docs: update פילוסופיה/יוונית/אפלטון/תיאיטיטוס

פילוסופיה/יוונית/אפלטון/תיאיטיטוס.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: תיאיטיטוס
 description: 
 published: true
-date: 2024-05-21T12:45:16.749Z
+date: 2024-05-21T13:34:05.577Z
 tags: פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, אפלטון, סמסטר ב, שנה ב, תיאיטיטוס
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-04-30T12:17:50.414Z
@@ -184,12 +184,64 @@ dateCreated: 2024-04-30T12:17:50.414Z
 תיאיטיטוס עולה, ומשיב בדוגמאות רבות (146D), אותן דוחה סוקראטס כידע[^43]: הוא משיב שאינו שאל *של מה* יש ידיעה, אלא *מהי הידיעה*.
 
 ## ההגדרה הראשונה
+
+### דוגמת הבוץ
 סוקראטס מושל את הידיעה ל*בוץ* (147). אם נשאל *מה זה בוץ*, ונשיב - יש בוץ לקדרות, ובוץ לבנייה, ובוץ לרב-המלאכה - זו לא תשובה טובה; התשובה המתבקשת היא, *אדמה מעורבבת עם מים ביחסים מסוימים* - זהו הסבר פשוט[^44]. אין צורך לפנות לסוגי הבוץ השונים כדי להבין מה זה *בוץ*. הידיעה היא ניתוח אנליטי[^45], פירוק עד הסוף והבנה של השלם כסך כל מרכיביו. 
 
 אלא שיש בעיה גם עם המודל הזה לידיעה. נניח ונפרק ונפרק ונפרק, ובסוף [אין שם כלום](/פילוסופיה/בודהיזם/מהיאנה#תפיסת-הריקות). לא תהיה לנו ידיעה לעולם - רק ניתוח אינסופי לחלקים. מנגד, ייתכן וישנם יסודות אטומיים בסיסיים - אבל אז כיצד נכיר אותם במלואם? איך ננתח *אותם*? זו, במובנים רבים, בעיה מרכזית מדיאלוג, שסוקראטס יעמוד עליה בהמשך.
 
+אולי, מנגד, הידיעה מורכבת גם מידיעה אינטואיטיבית? מעיין מבנה דו-קומתי, עם הפרדה בין אנליזה לתפיסה אינטואיטיבית? זה נשמע קצת הוקוס-פוקוס, קצת כמו האידאות; אנו פשוט *תופסים אותן בהבנה שכלית*. אולם, ייתכן וזה אכן המצב אצל אפלטון - וכך אובדת הידיעה במלואה.
 
-## סוקראטס כמיילדת
+### דוגמתו של תיאיטיטוס
+תיאיטיטוס מתיימר להבין את הדוגמה של סוקראטס, ומציע דוגמה משלו (147D), מתמטית, שלמד מתיאודורוס. אם ניקח מספרים מסוימים - נניח 2 - נעלה אותם בריבוע ונקבל ריבוע, ששטחו 4. מנגד, מספרים אחרים - כמו פי - אם נעלה אותם בריבוע, נקבל עיגול; לא ניתן להביע את היחס בין פי בריבוע. תיאיטיטוס הבין שניתן לחלק את המספרים לשני סוגים[^46], אך בכל זאת לגבב אותם לדבר אחד - גם בהקשר הידיעה ניתן לכאורה לעשות כן; אבל, אומר תיאיטיטוס, אני *לא מצליח לעשות את זה*, ואני לא מצליח לשחרר מכך שאני לא יכול לעשות את זה (148).
+
+תיאיטיטוס נמצא במעיין מאבק - יש לו רעיון תקוע בראש, והוא אינו מצליח להביא אותו לכדי שלמות, לכדי ביטוי. כאן נכנס אחד המשלים הכי יפים ומפורסמים של סוקראטס.
+
+> [מאמר - הדוגמה המתמטית ב*תיאיטיטוס*](/burnyeat_the_philosophical_sense_of_plato.pdf)
+{.is-info}
+
+
+### סוקראטס כמיילדת
+אנחנו נסתכל על המשל גם בתוך הדיאלוג, וגם מגובה 30,000 רגל כדי לראות איך אפלטון בונה משלים.
+
+המשל, יחד עם [האפולוגיה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/אפולוגיה), ה[גורגיאס](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/גורגיאס), ה[משתה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה) וה[פיידון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון), הוא אחד המקומות הבודדים שסוקראטס נותן תיאור *חיובי* למסע הפילוסופיה שלו, לידיעה שיש לו.
+
+סוקראטס מספר שאימו, פינארטה, הייתה מיילדת, ו*גם לו יש את האומנות הזו* (149A). זה פשוט לא נכון; לסוקראטס אין את האומנות הזו, והטענה הזו היא הטעייה מכוונת בכדי לעורר מחשבה. 
+
+*אני מוזר*, אומר סוקראטס, *ואני גורם לאנשים לחוש מבולבלים*[^47], מחוץ למקומם. אולם, עצם הנוכחות של האומנות הזו אצל סוקראטס היא קצת מחוץ למקומה: בעולם היווני, מיילדות היו נשים מבוגרות יותר, שכבר ילדו ואינן יכולות ללדת - בכדי שיהיה להן ניסיון. 
+
+כאן מתחילים היסודות הלא-מוכרים במשל של סוקראטס. *אני תמיד הייתי עקר*, אומר סוקראטס בהקשר לחוכמה (150D). הכיצד ייתכן שסוקראטס מיילד, אם הוא עצמו לא ילד אף פעם? סוקראטס רומז שמה שהוא יוצא מתיאיטיטוס אינו תינוק, בריא, שלם - אדם - אלא משהו אחר.
+
+סוקראטס מכביר לטעון שיש לו ידע נוסף - הוא יודע לזהות *מתי* מישהו בהיריון, מיד - משהו שאפילו מיילדת לא יכולה לעשות (149B-C). הוא טוען למעשה שהוא מזהה שתיאיטיטוס בהיריון עם רעיון כלשהו לגבי מה זה ידיעה.
+
+סוקראטס אפילו מוסיף שהוא יודע *לשדך* כל שיוולדו הילדים הטובים ביותר - משהו שבכלל לא אפיין את היולדות בעולם היווני. הוא טוען לא רק לילד את הרעיון - אלא גם לזווג בין ההורים! זו טענה ממש מוזרה. 
+
+הוא טוען שביכולתו לזהות אילו מהילודים *אמיתי*. זה כבר ממש מוזר; למה מלכתחילה להשתמש במשל הזה, שאינו תואם עד הסוף?
+
+לכאורה, סוקראטס מבטיח לתיאיטיטוס תוצאה חיובית - בוא ללמוד איתי, ותוליד ילד רוחני מושלם. אבל סוקראטס לא יכול לדבר כזה; הוא אינו יכול להבטיח רעיונות מושלמים. למעשה, הוא אומר, שישפוט את הרעיון, ואם הוא אינו אמיתי - יהרוג אותו!
+הוא טוען שיש לו את היכולת לראות את נפש האדם, לזהות שהוא הרה עם רעיון, ומצליח - כמו שהמיילדות יכולות להאיץ או לעכב לידה, בלחשים ובשיקויים - להוליד את התינוק.
+
+
+סוקראטס מציג את עצמו, כאמור, כעקר - אך הוא טוען שיש לו יכולת מיוחדת - לאפשר *לאחרים* להוליד, ולהשתפר בכך. זה הדבר ש*מוזר* בסוקראטס: הוא מוזר בכך שאינו יודע, אך מאפשר לאנשים לדעת, וללכת להשתפר. הוא אפילו טוען בהמשך הדיאלוג שאלו שעוזבים אותו מיד מתדרדרים, עד ששבים אליו שוב להשתפר.
+
+בטענה של סוקראטס יש אלמנטיים מאוד [סופיסטיים](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/סופיסטים). סוקראטס מנסה לשכנע את תיאיטיטוס ללמוד איתו, בטענה שיעזור לו להוליד ילדים רעיוניים - אבל פתאום מתברר שהוא בכלל לא יכול לעשות את זה![^48] למה להוליך את תיאיטיטוס המסכן בפח?
+
+
+### הסבל בדיאלוגים אפלטוניים
+> Pathei Mathos, אומר סופוקלס ב*אדיפוס המלך* - *הסבל מלמד*
+
+האדם הטוב - המרשים, המלומד - חייב *לסבול* כדי להיהפך למי שהוא. נדמה שאפלטון מסכים עם העיקרון הזה, ובונה עליו את הדיאלוגים. כנראה, חושבים אפלטון וסופקלס, ש*אין דרך אחרת*.
+
+ב[משתה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה), דיוטימה מתארת שכדי להגיע לאידאה של היופי, אנחנו חייבים לטפס בכל סולם האהבה - להתחיל מגוף אחד, להתאכזב ממנו, לאהוב גופים רבים, נפש, ולבסוף - ידיעות. אין דרך אחרת לקבל את האידאה של היופי - אנחנו חייבים לטעות, לסבול, כדי להגיע לשם[^49].
+
+המסקנה פה מוזרה, וקשה - אנחנו לא נלמד, אם אנחנו לא נטעה, בהכל חוץ מתחומים מאוד מאוד מסוימים - כמו המתמטיקה. אפלטון נותן ביטוי למבנה הזה בדיאלוגים - בכולם יש איזושהי תקלה, משהו מוזר, שמכריח אותנו לקרוא שוב. למשל, ב[משל המערה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-המערה) - סוקראטס שואל, *מה אם מישהו יוציא אותנו מהמערה בכוח*? מאיפה *הוא* הגיע? וכשאותו האדם חוזר למערה, פתאום האנשים במערה מסתובבים, מדברים אחד עם השני - קודם לא ראו זה את זה כלל. מה קורה פה? אלפטון מציג את הבעיה, ולא נותן את ההסבר.
+
+האומנות הסוקראטית, כפי שהיא מוצגת במשל המפורסם הזה, מוצגת כשילוב של כמה סוגי ידע:
+
+- הכרה (Gnosis)
+- אומנות (Techne)
+- ידיעה (Episteme)
+הידיעה היא הרכיב המוזר פה - סוקראטס *יודע* שאין לו ידע. התמהיל הזו כולו אינו יציב - והוא זה שמבדיל אותו מהסופיסטים. סוקראטס יודע לשכנע, להפיל, ולשחות ברטוריקה, בדיוק כמו הסופיסטים - אבל סוקראטס *יודע* שאין לו ידע, והסופיסטים לא.
 
 [^17]: במובן זה, הדיאלוג הוא אנדרטה של אפלטון לתלמיד שלו, שמת לפניו.
 [^18]: תיאודורוס מקפיד "להוריד" את תיאיטיטוס כדי שלא ייחשבו שהוא נמשך עליו, ולכן מכתיר אותו *מכוער נעל* כמו סוקראטס. בהתחשב בזה ש[אלקיביאדס](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה) נמשך לסוקראטס בסופו של דבר, זה די אירוני.
@@ -220,3 +272,7 @@ dateCreated: 2024-04-30T12:17:50.414Z
 [^43]: סוקראטס מניח כאן שישנו דבר אחד שמאגד את כל הסוגים - איזו אידאה של לדעת (ובאופן מעניין, האידאות אינן עולות כלל בדיאלוג), אבל זה לא בהכרח נכון - פילוסופים אחרים, דוגמת ויטגנשטיין, מערערים על העמדה הזו.
 [^44]: *logos*
 [^45]: *analysis* - לפרק, לפרום, לפצל ליסודותיו
+[^46]: Syllabien eis - *to take as one* - מכאן מגיעה המילה *סילבוס*
+[^47]: המונח של אפלטון הוא *Atopos* בלי מקום - משום שהוא מוביל אנשים ל*Aporia* - מבוי סתום
+[^48]: הDouble-take הזה נפוץ מאוד בדיאלוגיים אפלטוניים
+[^49]: בכל שטיח פרסי, מרהיב ככל שיהיה, מספר אנדי, תמיד יהיה פגם מכוון אחד; *שלמות היא רק לאללה*.