vault backup: 2024-12-08 13:26:58

.obsidian/workspace.json

@@ -166,6 +166,7 @@
   },
   "active": "44ed94417c72e4b1",
   "lastOpenFiles": [
+    "פילוסופיה/חדשה/ניטשה/התגברות.pdf",
     "פילוסופיה/חדשה/ניטשה/מחול.pdf",
     "פילוסופיה/חדשה/ניטשה/index.md",
     "פילוסופיה/יוונית/אריסטו/ניקומאכית.md",
@@ -184,7 +185,6 @@
     "פילוסופיה/לוגיקה/מתקדמת/מודאלית.md",
     "פילוסופיה/לוגיקה/מתקדמת/קריפקה.md",
     "פילוסופיה/לוגיקה/מתקדמת/index.md",
-    "פילוסופיה/לוגיקה/מתקדמת",
     "פסיכולוגיה/פסיכופתולוגיה/דיכאון.md",
     "פסיכולוגיה/אישיות/פסיכואנליטית.md",
     "פסיכולוגיה/אישיות/קליין.md",

פילוסופיה/חדשה/ניטשה/מעבר_לטוב_ולרוע.md

@@ -427,7 +427,146 @@ yet did a *profounder* world of insight reveal itself to daring travelers and ad
 
 !!! info "[כה אמר זרתוסטרא - שיר המחול](./מחול.pdf)"
 
-אחרי שזרתוסטרא של ניטשה נכשל בבשורת ה
+אחרי שזרתוסטרא של ניטשה נכשל בבשורת העלאדם - הוא יוצא מן העיר ומחפש שליחים חדשים. 
+
+> פעם לעת ערב מהלך היה זרתוסטרא עם תלמידיו ביער: ובתורו אחר מעיין נקלע לאחו ירוק מוקף דממת אילנות ושיחים, ובו נערות מחוללות זו עם זו. ויהי בהבחינן בזרתוסטרא, פסקו מן המחול: ואולם זרתוסטרא קרב במאור-פנים וכה אמר להן: "אל נא תחדלנה ממחולכן, נערות חן! לא משבש-משחקים בעל-עין זדונית בא אליכן, ולא עויין נערות."
+> 
+> >מליץ-יושר לאלוהים אנוכי בפני השטן: והלא השטן רוח הכבדות הוא. איככה, אם כן, הוי הקלילות, אהיה עויין למחולות אלוהיים? או לרגלי-נערות יפות קרסול?
+
+האל המונותאיסטי המסורתי בז לשמחת חיים וממשטר אותה, כפי שמגולמת כנערות יפות-קרסול רוקדות. ניטשה טוען - *אני רקדתי עם האישה האולטימטיבית - **החיים** - הסתכלתי לה בעיניים וראיתי אמת מה היא.*
+
+> ובעיניים דומעות יהיה לעיו לבקש מכן מחול; ואני עצמי זמר אזמר למחולו:
+> 
+> זמר מחול ולגלוג על רוח הכבדות, על שטני העליון והאדיר מכל, אשר עליו אומרים כי 'ריבון עולם' הוא. - 
+> 
+> וזה הזמן אשר זימר זרתוסטרא ברקוד קופידו[^41] עם הנערות יחד:
+
+
+האלוהים המונותאיסטי הוא כמו מן עכביש שמחכה ברשת, וישפוט אותך בעולם הבא - יש חיצוני לעולם הבא, שלפיו מתכווננים. זו **רוח הכבדות** שמדבר עליה ניטשה, שתקרוס לניהיליזם - *אין שום דבר מעבר*. אנחנו עומדים לצחוק על רוח הכבדות, לרקוד מעל גוויתה.
+
+> אך איני אלא הפכפכית, ופראית, אישה אנוכי, ולא מן הצנועות. גם את אתם הגברים תכנוני 'העמוקה' או 'הנאמנה', 'הנצחית', 'הסודית'. 
+> 
+> אך אתם הגברים הלא רק בצדקותיכם שלכם את מעטרים אותנו, הוי אתם הצדיקים!
+> 
+> כה אמרה וצחקה החיות, זו שלא-תאומן: ואולם אנכי מעודי איני מאמין לא לה ולא לצחוקה, כל אימת שהיא מדברת סרה בעצמה. 
+> 
+> ובשוחחי עין-בעין עם חכמתי הפריאת, כה אמרה לי בזעמה: 'אתה רוצה, אתה מתאווה, אתה אוהב, ורק משום כך *משבח* אתה את החיים!'
+> 
+> וכמעט שלא הטחתי תשובת-זדון בפניה לאמר לזועמת דבר-אמת: ואין אדום יכול להיות זדוני יותר מאשר בהגידו לחכמתו 'את האמת בפניה'.
+> 
+> כי הנה זה המצב ששלושתנו שרויים בו. מן היסוד אהב את החיים בלבד - ואמנם, אהבם ביותר עת אשנאם!
+> 
+> ואולם החוכמה חביבה עלי ולעיתים חביבה יתר-על-המידה, מפני שמזכירה היא לי כל כך את החיים!
+> 
+> עיני החיות לה וצחוקה, ואף חכת הזהב הקצרצרה: וכי אשמתי היא זו ששתיהן כה דומות?
+> 
+> וכאשר שאלתני פעם החיות: וכי מי היא הלזו, החכמה? השבתי נמהרות: אכן, הו! זו החכמה! צמאים אנו לה ולא נשבע. נציץ בה מבעד לצעיפים, נרדוף אותה מבעד לרשתות.
+> 
+> היפה היא? איך אדע? אך גם זקני הקרפיונים עוד נלכדים בפתיונה.
+> 
+> הפכפכית היא ועקשנית: לעיתים קרובות ראיתיה נושכת שפתיה ומסרקת שיערה שלא כצמיחתו.
+> 
+> אולי היא מרושעת וצבועה, ובסך הכל - אישה: אולם בדברה סרה בעצמה, או אז היא המפתה ביותר.
+> 
+> > *כה אמר זרתוסטרא*, *שיר המחול*
+
+
+יש כאן מתח משולש - בין *החיות*, *החוכמה*, וזרתוסטרא. הנחנו עד כה שהעולם הוא *עמוק*, סודי - כמו שאומר אריסטו - ועתה החיות מאשימה - *אתם לא אוהבים **אותי**, אלא את החוכמה*. אין משהו מעבר, משהו נצחי - *חוכמה*, ואף אחד לא מחזר אחרי החיות - זרתוסטרא רוקד עם החיות, ופוזל לעבר החוכמה. עד כה, המחזרים - הפילוסופים - הניחו שהחוכמה והחיים חייבים להיות שתי נשים שונות.
+
+
+האמת דומה לאישה הפכפכה, טוען ניטשה. אנחנו אוהבים לחשוב על האמת כמעבר, כנצחית, כקבועה, אבל האמת היא כמו החיות - הפכפכה וערמומית. 
+
+*פראית? לא צנועה? הפכפכה? מזויפת?* זה נשמע לנו נורא: אבל ניטשה אומר, לאו דווקא - זו רק נקודת המבט של המוסר הישן. אפילו השקר לאו דווקא רע: הנצרות היא שקר, וראו איזו תרבות, איזו ציוויליזציה היא בנתה!
+
+בסעיף 36 ב*מעבר לטוב ולרוע*, ניטשה מציג ניסיון מחשבתי, סביב הרצון לעוצמה. אפלטון וסוקראטס מציגים את תורת האידאות כשהערת עבודה - היפותזה - וניטשה מציע הפוך: בואו נראה מה קורה אם מניחים *שאין* דבר כזה - 
+
+> Suppose nothing else were "given" as real except our world of desires and passions, and we could not get down; or up. to any other "reality" besides the reality of our drives-for thinking is merely a relation of these drives to each other
+
+
+הגישה הבלתי-אמצעית היחידה שלנו, היא למערכת הדחפים והתשוקות שלנו - אפילו המדע המודרני אינו טהור אלא מתווך. אפילו החשיבה השכלית שלנו - ה*νουσ* האפלטוני - מתווך בדחפים.
+
+> is it not permitted to make the experiment and to ask the question whether this "given" would not be sufficient for also understanding on the basis of this kind of thing the so-called mechanistic (or "material") world? I mean, not as a deception, as "mere appearance," an "idea" (in the sense of Berkeley and Schopenhauer) but as holding the same rank of reality as our affect-as a more primitive form of the world of affects in which everything still lies contained in a powerful unity before it undergoes ramifications and developments in the organic process (and, as is only fair, also becomes tenderer and weaker) -as a kind of instinctive life in which all organic functions are still synthetically intertwined along with self-regulation, assimilation, nourishment, excretion, and metabolism-as a *pre-form* of life.
+> 
+> > 36
+
+משום שהדחפים לבדם הם אלו שנתונים לנו, *זו* צריכה להיות נקודת הפתיחה המטאפיזית שלנו. כל הדחפים האלו הם מוכווני-תכלית, ועתה ניטשה ייבקש לטעון שהתשוקות נתונות לנו - אבל התכליות לא; ולכן כל מה שנותר לנו הן העוצמות של הדחפים בינם לבין עצמם, ומשם נצטרך איכשהו להבין *ה כ ל *. 
+
+את המטאפיזיקה הניטשאנית אפשר להבין רק ב*דונאמיס* ו*אנרגאה* - רק בפוטנציאל ובכוח - ולכן לכאורה היא נענית ל[תער של אוקאם](/פילוסופיה/דת/הוכחה#התער-של-אוקאם) - היא רזה יותר מטאפיזית. הוא מבקש לתת הסבר פנים-עולמי - **רצון** - ולא במובן השטחי (*הנה אני רוצה עכשיו בירה*), אלא ברצון להשתמש בעוצמה. הטבע כולו, הוא יגיד, הוא הדחף להנכיח עוצמה.
+
+
+> In the end not only is it permitted to make this experiment; the conscience of method demands it. Not to assume several kinds of causality until the experiment of making do with a single one has been pushed to its utmost limit (to the point of nonsense, if I may say so)-that is a moral of method which one may not shirk today -it follows "from its definition," as a mathematician would say. The- question is in the end whether we really recognize the will as efficient, whether we believe in the causality of the will: if we do -and at bottom our faith in this is nothing less than our faith in causality itself-then we have to make the experiment of positing the causality of the will hypothetically as the only one. "Will," of course, can affect only "will-and not "matter" (not "nerves/' for example). In short, one has to risk the hypothesis whether will does not affect will wherever ,"effects" are recognized-and whether all mechanical occurrences are not, insofar as a force is active in them, will force, effects of will. Suppose, finally, we succeeded in explaining our entire instinctive life as the development and ramification of one basic form of the will-namely, of the will to power, as my proposition has it; suppose all organic functions could be traced back to this will to power and one could also find in it the solution of the problem of procreation and nourishment-it is one problem-then one would have gained the right to determine all efficient force univocally as -will to power. The world viewed from inside, the world defined and determined according to its "intelligible character"-it would be "will to power" and nothing else.
+> 
+> > 36
+
+כמו שאר המסורת הפילוסופית, ניטשה מבקש הסבר - וכמותם הוא נצמד לתער של אוקאם. אלא שהוא זורק הצידה את ריבוי הישויות של דקארט - ה*דבר החושב* וה*דבר המתפשט* - ומזקק את הקיום כולו לדבר אחד בלבד: **הכל הוא עוצמה**. 
+
+!!! info "[כה אמר זרתוסטרא - על ההתגברות העצמית](./התגברות.pdf)"
+
+אם שיר המחול הוא רק *רמז* לזה שהחיים הם הרצון לעוצמה, עכשיו זרתוסטרא הניטשאנית נושא עיניו ל*חכמי החכמים*, הפילוסופיים.
+
+> "רצון לאמת", הכך תכנו, אתם חכמי החכמים, את מה שדוחף ומייחד אתכם? "רצון שיהא כל יש ניתן-לחשיבה": כך אנוכי מכנה את רצונכם.
+> 
+> תחילה מבקשים אתם ל ה פ ו ך כל יש להיותו ניתן-לחשיבה, כי במידה רבה של חשדנות מוצדקת מפקפקים אתם אם כבר ניתן הוא לחשיבה. ואולם יהיה עליו להיגמש ולהיכבש תחתכם! כה רוצה רצונכם. עליו להיעשות חלק ונכנע ולרוח, שהוא בחינת מראה ובבואה שלו.
+> 
+> זהו רוצנכם כל-כולו, אתם חכמי החכמים, בבחינת רצון לעוצמה: גם בעת דברכם על טוב ועל רוע ועל קביעות ערכיות. רצונכם אף לברוא את העולם אשר בפניו תוכלו לכרוע: אחרית תקוותכם ושכרונכם.
+
+
+ניטשה מזמין כאן את חכמי החכמים לויכוח - לא במטרה לזלזל, אלא במטרה לשכנע: זכרו, ניטשה חותר תחת אפלטון כי הוא משתאה ממנו.
+
+כל הפילוסופיה, הוא אומר, היא רצון לעוצמה, שמתבטא ברצון להפוך את העולם לתבוני - למרות שאינו כזה! אתם מנסים לכפות את התבוניות על העולם, לא מדחף לאמת, אלא מדחף להנכיח את תורתם בעולם.
+
+> ואמנם אלה שאינם בחכמים, סתם עם - המה כזרם אשר עליו תמשיך לשוט דוגית: ובדוגית יושבות ההערכות עטויות וחגיגיות.
+> 
+> את רצונכם ואת ערכיכם הושבתם על זרם ההתהוות: רצון לעוצמה ישן-נושן מתגלי לי מאחורי מה שבעיני העם הוא טוב ורע.
+> 
+> אתם חכמי החכמים, אתם הושבתם אורחים שכאלה בדוגית הזאת ועטרתם אותם עדיים ושמות גאיונים - אתם ורצונכם השליט!
+
+
+שיפוטים ערכיים כמו *טוב* ו*רע* אינם בעלי מעמד הוויתי, אומר ניטשה, אלא יצירתם של הוגים רבי-עוצמה שמבטאים עוצמה זו. 
+
+
+> ואולם על מנת שתבינו לדברי על הטוב והרוע, חייב אני להוסיף ולאמר לכם דבר על החיים ועל תכונת כל חי. התחקיתי על שרשי החי, הילכתי בדרכים הארוכות והקצרות כדי לדעת תכונתו. 
+> 
+> בראי כפול-מאה עוד לכדתי את מבטו כל-אימת שפיו סגור היה: שתהא עינו מגדת לי. ועינו הגידה לי. 
+> 
+> ואולם כל-היכן שחי נקלע לפני, שמעתי גם את דבר המיות. כל מה שחי - מציית.
+> 
+> והדבר השני הלא זהו: צו ניתן לכל מי שאינו יכול לציית לעצמו. זו תכונת החי.
+
+כל מה שחי, אומר ניטשה, הוא מבנה מסודר של כוחות שהאחד מעצב, והשני מעוצב: *כל מה שחי מציית*. 
+
+> \[...] וזה הסוד אשר החיות עצמה לחשה באזני: "ראה" - כה אמרה - "אנכי **הדבר הנאלץ לגבור על עצמו תמיד**"
+
+
+החיים אינם דבר *מושלם*, כמו שאריסטו מתאר את האלון המתממש לכדי עץ. החיים, אומר ניטשה, הם יחסי הכוחות הגוברים אלו על אלו ללא הפסק. התהליך כולו אינו חותר לדבר מעבר לעצמו.
+
+> נכון, אתם מכנים זאת רצון הפרייה או דחף למטרה, למה שנעלה יותר, רחוק ורב-פנים יותר: ואולם כל אלה אינם אלא עניין אחד וסוד **אחד**.
+
+זוהי הדרך היחידה, ניטשה סבור, להסביר את הטבע כולו בלי להניח דואליזם. זו אמנם רק נקודת מבט, וניטשה מודה זאת בפה מלא - אך עדיין מתעקש בצדקותה:
+
+> כך לימדוני פעם החיים. ועל פי זה אני פותר גם לכם, חכמי החכמים, את חידת לבבכם.
+> 
+> אכן, אני אומר לכם: טוב ורוע שאינם בני-חלוף - אינם בנמצא! שוב ושוב עליהם לגבור על עצמם מתוך עצמם. 
+> 
+> אתם קובעי הערכים, בעזרת ערכיכם ומונחי הטוב והרוע שלכם, אתם מפעילים כוח: וזה סוד אהבתכם הכמוסה וזה הנצנוץ, הרטט והשפעה שבנפשכם.
+> 
+> אולם מתוך ערכיכם צומחים שלטון חזק יותר והתגברות חדשה: עליה מתנפצות ביצה וקליפות ביצה.
+> 
+> ומי שכורח לו להיות יוצר במלכות הטוב והרוע: אכן, כורח הוא לו להיות תחילה משמיד ולנפץ ערכים.
+> 
+> וכך הרוע העילאי שייך לטוב-הלב העילאי, שהוא-הוא טוב הלב היוצר.
+
+
+כל טוב ורוע הוא חולף, בלי מעמד אונטולוגי, לזעזועם של בני זמנו של ניטשה (*אז הכל מותר?*, שואל דוסטוייבסקי). אלא שמה שנשמע כרוע עילאי למוסר הנוצרי הוא פתח לנו, הפילוסופים החדשים, למובן חדש של טוב: היכולת לחוקק ערכים חדשים, שמכירים ברצון לעוצמה, שנאמנים לחיות ולחיים. *יהיה* טוב ורוע. *תהיה* דרך להעניק משמעות. 
+
+
+!!! warning ""
+	קל לקחת את התיאור של ניטשה ולהאניש אותו - כל מולקולה ומולקולה **רוצה** להיות? לא לזה ניטשה מכוון - נהפוכו: הרצון המודע שלנו הוא *ביטוי* של הרצון הפשוט יותר לעוצמה, אוסף של כוחות אקראיים, כאוטיים, שגוברים אלו על אלו *באקראי*. 
+
+
+
+
+
 
 [^50]: ולכן כל כך מסוכן שקוראים אותו ילדים בני 17.
 [^1]: ציטוטים כמו זה נופלים קורבן ל*quote mining*, אומר אנדי.
@@ -470,3 +609,4 @@ yet did a *profounder* world of insight reveal itself to daring travelers and ad
 [^38]: הכוונה היא **לא** לתועלתיות - *זו עמדה רק לאנגלים*, אומר אנדי.
 [^39]: אם כי אריסטו *הוא מקרה ביניים מעניין*; ניטשה גם ירא ממנו.
 [^40]: במובן *What is it to be* הפרמינדאי (*ולא* במובן המם *it do be like that sometimes*!)
+[^41]: ריקוד איטלקי קליל.