docs: add all untracked content

פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה.md

@@ -2,20 +2,22 @@
 title: אתיקה
 description: 
 published: true
-date: 2024-02-12T14:05:06.506Z
+date: 2024-02-26T13:24:42.652Z
 tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה חדשה, שפינוזה
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
 ---
 
-> [טקסט מלא (אנגלית)](/פילוסופיה/חדשה/ethics_-_spinoza_-_curley.pdf), [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_א׳.pdf)
+> [מבוא (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_מבוא_ירמיהו_יובל.pdf), [טקסט מלא (אנגלית)](/פילוסופיה/חדשה/ethics_-_spinoza_-_curley.pdf), [חלק א' (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_א׳.pdf), [ב'](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_ב׳.pdf), [ג'](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_ג׳.pdf), [ד'](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_ד׳.pdf), [ה'](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_ה׳.pdf)
 {.info}
 
 [שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה) תיעב את הסגנון של [דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט). *מי אתה, שתכתוב לנו בגוף ראשון?*, בוודאי אמר. *למה שתשתף אותנו בכל הלבטים שלך?*
 
 שפינוזה ביקש לעשות פילוסופיה בצורה טכנית וקרה - תחילה בהגדרות, ומהן להוציא את ה*אתיקה* כולה.
 
-ה*אתיקה* של שפינוזה היא לא בדיוק מוסר, כפי שראוי לחשוב - אלא איך ראוי לחיות, מתוקף מטאפיזי[^15]. ההגדרות הראשון והעיסוק של שלושת הספרים הראשונים הוא בעיקר מטאפיזי אונטולוגי. האתיקה ממש מגיעה רק בחלק הרביעי - אחרי ששפינוזה מוכיח, לשיטתו, את טבע המציאות.
+ה*אתיקה* של שפינוזה היא לא בדיוק מוסר, כפי שראוי לחשוב - אלא איך ראוי לחיות, מתוקף מטאפיזי[^15]. ההגדרות הראשון והעיסוק של שלושת הספרים הראשונים הוא בעיקר מטאפיזי אונטולוגי. האתיקה ממש מגיעה רק בחלק הרביעי - אחרי ששפינוזה מוכיח, לשיטתו, את טבע המציאות. הידיעה ששפינוזה מבקש לקדם אינה ידיעה תיאורטית-מטאפיזית גרידא, ידיעה לשם הידיעה, אלא ידיעה מוכוונת מטרה לחיים הטובים, ברוח היוונית - *חיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם*[^49]. זוהי מטרתו המוצהרת: ידיעה שמטרתה לחולל בנו מהפך, ולהביא לנו אושר.
+
+אושר יבוא רק אם נבין את טבע המציאות, המטאפיזיקה - טבע המציאות - אליה צולל שפינוזה בחלק א'. הניתוח של שפינוזה עיוור לאדם כתופעה מיוחדת - הוא מדבר על מה שמתרחש במציאות כולה, מבלי לייחד את האדם או להתמקד בו. יתר החלקים עוסקים באפיסטמולוגיה - תורת ההכרה. 
 
 
 בכתבים של שפינוזה ניכרת ההשפעה של היהדות שלו בכלל והרמב"ם בפרט, ויש האומרים אפילו [בודהיזם](/פילוסופיה/בודהיזם). שפינוזה איגד מסורות חשיבה שונות לכדי שיטה אחת, שעוררה ויכוח עמוק.
@@ -25,12 +27,15 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
 ![spinoza_-_diagram.png](/פילוסופיה/חדשה/spinoza_-_diagram.png)
 ^תפיסת^ ^המציאות^ ^של^ ^שפינוזה,^ ^בדיאגרמה^ ^שארנון^ ^לא^ ^אוהב.^
 
+
+[^49]: הגישה היוונית אחרי [פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס), שהרס לוכלם, הייתה מעשית לחלוטין; אם הידיעה הפילוסופית לא הייתה בעלת ערך מעשי, הם לא היו עוסקים בה.
+
 # בעיית האחדות והריבוי
 
 את תולדות הפילוסופיה ניתן לחלק שרירותית לזרמי ה*ריבוי* וה*אחדות*. [אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון), למשל, [דגל בריבוי](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון#הסיבה-האמיתית), בעוד ש[פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס), למשל, דגל באחדות; [אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו) סבר ש[בסיס ההוויה הוא העצמים](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#מה-זה-להיות-what-is-being), ולא באחדות אחת כוללת; ובהמשך כמובן, עלו פילוסופים שניסו לשלב בין ההסברים. מול כתביו של שפינוזה, הניסיון הזה עולה כבעיה (אל אף שהוא עצמו אינו מכתירה ככזו) - הוא מנסה לאחד במידת מה בין השניים, באופן שווה ושקול (*האחדות היא ריבוי והריבוי הוא אחדות*), למרות רוחו של הגל, בהמשך. 
 
 
-ספינוזה עושה זאת בזיהוי באין **אלוהים** ל**טבע**[^7] - הטבע מכיל את כל הריבוי שאנו רואים אמפירית - אך האל הוא אחד, בלתי ניתן לחלוקה. 
+ספינוזה עושה זאת בזיהוי מוחלט בין **אלוהים** ל**טבע**[^7] - הטבע מכיל את כל הריבוי שאנו רואים אמפירית - אך האל הוא אחד, בלתי ניתן לחלוקה. 
 
 שפינוזה מיוחס כרציונליסט[^8], לאור הצבתו את השכל במרכז: הוא מסרב לקבל ניסים, והתערבות אלוהית על-טבעית - הרי אלוהים *הוא* הטבע, אז דבר שכזה לא ייתכן. הניתוח של שפינוזה שכלתני גרידא, בסירוב להסתייע בכתבי הקודש. כרציונליסט, פולמוסו של שפינוזה הוא כמובן עם אנשי הדת - אך במקרה הזה, גם אם האימריציסטים: שיטתו אינו נשענת *כלל* על הניסיון, אלא אפריורית - מעוגנת בעקרונות שכלתניים, ובנויה בידי טיעונים לוגיים[^9]. כשם שהמציאות מתשרשרת חוליה אחר חוליה, מבקש שפינוזה לייצר התאמה מלאה גם בשיטה שלו, שתזנב בה חוליה אחר חוליה. זו גם הביקורת של שפינוזה כלפי דקארט: דקארט מתחיל בעצמו ומסיים באלוהים, אך המציאות לא נובעת כך; גם אם יעלה רעיון נכון, שיטתו של דקארט אינה הולמת את טבע הדברים. 
 
@@ -38,6 +43,8 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
 [^8]: כמו *האנגלים*, ולמרות זאת יש להם *שכל*, והם *השתמשו בו*, אומר דן.
 [^9]: *הרוצה להכיר את המציאות באמיתותה, נדרש להתכנס בתוכו ולחשוב עליה היטב*. מכאן מגיע המבנה של ה*אתיקה* כספר גיאומטריה - הטיעונים הלוגיים נבנים חוליה אחר חוליה. קאנט מבקר בהמשך יומרה זו להתייחס למטאפיזיקה כמדע, ומכתירה ככושלת.
 
+ 
+
 # הגדרות
 את ה*אתיקה* פותח שפינוזה באוסף של הגדרות:
 
@@ -63,6 +70,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
 
 ## תואר
 > 4. ב**תואר** אני מבין את מה שהשכל \[אינסופי\][^4] תופס על אודות העצם בתור מה שמכונן את מהותו.
+
 זו ההגדרה הנבזית ביותר.
 
 הדברים שקיימים הם עצם ואופן, ולא שום דבר אחר. *תואר* הוא לא דבר שקיים: כל דבר שנמצא מוכל בתוך עצמו (עצם) או במשהו אחר (אופן); לא יכול להיות שום דבר אחר. אז מה זה תואר?
@@ -70,9 +78,9 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
 דמיינו שישנו עצם המבטא את עצמו בדרך מסוימת - *פועל*. ה"צינור" שדרכו העצם מבטא את עצמו הוא התואר. ה*תואר* ***אינו סובייקטיבי ואינו שייך לנו*** - אלא פרספקטיבה כפי שנתפסת בידי שכל אינסופי. אנחנו, שאיננו שכל אינסופי, יכולים לתפוס רק היבט צר מתוך התואר הכולל. 
 האופן הוא *הצורה שבה אפשר לדבר על הדברים* - הצורה שבה מונהרים כל האופנים.
 
-> \[חלק 2,\] משפט 1: המחשבה היא תואר של אלוהים, או אלוהים הוא דבר חושב.
+> ב', משפט 1: המחשבה היא תואר של אלוהים, או אלוהים הוא דבר חושב.
 
-> \[חלק 2,\] משפט 2: ההתפשטות היא תואר של אלוהים, או אלוהים הוא דבר מתפשט.
+> ב', משפט 2: ההתפשטות היא תואר של אלוהים, או אלוהים הוא דבר מתפשט.
 
 כאן אומר שפינוזה, ישנם רק *שני תארים* ש**בכוחנו לתפוס** - המחשבה, והדברים המתפשטים. בניגוד לעצמים הנבדלים של דקארט, אין עצם מתפשט ועצם חושב - אלו שני תארים מקבילים, שמנהירים שני אופנים מקבילים של אותו העצם ממש.
 
@@ -138,13 +146,15 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
 >  כאן עולה בעיה אצל שפינוזה - מה קורה כשהמקבילות הזו נשברת? המודעות העצמית למשל, פוגעת בעיקרון הזה - מה המקביל החומרי להבנה שיש לי נפש?
 {.is-danger}
 
+אידאה אצל שפינוזה היא **פעולת הבנה**, או הסבר כלשהו. חשבו על אידאה כעל הירח; לעיתים הוא מואר באופן מלא (*אידאה מספקת*) ולעיתים באופן חלקי (*אידאה חלקית*) - אך הוא תמיד שם, בין שנראה לנו במלואו ובין שלא.
+
 ## אלוהים
-> 6. ב**אלוהים** אני מבין יש אינסופי באופן מוחלט, כלומר, עצם בן אינסוך תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות נצחית ואינסופית
+> 6. ב**אלוהים** אני מבין יש אינסופי באופן מוחלט, כלומר, עצם בן אינסוף תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות נצחית ואינסופית
 
 ההשפעה של דקארט מורגשת בהגדרה הזו - במיוחד *יש אינסופי **באופן מוחלט***, שנובע מהשלמות שייחס דקארט לאל. הישות האלוהית כוללת בתוכה את השלמויות כולן - הדברים החיוביים: הטוב, והחוכמה, ולא הרע (היעדר הטוב) או הבורות (היעדר החוכמה). 
 
 ## חופש
-> 7. **חופשי** נקרא אותו דבר, הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, והנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד; ואילו הכרחי, או מוטב לומר כפוי, נקרא אותו בדר, הנקבע על ידי אחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסויימת.
+> 7. **חופשי** נקרא אותו דבר, הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, והנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד; ואילו הכרחי, או מוטב לומר כפוי, נקרא אותו דבר, הנקבע על ידי אחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסויימת.
 
 החופש של שפינוזה אינו חופש *שלילי*, כמו שנהוג לחשוב - לא היעדר כבלים. החופש של שפינוזה הוא *חיובי* - מה שפועל רק מתוך תוכו, מהכרח טבעו, ובהיעדר כוחות חיצוניים.
 
@@ -163,6 +173,83 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
 
 יש קשר עמוק בין *נצחי* - חייב להיות סיבת עצמו -  *עצם* ו*חופש* - רק העצם הנצחי הוא חופשי לגמרי.
 
+## סיבה הולמת
+> ג, 1. בשם **סיבה הולמת** אני מכנה סיבה שניתן לתפוס מתוכה באופן ברור ומובחן את תולדתה. ואלי בשם סיבה **בלתי הולמת** או **חלקית** אכנה סיבה שלא ניתן להבין את תולדתה מתוכה בלבד.
+
+> ג, 2. אני אומר שאנו **פועלים** כאשר מתרחש בנו או מחוץ לנו דבר מה שאנו הננו סיבתו ההולמת; כלומר (לפי ההגדרה הקודמת): כאשר מתוך טבענו נובע בנו או מחוץ לנו דבר מה שאפשר להבינו באופן ברור ומובחן מתוך טבענו זה בלבד. ומן היכוון ההפוך אני אומר שאנחנו **סובלים** פעולה כאשר מתרחש בנו דבר מה, או שמתוך טבענו נובע דבר מה, שהננו סיבתו רק באופן חלקי.
+
+
+הכוונה כאן נדמית כמו הסיבה המיידית, הקרובה של הדבר - ולא על חוקי הטבע וכדומה. אם אני לא נדרש להסבר נוסף על מה שקרה (כמו, להזיז כיסא), הרי שזו סיבה הולמת (הוא זז כי הזזתי אותו). הרי, הסיבה ההולמת באופן מוחלט היא רק אלוהים.
+
+כאן עולה שאלה נוספת סביב החופש. הרי שיטתו של שפינוזה דטרמינסטית לחלוטין - הרי שלא הזזתי את הכיסא, אלא פעלתי מכוח משהו שגרם לי לעשות כן. הכיצד אוכל להיות במצב כזה סיבה הולמת? נדמה שההכרה משחקת כאן תפקיד; אילו אני מכיר בכך שאני מזיז את הכיסא, ועושה זאת מתוך עצמי, הרי שאני הסיבה ההולמת; אם מישהו כופה עליי באופן מודע להזיז את הכיסא, אינני הסיבה ההולמת.
+
+> חשוב להיזהר - אנחנו יכולים להיות סיבה *יותר* הולמת או *פחות* הולמת - **לא סיבה הולמת באופן מוחלט**. זו שמורה לאלוהים.
+{.is-warning}
+
+## ריגשה
+### הגדרה
+> ג, 3. ב**ריגשה** אני מבין את הפעלות הגוף,שעל ידיהן כוח פעולתו של הגוף גדל או פוחת, מומרץ או מעוכב, יחד עם האידאות של הפעלות אלו.
+
+ככל שאנו יותר *מבינים*, אנו יותר פעילים. להבין מה הן הסיבות של הרגשות שלי, זה להיות יותר פעיל לגביהן - להיות יותר סיבה הולמת לגביהן. 
+
+**ריגשה** היא *שינוי בעוצמה של הגוף* - השינוי עצמו.
+
+### משפטים
+> ג, 2: הגוף אינו יכול לקבוע את הנפש לחשוב, והנפש אינה יכולה לקבוע את הגוף לתנועה או למנוחה, או לכל דבר אחר (אם יש דבר כזה).
+
+אבל למה בכלל לדבר על הגוף והנפש כדברים שונים, לאור השיטה של שפינוזה? הרי יש רק עצם אחד! 
+
+המחשבה הזו מדרדרת אותנו חזרה ל[פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס) - להוויה אחת, בלתי משתנה. אולם אנחנו רואים שינוי כל הזמן - הגופים משפיעים אחד על השני, והמחשבות משפיעות אחת על השנייה - האופנים המתפשטים והאופנים החושבים. שפינוזה לא שולל כאן את הסיבתיות הזו - אלא את הסיבתיות *בין האופנים*. שפינוזה לא שולל את הריבוי - נהפוכו: הוא כופה אותו, במשפט 16 (ג').
+
+> ג, 4: שום דבר אינו יכול להיהרס אלא על ידי סיבה חיצונית.
+
+זו הוכחה חצופה - היא לא מתבססת על כלום, אלא *ניכרת בעצמה*, לפי שפינוזה.
+שפינוזה שולל, לאור משפט זה, אין דבר כזה *התאבדות*. הוא משתמש בדוגמה של סנקה, שנכפה עליו בידי המושל לנעוץ סכין בבטנו. לפיו, סנקה אינו פעל כלל - נכפה עליו - משום ששום דבר לא יכול להיהרס בפעולתו העצמית.
+
+
+> ג, 6: כל דבר, עד כמה שהוא בפני עצמו[^19], חותר להמשיך בישותו.
+
+> ג, 7: חתירתו של כל דבר להמשיך בישותו אינה אלא מהותו בפועל של הדבר.
+
+### כח פעולה
+המהות של **כל דבר** סופי, היא להמשיך להתקיים[^20], ובמקרה שלנו בני האדם - **להעצים את הפעולה שלנו**. הכוונה היא לא רק לא למות, במובן המסכן, אלא לקחת חלק גדול יותר בטבע עצמו. עבור כל אחד ואחת, החתירה הזו היא אישית - לשמר ולהאדיר את העוצמה שלנו בטבע עצמו[^21]. 
+
+> זהו ה**קונאטוס**[^20] - מונח קריטי בהגות של שפינוזה. כאופן מתפשט, המהות שלנו היא *כח פעולה* - עוצמה סיבתית; כאופן חושב, המהות שלנו היא *כח ההבנה* - היכולת לשכול ולהבין. הן כח הפעולה והן כח ההבנה נובעים מאלוהים כתואר מתפשט, וכתואר חושב.
+{.is-info}
+
+החתירה הזו ביחס לנפש היא **רצון**, וביחס לנפש ולגוף היא **יצר**. שפינוזה לא מפריד ביניהם; זהו אותו רצון, אותה חתירה.
+
+### הגדרת הריגשות
+כל **ריגשה** היא חתירה למשהו מסוים, חלק מתוך החתירה כולה.
+
+
+> א': ה**תשוקה** היא עצם מהותו של האדם, במידה שמשיגים אותה כנקבעת לפעול דבר מה מתוך איזו הפעלה נתונה שלה.
+
+> ב': **שמחה** היא מעבר של אדם משלמות קטנה יותר לשלמות גדולה יותר.
+
+> ג': **עצב** הוא מעבר של אדם משלמות גדולה יותר לשלמות קטנה יותר.
+
+השמחה היא עלייה בכוח הפעולה - ב*קונאטוס*. זהו אינו קשר סיבתי - עלתה לי יכולת הפעולה ולכן אני שמח - אלא שעלייה בכח הפעולה היא עצמה שמחה. העלייה הזו היא לקיחת חלק גדול יותר בטבע, מתוך ההכרה, להיות כוח סיבתי גדול יותר ולקחת חלק פעיל יותר בפעלים של האל.
+הערת אורן* עצב ושמחה הן דלתא חיובית ושלילית בשלמות של אחד
+
+
+> זוכרים ש*ריגשה היא רק שינוי*? הנה לכם.
+{.is-success}
+
+
+אלו *שלושת הרגשות הבסיסיות*, לפי שפינוזה; השאר הן תחלופות שונות שלהן[^46]. 
+
+
+השמחה והעצם הן מעברים בין כוחות פעולה: השמחה מעבר מכוח פעולה גדול יותר, והעצב - מכוח קטן יותר. 
+
+שפינוזה מבחין בין ריגשה *פעילה* - שאני סיבתה המספקת, ל*סבילה* - שאיני סיבתה המספקת. שמחה היא בהכרח ריגשה פעילה; העצב לעד ריגשה סבילה (לא יכול להיות שאני אוריד את כוח הפעולה שלי - זו סתירה לוגית).
+
+[^18]: זו *האמת הפרשנית*, לפי ארנון
+[^19]: in sed - בתוך עצמו
+[^20]:   connatus - כוח פעולה
+[^21]: האידיאליזם הגרמני - ניטשה, שופנהאואר, שואב השראה רבה ממשפט זה, גם אם לא תמיד בגלוי.
+[^46]: עונג, למשל, הוא שמחה מרוכזת בדבר מסוים אחד - לפעמים יתר על המידה; מנגד, כאב הוא דיכוי, לעיתים חיובי, של שמחה מוגזמת כזו (כמו התמכרויות).
+
 # משפטים
 
 > משפט 14: חוץ מאלוהים שום עצם אינו יכול להימצא ולא להיות מושג.
@@ -186,7 +273,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
 
 > משפט 34: עוצמתו של אלוהים היא מהותו עצמה.
 
-אמנם ישנם אינסוף תארים לאלוהים - העצם היחיד - אך מהותו היא אחת. לאלוהים יש שכל אינסופי - המבין הכל[^12]. הוא עוצמה של גרימה סיבתית - אופן ההתפשטות, סיבה של תולדות, לחולל שינויים. העוצמה הזו היא מהותו של אלוהים. אין *פוטנציאל* בתפיסה השפינוזית - מה שיכול להיות ממומש, ממומש בהכרח; כל מה שקיים, קיים בהכרח. 
+אמנם ישנם אינסוף תארים לאלוהים - העצם היחיד - אך מהותו היא אחת, והיא **עוצמה סיבתית**. לאלוהים יש שכל אינסופי - המבין הכל[^12]. הוא עוצמה של גרימה סיבתית - אופן ההתפשטות, סיבה של תולדות, לחולל שינויים. העוצמה הזו היא מהותו של אלוהים. אין *פוטנציאל* בתפיסה השפינוזית - מה שיכול להיות ממומש, ממומש בהכרח; כל מה שקיים, קיים בהכרח. 
 
 
 [^1]: ה*או* הזה אינו דיסיונקציה לוגית - הוא מגיע מהמילה *cive* בלטינית, שמשמעותה *כלומר*, או *במילים אחרות*...
@@ -203,6 +290,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
 
 > משפט 27:
 
+
 # אקסיומות
 
 > 1. כל מה שנמצא, נמצא או בתוך עצמו או בתוך זולתו.
@@ -219,7 +307,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
 `p->q = ~p->~q`
 הביטוי השני הוא כשל לוגי לכאורה, אך לא באמת - שפינוזה ואריסטו שניהם עומדים על כך: לדעת משהו זה לדעת את סיבתו; לא לדעת את סיבתו זה לא לדעת אותו. מתוך סיבה תנבע תולדה - אם לא תופיע סיבה, לא תופיע התולדה.
 
-> מעישון \(p), נובע סרטן (q); אך אם לא עישנתי (~p) אין פירוש הדבר שלא קיבלתי סרטן (q) - אולי *לעסתי אסבסט*. לפיכך אנחנו שוללים את
+> מעישון \(p\), נובע סרטן (q); אך אם לא עישנתי (~p) אין פירוש הדבר שלא קיבלתי סרטן (q) - אולי *לעסתי אסבסט*. לפיכך אנחנו שוללים את
 `~q->~p`
 
 
@@ -243,12 +331,119 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
 
 
 > ב', 2. האדם חושב.
+{.warning}
 
-האקסיומה הזו קריטית להגות של שפינוזה. האדם מטבעו חושב, וכשהוא עושה זאת - הוא אופן לחשיבה של האל.
+האקסיומה הזו קריטית להגות של שפינוזה. האדם מטבעו חושב, וכשהוא עושה זאת - הוא אופן לחשיבה של האל. 
 
 [^12]: *אנחנו נתעכב על האקסיומה הזו*, אומר דן, *ולו משום שזה עדיין **רודף אותי***.
 [^13]: שוכנת פנים.
 [^14]: הנמסרת מבחוץ.
 [^15]: ולא בקטע של *ניו אייג'* (אני אומר את זה כגנאי), כמו ב*פרדס חנה כרכור*, אומר דן 
 [^16]: הכוונה היא לא לגוף אחד, כמו כדור הארץ, אלא לטבע, ל[פיזיס (φύσεις)](/פילוסופיה/יוונית) - המציאות המתקיימת מכוח עצמה.
-[^17]: אני לא מאמין, זה עוד פעם [פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס)
+[^17]: אני לא מאמין, זה עוד פעם [פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס)
+
+> [מצגת](/פילוסופיה/חדשה/נקודות לסיכום השיעור האחרון על שפינוזה (12.2).pptx)
+
+# ה"מדע החדש" של שפינוזה
+
+הטקסט של שפינוזה עוסק, בגדול, בשלוש תחומים:
+## מציאות - מטאפיזיקה
+
+טבע המציאות, ובמיוחד עיסוק בשאלת האחדות והריבוי, ובסיבתיות אופקית ואנכית.
+
+## עולם - חקר הטבע
+
+בעיקר בחלק ב' - פחות מעניין אותנו. שפינוזה, כמו דקארט וניוטון, ביקשו לכונן מודל חדש לחקר הטבע, במקומו של המודל האריסטותלי. לפי אריסטו, **ידיעה** היא *ידיעת הסיבה*. אולם, הוא מבחין בין כמה סוגים של סיבות - סיבה חומרית, צורנית, פועלת ותכליתית. סיבה *חומרית* של פיצה תהיה בצק, רסק עגבניות, פפרוני - *ולא אננס*. הסיבה הפועלת תהיה הפיצאי - מי שהכין את הפיצה. הצורה תהיה מה שהפיצה צריכה להיות - עגולה, וחתוכה למשולשים, התכלית תהיה אושר, ההנאה שבפיצה - מה שהפיצה נועדה לעשות[^41]. **התכלית** היא הסבר *שהמדע החדש מבקש להכחיד*[^40]. הזרם החדש מבקש להיפטר מהרעיון שיש לנו את הכוח לדעת את התכלית, אם בכלל יש כזו בטבע.
+
+> בטבע של שפינוזה, אין *תכלית* לטבע; אין מטרה שהוא רוצה לממש, או התקדמות לעבר יעד כלשהו; יש דבר אחד, והוא אלוהים, והוא פשוט קיים. כל דבר קשור לאחר *בקשר סיבתי* - אך ***לא בקשר תכליתי***.
+{.is-warning}
+
+החקר של שפינוזה הוא **נטורליסטי** - הוא מבקש לעמוד על הטבע כתופעה, ולא כתכלית מסוימת, מבלי לפנות למושגים מחוץ לטבע. למה הדבורים בונות משושה? *כי מישהו שם למד הנדסה?* למה חיות ארסיות מסומנות באדום וצהוב? *כדי לסמן לאחרות להתרחק?* שפינוזה מסרב לנסות להבין אותו באופן כזה; לטבע אין תכלית, ואנו בוחרים להאניש אותו. אלוהים **אינו *עצוב***; *אתה* בחרת לראות אותו ככזה, כי זה מה שנוח *לך*.
+
+נסתכל על אריה מפרק אנטילופה. זה טוב או רע? אין דבר כזה. כל החלטה שכזו שנבחר ליישם, היא השלכה שלנו. סלע הבזלת, *הוא כשר או לא כשר?* זה לא רלוונטי לטבע.
+
+מה חושב האדם הרגיל? *דודה פנינה* תגיד שיש *טוב ורע* בעולם, ואנחנו מזהים אותו. השכלה זה **טוב**; משפחה זה **טוב**; חינוך אינו אלא *תרצו את הדברים הטובים*, ***אל** תרצו את הדברים הרעים*. שפינוזה כופר בקשר הזה; הטוב ורע הוא לפי הרצון שלנו[^50]. האחד רוצה כבוד, ולכן יגדיר מה שמקרב אותו לכבוד כטוב, ומה שמרחיק אותו מכבוד כרע. אחר יקבע חינוך כטוב והיעדרו כרע, מה שייראה למי שרוצה כסף בזבוז זמן (יכולתי למכור בזמן הזה סמים - מישהו רוצה לקנות?).
+
+*אז איך אפשר לדבר על טוב **מוחלט?***
+
+שפינוזה מתבסס על המטאפיזיקה כדי לקבוע את הטוב הזה. לא *אני* אומר לך כאדם פרטי, אומר שפינוזה - אלא *הנצח*. הוא מבקש לעמוד על הטוב המשותף. את השיפוט הזו הוא מבסס על האקסיומה השניה בחלק ב' - *האדם חושב*. זוהי מהותו של האדם, ולכן, מי שחוטא למהות הזו - בכך שחושב לא נכון - הוא *רע*. אם רק נחשוב נכון, ונטפס במעלה [דרגות  ההכרה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה#דרגות-ההכרה), נוכל להגיע לאותו טוב מוחלט.
+
+המטרה של שפינוזה, בגדול, היא לשרטט תחילה את מבנה המציאות, ואחריה למקם את האדם בתוך המבנה הזה. לשיטתו, אם נבין את המקום שאנחנו תופסים בכל הדברים[^42], יתחולל בנו מהפך של ממש. הוא לא מתיימר לחשוף בפנינו את התכלית, או לטעון שכולנו נגיע להבנה כזו - נהפוכו, רובנו לא[^53].
+
+> חשוב להבחין בין **תכלית** ל**מהות**: מהותו של הסכין היא לחתוך; סכין עשוי שעווה אינו מממש אותה היטב. אבל, הוא לא קיים כדי לדקור *את האיש ההוא* - בין שהוא משעווה ובין שממתכת.
+{.is-warning}
+
+[^50]: זוהי השאלה שמעלה [אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון) בדיאלוג [*אאותיפרון*](/פילוסופיה/אתיקה#תיאוריית-הציווי-האלוהי).
+[^53]: תחשבו שאתם תקועים בפקק. מי הם אלו שצופרים? אלו מאחור, שלא רואים מה קורה; אלו שעומדים ליד התקלה שחוללה את הפקק יותר רגועים. זה מה ששפינוזה מבקש לטעון: ההכרה של הדברים תביא איתה אושר.
+## אדם - הנפש
+
+חלקים ג', ד' וה' - המקיפים ביותר ב*אתיקה* - מכילים את הפסיכולוגיה של שפינוזה, תורת הנפש. היא נחלקת לתורת הנפש ה*ניסיונית*[^43], וה*אפריורית*. תורת הנפש ה*ניסיונית* עוסקת במה שנכון לנפש האדם כתוצאה מהניסיון - *אבא הרביץ לי עם חגורה, הרביץ לי הרבה, ולכן אני אוהב שפינוזה*. לעומתה, התורה ה*אפריורית* היא כמו שעשה דקארט ב*הגיונות* - האני, העצם החושב, מהות האדם. דקארט לא דן בנפש כפרויד - ב*מה מפחיד*, *מה טוב* - זה לא רלוונטי; הוא טרוד בנפש כמכונה שמייצרת הכרות - זה שהיא עצם, משהו עצמאי, וכו'. בניגוד לדקארט, שלא טרוד כלל בנפש הניסיונית, שפינוזה עוסק בה באופן די נרחב - בנוסף לדיון האפריורי. לאור זאת, העמדה שלו קצת יותר נוגעת לחיים שלנו מהפילוסופיה המערבית בדרך כלל, שנוטה להשאיר את הנפש הניסיונית מחוץ לתחום הדיון. *אני אביא לך ידיעה*, אומר הפילוסוף המצוי. מה תעשה איתה? זו בעיה שלך; איך היא תגרום לך להרגיש? *זה לא מעניין*.
+
+> המקום שמעניק שפינוזה לנפש לא מקרי: מה שמניע את שפינוזה הוא לא רק הרצון *לדעת*, אלא הרצון ל*שחרור* - הפחד, והאושר - ולכן חשוב לו לעסוק גם בחיים שלנו בעולם הזה.
+{.is-success}
+
+שפינוזה, כאמור, הוא דטרמיניסט. דטרמיניזם מגיע לרוב (אבל לא תמיד) עם אינסוף דברים *גרועים* נוספים, כמו אתאיזם, וא-מוסריות. אולם, דווקא בעמדה של שפינוזה, *הסופר דטרמיניסטית*, אף אחד מאלו לא נוכח. לשיטתו, האדם **אינו** *ממלכה בתוך ממלכה* - הוא אינו נזר הבריאה, הדבר שאלוהים התכוון אליו, מרכז היקום - וככזה, הוא בסך הכל עוד חלק מהטבע - כמו חתולים ועכבישים. הנקודה הזו עולה אצל שפינוזה הרבה ובלהט: **האדם אינו מיוחד**. איך כל זה קורה?
+
+ניתן להמחיש זאת עם [משל המערה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-המערה) של אפלטון, המתאר את [משל הקו המחולק](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-הקו-המחולק). בניגוד למשל הקו המחולק הסטטי, משל המערה הוא דינאמי - איך חוצים מדרגת הכרה אחת לאחרת. מה המניע של אדם לטפס במעלה דרגות ההכרה? ה[**ארוס**](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה) - התשוקה ליפה[^44]. 
+
+### דרגות ההכרה
+שפינוזה גם מחלק את ההוויה לדרגות הכרה: הראשונה, גרועה ושגויה[^51]; השנייה, טובה יותר, ומספקת להכרת המציאות ולאושר; והשלישית, נשגבת ועליונה לחלוטין, שהדרך אליה לא ידועה, איכשהו מהדרגה השנייה.
+ומה מניע אותנו בסולם של שפינוזה? זהו ה**connatus**[^20]. *קונאטוס* יש לכל דבר - ולפיכך גם לבני האדם - אך הוא יתבטא אחרת ביחס לכל יצור. הקונאטוס הוא פתח המילוט של השפינוזה מהאתאיזם ומהא-מוסריות.
+
+1. דמיון
+הדימיון הוא הכרה באידאות מבולבלות וחלקיות - *לא כפי שהשכל מסדר אותן* - ולפיכך שגויות[^51]. זוהי הכרה חושית, שמועה, הכרה מתוך סברה - דוגמת ה*דוקסה* היוונית. בדרגה הזו, הטוב והרע יחסיים לכל אדם - ובהכרח יהיו התנגשויות. דרגה זו היא ה"קליטה החושית" - הייחוס השגוי של קשר סיבתי בין אופן המחשבה לאופן ההתפשטות. ההכרה בדרגה הזו מוגבלת מאוד - היא שוללת כל דבר שאני לא בא איתו במגע חושי (אני לא רואה את *אוסטרליה* - מאיפה לי לדעת שיש בכלל *אוסטרליה*? אני לא ראיתי *אוסטרליה*?). הזיהוי הכושל הזה של קשר סיבתי בין האופנים הוא זה שמוביל לראייה מבולבלת; משום שהדרגות הבאות מנתקות את הקשר הזה (לא *ראיתי כיסא אז חשבתי על כיסא*, אלא *השתשלות לוגית*, בלי קשר לחושים או לאסוציאציות), הראייה שלהן אמינה. 
+
+2. תבונה
+ההכרה שלי בדברים שמפעילים אותי בצורה מסוימת. היכן שהדימיון הוא נקודת מבט מסוימת, התבונה היא הכרה בסדר הדברים כפי שהם נובעים מאלוהים - התכונות המשותפות של הדברים. היא אינה מבוססת על החושים ועל ניסיון אמפירי, אך היא נובעת מחשיבה תבונית - א-פריורית. עכשיו משאנחנו רואים את המשותפות של הדברים, אנו יכולים לעמוד על ה*טוב* המשותף. ברמה הזו, כל המחשבה שלי משתלשלת לוגית: כל מחשבה נגזרת ממחשבה אחרת - לא *אולי*, לא *נראה לי*, לא *אסוציאטיבית*, אלא **בטוח**. אני לא זקוק לאדם אחר, שיחשוב על האסוציאציה הנכונה - כמו הוכחה גיאומטרית, אני לא זקוק לאף אחד או לשום דבר כדי להבין אותה כיאות[^51]. היא מגיעה מ[הבנה של החוקים](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה#שאלת-הכוללים). 
+
+3. סקירה אינטואיטיבית
+ההכרה שלי בדברים כפי שהם. היא ההכרה במהות המסוימת של דבר; הבנת הדבר מתוך-תוכו[^48]. זוהי הכרה לא בתכונות המשותפות של הדברים, אלא בלב ליבו של דבר מסוים אחד - לא מן החושים ומן הניסיון האמפירי, אלא באופן תבוני. בתמצית, הסקירה האינטואיטיבית היא הבנה תבונית לא של הדברים המשותפים (שהיא תבונה), אלא של דבר מסוים. 
+
+התבונה והסקירה האינטואיטיבית מביאות אותנו להכרה מספקת[^47], ולפיכך לידיעה אמיתית - באופן מוחלט. הדמיון  הוא הכרה בלתי-מספקת, ולכן - גם אם יש בו מן האמת - הוא שקרי. 
+
+המעבר בכל סוגי ההכרה האלה הכרחי: כולנו מתחילים בדימיון, אך לא כולם מגיעים לתבונה, ובוודאי שלא לסקירה האינטואיטיבית.
+
+
+לאחר שהגדיר בפנינו את המטאפיזיקה בחלק א', שפינוזה צולל לעובי הקורה באשר לאדם בחלקים ב'-ה' - החלק מהגדרת ה[אידאה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה#אידאה). לצרכינו, המושג סינונימי ל*מושג* - בדומה לדקארט - ולא לאידאה האפלטונית. האידאה יכולה להיות חלקית, או [אידאה הולמת](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה#אידאה).
+אצל שפינוזה, כאמור, אופן גורר אופן - ואין קשר בין התארים: אתה לא רעב מכיוון שהקיבה ריקה - אלו שתי נקודות מבט לאותו הדבר ממש, בלי שום קשר סיבתי[^45]. לקבוע תכלית - ש*אתה רעב **מכיוון** שהקיבה ריקה* - זה להפוך את המבנה על זה על פיו, בלי שום בסיס. חומר הוא דבר מסוים, שמושפע סיבתית מחומר אחר, ומחשבה היא דבר אחר, שמושפע סיבתית מדבר אחר. תמיד ישנה *הלימה* בין המחשבות לחומר: שניהם השתלשלות של אלוהים, פעם בתואר ההתפשטות ופעם בתואר המחשבה. 
+
+מהי, אפוא, אידאה אמיתית? היא מחשבה אמיתית על המציאות; *לא משום שהיא עולה בקנה אחד עם המציאות החומרית* (כי היא *תמיד* תואמת את החומר, בהגדרה) - אלא לאור קריטריון פנימי באידאה עצמה. מדע, לפי שפינוזה, לא צריך להתבסס על תצפיות - אלא על אמות-מידה בתוך הטענות עצמן, בדומה ל*אור הטבעי* של דקארט. האידאה האמיתית מכילה את המאפיינים האלה - והאמיתות שלה אינה קשורה כלל ועיקר לקשר סיבתי עם החומר. לעומתה, האידאה החלקית נובעת מהסתכלות אנושית מוטעה - אילו נבחן שוב את האידאה, בהיעדר שיפוט אנושי זר, נגלה את האידאה האמיתית. 
+
+ממחשבה וממחשבה בלבד, ניתן להבין את טבע המציאות גם מבלי לתצפת עליה: בכוחי לגזור, בהתאם לחוקי הלוגיקה, ממחשבה אמיתית מחשבות אמיתיות נוספות, וכך להבין בצורה הולמת את המציאות. שום תצפית לא תספק לי את ההלימה הזו - רק האידאה ההולמת.
+
+דרגת ההכרה הראשונה לא פועלת ככה: היא מתבססת על הדמיון, והסברה.
+
+> ב, משפט 7: סדר האידאות וקישורן זהה לסדר הדברים וקישורם.
+
+רק הדרגות הבאות, השנייה והשלישית, מספקות הלימה עם המציאות: משום שהמחשבות הן נקודת מבט נוספת על המציאות החומרית, אם נסדר את המחשבות - נדע גם את המציאות החומרית. שפינוזה סבור שההכרה הזו לא תהיה רק חומרית - אלא גם רגשית. לרגש יש השפעה על הכרת המציאות - מחשבות כמו *אוי לא, חשבון הבנק שלי* ייצרו תפיסה שונה מאוד. הנפש של שפינוזה אינה רק מכונת הכרה: היא טומנת בחובה גם שינוי של ממש בהכרה של טבע המציאות, לאור הרגש. אם נגיע להכרה הנכונה, נחווה בהכרח - לא במקרה, לא בטעות - את האושר והשחרור הנלווים להכרה הזו של המציאות.
+
+כך שפינוזה קושר קשר הדוק בין האידאה לרגש: השניים יבואו ביחד: מחשבה מסוימת תציף רגשות מסוימות.
+
+> ב, 2. האדם חושב.
+
+האקסיומה הזו קשורה בבעיה בשיטתו של שפינוזה - שמודעות עצמית שוברת את המקבילות של האופנים. מה המקביל הגופני למודעות עצמית? שפינוזה מעולם לא נדרש לכך.
+
+הפרשנות סביב האקסיומה הזו חריפה (גם בין דן לארנון). גישה אחת (דן) היא שמשמעותה שהתכונה המהותית של האדם הוא המחשבה - *האדם, לפי טבעו, שואף לחשוב*. כשם שכל דבר רוצה להתמיד בישותו - הארנב רוצה לא להיטרף, העץ רוצה לגדול - האדם, טבעו לחשוב. פה, ופה בלבד, נדמה ששפינוזה יכול לטעון שיש פעולה *נכונה* לאדם, ו*לא נכונה* לאדם - למרות שלילתו את הטוב והרע בתחילת האתיקה, לשיטתו הדטרמיניסטית. שפינוזה טוען לכל אורך האתיקה שה*רע* וה*טוב* הם מלאכותיים, יחסיים, תוצר של ההשתוקקות ולא דבר-מה מן הטבע - אבל כאן, ולקראת סוף הספר, משתמע שיש טוב אובייקטי כלשהו: מי שלא משתמש בחשיבה שלו נכון, ניתן לטעון כנגדו שאינו פועל *טוב*. 
+
+> ד, 1. בשם **טוב** אני מבין את מה שאנו יודעים בוודאות שהוא מועיל לנו.
+
+> ד, 2. בשם **רע**, לעומת זאת, אני מבין את מה שידוע לנו בוודאות כי הוא מונע שיהיה ברשותנו טוב כלשהו.
+
+**טוב** ו**רע**, לפי שפינוזה, הם יחסיים; הטוב הוא מה ש*מגביר את כוח הפעולה **בשבילי***;  הרע הוא מה שמוריד אותו. הטוב והרע הם סובייקטיבים - מה שמעלה את כוח הפעולה שלי עלול להוריד את שלך.
+
+## שאלת הכוללים
+זוהי שאלה שמתשלשת מימי הבייניים, שלה שלוש פתרונות בלבד: אפלטוני, אריסטותלי, וסטואי. היא עוסקת ביחס ה*כולל* ל*פרט*. מה יחס האידאה של האדם ליוסי, האדם הפרטי? אפלטון יגיד שהאידאה בא לפני: *האדם כשלעצמו*, שקודם לכל אדם שנולד בפועל - כל אחד הוא צל חיוור של אותה אידאה. אריסטו יגיד שיש *עצם משני*, שנמצא *בתוך* הדברים: *האדם* נמצא בתוך *סוקראטס*, כעצם משני. הסטואים יגידו שהדברים הכוללים נמצאים *אחרי* הדברים הפרטיים, ולמעשה - אינם אלא אשליה - התפיסה הזו מכונה *נומינליזם*. אין באמת דבר כזה *אדם*, אלא את המילה *אדם*, שנוצרה מבני אדם: ראו את יוסי, הג'ינג'י, ואת רפי, שאינו ג'ינג'י, ובחרו להתעלם מההבדלים ולהתייחס למשותף; הסטואי יגידו שאין לזה ביסוס, ושיש רק את האדם הפרטי.
+
+שפינוזה מצודד בסטואים: אין לפיו מושגים כלליים. במקומו, הוא קובע את ה*מושג המשותף* - הדבר שעליו אפשר להשתית מדע רציונלי של המציאות. העובדה שלכל אחד מאיתנו יש גוף, שבא במגע עם גופים אחרים, מאפשרת לנו לעשות *אינדוקציה* ולהתחיל *להכליל* - ומשם להגיע לחוקים. 
+
+
+[^40]: לאטום אין תכלית בהיותו אטום, כמו לתפוס שמונה אלקטרונים.
+[^41]: הגם שהסיבות האלו לעיתים תכופות חופפות - למשל, הסיבה החומרית של האדם לפי אריסטו היא האם, אבל התכליתית, הפועלת והצורנית היא האב (כי האב מחנך אותו וכיוצא בזאת - לא PC).
+[^42]: הכוונה היא בראש ובראשונה למקום האישי של כל אחד ואחת מאיתנו, אבל גם של האנושות ככלל, מתוך אותו מסע אישי. הטקסט פונה אלינו ישירות, אבל שפינוזה מוסיף הערה בחלק החמישי - שאילו נציית לאותם החוקים שהוא מכתיב, נהיה כולנו בהכרח בהרמוניה - גם מבלי שניאלץ להתכנס ולדבר.
+[^43]: דוגמת פרויד ודומיהם - רעיון שהקדים את זמנו של שפינוזה.
+[^44]: זכרו - המילה *פילוסופיה* משמעותה *אהבת החוכמה*.
+[^45]: הקשר הסיבתי בין חומר למחשבה *זה מה ש**דודה פנינה** חושבת*, משום שהיא לא מבינה עד הסוף את המציאות.
+[^46]: ארנון ממליץ לחשוב על ה"מספיקות" - אדקווטיות - כקנה מידה ולא כקטגוריות מוחצות. למשל, ניתן לתפוס משהו *בעיקר* בתבונה, אבל עם קצת דימיון. זו הערה תקפה לגבינו, בני האדם, אבל לא לגבי אלוהים - שם כל הידיעות מספיקות.
+[^48]: הרעיון הזה נשמע מיסטי ממש; כששפינוזה נכנס לעובי הקורה בנושא הזה, אנשים חשבו שהוא איבד את זה לגמרי.
+[^50]: הבחירה במילה *שגויה* לא מקרית - ההכרה הזו אינה *שקרית*, אלא חוסר הבנה של המציאות - אידאות בלתי הולמות. דן מושל את השקר ל*צל* - אם רק היה שם אור, הוא לא היה. כך גם הטעות: אם רק הייתה שם הבנה, מושגים מדויקים, אידאות הולמות - היינו רואים את המציאות נאמנה.
+[^51]: זוהי העוצמה של ה*אתיקה* כספר גיאומטרי. אין *אבטיח? מאיפה לעזאזל הגענו לבולגרית?* - שפינוזה משלשל את הטענות שלו, אחת אחרי השנייה.