docs: update פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה
This commit is contained in:
@@ -2,7 +2,7 @@
|
||||
title: אתיקה
|
||||
description:
|
||||
published: true
|
||||
date: 2024-02-12T13:38:10.973Z
|
||||
date: 2024-02-12T13:47:21.313Z
|
||||
tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה חדשה, שפינוזה
|
||||
editor: markdown
|
||||
dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
|
||||
@@ -90,13 +90,50 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
|
||||
### אופן אינסופי ישיר ומתווך
|
||||
במכתבים לחברים, שפינוזה כי חוקי טבע - כמו תנועה ומנוחה של החומר - הם **אופן אינסופי ישיר** - ביטוי אינסופי של אלוהים. מנגד, פני היקום כולו הם **אופן אינסופי מתווך** של אלוהים.
|
||||
|
||||
---
|
||||
## היחס בין עצם, תואר ואופן
|
||||
המציאות השפינוזית מורכבת *רק* מהעצם, ומהאופן - שני משלימים לוגיים. את העצם אין בכוחנו לתפוס במחשבה, אלא דרך *התואר* - הדרך שדרכה העצם והתואר מתגלים לנו.
|
||||
|
||||
חשוב לשים לב ליחסים בין הדברים - שפינוזה סבור ש*מה שקיים באמת* הוא ה*עצם*, וה*אופן*. ה*תואר* לא יושב ביניהם - אלא רק התפיסה האפיסטמית שלהם.
|
||||
ביהדות, למשל, ברגע הראשון, המציאות כולה אוכלסה על ידי האלוהים. אלא שברגע אחר, התרחשה הבריאה, וכעת המציאות מכילה גם את העולם[^16]. ההנחה הזו בעייתית - משתמע ממנה שאלוהים נאלץ לפנות מקום למשהו זר ממנו, להצטמצם; ניצב בפני אלוהים גבול. איפה שיש את אלוהים, אין את העולם - ואיפה שיש את העולם, אין את אלוהים - ועלינו להסביר את יחסי הגומלין ביניהם.
|
||||
|
||||
שפינוזה דוחה הגדרה זו על הסף. מרגע שמוצב גבול, הוא קובע, הרי שאין אנו מדברים על אלוהים.
|
||||
|
||||
|
||||
> הריבוי שבאופן אינו ריבוי של חלקים - כמו לבנים המרכיבות חומה - אלא ביטוי של אותו השלם ממש - כמו גלים באוקיינוס. האוקיינוס אינו מורכב מגל, ועוד גל, ועוד גל, כתצרף; הגלים הם ביטוי מרובה של שלם אחיד ופשוט. כך גם העצם והאופן - העצם הוא יחיד, אחיד, בלתי מחולק[^17] - והאופנים הם ביטויים רבים שלו, ולא חלקים המרכיבים שלם.
|
||||
{.is-warning}
|
||||
|
||||
בהיותו חסר גבול, העצם מתואר **בהכרח** באינסוף דרכים שונות. אולם אנו יכולים, כאמור, רק שניים בלבד - חשיבה, והתפשטות. העצם, כמובן הוא גם **דבר** חושב, וגם **דבר** מתפשט.
|
||||
|
||||
| עצם | | | | |
|
||||
| --- | --- | --- | --- | --- |
|
||||
| **אופן** | חשיבה | התפשטות | ? | ?? |
|
||||
| **תואר** | "חתול" | 🐈 | | |
|
||||
|
||||
> שפינוזה מייחס *הן* את החשיבה ו*הן* את ההתפשטות לאופן, ולא לקשר סיבתי. עצם ראיית חתול לא *מובילה* למחשבה *"חתול"*; החתול וה"חתול" הם
|
||||
*אותו ה**דבר** ממש*, משת נקודות מבט שונות. כך גם **הגוף** וה**נפש** - *אותו **הדבר** ממש*, משני נקודות מבט שונות - שני *אופנים* שונים. כל מושאים מסוימים - מחשבה מסוימות, גוף מסוים - הם *תארים* של אותו האופן.
|
||||
{.warning}
|
||||
|
||||
### סיבתיות
|
||||
תפיסתו של שפינוזה גוררת סיבתיות אופקית, סביב האופנים:
|
||||
```
|
||||
... (סיבה)-> אופן -(סיבה)-> אופן -(סיבה)-> אופן -(סיבה)-> אופן -(סיבה)-> ...
|
||||
|
||||
```
|
||||
**אסור** יהיה לי להציב את ה**עצם** כסיבה הישירה לאחד מהאופנים האלו. האופן הזה נובע מהאופן שלפניו, והלה נובע מהאופן שלפניו - *עד אינסוף*. העצם אינו סיבת אף אחד מהם בנפרד - הוא סיבת **כולם**, תמיד. הקשר הזה, והקשר הזה בלבד - התיאור המטאפיזי הזה - הוא סיבתיות אנכית: הדרך שבה סיבת הכל, העצם, מונכח באינסוף אופנים ותארים. הסבר *מדעי* הוא לעולם אופקי; הסבר *פילוסופי* נוטה להיות אנכי.
|
||||
|
||||
> כאן יוצא שפינוזה כנגד הדת, בטענה שהיא קשר אנכי. *למה הילד קיבל סרטן?* **בגלל אלוהים**. *למה הדבורים אוספות צוף?* **בגלל אלוהים**. הסבר שכזה הוא לא הסבר מדעי; הוא אפילו לא הסבר. הסרטן של הפעוט בלא עוול בכפיו, כמו התנהגותן המופלאה של הדבורים, תוסבר באופנים אחרים - כי הוא אכל אסבסט, או כי יש להן גן מסוים - ולא בגלל העצם. כשם שהאופן ההוא נובע מן העצם, גם האופן הזה נובע מן העצם; לייחוס של אופן מסוים אחד עם עצם אין כוח הסברי.
|
||||
|
||||

|
||||
^היי,^ ^הנה^ ^הדיאגרמה^ ^הזו^ ^שוב.^
|
||||
|
||||
## אידאה
|
||||
|
||||
> ב', 3. ב**אידאה** אני מבין מושג של הנפש, שהנפש מעצבת מכיוון שהנה דבר חושב.
|
||||
|
||||
> ב', 4. ב**אידאה הולמות[^18]** אני מבין אידאה, שבהיותה נדונה כשלעצמה, בלי יחס למושא, יש לה כל התכונות או סימני ההיכר הפניממים של אידאה אמיתית
|
||||
|
||||
[^18]: מספקת - adequate
|
||||
|
||||
המושגים האלו קיימים גם אצל דקארט: ישנו עצם חושב, ועצם מתפשט - והחשיבה או ההתפשטות היא האופן שלהם.
|
||||
|
||||
---
|
||||
|
||||
## אלוהים
|
||||
> 6. ב**אלוהים** אני מבין יש אינסופי באופן מוחלט, כלומר, עצם בן אינסוך תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות נצחית ואינסופית
|
||||
@@ -202,45 +239,15 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
|
||||
ראו את הניסוח של המשפט הזה. לא *אין אלוהים, יש רק עולם* האתאיסטי - אלא יש אלוהים, *והוא* העולם.
|
||||
|
||||
|
||||
> ב', 2. האדם חושב.
|
||||
|
||||
האקסיומה הזו קריטית להגות של שפינוזה. האדם מטבעו חושב, וכשהוא עושה זאת - הוא אופן לחשיבה של האל.
|
||||
|
||||
[^12]: *אנחנו נתעכב על האקסיומה הזו*, אומר דן, *ולו משום שזה עדיין **רודף אותי***.
|
||||
[^13]: שוכנת פנים.
|
||||
[^14]: הנמסרת מבחוץ.
|
||||
[^15]: ולא בקטע של *ניו אייג'* (אני אומר את זה כגנאי), כמו ב*פרדס חנה כרכור*, אומר דן
|
||||
|
||||
# היחס בין עצם, תואר ואופן
|
||||
המציאות השפינוזית מורכבת *רק* מהעצם, ומהאופן - שני משלימים לוגיים. את העצם אין בכוחנו לתפוס במחשבה, אלא דרך *התואר* - הדרך שדרכה העצם והתואר מתגלים לנו.
|
||||
|
||||
ביהדות, למשל, ברגע הראשון, המציאות כולה אוכלסה על ידי האלוהים. אלא שברגע אחר, התרחשה הבריאה, וכעת המציאות מכילה גם את העולם[^16]. ההנחה הזו בעייתית - משתמע ממנה שאלוהים נאלץ לפנות מקום למשהו זר ממנו, להצטמצם; ניצב בפני אלוהים גבול. איפה שיש את אלוהים, אין את העולם - ואיפה שיש את העולם, אין את אלוהים - ועלינו להסביר את יחסי הגומלין ביניהם.
|
||||
|
||||
שפינוזה דוחה הגדרה זו על הסף. מרגע שמוצב גבול, הוא קובע, הרי שאין אנו מדברים על אלוהים.
|
||||
|
||||
|
||||
> הריבוי שבאופן אינו ריבוי של חלקים - כמו לבנים המרכיבות חומה - אלא ביטוי של אותו השלם ממש - כמו גלים באוקיינוס. האוקיינוס אינו מורכב מגל, ועוד גל, ועוד גל, כתצרף; הגלים הם ביטוי מרובה של שלם אחיד ופשוט. כך גם העצם והאופן - העצם הוא יחיד, אחיד, בלתי מחולק[^17] - והאופנים הם ביטויים רבים שלו, ולא חלקים המרכיבים שלם.
|
||||
{.is-warning}
|
||||
|
||||
בהיותו חסר גבול, העצם מתואר **בהכרח** באינסוף דרכים שונות. אולם אנו יכולים, כאמור, רק שניים בלבד - חשיבה, והתפשטות. העצם, כמובן הוא גם **דבר** חושב, וגם **דבר** מתפשט.
|
||||
|
||||
| עצם | | | | |
|
||||
| --- | --- | --- | --- | --- |
|
||||
| **אופן** | חשיבה | התפשטות | ? | ?? |
|
||||
| **תואר** | "חתול" | 🐈 | | |
|
||||
|
||||
> שפינוזה מייחס *הן* את החשיבה ו*הן* את ההתפשטות לאופן, ולא לקשר סיבתי. עצם ראיית חתול לא *מובילה* למחשבה *"חתול"*; החתול וה"חתול" הם
|
||||
*אותו ה**דבר** ממש*, משת נקודות מבט שונות. כך גם **הגוף** וה**נפש** - *אותו **הדבר** ממש*, משני נקודות מבט שונות - שני *אופנים* שונים. כל מושאים מסוימים - מחשבה מסוימות, גוף מסוים - הם *תארים* של אותו האופן.
|
||||
{.warning}
|
||||
|
||||
## סיבתיות
|
||||
תפיסתו של שפינוזה גוררת סיבתיות אופקית, סביב האופנים:
|
||||
```
|
||||
... (סיבה)-> אופן -(סיבה)-> אופן -(סיבה)-> אופן -(סיבה)-> אופן -(סיבה)-> ...
|
||||
|
||||
```
|
||||
**אסור** יהיה לי להציב את ה**עצם** כסיבה הישירה לאחד מהאופנים האלו. האופן הזה נובע מהאופן שלפניו, והלה נובע מהאופן שלפניו - *עד אינסוף*. העצם אינו סיבת אף אחד מהם בנפרד - הוא סיבת **כולם**, תמיד. הקשר הזה, והקשר הזה בלבד - התיאור המטאפיזי הזה - הוא סיבתיות אנכית: הדרך שבה סיבת הכל, העצם, מונכח באינסוף אופנים ותארים. הסבר *מדעי* הוא לעולם אופקי; הסבר *פילוסופי* נוטה להיות אנכי.
|
||||
|
||||
> כאן יוצא שפינוזה כנגד הדת, בטענה שהיא קשר אנכי. *למה הילד קיבל סרטן?* **בגלל אלוהים**. *למה הדבורים אוספות צוף?* **בגלל אלוהים**. הסבר שכזה הוא לא הסבר מדעי; הוא אפילו לא הסבר. הסרטן של הפעוט בלא עוול בכפיו, כמו התנהגותן המופלאה של הדבורים, תוסבר באופנים אחרים - כי הוא אכל אסבסט, או כי יש להן גן מסוים - ולא בגלל העצם. כשם שהאופן ההוא נובע מן העצם, גם האופן הזה נובע מן העצם; לייחוס של אופן מסוים אחד עם עצם אין כוח הסברי.
|
||||
|
||||

|
||||
^היי,^ ^הנה^ ^הדיאגרמה^ ^הזו^ ^שוב.^
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
|
||||
Reference in New Issue
Block a user