:57:27.953Z
 
 [^11]: ההוצאה בהורג לצליבה הייתה שמורה למורדים ברומאים, שאינם היו אזרחים, משום שזו הייתה השיטה הכי כואבת, אכזרית, איטית ובזויה - השמורה לברברים. אזרחים רומאים זכו לבחור אם למות ברעל, או תחת הסכין. באותה התקופה, יהודה לא זכתה לאזרחות רומית - זה הגיע הרבה אחר כך - ולכן מורדים מקרבה נצלבו. ביהודה לבדה נצלבו רבבות בני אדם.
 
-# התפשטות הכת הנוצרית
+# התפשטות
 
 כדי להבין מה קרה לשאול, צריך להבין את ההבדל בין הקהילה היהודית בארץ לזו בגולה. הקהילה בארץ רואה ביהדות אמצעי לבנות קהילה גדולה בארץ ישראל; הקהילה בגולה עסוקה במעלותיה של היהדות באשר היא. שאול הגיע מקהילה כזו בגולה - קהילה קטנה באיזור תראקיה - ולכן חיפש את תרומתה של היהדות לאנושות. מסיבה זו, מרגע שהשתכנע בטובתה של הכת החדשה - הנצרות - החל לפתע להפיץ אותה בקרב העולם, לרבות הגויים.
 
@@ -97,7 +97,7 @@ dateCreated: 2024-01-26T20:57:27.953Z
 [^20]: אפילו בקטילות האלה יש אלמנט ניסי - בהוצאות להורג המאמינים הנוצרים מפגינים את הדת שלהם בעוצמה, באופן שמרשים את הקהל.
 [^21]: באימפריה הרומית של אותה תקופה, פולחנים לאלים היו אקט ציבורי יותר מאשר אקט דתי - משהו כמו לקום ולשיר את 'התקווה'. 
 
-# גיבוש האמונה (dogma) הנוצרית
+# התגבשות
 קונסטנטינוס היה מנהיגה של מערב האימפריה הרומית. התנצרותו על ערש דווי היא האירוע המכונן בהיסטוריה של הנצרות, ואולי של המערב כולו. עם קבלת הנצרות, קונסטנטינוס הפך אותה לדתה של האימפריה הרומית, והפסיק את הרדיפות נגדה תחילה במערב ואחר כך במזרח האימפריה, אותה איחד עם המערב ב324. אין הכוונה שכולם התנצרו מיד - אלא שבין לילה, הנצרות נהפכה מעול על הנוצרים, שהופלו כנגדם ורדפו אותם, ליתרון מובהק - הנוצרים כעת מועדפים בעמדות הכוח. ההעדפה הזו, לצד היתרונות הקודמים של הנצרות, הפיצה את הנצרות ברחבי האימפריה כולה[^22]. 
 
 

פילוסופיה/נוצרית/routes_des_châteaux_cathares.svg

@@ -0,0 +1,78 @@
+<svg version="1.0" height="365.89001pt" width="595.28003pt" id="svg2" xmlns:xlink="http://www.w3.org/1999/xlink" xmlns="http://www.w3.org/2000/svg">
+  <metadata id="metadata7">
+    
+      
+        image/svg+xml
+        
+      
+    
+  </metadata>
+  <defs id="defs5"></defs>
+  
+  <path id="path1314" d="M 73,91.362183 C 115,114.36218 233,161.36218 233,161.36218 L 318,180.36218 L 381,183.36218 L 489,192.36218 L 587,218.36218 L 614,166.36218 L 649,122.36218 L 685,97.362183 L 685,97.362183" style="fill:none;fill-opacity:1;fill-rule:evenodd;stroke:#0000ac;stroke-width:3.4000001;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;marker-start:none;stroke-miterlimit:4;stroke-dasharray:none;stroke-dashoffset:0;stroke-opacity:1"></path>
+  <path id="path5744" d="M 119.00495,115.97647 L 127.08416,115.97647 L 178.58911,123.17647 L 214.94554,125.23361 L 259.38119,142.71932 L 291.69802,147.86218 L 321.99505,165.34789 L 319.97525,136.54789 L 298.76733,103.63361 C 298.76733,103.63361 295.73762,86.147897 298.76733,78.947897 C 301.79703,71.747897 312.90594,47.062183 312.90594,47.062183 L 311.89604,22.376469" style="fill:none;fill-opacity:0.75;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.01919341px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1"></path>
+  <path id="path1306" d="M 588.37838,428.23726 L 596.29977,337.3378 L 622.32721,251.55944 L 669.85558,149.13752 L 698.14627,122.25176 L 736.62162,100.4871" style="fill:#00a4d3;fill-opacity:1;fill-rule:evenodd;stroke:#2bb5c5;stroke-width:4.38113213;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-miterlimit:4;stroke-dasharray:none;stroke-opacity:1"></path>
+  <rect y="71.362183" x="48" height="12" width="11" id="rect1308" style="fill:#0000ff;fill-opacity:0.75;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1"></rect>
+  <rect y="201.36218" x="580" height="11" width="10" id="rect1310" style="fill:#0000ff;fill-opacity:0.75;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1"></rect>
+  <rect y="163.36218" x="322" height="10" width="10" id="rect1312" style="fill:#0000ff;fill-opacity:0.75;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1"></rect>
+  <path id="path1316" d="M 586,218.36218 L 575,319.36218 L 547,364.36218 L 545,412.36218" style="fill:none;fill-opacity:0.75;fill-rule:evenodd;stroke:#0000ac;stroke-width:3.4000001;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-miterlimit:4;stroke-dasharray:none;stroke-opacity:1"></path>
+  <text id="text1318" y="160.26843" x="244.32617" style="font-size:12px;font-style:normal;font-weight:normal;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Bitstream Vera Sans" xml:space="preserve"><tspan y="160.26843" x="244.32617" id="tspan1320">Carcassonne</tspan></text>
+  <text id="text1324" y="54.362183" x="45" style="font-size:12px;font-style:normal;font-weight:normal;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Bitstream Vera Sans" xml:space="preserve"><tspan y="54.362183" x="45" id="tspan1326">Toulouse</tspan></text>
+  <text id="text1328" y="188.36218" x="536" style="font-size:12px;font-style:normal;font-weight:normal;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Bitstream Vera Sans" xml:space="preserve"><tspan y="188.36218" x="536" id="tspan1330">Narbonne</tspan></text>
+  <text id="text1332" y="78.362183" x="703" style="font-size:12px;font-style:oblique;font-variant:normal;font-weight:normal;font-stretch:normal;text-align:center;line-height:100%;writing-mode:lr-tb;text-anchor:middle;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Bitstream Vera Sans" xml:space="preserve"><tspan y="78.362183" x="704.91016" id="tspan1334">Vers </tspan><tspan id="tspan1336" y="90.362183" x="703">Montpellier</tspan></text>
+  <text id="text1338" y="429.36218" x="536" style="font-size:12px;font-style:oblique;font-variant:normal;font-weight:normal;font-stretch:normal;text-align:center;line-height:100%;writing-mode:lr-tb;text-anchor:middle;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Bitstream Vera Sans" xml:space="preserve"><tspan y="429.36218" x="537.91016" id="tspan1340">Vers </tspan><tspan id="tspan1342" y="441.36218" x="536">Perpignan</tspan></text>
+  <text id="text1344" y="147.36218" x="146" style="font-size:10px;font-style:normal;font-variant:normal;font-weight:normal;font-stretch:normal;text-align:start;line-height:125%;writing-mode:lr-tb;text-anchor:start;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Bitstream Vera Sans" xml:space="preserve"><tspan y="147.36218" x="146" id="tspan1346">A61</tspan></text>
+  <text id="text1348" y="243.36218" x="591" style="font-size:12px;font-style:normal;font-weight:normal;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Bitstream Vera Sans" xml:space="preserve"><tspan y="243.36218" x="591" id="tspan1350">A9</tspan><tspan id="tspan1352" y="258.36218" x="591"></tspan></text>
+  <path id="path5746" d="M 324,164.85285 L 330,117.99464 L 330,86.416289 L 329,50.763303 L 315,29.371511" style="fill:none;fill-opacity:0.75;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.00928521px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1"></path>
+  <path id="path5748" d="M 329.51056,163.35499 L 344.82746,126.837 L 360.14437,105.53484 L 359.12324,77.131967 L 369.33451,56.844197 L 400.98944,53.801032 L 395.8838,33.513262 L 366.27113,23.369377" style="fill:none;fill-opacity:0.75;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.01775205px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1"></path>
+  <path id="path5750" d="M 332,169.36218 L 380,169.36218 L 450,171.36218 L 501,181.36218 L 549,194.36218 L 575,198.36218 L 596,166.36218 L 641,98.362183 L 685,75.362183" style="fill:none;fill-opacity:0.75;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1"></path>
+  <path id="path5752" d="M 359.00344,169.34885 L 457.67698,148.81551 C 457.67698,148.81551 521.10997,129.30885 531.17869,129.30885 C 541.24742,129.30885 638.91409,94.402183 638.91409,94.402183 L 650.99656,93.375516" style="fill:none;fill-opacity:0.75;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.01672161px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1"></path>
+  <path id="path5754" d="M 514,132.33979 L 522,96.817407 L 518,63.384571" style="fill:none;fill-opacity:0.75;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.02214289px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1"></path>
+  <path id="path5756" d="M 543,367.36218 L 492,358.36218 L 456,351.36218 L 423,352.36218 L 382,350.36218 L 321,348.36218 L 273,336.36218 L 267,313.36218 L 276,294.36218 L 311,280.36218 L 314,260.36218 L 308,240.36218 L 294,226.36218 C 294,226.36218 308,219.36218 311,213.36218 C 314,207.36218 321,188.36218 321,188.36218 L 326,170.36218" style="fill:none;fill-opacity:0.75;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1"></path>
+  <path id="path5758" d="M 267.49377,312.36218 L 215.60062,313.36218 L 202.37295,293.36218 L 162.68996,297.36218 L 144.37473,303.36218 L 127.07701,322.36218 L 107.74427,320.36218 L 100.62168,302.36218 L 77.21889,302.36218 L 68.061276,195.36218 L 65.008738,194.36218" style="fill:none;fill-opacity:0.75;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.00871837px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1"></path>
+  <path id="path5760" d="M 77,301.36218 L 86,377.36218 L 94,393.36218" style="fill:none;fill-opacity:0.75;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1"></path>
+  <path id="path5762" d="M 70.500015,219.36218 L 123.81611,221.36218 L 210.32902,216.36218 L 248.55566,203.36218 L 307.90754,174.36218 L 322.997,170.36218" style="fill:none;fill-opacity:0.75;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.00297761px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1"></path>
+  <path id="path5764" d="M 99.022222,302.91218 C 103.2,300.31218 135.57778,292.51218 135.57778,292.51218 L 144.97778,304.21218" style="fill:none;fill-opacity:0.75;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.16523719px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1"></path>
+  <path id="path5766" d="M 132,292.85843 L 145,250.69036 L 143,220.86417" style="fill:none;fill-opacity:0.75;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.01414478px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1"></path>
+  <path id="path5768" d="M 310,279.36218 L 338,294.36218 L 345,319.36218 L 373,329.36218 L 410,324.36218 L 428,333.36218 L 428,352.36218" style="fill:none;fill-opacity:0.75;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1"></path>
+  <path id="path5770" d="M 428,333.36218 L 474,326.36218 L 491,316.36218" style="fill:none;fill-opacity:0.75;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1"></path>
+  <path id="path5772" d="M 339,293.36218 L 392,282.36218 L 431,281.36218 L 449,274.36218 L 484,247.36218 L 508,220.36218 L 535,201.36218 L 561,196.36218" style="fill:none;fill-opacity:0.75;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1"></path>
+  <path id="path5774" d="M 441,277.83302 L 440,254.21018 L 431,242.39875" style="fill:none;fill-opacity:0.75;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.03622687px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1"></path>
+  <path id="path5779" d="M 73,91.362183 L 23,60.362183" style="fill:none;fill-opacity:0.75;fill-rule:evenodd;stroke:#0000ac;stroke-width:3.4000001;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-miterlimit:4;stroke-dasharray:none;stroke-opacity:1"></path>
+  <rect y="270.36218" x="61" height="8" width="7" id="rect5781" style="fill:#0000ff;fill-opacity:1;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.20000005;stroke-miterlimit:4;stroke-dasharray:none;stroke-dashoffset:0;stroke-opacity:1"></rect>
+  
+  
+  <text id="text6662" y="279.36218" x="31" style="font-size:12px;font-style:normal;font-weight:normal;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Bitstream Vera Sans" xml:space="preserve"><tspan y="279.36218" x="31" id="tspan6664">Foix</tspan><tspan id="tspan6666" y="294.36218" x="31"></tspan></text>
+  <text id="text6668" y="47.362183" x="498" style="font-size:12px;font-style:normal;font-weight:normal;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Bitstream Vera Sans" xml:space="preserve"><tspan y="47.362183" x="498" id="tspan6670">Minerve</tspan></text>
+  <path id="path6674" d="M 119.5,115.36218 L 101.5,111.36218 L 56,85.862183" style="fill:none;fill-opacity:0.75;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1"></path>
+  <text id="text6676" y="122.19226" x="197.82227" style="font-size:10px;font-style:normal;font-variant:normal;font-weight:normal;font-stretch:normal;text-align:start;line-height:125%;writing-mode:lr-tb;text-anchor:start;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Bitstream Vera Sans" xml:space="preserve"><tspan y="122.19226" x="197.82227" id="tspan6678">N113</tspan></text>
+  <text id="text6680" y="215.86218" x="112" style="font-size:10px;font-style:normal;font-variant:normal;font-weight:normal;font-stretch:normal;text-align:start;line-height:125%;writing-mode:lr-tb;text-anchor:start;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Bitstream Vera Sans" xml:space="preserve"><tspan y="215.86218" x="112" id="tspan6682">D119</tspan></text>
+  <text id="text6684" y="184.86218" x="51.5" style="font-size:10px;font-style:normal;font-variant:normal;font-weight:normal;font-stretch:normal;text-align:start;line-height:125%;writing-mode:lr-tb;text-anchor:start;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Bitstream Vera Sans" xml:space="preserve"><tspan y="184.86218" x="51.5" id="tspan6686">N20</tspan></text>
+  <text id="text6688" y="202.86218" x="321" style="font-size:10px;font-style:normal;font-variant:normal;font-weight:normal;font-stretch:normal;text-align:start;line-height:125%;writing-mode:lr-tb;text-anchor:start;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Bitstream Vera Sans" xml:space="preserve"><tspan y="202.86218" x="321" id="tspan6690">D118</tspan></text>
+  <text id="text6692" y="178.22058" x="478.22363" style="font-size:10px;font-style:normal;font-variant:normal;font-weight:normal;font-stretch:normal;text-align:start;line-height:125%;writing-mode:lr-tb;text-anchor:start;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Bitstream Vera Sans" xml:space="preserve"><tspan y="178.22058" x="478.22363" id="tspan6694">N113</tspan></text>
+  <text id="text6696" y="142.22058" x="478.01855" style="font-size:10px;font-style:normal;font-variant:normal;font-weight:normal;font-stretch:normal;text-align:start;line-height:125%;writing-mode:lr-tb;text-anchor:start;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Bitstream Vera Sans" xml:space="preserve"><tspan y="142.22058" x="478.01855" id="tspan6698">Route minervoise</tspan></text>
+  <rect y="326.36218" x="125" height="8" width="8" id="rect6700" style="fill:#ff0000;fill-opacity:1;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.20000005;stroke-miterlimit:4;stroke-dasharray:none;stroke-dashoffset:0;stroke-opacity:1"></rect>
+  <rect y="283.36218" x="204" height="8" width="7" id="rect7575" style="fill:#ff0000;fill-opacity:1;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.20000005;stroke-miterlimit:4;stroke-dasharray:none;stroke-dashoffset:0;stroke-opacity:1"></rect>
+  <rect y="354.76218" x="309.60001" height="8" width="7" id="rect7577" style="fill:#ff0000;fill-opacity:1;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.20000005;stroke-miterlimit:4;stroke-dasharray:none;stroke-dashoffset:0;stroke-opacity:1"></rect>
+  <rect y="328.76218" x="434.60001" height="8" width="7" id="rect7579" style="fill:#ff0000;fill-opacity:1;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.20000005;stroke-miterlimit:4;stroke-dasharray:none;stroke-dashoffset:0;stroke-opacity:1"></rect>
+  <rect y="310.76218" x="405.60001" height="8" width="7" id="rect7581" style="fill:#ff0000;fill-opacity:1;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.20000005;stroke-miterlimit:4;stroke-dasharray:none;stroke-dashoffset:0;stroke-opacity:1"></rect>
+  <rect y="304.36218" x="492.5" height="8" width="7" id="rect7583" style="fill:#ff0000;fill-opacity:1;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.20000005;stroke-miterlimit:4;stroke-dasharray:none;stroke-dashoffset:0;stroke-opacity:1"></rect>
+  <rect y="273.36218" x="353.5" height="8" width="7" id="rect7585" style="fill:#ff0000;fill-opacity:1;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.20000005;stroke-miterlimit:4;stroke-dasharray:none;stroke-dashoffset:0;stroke-opacity:1"></rect>
+  <rect y="234.36218" x="423.5" height="8" width="7" id="rect7587" style="fill:#ff0000;fill-opacity:1;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.20000005;stroke-miterlimit:4;stroke-dasharray:none;stroke-dashoffset:0;stroke-opacity:1"></rect>
+  <rect y="260.36218" x="469.5" height="8" width="7" id="rect7589" style="fill:#ff0000;fill-opacity:1;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.20000005;stroke-miterlimit:4;stroke-dasharray:none;stroke-dashoffset:0;stroke-opacity:1"></rect>
+  <rect y="90.362183" x="335.5" height="8" width="7" id="rect7591" style="fill:#ff0000;fill-opacity:1;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.20000005;stroke-miterlimit:4;stroke-dasharray:none;stroke-dashoffset:0;stroke-opacity:1"></rect>
+  <text id="text7593" y="346.09851" x="95.150391" style="font-size:12px;font-style:normal;font-variant:normal;font-weight:normal;font-stretch:normal;text-align:start;line-height:125%;writing-mode:lr-tb;text-anchor:start;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Arial Black" xml:space="preserve"><tspan y="346.09851" x="95.150391" id="tspan7595">Montségur</tspan></text>
+  <text id="text7597" y="277.22156" x="185.13281" style="font-size:12px;font-style:normal;font-variant:normal;font-weight:normal;font-stretch:normal;text-align:start;line-height:125%;writing-mode:lr-tb;text-anchor:start;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Arial Black" xml:space="preserve"><tspan y="277.22156" x="185.13281" id="tspan7599">Puivert</tspan></text>
+  <text id="text7601" y="375.36218" x="288" style="font-size:12px;font-style:normal;font-variant:normal;font-weight:normal;font-stretch:normal;text-align:start;line-height:125%;writing-mode:lr-tb;text-anchor:start;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Arial Black" xml:space="preserve"><tspan y="375.36218" x="288" id="tspan7603">Puilaurens</tspan></text>
+  <text id="text7605" y="265.995" x="335.98828" style="font-size:12px;font-style:normal;font-variant:normal;font-weight:normal;font-stretch:normal;text-align:start;line-height:125%;writing-mode:lr-tb;text-anchor:start;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Arial Black" xml:space="preserve"><tspan y="265.995" x="335.98828" id="tspan7607">Arques</tspan></text>
+  <text id="text7609" y="226.2157" x="405.0625" style="font-size:12px;font-style:normal;font-variant:normal;font-weight:normal;font-stretch:normal;text-align:start;line-height:125%;writing-mode:lr-tb;text-anchor:start;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Arial Black" xml:space="preserve"><tspan y="226.2157" x="405.0625" id="tspan7611">Termes</tspan></text>
+  <text id="text7613" y="348.39539" x="436.6875" style="font-size:12px;font-style:normal;font-variant:normal;font-weight:normal;font-stretch:normal;text-align:start;line-height:125%;writing-mode:lr-tb;text-anchor:start;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Arial Black" xml:space="preserve"><tspan y="348.39539" x="436.6875" id="tspan7615">Quéribus</tspan></text>
+  <text id="text7617" y="303.36218" x="378.98828" style="font-size:12px;font-style:normal;font-variant:normal;font-weight:normal;font-stretch:normal;text-align:start;line-height:125%;writing-mode:lr-tb;text-anchor:start;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Arial Black" xml:space="preserve"><tspan y="303.36218" x="378.98828" id="tspan7619">Peyrepertuse</tspan></text>
+  <text id="text7621" y="310.36218" x="503.98828" style="font-size:12px;font-style:normal;font-variant:normal;font-weight:normal;font-stretch:normal;text-align:start;line-height:125%;writing-mode:lr-tb;text-anchor:start;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Arial Black" xml:space="preserve"><tspan y="310.36218" x="503.98828" id="tspan7623">Aguilar</tspan></text>
+  <text id="text7625" y="257.2157" x="480.9707" style="font-size:12px;font-style:normal;font-variant:normal;font-weight:normal;font-stretch:normal;text-align:start;line-height:125%;writing-mode:lr-tb;text-anchor:start;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Arial Black" xml:space="preserve"><tspan y="257.2157" x="480.9707" id="tspan7627">Villerouge</tspan><tspan id="tspan7629" y="272.2157" x="480.9707">Termenès</tspan></text>
+  <text id="text7631" y="87.215698" x="313.04688" style="font-size:12px;font-style:normal;font-variant:normal;font-weight:normal;font-stretch:normal;text-align:start;line-height:125%;writing-mode:lr-tb;text-anchor:start;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Arial Black" xml:space="preserve"><tspan y="87.215698" x="313.04688" id="tspan7633">Lastours</tspan></text>
+  <rect y="271.36218" x="293" height="8" width="8" id="rect7635" style="fill:#ff0000;fill-opacity:1;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.20000005;stroke-miterlimit:4;stroke-dasharray:none;stroke-dashoffset:0;stroke-opacity:1"></rect>
+  <text id="text7637" y="292.19226" x="233.82227" style="font-size:12px;font-style:normal;font-variant:normal;font-weight:normal;font-stretch:normal;text-align:start;line-height:125%;writing-mode:lr-tb;text-anchor:start;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Arial Black" xml:space="preserve"><tspan y="292.19226" x="233.82227" id="tspan7639">Rennes-le-château</tspan></text>
+  <rect y="167.76218" x="331.60001" height="8" width="8" id="rect7641" style="fill:#ff0000;fill-opacity:1;fill-rule:evenodd;stroke:#000000;stroke-width:1.20000005;stroke-miterlimit:4;stroke-dasharray:none;stroke-dashoffset:0;stroke-opacity:1"></rect>
+  <text id="text7643" y="166.20984" x="334.23828" style="font-size:12px;font-style:normal;font-variant:normal;font-weight:normal;font-stretch:normal;text-align:start;line-height:125%;writing-mode:lr-tb;text-anchor:start;fill:#000000;fill-opacity:1;stroke:none;stroke-width:1px;stroke-linecap:butt;stroke-linejoin:miter;stroke-opacity:1;font-family:Arial Black" xml:space="preserve"><tspan y="166.20984" x="334.23828" id="tspan7645">Cité de Carcassonne</tspan></text>
+</svg>

פילוסופיה/נוצרית/אבלר.md

@@ -0,0 +1,45 @@
+---
+title: אבלר
+description: 
+published: true
+date: 2024-02-14T15:03:29.377Z
+tags: 
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-02-14T14:53:42.663Z
+---
+
+![abelardo_ed_eloisa.jpg](/פילוסופיה/נוצרית/abelardo_ed_eloisa.jpg)
+^אבלר^ ^ואלואיז^
+
+# חייו
+[**פייר אבלר**](https://en.wikipedia.org/wiki/Peter_Abelard) (1079-1142) היה פילוסוף צרפתי מהמאה ה12. בזמנו של אבלר, הבכורים היו זוכים לכלל ירושת המשפחה, ושאר הבנים לא זכו לנחלה - מה שהשאיר להם שתי דרכים עיקריות להתפרנס: קריירה צבאית וקריירה דתית. אבלר בחר בקריירה צבאית תחילה, ובהמשך הסב מסלול והתחיל ללמוד, שם הצטיין. הוא לא נכנס תחילה לכנסייה, אלא עסק בבית-ספר בקתדרלה[^2] - המקדים של כנסיות[^1]. בלארד היה חד בצורה יוצאת דופן, תקף את מוריו בחריפות - והביא אליו את התלמידים, כבר בשנות ה20 בחייו. 
+
+לאבלר היה סיפור אהבה מפורסם במיוחד, עם אלואיז[^3]. אלואיז הייתה ממשפחת אצולה גבוהה בכמה דרגות מזו של אבלר. הוריה של אלואיז נפטרו, ודודה היה האפוטרופוס שלה. הוא זיהה את הפוטנציאל הלימודי שלה - אלואיז נודעה בתור האישה המלומדת ביותר בפריז - ולכן הזמין לה מורה בעל שם - אבלר. אלואיז נכנסה להיריון[^4], מה שעורר את חימתו של הדוד, שמעולם לא היה מקבל את אבלר כחתן בנסיבות אחרות. בעקבות הנורמות החברתיות בימי הביניים, השניים התחתנו - ואחרי זמן מה, נפרדו. אבלר ואלואיז טענו שבחרו להיפרד משום שנישואיהם נולדו מחטא. בימי הביניים, נהוג היה שזוגות נשואים נכנסו למנזר לאיזושהי תקופת ניסיון, ואחר כך החליטו אם להיות נזירים או לחיות חיי נישואין[^6]. מאחר והנצרות הקתולית אוסרת גירושין, חיי הנזירות - במיוחד לנשים - היוו פתח מילוט לנישואים לא רצויים.
+
+גרסתו של הדוד הרבה פחות סימפטית. הוא טוען שאבלר גבה כסף - ולא מעט - נהנה הנאות אחרות, גבה את הנדוניה של אלואיז, ושילח אותה למנזר כדי להנות עם בחורות אחרות. הדוד שלח לילה אחד לאבלר מספר בריונים - שסירסו אותו. בעקבות זאת, השניים נשארו במנזרים - והחליפו מכתבי אהבה במשך כל חייהם. בנם של השניים חי עם אלואיז. השניים אוחדו בקבורתם במנזר של אלואיז, שם הם עדיין קבורים.
+
+
+
+[^1]: בזמנו של קארל הגדול, התאפשר לכנסיות ללמד, כאשר כנסיות גדולות ומרכזיות מושכות את מיטב המורים.
+[^2]: כנסייה, אבל גדולה.
+[^3]: כה מפורסם, עד שתורגם ישירות לעברית מלטינית של ימי הביניים.
+[^4]: *ולא מרוח הקודש, אם שאלתם*
+[^6]: גם לא-נשואים נכנסו ככה למנזר.
+
+# הגותו
+
+## אחריות מוסרית
+אבלר היה טרוד בשאלת מידת האחריות של אדם על מעשיו[^7]. עמדתו של אבלר היא מהקיצוניות[^8] בתחום - והיא, אם אתה מתחרט לאחר עשיית המעשה, *אינך* אשם. הכוונה היא לא חרטה בפני שופט - אלא חרטה אמיתית בפני עצמו. עמדה זו נובעת מ[התפיסה האפלטונית](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון) אודות הפער בין הנפש לגוף, ועליונותה של הנפש על הגוף. אולם הנפש היא מהות האדם, אך הגוף לעיתים מצליח לכפות את עצמו על הנפש - ולהשתלט עליה ביצר רע. לכן, כאשר הלהט של הגוף יורד, הבעת החרטה של הנפש מאששת את עליונותה של האנושית על פני היצר - ופוטרת את האדם מאחריות. כל עוד האדם לא השתכנע שמעשיו הם מוסריים - הוא פטור מעונש.
+
+התפיסה הזו בעייתית, כמובן, ברמה הדתית והחינוכית. 
+
+
+[^7]: ר' גם: [מאמרו של פרנקפורט](/פילוסופיה/טבע/frankfurt_-_alternate_possibilities_and_moral_responsibility.pdf) על אחריות מוסרית
+[^8]: אבלר נודע במיוחד בתיאוריו הפלסטיים, שעזרו למשוך אליו קהל תלמידים.
+
+## [השילוש הקדוש](/פילוסופיה/נוצרית#השילוש-הקדוש)
+
+התפיסה הנוצרית מייחסת את כלל תארי האל - הטוב, הרחמים, וכו' - לאל עצמו, ולא לאף אחד מההיבטים שלו. לא הבן הוא טוב, אלא האל; לא האב הוא רחום, אלא האל; הייתה רתיעה גדולה לייחס תארים כאלו לפרצופים מסוימים של האל. אבלר הלך כנגד התפיסה הזו, וכן ייחס את התארים לפרצופים ממש, מה שעלה ברדיפתו, בפרט בידי [ברנאר מקלרבו](https://en.wikipedia.org/wiki/Peter_Abelard#Conflicts_with_Bernard_of_Clairvaux). יש האומרים כי בעקבות החוויה הזו, אבלר חזר בסוף ימיו בתשובה. 
+
+## ביחס ליהדות
+אבלר, כמו נוצרים רבים אחרים, הוציא פולמוס כנגד היהדות, בו דן נגד האיסלאם והיהדות - אך כתיבת הספר נקטעה מיד לפני שהציג את עמדותיו כנגד היהדות, לפני שחזר בתשובה. 

פילוסופיה/נוצרית/אוגוסטינוס.md

@@ -1,8 +1,8 @@
 ---
-title: אוגוסטינוס הקדוש
+title: אוגוסטינוס
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-31T15:13:31.524Z
+date: 2024-03-18T12:54:18.884Z
 tags: סמסטר א, פילוסופיה, קורסים כלליים, שנה ב, נצרות, אוגוסטינוס
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-01-03T14:06:51.689Z
@@ -10,44 +10,16 @@ dateCreated: 2024-01-03T14:06:51.689Z
 
 ![augustinus.jpeg](/פילוסופיה/נוצרית/augustinus.jpeg)
 
+# חייו
+[אוגוסטינוס](https://en.wikipedia.org/wiki/Augustine_of_Hippo) נולד ב354, בעיר איפו שבאלג'יר ממערב לטוניס. אמו הייתה נוצריה אדוקה, והאב היה פגאני[^32]. היחסים ביניהם היו גרועים, משום שאביו בגד לעיתים תכופות ואמו הייתה משכילה ממנו בהרבה. המשפחה נולדה למעמד בינוני-נמוך, ושאפה להתקדם בזכות לימודים. אביו של אוגוסטינוס הבין היטב שבנו מוכשר מאוד, ושזו הדרך להתקדם, ולכן השקיע את הכסף שברשותם בלימודיו של אוגוסטינוס - תחילה בעיר שבה נולד, ואחר כך בקרתגו. כך זכה אוגוסטינוס ללימודים אקדמיים רומים[^33]. אוגוסטינוס לוקח בקרתגו פילגש, ומתקדם בלימודיו - ונהפך למרצה לרטוריקה. מבחינה דתית, אוגוסטינוס נוטש לחלוטין את הנצרות, ומצטרף למניחאים - דת דואליסטית[^34]. אוגוסטינוס חי בקרב המניחאים כעשור, עד שזונח אותם ומתקרב לזרם הניאו-אפלטוני, מהצד הפגאני שלו[^35].
 
-# המתח בין דת לפילוסופיה
-הדתות השונות חלוקות בדעתן כיצד להתייחס לפילוסופיה. היחס הזה נחלק לשלושה זרמים:
-
-- שמרני
-כל מה שצריך נמצא בדת; עצם השאלות הפילוסופיות מובילות לכפירה.
-
-- מיסטי
-יש התגלות נוספת מעבר לדת המקובלת על כולם, שתכליתו להביא לנו את המפתח להבנת סודות הדת. ההסבר לא חייב להיות הגיוני לבני האדם[^27]. 
-
-- פילוסופי
-הפילוסופיה היא הכרח לאמונה דתית - והדת היא הכרח פילוסופי. אדם שאינו מגיע לאמונתו בכח השכל, אינו מאמין במלוא המובן
-הזרם הפילוסופי נחלק לשני זרמים:
-- - מסורתיים
-היכן שניתן, הפילוסופיה היא מקור האמת - אך היכן שהפילוסופיה כושלת, הדת יכולה להוסיף, כל אימת שאינה סותרת את הפילוסופיה. (למשל: העולם מתנהג ככה וככה משום שככה הסקתי, אבל הוא נברא בידי האל כמו שנגלה אלינו).
-- - קיצונים
-אין דרך להגיע אל האמת זולת הפילוסופיה; הדת היא תוצר של ההיקש האנושי, ואינה יכולה להיות אחרת.
+אוגוסטינוס נקרא מקרב הניאו-אפלטונים למילאנו, למוסד נחשב מאוד. אוגוסטינוס זוכה למינוי במילאנו כתוצר של משחק פוליטי בין הנוצרים לפגאנים, שבו הפגאנים מנצחים. תוך מספר שנים במילאנו, הוא מתקרב חזרה לנצרות, מסיבות שקשה לנו לדעת, אך עדיין ספקן לגביה - עד שחווה תגלות בכנסייה של אמברוזיוס - ונהפך נוצרי מאוד אדוק. אמו משדכת לו אישה עשירה, אשר במקומה הוא לוקח פילגש, ובסופו של דבר פורש מן הנשים לגמרי לחיי נזירות[^36], וכמורה. לבסוף, מתפנה משרת בישופ באיפו, ואנשי העיר בוחרים בו למלא את המשרה. לבסוף, פולשים שבטים ברברים לצפון אפריקה, ומטילים על איפו מצור - שבו כמעט בוודאות נהרג אוגוסטינוס, בידי הונדאלים, בשנת 430. 
 
 
-> **השמרנות** שוללת את עצם השאלות הקיומיות; **המיסטיקה** מקבלת את השאלות, אך התשובות אינן בהכרח לוגיות; **הפילוסופיה** דורשת תשובות לוגיות
-{.is-warning}
-
-|	שמרני				 			|	מיסטי					   												  |	פילוסופי	 מסורתי | פילוסופי קיצוני 			|
-|	---					 			|	---						 													  |	---					 | ---											  |
-|	אסור לשאול!				|	אפשר לשאול, התשובה דתית									  | הדת עונה על מה שהפילוסופיה לא יודעת 		 | הדת היא תוצר פילוסופי, וכפופה לפילוסופיה 									|
-| ר"שי, אשאריה[^29] |	אחוות סופיות, פלגים פרנציסקנים[^30], קבלה |		אוגוסטינוס | רמב"ם, איבן רושד[^31],	[דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט)			|
-^הטבלה^ ^הזו^ ^מיותרת^ ^-^ ^פשוט^ ^למדתי^ ^לעשות^ ^כאן^ ^טבלאות.^
-
-השמרנים, המיסטיקנים והאתאיסטים מסיקים שיש לדת אמרה כלשהי, שניתן לקבוע כנכונה או שגויה; המיסטיקנים והשמרנים חושבים שהיא אמיתית, והאתאיסטים חושבים שהיא שקרית[^28]. לעומתם, הפילוסופים קובעים את הדת כאמרה של המציאות.
-
-ניתן לראות שהמתח הזה בין הפילוסופיה לדת קיים בכל הדתות, והזרמים בין הדתות קוראים ומכירים אחד את השני.
-
-בנצרות, הזרם הדומיננטי הוא הזרם הפילוסופי המסורתי.
-
-# תפיסותיו אוגוסטינוס
+# הגותו
 
 ## ביחס לפילוסופיה
-אוגוסטינוס, מתוך, הזרם הזה, סבר ש:
+אוגוסטינוס, מתוך, [הזרם הפילוסופי המסורתי](/פילוסופיה/נוצרית/דת_ופילוסופיה), סבר ש:
 1. הפילוסופיה היא דרך טובה לגילוי ראשוני של האמת.
 2. הפילוסופיה לבדה לעולם לא תגלה את כל האמת[^37], ותוביל למבוי סתום; מהמבוי הזה ניתן לצאת רק בהתגלות דתית. ההתגלות הזו נותנת פריטי מידע שמאירים על כל השאר המציאות, העל-פילוסופית.
 
@@ -56,7 +28,7 @@ dateCreated: 2024-01-03T14:06:51.689Z
 
 אוגוסטינוס מציב קו חוצץ נוקשה בין ה**מאמינים** ל**כופרים**. הנצרות נסובה סביב השאלה - *האם ניתן לחצות את הפער הזה*? האם ניתן להציל את אלו הכופרים באל אחד, הפאגאנים, המאמינים באל-טבעי? נדמה כי אוגוסטינוס סבור כי לא כך הדבר: יש הנולדו בלתי-מאמינים, ששום רמה של חיים דתיים לא תשנה את דעתם[^39], ואחרים, גם בנסיבות כופרות לחלוטין, יימצאו את האמונה באל. לפי תפיסתו של אוגוסטינוס, שאלת האמונה בלתי-תלויה באורך החיים: המשקל של החיים הדתיים נסוב סביב האמונה.
 
-אוגוסטינוס ייחס לחוטאים חיים לא בגן העדן, ולא בגיהנום, אלא במדור בין-לבין - [הכור המצרף](https://en.wikipedia.org/wiki/Purgatory)[^41] - שם יוכלו לשפר את אמונותיהם בתהליך כואב ולעלות לבסוף לגן אדם[^40].
+אוגוסטינוס ייחס לחוטאים חיים לא בגן העדן, ולא בגיהנום, אלא במדור בין-לבין - [הכור המצרף](https://en.wikipedia.org/wiki/Purgatory)[^41] - שם יוכלו לשפר את אמונותיהם בתהליך כואב ולעלות לבסוף לגן עדן[^40].
 
 [^27]: הקבלה טוענת, למשל, שיש מערכת נוספת, מעל הטבע, שניתן להפעיל בקמעות ותפילות.
 [^28]: אפשר לומר שבלב כל אתיאיסט ישנו שמרן - שבעיני רוחו אל מסוים מאוד - שאותו הוא דוחה על סמך זאת. למעשה, יש הסכמות עמוקות בין 
@@ -67,10 +39,11 @@ dateCreated: 2024-01-03T14:06:51.689Z
 [^38]: העמדה הזו קיימת גם ביהדות ובאיסלאם (למשל: ר' יהודה הלוי), אבל מעולם לא הגיע שם למעמד דומיננטי. למרות זאת, התפיסה הזו השפיעה מאוד על כל שלוש הדתות.
 [^39]: אוריאל דה-קוסטה, בן זמנו של שפינוזה שחי חיים דתיים, טען שהרגיש כ"קוף בין הקופים" בעת כל פולחן דתי.
 [^40]: בנצרות יש רעיון של *מדורי גיהנום*, ההולכים ומתדרדרים. העליונים ביותר לא נוראים במיוחד, שמה מסתובבים אריסטו ואפלטון, והגרועים ביותר הם הסבל הנורא ביותר. (ר' גם: *הקומדיה האלוהית* של דנטה אליגרי).
+
 ## ביחס לפוליטיקה
 רומא [נכבשה בידי הגותים ב410](https://en.wikipedia.org/wiki/Sack_of_Rome_(410)). הכיבוש היה מכה קשה לרומאים - רומא לא נכבשה לפני כן מאז הקלטים, ב387 - 800 שנה לפני כן! רומא אולם משתקמת וממשיכה להתקיים לכמה עשורים, אך האירוע הזה מחזק את האליטה הפגאנית[^42] - שרואה בכיבוש גזירה בעקבות התנצרותה של האימפריה[^43].  
 
-בתגובה לאירועים האלו, אוגוסטינוס כותב את *עיר האלוהים*, שם מתאר את המתח בין *העיר הארצית* - המנוהלת על פי שיקולים ארציים - לעומת *עיר האלוהים* - שם האמת לא משתנה[^44]. העיר הארצית אמנם שואפת לעיר האלוהית, אך לעולם לא מגיעה אליה - ולכן יכולה להיחרב. מנגד, עירו של הנוצרי -  העיר הנצחית - תשרוד לעד. וכיצד נגיע לעיר הזו? אוגוסטינוס מציף מתח בין הדת לעיר, וכיוצא בזאת בין הדת לכנסייה: האם על הגורמים הדתיים, כמו האפיפיור, להתערב כדי לשאוף לעיר האלוהית, או שמא אסור לה להתערב ולהתערבב בשיקולים ארציים? 
+בתגובה לאירועים האלו, אוגוסטינוס כותב את *עיר האלוהים*[^45], שם מתאר את המתח בין *העיר הארצית* - המנוהלת על פי שיקולים ארציים - לעומת *עיר האלוהים* - שם האמת לא משתנה[^44]. העיר הארצית אמנם שואפת לעיר האלוהית, אך לעולם לא מגיעה אליה - ולכן יכולה להיחרב. מנגד, עירו של הנוצרי -  העיר הנצחית - תשרוד לעד. וכיצד נגיע לעיר הזו? אוגוסטינוס מציף מתח בין הדת לעיר, וכיוצא בזאת בין הדת לכנסייה: האם על הגורמים הדתיים, כמו האפיפיור, להתערב כדי לשאוף לעיר האלוהית, או שמא אסור לה להתערב ולהתערבב בשיקולים ארציים? 
 
 כיצד ראוי לבנות את המדינה - כאמצעי ליישם את הדת (תיאוקרטיה), או כדבר נפרד שיש להפרידו מהדת? השאלה הזו בעלת חשיבות מכרעת מאז אוגוסטינוס ועד היום.
 
@@ -80,17 +53,13 @@ dateCreated: 2024-01-03T14:06:51.689Z
 [^42]: האימפריה אולם נהפכה נוצרית אחרי קונסטנטינוס, אך עדיין היו נוכחים באליטות; נזירים תוקפניים במיוחד זכו להעלמת עין מהשלטונות.
 [^43]: "הנה נטשתם את האלים, והאלים הביאו לנו חורבן - כי נהפכתם לעם של *נבכים*".
 [^44]: ניכרת כאן השפעה אפלטונית עמוקה מאוד (ר' [פוליטאה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#העיר-האמיתית-כמשל-לצדק))
+[^45]: *באמת אחלה ספר*, אומר שלום, *אני ממליץ*.
 
 
-# חייו של אוגוסטינוס הקדוש
-[אוגוסטינוס](https://en.wikipedia.org/wiki/Augustine_of_Hippo) נולד ב354, בעיר איפו שבאלג'יר ממערב לטוניס. אמו הייתה נוצריה אדוקה, והאב היה פגאני[^32]. היחסים ביניהם היו גרועים, משום שאביו בגד לעיתים תכופות ואמו הייתה משכילה ממנו בהרבה. המשפחה נולדה למעמד בינוני-נמוך, ושאפה להתקדם בזכות לימודים. אביו של אוגוסטינוס הבין היטב שבנו מוכשר מאוד, ושזו הדרך להתקדם, ולכן השקיע את הכסף שברשותם בלימודיו של אוגוסטינוס - תחילה בעיר שבה נולד, ואחר כך בקרתגו. כך זכה אוגוסטינוס ללימודים אקדמיים רומים[^33]. אוגוסטינוס לוקח בקרתגו פילגש, ומתקדם בלימודיו - ונהפך למרצה לרטוריקה. מבחינה דתית, אוגוסטינוס נוטש לחלוטין את הנצרות, ומצטרף למניחאים - דת דואליסטית[^34]. אוגוסטינוס חי בקרב המניחאים כעשור, עד שזונח אותם ומתקרב לזרם הניאו-אפלטוני, מהצד הפגאני שלו[^35].
-
-אוגוסטינוס נקרא מקרב הניאו-אפלטונים למילאנו, למוסד נחשב מאוד. אוגוסטינוס זוכה למינוי במילאנו כתוצר של משחק פוליטי בין הנוצרים לפגאנים, שבו הפגאנים מנצחים. תוך מספר שנים במילאנו, הוא מתקרב חזרה לנצרות, מסיבות שקשה לנו לדעת, אך עדיין ספקן לגביה - עד שחווה תגלות בכנסייה של אמברוזיוס - ונהפך נוצרי מאוד אדוק. אמו משדכת לו אישה עשירה, אשר במקומה הוא לוקח פילגש, ובסופו של דבר פורש מן הנשים לגמרי לחיי נזירות[^36], וכמורה. לבסוף, מתפנה משרת בישופ באיפו, ואנשי העיר בוחרים בו למלא את המשרה. לבסוף, פולשים שבטים ברברים לצפון אפריקה, ומטילים על איפו מצור - שבו כמעט בוודאות נהרג אוגוסטינוס, בידי הונדאלים, בשנת 430. 
-
 
 [^32]: תצורה נפוצה באותה התקופה - נשים נטו להתנצר יותר. יש האמורים שזה נובע מיחס טוב יותר לנשים בנצרות, האוסרת ניאוף וגירושין.
 [^33]: לימודים רומים פגאניים, בניגוד לנצרות שלה שאפה אמו; משום שהאב החזיק את הכסף, הוא זה שקבע.
 [^34]: הדואליסטים - אלו שמאמינים בעולם טוב, ובעולם רע, הגיעו מאיראן - ולכן ניתן לומר ש"השטן נולד באיראן". המניחאים היו דת גדולה בתקופה ההיא - יריב ראוי לנצרות.
-[^35]: זרם שיסד פלוטינוס, שחי באיליה וכתב ביוונית. התפיסה דוגלת בכך שיש נוכחות אלוהית בכל מקום - יש אל ששופע מטובו על העולם, ונוכח בו כל הזמן - בדומה לתפיסות קבליות ששאבו ממנו השראה. חלק מהזרם הזה התנצר, וחלק נשאר פגאני.
+[^35]: זרם שיסד [פלוטינוס](https://en.wikipedia.org/wiki/Plotinus), שחי באיליה וכתב ביוונית. התפיסה דוגלת בכך שיש נוכחות אלוהית בכל מקום - יש אל ששופע מטובו על העולם, ונוכח בו כל הזמן - בדומה לתפיסות קבליות ששאבו ממנו השראה. חלק מהזרם הזה התנצר, וחלק נשאר פגאני. ר' גם [ניאופלאטוניזם](/פילוסופיה/נוצרית/אריגינה#ניאופלאטוניזם)
 [^36]: בנצרות רצה מחלוקת ארוכת שנים סביב חיי הפרישות: ישנם הטוענים שגם כמרים ובישופים יכולים לשאת נשים ואין בכך פסול, ואחרים שטוענים לטובת חיי הפרישות. אוגוסטינוס הטה את הכף לטובת הפרישות - והויכוח הוכרע עמוק בימי הביניים לטובת הפרישות.
 [^37]: מכאן צמח גם הזרם הספקני: היכן שהדת מתיימרת לספק את המוצא מהמבוי הסתום, הספקנות מקבלת עליה שאין מוצא, ושאיננו יודעים את האמת.

פילוסופיה/נוצרית/אוקהם.md

@@ -0,0 +1,36 @@
+---
+title: וויליאם מאוקאם
+description: 
+published: true
+date: 2024-03-13T15:33:49.721Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה נוצרית, ימי הביניים
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-03-13T14:25:39.649Z
+---
+
+![william_of_ockham.png](/פילוסופיה/נוצרית/william_of_ockham.png)
+
+# חיו
+[וויאליאם מאוקהאם](https://en.wikipedia.org/wiki/William_of_Ockham) (1287-1347) נולד באנגליה, והיה [פרנציסקני](/פילוסופיה/נוצרית/מסדרים#הפרנציסקנים), בדומה ל[דנס סקוט](/פילוסופיה/נוצרית/דונס). ב1324 הוא הואשם בכפירה, ונקרא למשפט אצל האפיפיור - שם [דומיניקנים](/פילוסופיה/נוצרית/מסדרים#הדומיניקנים), כמו גם פרנציסקנים שמרנים יותר, ועבר לאוויניון בצרפת - מושב האפיפיור באותם הימים - לצורך המשפט. 
+
+ב1327, פורץ ויכוח גדול בקרב הפרנציסקנים - בין אלו שדרשו עניות מוחלטת, וסירבו להחזיק רכוש אפילו בשם המסדר, לבין אלו הקיצוניים פחות שהתירו רכוש בשם הכנסייה.
+עמדת העניות המוחלטת מגיעה מתפיסה שהכסף הוא קדוש לחלוטין, באמונה שייעודו הוא לסייע לאלו שזקוקים - ולכן עצם זה שהוא עובר בידי מי שאינו זקוק לו זה חטא נורא. מכאן המשטמה שרכשו הפרנציסקנים לכנסייה, אותה הם תפסו כגוף מושחת ורקוב, ככפירה בייעודם כמשרתי העם. הויכוח הזה קיים עד היום, אם כי פחות מרכזי. מנגד, טענת האפיפיור הייתה שלכנסייה יש מטרות קדושות, שעל מנת לממש אותן היא זקוקה לעוצמה, להשפעה ולכסף - ולכן החזקתו לא רק שהיא מוצדקת, אלא הכרחית[^3]. עוד הוא טען, כי כנסייה חסרת כסף והשפעה נתונה לחלוטין לחסדיהם של בעלי האמצעים; כנסייה חזקה תוכל לעמוד בזכות עצמה. עד היום, הכנסייה מעורבת במימון של דברים הכרחיים לשיטתה, ומדינות קתוליות רבות מקנות לה תקציב[^2]. 
+
+אוקהאם התחבר ל[מישל דה סזן](https://en.wikipedia.org/wiki/Michael_of_Cesena), ראש המסדר הפרנציסקני, שדגל בעמדת העניות - וכתוצאה מכך האפיפיור (שהחזיק רכוש רב בשם הכנסייה, ונתפס בעיניי הפרנציסקנים ככופר[^1]). עד לאותה נקודה, המשפט היה לטובתו - וסביר שהיה יוצא במשפט קל. אולם, בעקבות זאת, האפיפיור נטה נגדו והתכוון לשפוט אותו לחומרה. אוקהאם, שסבר כי השופט כופר, ברח ל[לואי הרביעי](https://en.wikipedia.org/wiki/Louis_IV,_Holy_Roman_Emperor) - קיסר גרמניה ואדם רב עוצמה והשפעה. 
+
+# הגותו
+## ביחס לפוליטיקה
+אוקהאם פיתח עמדה חדשה ביחס ל[קשר בין דת למדינה של אוגוסטינוס](/פילוסופיה/נוצרית/אוגוסטינוס#ביחס-לפוליטיקה). היחס הזה, כאמור, הוא הפוך: גם היום, מדינות מופרדות מן הדת (דוגמת טורקיה וארצות הברית) נתונות להשפעה אדירה מהדת; מנגד, מדינות ללא הפרדה (כמו דנמרק ואנגליה) חילוניות כמעט לחלוטין. אוקאם סבר כי על המדינה לפקח על הדת - ולשמר את טוהר לבביהם. על גביו, לותר ביקש לתת למדינה את הסמכות על זהותה הדתית של המדינה: אם השליט, למשל, נהיה פרוטסנטי, העם נהיה פרוטסנטי איתו[^4]. [שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה) לקח את זה רחוק יותר - הדת צריכה לשמש כלי בידי המדינה בכדי לחנך את האזרחים - במיוחד האזרחים הבורים[^5]. זאת בניגוד לעמדה שמרמז לה אוגוסטינוס, לפיה הדת צריכה להכווין את המדינה לעבר ה*עיר האלוהית*[^6]. את העמדה הזו לקח רחוק יותר יורשו של לותר, קלווין[^8] - שהקים בז'נבה תיאוקרטיה דתית קיצונית, באמונה שהכנסייה צריכה לפקח על *הכל*[^7]. את הויכוח הלוהט הזה כולו הצית אוקאם; עד אז אוגוסטינוס היה די מובן מאליו. 
+
+## ביחס למדע
+אוקאם סבר שכשאנו מייצרים מדע, אנחנו מייצרים שפה משותפת שעוזרת לנו להסביר את העולם - אך לא להגיע לאמת. זאת בניגוד ל[אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון#נצחיות-הנפש) או ל[אקווינוס](/פילוסופיה/נוצרית/אקווינוס#העולם-הבא), שסברו כי כשאנו מייצרים מדע, אנחנו מתחברים לגוף ידע נצחי - כמו האידאות האפלטוניות - ומתחילים להבין את המציאות כשלעצמה, את הכוח שמנהל את העולם. היכן שאפלטון ויורשיו הרבים מזהים מדע עם האמת, אקווינוס מציג אותו ככלי יחסי[^9]: לשיטתו, המדע הוא המצאה אנושית, ולא חלק מאמת לאמיתה. באופן מוזר, התפיסה הזו מסתדרת עם תפיסות דתיות שמרניות: אם המדע לא אומר כלום, כל אחד יכול להאמין בכל דבר: דבר השם מקבל קדימות על המדע חסר השחר. מנגד, אם נזהה בין מדע לאמת, הוא עלול להגיע לסתירה עם הדת, ומשם המתח ביניהן. האם עמדות כאלו יצרו את החילון - או התנגדו לו יותר מכולן? זוהי שאלה טובה, ויש עליה ויכוח עז עד היום.
+
+[^1]: זהו אירוע נדיר וקיצוני - אך גם היום מעמדו של האפיפיור הוא נקודה בעייתית: 2\3 מכל הנוצרים הם קתולים, ובראש המערכת כולה עומד אדם אחד. האם הוא יכול להיות כופר? מה אם הוא טועה?
+[^2]: צרפת הייתה הראשונה לנתק את הקשר הזה, ב1905. בשאר אירופה, הכנסייה מקבלת תשלום מכספי האזרחים - אם כי בחלקן ניתן לסרב לשלם לה.
+[^3]: העמדה נובעת גם מכך שאנשים שעוסקים בסכומים גדולים של כסף צריכים להתפרנס היטב, כדי לא להתפתות לקחת שוחד\לגנוב - פקיד עם משכורת עלובה שעוסק בסכומי עתק יתפתה לגנוב הרבה יותר מפקיד שמרוויח היטב - כי אז, למה שיסתבך? זהו אחד הנימוקים לטובת שכר גבוה של בכירים גם היום - כמו הרמטכ"ל, נשיאת בית המשפט וכדומה.
+[^4]: במדינה בעיני רוחו, אנשי הממשל אינם חלק מן המסדר הדתי - הכנסייה או מסדר כזה או אחר - אך הם אנשים דתיים; קרי, "דתיים אבל לא רבנים".
+[^5]: אנשי הדת שאותם תמנה המדינה צריכים להיות עם מעט מאוד להט דתי, כך שלא יתפתו להשליט את תפיסתם שלהם על האזרחים; למעשה, הכוונה היא לדת ליברלית, ולא שמרנית.
+[^6]: אוגוסטינוס, בהיותו מרכזי ועמום משהו, התפרשן לאינספור כיוונים, וקשה לדעת מה עמדתו המדויקת בנושא.
+[^7]: *איראן של לפני 10 שנים הייתה מופת של פלורליזם בהשוואה*, אומר שלום, ומדגים: *כמו שברוסיה של סטאלין אם היית לוחש לאשתך במיטה, **אני חושב שסטאלין הוא אידיוט**, ומחר בבוקר סטאלין ידע מזה ותמצא את עצמך בסיביר, כך בז'נבה אם תלחש לאשתך, **קראתי אתמול את אקווינוס וואללה, אני מתלבט - אולי אהיה קתולי**, המדינה תיישר אותך*.
+[^8]: לאור תפיסתם הקיצונית, הקלוויניסטים נרדפו בכל רחבי אירופה, ולכן היגרו לארצות הברית בכמויות - ומשפיעים מאוד על האתוס האמריקני.
+[^9]: זוהי תפיסה חדשה בפירוש: הוא נוכחת במיוחד היום בזרמים רבים, כמו ה[פוזיטיביזם הלוגי](/פילוסופיה/לשון/פוזיטיבים).

פילוסופיה/נוצרית/אנסלם.md

@@ -0,0 +1,52 @@
+---
+title: אנסלם
+description: ההוכחה האונתולוגית לקיום האל
+published: true
+date: 2024-02-21T14:17:23.813Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, נצרות, פילוסופיה נוצרית, אנסלם, ימי הביניים
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-02-07T15:06:27.156Z
+---
+
+![anselm.jpg](/פילוסופיה/נוצרית/anselm.jpg)
+
+# חייו
+[**אנסלם מקאנטרבורי**](https://en.wikipedia.org/wiki/Anselm_of_Canterbury) (1033-1109) הוא ממציא [ההוכחה האונתולוגית לקיום האל](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות#ההוכחה-האונטולוגית-היגיון-חמישי). ישנן הוכחות מטאפיזיות, הוכחות פיזיקליות, ואת ההוכחה האונתולוגית. מנהג של ההוגים הנוצרים היה לפתוח את כתביהם בהוכחה כזו או אחרת לקיום האל, ומכאן חשיבותן. 
+
+# הוכחות לקיום האל
+## פיזיקלית
+
+ההוכחות הפיזיקליות הן הגרועות ביותר. הן מתחילות בכך שיש את כדור הארץ[^1], והכוכבים, כפי שהאמינו, מסתובבים סביבו. בימי הביניים, חוק המשיכה אינו היה לפי מסה, כפי שאנו מבינים היום, אלא תמיד כלפי מרכז כדור הארץ. בימי הביניים האמינו כי הכוכבים נותרים תלויים בשמיים משום שהם תלויים על גלגלים[^2] (שבע עד כמה עשרות), ומוחזקים בידי ספרות מחומר שקוף. הכוכבים הרחוקים ביותר נחשבו כולם ליושבים על אותו הגלגל הרחוק ביותר. 
+
+בהיותם בורים לחוק האינרציה, בימי הביניים סברו כי משהו צריך להניע את הגלגלים האלה - משהו בהכרח אינסופי ובלתי נדלה. כלומר, כדי שהגלגלים ינועו, צריכים עצם בלתי-חומרי - משום שחומר הוא עם כוח מוגבל, בהיותו סופי - שיזיז אותם באופן מתמיד. זו ההוכחה לקיום האל. התפיסה הזו נשחקה בהדרגה במודלים שהלכו והשתכללו כדי להסביר יותר ויותר תצפיות, עד שהגיעו גלילאו וקופרניקוס וגילו שאם מציבים דווקא את השמש במרכז - העיגולים מסתדרים. כך קורסת תפיסת העולם האריסטותלית הזו, ומוחלפת בחלוף הזמן בזו של ניוטון. 
+
+
+[^1]: שבניגוד לסטריאוטיפ ידעו שהוא עגול כבר מהעת העתיקה המאוחרת, ואפילו ידעו את גודול.
+[^2]: הם ייחסו גלגלים שונים וכמות שונה מכיוון שראו שלא כל הכוכבים זזים באותו הקצב
+
+## מטאפיזית
+
+ההוכחה קובעת כי, מבחינה לוגית, הדברים בעולם מתחלקים לשלוש קבוצות: 
+
+- **דברים הכרחיים**
+דבר אשר, מעצם הגדרתו, הוא חייב להיות קיים.
+
+- **דברים נמנעים**
+דבר אשר מעצם הגדרתו, אינו יכול להיות קיים. זה ההסבר של ההוגים כבר מסוף ימי הביניים ודרך העת החדשה המאוחרת בהמשך לכך שהאל אינו יכול לעשות את הנמנע (ללבוש גוף, להתאבד, וכו'). ביכולתי לקבוע מראש על דברים אלו שאינם קיימים (כמו: משולש מרובע), מבלי לבדוק.
+
+- **דברים אפשריים**
+דבר אשר אין די בעצם הגדרתו לכונן או לשלול את קיומו. דברים אלו מתקיימים מסיבות מסוימות ויכולים להתקיים או לא להתקיים. העולם הוא כזה, בהיותו מורכב מאותם דברים אפשריים, והוא צריך סיבה חיצונית כלשהי - דבר הכרחי - כדי להתקיים[^3].
+
+
+[^3]: את ההוכחה הזו המציא איבן-סינה, ומשם היא התגלגלה גם לכתבים הנוצרים והיהודים. היא הופרכה על ידי אלרזאלי (1111) תחילה ועל ידי יום וקאנט אחר כך, בכך שטענו כי התפיסה הזו נובעת מתפיסה חושית, שאינה בעלת תוקף מוחלט (מי אמר שיש לי חושים? שהם לא משקרים? שאנחנו לא חלום של פרפר מסטול, וכו').
+
+## אונתולוגית
+יתרונה של הוכחה זו היא שאינה קשורה לא בפיזיקה ולא במטאפיזיקה - אלא רק בפסיכולוגיה האנושית. מכאן חיבתם של רבים בעת החדשה, לרבות [דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט), להוכחה זו.
+
+אנסלם מתאר כיצד לא הסתפק בהוכחות הקודמות, והתפלל וצם ימים שלמים בתחנונים לאל כדי שיישלח לו הוכחה חדשה לקיומו. ההוכחה היא שבכל אדם ישנה תודעה של שלמות - וזו מגיעה מאלוהים, שהוא השלם ביותר. כאשר אנו שואפים לשלמות, זאת משום שיש בנו מושג של דבר שלם, טהור וזך לגמרי - שחייב להגיע מאיפושהו. בהינתן שהאדם אינו מושלם, ולכן לא יכול להגות את הרעיון הזה בעצמו, המקור חייב להיות אלוהים.
+
+> ר' להמחשה: [משל הפיצה](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות#fn23)
+{.is-success}
+
+### ביקורת 
+הביקורת כנגד גישה זו היא שעצם הגדרת האל שונה מאוד בן ההוגים והתפיסות: הפילוסופים בכלל והדתיים בפרט חוקרים את המציאות מבלי להניח קיומה של ישות על-טבעית, ומתוך החקירה הזו מגיעים לאיזשהו רובד עליון, אותו הם מכנים *האל*. לפיכך, בהתאם לתפיסתם, *האל* שונה בין כל הוגה: [האל של שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה#אלוהים) ודאי אינו האל של אנסלם, או של הרמב"ם, או של התנ"ך.

פילוסופיה/נוצרית/אקווינוס.md

@@ -0,0 +1,89 @@
+---
+title: תומס אקווינוס
+description: 
+published: true
+date: 2024-03-18T14:54:10.084Z
+tags: 
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-02-21T15:45:07.224Z
+---
+
+
+![aquinas.jpg](/פילוסופיה/נוצרית/aquinas.jpg)
+
+# חייו
+
+[**תומס אקווינוס**](https://en.wikipedia.org/wiki/Thomas_Aquinas) (1225-1274) חי באיטליה כבן הלא-בכור למשפחה של אצילים, שתמכו בקיסר פרדריך השני. משפחתו ייעדה אותו לחיי דת,  לשמש כראש מסדר מפורסם באיזור. משפחתו שלטה במנזר זה, וייעדה אותו לשמחתו להוביל את המנזר. אולם בהמשך, לאור פיצול בין האפיפיור לקיסר, משפחתו תמכה בקיסר - אך אקווינוס ברח לנאפולי והתחבר ל[דומיניקנים](/פילוסופיה/נוצרית/מסדרים#הדומיניקנים). אחיו ניסו נואשות להניא אותו מחיים אלה - בכך שניסו לפתות אותו בנשים - וכשסירב לאחרונה, חווה התגלות. משהבינו שלא יצליחו לשנות את דעתו, דאגו לו אחיו למקום מקלט, שם החל להרצות לדומיניקנים - אחד המרצים הצעירים ביותר במסדר.
+
+אקווינוס נפטר בגיל צעיר, אך כתב המון - עשרות רבות של ספרים על אריסטו, על תיאולוגיה, ועל נושאים רבים אחרים. הוא הושפע מאוד מאריסטו, איבן רושד והרמב"ם[^1] - אותו הוא מצטט ומזכיר מאות רבות של פעמים. 
+
+אקווינוס הוא אחד ההוגים המרכזיים בנצרות בכלל ובימי הביניים בפרט. מסיבה זו, הרמב"ם משפיע עד עצם היום הזה השפעה עמוקה על הנצרות, ובמיוחד הנצרות הקתולית.
+
+# הגותו
+
+## האנלוגיות
+שאלה גדולה בתיאולוגיה היא כיצד להבין את תארי האל. הרמב"ם טוען כי לא ניתן לדעת על האל שום דבר, וכי כל דבר שניתן לדעת על האל הוא אחד משני סוגים - מה האל עושה, ומה אינו עושה - אך לא לדעת דבר חיובי על האל עצמו. כשאני אומר שהאל הוא יודע, אני אומר שאינו טיפש - לא שאני יודע איזה מין ידיעה *כן* נוכחת בו. ידיעה, למשל, הוא מוגבלת במהותה - אנחנו לא יכולים לדעת הכל. הידיעה האלוהית, מנגד, היא אינסופית - שונה לגמרי - ולכן איננו יכולים לייחס לו *ידיעה* כמו שאנחנו מכירים.
+
+התפיסה הזו מבדילה את האל מאוד מהאנושות - אין לו ממש תואר, או מקום, או ידיעה. למשל, שהאל יכול לדעת מה נעשה בעתיד עוד לפני שהחלטנו אותו ומבלי שיקבע אותו וישלוט עליו - משום שידיעתו היא שונה לגמרי מהסוג שאנחנו מבינים.
+
+אקווינוס יוצא נגד הרמב"ם, בטענה שהאל בה רחוק מדי. הוא מייחס את התארים של האל כ**אנלוגיה** - חלקם החיובי של התארים שלנו, עד אינסוף, מבלי חלקיהם השליליים. הידיעה האלוהית, לשיטתו, היא היכרות עם הדברים, עד אינסוף, מבלי המגבלות של הידיעה האנושית. 
+
+
+[^1]: אשר תורגמו לערבית, [כפי שראינו](/פילוסופיה/נוצרית/מערב).
+
+## המוסר הטבעי
+*האם יש מעשים שהם נכונים ללא תלות בחברה כזו או אחרת*? זוהי שאלה קלאסית בפוליטיקה ובדת. [אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון) מציג אותה לראשונה ב[פוליטאה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה), שם הוא מציג את המדינה הטובה ביותר[^2], על בסיס **המוסר הטבעי**, ככזו שהקשר הוא ישיר בין הפרט למדינה - המדינה מחנכת את היחיד ומייעדת אותו לתרום בצורה מסוימת. התפיסה האפלטונית קובעת מוסר זה כמוחלט - וככל שחברה נתונה חוטאת ממנו, היא רחוקה יותר מהחברה האידאלית, מהמוסר ומהאמת.
+
+
+לעומת העמדה הזו, ניצבת עמדת ה[**מוסר היחסי**](/פילוסופיה/אתיקה#שיעור-3-יחסיות-מוסרית), שטוענת כי ישנם "גבולות גזרה"[^4] מוסריים טבעיים, אך בתוך הטווח הזה יש בחירה וגוונים שונים של מוסר, שווים בערכם. אריסטו הגה את העמדה הזו, מתוך אמונה כי בבסיס חברה מוסרית עומדים מבנים בסיסיים - כמו התא המשפחתי - שממנה נובעים גוונים שונים של מוסר, שאין לפרק. בכל חברה או תא חברתי, ישנם הרבה סוגים של מוסר, עם ערכים וציווים שונים - שווי ערך[^3].
+
+ולבסוף, ישנה העמדה שאין מוסר כלל - כפי שהעלה אלפטון בפי [קאליקלס](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/גורגיאס#קאליקלס-הצדק-הטבעי), וכפי שטען [דה-סאד](https://en.wikipedia.org/wiki/Marquis_de_Sade)[^5] 
+למשל, בצרפת של המאה ה18-19, עלתה ההברקה לשלב בין פילוסופיה לפורנוגרפיה - בניסיון להצדיק את הפורנוגרפיה ולהקל על רגשות לאשמה באמצעות פילוסופיה מתירנית. התנועה הזו הייתה להיט, ששיאה ברוזן [דה-סאד](https://en.wikipedia.org/wiki/Marquis_de_Sade). שניהם טענו שהמוסר הוא הבנייה של החלשים, בכדי לדכא את החזקים ("פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים") 
+
+
+> בתמצית - אפלטון מייחס את המוסר לפרט, אריסטו - לכלל, ואחרים - שוללים אותו לגמרי.
+{.is-info}
+
+אקווינוס טוען שהמוסר הוא **נימוסי** - שהוא למעשה שדרוג של המוסר הטבעי. המוסר הנימוסי הוא זה שמאפשר, על בסיס החוק הטבעי, לחברה להתנהל כיאות: דברים כמו תשלומים, חוזים, ונורמות חברתיות, שבמוסר הטבעי היו נתונים לויכוחים ולחיכוחים[^6]. ועל שני אלו חולש **המוסר האלוהי** - שממנו ניתן לגזור הן את המוסר הנימוסי והן את המוסר הטבעי. זוהי תשובה לדילמת [אאותיפרון](/פילוסופיה/אתיקה#תיאוריית-הציווי-האלוהי) - האם ישנו מוסר נבדל, שממנו קובע האל את המוסר, או שהמוסר או מה שהאל אומר.
+
+> האם אהובה היא החסידות מפני שחסידות היא, או מפני שהיא אהובה, על כן היא חסידות?
+
+כלומר, לפי תומס, המוסר הטבעי משותף לאנושות ולא נובע מהציווי האלוהי. מן המוסר המשותף הזה האדם מבין, בכוחות עצמו את המוסר הנימוסי ואת המוסר האלוהי - ואלו שיזכו להארה אלוהית יגלו כי הציווים שלו הם לאור המוסר הטבעי: האל מצווה את מה שנכון במוסר הטבעי[^7] (שאותו ברא יחד עם האדם). העמדה הזו מבטאת עליונות של המוסר על פני הדת, אך מאפשרת לדת לבטא את המוסר כיאות.
+
+השלכה מעניינת מהתפיסה של אקווינוס היא שישנם מקרים חריגים בהם המוסר הטבעי יגבור על המוסר האלוהי. זהו דיון שאריסטו מציף בספר החמישי באתיקה - על המתח בין *דין* ל*יושר*. כלומר, לכל חוק ישנה הוראה בפועל, ורוח כלשהי שהוא מנסה למלא - וכל חוק, במקרה קיצון, ייכשל לפעמים למלא את רוחו, ושם עלינו להפעיל שיקול דעת - לפעמים מנוגד לחוק - בכדי ליישם את רוח החוק, את מה שהוא מנסה למלא[^8]. תפיסות מוסר טבעי, כמו תפיסה זו ותפיסתו של אפלטון, יבקשו לחנך את האנשים למוסר ששואף מעל החוק, ולא רק להגביל את האזרחים לחוק - משום שבמצב כזה, תמיד יהיו אלו שיחפשו את הפרצות בחוק, או שיבצעו אותו רק כדי לצאת מידי חובה. 
+
+לעומתו של אקווינוס, הוגים אחרים - כמו [דנס סקוט](/פילוסופיה/נוצרית/דונס), טוענים שהמוסר האלוהי הוא זה שגובר - והמוסר האנושי הוא בסך הכל אשליה, הבניה אנושית חסרת פשר; אנחנו חושבים שיש לנו חזקה על המוסר, אבל מה שמוסרי הוא מה שהאל אומר; זוהי [תיאוריית הציווי האלוהי](/פילוסופיה/אתיקה#שיעור-1-תיאוריית-הציווי-האלוהי). תפיסות כאלו שוללות לגמרי את שיקול הדעת ביחס לחוק: החוק הוא מוחלט והפרתו היא בלתי מוסרית. גם תפיסות פוסט-מודרניסטיות, כמו של פוקו ודה-סאד, דורשות למלא את החוק כלשונו - משום שמאמינות שאין מוסר אמיתי, ושהמוסר הוא רק כינון יחסי כוחות בחברה שמאפשרים לנו לחיות יחד; לכן, הפרתם תביא לקריסת החברה ויש לקיים אותם מסיבה זו - ולא משום שהם מה ש'אמיתי'. 
+
+
+החיבור הזה בין שמרנות דתית לאתיאזם הניבה את שאלת המתח בין המוסר לדת. כיום, המוסר מוגדר כליברלי, והדת כשמרנית - מה שמעלה חיכוכים ביניהם. הדיכוטומיה הזו לא קיימת בימי הביניים, שם הדת נתפסה כפילוסופית, והמוסר כשמרני - מה שפוטר אותנו ממתחים כאלה. שאלות מוסריות ושאלות דתיות נדונו אז בנפרד לחלוטין, והקשר ביניהם נובע מצמצום עכשווי של המוסר והדת. החיבור ביניהם בימי הביניים נובע משמרנותו של המוסר וקדמתה הפילוסופית של הדת - וזו גם הסיבה שהמוסר קדם לדת, והחיבור ביניהם היה טבעי. 
+
+
+
+[^2]: המדינה האלפטונית מורכבת מיחידים, אותם היא מגדלת ומחנכת במנותק ממשפחותיהם הגרעיניות - קשר ישיר בין הפרט למדינה. זאת כדי למנוע חוסר שוויון הנובע מתאים משפחתיים, ולחנך את כל אדם לפי יכולתו - כך שיתרום למדינה ככל האפשר (אם כי מדינה זו אינה שוויונית). בתמצית, אין "מוסר" בכלל, רק "מוסר" מוכר ו"מוסר" לא מוכר - כמו נימוסים.
+
+[^3]: היוונים הקדמונים, למשל, כשהגיעו להודו בימי מוקדון, נחרדו לגלות שההודים שורפים את מתיהם. המוסר היווני קבע כי קבורה ראויה היא באדמה, בעוד שבהודו, שם האמינו בשחרור הנפש מהגוף, נחרדו מהרעיון של קבורה באדמה ככליאה של הנפש.
+
+[^4]: ואת גבולות הגזרה האלו אפשר למתוח די רחוק, אומר הרמב"ם, אל אף שתומך ככלל בעמדה האריסטותלית.
+[^5]: שמשמו נגזר המושג [*סדיזם*](https://www.etymonline.com/word/sadist).
+[^6]: למשל, בנישואי קליאופטרה וקיסר - ברומא היה נהוג, עם לידת הילד, שישנו טקס קבלה שבו האב יכול להכיר או לא להכיר בילד.
+[^7]: דוגמה של שלום מאתר מחזירים בתשובה קתוליים: כל ילד קטן וכל ילדה קטנה רוצים נישואים קתוליים - הילד הוא נסיך שמחפש נסיכה והם רוצים להישאר יחד לנצח. רק מאוחר יותר, כש"מבלבלים להם את המוח" עם תיאוריות מגדר ושטויות שכאלה, הם סוטים מהדרך הזו. משום שזה מה שכל הילדים הקטנים רוצים - האל מצווה נישואים קתוליים.
+[^8]: דוגמה ספציפית להדהים של שלום - בין בני זוג, הגמרא אוסר קיום יחסים במחזור החודשי ובשבוע שאחריו - במטרה לכונן מתח מיני בריא בין בני הזוג, שיוביל לזוגיות טובה. אולם, מה אם אדם חוזר בתשובה אחרי שנים רבות עם אשתו, שלא מוכנה להתפשר בנושא זה? הרי שבמצב כזה, ציות לחוק כלשונו יפר את הרוח שלו, בכך שיפגע ביחסים בין בני הזוג.
+
+## העולם הבא
+[אפלטון טוען](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון#נצחיות-הנפש) שהנפש היא עצם, ולכן קודמת לגוף ושורדת את הגוף. הוא האמין שהן השכל והן הרגש הם חלקים מן הנפש, אשר יודעת מראש את כל מה שיש לדעת, ושהלמידה היא בעצם היזכרות במה שהנפש יודעת עוד מקודם.
+
+לעומתו, אריסטו טוען ב[מטאפיזיקה](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה) שהמציאות כולה מורכבת מ[עצמים](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#מהו-העצם-חומר-צורה-תרכובת), תרכובת של [חומר](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#העצם-חומר) ו[צורה](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#העצם-צורה). החומר הוא המצע הגולמי, הבלתי מסוים, והצורה היא התבנית שתטווה איך הוא משתמש. לשיטתו, כאשר החומר משתנה, הצורה נעלמת. 
+
+> כשמוצי החתול רק היה תא בודד, הוא היה רק חומר; בחומר הזה טמונה התבנית והפוטנציאל של מוצי החתול הגדול והבריון - ואם התנאים יתממשו כמו שצריך, החומר הגולמי יגדל למוצי החתול, שליט כל הפחים בבניין 72. כשמוצי, לא עלינו, ילך לעולמו, בפי רקס הרשע, החומר שלו **ישתנה**, והצורה שלו **תיכחד**.
+
+ב*על הנפש*, אריסטו מייחד את האדם בנוכחותו של השכל, אותו הוא מחלק לשני חלקים - החלק המעשי, שטרוד במלאכות, והחלק העיוני - שטרוד רק בידיעות תיאורטיות[^9]. אריסטו קובע[^10] כי ניתן להתעלות על המצב הטבעי (כליית הנפש) על ידי רכישת ידיעות תיאורטיות נצחיות - ובכך להפוך את אותה הידיעה, כפי שהיא במציאות, לחלק מהנפש שלו - וכשם שהאמת באותה ידיעה היא נצחית, משהו בנפשו שלו נהפך לנצחי. 
+
+
+ההשלכות של הגישה הזו קשות מאוד: רק החכמים זוכים לעולם הבא, לחיים לאחר המוות - והשאר כלים. זאת בניגוד לאפלטון, ולאוגוסטינוס בעקבותיו, שסבורים שהנפש שורדת את המוות. אולם, איבן רושד טוען לאור אריסטו, לא ייתכן ששני אנשים שמבינים את אותן האמיתות ישרדו את המוות באופן שונה. הוא תופס את הנפש כמראה של ידיעות נשגבות שאדם רוכש במהלך חייו, וכשהגוף כלה - המראה נשברת, והנפש נעלמת אף היא; מה ששורד הן האמיתות שקדמו לאדם, ואלו שישארו אחריו[^11], משום שאין דבר שמייחד כל אדם ואדם - ותצרף הידיעות ששרדנו אובד[^12]. 
+
+לעומת איבן-רושד, אקווינוס מציע פרשנות אחרת לאריסטו. ישנו הבדל בין הפוטנציאל (*דונאמיס*) של תינוק קטן שלא יודע כלום לעומת כלב, או טוש. כולם לא יודעים כלום, אבל לתינוק יוכל לדעת בעתיד המון דברים - הרי אפלטון ואריסטו היו תינוקות קטנים שלא יודעים כלום - והטוש או הכלב לא. אקווינוס סבור שהפוטנציאל הזה נובע מכך שיש ידיעות נצחיות, שהנפש נולדת איתן; הנפש עצמה אינה נצחית, אבל הידיעות שאיתן הוא נולדת הן כן - ולכן היא שורדת: בזכות הפוטנציאל הטמון בה לדעת.
+
+[^9]: ידיעות תיאורטיות, כמו מתמטיקה ולוגיקה, יושבות על התפר.
+[^10]: בשלושה משפטים סתומים ביוונית עתיקה, בחתימת *על הנפש*.
+[^11]: יש כאלו הסבורים כי אקווינוס ואיבד-רושד חלוקים כי לאקווינוס היה תרגום מוצלח יותר של אריסטו - וזה של איבן-רושד היה משובש יותר, והוביל לאי-הבנות.
+[^12]: התפיסה הזו השפיעה מאוד על היהדות והנצרות, אך פחות מהאיסלאם - משום שבמאות ה12-13, העולם האינטילקטואלי האיסלאמי, שעד לאותה נקודה הוביל על הנוצרי והיהודי, קרס - ונשאר פחות מפותח עד עצם היום הזה; לאיבן-רושד לא קם יורש.

פילוסופיה/נוצרית/אריגנה.md

@@ -0,0 +1,31 @@
+---
+title: סקוט אריגנה
+description: 
+published: true
+date: 2024-02-07T15:30:18.832Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה נוצרית, ימי הביניים, סקוט אוריגנה
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-02-07T14:38:49.130Z
+---
+
+![eurigene.jpg](/פילוסופיה/נוצרית/eurigene.jpg)
+
+[**סקוט אריגנה**](https://en.wikipedia.org/wiki/John_Scotus_Eriugena) (800-870) היה משכיל אירי[^1] אשר, איכשהו, דיבר יוונית - והכיר הרבה חומר שאיש אינו ידע בסביבתו. אוריגינה היה נזיר באירלנד - אשר אינה נפגעה מקריסת האימפריה הרומית. משום שלא נשטפה בגרמנים כמו שאר אירופה, אירלנד נהפכה למעין אי של שקט[^2], ומרכז אינטלקטואלי בולט. 
+
+עם כיבושי קארל הגדול, ששטף מקטלוניה עד רומא בסופו של דבר, הוא מחייה את התרבות הקלאסית הלטינית ומגבש את הנצרות בכדי לגבש את האימפריה. בניו של קארל הגדול ממשיכים במשימה זו, ובכדי להחיות את התרבות הרומית הם מזמנים משכילים רבים - לרבות אריוגנה.
+
+[^1]: את אירלנד ניצר פטריק הקדוש, הבולט שם עד היום, התנצרות איטית עם תחילת התנצרות האימפריה, במאה ה4-5.
+[^2]: אירלנד אפילו קיבלה בתקופה מסוימת תשלומי מס מן האנגלים
+
+# הגות
+## ניאופלאטוניזם
+הגותו של אריוגנה הייתה ניאו-אפלטונית, בדומה לקונסטנטינוס שהושפע מהם. התפיסה האריסטותלית מנתקת את האלוהים מן העולם; האל הוא הסיבה הראשונית, אך לא נוכח בעולם. לעומתה ייסד [פלוטינוס](https://en.wikipedia.org/wiki/Plotinus) (200-270) את התפיסה הניאו-אפלטונית, שקובעת כי האל שופע את עצמו לתוך העולם ובכך נוצרת המציאות - מתוך אותו השפע האלוהי. אריגנה החזיק אף הוא בתפיסה הזו, לפיה בכל דבר בעולם - בי, בכם, בשולחנות ובחתולים - יש עצמיות אלוהית. העמדה הזו בעייתית משהו בתפיסה הנוצרית, משום שהיא מעמעמת את הפער בין ישו לכל יצור אחר, לאור [ההתלבשות](/פילוסופיה/נוצרית#ההתלבשות). אוריגנה סבר כי ביכולתו של אדם לטפס בשאיפה של אותו השפע, האור האלוהי, עד שיגיע חזרה לחיק האל. אריוגנה יישב את המתח בכך שקבע כי אצל ישו, הנוכחית האלוהית הייתה חזקה במיוחד.
+
+הכנסייה אינה אוהבת את העמדה הזו כלל, ומגדירה אותה ככפירה. אריוגנה הוחרם עוד בחייו לאור עמדה זו, מה שלא השפיע על מעמדו כהוגה הבולט בתקופתו.
+
+## פסאודו-דיוניסיוס
+אריוגנה תרגם אוסף של ספרים הנקראים ה*Pseudo-Dionysius*, ספרי הגות מביזנטיון סביב המאה ה3-4, מיוונית ללטינית. הספרים עוסקים בחייו של [דיוניסיוס](https://en.wikipedia.org/wiki/Pseudo-Dionysius_the_Areopagite), יווני הקרוי על שמו של אל היין, היה מתלמידיו של פאולוס, וסייע להפיץ את הנצרות - יש הטוענים כי כתב חלק ניכר מן הברית החדשה, ומייחסים לכתבים האלו מעמד של נספח לברית החדשה, כמעט ספר קודש. כיום הוא איבד ממעמדו ונחשב כ'עוד ספר נוצרי רגיל'.
+
+בקרב הניאו הפלאטונים ניכרה תופעת הפסודו-אפיגרפיות[^3]. משום שהאמינו בגלגול נשמות, הסופרים לעיתים חשבו שהם עצמם גלגול של הוגה מסוים, ולכן ייחסו את כתביהם אליו (*אני כותב בשמו של אפלטון משום שאני נשמתו של אפלטון בגלגול חוזר*).
+
+[^3]: כתיבת ספר, אך ייחוסו למשהו אחר (כשם שהזהר, למשל, מיוחס לר' שמעון בר יוחאי).

פילוסופיה/נוצרית/בואתיוס.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: בואתיוס
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-31T15:43:30.511Z
+date: 2024-02-07T15:33:13.227Z
 tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה נוצרית, ימי הביניים, בואתיוס
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-01-31T15:28:54.169Z
@@ -10,7 +10,7 @@ dateCreated: 2024-01-31T15:28:54.169Z
 
 ![boethius.jpg](/פילוסופיה/נוצרית/boethius.jpg)
 
-[**בואתיוס**](https://en.wikipedia.org/wiki/Boethius), אחרון הפילוסופים הרומיים, חיי ב480-522, עד שהוצא להורג. משפחתו של בואתיוס דבקה באימפריה הרומית עוד מימי ההתנצרות, ולכן אבותיו התנצרו יחד עם הקיסר. ב493, הגותים התנקשו בטוען האחרון לקיסרות הרומית, וכך נפלה לחלוטין האימפריה הרומית. בואתיוס, יחד עם רומים רבים אחרים, העביר את נאמנותו לשליט הגותי החדש, עד שהוצא להורג בקנוניה מקומית, אחרי שנתיים בכלא, מואשם בבגידה בנסיבות לא ברורות.
+[**בואתיוס**](https://en.wikipedia.org/wiki/Boethius), אחרון הפילוסופים הרומיים, חיי ב480-522, עד שהוצא להורג. משפחתו של בואתיוס דבקה באימפריה הרומית עוד מימי ההתנצרות, ולכן אבותיו התנצרו יחד עם הקיסר. ב493, הגותים התנקשו בטוען האחרון לקיסרות הרומית, וכך נפלה לחלוטין האימפריה הרומית. בואתיוס, יחד עם רומים רבים אחרים, העביר את נאמנותו לשליט הגותי החדש, תיאודוריק, עד שהוצא להורג בקנוניה מקומית, אחרי שנתיים בכלא, מואשם בבגידה בנסיבות לא ברורות.
 
 חשיבותו העיקרית של בואתיוס היא לאו דווקא כהוגה, אלא *כמתרגם*: הוא כיכב בתרגום מיוונית ללטינית. 
 

פילוסופיה/נוצרית/דונס.md

@@ -0,0 +1,28 @@
+---
+title: דנס סקוט
+description: 
+published: true
+date: 2024-03-06T15:44:47.726Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה נוצרית, ימי הביניים, דנס סקוט
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-03-06T15:31:57.670Z
+---
+
+![duns.jpg](/פילוסופיה/נוצרית/duns.jpg)
+
+[**ג'ון דנס סקוט**](https://en.wikipedia.org/wiki/Duns_Scotus) (1265\6-1308) היה פילוסוף סקוטי, שנולד בדרום סקוטלנד וחי את רוב חייו באיטליה ובצרפת. הוא נודע בכתיבתו המסובכת, ובדעותיו הקיצוניות ביחס ליהודים, שהדהדו בתפיסה האנטישמית[^1]. הוא היה ההוגה הראשון שהציב את ה**חופש** כערך עליון, ועוד בצורה עקבית ומנומקת. למהלך הזה הייתה השלכה מעמיקת לכת על ההגות במערב, שנמשכת עד עצם היום הזה.
+
+סקוט סבר כי צלם האלוהים שבאדם הוא החופש שלו - והציב אותו מעל השכל, המוסר והמצוות. משום שהחופש הוא היסוד המהותי באדם, סקוט סבר כי מימוש האדם במלואו כרוך בחופש, ולא בידיעה או בחיים מוסריים[^2]. 
+
+מדוע יש לנו בחירה כלל? אריסטו והרמב"ם סבורים שישנן שתי אפשרויות: האחת היא שאיננו יודעים מה מוטב לעשות - *במה כדאי לי להשקיע את כספי הפנסיה שלי?*, והשנייה היא שאיננו שולטים בעצמנו - ואנחנו קרועים בין הדבר הקל לדבר הנכון. משום שהאל יודע מה מוטב לעשות, וכמובן שולט בעצמו, הם סבורים שלאל אין חופש בחירה - הוא אינו זקוק לו. החופש, לשיטתם, אינו מעלה - אלא תוצר של מגרעת, שמוטב היה בלעדיו.
+
+עד ימיו של סקוט, הויכוח בחופש נסוב סביב שיטת המשטר הטובה ביותר. אפלטון, ורבים אחריו, סברו כי המשטר הטוב ביותר הוא שלטון של חכמים מעטים על העם כולו, כפי שטען ב[פוליטאה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה)[^3]. לעומתו, טענו אחרים, כמו מאקיוולי, שלא בטוח כלל שהמיעוט הוא חכם - אך בהחלט בתוך שהוא מעט; ולכן, מוטב כי החלטות יעברו דרך אנשים רבים ככל האפשר. כל אלו מסכימים, אולם, שישנם תמיד יוצאי דופן.
+
+בניגוד לכל אלו, סקוט לא מציב את החופש כאמצעי, או כשאלה של *מה כדאי*, אלא כאמצעי כשלעצמו: **עצם הבחירה חשובה יותר מהבחירה עצמה**. כיצד דומה האדם לאלוהים? *באפשרות לבחור*. גם אם אדם בוחר להרוס את חייו, ולאמלל אותו ואת הסובבים, עצם הבחירה עליון - ואסור להפריע לו[^4]. 
+
+
+
+[^1]: סקוט סבר כי די בתריסר יהודים, שיחיו באי בודד, לבוא ישו.
+[^2]: התפיסה הזו עוררה כמות אדירה של ביקורת. באנגלית עד היום מקור העלבון Dunce הוא בשמו של דנס סקוט.
+[^3]: אפלטון החזיק בדעה זו במידה רבה לאור ה[אלימות בדמוקרטיה האתונאית](/כלליים/מלחמה/יוון) שבה חי.
+[^4]: יש אבסורד מסוים לחשוב שהתפיסה הזו, שנוכחת עד היום בעולם המערבי, מגיעה מנזיר פרנציסקני מהמאה ה12, לא?

פילוסופיה/נוצרית/דת_ופילוסופיה.md

@@ -0,0 +1,57 @@
+---
+title: המתח בין דת לפילוסופיה
+description: 
+published: true
+date: 2024-03-18T12:54:25.719Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה נוצרית, ימי הביניים
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-03-06T15:05:31.532Z
+---
+
+הדתות השונות חלוקות בדעתן כיצד להתייחס לפילוסופיה. היחס הזה נחלק לשלושה זרמים:
+
+- שמרני
+כל מה שצריך נמצא בדת; עצם השאלות הפילוסופיות מובילות לכפירה.
+
+- מיסטי
+יש התגלות נוספת מעבר לדת המקובלת על כולם, שתכליתו להביא לנו את המפתח להבנת סודות הדת. ההסבר לא חייב להיות הגיוני לבני האדם[^27]. 
+
+- פילוסופי
+הפילוסופיה היא הכרח לאמונה דתית - והדת היא הכרח פילוסופי. אדם שאינו מגיע לאמונתו בכח השכל, אינו מאמין במלוא המובן
+הזרם הפילוסופי נחלק לשני זרמים:
+- - מסורתיים
+היכן שניתן, הפילוסופיה היא מקור האמת - אך היכן שהפילוסופיה כושלת, הדת יכולה להוסיף, כל אימת שאינה סותרת את הפילוסופיה. (למשל: העולם מתנהג ככה וככה משום שככה הסקתי, אבל הוא נברא בידי האל כמו שנגלה אלינו).
+- - קיצונים
+אין דרך להגיע אל האמת זולת הפילוסופיה; הדת היא תוצר של ההיקש האנושי, ואינה יכולה להיות אחרת.
+
+
+> **השמרנות** שוללת את עצם השאלות הקיומיות; **המיסטיקה** מקבלת את השאלות, אך התשובות אינן בהכרח לוגיות; **הפילוסופיה** דורשת תשובות לוגיות
+{.is-warning}
+
+|	שמרני				 			|	מיסטי					   												  |	פילוסופי	 מסורתי | פילוסופי קיצוני 			|
+|	---					 			|	---						 													  |	---					 | ---											  |
+|	אסור לשאול!				|	אפשר לשאול, התשובה דתית									  | הדת עונה על מה שהפילוסופיה לא יודעת 		 | הדת היא תוצר פילוסופי, וכפופה לפילוסופיה 									|
+| ר"שי, אשאריה[^29] |	אחוות סופיות, פלגים פרנציסקנים[^30], קבלה |		אוגוסטינוס | רמב"ם, איבן רושד[^31],	[דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט)			|
+^הטבלה^ ^הזו^ ^מיותרת^ ^-^ ^פשוט^ ^למדתי^ ^לעשות^ ^כאן^ ^טבלאות.^
+
+השמרנים, המיסטיקנים והאתאיסטים מסיקים שיש לדת אמרה כלשהי, שניתן לקבוע כנכונה או שגויה; המיסטיקנים והשמרנים חושבים שהיא אמיתית, והאתאיסטים חושבים שהיא שקרית[^28]. לעומתם, הפילוסופים קובעים את הדת כאמרה של המציאות.
+
+ניתן לראות שהמתח הזה בין הפילוסופיה לדת קיים בכל הדתות, והזרמים בין הדתות קוראים ומכירים אחד את השני.
+
+בנצרות, הזרם הדומיננטי הוא הזרם הפילוסופי המסורתי.
+
+למרות המתח הזה, ההפרדה של ממש בין דת לפילוסופיה - שבה הדת נתפסת כאמונה מוחלטת, ללא אמונה ביקורתית, והפילוסופיה כאמונה ביקורתית גרדיא, לחלוטין ללא אמונה, מגיעה מאוחר בהרבה - במאה ה17 - במידה רבה בעקבות כתביו של [שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה) (ובפרט ה*מאמר התיאולוגי-מדיני*), ושורדת עד היום; בימי הביניים, דת ופילוסופיה חיו יחד, ואף חיזקו זו את זו.
+
+
+[^27]: הקבלה טוענת, למשל, שיש מערכת נוספת, מעל הטבע, שניתן להפעיל בקמעות ותפילות.
+[^28]: אפשר לומר שבלב כל אתיאיסט ישנו שמרן - שבעיני רוחו אל מסוים מאוד - שאותו הוא דוחה על סמך זאת. למעשה, יש הסכמות עמוקות בין 
+השמרנים לאתאיסטים - המחלוקת היא רק אם לקבל את הדת והאל שהם מסכימים עליה, או לדחות אותם.
+^27]: הקבלה טוענת, למשל, שיש מערכת נוספת, מעל הטבע, שניתן להפעיל בקמעות ותפילות.
+[^28]: אפשר לומר שבלב כל אתיאיסט ישנו שמרן - שבעיני רוחו אל מסוים מאוד - שאותו הוא דוחה על סמך זאת. למעשה, יש הסכמות עמוקות בין 
+השמרנים לאתאיסטים - המחלוקת היא רק אם לקבל את הדת והאל שהם מסכימים עליה, או לדחות אותם.
+[^29]: זרם מוסלמי - *לא* ה*שאריה*, שמשמעותה פשוט 'תורה'. זרם זה גבר על האחרים באיזור המאה ה13.
+[^30]: זרמים שדוגלים במגע ישיר עם האל - תלאות גופניות, שגרה נוקשה וכו'.
+[^31]: זרם מוסלמי שגווע באיסלאם, אך פותח דווקא בנצרות וביהדות.
+[^38]: העמדה הזו קיימת גם ביהדות ובאיסלאם (למשל: ר' יהודה הלוי), אבל מעולם לא הגיע שם למעמד דומיננטי. למרות זאת, התפיסה הזו השפיעה מאוד על כל שלוש הדתות.
+[^39]: אוריאל דה-קוסטה, בן זמנו של שפינוזה שחי חיים דתיים, טען שהרגיש כ"קוף בין הקופים" בעת כל פולחן דתי.
+[^40]: בנצרות יש רעיון של *מדורי גיהנום*, ההולכים ומתדרדרים. העליונים ביותר לא נוראים במיוחד, שמה מסתובבים אריסטו ואפלטון, והגרועים ביותר הם הסבל הנורא ביותר. (ר' גם: *הקומדיה האלוהית* של דנטה אליגרי).

פילוסופיה/נוצרית/האוניברסיטאות.md

@@ -0,0 +1,28 @@
+---
+title: האוניברסיטאות בימי הביניים
+description: 
+published: true
+date: 2024-02-21T15:30:27.034Z
+tags: 
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-02-21T15:28:47.120Z
+---
+
+האוניברסיטה הראשונה קמה בבולוניה ב1088[^2], ונודעה בעיקר בהצטיינותה ברפואה (ולכן לא כל כך רלוונטית לנו). האוניברסיטאות בימי הביניים נחלקו כולן לארבע פקולטות - חלוקה השורדת במידת מה עד היום[^1]: רפואה, משפטים, מדעים - שאז היו פילוסופיה, ותיאולוגיה  - למצטיינים בפילוסופיה. 
+
+מתקופה זו עלה גם מושג החופש האקדמי - המאפשר לכתוב כל דבר, קיצוני ומקומם ככל שיהיה, כל עוד הוא מושרש במחקר. מקורה בשורה של החלטות של האפיפיור.
+רעיון גדול היום מאחורי החברה המודרנית הוא ש, לפחות בתיאוריה, כולם שווים בפני החוק. בימי הביניים, המצב אינו היה כזה; החברה הייתה מארג של חברות קטנות, שכל אחת מהן מנהלת את עניינה באופן אוטונומי - כך היו היהודים, הכפרים, אגודות הסוחרים וכדומה. התפקידים של החברות האלו היו רשמיים: המלך לא גובה את המס מהנתינים, אלא מהחברות השונות, בין הקבוצות השונות ישנם אינספור חוזים פנימיים, הטרודים באיך לנהל את היחסים ביניהן.
+האוניברסטיאות נחשבו למעיין גוף שכזה - מה מוביל להפרדה הקיימת עד היום[^3]. הן נהנו מאוטונומיה פנימית מאוד חזקה, מה שהוביל למצבי ביניים מוזרים - כמו אנשים שנרשמים לאוניברסיטה או למנזר (שגם נהנו מאוטונומיה חזקה) אחרי שביצעו פשע נורא בכדי לזכות לשיפוט יותר סלחני. ישנם אפילו מקרים של יהודים שמתנצרים בכדי לזכות לעונש מקל. החופש האקדמי הוא ה"נין" של רעיון זה. 
+
+
+
+האוניברסיטאות משכו סטודנטים מכל רחבי אירופה, מה שעורר תנועה ערה של אנשים ברחבי אירופה[^4]. הן לימדו בלטינית - מעין שפה בינלאומית באירופה - משום שזו השפה היחידה שיכלו לתקשר אחד עם השני, למרות שהלטינית כבר אינה הייתה שפת היומיום. תנאי הקבלה לאוניברסיטאות נסובו, עד "אתמול בערב", סביב רמת הלטינית[^6]; מי שלא ידע לטינית, לא היה לו מה לחפש באוניברסיטה[^5].  
+
+
+
+[^1]: זו הסיבה לסיומות השונות בין התארים השונים - Ba, Md, Phd, והחלוקה לתואר ראשון, שני וכו'.
+[^2]: והשנייה שנויה במחלוקת עזה - או אוקספורד, או סורבון.
+[^3]: זו הסיבה שהחוק והסדר באוניברסיטה הם האוטו הקטן של הביטחון, ולא המשטרה.
+[^4]: רוב האוניברסיטאות לא קיבלו יהודים, מלבד כמה בודדות באיטליה.
+[^5]: שלום מושל את לימודי הלטינית ללימודי הרפואה והמשפטים שדורשים מתמטיקה: הם אינם דורשים מתמטיקה כלל, אלא כמסננת למקצועות היוקרתיים.
+[^6]: חשוב לציין, שהלטינית שדוברה באוניברסיטאות פשוטה לאין שיעור מהלטינית הרומית, שבה היו מבחני הקבלה לאוניברסיטה.

פילוסופיה/נוצרית/כיום.md

@@ -0,0 +1,15 @@
+---
+title: השפעות הפילוסופיה (הנוצרית?) כיום.
+description: 
+published: true
+date: 2024-03-13T16:33:44.286Z
+tags: 
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-03-13T15:46:57.634Z
+---
+
+הרעיונות של הפילוסופיה בכלל והפילוסופיה הנוצרית בפרט חלחלו הרבה מעבר לכתביהם: גם אדם שלא קרא פילוסופיה, או אפילו שלא קרא בכלל, יודע לצטט עמדות משפיעות רבות של ההוגים שדיברנו עליהם - כמו זו של [פרוטאגוראס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/סופיסטים#פרוטאגוראס), שקבע כי ["האדם הוא קנה המידה"](/פילוסופיה/הציטוטים#fnref14) של כל הדברים. תחשבו למשל על הפרסומות במשחקי כדורגל: עולה בחורה כלשהי בביקיני על רכב, ומרגע שאתה מבין שמפרסמים לך - אתה מסנן את הדברים כשקר וכזב. לעומת זאת, פרסום סמוי - כמו בתוך סרטים - עובד הרבה יותר טוב, בהיעדר הסינון הזה. חשבו על הסרטים של וולט דיסני (פוקהונטאס, שרק, *והכי קיצוני הוא בת הים הקטנה*) - הם עמוסים במסרים חברתיים. ניתן לסכם אותם בפשטות: יש בן ובת (*והבת חייבת להיראות טוב*). הם לא מתאימים בגרוש - יש ביניהם פערים עצומים - אבל הם מתגברים על הכל. זוהי תעמולה דמוקרטית קלאסית. יש את הרצון - ואהבה היא רצון טהור, ללא סיבה (*הבחורה הזו טיפשה, מכוערת, לא יודעת לבשל, לא נחמדה. למה אתה רוצה להתחתן איתה? אני אוהב אותה! בעולם המודרני, זה סוף פסוק*). כל הסרטים האלו מספרים סיפורים של קבוצות אחרות, מעמדות אחרים, פערים גדולים, שבאמצעות אהבה ורצון מבינים שזה לא חשוב. תשוו את זה לאהבה בטרגדיה היוונית, שהיא בדרך כלל אות לאסון: האהבה היא כוח הרסני, ויש להישמר ממנו. מעט מאוד סרטים יוצאים נגד העמדה הזו - כמו *מלך האריות*, או *פרוזן* (*את לא יכולה להתחתן עם בחור שהרגע פגשת* - והפלא ופלא, הוא מנוול בסוף). 
+
+הרצון הכי חשוב? [נשמע מוכר?](/פילוסופיה/נוצרית/דונס).
+
+בקיצור, תהיו ערניים - הפילוסופיה שם, אם רק נדע לזהות אותה.

פילוסופיה/נוצרית/מסדרים.md

@@ -0,0 +1,39 @@
+---
+title: המסדרים המנדיקניים
+description: 
+published: true
+date: 2024-02-21T15:05:39.495Z
+tags: 
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-02-21T15:04:45.579Z
+---
+
+ה[מסדרים המנדיקניים](https://en.wikipedia.org/wiki/Mendicant_orders) אופיינו מכך שחבריהם פרשו מן החיים העירוניים לקהילה נפרדת, במנזרים, והתכלכלו בעצמם ומתרומות. ההסדר הזה תאם את אירופה של המאה 8-9, שבה הערים הלכו וגדלו - תהליך שהסתיים רק במאה ה20. כינוס האוכלוסייה בערים יצר נתק מסוים בין ריכוזי האוכלוסייה העירוניים לבין האליטה הדתית המרוחקת.
+
+חלק ניכר מהצלחתם של ה[קתרים](/פילוסופיה/נוצרית/מערב#הקתרים) היא שהנהגתם הייתה צמודה לריכוזי האוכלוסיה - למשל בטולוז, בלאנדוק ובקרקסון. נוכחותם והצלחתם הפעילה לחץ על הנצרות לכבוש בחזרה את לבבות האנשים. הלחץ הזה הוביל לעלייתם של מסדרים[^1] חדשים, שעשו דברים אחרת מקודמיהם. במקום להקים מנזרים מרוחקים, עשירים ובעלי קרקעות, הם מסרבים לקחת כסף ומקימים מנזרים בתוך העיר, שמתכלכלים בקבצנות[^2].
+
+אחד מהמסדרים המנדיקניים שקמים הם [**המנזר הדומיניקני**](https://en.wikipedia.org/wiki/Dominican_Order), על שם הקדוש דומיניקוס (1170-1221), נוצרי ספרדי שפעל להחזיר את הקתרים בתשובה, לפני מסעות הצלב. הוא תיאר בפרוטרוט את כיבושה המוחלט של דרום צרפת בידי הקתרים, וכיצד בניסים ובפלאות ניצר אותם. במנזר הדומיניקני שרר שוויון זכויות מלא בין גברים לנשים - ומבנה של מסדרים מקבילים לגברים ולנשים, שעבדו יחד (אך לא לנו יחד). גרעין מהסדר הוא קתרים מומרים.
+
+פרנציסקוס הקדוש (1181-1226) - לוחם, בעל אמצעים ובליין לא קטן, מושפע מאוד מהדומיניקנים וחוזר בתשובה[^3]. ישנו סיפור שאביו של פרנציסקוס הלווה לו כסף להשקיע, והלה ברגע של להט תרם הכל לעניים. אביו גרר אותו למשפט, וניצח אותו - וכשנדרש להחזיר את כל הכסף, התפשט בבית המשפט וקבע כי *החזיר לאביו את כל שניתן לו*. הוא החל לבקש נדבות ונחשב תחילה כמעין תמהוני, עד שקיבץ סביבו מאמינים להוטים[^3]. משם קם המסדר השני, [**המסדר הפרנציסקני**](https://en.wikipedia.org/wiki/Franciscans) 
+
+הרעיון מאחורי שני המסדרים דומה - חיי עוני, קיבוץ נדבות ועזרה לעניין - שני המסדרים עדיין קיימים היום, והם מהגדולים בעולם הנוצרי. 
+
+שניהם התפשטו באירופה כאש בשדה קוצים, ומשם לעולם החדש - הספינות הראשונות לאמריקה כבר נשאו נזירים. 
+
+# הדומיניקנים
+
+הדומיניקנים, אולם, ויתרו די מהר על עניין העוני - ובעוד שהם שללו את הכסף מן הפרט, הם אפשרו לממסד לצבור כסף. לדומיניקנים יצא שם (עד היום) של למדנים - שמיהרו לאמץ את המדע החדש על פי אריסטו במאה ה13, את הרמב"ם ואת איבן-רושד. הם אימצו את התפיסה הזו כחלק מאמונתם הדתית באופן די מוצלח - רבים מהם היו פילוסופים מסורתיים מסורים, ולכן התנגדו בלהט לקופרניקוס, גלילאו וניוטון. הדומיניקנים שלטו במידה רבה באינקוויזיציה לכל אורך חייה, בכל רחבי העולם הנוצרי ובמיוחד בספרד, ולעיתים השתמשו בה כנגד יריבים נוצרים.  
+
+הדומיניקנים נהנים עד היום מנוכחות חזקה באוניברסיטאות, ואפילו בפוליטיקה[^4]. הם מחזיקים באוסף אדיר של פרשנויות דתיות וטקסטים מקראיים מאינספור דתות, בכמה מוסדות בירושלים. 
+
+# הפרציסקנים
+אצל הפרנציסקנים נוכח מתח פנימי אדיר לכל אורך ימי הביניים - כמעט עד כדי פיצול - בין אלו שסברו שהן הנזירים הבודדים והן המנזר עצמו אסורים מלדעת מהיכן תבוא ארוחתם הבאה, או להחזיק בספרים שמהם הם לומדים - לבין אלו הקיצוניים פחות, שהחזיקו בדעה דומה לזו של הדומיניקנים, האוסרת על הנזירים לצבור ממון אך מתירה אותו לממסדר. כך או כך, הפרנציסקנים היו סגפנים בהרבה מהדומיניקנים[^5].
+
+הפרנציסקנים התנגדו בלהט לעמדה האריסטותלית - תחילה בצידוד בעמדותיו של [אוגוסטינוס](/פילוסופיה/נוצרית/אוגוסטינוס), ומשם בצעד מקורי ומעניין יותר - לספקנות בכלל וכלפי המדע והפילוסופיה בפרט[^6].
+
+[^1]: שרשרת של מנזרים עם תפיסה מסוימת וקהילות מסוימות.
+[^2]: מלשון mendīcāns - קיבוץ נדבות בלטינית.
+[^3]: פרנציסקוס נחשב קדוש עוד בחייו, וכך נוצר המצב המוזר שאדם חצי-לבוש בשלג צריך 15 אבירים שיגנו עליו מאלו שרצו חלק מקדוש - אבצע וכדומה.
+[^4]: כמה מהשופטים במשפט Roe vs Wade האמריקני, למשל, שחולל מהפכה בחוקי ההפלה בארה"ב, הם מינויים דומיניקנים שמרנים של טראמפ.
+[^5]: מסופר על לילה אחד שפרנציסקוס מגיע לאכסניה פרנציסקנית, וכשהוא רואה את התנאים - מזרנים על הרצפה, חור בגג - הוא מקלל אותם בלהט, והולך לחפש בית אחר שיארח אותו, משום שאין זה ראוי שהפרנציסקנים יהנו ממותרות כאלה. פרנציסקוס נהג לישון אצל מארח אחר מלילה ללילה, וכך היה קרוב מאוד לעם - בערים הקטנות של ימי הביניים, התארח אצל חלק ניכר מהאוכלוסייה בימי חייו.
+[^6]: [דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט), למשל, הושפע מזרם זה.

פילוסופיה/נוצרית/מערב.md

@@ -0,0 +1,46 @@
+---
+title: עלייתה של מערב אירופה
+description: 
+published: true
+date: 2024-02-21T15:06:04.469Z
+tags: 
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-02-14T15:36:51.424Z
+---
+
+
+
+בין 1080-ל1244, התחולל מהפך עולמי של ממש. קרנה של מערב אירופה עלה על זה של מרכזים תרבותיים אחרים - מזרח אירופה, העולם המוסלמי, המזרח וסין - ואירופה נהפכה למרכז העולם התרבותי, אולי עד עצם היום הזה. עד לאותה נקודה, מעמדה התרבותי של מערב אירופה היה נחות בהרבה משל שאר המרכזים האלו - אולם ב160 השנים האלו, הבשילו תהליכים רבי עוצמה שהזניקו אותה לקדמת הבמה. התהליך התרחש בשלוש נקודות מרכזיות - שנת 1080, שנת 1204, ושנת 1244, כמו גם ב1317, [^1]1453, 1493.
+
+# כיבוש ספרד
+
+ב1080, נכבשה טולדו, לימים בירת הויזיגוטים, ונפלה רוב רובה של ספרד המוסלמית. זוהי ההצלחה הראשונה של הנצרות כנגד העולם המוסלמי. ב998, מת המלך המוסלמי של קורדובה, ולעומתם מתאחדים הנוצרים בממלכות הצפון ויורדים דרומה. המוסלמים המבוהלים מגייסים את השבטים הברברים מצפון אפריקה, אך הנוצרים ממשיכים להדרים - ב1236 נכבשה אנדלוסיה, ולבסוף ב1492 - נפלה גרנדה. 
+
+לכיבוש יש חשיבות אינטלקטואלית גדולה, משום שהעולם המוסלמי החזיק בכתביהם של אריסטו, אפלטון ודומיהם - שהנצרות אינה הכירה היטב. המיעוט היהודי, שנשאר בשטחים הכבושים בהיותם צד ניטראלי, החלו לתרגם את הכתבים האלה - משום שדברו הן ספרדית והן ערבית. בנוסף, זכתה הנצרות בידע מדעי רב שצבר העולם המוסלמי, שנפל כעת לידיהם - כיבוש טולדו היה אירוע מכונן בהקמת האוניברסיטה הראשונה בבולוניה. 
+
+# מסעות הצלב
+
+ב1204, התרחש מסע הצלב הרביעי. במקור, מסעות הצלב היו סיוע לביזנטיון הקורסת כנגד הטורקים. ב1071, מתרחש קרב מנזיקר - שם נמחק הצבא הביזנטי בידי הטורקים. כעת נפרץ גבול שהיה יציב מזה מאות שנים, והביזנטים מחזיקים רק את מערב טורקיה. בעקבות הכיבושים, הטורקים צוברים ביטחון ומתחילים להתנכל לעולי רגל נוצרים, במיוחד בירושלים, מה שממיט עליהם את חימת העולם הנוצרי - ומביא עליהם את מסעות הצלב. ב1096, מתגבשת הקבוצה הראשונה של עולי הרגל - עניים מרודים, שמובלים בידי אנשי דת בינוניים וממוננים בידי אצילים - אשר כותשים כל קהילה *יהודית* שנקרית בדרכם. בהגיעם לגבול הונגריה, הם מסורבי כניסה, ופותחים במלחמה כנגד הונגריה - אשר מביסה אותם. חלקם בורחים, וחלקם עוקפים את הונגריה דרך סלובקיה. הביזנטים מסרבים להעביר אותם בתוך ביזנטיון, ומשנעים אותם בספינות לצד האסייתי, שם נוחלים כישלון.
+
+ב1099, יוצא גל נוסף של עולי-רגל - הפעם אצילים מן האצולה הבינונית, ממושמעים ומאורגנים בהרבה. בניגוד לאספסוף של המסע הקודם, אלו נוחלים הצלחה, לא טובחים ביהודים (ומסתפקים בגביית מיסים), ומצליחים לכבוש אזורים נרחבים בסוריה - שם קמו חמש ממלכות נוצריות. מסעות הצלב הבאים נועדו בעיקר לסייע לאותן ממלכות נוצריות - חלקם בהצלחה, וחלקם בכישלון. ב1187 נופלת ממלכת ירושלים לצלאח-א-דין, והנוצרים נותרים רק ברצועת החוף. ב1204 קם מסע הצלב הרביעי לסייע לממלכת ירושלים. מסע זה הורכב מעולי-רגל עניים.
+
+משום שלא היה להם צי, הציעה להם ונציה - יריבה מרה של ביזנטיון - הסעה בספינות תמורת כיבוש שתי ערי נמל ביזנטיות, בקרואטיה של היום. הצלבנים מסתכסכים עם הביזנטים, ובסופו של דבר הצלבנים מתהפכים על ביזנטיון, כובשים אותה לראשונה בהיסטוריה, ובוזזים אותה עד היסוד. נסיכיות ביזנטיות שורדות באזור יוון, ובסופו של דבר מצליחים לכבוש בחזרה את ביזנטיון מהנוצרים. הלחץ על ביזנטיון כעת כפול ומכופל: גם מצד הטורקים, וגם מצד הנוצרים. 
+
+הנוצרים הלטיניים מבתרים את ביזנטיון לאזורי שליטה לטיניים שונים. הם מייבאים לשם לטינים רבים, ורודים באוכלוסיה האורתודוקסית המקומית, שמתעבת אותם לא פחות מאשר המוסלמים. לראשונה מאז נפילת האימפריה הרומית, מגיעים דוברים לטינית לאיזורים דוברי יוונית - ומגלים שם אינספור כתבים מן המורשת היוונית, לרבות אריסטו ואפלטון. ספרים נחשבו לנכס יקר ערך, ולכן הכובשים מחפשים לבזוז אותם - כל חייל שאינו יודע קרוא וכתוב יודע שספר שווה הרבה כסף. השלל מביזנטיון, ששב לארצות הלטיניות, מצית גל של תרגומים מיוונית, והלטינים נחשפים לספרות שהייתה עד כה כמעט זרה להם לחלוטין. 
+
+אחד מהספרים שמתורגמים באותם שנים הוא מורה נבוכים, שנכתב באיזור 1192, ותורגם לעברית ב1200. ב1240, כבר ישנו תרגום שלם בלטינית - ובזכותו מצליחים לעכל את המידע המדעי הרב, שמאתגר אותם מבחינה דתית, שמגיע הן ממכיבוש ספרד והן מכיבוש ביזנטיון. הרמב"ם נהפך למוכר מאוד בקרב הפילוסופיה הנוצרית.
+
+
+## הקתרים
+[קתרים](https://en.wikipedia.org/wiki/Catharism) הם מיעוט דתי שהגיע איכשהו לדרום צרפת, ככל הנראה מבוסניה. הקתרים הם דת דואליסטית, שמאמינים באל טוב ואל רע, שמושמדים כמעט לחלוטין בידי הנוצרים שרדפו אותם. הם מורכבים מאנשי דת, שעליהם חלים איסורים די קשים - דוגמת צמחונות ופציפיזם - ומהעם, שבעיקר מאמין ומבקש מחילה. שרד מהם מעט מאוד - כמה סידורי תפילה ועדויות של מומרים. הקתרים הם ככל הנראה גלגול של דת פרסית, כמו המניחיים, שהתגלגלו לאיזור ביזנטיון, משם לבוסניה ולבסוף לדרום צרפת. איכשהו, הם נהפכים לדת מרכזית באיזור זה - והקתולים בדרום צרפת לומדים לחיות איתם. הם משתרשים היטב באוכלוסיה המקומית, ומשום שמקיימים קשרי משפחה עם נוצרים רבים - לא ניתן לרדוף אותם; זו תופעה חריגה מאוד.
+
+הקתרים לוקחים *ביס* די גדול מהעולם הנוצרי באיזור זה, והאפיפיור, בניסיון לטפל בברדק, שולח כנגדם אינקוויזיטורים - שהקתרים רוצחים. אחרי מסע ומתן לא מוצלח במיוחד, הקתרים נהפכים לרוב בחלקה המזרחי של דרום צרפת - באיזור טולוז, פורה ולאנדוק. השתרשותם מובילה למסע צלב שארך עשרות שנים (1204-1244[^2]), בעצימות גבוהה, שחשיבותו לנצרות האירופאית גדולה. הקתרים נמחקו בסופו של דבר[^3], למעלה ממאה שנה אחרי שנפלה התנגדותם המאורגנת.
+
+כיבוש דת אחת בידי תעמולה וכוח של דת אחרת יצרה משבר בעולם הנוצרי, שהשפיע מאוד על [המסדרים המנדיקניים].
+
+![routes_des_châteaux_cathares.svg](/פילוסופיה/נוצרית/routes_des_châteaux_cathares.svg)
+^טירות^ ^קתריות^ ^בצרפת^ ^בשיא^ ^כוחם.^
+
+[^1] סוף מלחמת מאה השנה
+[^2]: עיקר הלחימה התרחש עד 1228, כאשר עיקר השטחים נכבשו עד 1244 והטירה האחרונה, במרכז פרובאנס, נפלה ב1255, ועמה תמה ההתנגדות המאורגנת.
+[^3]: הנוצרים השמידו בשיטתיות עד כתביהם, ומעט מאוד שרד. יש האומרים שהקבלה, שצמחה בפרובאנס סביב אותם שנים, מושפעת מאוד מההגות הקתרית.