vault backup: 2025-01-06 11:11:08

פילוסופיה/חדשה/ניטשה/מעבר_לטוב_ולרוע.md

@@ -936,9 +936,11 @@ to himself but to the whole play and spectacle, and not only to this spectacle b
 !!! success "ראו גם"
 	[הגיניאולוגיה של המוסר (מבוא לאתיקה)](/פילוסופיה/אתיקה#הגיניאולוגיקה-של-המוסר)
 
-בפרק החמישי, ניטשה פונה ל*מוסר*, ומציע מתודולוגיה חדשה לעשיית פילוסופיה של המוסר, טובה יותר מהדרך הרופסת לשיטתו שבה נעשה עד כה (ובמיוחד [זו של קאנט](/פילוסופיה/אתיקה#הצו-הקטגורי)).
+בפרק החמישי, ניטשה פונה ל*מוסר*, ומציע מתודולוגיה חדשה לעשיית פילוסופיה של המוסר, טובה יותר מהדרך הרופסת לשיטתו שבה נעשה עד כה (ובמיוחד [זו של קאנט](/פילוסופיה/אתיקה#הצו-הקטגורי)). סעיפים 187-189 הם ניתוח של **מוסר העבדים** - ומשם ואילך ניתוח של **מוסר האדונים**. המושגים האלו לא עצמאיים: הם **תמיד** מופיעים יחד, אולי אפילו בנפשו של כל אחד ואחת מאיתנו. רבים ממושגיו המפורסמים של ניטשה (*מוסר העדר*) מגיעים מהפרק הזה, אם כי לרוב במשמעות מעוותת: אלו כלים עדינים לכונן מוסר, ולא הצהרות. היחס על המוסר הוא דו-משמעי, כמו היחס לדת: הוא תוקף את המוסר, משמיץ את העדר ואת המוסר, אבל מכיר גם בעוצמה שלו ובשימושיות שלו: *אדונים* צומחים מתוך מוסר עדר. 
 
-בפרק 187, ניטשה אומר שהמוסר אינו אלא *שפת הסימנים*, או לשון ההיפעלויות, של מי שהוגה אותו: ביטוי לדחפים פרטניים ותו לא. המוסר, כמו כל דבר אחר, אינו אלא רצון לעצמה. המוסר ההכרחי, הכולל, התבוני, גם *הם* רצון לעוצמה: כמו שכל פילוסופיה היא ביוגרפיה, כך גם המוסר. זה לא דבר רע בהכרח - אבל הוא דורש חשיבה מחודשת על המוסר מצד הפילוסופים של העתיד.
+### הגיניאולוגיה של המוסר
+
+בסעיף 187, ניטשה אומר שהמוסר אינו אלא *שפת הסימנים*, או לשון ההיפעלויות, של מי שהוגה אותו: ביטוי לדחפים פרטניים ותו לא. המוסר, כמו כל דבר אחר, אינו אלא רצון לעצמה. המוסר ההכרחי, הכולל, התבוני, גם *הם* רצון לעוצמה: כמו שכל פילוסופיה היא ביוגרפיה, כך גם המוסר. זה לא דבר רע בהכרח - אבל הוא דורש חשיבה מחודשת על המוסר מצד הפילוסופים של העתיד.
 
 ניטשה סבור שאנו זקוקים למהפכה מוחלטת סביב ערכים כמו *אכזריות, חמלה* ו*דיכוי*. בסעיף 188, הוא כותב - 
 
@@ -961,11 +963,11 @@ against "nature"; also against "reason"; but this in itself is no objection, as
 
 בתמצית, *בלי גדליה אין ביאליק*, מסכם אנדי: בלי מגבלות אין אומנות. חשבו על מוצרט - הוא מציית לכללי ההלחנה של המסורת הקלאסית. אבל דווקא *דרך* המגבלות האלו המוזיקה שלו נהפכת לייחודית לחלוטין - מיד אפשר לזהות שזה מוצרט[^53]. 
 
-> Slavery is, as it seems, both in the cruder and in the more subtle sense, the indispensable means of spiritual discipline and cultivation,II too. Consider any morality with this in mind: what there is in it of "nature" teaches hatred of the *laisser aller[^52]*, of any all-too-great freedom. and implants the need for limited horizons and the near- est tasks-teaching the narrowing 0/ our perspective, and thus in a certain sense stupidity, as a condition of life and growth. 
+> <div style="text-align: left">Slavery is, as it seems, both in the cruder and in the more subtle sense, the indispensable means of spiritual discipline and cultivation,II too. Consider any morality with this in mind: what there is in it of "nature" teaches hatred of the *laisser aller[^52]*, of any all-too-great freedom. and implants the need for limited horizons and the near- est tasks-teaching the narrowing 0/ our perspective, and thus in a certain sense stupidity, as a condition of life and growth</div>
 >
->You shall obey-someone and for a long time: else you will
+><div style="text-align: left">You shall obey-someone and for a long time: else you will
 perish and lose the last respect for yourself"-this appears to me
-to be the moral imperative of nature  which, to be sure, is neither "categorical" as the old Kant would have it (hence the "else") nor addressed to the individual (what do individuals matter to her?), but to peoples, races, ages. classes-but above all to the whole human animal, to man.
+to be the moral imperative of nature  which, to be sure, is neither "categorical" as the old Kant would have it (hence the "else") nor addressed to the individual (what do individuals matter to her?), but to peoples, races, ages. classes-but above all to the whole human animal, to man</div>
 >
 > > 188
 
@@ -1013,6 +1015,111 @@ to be the moral imperative of nature  which, to be sure, is neither "categorical
 
 עדיין לא הגיע הלוח שיאגד תחתיו את האנושות כולה, שתאגוד את בני האדם כולם לציוויליזציה אנושית אחת. ניטשה סבור שבסופו של דבר, יימצא לוח כזה - המהפכה התעשייתית היא ביטוי ראשון של זה, והדוגמטיזם שסוחף את אירופה הוא ביטוי נוסף.
 
+### מוסר עבדים ומקורותיו
+
+בסעיף 190, אנחנו פונים ממוסר העבדים שבחנו עד כה למוסר האדונים, ומתאר את המהפכה הראשונה בתחום המוסר בהיסטוריה: סוקראטס ניצח את אכילס, והחליף את *Aei Aristeuein*[^57] במוסר תבוני, שכלתני.
+
+> <div style="text-align: left">There is something in the morality of Plato that does not really belong to Plato but is merely encountered in his philosophy-one might say, in spite of Plato: namely, the Socratism for which he was really too noble. "Nobody wants to do harm to himself, therefore all that is bad is done involuntarily. For the bad do harm to them.. selves: this they would not do if they knew that the bad is bad. Hence the bad are bad only because of an error; if one removes the error. one necessarily makes them-good."</div>
+> 
+> <div style="text-align: left">This type of inference smells of the *rabble* \[...]</div>
+> 
+
+סוקראטס ההיסטורי היה, בעצם, ה[תועלתן](/פילוסופיה/אתיקה#התועלתנות) הראשון: כל רוע מוסרי אינו אלא טעות של חישוב! זוהי הקרקיטורה הניטשאנית לעמדה המופיעה ב[גורגיאס](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/גורגיאס), בפרוטאגוראס, ובאחרים, למוסר *המוני* כזה: כולם יכולים לקחת בו חלק, וכולם יכולים לפעול על פי חישוב תועלתני שכזה. כולנו יודעים לחשב את האינטרסים שלנו - אבל לא לעשות מטאפיזיקה, כמו שקאנט, למשל, דורש: לכן, מוסר בר השגה *מסריח ממוסר עדר*. לכן ניטשה אומר שאפלטון היה *אצילי מדי* מכדי להאמין במוסר כזה: אפלטון ניסה להגן על המורה שלו, ולנקות ממנו את הרפש ההמוני הזה.
+
+> <div style="text-align: left">Plato did everything be could in order to read something re-
+fined and noble into the proposition of his teacher-above all, him-
+self. He was the most audacious of all interpreters and took the
+whole Socrates only the way one picks a popular tune and folk song
+from the streets in order to vary it into the infinite and impossible-
+namely, into all of his own masks and multiplicities</div>
+>
+> > 190
+
+אפלטון מנסה *להאציל* את המוסר הסוקראטי בכך שהוא משליך מאחורה מטאפיזיקה שלמה: יש אידאה של הטוב, ורק ידיעתה היא המוסרית. כך הכין את הפילוסופיה ליפול קורבן לנצרות.
+
+> <div style="text-align: left">The ancient theological problem of "faith" and "knowledge"
+--or, more clearly, of instinct and reason-in other words, the question whether regarding the valuation of things instinct deserves more authority than rationality. which wants us to evaluate and act in accordance with reasons. with a "why?"-in other words, in accordance with expedience and utility-this is still the ancient moral problem that first emerged in the person of Socrates and divided thinking people long before Christianity. Socrates him- self, to be sure, with the taste of his talent-that of a superior dialectician-had initially sided with reason; and in fact, what did he do his life long but laugh at the awkward incapacity of noble Athenians who, like all noble men, were men of instinct and never could give sufficient information about the reasons for their actions? In the end, however, privately and secretly, he laughed at himself too: in himself he found, before his subtle conscience and self-examination, the same difficulty and incapacity.</div>
+>
+> > 191
+
+סוקראטס לועג לאתונאים האצילים שפועלים מאינסטינקט ומדחף: אבל בעצם, מגלה סוקראטס בהמשך, שגם המוסר התבוני *שלו* הוא סוג של דחף - התבונה היא דחף! - ובכך הוא אינו טוב משאר האתונאים בכלל. זה מתיישב עם העמדה הניטשאנית - שניהם ביטויים של *רצון לעוצמה*.
+
+בניסיון להציל אותו, אפלטון כונן את המטאפיזיקה, והוביל לתוצאה אירונית: אפלטון האצילי הביא עלינו את *מוסר העדר*; סוקראטס השחית את אפלטון, ו[האישום כנגדו מוצדק](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/אפולוגיה).
+
+ועכשיו רוצה ניטשה לכונן מוסר חדש.
+
+### המתודולוגיה החדשה של המוסר
+
+שיפוטים מוסריים וערכיים עובדים כמו החושים שלנו, כותב ניטשה בסעיפים 192-193: הם נוטים לפרש כל דבר חדש לפי מה שכבר מוכר, קרי - אנחנו רגילים לשקר לעצמנו וליצור עולם שמוכר לנו. לכן, ניטשה רוצה להתחיל לכונן את המוסר החדש עם *חשדנות* כזו כלפי שיפוטים מוסריים: מישהו, או אנחנו, מנסים לעבוד עלינו.
+
+התהליך של ניטשה הוא מוסר *גיניאולוגי* - הניסיון להבין משהו *דרך ההתגלגלות שלנו*, דרך אבותיו.
+
+בסעיף 194, ניטשה קובע שהבדלים מוסריים נובעים מהבדלים בדחפים של האדם - מה שהיום נקרא לו *אופי*. בפרט, ניטשה מתמקד בהבדל בדחפים ה*מיניים* - מתי, שואל ניטשה, גבר יגיד ש"יש" לו אישה? (המתח הוא בין המינים בכלל - גם להיפך). חלק יסתפקו בגופה, אחרים יחמירו ויבקשו אהבה, והמחמירים ביותר דורשים אהבה מוחלטת מתוך היכרות מוחלטת, שהאישה תכיר אותו עד הסוף ותאהב אותו ללא עוררין.
+
+באותו האופן, אנשים שונים יוצרים סוגים שונים של מוסר. ניטשה מבקש מאיתנו לבחון מוסר כמו שנאבחן מאהב: מה *באמת* מניע אותו? מתי שיטה מסוימת מגדירה מישהו כ*טוב*? איזה מן סוג של רצונות ושיפוטים ההגדרה הזו מביעה? כל שיפוט מייצג מבנה פנימי מסוים של השופט. 
+
+> <div style="text-align: left">Among helpful and charitable people one almost regularly encounters that clumsy ruse which first doctors the person to be helped-as if, for example, be "deserved" help, required just their help, and would prove to be profoundly grateful for all help, faithful and submissive. With these fancies they dispose of the needy as of possessions, being charitable and helpful people from a desire for possessions.</div>
+> 
+> > 194
+
+חשבו על אדם שתמיד זמין לעזור לאחר. *אדם טוב*, נשפוט בחופזה. *הסתכלו שוב*, מבקש ניטשה: הוא רוצה שיזדקקו לו, הוא רוצה להביע את עוצמתו על החלש, אפילו בעלותו עליו: הוא רוצה להפעיל על החלש עוצמה. הורות עומדת באותו היחס: כל הורה רואה בילד רכוש שלו, שיכול לעצב כרצונו, כחומר גלם; אפילו חינוך, *אפילו חינוך מוסרי*, אינו אלא רצון לעוצמה.
+
+>  <div style="text-align: left">The Jews - a people "born for slavery," as Tacitus and the whole ancient world say; "the chosen people among the peoples," as they themselves say and believe-the Jews have brought off that miraculous feat of an inversion of values, thanks to which life on earth has acquired a novel and dangerous attraction for a couple of millennia: their prophets have fused "rich," "godless:' "evil," "violent," and "sensual" into one and were the first to use the word "world" as an opprobrium. This inversion of values (which includes using the word "poor" as synonymous with "holy' and "friend") constitutes the significance of the Jewish people: they mark the beginning of the slave rebellion in morals.</div>
+> 
+> > 195
+
+ל*מוסר העבדים* יש שני מקורות, אומר ניטשה: אחד בסוקראטס, והשני בעם היהודי. העם היהודי *הוא* זה שהצית את מרד העבדים, ממוסר אצילי - של יוון, ואפלטון - למוסר עבדים. ניטשה מציין את היהודים, אבל ניטשה מכוון לנוצרי באותה המידה: הם מחזיקים באותו המוסר, גם אם הם לא מכירים בכך. 
+
+בעולם היווני והרומי, להיות עני וחלש, אלמנה ויתום היה בזוי, אסקופה נרמסת של החברה; היהודים הפכו את הכף, ופתאום החולשה והעוני *מקודשת* - על מי האלוהים מסתכל? על האלמנה והיתום!
+
+היוונים קיבלו את העולם *הזה*; היהדות היא הראשונה שקבעה - ערכו של העולם הזה כאין וכאפס לעומת העולם הבא! 
+
+היהדות היא זו שהפכה את העני והנזקק לנשגב, ואת העולם הזה, והעשיר והחושני - לרע; זו מהפכת העבדים הראשונה המפורשת בהיסטוריה. ניטשה הוא אמנם אויבה הגדול של מוסר העבדים, אך הוא מכיר בגדולתה של היהדות: היא חוללה מהפכה, כאין כמותה, כמו זו שניטשה רוצה לחולל - לכיוון ההפוך.
+
+**מוסר העבדים** הוא היפוך הערכים הזה - מה שהיה לבזוי נהפך לנשגב, ולהיפך. אבל אי אפשר להבין עד הסוף מהו מוסר עבדים מבלי שנראה מה הוא החליף - זהו **מוסר האדונים**, או **מוסר העדר**. בפרקים הבאים, ננסה לעמוד גם עליו, וכך להבין את שניהם.
+
+**אדון** ו**עבד** הם שניהם שמות נרדפים לדחף: האחד הוא הדחף *לצוות*, והשני הוא הדחף *לציית*. ניטשה לא מדבר על קבוצה היסטורית כזו או אחרת, אלא אך ורק על היצר: מי הפגין איזה יצר זה מקרי לגמרי. 
+
+בסעיף 197, ניטשה פונה למוסר אדונים.
+
+>  <div style="text-align: left">We misunderstand the beast of prey and the man of prey (for example, Cesare Borgia[^59]) thoroughly, we misunderstand "nature",as long as we still look for something "pathological" at the bottom of these healthiest of all tropical monsters and growths, or even for some "hell" that is supposed to be innate in them; yet this is what almost all moralists so far have done. Could it be that moralists harbor a hatred of the primeval forest and the tropics? And that the "tropical man" must be discredited at any price, whether as sickness and degeneration of man or as his own hell and self-torture? Why? In favor of the "temperate zones"? In favor of temperate men? Of those who are "moral"? Who are mediocre? - This for the chapter "Morality as Timidity."</div>
+> 
+> > 197
+
+האדון הוא זה ש*רוצה* לצוות, ויודע *איך* לצוות ולהשיג את רצונו: *האדם הטרופי*, חיית טרף[^61]. *אתם משלים את עצמכם אם אתם חושבים שתתכן גדולה כלשהי בלי יצרים כאלה*, אומר ניטשה. למה שנשפוט אנשים כאלה כרעים? מה מקור הרתיעה הזו? 
+
+**פחד**.
+
+ב198 ניטשה מתאר כיצד אנחנו **מפחדים** מאנשים טרופים, כמו צ'זרה בורג'יה[^59] - גם מהכוח שלהם עלינו, וגם מהדחפים שהם מביעים, *שקיימים גם בנו*. **פחד** הוא מקורו הראשון של מוסר העבדים - פחד מנפש האדון העוצמתית, שיכולה לצוות, שאנחנו מנסים לדכא ולרכך. **תמיד יהיו אדונים, ולכן תמיד יהיה מוסר עבדים**.
+
+>  <div style="text-align: left">Inasmuch as at all times, as long as there have been human beings, there have also been herds of men (clans, communities, tribes. peoples, states, churches) and always a great many people who obeyed, compared with the small number of those commanding -- considering. then, that nothing has been exercised and cultivated better and longer among men so far than obedience - it may fairly be. assumed that the need for it is now innate in the average man, as a kind of formal conscience that commands: "thou shalt unconditionally do something, unconditionally not do something else,t. in short, "thou shalt." This need seeks to satisfy itself and to fill its form with some content. According to its strength, impatience. and tension, it seizes upon things as a rude appetite, rather indiscriminately, and accepts whatever is shouted into its ears by some- one who issues commands-parents, teachers, laws, class prejudices, public opinions</div>
+>
+> <div style="text-align: left">The strange limits of human development, the way it hesitates, takes so long, often turns back, and ,moves in circles. is due to the fact that the herd instinct of obedience is inherited best, and at the expense of the art of commanding. If we imagine this instinct progressing for once to its ultimate excesses, then those who command and are independent would eventually be lacking altogether; or they would secretly suffer from a bad conscience and would find it necessary to deceive themselves before they could command-as if they, too, merely obeyed. This state is actually encountered in. Europe today: I call it the moral hypocrisy of those commanding. They know no other way to protect themselves against their bad conscience than to pose as the executors of more ancient or higher commands (of ancestors, the constitution, of right, the laws, or even of God)</div>
+>
+> > 199
+
+היום, אומר ניטשה, אפילו המצווים צריכים במובן מסוים להתרפס בפני העדר - לרכך את עצמם ולתרץ את הציווי כצו אבותיהם, החוקה, הזכות, החוק או האל: הם מרככים את עליונותם למול איומי העדר. במובן מסוים, מוסר העדר הוא החזק יותר: תמיד יש יותר מצייתים ממצווים. 
+
+מוסר עבדים נובע מפחד - אבל לא *רק* מפחד. בסוף 199, ניטשה מתאר כיצד מוסר עבדים, כשהוא משתלט על תרבות כלשהי, מרכך אותה מחמת הפחד עד כדי כך שהיא כמעט *מזמינה* מצווה, ולא מציית[^60], ומקבלת את מרותו **מעייפות**: רק שמישהו יצווה כבר. באירופה, המאבק המתמיד בין התרבות היוונית למקראית מתיש את החברה לכדי מוסר עבדים.
+
+!!! info "[הגיניאולוגיה של המוסר - אשמה, מוסר כליות ודומיהם](./גיניאולוגיה.pdf)"
+
+מוסר העבדים הוא ראשוני יותר, קדום יותר: הנפש האנושית, רומז ניטשה בגיניאולוגיה של המוסר, עוצבה בתהליך אלים ואכזרי של מוסר עבדים, עד שעולים אלו שאומרים - *למה לי לציית?* **האדון צומח מהעדר**. אבל בסעיף 201, ניטשה אומר שאנו *זקוקים* לאדונים - אנשים חזקים, כמו יוליוס קיסר - שמכוננים חברות ומספקים את הדחף לציית. אבל בשלב מסוים, כשכבר אין סכנה מבחוץ, העדר *שוכח* שהוא צריך את האדון, ושוב עולה עליו. במובן הזה, דווקא ה*אדונים* הם ראשוניים.
+
+> <div style="text-align: left">There is a point in the history of society when it becomes so pathologically soft and tender that among other things it sides even with those who harm it, criminals, and does this quite seriously and honestly. Punishing somehow seems unfair to it, and it is certain that imagining "punishment" and "being supposed to punish" hurts it arouses fear in it. "Is it not enough to render him undangerous? Why still punish? Punishing itself is terrible.II With this question, herd morality, the morality of timidity, draws its ultimate consequence. Supposing that one could altogether abolish danger. the reason for fear, this morality would be abolished, too, *eo ipso*: it would no longer be needed, it would no longer *consider itself* necessary</div>
+> 
+> > 201
+
+*חמלה*, אומר ניטשה, היא *לא* תכונה של העדר, אלא של האדם החזק: בעוצמתו, *אתה לא יכול לפגוע בו*, ולכן הוא יכול להרשות לעצמו לחמול עליך. אתה לא מגיע לקרסוליו: לכן הוא מרשה לעצמו לחמול לך. השיפוטים של ה*עדר* נובעים מ**טינה** - *Ressentiment* - כלפי החזקים יותר, החופשיים יותר, בעלי המזל, החופשיים מהנסיבות שלנו. החזק, האדון הנדיר, חופשי מהטינה הזו. לכן ניטשה אומר - *היזהרו משופטים: מאחורי עיניהם מסתתר תליין*. ניטשה מעדיף את תוקפנותו של חיית הטרף מערמומיותו מלאת הטינה של העדר. **העדר לא מוסרי יותר מהאדון**: הוא לא פחות אכזרי, הוא אכזרי *אחרת*.
+
+
+בהינתן כל זה, מה תפקידם של פילוסופי העתיד? כך חותם ניטשה את פרק 5. תפקידם של פילוסופי העתיד הוא לאתר את האדונים, כפרחים עדינים, לפני שהם נרמסים תחת העדר. מוסר לא נועד להקל על הסבל - *הוא נובע מסבל*, ובשביל מוסר **צריך לסבול**. ביטול הסבל הוא זה שידרדר אותנו לאדם האחרון, חסר כבוד עצמי, שאינו מסוגל ליצור דבר.
+
+>  <div style="text-align: left">*Morality in Europe today is herd animal morality* - in other words, as we understand it, merely *one* type of human morality beside which, before which, and after which many other types, above all *higher* moralities, are, or ought to be, possible. But this morality resists such a "possibility," such an "ought" with all its power: it says stubbornly and inexorably, "I am morality itself, and nothing besides is morality." Indeed, with the help of a religion which indulged and flattered the most sublime herd animal desires, we have reached the point where we find even in political and social institutions an ever more visible expression of this morality: the *democratic* movement is the heir of the Christian movement</div>
+>  
+>  > 202
+
+בסעיף 203, ניטשה נחוש *למנוע* את המצב הזה: הוא קובע שאנו זקוקים לאכזריות מסוימות, לאדונים - כי רק אדונים יוצרים.
 
 
 [^50]: ולכן כל כך מסוכן שקוראים אותו ילדים בני 17.
@@ -1072,4 +1179,7 @@ to be the moral imperative of nature  which, to be sure, is neither "categorical
 [^55]: זה משפט של ההיסטוריון היווני הרודטוס, שתיאר את החינוך שקיבלו מלכי פרס: תגיד אמת, ותדע להילחם.
 [^56]: איחוד שני משפטים מהתנ"ך: הפרשנות של ניטשה היא שהגישה של היהדות לאלוהות היא דרך כיבוד ההורים. האל גם הוא סוג של אב, והמאמינים עומדים עמו בקשר משפחתי מסוים. זו הגדולה של היהדות בעיניי ניטשה, וכך הם הביאו את עצמם למצב שחצי עולם סובב סביבם. *The Jewish people are too famous for their own good*, מצטט אנדי וחותם - *Jews are news!*
 [^57]: αέιν αριστεύειν (סתם כי אני יכול)
-[^58]: הרומאים (אם כי יש שאומרים דווקא הגרמנים).
+[^58]: הרומאים (אם כי יש שאומרים דווקא הגרמנים).
+[^59]: אפיפיור מושחת, בנו של אלכסנדר השישי. הוא ניסה בכוח לאחד את כל צפון איטליה, וצלח בכך לתקופה. מקיאוולי, בספרו *הנסיך*, משבח את העורמה שתפס את השלטון והחזיק בכוחו, באכזריות ויעילות יוצאות דופן. 
+[^60]: בהקשר האירופי, ניטשה נותן כדוגמה את נפוליאון.
+[^61]: *Raudmenschen*

פילוסופיה/מטאפיזיקה/index.md.md

@@ -7,12 +7,20 @@ tags: פילוסופיה, מטאפיזיקה
 
 ## תוכן העניינים
 #### 1. [מבוא]()
+
+מה זה מטאפיזיקה? מה היא חוקרת? למה בכלל יש דברים?
 #### 2. [קיום האל](/פילוסופיה/מטאפיזיקה/אל)
 
+האם יש אלוהים? איזה מין אלוהים זה? איזה דין וחשבון הוא יכול לתת על המציאות?
+
 #### 3. [אונטולוגיה](/פילוסופיה/מטאפיזיקה/אונטולוגיה)
 
+איך ייתכנו דברים נפרדים? איך יכול להיות שלדברים שונים יש משהו במשותף?
+
 #### 4. [סיבתיות](/פילוסופיה/מטאפיזיקה/סיבתיות)
 
+מתי אומרים שדבר אחד גרם לדבר אחר? איזה מין דבר זה, סיבתיות?
+
 
 **מטאפיזיקה**[^2] היא אולי הענף הישן ביותר בפילוסופיה - זה ששואל *איך העולם בנוי*, מהם סדרי העולם. כל המדעים צמחו מסיבה זו מתוך המטאפיזיקה, ועדיין יש ביניהם נקודות דמיון רבות. מאפיין משותף הוא ההתקדמות - אנו נתקלים בבעיה, וככל שנכנס מידע חדש אנחנו משנים ומשכללים את העמדה.