shmick/study
1
0
Fork 0
Code Issues Pull Requests Packages Projects Releases Wiki Activity

vault backup: 2025-01-30 17:45:50

Browse Source
This commit is contained in:
Matan Horovitz
2025-01-30 17:45:50 +02:00
parent 1e4ca98686
commit 87c9ed8c6e
6 changed files with 118 additions and 33 deletions
Download Patch File Download Diff File Expand all files Collapse all files

36
פסיכולוגיה/אישיות/התייחסותית.md
View File

@@ -1,26 +1,40 @@
---
title: פסיכואנליזה התייחסותית
---
!!! is-warning "לא מוכן :("
!!! info "מצגת"
[הרצאה](./התייחסותית.pdf)
בשנות ה-80, התיאוריה הבינאישית של סאליבן השפיעה על פסיכואנליטיקאים אמריקאים, ובראשם סטיבן מיטשל, שפיתחו את גישת ה**פסיכואנליזה ההתייחסותית**. גישה זו היא שילוב בין [תיאוריות יחסי-אובייקט](../קליין) ו[פסיכואנליזה בינאישית](../סאליבן), וקובעת שהמניע העיקרי של בני אדם הוא מעורבות במערכות יחסים. עצמי בריא הוא כזה שמסוגל לנוע ולהכיל *מצבי עצמי* בינאישיים רבים ומגוונים, ופסיכופתולוגיה נובעת מחוסר יכולת לאחות אותם לכדי עצמי הרמוני ומגובש.
בשנות ה-80 התיאוריה הבינאישית השפיעה על פסיכואנליטיקאים אמריקאים, ובראשם סטיבן מיטשל, שפיתחו את הפרדיגמה של הפסיכואנליזה ההתייחסותית. גישה זו מייצגת אינטגרציה של יחסי-אובייקט ופסיכואנליזה בינאישית, וקובעת שהמוטיבציה העיקרית של האדם היא מעורבות ביחסים.
## תפיסות מרכזיות
לפי **מיטשל**, האישיות היא מערך של קונפיגורציות עצמי-אחר שנוצרו בקשרים טעוני רגשות. בניגוד לפרויד, שראה את המטפל כמפרש אובייקטיבי של תכנים לא מודעים, הגישה ההתייחסותית מדגישה את הקונסטרוקטיביזם של הקונפיגורציות הללו - האנליטיקאי אינו "יודע" ומספר למטופל, אלא שותף בבניית הבנה משותפת.
### מיטשל
**ברומברג** הרחיב את התיאוריה והתמקד במצבי עצמי דיסוציאטיביים. לדידו, האינטגרציה של מצבי העצמי השונים היא ההישג ההתפתחותי המרכזי. למשל, היכולת להכיר בכך שאני יכול להיות גם חזק וגם חלש, גם מצליח וגם נכשל, מבלי שזה יערער את תחושת העצמי השלמה שלי.
[סטיבן מיטשל](https://en.wikipedia.org/wiki/Stephen_A._Mitchell_(psychologist)) סבור שהאישיות היא מערך של תצורות עצמי-אחר שנוצרו בקשרים בינאישיים - בדומה ל[זולתעצמי (SelfObject) הקוהוטיאני](../קוהוט#זולתעצמי). בניגוד לפרויד, שראה את המטפל כמפרש אובייקטיבי של תכנים לא מודעים, הגישה ההתייחסותית מדגישה את ההבנייה של ההתצורות הללו - האנליטיקאי אינו "יודע" ומספר למטופל, אלא *שותף* בבניית הבנה משותפת: מיטשל מדגיש שהתצורות האלו משתנות, גמישות - ושזה לא דבר רע.
## TWO-PERSON PSYCHOLOGY
מצידם של המטפלים, מיטשל מדגיש שאין להתייחס למטופל כילד - ולהכיר בכך שגם המטפל אינו "לוח חלק" פרואידיאני אלא מגיע גם הוא עם התצורות הקודמות שלו - ונקודת המבט שלו אינה "אובייקטיבית" או בהכרח נכונה יותר.
ארון הדגיש שהיחסים הטיפוליים הם הדדיים, גם אם לא סימטריים, ולכן החקירה היא דו-כיוונית. חשיפה של המטפל, במינון מתאים, מאפשרת התבוננות על קונפיגורציות התייחסותיות. זוהי תפיסה של "פסיכולוגיה של שני אנשים" בניגוד לפסיכולוגיה של אדם אחד שמנותח על ידי מומחה אובייקטיבי.
הביקורת העיקרית כנגד הגישה של מיטשל היא זו שמופנית לשאר הפסיכאנליזה - שהיא לא מבוססת אמפירית, ושקשה לחקור אותה. יש כאלו הטוענים שדווקא אפשר, ושם השיח מתדרדר לעולמות פוליטיים.
אוגדן פיתח את המושג "השלישי האנליטי" - הרעיון שהדיאדה הטיפולית מייצרת מצב אינטרסובייקטיבי ייחודי דרך תהליכים של הזדהות השלכתית. בדומה לאמירתו המפורסמת של ויניקוט ש"אין דבר כזה תינוק" (ללא אם), אוגדן טוען שאין דבר כזה מטפל או מטופל במנותק מהיחסים ביניהם.
### ברומברג
## משמעות קלינית
[פיליפ ברומברג](https://en.wikipedia.org/wiki/Philip_Bromberg) הרחיב את התיאוריה של מיטשל, והתמקד במצבי עצמי [דיסוציאטיביים](/פסיכולוגיה/תודעה/דיסוציאציה). כשאנחנו לא בשלים להתמודד עם מצב כזה או אחר - במיוחד לאור תגובות מאחרים, כמו מצבי [חרדה בינאישית אצל סאליבן](../סאליבן#חרדה-האחר-והעצמי), אנחנו משליכים אותם החוצה למצב נפרד מהעצמי. ברומברג סבור שהאיחוי של מצבי העצמי השונים האלו היא ההישג ההתפתחותי המרכזי - למשל, היכולת להכיר בכך שאני יכול להיות גם חזק וגם חלש, גם מצליח וגם נכשל, מבלי שזה יערער את תחושת העצמי השלמה שלי. כשל באיחוי הזה - כלומר, חוסר היכולת להתגבר על הדיסוצאציה - מובילה לפסיכופתולוגיה.
בפסיכואנליזה ההתייחסותית, העצמי נתפס כמורכב ממצבי עצמי רבים שתמיד מכילים את העצמי והאחר. פסיכופתולוגיה מאופיינת כקונפליקט בין מצבי העצמי האלה. לכן, טיפול טוב מובן כיכולת להיות בדיאלוג בין מצבי עצמי שונים.
!!! is-info "דוגמה"
נכשלתם (לא עלינו) במבחן באישיות. יש לכם מצב עצמי שאתם בהרצאות ואתם *על זה*, ומצב עצמי שאתם במבחן והוא לועס אתכם. אלו מצבים דיסוציאטיבים - הם מרגישים אחרת, כאילו יש שני *עצמי-יים* - העצמי שלועס את פרויד והעצמי הנלעס בידי פרויד. במצב בריא, נוכל לגשר על הפער ולהגיד, הייתי גרוע - *הפעם* פרויד לעס אותי; בלי היכולת לגשר, אנחנו נשארים רק ב*אני גרוע* - ושם צומחת פסיכופתולוגיה
הטיפול מכוון להגיע לדיאלקטיקה - היכולת להכיל את כל החלקים של העצמי, גם כשהם סותרים, ולראות בהם עניין. לדוגמה, היכולת לומר "אני מרגיש שאני כושל כהורה, אבל אני גם יודע שהילדים שלי רואים בי חלקים טובים". או "אני לא מצליח לפרסם במקומות הכי יוקרתיים, אבל אני מרגיש שעבודתי משמעותית עבורי ועבור הסובבים אותי".
מחקר שערך מאהלר ועמיתיו בחן את ההתפתחות הטיפולית דרך המעבר ממצבי עצמי דיסוציאטיביים למצבים דיאלקטיים יותר. המחקר הראה שבטיפולים מוצלחים הייתה תנועה קוואדרטית של מצבי העצמי - ירידה ראשונית ביכולת האינטגרציה, שאפשרה לאחר מכן עלייה משמעותית ביכולת לשאת דיאלקטיקה בין החלקים השונים. בנוסף, נמצאה התאמה גדולה יותר בין מצבי העצמי של המטפל והמטופל בטיפולים המוצלחים יותר.
## פסיכולוגיה דו-אישית (Τwo person psychology)
[לואיס ארון](https://en.wikipedia.org/wiki/Lewis_Aron) הדגיש שהיחסים הטיפוליים הם הדדיים (אם כי לאו דווקא סימטריים), ולכן החקירה היא דו-כיוונית: חשיפה של המטפל, במינון מתאים, מאפשרת התבוננות על תצורות התייחסותיות. זוהי תפיסה של *פסיכולוגיה של שני אנשים* - בניגוד לפסיכולוגיה של אדם אחד שמנותח על ידי מומחה אובייקטיבי.
[תומס אוגדן](https://en.wikipedia.org/wiki/Thomas_Ogden) המשיך את קו המחשבה הזה ופיתח את המושג "השלישי האנליטי" - הרעיון שהמצב הטיפולי, בין שני אנשים מייצרת מצב ייחודי, דרך תהליכים של הזדהות השלכתית. בדומה לאמירתו המפורסמת של ויניקוט ש*אין דבר כזה תינוק \[ללא אם]*, אוגדן טוען שאין דבר כזה מטפל או מטופל במנותק מהיחסים ביניהם: התיאור של המטופל והפרשנות של המטפל היא לא שחזור, אלא יצירה של משהו חדש שאפשר לחקור ולנתח, במטרה ליצור עצמי הרמוני בין מצבים שונים.
> אני רואה אסוציאציות (בלתי מודעות במידה רבה) אלו לא כהיזכרות בתוכן שהודחק, אלא כיצירה של חוויה (באינטרסובייקטיביות האנליטית ובאמצעותה) שלא היתה קיימת לפני כן בצורתה העכשווית... החוויה האנליטית מתרחשת בנקודת המפגש בין העבר לעתיד, ומערבת "עבר" שנוצר מחדש (לגבי האנליטיקאי ולגבי המטופל) באמצעות החוויה המתהווה בין האנליטיקאי לבין המטופל \[בשלישי האנליטי]
>
> השלישי האנליטי הוא מבנה א-סימטרי, שכן הוא נוצר בהקשר של המסגרת האנליטית, המוגדרת במובהק ע"י היחס בין התפקידים שממלאים האנליטיקאי והמטופל. כתוצאה מכך, החוויה הלא-מודעת של המטופל זוכה להעדפה בדרך מיוחד, כך שהתנסותו של המטופל בעבר ובהווה נתפסת ע"י הזוג האנליטי כנושא המהותי (אם כי לא היחיד) של השיח האנליטי
>
> >אוגדן, *השלישי האנליטי*