Relegate assets to subdir (+ new pages)

פילוסופיה/אתיקה/index.md

@@ -3,7 +3,7 @@ title: מבוא לפילוסופיה של המוסר
 description: האם אהובה היא החסידות מפני שחסידות היא, או מפני שהיא אהובה, על כן היא חסידות?
 published: true
 date: 2024-05-22T09:25:52.691Z
-tags: שנה א, סמסטר א, פילוסופיה, מבוא, מוסר, אתיקה, סיכום
+tags: שנה א, סמסטר א, פילוסופיה, מבוא, מוסר, אתיקה, סיכום, תואר_ראשון, נומנון_תופעה, תועלתנות, קאנט, אפלטון, אריסטו
 editor: markdown
 dateCreated: 2022-10-26T08:23:39.927Z
 ---
@@ -34,7 +34,7 @@ dateCreated: 2022-10-26T08:23:39.927Z
 ## תיאוריית הציווי האלוהי
 
 !!! info "טקסט"
-	 [דיאלוג אפלטוני - אאותיפרון](/פילוסופיה/אתיקה/intro--plato-euthyphro.pdf)
+	 [דיאלוג אפלטוני - אאותיפרון](assets/intro--plato-euthyphro.pdf)
  
  
 התיאוריה המוסרית הנפוצה בהיסטוריה היא תיאוריות הציווי האלוהי - לפיה מה שטוב לעשות הוא מה שהאלוהים מצווה.
@@ -76,7 +76,7 @@ dateCreated: 2022-10-26T08:23:39.927Z
 אז רגע, אני צריך להקשיב *לכל מה שהוא אומר?*
 
 ##### כן.
-כך אמר גם [*התער של אוקהם](/פילוסופיה/דת/הוכחה#התער-של-אוקהם) - אלוהים יודע הכי טוב ולכן צריך לעשות כל מה שהוא אומר, ורק מה שהוא אומר, וזהו.
+כך אמר גם [*התער של אוקהם](../דת/הוכחה#התער-של-אוקהם) - אלוהים יודע הכי טוב ולכן צריך לעשות כל מה שהוא אומר, ורק מה שהוא אומר, וזהו.
 
 זו לפחות תשובה עקבית...
 
@@ -99,7 +99,7 @@ dateCreated: 2022-10-26T08:23:39.927Z
 
 ## יחסיות מוסרית
 !!! info "טקסט"
-    [מצגת](/פילוסופיה/אתיקה/moral_relativism.pptx), [וונג - מבוא ליחסיות מוסרית](/פילוסופיה/אתיקה/intro-moral_relativism_(wong).pdf)
+    [מצגת](assets/moral_relativism.pptx), [וונג - מבוא ליחסיות מוסרית](intro-moral_relativism_(wong).pdf)
 
 ## אגואיזם
 **אגואיזם** - לפעול מתוך **תכלית** להטיב רק עם עצמך - מפוצל בגדול לשני סוגים:
@@ -167,12 +167,12 @@ dateCreated: 2022-10-26T08:23:39.927Z
 
 ## אתיקה הניקומאכית
 !!! info "טקסט"
-    [מצגת](/פילוסופיה/אתיקה/aristotle.pptx), [אריסטו - אתיקה ניקומאכית](/פילוסופיה/אתיקה/intro--aristo_-_ne1.pdf)
+    [מצגת](assets/aristotle.pptx), [אריסטו - אתיקה ניקומאכית](assets/intro--aristo_-_ne1.pdf)
 
 !!! is-success "ראה גם"
-     [אתיקה ניקומאכית (מבוא לפילוסופיה יוונית)](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה), [אתיקה ניקומאכית (קורס המשך)](/פילוסופיה/יוונית/אתיקה/ניקומאכית)
+     [אתיקה ניקומאכית (מבוא לפילוסופיה יוונית)](../יוונית/אריסטו/אתיקה), [אתיקה ניקומאכית (קורס המשך)](../יוונית/אתיקה/ניקומאכית)
 
-[אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו) מציג בספרו את האתיקה - המדע של הטוב. משימתה של האתיקה היא לחפש את הטוב (כשאר מקצועות הפילוסופיה).
+[אריסטו](../יוונית/אריסטו) מציג בספרו את האתיקה - המדע של הטוב. משימתה של האתיקה היא לחפש את הטוב (כשאר מקצועות הפילוסופיה).
 
 אריסטו מיד מציג את הטוב כ*ה*דבר שאליו הכל שואף - כל עיסוק, אומנות או פעולה שואפת לטוב.
 
@@ -262,7 +262,7 @@ dateCreated: 2022-10-26T08:23:39.927Z
 
 
 !!! info "טקסט"
-    [אתיקה ניקואכית (פרקים 2, 6)](/פילוסופיה/אתיקה/intro--aristo-ne2(+6).pdf)
+    [אתיקה ניקואכית (פרקים 2, 6)](intro--aristo-ne2(+6).pdf)
 
 ספרו השני של אריסטו באתיקה התקדם מ'טוב' ל'אושר', ובוחן את האדם המאושר על ידי כך שמקדיש עצמו לדיון כללי במידות הטובות.
 
@@ -344,7 +344,7 @@ dateCreated: 2022-10-26T08:23:39.927Z
 
 ## הנחת יסוד למטפיזיקה המוסרית
 !!! info "טקסט"
-    [מצגת](/פילוסופיה/אתיקה/kant.pptx), [קאנט - הנחת יסוד למטאפיזיקה מוסרית](/פילוסופיה/אתיקה/intro--kant-groundwork1.pdf)
+    [מצגת](assets/kant.pptx), [קאנט - הנחת יסוד למטאפיזיקה מוסרית](assets/intro--kant-groundwork1.pdf)
 
 > לא יצויר דבר בעולם, ואף לא מחוץ לעולם, שיוכל להיחשב לטוב לא הגבלה, אלא הרצון הטוב בלבד.
 
@@ -352,7 +352,7 @@ dateCreated: 2022-10-26T08:23:39.927Z
     העבודה של קאנט תיאורטית ומופשטת בהרבה מזו של אריסטו. יש הסבורים שבכך ההגות שלו 'טהורה' יותר, ויש הסבורים שכך מאבדת מהקשרה.
 
 !!! info "טקסט"
-    [קאנט - הנחת יסוד למטאפיזיקה מוסרית - פרק ב' ](/פילוסופיה/אתיקה/intro--kant-groundwork2.pdf)
+    [קאנט - הנחת יסוד למטאפיזיקה מוסרית - פרק ב' ](assets/intro--kant-groundwork2.pdf)
 
 ### הרצון הטוב
 הרצון הטוב הוא תנאי הכרחי ומספיק למוסר - הוא *ה*מוסר בעצמו.
@@ -441,7 +441,7 @@ dateCreated: 2022-10-26T08:23:39.927Z
 
 
 !!! info "טקסט"
-    [מצגת](/פילוסופיה/אתיקה/mill_-_utilitarianism.pptx), [מיל - תועלתנות](/פילוסופיה/אתיקה/mill--utilitarianism.pdf)
+    [מצגת](assets/mill_-_utilitarianism.pptx), [מיל - תועלתנות](assets/mill--utilitarianism.pdf)
 
 
 ג'ון סטיוארט מיל (1806-1873) הגה את תיאוריית התועלתנות של המוסר, לפיה הטוב המוסרי הוא זה אשר בעקבותו סך כל האושר בעולם הוא המירבי. התועלתנות היא התיאוריה המוסרית הרחבה והמוכרת ביותר בעולם כיום.
@@ -467,11 +467,11 @@ dateCreated: 2022-10-26T08:23:39.927Z
 
 ## הגיניאולוגיה של המוסר
 !!! info "טקסט"
-    [מצגת](/פילוסופיה/אתיקה/nietzsche.pptx), [ניטשה - הגיניאולוגיה של המוסר](/פילוסופיה/אתיקה/nietzsche-genealogy-ch1.pdf)
+    [מצגת](assets/nietzsche.pptx), [ניטשה - הגיניאולוגיה של המוסר](assets/nietzsche-genealogy-ch1.pdf)
 
 
 !!! success "ראה גם"
-	[ניטשה - מעבר לטוב ורע (קורס המשך)](/פילוסופיה/חדשה/ניטשה)
+	[ניטשה - מעבר לטוב ורע (קורס המשך)](../חדשה/ניטשה)
 	
 ### ה'שליחות הנבואית' של ניטשה
 ניטשה תופס את עצמו כ*א-מורליסט* - לדעתו, הערכים המוסריים בכלל הם שגיאה. המוסר *עצמו* הוא הזוועה הגדולה בהיסטוריה האנושית, וניטשה שואף לחשוף אותו במעיין פאתוס נבואי גדול.

פילוסופיה/אתיקה/כבוד.md

@@ -1,131 +0,0 @@
----
-title: כבוד האדם והחובה לכבד
-tags:
-  - תואר_שני
-  - פילוסופיה
-  - שנה_ד
----
-!!! info "חומר הקורס"
-	 [מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=61847)
-
-**כבוד** הוא מושג חשוב; לא ברור שבלעדיו ניתן לקיים חברה אנושית. אולם, כשננסה להבין בדיוק *מהו* כבוד, עולות בעיות וסתירות. 
-
-כוונתנו היא ל**כבוד האדם**; עברית דלה למדי בהקשר הזה. באנגלית *כבוד* מתרגם ל*honor*, גם ל*respect* ולעיתים אף ל*dignity*; אנחנו מתכוונים לרוב ל*respect*. אבל כמובן, גם על זה אפשר לריב ולהתפלפל. בעברית, מנגד, המושג מגיע מ*כבד*[^1], וההיפך הוא *קלון*, שגם יכול ללמד משהו.
-
-כך או כך, כבוד הוא מושג מרכזי. מבחינה חברתית, הוא חיוני לשיתוף פעולה - בפילוסופיה פוליטית לעיתים מעריכים דמוקרטיה כמידה כזו או אחרת של כבוד. כבוד קשור גם בהליכות - etiquette - כבוד הוא האופן שבו נוהגים ולא נוהגים, ומה שהופך את החיים שלנו יחדיו לנעימים; בעיניי רבים, דוגמת [קאנט](/פילוסופיה/אתיקה#הצו-הקטגורי), הכבוד הוא אבן היסוד לאתיקה בכלל, ומכונן את החובות והזכויות המוסריות שלנו בתפקידו התשתיתי. כבוד, במובן של *dignity*, ניתן להבין גם כ*אנושיות* שלנו - מה שמאפשר לנו לזהות את עצמנו כאנושיים בכלל (ולכן השפלה, *דה-הומניזציה*, היא נטילת כבוד), ומה שמבסס זכויות אדם (ומה *זה* בכלל? למה בכלל מגיעות לנו כאלה?). 
-
-בניגוד למושגים תשתיתיים אחרים, *כבוד* מונכח כל הזמן בשיח האתי ובמיוחד באתיקה יישומית - בהפלות, המתות חסד, אפלייה מתקנת, גזענות, פורנוגרפיה, פטרנליזם[^2] וכל מה שבאמצע: *כיבוד האוטונומיה* או *כיבוד הזכות לחיים* מככבים שם. 
-
-
-> All human beings are born free and equal in dignity and rights.
-> 
-> > United Nations, [*Universal Declaration of Human Rights*](https://www.un.org/en/about-us/universal-declaration-of-human-rights), Article 1.
-
-פילוסופים ומדינאים מסכימים על מעט מאוד, אבל איכשהו, כמעט כולם מסכימים, לכל הפחות, להגיד *בטח* על הדבר הזה, איך שהם לא מבינים אותו, מה שמרמז על זה שיש *משהו* כאן שקורץ לכולם. 
-
-המושג *Dignity* שבו נוקטת ההצהרה עמום אפילו יותר ממושג ה*כבוד*. יש כאלו האומרים שזה מושג ריק[^3], ונוצרת דיכוטומיה כזו של *הכל או כלום* - מה שמציף כמה שאלות:
-
-- מה ראוי לכבוד (respect)? 
-	
-	כל בני האדם? הדגל? אלוהים? חוקי התנועה? מסורת? תרבויות אחרות? ימים מיוחדים? מקומות? האמת? אנחנו עצמנו?
-
-- למה לכבד? מתוקף מה?
-	
-	 האם יש לכל מושאי הכבוד איזושהי תכונה משותפת, שבגינה אנו חולקים להם כבוד? איזו תכונה משותפת יש לדגל, לאלוהים, למקומות ולנו עצמנו?
-
-- איזה מן סוג של דבר זה כבוד?
-	
-	זה רגש? גישה? חובה? ערך? כלל מוסרי? מידה טובה? איזו מן קטגוריה של דבר זה (אם זה בכלל דבר אחד)[^3]?
-
-- איך מכבדים?
-	
-	אוקיי, השתכנעתי. עכשיו מה? איך *מכבדים* בפועל? קיבלתי את המושג - מה צריך לעשות בגינו? איך אני מכבד אותך - להשתחוות? לא לקטוע אותך באמצע המשפט? לא להיות פטרנליסטי כלפיך? לעזור לך? *לא* לעזור לך? לשקול את המניעים שלך, וזהו? לסבול את השטויות שלך? *לא* לסבול את השטויות שלך?
-
-- האם כבוד עצמי הוא תנאי לכבוד (או להיפך)?
-
-- האם כבוד הוא מושג ראשוני[^5]? האם הוא בהכרח מושג מוסרי? האם הוא הכרחי בכלל למוסר? ואולי דווקא מספיק למוסר?
-	
-	 כבוד הוא מושג *דק*; הוא נורמטיבי אבל לא תיאורי (לעומת *אמיץ*, מושג עבה
-	  שאומר משהו וגם טוען למצב עניינים מסוים). מכאן עולות כל מיני שאלות.
-
-
-בקיצור, *כבוד* הוא לא חיה פשוטה בכלל; הוא עובר לכולנו חלק בגרון אבל הוא בעצם חולף מתחת למכ"ם - קשה לתת לו דין וחשבון עקבי וברור.
-
-## קאנט ומושג הכבוד
-
-מושג הכבוד כמובן היה קיים מזמן, ונידון בקרב הרומאים וברנסאנס, אבל מי ש*באמת* העלה אותו על המוקד הוא ידידנו [עמנואל קאנט](/פילוסופיה/חדשה/הנחת-יסוד-למטאפיזיקה-המוסרית). התפיסה הקנטיאנית הייתה מהפכנית, ועודנה המקובלת ביותר היום. 
-
-!!! success "רקע"
-	[הנחת יסוד למטאפיזיקה המוסרית](/פילוסופיה/אתיקה#הצו-הקטגורי)
-
-
-קאנט כתב על *respect* - **Achtung** בגרמנית - ב*הנחת יסוד למטאפיזיקה המוסרית* ואחריה ב*ביקורת התבונה המעשית* וב*מטאפיזיקה של המידות*. הוא כונן אותו תחילה דווקא בהערת שוליים.
-
-
-ב*הנחה*, קאנט מנסה לבנות *צו קטגורי* - ציווי מוסרי באופן מוחלט - אבל איך ייתכן צו כזה? מה יצווה עלינו בהיותנו כה שונים באופן מוחלט? 
-
-קאנט מעמיד את הצו על רעיון ה**חובה** - משהו שאנו חייבים להיענות לו באופן מלא - ומגדיר אותה כאן:
-
-> \[...] *Duty is the necessity of an action from **respect** for the law*. For the object, as an effect of my proposed action, I can of course have an *inclination*, but *never respect*, just because it is merely a effect and not the activity of a will.
->
-> > *Groundwork for the Metaphysics of the Morals*, Ak 4:401
-
-
-קאנט תופס את המוסר באופן **חוקי**[^6] - *יש חוק, והחוק מצווה, וצריך להתנהג לפי החוקים* (קרי, מוסר *דאונטולוגי*). 
-
-רק משום שיש לי *נטייה* לעשות משהו, אין פירוש הדבר שיש לי *כבוד* כלפיו. לעומת זאת, **חובה** היא הכרה בהכרחיות של הצו המוסרי, מתוך *כבוד*. המוסר, לדידו, הוא ורק הוא מציג חלופה מוטיבציונית לפעולות שלנו - *לא* מתוך פעולה, אלא מתוך *כבוד לחובה המוסרית*.
-
-> Just as little can I have respect for inclination in general, whether my own or another's; I can m=at most approve it in the first case, in the second I can sometimes even love it, i.e., regard it as favorable to my own advantage. Only that which is connected with my will never as an effect, only what does not serve my inclinations but out weights it, or at least wholly excludes it from the reckoning in a choice, hence only the mere law for itself, can be an object of respect and hence a command. Now an action from duty is supposed entirely to abstract from the influence of inclination, and with it every object of the will, so nothing is left over for the will that can determine it except the *law* as what is objective and subjectively *pure respect* for this practical law, hence the maxim of complying with such a law, even when it infringes all my inclinations. 
-> 
-> The moral worth of the action thus lies not in the effect to be expected from it; Thus also not in any principle of action which needs to get its motive from this expected effect. For all these effects (agreeableness of one's condition, indeed even the furthering of the happiness of other) could be brought about through other causes, and for the the will of a rational being is therefore not needed; but in it alone the highest and unconditioned good can nevertheless be encountered. 
-> 
-
-החובה היא ציווי **מוחלט**, שמוציא כל מניעים אחרים הנובעים מכל נטיותי האחרות. ה*טוב* אינו כרוך בנטיות של יצור כזה או אחר או בהשלכות שלו - *Consequentialism* - אלא רק ב*רצון להישמע לחוק המוסרי*. אנחנו אוהבים אגוזים; יופי, גם סנאים. אבל זה לא *טוב*; רק ה*רצון הטוב* לציית לצו המוסרי, *שנובע מהיותי יצור תבוני*, הוא טוב (ולכן לא אקח אגוזים שלא שייכים לי).
-
-
-> Nothing other that the *representation of the law* in itself, *which obviously occurs only in the rational being* insofar as it, and not the hoped-for effect, is the determining grond of the will, therefore constitutes that so pre-eminent good which we call 'moral', which is already present in the person himself who acts in accordance with it, but must not first of all be expected from the effect
-
-זהו לא מניע פסיכולוגי במובן הרגיל; זהו מניע מתוך כבוד תבוני לצו המוסר. אבל, אומר קאנט, יש בטיעון הזה נקודת תורפה - *כבוד* גם הוא מניע פסיכולוגי, ולכן גם הוא לא לגמרי תבוני או בלתי מותנה כמו שהוא מתיימר. לזאת עונה קאנט בהערת השוליים האמורה, שמגדירה מחדש כבוד - 
-
-> One could accuse me of merely taking refuge behind the word *respect* in an obscure feeling instead of giving a distinct reply to the question through a concept of reason. Yet even if respect is a feeling, it is not one *received* through influence but a feeling of *self-effected* through a concept of reason and hence specifically distinguished from all feelings of the first kind, which may well be reduced to inclination or fear. 
-
-*גם* אם כבוד הוא *רגש*, אומר קאנט, זו בפירוש חיה אחרת - זהו לא משהו שאנו פוגשים כחלק מהפסיכולוגיה היומיומית שלנו, הנתונה לנו זה מכבר, אלא  *נוצר בנו* מהיותנו בעלי *מושג תבונה* (בניגוד לנטייה). קרי - אם שאר הרגשות נובעות מהאופי שהתעצב לנו ומהמערך הביולוגי שלנו, "רגש"[^8] הכבוד הוא ישות שנובעת מתוכנו *בהיותנו יצורים תבוניים*[^7]. 
-
-> What I immediately recognize as a law for me, I recognize with respect, which signifies merely the consciousness of the *subjection* of my will to a law without any mediation or other influences on my sense.
-
-
-הכרה ב*כבוד* היא הכרה בסבילות; זיהוי ה*כפיפות* של הרצון הפרטי שלי לאותו כבוד בלתי-תלוי ובלתי-מתפשר[^9].  זהו דבר שאי אפשר לברוח ממנו, ואי אפשר להתכחש לו: אתה, כיצור תבוני, אינך יכול אלא לכבד את הצו המוסרי. 
-
-> The immediate determination of the will through the law and the consciousness of it is called *respect*, so that the latter is to be regarded as the *effect* of the law on the subject and not as its cause. 
-
-קרי, *כבוד* **נובע** מההכרה בהכרחיות ומייצר חובה - החוק *מכונן בנו* את הכבוד, ולא להיפך. שוב - 
-
-> *Duty is the necessity of an action from **respect** for the law*.
-
-קרי, איננו מכבדים את החוק: החוק *דורס* את הרצון הפרטי שלנו, בדמות ה**חובה** המוסרית, וההכרה בכך *היא* כבוד. 
-
-> Authentically, respect is the representation of a worth that infringes on my self-love. 
-
-הכבוד (respect) נובע מזיהוי מסוים של הערך הבלתי-המותנה של החוק המוסרי - הכבוד (dignity) שלו, והכרה בו. 
-
-
-> Thus it is something that is considered as an object neither of inclination nor of fear, even though it has something analogical to both at the same time. The *object* of respect is thus solely the law, and specifically that law that we *lay upon ourselves* and yet also as in in itself necessary. As a law we are subject to it without asking permission of self-love; as laid upon us by ourselves, it is a consequence of our will, and has from the first point of view an analogy with fear, and from the second with inclination. 
-
-קאנט מתאר מצב מוזר - החוק התבוני הוא הביטוי העליון (והיחיד!) להיותנו סוכנים חופשיים, אבל מכונן בדריסת כל הנטיות הפרטיות שלנו; זאת לפי קאנט *התעלות עצמית*, כבוד עצמי. זה מוזר, אבל לא בלתי-אינטואיטיבי - רובנו מסוגלים לשים לצד, ולו לכמה רגעים, את המניעים שלנו ולחשוב בצורה אובייקטיבית יותר ולשים בצד את הפסיכולוגיה שלנו; ב*הפוך על הפוך*, דווקא זה חופש לפי קאנט: לצאת מעצמנו זה למצוא את עצמנו - אנחנו גם *מוכפפים* לחוק וגם *מכפיפים* עצמנו לאותו החוק. 
-
-> All respect for a person is properly only respect for the law \[...] of which the person gives us the example. Because we regard the expansion of our talents also as a duty, we represent to ourselves a person with talents also as an *example of a law*, as it were \[...] and that constitues our respect. All so-called moral *interest* consists solely in *respect* for the law.
-
-
-כלומר - **כל כבוד בין בני אדם *נובע* מתוך אותו כבוד לחוק**, בהיות בני אדם אחרים מבצעים של אותו החוק.
-
-
-
-[^1]: כמו בתנ"ך - *אברהם כבד בצאן ובמקנה* - כבוד אולי מגיע ממעמד חברתי שבתורו מגיע מרכוש, כמו ביוון העתיקה.
-[^2]: התערבות בקבלת ההחלטות של אדם אחר ללא הסכמתו, אך לטובתו - כמו שאנו עושים כל הזמן לילדים (ומשם השם - מלשון pater, parent). פטרנליזם מציב לכאורה דילמה בין להיטיב לבין לכבד - אנחנו נתמקד בקרן האחרונה.
-[^3]: [Pinker, *The Stupidity of Dignity*](https://newrepublic.com/article/64674/the-stupidity-dignity)
-[^4]: זו סוגיה שמעסיקה מאוד את ה[פילוסופיה של הלשון](/פילוסופיה/לשון) - שתוהים אם אנחנו לא מערבבים את המהות עם השימוש בשפה (קרי, *כבוד* הוא לא דבר אחד, אבל אנחנו מתבלבלים כי כל אותם הדברים תחת המילה *כבוד* - כמו שיש date - תמר, וdate - פגישה... אין שום דבר עמוק שמחבר ביניהם).
-[^5]: *Irreducible* - בלתי ניתן להסבר במושגים אחרים; לא תוכל להסביר כבוד מבלי לפנות לכבוד. יש הטוענים שניתן, למשל, להסביר *כבוד* במונחים של אמפתיה.
-[^6]: במובן המוסרי, ולא החוקי.
-[^7]: באופן דומה ל[*אסתטיקה הטרנסנדנטאלית* (ביקורת התבונה הטהורה)](/פילוסופיה/חדשה/קאנט/ביקורת/אסתטיקה).
-[^8]: אנחנו *אוהבים* לחשוב על רגש כמשהו לא לגמרי רציונלי, אבל בשנים האחרונות מתחילים לחשוב על זה אחרת בפילוסופיה וב[פסיכולוגיה של הרגש](/פסיכולוגיה/רגש).
-[^9]: קצת כמו שמשתמשים ב*כבוד* כמשפט שלם (*גולני, **כבוד***) - לא נותר אלא להכיר באמיתות ולהגיד: *תבונה, **כבוד***.

פילוסופיה/אתיקה/כבוד/index.md

@@ -0,0 +1,251 @@
+---
+title: כבוד האדם והחובה לכבד
+tags: - תואר_שני, שנה_ד, אתיקה, קאנט
+  - תואר_שני
+  - פילוסופיה
+  - שנה_ד
+---
+!!! info "חומר הקורס"
+	 [מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=61847)
+
+**כבוד** הוא מושג חשוב; לא ברור שבלעדיו ניתן לקיים חברה אנושית. אולם, כשננסה להבין בדיוק *מהו* כבוד, עולות בעיות וסתירות. 
+
+כוונתנו היא ל**כבוד האדם**; עברית דלה למדי בהקשר הזה. באנגלית *כבוד* מתרגם ל*honor*, גם ל*respect* ולעיתים אף ל*dignity*; אנחנו מתכוונים לרוב ל*respect*. אבל כמובן, גם על זה אפשר לריב ולהתפלפל. בעברית, מנגד, המושג מגיע מ*כבד*[^1], וההיפך הוא *קלון*, שגם יכול ללמד משהו.
+
+כך או כך, כבוד הוא מושג מרכזי. מבחינה חברתית, הוא חיוני לשיתוף פעולה - בפילוסופיה פוליטית לעיתים מעריכים דמוקרטיה כמידה כזו או אחרת של כבוד. כבוד קשור גם בהליכות - etiquette - כבוד הוא האופן שבו נוהגים ולא נוהגים, ומה שהופך את החיים שלנו יחדיו לנעימים; בעיניי רבים, דוגמת [קאנט](../../אתיקה#הצו-הקטגורי), הכבוד הוא אבן היסוד לאתיקה בכלל, ומכונן את החובות והזכויות המוסריות שלנו בתפקידו התשתיתי. כבוד, במובן של *dignity*, ניתן להבין גם כ*אנושיות* שלנו - מה שמאפשר לנו לזהות את עצמנו כאנושיים בכלל (ולכן השפלה, *דה-הומניזציה*, היא נטילת כבוד), ומה שמבסס זכויות אדם (ומה *זה* בכלל? למה בכלל מגיעות לנו כאלה?). 
+
+בניגוד למושגים תשתיתיים אחרים, *כבוד* מונכח כל הזמן בשיח האתי ובמיוחד באתיקה יישומית - בהפלות, המתות חסד, אפלייה מתקנת, גזענות, פורנוגרפיה, פטרנליזם[^2] וכל מה שבאמצע: *כיבוד האוטונומיה* או *כיבוד הזכות לחיים* מככבים שם. 
+
+
+> All human beings are born free and equal in dignity and rights.
+> 
+> > United Nations, [*Universal Declaration of Human Rights*](https://www.un.org/en/about-us/universal-declaration-of-human-rights), Article 1.
+
+פילוסופים ומדינאים מסכימים על מעט מאוד, אבל איכשהו, כמעט כולם מסכימים, לכל הפחות, להגיד *בטח* על הדבר הזה, איך שהם לא מבינים אותו, מה שמרמז על זה שיש *משהו* כאן שקורץ לכולם. 
+
+המושג *Dignity* שבו נוקטת ההצהרה עמום אפילו יותר ממושג ה*כבוד*. יש כאלו האומרים שזה מושג ריק[^3], ונוצרת דיכוטומיה כזו של *הכל או כלום* - מה שמציף כמה שאלות:
+
+- מה ראוי לכבוד (respect)? 
+	
+	כל בני האדם? הדגל? אלוהים? חוקי התנועה? מסורת? תרבויות אחרות? ימים מיוחדים? מקומות? האמת? אנחנו עצמנו?
+
+- למה לכבד? מתוקף מה?
+	
+	 האם יש לכל מושאי הכבוד איזושהי תכונה משותפת, שבגינה אנו חולקים להם כבוד? איזו תכונה משותפת יש לדגל, לאלוהים, למקומות ולנו עצמנו?
+
+- איזה מן סוג של דבר זה כבוד?
+	
+	זה רגש? גישה? חובה? ערך? כלל מוסרי? מידה טובה? איזו מן קטגוריה של דבר זה (אם זה בכלל דבר אחד)[^3]?
+
+- איך מכבדים?
+	
+	אוקיי, השתכנעתי. עכשיו מה? איך *מכבדים* בפועל? קיבלתי את המושג - מה צריך לעשות בגינו? איך אני מכבד אותך - להשתחוות? לא לקטוע אותך באמצע המשפט? לא להיות פטרנליסטי כלפיך? לעזור לך? *לא* לעזור לך? לשקול את המניעים שלך, וזהו? לסבול את השטויות שלך? *לא* לסבול את השטויות שלך?
+
+- האם כבוד עצמי הוא תנאי לכבוד (או להיפך)?
+
+- האם כבוד הוא מושג ראשוני[^5]? האם הוא בהכרח מושג מוסרי? האם הוא הכרחי בכלל למוסר? ואולי דווקא מספיק למוסר?
+	
+	 כבוד הוא מושג *דק*; הוא נורמטיבי אבל לא תיאורי (לעומת *אמיץ*, מושג עבה
+	  שאומר משהו וגם טוען למצב עניינים מסוים). מכאן עולות כל מיני שאלות.
+
+
+בקיצור, *כבוד* הוא לא חיה פשוטה בכלל; הוא עובר לכולנו חלק בגרון אבל הוא בעצם חולף מתחת למכ"ם - קשה לתת לו דין וחשבון עקבי וברור.
+
+## קאנט ומושג הכבוד
+
+מושג הכבוד כמובן היה קיים מזמן, ונידון בקרב הרומאים וברנסאנס, אבל מי ש*באמת* העלה אותו על המוקד הוא ידידנו [עמנואל קאנט](../../חדשה/הנחת-יסוד-למטאפיזיקה-המוסרית). התפיסה הקנטיאנית הייתה מהפכנית, ועודנה המקובלת ביותר היום. 
+
+!!! success "רקע"
+	[הנחת יסוד למטאפיזיקה המוסרית](../../אתיקה#הצו-הקטגורי)
+
+
+קאנט כתב על *respect* - **Achtung** בגרמנית - ב*הנחת יסוד למטאפיזיקה המוסרית* ואחריה ב*ביקורת התבונה המעשית* וב*מטאפיזיקה של המידות*. הוא כונן אותו תחילה דווקא בהערת שוליים.
+
+
+ב*הנחה*, קאנט מנסה לבנות *צו קטגורי* - ציווי מוסרי באופן מוחלט - אבל איך ייתכן צו כזה? מה יצווה עלינו בהיותנו כה שונים באופן מוחלט? 
+
+קאנט מעמיד את הצו על רעיון ה**חובה** - משהו שאנו חייבים להיענות לו באופן מלא - ומגדיר אותה כאן:
+
+> \[...] *Duty is the necessity of an action from **respect** for the law*. For the object, as an effect of my proposed action, I can of course have an *inclination*, but *never respect*, just because it is merely a effect and not the activity of a will.
+>
+> > *Groundwork for the Metaphysics of the Morals*, Ak 4:401
+
+
+קאנט תופס את המוסר באופן **חוקי**[^6] - *יש חוק, והחוק מצווה, וצריך להתנהג לפי החוקים* (קרי, מוסר *דאונטולוגי*). 
+
+רק משום שיש לי *נטייה* לעשות משהו, אין פירוש הדבר שיש לי *כבוד* כלפיו. לעומת זאת, **חובה** היא הכרה בהכרחיות של הצו המוסרי, מתוך *כבוד*. המוסר, לדידו, הוא ורק הוא מציג חלופה מוטיבציונית לפעולות שלנו - *לא* מתוך פעולה, אלא מתוך *כבוד לחובה המוסרית*.
+
+> Just as little can I have respect for inclination in general, whether my own or another's; I can m=at most approve it in the first case, in the second I can sometimes even love it, i.e., regard it as favorable to my own advantage. Only that which is connected with my will never as an effect, only what does not serve my inclinations but out weights it, or at least wholly excludes it from the reckoning in a choice, hence only the mere law for itself, can be an object of respect and hence a command. Now an action from duty is supposed entirely to abstract from the influence of inclination, and with it every object of the will, so nothing is left over for the will that can determine it except the *law* as what is objective and subjectively *pure respect* for this practical law, hence the maxim of complying with such a law, even when it infringes all my inclinations. 
+> 
+> The moral worth of the action thus lies not in the effect to be expected from it; Thus also not in any principle of action which needs to get its motive from this expected effect. For all these effects (agreeableness of one's condition, indeed even the furthering of the happiness of other) could be brought about through other causes, and for the the will of a rational being is therefore not needed; but in it alone the highest and unconditioned good can nevertheless be encountered. 
+> 
+
+החובה היא ציווי **מוחלט**, שמוציא כל מניעים אחרים הנובעים מכל נטיותי האחרות. ה*טוב* אינו כרוך בנטיות של יצור כזה או אחר או בהשלכות שלו - *Consequentialism* - אלא רק ב*רצון להישמע לחוק המוסרי*. אנחנו אוהבים אגוזים; יופי, גם סנאים. אבל זה לא *טוב*; רק ה*רצון הטוב* לציית לצו המוסרי, *שנובע מהיותי יצור תבוני*, הוא טוב (ולכן לא אקח אגוזים שלא שייכים לי).
+
+
+> Nothing other that the *representation of the law* in itself, *which obviously occurs only in the rational being* insofar as it, and not the hoped-for effect, is the determining grond of the will, therefore constitutes that so pre-eminent good which we call 'moral', which is already present in the person himself who acts in accordance with it, but must not first of all be expected from the effect
+
+זהו לא מניע פסיכולוגי במובן הרגיל; זהו מניע מתוך כבוד תבוני לצו המוסר. אבל, אומר קאנט, יש בטיעון הזה נקודת תורפה - *כבוד* גם הוא מניע פסיכולוגי, ולכן גם הוא לא לגמרי תבוני או בלתי מותנה כמו שהוא מתיימר. לזאת עונה קאנט בהערת השוליים האמורה, שמגדירה מחדש כבוד - 
+
+> One could accuse me of merely taking refuge behind the word *respect* in an obscure feeling instead of giving a distinct reply to the question through a concept of reason. Yet even if respect is a feeling, it is not one *received* through influence but a feeling of *self-effected* through a concept of reason and hence specifically distinguished from all feelings of the first kind, which may well be reduced to inclination or fear. 
+
+*גם* אם כבוד הוא *רגש*, אומר קאנט, זו בפירוש חיה אחרת - זהו לא משהו שאנו פוגשים כחלק מהפסיכולוגיה היומיומית שלנו, הנתונה לנו זה מכבר, אלא  *נוצר בנו* מהיותנו בעלי *מושג תבונה* (בניגוד לנטייה). קרי - אם שאר הרגשות נובעות מהאופי שהתעצב לנו ומהמערך הביולוגי שלנו, "רגש"[^8] הכבוד הוא ישות שנובעת מתוכנו *בהיותנו יצורים תבוניים*[^7]. 
+
+> What I immediately recognize as a law for me, I recognize with respect, which signifies merely the consciousness of the *subjection* of my will to a law without any mediation or other influences on my sense.
+
+
+הכרה ב*כבוד* היא הכרה בסבילות; זיהוי ה*כפיפות* של הרצון הפרטי שלי לאותו כבוד בלתי-תלוי ובלתי-מתפשר[^9].  זהו דבר שאי אפשר לברוח ממנו, ואי אפשר להתכחש לו: אתה, כיצור תבוני, אינך יכול אלא לכבד את הצו המוסרי. 
+
+> The immediate determination of the will through the law and the consciousness of it is called *respect*, so that the latter is to be regarded as the *effect* of the law on the subject and not as its cause. 
+
+קרי, *כבוד* **נובע** מההכרה בהכרחיות ומייצר חובה - החוק *מכונן בנו* את הכבוד, ולא להיפך. שוב - 
+
+> *Duty is the necessity of an action from **respect** for the law*.
+
+קרי, איננו מכבדים את החוק: החוק *דורס* את הרצון הפרטי שלנו, בדמות ה**חובה** המוסרית, וההכרה בכך *היא* כבוד. 
+
+> Authentically, respect is the representation of a worth that infringes on my self-love. 
+
+הכבוד (respect) נובע מזיהוי מסוים של הערך הבלתי-המותנה של החוק המוסרי - הכבוד (dignity) שלו, והכרה בו. 
+
+
+> Thus it is something that is considered as an object neither of inclination nor of fear, even though it has something analogical to both at the same time. The *object* of respect is thus solely the law, and specifically that law that we *lay upon ourselves* and yet also as in in itself necessary. As a law we are subject to it without asking permission of self-love; as laid upon us by ourselves, it is a consequence of our will, and has from the first point of view an analogy with fear, and from the second with inclination. 
+
+קאנט מתאר מצב מוזר - החוק התבוני הוא הביטוי העליון (והיחיד!) להיותנו סוכנים חופשיים, אבל מכונן בדריסת כל הנטיות הפרטיות שלנו; זאת לפי קאנט *התעלות עצמית*, כבוד עצמי. זה מוזר, אבל לא בלתי-אינטואיטיבי - רובנו מסוגלים לשים לצד, ולו לכמה רגעים, את המניעים שלנו ולחשוב בצורה אובייקטיבית יותר ולשים בצד את הפסיכולוגיה שלנו; ב*הפוך על הפוך*, דווקא זה חופש לפי קאנט: לצאת מעצמנו זה למצוא את עצמנו - אנחנו גם *מוכפפים* לחוק וגם *מכפיפים* עצמנו לאותו החוק. 
+
+> All respect for a person is properly only respect for the law \[...] of which the person gives us the example. Because we regard the expansion of our talents also as a duty, we represent to ourselves a person with talents also as an *example of a law*, as it were \[...] and that constitues our respect. All so-called moral *interest* consists solely in *respect* for the law.
+
+
+כלומר - **כל כבוד בין בני אדם *נובע* מתוך אותו כבוד לחוק**, בהיות בני אדם אחרים מבצעים של אותו החוק.
+
+
+### *כבוד* לעומת *כבוד האדם*
+
+
+
+התחושה האינטואיטיבית שלנו היא ש*כבוד* (Respect) כלפי מישהו נובע מ*כבוד האדם* (Dignity), אבל הכיוון שהוריש לנו קאנט בדיוק הפוך - *כבוד* בסיסי, הכרח מוסרי שכזה, מכונן את *כבוד האדם*. **כל כבוד לאדם הוא כבוד לאותו חוק מוסרי בסיסי**, לחוק התבוני, המנביע את כבוד האדם; *כבוד* אצל קאנט הוא **בהכרח** מוסרי וכל סוג של כבוד נובע מתוקפו; כבוד הוא בהכרח רגש מוסרי. 
+
+!!! is-info "טקסט"
+	[Thomas E. Hill - Humanity as an End in Itself](./assets/Hill.pdf)
+
+**תומס היל** מחזיר אותנו, קודם כל, ל*נוסחת האנושות* - ניסוחו החד יותר של קאנט לצו הקטגורי 
+> Act in such a way that you always treat humanity, whether in your own person or in the person of any other, never simply as a means but always at the'same time as an end.
+
+היל מנסה לכונן את המוסר על הכבוד על סמך משפט זה. 
+
+הנוסחה דורשת מאיתנו שני דברים - 
+
+1. לא לנהוג באחר רק כאמצעי בלבד[^10]
+2. תמיד לנהוג באחרים רק כמטרה כשלעצמה
+
+חלקו הראשון, השלילי של הנוסחה, הוא המשפיע ביותר. אולם, היל טוען, החלק הראשון *כבר כלול* בחלק השני. אז למה לציין בכלל את הראשון? ולמה דווקא בו משתמשים יותר? 
+
+קודם כל עלינו להבין לאן קאנט מכוון ב*Humanity* (אנושיות). על הנייר, מדובר בכל מי שנולד למין האנושי - אבל לא לשם קאנט מכוון: ב*אנושיות* קאנט לאלו שיכולים לפעול על פי *Maxim*[^11] תבוני, שנוסח על ידי התבונה, אליו אני מגיב בהכרת כבוד. מי שיש לו את היכולת הזו - אנושי או לא אנושי (Human) הוא **אדם** (Person); ומי שלא, לא[^12]. 
+
+כל היכולות האלה, מדגיש היל, כלולות אצל קאנט תחת הכותרת *היכולת להעמיד תכליות* (*The Power to Set Ends*). כשאריה רעב מתחרע על זברה, הוא לא מציב לעצמו תכלית; הוא רואה את הזברה ו*ווווש* (וזברה רואה את הארייה ו*ווווום*). בני אדם (לרוב) לא פועלים ככה - הם מסוגלים להעמיד תכליות באמצעות כל מיני יכולות, שחלקן אפילו לא קשור למוסר. היכולת להעמיד תכליות היא מה שהופכת אותנו ל**אוטונומיים**[^13] - 
+
+> Autonomy is thus the ground of the dignity of human and of every rational creature. 
+
+
+כמו ש[אפלטון]((/פילוסופיה/יוונית/אפלטון) [מושל את הנפש לעיר](../../יוונית/אפלטון/פוליטאה#העיר-האמיתית-כמשל-לנפש), קאנט גם הוא מבין את הנפש במונחים פוליטיים משהו - היכולת שלנו לחוקק חוק לעמוד בו, מבלי להיות כרוכים סביב ונקבעים על ידי הביולוגיה שלנו, היא זו שמעוררת בנו כבוד (ושוב - *כל מי או מה* שיכול לחוקק ולעמוד בחוק באופן זה ראוי לכבוד וכפוף לו). מתגלה כאן הבדל דק וחשוב - מי שפועל מתוך אותו החוק העצמי נוהג באופן מוסרי - אבל מי שפועל *באותו האופן בדיוק* ממניעים ש*אינם* חוק עצמי אינו מוסרי.
+
+
+!!! is-info "דוגמה"
+	בתחילת ה*מטאפיזיקה של המידות*, קאנט נותן לדוגמה חנווני שלא מרמה את הלקוחות, למרות שהדבר משתלם לו: ייתכן והוא ישר משום שהוא מאמין בלב-ליבו שזה הדבר הנכון לעשות, מתוך כבוד לחוק המוסרי; אבל ייתכן גם שהוא חושש שייתפס וייצא שכרו בהפסדו. ברוב המקרים, לעולם לא נוכל לדעת בוודאות מה המניע (אפילו אם זו פעולה שלנו!), ולכן למעשה לא ניתן לקבוע בוודאות האם פעולה מסוימת היא מוסרית.
+
+
+*כבוד האדם*, ממשיך היל, מוגדר על ידי קאנט כ"בלתי מותנה" - שאינו מותנה במצב העניינים, ואינו תלוי בקיומם או אי-קיומם של אלו המכירים בו - ו"אינו בר השוואה", אלא בעל ערך מוחלט, שלא ניתן לפגום בו.  לכן האנושיות שלנו היא תכלית *כשלעצמה*. 
+
+> Every human being has a legitimate claim to respect from his fellow human beings and is _in turn_ bound to respect every other. Humanity itself is a dignity; for a human being cannot be used merely as a means by any human being (either by others or even by himself) but must always be used at the same time as an end.
+> 
+> > Kant, *The Metaphysics of Morals*, 6:462 
+
+
+
+ושוב - יש בנו אנושיות; יש בה ערך בלי שום קשר למה שאנו עושים או לא עושים איתה או אם מכבדים או לא מכבדים אותה; כל ערכה גלום בה-בעצמה (ולכן היא תכלית כשלעצמה - כמו *אידאת הטוב* האפלטונית) - זהו *כבוד האדם* (Dignity) ו*לו* אנו מכירים כבוד. 
+
+אולם ניכר כי קאנט מכוון למשהו רחב יותר מאפלטון במילה *תכלית* - בעיניו, תכלית היא "עילה לפעולה" (Ground for Action). 
+
+> The legislation itself, however, which determines all worth, must precisely for this reason have a dignity, i.e an unconditioned, incomparable worth.
+
+
+כל דבר אחר בעולם שיש לו ערך זולת התבוניות עצמה נושא אותו ערך משום ש*אנחנו* קבענו אותו כבעל ערך; לכן *ברור* שרק היכולת לקבוע ערך היא יקרה באופן בלתי-תלוי, טוען קאנט. לכל הדברים בעולם בעלי הערך, ממשיך, יש אחד משני ערכים: *מחיר*, או *Dignity*. לכל הדברים *זולת האנושיות* יש מחיר; אנושיות, לעומתה, לא ניתנת להשוואה עם מחיר. כל זה מתיישב יפה עם הצו הקטגורי: אסור לפגוע באנושיות בשום מחיר.
+
+!!! is-info "דוגמה"
+	נניח ומישהו מציע לנו לחטוף אגרוף בפנים תמורת 500 מיליון דולר. גם אם התגובה שלנו תהיה *בטח, תן!*, לפי קאנט זה יהיה אסור - אי אפשר למכור את כבוד האדם בערך כספי - ולכן המעשה תמיד יהיה לא מוסרי.
+
+
+אולם, ראוי לבחון על אילו הנחות האינטואיציות של קאנט נשענות. למשל, ההנחה שאנחנו אוטונומיים - אם איננו *באמת* יצורים אוטונומיים, אזי שכל הכבוד כולו לא נשען על דבר - ולא תהיה לנו שום סיבה לכבד. 
+
+
+## האם כבוד הוא התשתית לזכויות אדם?
+
+!!! info "טקסט"
+	[מאמר - Tasioulas](./assets/HR.pdf), [מאמר - Donagan](./assets/Donagan.pdf)
+
+טסיולס שואל את השאלה ההפוכה מקאנט - האם *זכויות אדם* הם הבסיס ל*כבוד* (בניגוד לקאנט, שטוען ההיפך)?
+
+טסיולס שואל, על סמך דונגן, האם ניתן בכלל לדבר על כבוד האדם במובן של כבוד (Respect), והאם השיח מוסרי מטבעו - או לאו דווקא (אולי אני יכול לכבד דברים באופן לא-מוסרי). 
+
+אותו דונגן מנסה לבסס את המוסר כולו על הציווי *לכבד אנשים* - כמובן, בהשראה קנטיאנית. בניגוד לאחרון, שם *כבוד* מופיע באופנים מובנים רבים, דונגן ממוקד לגמרי, ומנסח כלל עליון של המוסריות - 
+
+> It is impermissible not to respect every human being, oneself or any other, as a rational creature.
+
+כמובן שראוי לשאול - האם למוסר יכול להיות בכלל כלל אחד עליון? ואם כן, למה שזה יהיה דווקא זה? ואם זה אכן זה - מה נובע ממנו, ואיך אנחנו יודעים? 
+
+לדידו של דונגן, זוהי הנחה מרכזית, שבתוספת הנחות קטנות יותר (למשל - "לרצוח זה לא מכבד") להקיש כללים מוסריים (חובה לכבד -> לרצוח זה לא מכבד -> אסור לרצוח). אולם, כל הרעיון של הצגת המוסר בצורה לוגית ו"היקשית" כזו הוא חריג. על מנת שיהיה הגיוני להתייחס לשיפוט מוסרי כמערכת לוגית במהותו, נידרש לדעת את ההנחות *לפני* המסקנה (וכך אכן נגזור אותה), ולכן אנחנו נדרשים לודאות גבוהה יותר, או לפחות לא פחותה, מזו של המסקנה (*באמת* לא מכבד לרצוח?). האם אפשר בכלל לדבר על כל הציווים המוסריים במונחים של "כבוד"? 
+
+כדי שכל העסק יעבוד, אנחנו זקוקים להבנה אינטואיטיבית ברורה מאוד ל*מה זה* כבוד. דונגן כותב - 
+
+> The concept of respecting a human being as a rational creature is not usefully definable for our purposes.
+
+
+קרי, כולנו יודעים אינטואיטיבית *מה זה* כבוד - בתחושה ובפנומנולוגיה שלו - אבל לא יכולים להגדיר אותו (כי הוא לא בר-צמצום לכדי שום דבר אחר, בהיותו מושג תשתיתי). אבל להגיד את כל מה שיש לנו להגיד על כבוד במשפט אחד זה... מוזר, מה גם שכל המשמעות המוסרית המגולמת בפנים יוצאת אינטואיטיבית כזאת, ולא נראה שזה המצב. האם באמת יש לנו הבנה *כה* חדה של מה ההבדל בין לכבד, להתחשב, לחוש אמפתיה, וכל המושגים הדומים, כך שנוכל לבסס את הראשונים על האחרון?
+
+יש כמובן הרבה מקרי קצה, אפילו בציוויים הכי קיצוניים. 
+!!! is-info "דוגמה"
+	השוליה של המלך שאול הורג אותו, לבקשתו, בכדי שלא ייפול לידי הפלישתים; ניתן לומר שהוא הורג אותו מתוך כבוד אליו. דוד, מצד שני, מיד מצווה להרוג את השוליה, משום שהעז להניח ידו על שאול; ניתן לומר שהוא מכבד את שאול. מתוך כבוד לשאול, צריך להרוג ולא-להרוג את שאול. האם באמת יש פה היקש נקי וברור של מה המעשה המוסרי?
+
+זוהי שאלה בעלת מקבילה משפטית - איך לפרש את *רוח החוק* (בעיניי המחוקק? הציבור? נקודת מבט עכשווית או בעת החוק?) דונגן עצמו מכיר בכך שיש צורך ברקע חברתי-תרבותי מסוים כדי להבין כיצד ליישם את הכלל הזה. לכן נשאלת השאלה האם המוסר עדיין דבר כולל כזה, כמו שקאנט רוצה לכונן, או תלוי הקשר וצורת חיים (ומדרדר אותנו ל[ניטשה](../../חדשה/ניטשה/טוב)).
+
+
+בנקודה הזו נכנס טסיולס ושואל - *האם ניתן בכלל* להשתית זכויות אדם על כבוד האדם? מי אמר שיש לנו בכלל? מאיפה הן באות? נולדת איתן? מישהו נתן לך אותן? מאיפה זה בא ולאן זה הולך? אלו כמובן שאלות מורכבות. בספרות לרוב נרמז שכל העסק של הזכויות יתבהר על סמך כבוד האדם, וטסיולס מנסה להתחקות אחר החוט הזה. 
+
+טסיוליס רוצה לכונן זכויות אדם שלא על בסיס הסכמי-פוליטי. תחילה, הוא מנסה להראות שיש היגיון בריא בתפיסה שמבססת זכויות אדם על אינטרסים כוללניים - כמו חינוך, מקלט, ומניעה מפגיעה. לאחר מכן, הוא סוקר תפיסות אחרות, שמבססות זכויות אדם על כבוד, ורואה בהן פגמים לא פחותים מגישות מבוססות מניעים. אולי, הוא טוען על סמך זאת, אפשר פשוט להיסמך על מניעים משותפים - בלי כבוד - אבל אז מראה שלא נכון, וכן צריך כבוד - בצורה שונה.
+
+ישנן כמה אפשרויות לקשר בין מושגי *כבוד האדם* ל*זכויות אדם* - 
+
+1. אין שום קשר ביניהם - שני מושגים בלתי חופפים.
+2. שניהם חופפים לגמרי - הם פשוט שני הצדדים של אותו המטבע.
+3. *כבוד האדם* הוא חלק מסוים ב*זכויות אדם* - קרי, מוכל בתוכו (כמו "הזכות להימנע מהשפלה" - זכות אחת מני רבות).
+4. *זכויות אדם* הן חלק מ*כבוד האדם* - קרי, כבוד האדם הוא הבסיס, ונובע ממנו (למשל - יש לכבד את המתים, מה שלא קשור לזכויות אדם, אבל גם את בני האדם החיים, מה שקשור לזכויות אדם).
+5. שניהם מושגים דומים, אך לא חופפים לגמרי - *זכויות אדם* לא תלויות בכבוד האדם לגמרי אך כן זקוקות לו.
+
+
+באשר לאפשרות הראשונה - למה מלכתחילה עולה לכאורה בעיה בלהגיד שזכויות אדם הן פשוט האינטרסים שלנו? טסוליס אומר שמניעים הם יצור פסיכולוגי מסוים, בעוד שזכויות הן יצור נורמטיבי; האחד תיאורי, והשני מרשמי. יתרה מכך, לא כל מניע מתרגם לזכות - רק משום שיש לי מניע, למשל, שמישהו יגרד לי את האף, לא אומר שיש לי את הזכות שמישהו ייגש מיד ויגרד לי באף. 
+
+זכויות נקשרות אצל טסוליס גם עם משאבים בחברה; יש לנו כיום יותר זכויות מימיי הביניים משום שיש לנו יותר משאבים לכונן אותן. 
+
+באשר לאפשרות השנייה - אולי אפשר לומר שמדובר פשוט באותו הדבר, פחות או יותר, הבעיה עם זה, לדידו, היא שלא ברור הקשר התיאורטי בין השניים - אם האחד מובן דרך השני והשני דרך הראשון, מה קורה שם בכלל? למה שיהיו שני מושגים[^13]?
+
+ובכלל - *מה פתאום* שהצרכים של איזה בנאדם אחר ייצרו *אצלי* מחויבות מסוימת?
+
+תשובה אחת היא שעצם היותנו אנושיים שם אותנו במעמד מסוים, שהוא מייסד את זכויות האדם; זה קצת בנאלי.
+
+תשובה נוספת היא שהצרכים האלה הם צרכים של *מישהו*; האדם הוא לא קבוצה מתמטית שמגבבת יחד את הצרכים, אלא הוא-הוא המוקד של אותם הצרכים והמקום שבו הם עולים. ה*כבוד* (Respect) מכוון לא לתכונות של אותו אדם, אלא ל*בעל* הצורך הבסיסי הזה. 
+
+
+
+[^1]: כמו בתנ"ך - *אברהם כבד בצאן ובמקנה* - כבוד אולי מגיע ממעמד חברתי שבתורו מגיע מרכוש, כמו ביוון העתיקה.
+[^2]: התערבות בקבלת ההחלטות של אדם אחר ללא הסכמתו, אך לטובתו - כמו שאנו עושים כל הזמן לילדים (ומשם השם - מלשון pater, parent). פטרנליזם מציב לכאורה דילמה בין להיטיב לבין לכבד - אנחנו נתמקד בקרן האחרונה.
+[^3]: [Pinker, *The Stupidity of Dignity*](https://newrepublic.com/article/64674/the-stupidity-dignity)
+[^4]: זו סוגיה שמעסיקה מאוד את ה[פילוסופיה של הלשון](../../לשון) - שתוהים אם אנחנו לא מערבבים את המהות עם השימוש בשפה (קרי, *כבוד* הוא לא דבר אחד, אבל אנחנו מתבלבלים כי כל אותם הדברים תחת המילה *כבוד* - כמו שיש date - תמר, וdate - פגישה... אין שום דבר עמוק שמחבר ביניהם).
+[^5]: *Irreducible* - בלתי ניתן להסבר במושגים אחרים; לא תוכל להסביר כבוד מבלי לפנות לכבוד. יש הטוענים שניתן, למשל, להסביר *כבוד* במונחים של אמפתיה.
+[^6]: במובן המוסרי, ולא החוקי.
+[^7]: באופן דומה ל[*אסתטיקה הטרנסנדנטאלית* (ביקורת התבונה הטהורה)](../../חדשה/קאנט/ביקורת/אסתטיקה).
+[^8]: אנחנו *אוהבים* לחשוב על רגש כמשהו לא לגמרי רציונלי, אבל בשנים האחרונות מתחילים לחשוב על זה אחרת בפילוסופיה וב[פסיכולוגיה של הרגש](../../../פסיכולוגיה/רגש).
+[^9]: קצת כמו שמשתמשים ב*כבוד* כמשפט שלם (*גולני, **כבוד***) - לא נותר אלא להכיר באמיתות ולהגיד: *תבונה, **כבוד***.
+[^10]: *בלבד* עושה פה חתיכת עבודה - *אפשר* להשתמש בבני אדם כאמצעי, אבל לא **רק** כאמצעי - קרי: צריך תמיד לזכור את היותם מטרה כשלעצמה. למשל, מותר לי "להשתמש" במרצה כדי ללמוד את החומר, אלא אם הוא, למשל, מועסק בכפייה; אחרת הוא *גם* מלמד אותי את החומר (מטרה) ו*גם* אדם כשלעצמו, שאנו מכבדים.
+[^11]: *כלל פעולה*: אם אני מחליט שעליי להצטיין בפינג-פונג, ללכת לחוג פינג-פונג במתנ"ס אחרי הצהריים הוא *כלל פעולה* (לאן אתה הולך? למתנ"ס; למה? לחוג פינג-פונג; למה? כי אני רוצה להצטיין בפינג-פונג!)
+[^12]: אם, למשל, יש לך מחלה תפקודית קשה ואתה לא מסוגל לבצע כללי פעולה, אתה *אדם* אבל לא *אנושי* (Non-person human). זה אולי כי קאנט היה קצת קצת קצת גזען ולא ראה את כל בני האדם כלגמרי אנושיים. מנגד, אם יימצאו חייזרים עם היכולת הזו - גם אם אין להם שום קשר ביולוגי או פסיכולוגי אלינו - גם עליהם חל הצו הקטגורי.
+[^13]: אולי אלו שני מושגים עם אותה ההוראה, [במובן פרגאיאני כזה](../../לשון#-_1)

פילוסופיה/אתיקה/ניקומאכית.md

@@ -7,14 +7,14 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 
 
 !!! info ""
-	[מצגת](/פילוסופיה/אתיקה/ניקומאכית/1.pdf), [טקסט](/פילוסופיה/אתיקה/ניקומאכית/אתיקה_1.pdf)
+	[מצגת](assets/1.pdf), [טקסט](assets/אתיקה_1.pdf)
 
 
 !!! success "ראו גם"
-	[אתיקה ניקומאכית (מתוך מבוא לפילוסופיה יוונית)](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה)
+	[אתיקה ניקומאכית (מתוך מבוא לפילוסופיה יוונית)](../יוונית/אריסטו/אתיקה)
 
 
-[אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו) אינו זה שהמציא מחדש את הפילוסופיה כעיסוק כולל - זה מיוחס ל[סוקראטס ואפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון), כולם במאה הרביעית לפני הספירה. אבל גם הם לא התחילו את השרשרת - לפניהם היו הסוגיקנים הגדולים מהמאה ה5 לפני הספירה -  **אייסכילוס**, **סופוקלס** ו**אאוריפידס**, המחזאים היוונים.
+[אריסטו](../יוונית/אריסטו) אינו זה שהמציא מחדש את הפילוסופיה כעיסוק כולל - זה מיוחס ל[סוקראטס ואפלטון](../יוונית/אפלטון), כולם במאה הרביעית לפני הספירה. אבל גם הם לא התחילו את השרשרת - לפניהם היו הסוגיקנים הגדולים מהמאה ה5 לפני הספירה -  **אייסכילוס**, **סופוקלס** ו**אאוריפידס**, המחזאים היוונים.
 
 אפלטון היה תלמידו הישיר של סוקראטס, ואריסטו היה תלמידו הישיר של אפלטון - וכולם השפיעו והושפעו זה מזה. 
 
@@ -29,7 +29,7 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 
 
 !!! info ""
-	[אתיקה, ספר ראשון, פרק א' (ליבס)](/פילוסופיה/אתיקה/ניקומאכית/אתיקה_1)
+	[אתיקה, ספר ראשון, פרק א' (ליבס)](ניקומאכית/אתיקה_1)
 
 
 > כל אומנות וכל סוגיית מחקר, וכן כל עשייה ועיסוק, חזקה עליהם שהם שואפים למה שהוא טוב; בצדק הגדירו, אפוא, את הטוב, כאותו עניין שאליו שואף הכל.
@@ -56,7 +56,7 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 
 לכל היצורים החיים  - חתולים, צמחים - יש כוח טבעי כלשהו, *מעולה מהם עצמם*, ששואף לטוב מסוים עבורם. אבל יצורים *נבונים* - קרי, בני האדם, שואפים למשהו קצת יותר מזה. 
 
-כאן אריסטו מפגין עצמאות מאפלטון. ב[פוליטאה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה), למשל, הפילוסוף מוציא את ההמונים מהמערה ב[משל המערה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-המערה); ההדיוטות זקוקים לפילוסוף לסייע להם, והם עוד יהרגו אותו אחר כך. אריסטו מפגין לעומת זאת אמון מאוד בסיסי באדם מן השורה - הוא תמיד שואף אל הטוב, בכל מה שהוא עושה!
+כאן אריסטו מפגין עצמאות מאפלטון. ב[פוליטאה](../יוונית/אפלטון/פוליטאה), למשל, הפילוסוף מוציא את ההמונים מהמערה ב[משל המערה](../יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-המערה); ההדיוטות זקוקים לפילוסוף לסייע להם, והם עוד יהרגו אותו אחר כך. אריסטו מפגין לעומת זאת אמון מאוד בסיסי באדם מן השורה - הוא תמיד שואף אל הטוב, בכל מה שהוא עושה!
 
 
 > אם יש אפוא בתחום מעשינו תכלית-מה שבה רוצים אנו לשמה, ובשאר דברים למענה, ואם לא בכל דבר בוחרים אנחנו לשמו של דבר (שאם כן, נגיע בדרך זו עד אין סוף, וכל שאיפה תהא הבל וריק) -- אם אמנם יש תכלית מעין זו, ברור שאין זו אלא הטוב והטוב-מכול. **והכרת התכלית הזאת, כלום לא תיוודע לה חשיבות עצומה גם לגבי חיינו, והיא תכשירנו לקלוע אל מה שדרוש, כקשתים שהמטרה לנגד עיניהם?** עלינו לנסות, לפחות בדפוסים כללייים, להגדיר את טיבו.
@@ -97,11 +97,11 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 
 ## הטוב העליון
 
-> בין הדברים המהווים את הידיעה האנושית כמו שהיא עכשיו, מעטים הם אלה השונים יותר ממה שאפשר היה לצפות מהם, או המציינים יותר את המצב הלקוי שעדיין נמצא בו העיון בנושאים היותר חשובים, מן הקדמה המועטת שהתקדמו בני-האדם בהכרעת המחלוקת בדבר אמת-המדה של הישר והבלתי-ישר. מן הימים הראשונים של הפילוסופיה מחשבה השאלה בדבר הטוב העליון, או, מה שהוא אות והדבר, בדבר יסוד המוסר, לבעיה העיקרית של המחשבה העיונית. בעיה זו העסיקה את שכלם של בעלי הכשרונות היותר מצוינים, ופלגה אותם לכתות ואסכולות הנלחמות בתוקף זו בזו, ולאחר יותר מאלפיים שנה נמשכים אותם הויכוחים. הפילסופים עדיין עומדים במערכה ומחזיקים באותם דגלי-המלחמה, ואינו נראה שהוגי-הדעות, או המין האנושי בכללו, קרובים יותר להסכם בענין זה מבאותו הזמן ש[הקשיב סוקראטס הצעיר לדבריו של פרוטאגוראס הזקן](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/תיאיטיטוס#הזיהוי-עם-פרוטאגוראס), והגן על תורת התועלתיות (אם הדיאלוג של אפלטון מיוסד על שיחה אמיתית) כנגד המוסר ההמוני של ה'חכם' ההוא
+> בין הדברים המהווים את הידיעה האנושית כמו שהיא עכשיו, מעטים הם אלה השונים יותר ממה שאפשר היה לצפות מהם, או המציינים יותר את המצב הלקוי שעדיין נמצא בו העיון בנושאים היותר חשובים, מן הקדמה המועטת שהתקדמו בני-האדם בהכרעת המחלוקת בדבר אמת-המדה של הישר והבלתי-ישר. מן הימים הראשונים של הפילוסופיה מחשבה השאלה בדבר הטוב העליון, או, מה שהוא אות והדבר, בדבר יסוד המוסר, לבעיה העיקרית של המחשבה העיונית. בעיה זו העסיקה את שכלם של בעלי הכשרונות היותר מצוינים, ופלגה אותם לכתות ואסכולות הנלחמות בתוקף זו בזו, ולאחר יותר מאלפיים שנה נמשכים אותם הויכוחים. הפילסופים עדיין עומדים במערכה ומחזיקים באותם דגלי-המלחמה, ואינו נראה שהוגי-הדעות, או המין האנושי בכללו, קרובים יותר להסכם בענין זה מבאותו הזמן ש[הקשיב סוקראטס הצעיר לדבריו של פרוטאגוראס הזקן](../יוונית/אפלטון/תיאיטיטוס#הזיהוי-עם-פרוטאגוראס), והגן על תורת התועלתיות (אם הדיאלוג של אפלטון מיוסד על שיחה אמיתית) כנגד המוסר ההמוני של ה'חכם' ההוא
 > 
 > > מיל, *התועלתנות*
 
-בעת המודרנית, אומר [ג'ון סטיוארט מיל ב*תועלתיות*](/פילוסופיה/אתיקה#התועלתנות), אנחנו יודעים המון דברים חדשים - אבל דווקא בדבר הכי בסיסי - טוב או לא טוב, מוסרי או בלתי מוסרי - אין שום התקדמות בכלל! אנחנו עדיין בדיוק באותו הבוץ, כמו סוקראטס ואריסטו. 
+בעת המודרנית, אומר [ג'ון סטיוארט מיל ב*תועלתיות*](../אתיקה#התועלתנות), אנחנו יודעים המון דברים חדשים - אבל דווקא בדבר הכי בסיסי - טוב או לא טוב, מוסרי או בלתי מוסרי - אין שום התקדמות בכלל! אנחנו עדיין בדיוק באותו הבוץ, כמו סוקראטס ואריסטו. 
 
 אבל בעצם, השאלה של מיל היא לא בדיוק השאלה של אריסטו. מהו יסוד המוסר? בתועלתנות, מיל כותב - 
 
@@ -135,7 +135,7 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 
 ## מהי ה*אתיקה*?
 
-!!! info "[מצגת](/פילוסופיה/אתיקה/ניקומאכית/2.pdf)"
+!!! info "[מצגת](assets/2.pdf)"
 
 ה*אתיקה* האריסטותלית אינה בדיוק ספר על מוסר[^2]; *אתיקה* מגיעה מ*אתוס* - אופי, הרגל. המשמעות של *אתיקה* מזגזגת. גם מיל מדבר על אתיקה בתועלתיות, אבל היכן שמיל מחפש לדעת *מה המעשה הנכון*, לפי כמות ההנאה או הצער שיגרום לו, אריסטו טרוד בשאלה היוונית הקלאסית - *מהם החיים הטובים?* המעשה הנכון קשור בשאלה הזו, אבל הוא רק חלק קטן מהדיון.
 
@@ -217,7 +217,7 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 
 > אם נניח כי הקיום, השלווה, במלה אחת האושר, הוא עיקר תכליתו של הטבע ביצור שיש לו תבונה ורצון, נמצא כי הטבע היה אוחז בטכסיס רע מאד, אילו בחר את את תבונתו של היצור לשליח לכוונתו זו. מפני שכל הפעולות שהיה לו ליצור **לעשות** לשם תכלית זו וכל חוקת התנהגותו היו מותוות לו בדיוק רב יותר על ידי האינסטינקט \[...]. למציאות התבונה תכלית אחרת ונשגבה הרבה יותר, אשר בה, לא באושר, תעודה התבונה העיקרית, ואשר מפניה \[...]  צריכה להידחות ברובה התכלית הפרטית של האדם.
 > 
-> > [קאנט](/פילוסופיה/חדשה/קאנט), [הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות](/פילוסופיה/אתיקה#הנחת-יסוד-למטפיזיקה-המוסרית), 21-24
+> > [קאנט](../חדשה/קאנט), [הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות](../אתיקה#הנחת-יסוד-למטפיזיקה-המוסרית), 21-24
 
 קאנט מתקומם כנגד אריסטו[^5] שמציב במוקד הפילוסופיה המוסרית שלו את האושר; האושר אינו התכלית, אומר קאנט - אחרת האדם יכל להיות אינסטינקטיבי ככל בעלי החיים, והתבונה הייתה סתם גזירה רעה. 
 
@@ -246,7 +246,7 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 >                              
 > > Nagel
 
-!!! info "[מצגת](/פילוסופיה/אתיקה/ניקומאכית/3.pdf)"
+!!! info "[מצגת](assets/3.pdf)"
 
 ומהי התכלית של חיים אלה?
 
@@ -311,14 +311,14 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 
 האושר עומד בכל הקריטריונים שמציב אריסטו לתכלית העליונה - הוא לא משרת שום דבר, והוא אוטארקי. אבל איך מציבים אותו ביחס לשאר הטובים האחרים?
 
-!!! info "[מאמר - אקריל על אאודיימוניה](/פילוסופיה/אתיקה/ניקומאכית/Ackrill.pdf)"
+!!! info "[מאמר - אקריל על אאודיימוניה](assets/Ackrill.pdf)"
 
  מבין את האושר לא כתכונה נפרדת, אלא כסך כל המרכיבים האלה: במשחק כדורגל, הבעיטה לא עומדת ביחס למשחק - היא חלק מהמשחק ממש, המימוש שלו; באופן דומה, אקריל מפרש את המשפט הזה כזה שסך כל החלקים האלו - הסגולה הטובה, חיי הפוליטיקה, וכו' - הוא האושר, ולכן הרכיבים טובים והאושר מספיק לעצמו - שכן הוא סכום הדברים כולם!
 
 !!! info ""
 	אני מחפש **חופשה מהנה** באתונה. דברים כמו לבקר באקרופוליס או באגורה לא ניצבים *ביחס* לחופשה מהנה - אני לא הולך אליהם *כי* חופשה מהנה - הם **חלק** מחופשה מהנה - חופשה שבה ביקרתי באקרופוליס ובאגורה היא מימוש של חופשה מהנה.
 	
-	![vacation](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה/vacation.jpg)
+	![vacation](../assets/vacation.jpg)
 	<small>חופשה מהנה?</small>
 
 > אף אל פי כן נראה... שהוא \[האושר] זקוק גם לטובות החיצוניות; שמן הנמנע, או לא קל הוא, לעשות מעשים נאים כשאתה מחוסר אמצעים; שהרבה דברים עושים אנחנו על ידי ידידים, כסף וכוח מדיני המשמשים כלים בידינו. ויש מהטובות החיצוניות -- כגון יחוס משפחה, ילדים הגונים ויופי -- אשר היעדרן מקפח את האושר.
@@ -346,7 +346,7 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 
 ## טיעון ה*ארגון* ἔργον
 
-!!! info "[מצגת](/פילוסופיה/אתיקה/ניקומאכית/4.pdf)"
+!!! info "[מצגת](assets/4.pdf)"
 
 אריסטו טוען שהמצוינות של דבר היא בפועלו.
 
@@ -432,7 +432,7 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 האם זה לא מושך את השטיח מתחת ל*אתיקה*? האם אין לי מה לקרוא את האתיקה אם אין לי את הבסיס? אפשר להבין את זה גם הפוך - אדם טוב לא חייב להיות פילוסוף! זו אמירה חתרנית תחת אפלטון ואריסטו. 
 
 !!! warning ""
-	האם **אנחנו** חונכנו באופן הנכון? המילים של אריסטו, אחרי 2,500 שנה, הן לא טורקית: הן קורצות לנו כמובנות, והמונחים שלו שגורים בפינו. אליעזר מזכיר את ה[מנון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/מנון) - שבו סוקראטס מדבר עם מנון המצביא ומנסה להבין ממנו מהי הסגולה הטובה. מנון מתאר עניינים של כסף, כבוד ותהילה - אבל כשנשאל אם *בצדק* משיב, *ברור!* הוא לא מוכן לשקול שלא בצדק. ומצד שני, מנון ככל הנראה לא משתנה בעקבות השיח עם סוקראטס...
+	האם **אנחנו** חונכנו באופן הנכון? המילים של אריסטו, אחרי 2,500 שנה, הן לא טורקית: הן קורצות לנו כמובנות, והמונחים שלו שגורים בפינו. אליעזר מזכיר את ה[מנון](../יוונית/אפלטון/מנון) - שבו סוקראטס מדבר עם מנון המצביא ומנסה להבין ממנו מהי הסגולה הטובה. מנון מתאר עניינים של כסף, כבוד ותהילה - אבל כשנשאל אם *בצדק* משיב, *ברור!* הוא לא מוכן לשקול שלא בצדק. ומצד שני, מנון ככל הנראה לא משתנה בעקבות השיח עם סוקראטס...
 
 ### מן הטבע
 
@@ -446,7 +446,7 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 
 ### אדם והטוב לאדם
 
-!!! info "[מאמר - גלאסן](/פילוסופיה/אתיקה/ניקומאכית/Glassen.pdf)"
+!!! info "[מאמר - גלאסן](assets/Glassen.pdf)"
 
 > המסקנה 'בכלל לא מתחילה' (non sequitur). מהאמירה שהתפקוד של נגן נבל טוב הוא לנגן בנבל היטב, או בהתאם למצוינות, מה שנובע אין שהטוב (the good) עבור נגן הנבל הוא נגינה בנבל בהתאם למצוינות, אלא שהטוב (the goodness) של נגן הנבל מכונן בנגינה בנבל בהתאם למצוינות.
 >
@@ -513,7 +513,7 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 
 ## **שאלת המזל**
 
-!!! info "[מצגת](/פילוסופיה/אתיקה/ניקומאכית/5.pdf)"
+!!! info "[מצגת](assets/5.pdf)"
 
 ומהו תפקידו של **המזל** - אותם דברים *שלא* בידיי האדם - בדרך לחיים הטובים והצלחים? האם די בהרגלים הטובים ובהתמדה של הפרט, או שנדרש גם משהו מעבר? אליעזר שואל - 
 
@@ -568,7 +568,7 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 > 
 > >31
 
-נוצרה כאן תהום באוטארקיה שלנו - פתאום אותו האושר המספיק-לעצמו תלוי גם ברווחתם של אחרים, ובמזל חיצוני - חיים ארוכים, וחופשיים מאסונות גדולות. כמו שאומר סוקראטס ב[אפולוגיה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/אפולוגיה) - 
+נוצרה כאן תהום באוטארקיה שלנו - פתאום אותו האושר המספיק-לעצמו תלוי גם ברווחתם של אחרים, ובמזל חיצוני - חיים ארוכים, וחופשיים מאסונות גדולות. כמו שאומר סוקראטס ב[אפולוגיה](../יוונית/אפלטון/אפולוגיה) - 
 
 > כי דעו-נא היטב: כשתמיתו אותי העשוי כך כפי שאמרתי, תזיקו לעצמכם יותר משתזיקו לי; כי לי ודאי לא יזיקו במאומה לא מליטוס ולא אניטוס, כי אין לאל ידם; שהרי אי אפשר, לדעתי, על פי דין-אלים, שאיש טוב יותר יינזק בידי הגרוע ממנו. אכן, אולי ימית או יגלה או ישלול מאזרח זכותו, ואולי חושב הוא ומישהו אחר את הדברים האלה לרעות גדולות. אולם אני אינני חושב כך. 
 > 
@@ -628,9 +628,9 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 
 > סבל נותן את ההשראה למסקנות אלה: באופן בסיסי הן \[אינן אלא] התשוקות שעולם כזה יתקיים... לדמיין עולם אחר, שערכו גדול יותר, הוא ביטוי של שנאה לעולם שגורם סבל: הטינה של המטפיסיקאי היא שפעילה כאן. 
 > 
-> > [פרידריך ניטשה](/פילוסופיה/חדשה/ניטשה)
+> > [פרידריך ניטשה](../חדשה/ניטשה)
 
-ניטשה טוען שאפלטון בכלל שונא את המצב הנוכחי, ומתוך איזשהו צורך פסיכולוגי מתאר לנו את התיאור הדרמטי של סוקראטס המאושר, יודע האידאות, כמו [משל המערה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-המערה).
+ניטשה טוען שאפלטון בכלל שונא את המצב הנוכחי, ומתוך איזשהו צורך פסיכולוגי מתאר לנו את התיאור הדרמטי של סוקראטס המאושר, יודע האידאות, כמו [משל המערה](../יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-המערה).
 
 > רבים בני השכל הדורשים בנצחיות הנשמה. אבל רק משום שהם דוחים, עוד בטרם מיצו את לשדה, את האמת היחידה הנתונה להם, את הגוף... הגוף הוא אמת שנידונה להירקב, על כן היא לובשת מרירות ואצילות שהם אינם מעיזים להישיר מבט אליהן. 
 > 
@@ -650,7 +650,7 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 
 ### מזל מוסרי
 
-!!! info "[מצגת](פילוסופיה/אתיקה/ניקומאכית/6.pdf)"
+!!! info "[מצגת](assets/6.pdf)"
 
 > לא יצויר דבר בעולם שיוכל להיחשב לטוב בלא הגבלה, אלא הרצון הטוב בלבד. הרצון הטוב אינו טוב על ידי מה שהוא גורם או מצליח לעשות, כי אם טוב הוא כשהוא לעצמו. ואף אם, מחמת פגעי גורל קשים או מפני הענקה מצומצמת מידי טבע חורג, חסר הרצון הזה כל יכולת להגשים את כוונתו; ואף אם כל מאמציו הגדולים ביותר ישובו ריקם ולא יהא כאן אלא הרצון הטוב, בכל זאת יהא הרצון עומד ומבהיק כאבן חן, כדבר שערכו המלא בו בעצמו. 
 > 
@@ -658,11 +658,11 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 
 בטרגדיות היווניות, המחזאים מציבים אדם דגול כגיבור הטרגדיה, כך שנסיבות החיים ופגעי הגורל כופים עליו עימות נורא. באופן דומה, כולנו מוצאים את עצמנו בנסיבות מסוימות, שמשפיעות על הרגשות שאנו מרגישים והערכים שאנו מאמצים - והללו אינם לגמרי הגיוניים או נשלטים. איך מיישבים את המתח האיכותי הזה, בין החלק ההגיוני לחלק הלא-הגיוני? אריסטו מקדיש לפסיכולוגיה הזו חלק לא קטן מהדיון ב*אתיקה*.
 
-ערכים מסוימים מזמינים צרות במיוחד, כמו [אהבה](/פילוסופיה/אתיקה/רפלקטיביים#אהבה) רומנטית. ב[משתה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה), דיוטימה גורסת לבסוף שהאהבה המוחלטת היא אהבת החוכמה, א לא שבדרך יש הרבה אהבות שונות, שכרוכות בהרבה עימותים ומצוקות.
+ערכים מסוימים מזמינים צרות במיוחד, כמו [אהבה](רפלקטיביים#אהבה) רומנטית. ב[משתה](../יוונית/אפלטון/משתה), דיוטימה גורסת לבסוף שהאהבה המוחלטת היא אהבת החוכמה, א לא שבדרך יש הרבה אהבות שונות, שכרוכות בהרבה עימותים ומצוקות.
 
 אפלטון בכתביו מחפש את הדרך להתעלות על המתח הזה, ואריסטו מחפש לחיות איתו. 
 
-![school of athens](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה/school-of-athens.jpg)
+![school of athens](../assets/school-of-athens.jpg)
 <small>אסכולת אתונה של ראפאל. ראו איך אפלטון (מרכז, בורוד) מצביע למעלה, ואריסטו מימינו מוריד אותו מטה.</small>
 
 
@@ -723,7 +723,7 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 
 ### חלוקת הנפש האריסטותלית
 
-!!! info "[מצגת](פילוסופיה/אתיקה/ניקומאכית/7.pdf)"
+!!! info "[מצגת](assets/7.pdf)"
 
 > \[הנשמה נחלקת] לשני יסודות שהאחד מהם הוא מחוסר היגיון, והשני מצוי בו הגיון המחשבה. \[...] נחדל נא מהיסוד הזן, מאחר שאין לו שום חלק בסגולתו הטובה של האדם.
 > 
@@ -767,7 +767,7 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 > > 38-39
 
 
-אריסטו מכוון כאן לסוקראטס, שטוען ב*פרוטאגוראס* שהאופי הוא שקוף לחלוטין: אופי הוא פשוט לא דבר שישנו, טעות אינטילקטואלית. אריסטו, לעומת זאת, קושר קשר בלתי-נתיק בין האופי לתבונה. הקשר הזה הוא לא עימות, במובן ה[פרויאידיאני](/פסיכולוגיה/אישיות/פסיכואנליטית), אלא מכלול הרמוני מסוים, שבכוחנו למטב. 
+אריסטו מכוון כאן לסוקראטס, שטוען ב*פרוטאגוראס* שהאופי הוא שקוף לחלוטין: אופי הוא פשוט לא דבר שישנו, טעות אינטילקטואלית. אריסטו, לעומת זאת, קושר קשר בלתי-נתיק בין האופי לתבונה. הקשר הזה הוא לא עימות, במובן ה[פרויאידיאני](../../פסיכולוגיה/אישיות/פסיכואנליטית), אלא מכלול הרמוני מסוים, שבכוחנו למטב. 
 
 > אם כיבוש היצר גורם לכך, שהאדם יישאר נאנמן לכל דעה, כלומר -- גם לדעה מוטעית, שיש בלבו, הריהו עניין רע; ואם הכניעה ליצר תביא לידי כך שהאש יטוש כל דעת שיש בליבו, הרי שישנה גם 'כניעה ליצר' שהיא דבר טוב.
 > 
@@ -814,7 +814,7 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 
 אריסטו מכביר לומר, שלא רק שהסגולה הטובה מופעלת על פי ההיגיון - ההיגיון *חייב להכיל* את הסגולה הטובה **מלכתחילה**. הסוסים לא דוחפים את העגלה, והעגלה לא דוחפת את הסוסים: יש ביניהם סימביוזה בכל הדרגים. 
 
-הרעיון הזה עורר הרבה מחלקת. [יום](/פילוסופיה/חדשה/יום) סבור, למשל, שה*היגיון משרת את התשוקה*: ההיגיון הוא רק המימוש של רצונות התשוקה. אליעזר רוצה פלאפל: הרצון הזה מניע אותו לפעולה. התבונה תסלול את דרכו להגיע לפאלאפליה - איך מגיעים, כמה עולה - אבל מה שמצית את התהליך זו התשוקה. בתמצית, יום אומר, **אין תבונה מעשית**. לשכל אין שום אמרה בדבר הרצוי והלא-רצוי: השכל הוא כלי למימוש הרצונות.
+הרעיון הזה עורר הרבה מחלקת. [יום](../חדשה/יום) סבור, למשל, שה*היגיון משרת את התשוקה*: ההיגיון הוא רק המימוש של רצונות התשוקה. אליעזר רוצה פלאפל: הרצון הזה מניע אותו לפעולה. התבונה תסלול את דרכו להגיע לפאלאפליה - איך מגיעים, כמה עולה - אבל מה שמצית את התהליך זו התשוקה. בתמצית, יום אומר, **אין תבונה מעשית**. לשכל אין שום אמרה בדבר הרצוי והלא-רצוי: השכל הוא כלי למימוש הרצונות.
 
 העמדה האריסטותלית, לעומת זאת, תגיד שהאדם הטוב מבין, ממקום תבוני, מהו הטוב, ורוצה, מתוך תשוקה, לממש אותו. הוא לא עוסק רק ב*מהי* המציאות, אלא איך *ראוי* שתהיה.
 
@@ -833,7 +833,7 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 
 > **מהעובדה שהכשל לעולם איננו יכול לגרום מעשה** \[...] או במעשיהם של ישים רציונליים.
 > 
-> > [יום](/פילוסופיה/חדשה/יום), [מסכת על טבע האדם](/פילוסופיה/חדשה/יום/מסכת)
+> > [יום](../חדשה/יום), [מסכת על טבע האדם](../חדשה/יום/מסכת)
 
 ה**שכל**, יום אומר, הוא *לא פעיל* - הוא כלי להבנה סבילה של המציאות, ולא כלי פעיל שיכול לעצב אותה. הוא כמו מכשיר מדידה - הוא אומר *מה יש*, ולא *מה ראוי*. לפיכך, המוסר הוא אינו רציונלי, לפי יום - זה כבר מבע רגשי. 
 
@@ -854,19 +854,19 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 החינוך הראוי מגיע גם מהחוק, ולכן אריסטו קושר קשר חזק בין האתיקה למדע המדיני: המדינה משתיתה את הערכים המחונכים, ורק מתוך הערכים המחונכים הנכונים ניתן לבנות אתיקה. 
 
 !!! warning "לא יחסי!"
-	העמדה של אריסטו היא **לא [יחסית](/פילוסופיה/אתיקה#יחסיות-מוסרית) (רלטוויסטית)**. הוא *לא* אומר שיש לכל מקום את האתיקה *שלו* - הוא אומר ש*יש* נסיבות נכונות, מסוימות, ורק *מהן* אפשר להגיע לטוב - **האובייקטיבי**. 
+	העמדה של אריסטו היא **לא [יחסית](../אתיקה#יחסיות-מוסרית) (רלטוויסטית)**. הוא *לא* אומר שיש לכל מקום את האתיקה *שלו* - הוא אומר ש*יש* נסיבות נכונות, מסוימות, ורק *מהן* אפשר להגיע לטוב - **האובייקטיבי**. 
 
 יש כאן סוג של רלטוויזם - *תלוי מצב*: אם יש טוב יחסי, זה הטוב למצב מסוים, **לא** לחברה מסוימת. כמה כסף אתן לעמותת צדקה כזו או אחרת זה טוב יחסי: עצם זה ש*נכון* לתת כסף לעמותות צדקה זה טוב מוחלט.
 
 אז מהי הסגולה הטובה הזו, המוחלטת?
 
-!!! info "[מצגת](פילוסופיה/אתיקה/ניקומאכית/8.pdf)"
+!!! info "[מצגת](assets/8.pdf)"
 
 > מנון: היש בפיך להגיד לי, סוקראטס, אם בלימוד נקנית הסגולה הטובה, או לא בלימוד אלא באימון; או לא בלימוד ולא באימון, אלא היא באה מן הטבע לבני האדם, או באיזו דרך אחרת!
 > 
 > סוקראטס: אני רחוק כל כך מלדעת אם בלימוד היא נקנית או לא בלימוד, עד שאף זאת אינני יודע כלל וכלל: מהי סגולה טובה. ואף אני כך, מנון; יחד עם בני עירי דלותי מבחינה זו, ומגנה את עצמי על שאיני יודע בסגולה טובה ולא כלום. ודבר שאינני יודע מהו, כיצד אדע את אופניו?
 > 
-> > אפלטון, [מנון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/מנון), פתיח
+> > אפלטון, [מנון](../יוונית/אפלטון/מנון), פתיח
 
 סוקראטס דוחה את עצם השאלה - אנחנו חייבים לדעת קודם *מהי* סגולה טובה, לפני שנברר אותה. אריסטו לא מקבל את זה - הוא מנסה להבין מהי הסגולה הטובה תוך כדי חיפוש הדרך להקנות אותה. 
 
@@ -891,10 +891,10 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 הסגולה טובה היא לא רק האופן שבו אנחנו פועלים - אלא גם האופן שבו אנחנו *נפעלים* - איך העולם גורם לנו להרגיש. גם רכישת ההרגשה הנכונה היא סוג של הרגל, שמפתח אופי מסוים. האמרה של אריסטו היא שהסגולה הטובה כרוכה גם ברגש הנכון: מי שעושה את המעשה הנכון בחריקת שיניים ובהתאפקות, אינו בעל הסגולה הטובה - הסגולה הטובה היא המעשה הנכון בטבע הנכון, ברגש הנכון: **חלקו הלא-הגיוני מדבר בקולו של ההיגיון**. הוא אינו צריך לכפות את ההיגיון על החלק הרגשי: השניים מיושבים והרמוניים. 
 
 !!! success "ראו גם"
-	 [Frankfurt - The Importance of What We Care About](פילוסופיה/אתיקה/ניקומאכית/Frankfurt.pdf)
+	 [Frankfurt - The Importance of What We Care About](assets/Frankfurt.pdf)
 
 
-!!! info "[מצגת](9.pdf)"
+!!! info "[מצגת](assets/9.pdf)"
 
 > מה ימנענו, אפוא, מלהגדיר את המאושר כאדם הפועל לפי סגולה טובה ומושלמת, והמצויד די הצורך בטובות החיצוניות, וזאת לא רק בפרק זמן שיזדמן באקראי, אלא בימי חיים שיש בהם משום שלימות? או שמא חייבים אנו להוסיף: 'ואשר גם עתיד לחיות כך, וגם העתיד שהרי כאלה'? לחיים מתאימה תהיה מיתתו נעלם מעינינו, ואילו האושר הוא, לפי טענתנו, תכלית ודבר-מה מושלם מכל בחינותיו? 
 > 
@@ -1082,7 +1082,7 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 
 בסיטואציה מגולמים המניעים שמניעים אותנו - בחושים וברגש. 
 
-בניגוד לאלפטון, שבז לעולם החושי שאותו מגדיר כסוג של [מערה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-המערה), אריסטו מתעקש להתמקד בעולם הזה - בתבונה המעשית שכוחה ליצור, כוח חיים; אם התבונה העיונית היא המקבילה ל*עולם האידאות* של אפלטון, התבונה המעשית היא הכאן ועכשיו, וחשובה בעיניי אריסטו לא פחות.
+בניגוד לאלפטון, שבז לעולם החושי שאותו מגדיר כסוג של [מערה](../יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-המערה), אריסטו מתעקש להתמקד בעולם הזה - בתבונה המעשית שכוחה ליצור, כוח חיים; אם התבונה העיונית היא המקבילה ל*עולם האידאות* של אפלטון, התבונה המעשית היא הכאן ועכשיו, וחשובה בעיניי אריסטו לא פחות.
 
 
 אריסטו לא מספק מרשם לאיך ראוי לפעול; הוא מנסה לכונן את התבונה שתדע לשפוט *כל מקרה לגופו*, כדי לדעת איך לפעול.
@@ -1145,8 +1145,8 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 
 
 [^1]: מיל מדבר על האושר *הכולל*, של כל המעורבים בדבר, ולא רק על אושרו של הפרט.
-[^2]: [הגל](/פילוסופיה/חדשה/הגל) הוא זה שהפריד בצורה המלאה ביותר בין אתיקה למוסר.
-[^3]: קשר יווני קלאסי. ר' גם [פוליטאה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה).
+[^2]: [הגל](../חדשה/הגל) הוא זה שהפריד בצורה המלאה ביותר בין אתיקה למוסר.
+[^3]: קשר יווני קלאסי. ר' גם [פוליטאה](../יוונית/אפלטון/פוליטאה).
 [^4]: מהמילה היוונית *ארגון* (ἔργον - *Ergon*) - לפעול. הטיעון הזה מכונה *הטיעון הארגוני*.
 [^5]: זה לא לגמרי אריסטו, אבל זה האריסטו שקאנט הכיר והבין. אריסטו לא מציב את הניגוד בין *תבונה* ל*אושר* שקאנט רואה.
 [^6]: מלך אשור, שנודע בחייו הראוותניים; הוא אפילו התרברב בהם במצבה שלו.
@@ -1155,7 +1155,7 @@ tags: פילוסופיה, יוונית, אריסטו, אתיקה ניקומאכ
 [^9]: על כך מתרעם הגל על המוסר של קאנט בהמשך, וחוזר במופגן לאריסטו מהסיבה הזו.
 [^10]: אריסטו היה מוטרד גם מפסיכולוגיה, עליה כתב את *על הנפש* (De Anima)
 [^11]: *Bouleusthai* - βουλεύσθαι
-[^12]: באופן דומה, [ממצאים פסיכולוגיים](/פסיכולוגיה/אינטיליגנציה#יכולות-רחבות) מחלקים את האינטיליגנציה ל*קריסטלית* (שמכירה ידיעות קבועות) ו*פלואידית* (גמישה, מסתגלת, פותרת בעיות חדשות)
+[^12]: באופן דומה, [ממצאים פסיכולוגיים](../../פסיכולוגיה/אינטיליגנציה#יכולות-רחבות) מחלקים את האינטיליגנציה ל*קריסטלית* (שמכירה ידיעות קבועות) ו*פלואידית* (גמישה, מסתגלת, פותרת בעיות חדשות)
 [^13]: Phronesis - φρόνησις
 [^14]:  Sophia - σοφία
 [^15]: ביוונית, הכוונה היא *גם* לאומנות במובן המודרני, ו*גם* למלאכה: לפסל פסל ולנגן בנבל וגם להכין סנדלים או לאפות לחם.

פילוסופיה/אתיקה/רפלקטיביים.md

@@ -4,10 +4,10 @@ title: החיים הרפלקטיביים
 
 
 !!! info "חומר הקורס"
-	[מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=55545#section-0), [סילבוס](https://bgu4u.bgu.ac.il/pls/scwp/!app.ann), [ספר (The Examined Life - Nozick)](/פילוסופיה/אתיקה/nozick.pdf)
+	[מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=55545#section-0), [סילבוס](https://bgu4u.bgu.ac.il/pls/scwp/!app.ann), [ספר (The Examined Life - Nozick)](assets/nozick.pdf)
 
 
-![life](/פילוסופיה/אתיקה/examined.jpg)
+![life](assets/examined.jpg)
 
 
 [רוברט נוזיק](https://en.wikipedia.org/wiki/Robert_Nozick) הוא פילוסוף יהודי-אמריקאי מחונן שכתב את הספר *The Examined Life*, שמשלב מגוון אדיר של נושאים ומקפל אותם לתוך הפילוסופיה ולחיים שלנו. 
@@ -19,7 +19,7 @@ title: החיים הרפלקטיביים
 שמו של הספר הוא התייחסות לסוקראטס - 
 
 > חיים שאין להם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם
-> > [סוקראטס](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון), [*אפולוגיה*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/אפולוגיה)
+> > [סוקראטס](../יוונית/אפלטון), [*אפולוגיה*](../יוונית/אפלטון/אפולוגיה)
 
 סוקראטס הוא זה שגרר את הפילוסופיה מהקדם-סוקראטיים, שחקרו את הטבע, לכיוון חקר אינטימי של החיים. השאלה הסוקראטית המרכזית ביותר היא -
 
@@ -32,13 +32,13 @@ title: החיים הרפלקטיביים
 > כל עוד רוחי בי ואני יכול, לא אחדל מלשאוף לחוכמה ולעוררכם ולדבר על איך כל אחד מכם שאפגוש בו כפי שרגיל אני לדבר. אנא, הטוב באנשים \[ . . . ] הרי אינך מתבייש לדאוג לכסף, שירבה בידך ככל האפשר, ולשם ולכבוד, ואילו לתבונה ולאמת ולנשמתך, שתהא טובה ככל האפשר, אינך דואג ואינך שם לב ?
 > > סוקראטס, *אפולוגיה*
 
-חוכמה, אומר סוקראטס, היא הניסיון להבין ולדעת מה חשוב בחיים, ואיך ראוי לחיות - ובמובן מסוים, סוג מסוים של אהבה[^1].  היא הניסיון לא רק להבין, אלא להוציא לפועל חיים בצורה הטובה ביותר - עניין דרמטי ומרגש, ולא רק בגלל שחייו של סוקראטס מוטלים על הכף. בעיניי סוקראטס, לדאוג לדברים אחרים - כמו כסף - על פני דברים כמו חוכמה, צדק ויופי - אלו חיים מביישים, עד כדי כך שראוי לוותר עליהם. הוא מציב את החקירה הפילוסופית כתנאי הכרחי לחיים טובים - ובעיניו, גם תנאי מספיק; [אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו) חולק עליו בהמשך[^2].
+חוכמה, אומר סוקראטס, היא הניסיון להבין ולדעת מה חשוב בחיים, ואיך ראוי לחיות - ובמובן מסוים, סוג מסוים של אהבה[^1].  היא הניסיון לא רק להבין, אלא להוציא לפועל חיים בצורה הטובה ביותר - עניין דרמטי ומרגש, ולא רק בגלל שחייו של סוקראטס מוטלים על הכף. בעיניי סוקראטס, לדאוג לדברים אחרים - כמו כסף - על פני דברים כמו חוכמה, צדק ויופי - אלו חיים מביישים, עד כדי כך שראוי לוותר עליהם. הוא מציב את החקירה הפילוסופית כתנאי הכרחי לחיים טובים - ובעיניו, גם תנאי מספיק; [אריסטו](../יוונית/אריסטו) חולק עליו בהמשך[^2].
 
 באיזה מובן אותם החיים מלאי החקירה הם *טובים*? איך בדיוק הם משפרים את החיים? 
 
 ### מודעות עצמית
 
-חקירה, מביאה מודעות עצמית, וזו מביאה לאוטונומיה מוגברת - אנחנו יודעים מי אנחנו, למה אנחנו מסוגלים, וככה משתחררים מהרבה מהחסמים שלנו ופועלים בכוונה תחילה - יצורים שמחוקקים לעצמנו את החוק, כמו ש[קאנט](/פילוסופיה/חדשה/קאנט) חושב; אנחנו לא יצורים דוגמטיים שנשמעים רק לסמכויות מן החוץ, אלא נושאים בחיים שלנו בכבוד מסוים, בענווה ובסובלנות.
+חקירה, מביאה מודעות עצמית, וזו מביאה לאוטונומיה מוגברת - אנחנו יודעים מי אנחנו, למה אנחנו מסוגלים, וככה משתחררים מהרבה מהחסמים שלנו ופועלים בכוונה תחילה - יצורים שמחוקקים לעצמנו את החוק, כמו ש[קאנט](../חדשה/קאנט) חושב; אנחנו לא יצורים דוגמטיים שנשמעים רק לסמכויות מן החוץ, אלא נושאים בחיים שלנו בכבוד מסוים, בענווה ובסובלנות.
 
 עד כמה הכרחיות המידות הטובות האלה לחיים טובים? סוקראטס, אריסטו והיוונים מקבלים אותן כחיוניות - אבל האם זה כזה ברור? ומה לגבי *אין שכל, אין דאגות?* *יוסיף דעת, יוסיף מכאוב*? הירושה הזו של היוונים אינה מובנת מאליה; האם רמת הרווחה באמת משתפרת עם המידות הטובות? כמה מן המידות הטובות צריך לחיים טובים? האם יש *יותר מדי?*[^3]  חשבו למשל על מודעות עצמית - *יותר* מדי מודעות עצמית הרי יכולה לעשות הרבה נזק.
 
@@ -85,13 +85,13 @@ title: החיים הרפלקטיביים
 
 ובאיזה אופן הפילוסופיה היא ההכנה הנכונה למוות? באיזה אופן המוות הוא מורה פילוסופי חשוב? איך הפילוסופיה תעזור לנו למות *מוות טוב?* מה זה בכלל מוות טוב? יש דבר כזה?
 
-החיים הם תהליך מסוים, ותהליכים הם דבר שקשה מאוד להכיר; הגישה ה[אפלטונית](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון), למשל, תובעת שאנחנו יכולים לדעת רק את הדברים ה*נצחיים*, הקבועים - ולא את העולם הזה, המתהווה. באופן דומה, אנחנו מבינים תהליכים באמצעות נקודות קבועות; אולי זו הסיבה שאנחנו מנסים להבין את החיים - המוות המתהווה - בנקודה הקבועה שלהם, היא המוות. זו זווית אפיסטמית.
+החיים הם תהליך מסוים, ותהליכים הם דבר שקשה מאוד להכיר; הגישה ה[אפלטונית](../יוונית/אפלטון), למשל, תובעת שאנחנו יכולים לדעת רק את הדברים ה*נצחיים*, הקבועים - ולא את העולם הזה, המתהווה. באופן דומה, אנחנו מבינים תהליכים באמצעות נקודות קבועות; אולי זו הסיבה שאנחנו מנסים להבין את החיים - המוות המתהווה - בנקודה הקבועה שלהם, היא המוות. זו זווית אפיסטמית.
 
-[סולון](https://en.wikipedia.org/wiki/Solon), המחוקק האתונאי הגדול, קבע ש*אי אפשר להגיד על אדם שהוא מאושר עד שהוא מת*. זוהי הגישה היוונית, שמהדהדת גם בכתביהם של רבים, לרבות ה[אתיקה של אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה). במובן מסוים, טיבם של החיים הוא המהלך - למשל אם אדם מתחיל ממקום גרוע ומגיע למקום טוב, או להיפך; אולי רק בבירור המהלך כולו, שזמין לנו רק במוות, נוכל לשפוט אם חיים הם *טובים* או לא טובים. יש הרי מבנים טובים יותר ופחות לחיים - חיים של שיפור מתמיד עדיפים על חיים של התדרדרות, אפילו אם הממוצע של איכות החיים שלהם גרוע יותר. בעצם ההתדרדרות יש משהו טראגי. 
+[סולון](https://en.wikipedia.org/wiki/Solon), המחוקק האתונאי הגדול, קבע ש*אי אפשר להגיד על אדם שהוא מאושר עד שהוא מת*. זוהי הגישה היוונית, שמהדהדת גם בכתביהם של רבים, לרבות ה[אתיקה של אריסטו](../יוונית/אריסטו/אתיקה). במובן מסוים, טיבם של החיים הוא המהלך - למשל אם אדם מתחיל ממקום גרוע ומגיע למקום טוב, או להיפך; אולי רק בבירור המהלך כולו, שזמין לנו רק במוות, נוכל לשפוט אם חיים הם *טובים* או לא טובים. יש הרי מבנים טובים יותר ופחות לחיים - חיים של שיפור מתמיד עדיפים על חיים של התדרדרות, אפילו אם הממוצע של איכות החיים שלהם גרוע יותר. בעצם ההתדרדרות יש משהו טראגי. 
 
 ### המוות כמורה פילוסופי 
 
-הפילוסופים הנ"ל תופסים את המוות כמשהו בעל ערך *פדגוגי*, מחנך; כמו שסוקראטס מספר לנו לקראת מותו ב[*פיידון*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון), על החשיבות של מה שאינו חומרי - הנפש, ומה שטוב לה, והחיים שלאחר המוות, אם ישנם - והדרך שאפילו הם בעלי ערך פדגוגי מסוים.
+הפילוסופים הנ"ל תופסים את המוות כמשהו בעל ערך *פדגוגי*, מחנך; כמו שסוקראטס מספר לנו לקראת מותו ב[*פיידון*](../יוונית/אפלטון/פיידון), על החשיבות של מה שאינו חומרי - הנפש, ומה שטוב לה, והחיים שלאחר המוות, אם ישנם - והדרך שאפילו הם בעלי ערך פדגוגי מסוים.
 
 רעיון נוסף הוא שהרעיון של המוות הוא האופן העמוק ביותר שבו אנחנו לומדים את מידת ה*ענווה*, המידה החשובה ביותר בעיני תרבויות רבות, דתיות ולא דתיות. בימי הביניים אפילו היו בובות קטנות של שלדים, עם הכיתוב - *Memento mori*  - זכור את המוות. 
 
@@ -165,7 +165,7 @@ title: החיים הרפלקטיביים
 > 
 > <div style="text-align: left">Τhe degree and kind of a man's sexuality reaches up into the ultimate pinnacle of the spirit</div>
 > 
-> > [ניטשה](/פילוסופיה/חדשה/ניטשה), [*מעבר לטוב ולרוע*](/פילוסופיה/חדשה/ניטשה/מעבר לטוב ולרוע)
+> > [ניטשה](../חדשה/ניטשה), [*מעבר לטוב ולרוע*](../חדשה/ניטשה/מעבר לטוב ולרוע)
 
 
 האם מיניות היא תופעה עמוקה? או שהיא עניין פסיכולוגי גרידא? זאת השאלה שנוזיק שואל בפרק.
@@ -180,7 +180,7 @@ title: החיים הרפלקטיביים
 
 ## אהבה
 
-איך שלא נחתוך את זה, אהבה היא דבר מרכזי בחיים, אולי חיוני כדי להיות מאושרים. יש אפילו המבססים אתיקה בשלמותה על אהבה. כבר מהפרה-סוקראטיים, האהבה מקבלת מעמד קוסמי - כמו אצל [אמפדוקלס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/חומרניים#אמפדוקלס), שחשב שהיקום נברא מהניגוד בין אהבה לשנאה. היוונים הקדמונים היו יראים מאהבה ככוח משחית ובלתי-נשלט, ועד היום קשה לנו להעלות על הדעת אדם בלי *שום* אהבה כלשהי, *למשהו*[^8].  לאהוב משהו, נדמה לנו, הוא חלק בלתי נפרד מלהיות אנושי.
+איך שלא נחתוך את זה, אהבה היא דבר מרכזי בחיים, אולי חיוני כדי להיות מאושרים. יש אפילו המבססים אתיקה בשלמותה על אהבה. כבר מהפרה-סוקראטיים, האהבה מקבלת מעמד קוסמי - כמו אצל [אמפדוקלס](../יוונית/קדם-סוקראטיים/חומרניים#אמפדוקלס), שחשב שהיקום נברא מהניגוד בין אהבה לשנאה. היוונים הקדמונים היו יראים מאהבה ככוח משחית ובלתי-נשלט, ועד היום קשה לנו להעלות על הדעת אדם בלי *שום* אהבה כלשהי, *למשהו*[^8].  לאהוב משהו, נדמה לנו, הוא חלק בלתי נפרד מלהיות אנושי.
 
 אבל *מה זה* הדבר הזה? 
 
@@ -194,7 +194,7 @@ title: החיים הרפלקטיביים
 זו לא אמירה זניחה - היא מצמצמת לנו את התחום. לכל בעלי החיים ובני האדם יש *well being* מסוים, אבל ל*תפוחים* לא. אז באיזשהו מקום, אתה לא יכול לאהוב *תפוחים* - זה רק שיתוף השם. האם בכלל אפשר לאהוב *חפצים?* אפשר לריב על זה: נדמה שנוזיק חושב שלא, אבל אחרים - כמו הפילוסוף הפוליטי ג'ראלד כהן - חושבים שכן. 
 
 
-![apples](./apples.jpeg)
+![apples](./assets/apples.jpeg)
 <small>לא אהבה?</small>
 
 ומה לגבי *אהבה עצמית?* באיזה תנאים, אם בכלל, זהו אותו המושג של *אהבה?* לכאורה, לאדם לא יכולה להיות אהבה *ארוטית* לעצמו: זה נשמע לנו בעייתי. ומנגד, לכולנו יש הנחת יסוד שאדם אוהב את עצמו. 
@@ -236,7 +236,7 @@ title: החיים הרפלקטיביים
 **הסוג השלישי** הוא שביעות-רצון מחיינו ככלל, וככזה הוא יותר מורכב. זו הערכה שלא קשורה לרגע הזה - יכול להיות שעכשיו בשנייה זו לא ואוו, אבל ככלל אתה מבסוט.
 
 
-נוזיק מזכיר מאוחר יותר גם **סוג רביעי** - *מצב רוח* מאושר. מצב רוח אינו כרוך בהערכה מסוימת, ולא בהכרח קשור לאובייקט מסוים. חשבו, למשל, על [חרדה](/פסיכולוגיה/פסיכופתולוגיה/חרדה). היא, שלא כמו פחד, לא קשורה במצב-עניינים מסוים - אתה יכול פשוט לחטוף חרדה בלי שום קשר לכלום, ובלי שיש לך מה לעשות: אין בו הערכה או קשר למצב. מצב הרוח יכול להיות גם *נטייה* מסוימת - מוכנות לחוש רגש חיובי או לבצע שיפוט חיובי (או שלילי). 
+נוזיק מזכיר מאוחר יותר גם **סוג רביעי** - *מצב רוח* מאושר. מצב רוח אינו כרוך בהערכה מסוימת, ולא בהכרח קשור לאובייקט מסוים. חשבו, למשל, על [חרדה](../../פסיכולוגיה/פסיכופתולוגיה/חרדה). היא, שלא כמו פחד, לא קשורה במצב-עניינים מסוים - אתה יכול פשוט לחטוף חרדה בלי שום קשר לכלום, ובלי שיש לך מה לעשות: אין בו הערכה או קשר למצב. מצב הרוח יכול להיות גם *נטייה* מסוימת - מוכנות לחוש רגש חיובי או לבצע שיפוט חיובי (או שלילי). 
 
 ולבסוף מציע נוזיק **סוג חמישי** - [נירוונה](אמיתות.md#השחרור-nirvana) כזו, שבה אתה מתנתק מעצמך ורק דרך זה מגיע לאושר עילאי מסוים, במנותק מהבלי העולם באשר הם.
 
@@ -250,7 +250,7 @@ title: החיים הרפלקטיביים
 
 נקודת הפתיחה הראשונה שלנו היא עונג פרוידיאני - *עיקרון המציאות של פרויד* - שקובע שאנחנו מתנהלים במטרה למקסם את ההנאה החושית. ברור שיש מעבר להנאה רגעית - אהיה מוכן לוותר על לבהות בחלון ראווה יפה כדי לא לפספס את הטיסה שלי לתאילנד. אבל גם מנקודת מבט של ריבוי ההנאה ככל האפשר, ההגדרה נופלת -  יש הרבה סוגי *אושר* שכמעט ולא כרוכים בהנאה - חשבו למשל על מטפס הרים: הוא עושה את זה לכיף, אבל זה כרוך בסבל פיזי נורא - אפילו אובדן אצבעות! לא מספיק לנו להיות *דלי של חוויות טובות*.
 
-נדמה כי אושר הוא מעבר ל*מצבים המורגשים* (felt states). אנחנו נהנים מדברים מסוימים *משום* שאנחנו חושבים שהם טובים - סוג מסוים של [דילמת אאותיפרון](/פילוסופיה/אתיקה#תיאוריית-הציווי-האלוהי): זה טוב כי אני נהנה מזה, או שאני נהנה מזה כי זה טוב?
+נדמה כי אושר הוא מעבר ל*מצבים המורגשים* (felt states). אנחנו נהנים מדברים מסוימים *משום* שאנחנו חושבים שהם טובים - סוג מסוים של [דילמת אאותיפרון](../אתיקה#תיאוריית-הציווי-האלוהי): זה טוב כי אני נהנה מזה, או שאני נהנה מזה כי זה טוב?
 
 נוזיק חוקר את השאלה באמצעות ניסוי המחשבה של *מכונת החוויות*:
 
@@ -311,7 +311,7 @@ title: החיים הרפלקטיביים
 להיות ממשי, אומר נוזיק, זה להיות *חד* - ממוקד, ברור. קל להבין את זה מההיפך - אם אתה נישא על גבי החיים, אדיש, *זורם*, אתה פחות ממשי: ממשות היא משהו יותר מאורגן, יותר מסוים - זה מעיד על כך שאתה פועל באופן יותר *אמיתי*, במובן האותנטי, מישהו שאפשר לתפוס באופן ברור יותר מי הוא. האדם ה*זורם* הוא יותר חומר גלם מאשר משהו ממומש.
 
 !!! success "ראו גם"
-	[Harry Frankfurt - Identification and wholeheartedness](./frankfurt.pdf)
+	[Harry Frankfurt - Identification and wholeheartedness](./assets/frankfurt.pdf)
 
 המימוש הזה כרוך גם בנקודת פתיחה מסוימת - שעלולה להרוס את המימוש, או להעצים אותו - 
 
@@ -377,7 +377,7 @@ title: החיים הרפלקטיביים
 - הגישה היחסית - מה שנותן לחיים ערך הוא ביחס בין פרטים (למשל, עזרה, חברות...)
 * הגישה האובייקטיביסטית - הערך מגיע מבחוץ - אפילו מחוץ לתודעה (למשל, יש גלקסיות יפות, גם אם אין יצורים שיכולים לתפוס אותן)
 
-חזרנו ל[דילמת אאותיפרון](/פילוסופיה/אתיקה#תיאוריית-הציווי-האלוהי): אנחנו מעריכים דברים כי הם טובים, או שהם טובים כי אנחנו מעריכים אותם? 
+חזרנו ל[דילמת אאותיפרון](../אתיקה#תיאוריית-הציווי-האלוהי): אנחנו מעריכים דברים כי הם טובים, או שהם טובים כי אנחנו מעריכים אותם? 
 
 !!! success "ראו גם"
 	[Τhomas Nagel - The View from Nowhere]() - על המתח בין הפרטני לכולל
@@ -386,12 +386,12 @@ title: החיים הרפלקטיביים
 
 נפוץ להבין ערכים כעניין אגואיסטי - זו הנחת העבודה ה"רגילה" בפסיכולוגיה, למשל: ערכים הם התיעול הטוב ביותר של המניעים (האגואיסטים) של האדם. 
 
-אבל יש האומרים שאגואיזם של ערכים מכשיל את עצמו: כדי שאני אעריך את X אני צריך לחשוב מלכתחילה שלX יש ערך כשלעצמו - זה חייב לבוא מבחוץ. דוגמה נוספת - אם אני חושב שאומנות היא בעלת ערך, אז היא בעלת ערך עבורי וגם עבור כולם - לא הגיוני שאני אגנוב לאנשים אחרים את הצבעים והמכחולים כדי שאני אעשה אומנות. קאנט ניסה לנסח את הסתירה הזו באופן מוחלט ב[צו הקטגורי](/פילוסופיה/אתיקה#הצו-הקטגורי).
+אבל יש האומרים שאגואיזם של ערכים מכשיל את עצמו: כדי שאני אעריך את X אני צריך לחשוב מלכתחילה שלX יש ערך כשלעצמו - זה חייב לבוא מבחוץ. דוגמה נוספת - אם אני חושב שאומנות היא בעלת ערך, אז היא בעלת ערך עבורי וגם עבור כולם - לא הגיוני שאני אגנוב לאנשים אחרים את הצבעים והמכחולים כדי שאני אעשה אומנות. קאנט ניסה לנסח את הסתירה הזו באופן מוחלט ב[צו הקטגורי](../אתיקה#הצו-הקטגורי).
 
 ## בעיית הרוע
 
 !!! success "ראה גם"
-	[בעיית הרוע (מבוא לפילוסופיה של הדת)](/פילוסופיה/דת/רוע)
+	[בעיית הרוע (מבוא לפילוסופיה של הדת)](../דת/רוע)
 
 בעיית הרוע היא בעיה מטאפיזית, שמטרידה את האנושות בכלל ואנשים מאמינים בפרט כבר אלפי שנים. אולם, הדיון שלנו הוא סביב הקשר של הבעיה לחיים הרפלקטיביים, גם של אנשים לא מאמינים[^4].
 
@@ -424,7 +424,7 @@ title: החיים הרפלקטיביים
 
 האל, הטוב, או האוטופיה הליברלית מהווים מצפן מסוים, שלפיהם אנחנו יכולים להשתפר ולנווט. אבל בעיות דוגמת אלו מעלות את העמדה ש*לא יכולה* להיות אוטופיה - ושכל ניסיון לרדוף אותה יגרום ליותר נזק מתועלת: עצם רדיפת האוטופיה היא סוג של רוע. אולי אין ולא תיתכן חברה בלי הצרימות האלה, בלי חוסר ההרמוניה הזה, וגם החברה האוטופית לכאורה מכילה בה את הקשיים האלה.
 
-[לייבניץ](/פילוסופיה/חדשה/לייבניץ), מנגד, מציע שהרוע הוא *תוצר* של העולם המושלם, [העולם הטוב ביותר](/פילוסופיה/חדשה/לייבניץ/המונדולוגיה#עקרון-הטוב-ביותר): אלוהים *כן* ברא את העולם הכי טוב, שהוא העולם שבו ישנו הריבוי הגדול ביותר מהעקרונות המצומצמים ביותר - *האחדות האורגנית* הגדולה ביותר. ואולי אפילו אלוהים *פגע* בשלמות הזו כדי לצמצם את הרוע שנובע מעולם כזה - ברור שמעט עקרונות עם ריבוי אדיר יכללו בתוכם גם רוע כלשהו - אבל כך או כך, זה האידיאל. אבל אולי, מוסיף שלמה, גם עולם *כזה* הוא רוע כהיעדר, שנוזיק נפנף קודם: הרוע הוא תוצאת לוואי של חיבור בין רכיבים טובים, ולא רכיב ממש כשלעצמו. 
+[לייבניץ](../חדשה/לייבניץ), מנגד, מציע שהרוע הוא *תוצר* של העולם המושלם, [העולם הטוב ביותר](../חדשה/לייבניץ/המונדולוגיה#עקרון-הטוב-ביותר): אלוהים *כן* ברא את העולם הכי טוב, שהוא העולם שבו ישנו הריבוי הגדול ביותר מהעקרונות המצומצמים ביותר - *האחדות האורגנית* הגדולה ביותר. ואולי אפילו אלוהים *פגע* בשלמות הזו כדי לצמצם את הרוע שנובע מעולם כזה - ברור שמעט עקרונות עם ריבוי אדיר יכללו בתוכם גם רוע כלשהו - אבל כך או כך, זה האידיאל. אבל אולי, מוסיף שלמה, גם עולם *כזה* הוא רוע כהיעדר, שנוזיק נפנף קודם: הרוע הוא תוצאת לוואי של חיבור בין רכיבים טובים, ולא רכיב ממש כשלעצמו. 
 
 ואולי בכלל על כל מתח כזה, מציע נוזיק, אלוהים *כן* ברא עולם תואם - עולם שמבוסס על *חסד* ועולם שמבוסס על *דין* וככה עד אינסוף לכל האפשרויות. למה אין עולם בלי רוע? *יש* עולם בלי רוע - פשוט לא זה. אולי זה מספיק לפתור את הבעיה המטאפיזית. אבל זה *עדיין* לא מספיק, אומר נוזיק, כי - 
 
@@ -447,11 +447,11 @@ title: החיים הרפלקטיביים
 
 ## שעמום
 
-!!! info "[טקסט - *The Miasma of Boredom*](./boredom.pdf) [(Kekes)](https://en.wikipedia.org/wiki/John_Kekes)"
+!!! info "[טקסט - *The Miasma of Boredom*](./assets/boredom.pdf) [(Kekes)](https://en.wikipedia.org/wiki/John_Kekes)"
 
 אולי ניתן להבין את החיים דווקא מהיעדר - ג'ון קקס בוחן את הזווית הזו מתופעת ה*שעמום*. שעמום זו תופעה מאוד בסיסית ואופיינית לבני אדם. האם לחיות משעמם? איזה מין דבר זה בכלל? 
 
-יש לשעמום מובן אנושי ייחודי. אם לחיה "משעמם" ותזרוק לה כדור, היא מיד תתלהב ותרדוף אחריו: שעמום הוא פשוט חוסר של עוררות. אבל *כשלבני אדם* משעמם, הם עלולים להגיע למצב שהם *דוחים* את העוררות, ופשוט לא פועלים: החוויה היא אחרת. היא צריכה להיות **משמעותית**. שעמום הוא איום קיצוני יותר על בני האדם: הוא יכול אפילו להוביל אותנו לכדי [אובדנות](/פסיכולוגיה/פסיכופתולוגיה/אובדנות). אם זו תופעה כל כך ייחודית לבני אדם, אולי נוכל ללמוד דרכה משהו על להיות אנושיים.
+יש לשעמום מובן אנושי ייחודי. אם לחיה "משעמם" ותזרוק לה כדור, היא מיד תתלהב ותרדוף אחריו: שעמום הוא פשוט חוסר של עוררות. אבל *כשלבני אדם* משעמם, הם עלולים להגיע למצב שהם *דוחים* את העוררות, ופשוט לא פועלים: החוויה היא אחרת. היא צריכה להיות **משמעותית**. שעמום הוא איום קיצוני יותר על בני האדם: הוא יכול אפילו להוביל אותנו לכדי [אובדנות](../../פסיכולוגיה/פסיכופתולוגיה/אובדנות). אם זו תופעה כל כך ייחודית לבני אדם, אולי נוכל ללמוד דרכה משהו על להיות אנושיים.
 
 
 > <div style="text-align: left">Boredom may be a short-lived experience we all occasionally have, a a lasting condition. The latter is a serious problem because it leads to a general loss of a sense of our values, retreat into ourselves, estrangement from other people, and a pervasive sense of distaste, irritability, and the futility of all activities. Enjoyments in life are replaced with scorn, activity with lethargy, the innocent eye with the knowing unmasking of the corruption that is thought always to lie not far below the surface of deceptive appearances. The world is not seen and appreciated, but dispiritedly seen through and deplored. Modes of evaluation are regarded as veils that obscure the bitter truth about the pointlessness of life.</div>
@@ -483,7 +483,7 @@ title: החיים הרפלקטיביים
 > > קהלת, פרק א'
 
 
-התיאור של קקס הוא, בעצם, [דיכאון](/פסיכולוגיה/פסיכופתולוגיה/דיכאון). האם יש בכלל שעמום משמעותי *בלי* דיכאון? 
+התיאור של קקס הוא, בעצם, [דיכאון](../../פסיכולוגיה/פסיכופתולוגיה/דיכאון). האם יש בכלל שעמום משמעותי *בלי* דיכאון? 
 
 השעמום הקיצוני הוא סוג של מוות, לתרגיה, היעדר פעילות. ילדים קטנים מתלהבים מכל דבר, ומתרוצצים בתזזיתיות: הם מלאי חיים. אבל לא ברור שקל לשמר רמת פעילות כזו (אם כדאי בכלל לשמר אותה) גם כשמתבגרים, מבלי להגיע למצב שאנו *שחוקים* (jaded). השעמום הוא מוות של הרצון, מוות של הרוח, ואפילו מוות ממש - גם אם אתה חי ביולוגית.
 
@@ -492,7 +492,7 @@ title: החיים הרפלקטיביים
 
 >  <div style="text-align: left">Attitudinal boredom is a pervasive response to life as whole. It is not instrumental to anything worth caring about, but a reaction to the futility of caring about anything. It is a personal attitude that other may not share. The life some us find boring, others may find interesting. The source of attitudinal boredom is how we feel about our life, not how it actually is. Of course, life may actually be as bad as how we feel about it, but what matters is our estranged, debilitating, personal attitude, not whether it is reasonable. Attitudinal boredom is not about the world, but about ourselves who have the attitude. It is primarily emotional and reactive, and at most only secondarily cognitive and truth-directed</div>
 
-שעמום חודרני הוא העדשה שדרכה אנו שופטים את החיים. הוא מוביל אותנו לשפוט את החיים כמעיין *sub specie aeternitatis* - תת-סוג של אינסוף, שמותיר אותנו חסרי אונים, סוג של [אינטלקטואליזציה](/פסיכולוגיה/אישיות/האגו#מנגנוני-הגנה)[^17].
+שעמום חודרני הוא העדשה שדרכה אנו שופטים את החיים. הוא מוביל אותנו לשפוט את החיים כמעיין *sub specie aeternitatis* - תת-סוג של אינסוף, שמותיר אותנו חסרי אונים, סוג של [אינטלקטואליזציה](../../פסיכולוגיה/אישיות/האגו#מנגנוני-הגנה)[^17].
 
 >  <div style="text-align: left">We feel desolated and an irritable contempt for all those who cravenly disguise from themselves the awful truth we have faced about the futility of everything. Other people's activities seem stupid, shallow, or motivated by self-deception that they contrive to hid from themselves by phony optimism \[...] In severe cases, disengagement turns into *estrangement* that if full of scorn for all those who do not face the fact that there is nothing to live for. Estrangement makes boredom misanthropic[^18]</div>
 
@@ -501,14 +501,14 @@ title: החיים הרפלקטיביים
 
 שעמום נקודתי *מעודד* יצירתיות: הוא מעודד אותנו לפעול ולמצוא אפיקים חדשים להיות [יצירתיים](#יצירתיות)[^19]. שעמום *חודרני* עושה בדיוק הפוך: הוא קוטל יצירתיות. 
 
-![boredom](./boredom.jpg)
+![boredom](./assets/boredom.jpg)
 <small>מצ'עמם[^18].</small>
 
 
 
-באיזה מידה השעמום מעיד על חוסר משמעות תשתיתית? שופנהאואר חשב שאפילו שעמום חולף הוא עדות לריקנות של החיים: גם אם אנחנו מצליחים להפיג אותו כאן או כאן, אנחנו דוהרים מהסחת הדעת הזו לבאה, עצם נוכחותה של הריקנות הזו מעיד שהחיים במהותם חסרי משמעות. במובן הזה, [לחנך ילדים למצוא עניין במשהו הוא סוג של שקר אצילי](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#כלבים-פילוסופיים).
+באיזה מידה השעמום מעיד על חוסר משמעות תשתיתית? שופנהאואר חשב שאפילו שעמום חולף הוא עדות לריקנות של החיים: גם אם אנחנו מצליחים להפיג אותו כאן או כאן, אנחנו דוהרים מהסחת הדעת הזו לבאה, עצם נוכחותה של הריקנות הזו מעיד שהחיים במהותם חסרי משמעות. במובן הזה, [לחנך ילדים למצוא עניין במשהו הוא סוג של שקר אצילי](../יוונית/אפלטון/פוליטאה#כלבים-פילוסופיים).
 
-גם [פסקל](/פילוסופיה/דת/אמונה#ההימור-של-פסקל) מסכים עם הריקנות הזו, אבל סבור שאפשר להתגבר עליה על ידי *קישור* עצמנו למישהו מעבר (ספוילר: אלוהים). גם נוזיק סבור שערך הוא אובייקטיבי, אבל *משמעות* היא סובייקטיבית: קישור של העצמי לאותו הערך. ההגות במשמעות של הערכים, בקישור הזה ממש, הוא החיים הרפלקטיביים - עד שניעצר במשהו אינסופי, או במשהו פנימי באופן מוחלט (ועדיף שיהיה שניהם). זהו, באופן פורמלי - משהו אינסופי ובעל ערך פנימי מוחלט - אלוהים. לכן מאחורי המחשבה של פסקל יש איזשהו היגיון פילוסופי.
+גם [פסקל](../דת/אמונה#ההימור-של-פסקל) מסכים עם הריקנות הזו, אבל סבור שאפשר להתגבר עליה על ידי *קישור* עצמנו למישהו מעבר (ספוילר: אלוהים). גם נוזיק סבור שערך הוא אובייקטיבי, אבל *משמעות* היא סובייקטיבית: קישור של העצמי לאותו הערך. ההגות במשמעות של הערכים, בקישור הזה ממש, הוא החיים הרפלקטיביים - עד שניעצר במשהו אינסופי, או במשהו פנימי באופן מוחלט (ועדיף שיהיה שניהם). זהו, באופן פורמלי - משהו אינסופי ובעל ערך פנימי מוחלט - אלוהים. לכן מאחורי המחשבה של פסקל יש איזשהו היגיון פילוסופי.
 
 ## חוכמה
 
@@ -577,7 +577,7 @@ stand in order to live well and cope with the central problems and avoid the dan
 
 זה נשמע די שרירותי; למה שניתן משקל חצי-חצי? למה שלא נלך רק לפי האידיאל ה"מלוכלך"? ומנגד, אם האידאל הוא מצפן - למה לא להתייחס רק למצפן? צפון זה צפון!
 
-אנחנו נוטים לשפוט את האידיאלים *שלנו* לאור היישום במציאות (לא, זה לא עובד כי בפועל ככה וככה..., בגלל הבוץ של המציאות), אבל אידיאלים מנוגדים לנו לאור *הרעיון*, האידיאל הטהור (קומוניזם זה רע כי...). המקביל לכשל הזה ברמה הבינאישית הוא **[טעות הייחוס הבסיסית](/פסיכולוגיה/חברתית/ייחוסים#טעויות-ייחוס)**: למשל, אם מישהו אחר קמצן כלפיך, תייחס את זה ישר *אליו* - ה*איש הזה* הוא קמצן; אבל אם *אתה* נוהג בצורה קמצנית, תייחס את הפעולה ל*סביבה* (לא, אם היה לי... בחודש שעבר נתתי...).
+אנחנו נוטים לשפוט את האידיאלים *שלנו* לאור היישום במציאות (לא, זה לא עובד כי בפועל ככה וככה..., בגלל הבוץ של המציאות), אבל אידיאלים מנוגדים לנו לאור *הרעיון*, האידיאל הטהור (קומוניזם זה רע כי...). המקביל לכשל הזה ברמה הבינאישית הוא **[טעות הייחוס הבסיסית](../../פסיכולוגיה/חברתית/ייחוסים#טעויות-ייחוס)**: למשל, אם מישהו אחר קמצן כלפיך, תייחס את זה ישר *אליו* - ה*איש הזה* הוא קמצן; אבל אם *אתה* נוהג בצורה קמצנית, תייחס את הפעולה ל*סביבה* (לא, אם היה לי... בחודש שעבר נתתי...).
 
 
 אפשר להגיד שהשיקולים המעשיים רומסים את האידיאל: אידיאל הוא רק מה שעובד. אפשר גם להגיד שיש בנו *רוע* מסוים שמונע מאיתנו ליישם את האידאל בצורתו הטהורה - ואז דווקא מתעוררת שאיפה *חזקה* יותר לעבר האידאל. 
@@ -613,7 +613,7 @@ stand in order to live well and cope with the central problems and avoid the dan
 
 הכיוון האחד מכפיף אותנו למציאות, והכיוון השני מכפיף את המציאות אלינו: או שהאידאלים הם יציר תבוני, חוק מציאות כזה, או שאידאלים חסרי ערך בלי האנשים שהוגים אותה, נומינליים בלבד - ה*אתיקה* היא *אתיקה של בני אדם*, באופן מהותי. 
 
-אם האתיקה היא אנושית, אנחנו יכולים לשנות אותם ולכפור בהם ככל שאנחנו משתנים ולומדים יותר על עצמנו - אידאלים מסוימים נראו טובים בשלב מסוים, והיום הם כבר לא כאלה: [תועלתנות](/פילוסופיה/אתיקה#התועלתנות), למשל, נשמעת כמו רעיון טוב, אבל היום הושלכה הצידה בקביעה שהיא *תובענית מדי* **מאיתנו**, כבני אדם.
+אם האתיקה היא אנושית, אנחנו יכולים לשנות אותם ולכפור בהם ככל שאנחנו משתנים ולומדים יותר על עצמנו - אידאלים מסוימים נראו טובים בשלב מסוים, והיום הם כבר לא כאלה: [תועלתנות](../אתיקה#התועלתנות), למשל, נשמעת כמו רעיון טוב, אבל היום הושלכה הצידה בקביעה שהיא *תובענית מדי* **מאיתנו**, כבני אדם.
 
 זו שאלה פילוסופית עמוקה מאוד - האם האתיקה היא אובייקטיבית, או אנושית?
 
@@ -624,9 +624,9 @@ stand in order to live well and cope with the central problems and avoid the dan
 אומרים על אדם ש"יש לו פילוסופיה" גם אם הוא לא פילוסוף ממש - אלא רק כשהוא מודע יותר במקום מסוים, אפילו אם זו לא מודעות מוחלטת. השקפה יחסית סדורה - גם אם לא פילוסופית *ממש* - יכולה להיות השקפה פילוסופית, או לפחות כך נדמה לנו בחטף.
 
 נוזיק מנסה להבין את מגבלות הפילוסופיה - איפה עובר הגבול בין *פילוסוף* ל*פלספן*. 
-יש מתח מסוים בין פילוסופיה *אינטלקטואלית* (אידאלית, במובן מסוים) לפילוסופיה *מעשית* - כאופן חיים מסוים. נוזיק מתריע גם ממתן נתח *גדול* מדי לפילוסופיה בחיים. מה הפילוסופיה אמורה לעשות? מה אנחנו אמורים לצפות ממנה? אלו שאלות שעלו ב[עת החדשה](/פילוסופיה/חדשה), ואפילו קודם לכן, בזרמים הספקניים שחשבו שתפקיד הפילוסופיה היא לעורר הטלת ספק - משום היא מושלכת הלאה. 
+יש מתח מסוים בין פילוסופיה *אינטלקטואלית* (אידאלית, במובן מסוים) לפילוסופיה *מעשית* - כאופן חיים מסוים. נוזיק מתריע גם ממתן נתח *גדול* מדי לפילוסופיה בחיים. מה הפילוסופיה אמורה לעשות? מה אנחנו אמורים לצפות ממנה? אלו שאלות שעלו ב[עת החדשה](../חדשה), ואפילו קודם לכן, בזרמים הספקניים שחשבו שתפקיד הפילוסופיה היא לעורר הטלת ספק - משום היא מושלכת הלאה. 
 
-במאה ה20, הדיון הזה התעורר לחיים ביתר שאת - עד כמה עלינו להמשיך ברעיון של *שיטה פילוסופית* גדולה, שתסביר לנו *הכל* על האמת והמציאות - כמו של [שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה), [קאנט]((/פילוסופיה/חדשה/קאנט/ביקורת), ו[הגל]((/פילוסופיה/חדשה/הגל/רוח). ה[פוזיטיביזם הלוגי](/פילוסופיה/לשון/פוזיטיבים) סבר שמטאפיזיקה היא רק מבע רגשי מיותר, ושתפקידה של הפילוסופיה היא רק "ניקוי אורוות" למי שבאמת מגלה את האמת - המדע. [ויטגנשטיין](/פילוסופיה/לשון/ויטגנשטיין) ראה את הפילוספיה ככלי טיפולי מסוים, לבעיה האמיתית שלנו - כשלים בשפה.
+במאה ה20, הדיון הזה התעורר לחיים ביתר שאת - עד כמה עלינו להמשיך ברעיון של *שיטה פילוסופית* גדולה, שתסביר לנו *הכל* על האמת והמציאות - כמו של [שפינוזה](../חדשה/שפינוזה/אתיקה), [קאנט]((/פילוסופיה/חדשה/קאנט/ביקורת), ו[הגל]((/פילוסופיה/חדשה/הגל/רוח). ה[פוזיטיביזם הלוגי](../לשון/פוזיטיבים) סבר שמטאפיזיקה היא רק מבע רגשי מיותר, ושתפקידה של הפילוסופיה היא רק "ניקוי אורוות" למי שבאמת מגלה את האמת - המדע. [ויטגנשטיין](../לשון/ויטגנשטיין) ראה את הפילוספיה ככלי טיפולי מסוים, לבעיה האמיתית שלנו - כשלים בשפה.
 
 > \[...] הבעיות הפילוסופיות נוצרות כאשר הלשון יוצאת לחופשה
 > 
@@ -684,23 +684,23 @@ I did not die.
 
 
 
-[^1]: אפלטון לוקח את הרעיון הזה רחוק יותר ב[משתה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה).
-[^2]: ב[אתיקה הניקומאכית](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה).
-[^3]: זהו רעיון ה[*תבונה המעשית*](/פילוסופיה/אתיקה#דרך-האמצע) האריסטותלי למציאת דרך האמצע.
-[^4]: ר' גם - [*Truth and truthfulness*](/פילוסופיה/אתיקה/truth.pdf), ברנרד ויליאמס.
-[^5]: אהמם, [מטאפיזיקה](/פילוסופיה/מטאפיזיקה), [פילוסופיה של הדת](/פילוסופיה/דת).
-[^6]: [שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה).
+[^1]: אפלטון לוקח את הרעיון הזה רחוק יותר ב[משתה](../יוונית/אפלטון/משתה).
+[^2]: ב[אתיקה הניקומאכית](../יוונית/אריסטו/אתיקה).
+[^3]: זהו רעיון ה[*תבונה המעשית*](../אתיקה#דרך-האמצע) האריסטותלי למציאת דרך האמצע.
+[^4]: ר' גם - [*Truth and truthfulness*](assets/truth.pdf), ברנרד ויליאמס.
+[^5]: אהמם, [מטאפיזיקה](../מטאפיזיקה), [פילוסופיה של הדת](../דת).
+[^6]: [שפינוזה](../חדשה/שפינוזה/אתיקה).
 [^7]: והוסרל עצמו היה אנליטי ומתמטיקאי מבריק - זה לא נכתב מזלזול במדע.
 [^8]: אולי פסיכופתים, וגם אז - זהו היוצא מן הכלל המעיד על הכלל.
 [^9]: ביוונית, למשל, יש המון מילים שונות להמון סוגים שונים של אהבה - *פיליה*, *ארוס*, *אורקסיה*, *אגת'ה*... (φίλια, έρως, ὄρεξια, αγαθά...)
 [^10]: באופן יוצא דופן, אנחנו בעברית נהנים מההבחנה בין *אושר* ל*שמחה*, ואנחנו לא משתמשים במונחים האלו לסירוגין. 
 [^11]: ר' גם - *Μοrality*, ברנרד וויליאמס. 
-[^12]: שפינוזה, [*אתיקה*](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה). משפט אחרון.
+[^12]: שפינוזה, [*אתיקה*](../חדשה/שפינוזה/אתיקה). משפט אחרון.
 [^13]: שלמה מזכיר שם של ספר: *Αll joy, no fun*
-[^14]: לא במקרה [שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה) מתחיל את ה[אתיקה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה) ב*אלוהים*.
+[^14]: לא במקרה [שפינוזה](../חדשה/שפינוזה) מתחיל את ה[אתיקה](../חדשה/שפינוזה/אתיקה) ב*אלוהים*.
 [^15]: קאנט חשב שאלו שאלות שהתבונה חותרת אליהן באופן טבעי ([*אנטינומיות*](פילוסופיה/חדשה/קאנט/ביקורת/דיאלקטיקה#מהי-אנטינומיה)), אם כי אינה יכולה לתת להן תשובה (וכך מגיעה ל*סתירות ומבוכות*).
 [^16]: תשובות כאלו רלוונטיות במיוחד בהקשרים של קהילות יותר מסורתיות, כמו חרדים: מחנכים אותם להיות טובים בחינוך קשה, נטול-חופש, אבל בסוף יוצאים אנשים טובים יותר (אולי).
 [^17]: שופנהאואר, אגב, נקט בעמדה הזו במפורש: *התייאשתי מהחיים, אז אתעסק בהם אינטלקטואלית* (ודיכא את כולנו בדרך, מוסיפה יערה).
 [^18]: שנאת אדם.
-[^19]: שלמה קושר את זה למושג ה[אם טובה דיה](/פסיכולוגיה/אישיות/ויניקוט#אם-טובה-דיה).
+[^19]: שלמה קושר את זה למושג ה[אם טובה דיה](../../פסיכולוגיה/אישיות/ויניקוט#אם-טובה-דיה).
 [^20]: זו מרגישה לי מחשבה אריסטותלית - *שרטוט האמת הקווים כלליים*.