docs: add all untracked content

פילוסופיה/לשון/אמפריציזם.md

@@ -0,0 +1,122 @@
+---
+title: אמפריציזם
+description: 
+published: true
+date: 2024-02-25T16:46:42.201Z
+tags: 
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-02-25T14:18:33.795Z
+---
+
+> [טקסט: שתי דוגמות לאמפריזיזם (אנגלית)](/פילוסופיה/לשון/quine_en.pdf), [עברית](/פילוסופיה/לשון/quine_he.pdf) 
+{.info}
+
+הפילוסוף [**וילארד ון אורמן קווין**](https://en.wikipedia.org/wiki/Willard_Van_Orman_Quine) הוא אחד הפילוסופים האנליטיים המשפיעים ביותר. הוא היה תלמיד של וויטהד, ולאחר שקרא ספר של ראסל השתכנע ונשאר בפילוסופיה. הוא נפגש בשלב מסוים עם קארנפ ושאר הלוגיקנים מזרם הפוזיטיביזם הלוגי, ומשם נולדה ההגות שלו. במאמרו מ1951, הוא מבקר את את הרעיון של האמת על פי הקונבנציה - הרעיון המרכזי של הפוזיטיביזם - ומבקר את ניסיונם של העמדת הלוגיקה על הניסיון, הנדון לכישלון: כדי לעמוד על הלוגיקה מניסיון, אנו זקוקים להגדרות - שהן מלכתחילה לוגיות אפריורית; בתמצית, אי אפשר לגלות את הלוגיקה בלי לוגיקה.
+
+קווין אינו רק נגטיבי - הוא מציע חלופה פילוסופית הולמת לפוזיטיביזם. הכתבים שלו עוסקים במידה רבה בספקנות ביחס למשמעות. 
+
+# עקרונות הפוזיטיביזם
+
+הטענה המרכזית של הפוזיטיביזם הלוגי היא חלוקה של הפסוקים לאנליטיים - שאמיתותם נגזרת מכוח המשמעות שלהם - ולסינטתיים - כאלו שניתנים לאימות או הפרכה על פי ההתנסות. ההפרדה הזו עומדת בלב הפרויקט הפוזיטיביסטי, אך עומדת מוסווה בלב רוב הפילוסופיה. ההשלכות של המאמר - המבקר את ההפרדה הזו, אפוא, הן הרבה מעבר לפוזיטיביזם.
+
+תחילה, מבקר קווין את הרעיון פסוק תצפיתי. מה זה בכלל פסוק תצפיתי? הרי:
+
+- עיקרון האימות לא ניתן לניסוח, או לאימות.
+קרנאפ מודה בפה מלא שלא הצליחו לנסח אותו, ובוודאי שלא לאמת אותו בצורה אמפירית.
+
+-  עקרון האימות שולל את כל הדיונים הפילוסופיים.
+כל הדיונים המטאפיזיים הגדולים, משום שלא ניתנים לאימות ישיר, נזרקים מאדן החלון. 
+
+- צמצום ההכרח והאפריוריות לאנליטיות
+הפוזיטיביזם מנסה לצמצם דברים הכרחיים ואפריוריים - כמו המתמטיקה והלוגיקה - לכדי ניסיון אמפירי, הנועד להיכשל
+
+- לוגיקה אמפירית דינה להיכשל
+כפי שציינו קודם, בכדי להגדיר את הלוגיקה אנו נדרשים ללוגיקה, ובכך נקלעים לרגרסיה אינסופית.
+
+קווין נותן לנו שתי תפיסות (דוגמות):
+
+# כישלון הההפרדה לאנליטי וסינתטי
+הפוזיטיביזם קובע כי:
+
+> כל פסוק ניתן לסיווג כאנליטי (אמיתי מכוח עצמו) או כסינתטי (אמיתי מכוח עובדה)
+
+כנגד זאת טוען קווין שאין לנו הגדרה לאנליטיות מבלי ההכרח, או להכרח מבלי אנליטיות - כלומר, **אנחנו נדרשים להכרח**. האנליטיות ניצבת בלב ההפרדה בין ההכרח והאפריורי. תקיפת מושג זה היא מתקפה ישירה על הפוזטיביזם.
+
+קווין טוען כי ערך האמת של טענה הוא פונקציה של שני מרכיבים נפרדים: רכיב משמעות ורכיב עובדתי. האנליטיות, לכאורה, היא פסוק שאמיתותו אינה תלויה בעובדות (למשל: *ברוטוס הרג את קיסר* הוא סינתטתי\עובדתי, ו*רווק הוא לא נשוי* הוא אנליטי).
+
+הוא מבקר בפרט את קאנט - שתפס משפט אנליטי ככזה שנושאו לא חורג ממה שמוגדר בו מושגית. קווין מנסח מחדש את האנליטיות של קאנט כ**טענה אמיתית בזכות משמעויות ולא בזכות עובדות**. אך הניסוח הזה דורש מאיתנו להבין - מה היא משמעות?
+
+קווין מפריד תחילה בין משמעות להוראה - לאור הפרדתו של פרגה בין הוראה למובן. אם אני מדבר על *כוכב הערב* ו*כוכב השחר*, גם אם אני מדבר על אותו האובייקט בעולם, המשמעות שונה. בעבר, הוא אומר, היה זיהוי בין משמעות למהות: המושג האריסטותלי ל*אדם*, למשל, מכיל את המהות - *החיה החושבת* - אך לא את ההיבטים המקריים - *האדם הוא דו-רגלי*. אולם, קווין בוחר להפריד בין השניים: מהות שייכת לאובייקטים פרטניים, ומשמעות שייכת ליצירים לשוניים כוללניים. 
+
+אז מה היא המשמעות? לא המהות האריסטותלית; לא האידאה האפלטונית; אם מחפשים משמעות, נתדרדר לפסיכולוגיזם שברח ממנו פרגה.
+לכן, הוא מבקש לכונן אנליטיות מבלי משמעות, בכך שמפריד בין שני סוגים של אמיתות אנליטיות:
+
+- שום לא נשוי אינו נשוי. שום לא א הוא לא א
+הפסוק הזה אמיתי לא מכורח המונחים, אלא מכורח המבנה הלוגי שלו - טאוטולוגיה. אנחנו יכולים להחליף את "לא נשוי" בכל דבר שהוא, והפסוק יישאר נכון.
+
+- שום רווק אינו נשוי
+הפסוק הזה אמיתי מכורח המושג *רווק*.
+
+לאור אלו, מגדיר קווין **פסוק אנליטי ככאמת לוגית, או כזה שניתן להופכו לאמת לוגית אם נחליף ביטוי מסוים לביטוי שווה ערך**. במשפט השני, אם נחליף *רווק* ב*לא נשוי* - לכל הדעות אותה משמעות - נקבל אמת לוגית (*שום לא נשוי הוא לא נשוי*).
+
+
+מכל זאת קובע קווין, שכל ההאמנות שלנו והמשמעות הם כמעיין רשת תיאורטית - ולמעשה, כל פסוק ניתן להפרכה[^1]. כך הוא שולל הלכה למעשה את האנליטיות בשלמותה.
+
+
+[^1]: הכוונה היא לא שקל להפריך הכל במידה שווה - פסוקים בקצה הרשת יותר קלים להפרכה, בעוד שאלו בלב הרשת - הלוגיקה והמתמטיקה - יהיה קשה יותר להפריך.
+
+אלה שמכך עולה בעיה - מהי סינונימיות? קווין קובע כי *F וG הם סינונימיים אם ורק אם ניתן להציב אחד במקום השני ללא שינוי בערך האמת של הפסוק* - משמע, תמיד ניתן להחליף את האחד בשני, מבלי לשנות את ערך האמת - גם בהקשרים *אקסטנציונליים* (על העולם) וגם בהקשרים *אינטנציונליים* (על האדם, כוונה).
+אלא, שזה לא תמיד עובד. ראו את הדוגמאות הבאות:
+
+משפטים אקסטנציונליים:
+- הכרחי ש9 גדול מ7
+אוקיי, מגניב.
+- מספר כוכבי הלכת הוא 9
+קולקולקול.
+- הכרחי שמספר כוכבי הלכת גדול מ7
+**לא נכון!!!**
+
+משפטים אינטנציונאליים:
+- משה מאמין ש9 גדול מ7
+יש מצב.
+- מספר כוכבי הלכת הוא 9
+כן.
+- משה מאמין שמספר כוכבי הלכת גדול מ7
+
+ככה ההגדרה נופלת: **בהקשרים אקסטנציונאליים, הסינונימית לא בהכרח עובדת!**
+
+זוהי בעיית ההכרח: אם השפה היא אקסטנציונלית, אז ניתנות להמרה ללא שינוי בערך האמת אינה מבטיחה שוויון משמעות. לכן, ההגדרה הזו מניחה שפה שכוללת הקשרים אינטנציונליים. כל כמה שהפוזיטיביזם ביקשו להגדיר הכרח באמצעות אנליטיות, קווין מראה פה שהם נאלצים להגדרת הסינונימיות, והסינונימיות נשענת על הגדרת ההכרח. 
+
+קווין עושה אפילו ניסיון נוסף להגדיר פסוק אנליטי - פסוק שהוא חוק לוגי או נגזר מחוק לוגי בעזרת הגדרות, אבל:
+
+- שום רווק אינו נשוי נגזר מ:
+1. שום רווק אינו נשוי
+2. שום לא נשוי אינו נשוי (חוק לוגי)
+3. רווק הוא לא נשוי (הגדרה של רווק)
+4. שום רווק אינו נשוי (מ1 ו2)
+
+קווין מייחס פה את הגדרת השפה למדע אמפירי: המילונאי, מרגע שהוא עומד על החוקים הלוגיים, טובע את המילה. 
+
+ומה לגבי הרעיון שפסוק אנליטי הוא זה ששלילתו היא סתירה? אם סתירה מתוארת סינטקנטית אז סתירה עצמית היא תמיד מהצורה p & ~p. אבל, זה לא יעזור להראות ש"רווק הוא נשוי" הוא סתירה, כי הוא מצורה אחרת (Ga & Ha). איך נרחיב את הסתירה כך שתחול על רווק ונשוי? נידרש שוב למושג שמניח אנליטיות (אן הפסוק שקרי רק בזכות עובדות על משמעות אז הוא סתירה עצמית). משמע, *רעיון הסתירה העצמית דורש אותה מידה של הבהרה כמו אנליטיות*.
+
+> בקיצור, כל הניסיונות להגדיר אנליטיות נתקעים באותה בעיה: לא ניתן להגדיר את האנלטיות מבלי להגדיר את ההכרח, או להגדיר את ההכרח מבלי להגדיר את האנליטיות. *עצם ההבחנה בין אניליטי לסינתטי הוא לא אמפירי* - ולכן הפוזיטיביזם נופל.
+{.is-warning}
+
+
+# כישלון עיקרון האימות
+ראו את עיקרון האימות של המשמעות הפוזיטיביסטי:
+
+> כל פסוק משמעי ניתן לתרגום לפסוקים על אודות התנסויות חושים
+
+פסוק עומד בהתנסות לבדו; ההתנסות תאמת אותו, או תפריך אותו.
+
+מכישלון ההפרדה בין אנליטי לסינתטי נובע, שפסוקים אנליטיים הם כאלה שמאומתים על ידי כל התנסות.
+
+
+אלא שקווין טוען, יחד עם פייר דוהם, שלא ניתן לאמת פסוק במבודד. נניח ונבחן את הטענה *מים רותחים במאה מעלות*. אז הזה, עשיתי ניסוי - לקחתי קומקום, ומדחום, והופה - המים רותחים בחמישים מעלות. האם בכוחי להפריך את הטענה *מים רותחים במאה מעלות?* לא ממש; אולי המכשיר פגום? אולי יש תוסף במים? אולי אנחנו בגובה? קווין ודוהם קובעים כי לא ניתן להכריע על מה צריך לוותר - על הפסוק *מים רותחים במאה מעלות* או על אחת ההנחות.
+
+מכאן גוזר קווין שיחידת המשמעות הקטנה ביותר אינה הפסוק - אלא התיאוריה כולה. זהו מעבר מרעיון של אימות לרעיון של משמעות - הוא מזהה משמעות עם אימות. ההבדל הוא *למה יש משמעות* - הפוזיטיביסטים חושבים שלפסוק הבודד, אך קווין קובע שזו התיאוריה כולה.
+
+קווין לוקח פה את עקרון ההקשר של פרגה צעד קדימה: המשמעות לא טמונה במילה, ואפילו לא במשפט, אלא רק בתיאוריה כולה.
+
+ומה נשאר לפילוסופיה? הפילוסופיה היא חלק בלתי נפרד מהרשת, ומהמדע: אמיתות פילוסופיות, ככול שיעלה בכוחן להסביר את העולם בצורה הטובה ביותר (כמו הלוגיקה), הן חלק מהרשת שנוכל לקבל או להפריך.

פילוסופיה/לשון/דונלן.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: דונלן
 description: 
 published: true
-date: 2024-02-11T16:08:43.461Z
+date: 2024-02-11T16:08:45.259Z
 tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה של הלשון, דונלן
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-02-11T15:17:08.885Z

פילוסופיה/לשון/ויטגנשטיין.md

@@ -0,0 +1,75 @@
+---
+title: ויטגנשטיין
+description: 
+published: true
+date: 2024-03-04T12:20:23.167Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה של הלשון, פילוסופיה אנליטית, ויטגנשטיין
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-03-04T12:20:20.876Z
+---
+
+> [טקסט](/פילוסופיה/לשון/ויטגנשטיין.pdf)
+{.is-info}
+
+[לודוויג ויטגנשטיין](https://en.wikipedia.org/wiki/Ludwig_Wittgenstein) עבד בהיכרות עמוקה עם ברטראנד ראסל, שלאחר שהות ארוכה עמו כתב את ה*טראקטטוס* - הספר היחיד שהתפרסם בימי חייו. את הספר חתם בביטוי *יש דברים שעליהם צריך לדבר, ואחרים שעליהם צריך לשתוק* - ואכן, מיד אחרי הספר, השתתק - עזב את הפילוסופיה. זהו *ויטגנשטיין המוקדם*. בסופו של דבר, חזר ויטגנשטיין לפילוסופיה (זהו *ויטגנשטיין המאוחר*) - והביא איתו רעיונות קיצוניים: הוא קבע שפילוסופיה היא לא עניין של מהות, או של תזות, או 'מלכת המדעים', בסיס המדע - אלא רק לאפשר את הידיעה, ולהראות שכל ידע הוא אפשרי. הוא מושל אותה לפסיכותרפיה - שמשחררת אותנו מתפיסות ודעות מותנות. 
+
+
+> כאשר הם קראו לדבר-מה בשם ופנו בתוך כך לעברו, ראיתי זאת, ותפסתי שבצליל שהם משמעים הם מכנים את הדבר שעליו הם רוצים להצביע. שזה אמנם רצונם, התחוור לי מתנועות גופם - השפה הטבעית, כביכול, של כל העמים, שמהבעות הפנים, ניעת העיניים, תנועת האברים ונימת הקול מביעות את רחשי הלב כאשר אנו מבקשים דבר-מה, מחזיקים בו, דוחים אותו או נמלטים מפניו. כך למדתי בהדרגה להבין אלו דברים מציינות המלים ששמעתין מובעות שוב ושבו במקומותיהן המיודעים במשפטים שונים: ואחרי שהרגלתי את פי בסימנים הללו, הבעתי אף אני באמצעותם את מבוקשי (אוגוסטינוס, וידויים I, 8)
+> מסמלים אלה, כך נראה לי, מצטיירת בפניו תמונה מסוימת של מהות הלשון האנושית. דהיינו, זו: מלות הלשון מכנות עצמים בשם - משפטים הם צירופים של שמות כאלה \[...\] בתמונה זו של הלשון אנו מוצאים את שורשיו של הרעיון: לכל מלה יש משמעות. משמעות זו מחוברת למלה. היא העצם שהמילה מציינת אותו.
+על הבדל בין סוגי מלים אין אוגוסטינוס מדבר. מי שמתאר את לימודי השפה באופן כזה חושב בראש-ובראשונה, לדעתי, על שמות-עצם, כמו "שולחן", "כיסא", "לחם", ועל שמות של אנשים, ורק במקום השני - על שמות של פעולות או של תכונות מסוימות: ועל שאר סוגי המילים הוא חושב כעל משהו שיסתדר מאליו.
+> תן דעתך על השימוש הבא בלשון: אני שולח מישהו לקניות. אני נותן לו פתק שעליו מסומן: "חמישה תפוחים אדומים". הוא לוקח את הפתק אל החנווני: זה פותח את המגירה שעליה מסומן "תפוחים": לאחר מכן הוא מחפש בטבלה את המלה "אדום" ומוצא לנגדה דגם צבע: ואז הוא אומר את סדרת המספרים המונים - אני מניח שהוא יודע אותה בעל-פה - עד למלה "חמש", ועם כל מלת מספר הוא מוציא מהמגירה תפוח שצבעו כצבע הדרם. כך, ובאופן דומה, פועלים עם מלים. "ואולם, איך הוא יודע היכן וכיצד עליו למצוא את המלה "אדום" ומה עליו לעשות עם המלה "חמש" - ובכן, אני מניח שהוא פועל כפי שתיארתי. להסברים ישנו סוף באיזשהו מקום.
+
+ויטגנשטיין יוצא מיד כנגד הרעיון שלמילים יש משמעות מובנית. אוגוסטינוס מתאר את למידת השפה כתהליך ילדי, בצבעים עזים - של קישור הדברים בעולם למשמעות המהותית של המילים. ויטגנשטיין יוצא נגד ההנחה הזו - *להסברים ישנו סוף באיזשהו מקום*. איך החנווני מבין מה אומר *חמש*, או *אדום*? תמיד יש גבול להסבר שנוכל לתת. אנחנו לומדים, כמו שאוגוסטינוס מתאר, כיצד *להשתמש* במילים. אולם, אין די בכך להסביר את *משמעות* המילים - ההוראה. הפילוסופים של השפה, ובראשם פרגה וראסל, נסמכים על ההוראה כלב המשמעות של השפה: ביטוי אמיתי הוא כזה שנושא משמעות. אולם, קובע ויטגנשטיין, הדימוי הזה פרימיטיבי, וחסר.
+
+> 2. המושג הפילוסופיה הזה של משמעות הוא בן-בית בדימוי פרימיטיבי של האופן שבו מתפקדת השפה. אך ניתן גם לומר שהוא הדימוי של שפה פריטמיבית יותר מזו שלנו.
+> נתאר לעצמנו שפה שמתאים לה התיאור שנתן אוגוסטינוס: על שפה זו לשרת את התקשרות בין בנאי A לבין עוזרו B. A מקים מבנה מאבני ביין: מצויים שם לבנים, עמודים, לוחת וקורות. על B להגיש לA את אבני הבניין לפי הסדר שהו הוא זקוק להן. למטרה זו הם משתמשים בשפה שמלותיה הן "לבנה", "עמוד", "לוח", "קורה". A קורא אותן בקול: - B מגיש את אבן הבניין שהוא למד להגיש בתגובה לקריאה זו. - ראה זאת כשפה פרימיטיבית שלמה.
+
+ויטגנשטיין  מתאר פה את השפה כעניין תפעולי גרידא - הרעיון הזה שהיא נושאת משמעות חסר שחר.
+
+> ואולם כאשר לכך גורם הלימוד המצביע, - האם עלי לומר שהוא גורם להבנת המלים? מי ששומע את הקריאה "לוח!" תענה לה בצורה כזאת-וכזאת, האין הוא מבין אותה? - הלימוד המצביע סייע ללא ספק להביא לידי כך: אך בכל-זאת רק יחד עם תרגול מסוים עם תרגול אחר אותו לימוד מצביע של המלים הללו היה אחר לגמרי.
+
+כלומר, השפה לא נושאת משמעות מובנית - היא כלי להורות, באמצעות תרגול מסוים ומוסכמה מסוימת. 
+
+> "אני מפעיל את הבלמים בכך שאני מחבר את המוט והדוושה". - כן, בהינתן כל שאר המנגנון כולו. רק יחד עמו זוהי דוושת בלימה, ובמנותק מתמיכתו אין היא אפילו בבחינת דוושה כלל: היא יכולה להיות כל דבר, או שום דבר. הצורה שבה אנו לומדים שפה, כמו שאוגוסטינוס מנהיר, היא בהצבעה, כמו לילדים קטנים: נצביע על כלב ונגיד, "כלב!". המנגנון הזה נראה פשוט, כמו הדוושה - אבל למעשה הוא מורכב מאוד - השפה כולה. הדוושה לבד, כמו המילה לבד, לא נושאת משמעות מובנית.
+
+> 28. ובכן, אפשר לתת הגדרה מצביעה לשם פרטי, למלה צבע, לשם של חומר, לספרה, לשמות רוחות השמיים וכו'. הגדרת המספר שתיים, "לכך קוראים שתיים" - תוך כדי שמצביעים על שני אגוזים - היא מדויקת בתכלית. - אך כיצד בכלל ניתן להגדיר כך את (מושג) השתיים? מקבל ההגדרה הרי אינו יודע מה רוצים לכנות "שתיים" הוא יניח שאתה קורא "שתיים" לקבוצה הזו של אגוזים! - הוא עשוי להגיד זאת: אבל אולי לא יניח זאת. ולהפך, אם ברצוני לייחס שם לקבוצת האגוזים הזאת, הוא עשוי כמובן גם לטעות ולראותו כשם המספר. וכאשר אני מגדיר בהצבעה שם פרטי, הוא יוכל בה-במידה לתפוס זאת כשם צבע, כציון גזע, ואף כשם של כיוון מרוחות-השמים. כלומר, הגדרה המצביעה יכולה בכל מקרה להתפרש כך או אחרת.
+
+
+כאן נוקט ויטגנשטיין ביקורת נוקבת: כמו שאני יכול, בלי הקשר, להתיימר להצביע על מספר במלה "שתיים", אפשר לדרדר את זה גם לאגוזים, או לצבע, או לכל דבר אחר - אין ב"שתיים" מהות מובנית, ואין כל הכרח שהוא יפרש את המילה הריקה באופן הרצוי.
+
+
+---
+> 29. אולי אומרים: את שתיים ניתן להגדיר בהצבעה רק כך: "למספר זה קוראים 'שתיים'. (להשלים)
+
+> 33. והיה אם מישהו יקשה: "אין זה נכון שכדי להבין הגדרה מצביעה אדם חייב כבר קודם-לכן לשלוט במשחק-לשון, אלא הוא חייב רק - כמובן - לדעת (או לנחש) על מה מצביע המבאר! כלומר, למשל, האם הוא מצביע על הצורה של העצם, או על צבעו, או על הכמות, וכו' וכו'" - אך מה מהווה 'הצבעה על צורה', 'הצבעה על צבע'? הצבע נא על פיסת נייר. - ועתה הצבע על צורתה, - עצה על צבעה - עתה על כמותה (זה נשמע מוזר). - ובכן, כיצד עשית זאת? אתה תאמר שבעת ההצבעה '**התכוונת**' בכל פעם למשהו אחר. ואם אשאל כיצד זה נעשה, תאמר שריכזת את תשומת-לבך בצבע, בצורה וכו'. אך עתה אשוב ואשאל כיצד זה נעשה. הנח שמישהו מצביע על אגרטל ואומר, "התבונן בכחול הנפלא הזה - לצורה אין חשיבות" - או: "התבונן בצורה הנפלאה - הצבע לא משנה". אין ספק שתפעל אחרת כשתציית לשתי הנחיות אלה.
+
+
+ההצבעה לבדה, אומר ויטגנשטיין, לא נותנת לנו כלום - היא מניחה את הדבר שאנחנו מנסים לרכוש. אנו ניאלץ לנחש את ביאורן של ההצבעות האלו - לעיתים נכונה, ולעיתים לא. 
+
+> 35. \[...\] ועתה סבורני שביכולתנו לומר: אוגוסטינוס מתאר את לימודי השפה האנושית **כאילו הילד** מגיע לאר זרה ולא מבין את שפת הארך: כלומר: כאילו כבר הייתה ברשותו שפה, רק לא שפה זאת. או אף: כאילו כבר יכול הילד **לחשוב**, רק עדיין לא לדבר. ו"לחשוב" פירושו יהא כאן משהו כגון לדבר לעצמו.
+
+מתן השם לכל מונח שכזה הוא תהליך מסתורי - קישור מוזר של מילה עם עצם. אולם הכוונות שלנו כשאנו משתמשים בכל שם - כמו "כחול" או "שתיים" - יכולות להיות שונות לחלוטין; אין מהות אמיתית מאחורי השם. הרבה מהויכוחים הפילוסופים, ויטגנשטיין סבור, נובעים מחוסר יכולתה של השפה לקלוע למהות הזו.
+
+> \[...\] שכן הבעיות הפילוסופיות נוצרות כאשר הלשון יוצאת לחופשה.
+
+
+ויטגנשטיין יוצא נגד הרעיון של דברים פשוטים ומורכבים במציאות (48), שסביבם אנו יכולים להורות - ומייחסים אותם כפונקציה שפתית סובייקטיבית. (59). הוא יוצא כנגד הרעיון שישנם דברים בסיסיים - בין שחלקי חומר, ובין שתחושות בלתי-ניתנות להכחדה, כמו שראסל סבור שישנן (69). 
+
+# פרדוקס הכללים של קריפקה
+> [טקסט](/פילוסופיה/לשון/קריפקי-ויטגנשטיין.pdf)
+{.is-info}
+
+בארקלי ויום לקחו את הספקנות היוונית הקלאסית וגררו אותה לעולם המשמעויות - לאני, לזמן, ולמשמעות. אולם עד קריפקה, איש לא הטיל את הספק הזה במשמעות של השפה.
+
+קריפקה מרחיב את פרדוקס הכללים של ויטגנשטיין:
+>  "This was our paradox: no course of action could be determined by a rule, because any course of action can be made out to accord with the rule".
+
+
+הוא מדגים את הטענו שלו בפונקציית החיבור - היא תמיד נותנת תשובה חד משמעית, שאנו לא מטילים בספק. 
+נניח ואנחנו מחברים 58+67. אנחנו נכנה זאת בשם *חיבור*, שכסותו היא פונקציית החיבור. אולם, מגיע הספקן של קריפקה ואומר, מה אם בכל הפעמים הקודמות, בשם *חיבור*, לא הפנית לפוקנציית ה*חיבור*, אלא ל*שמיבור*[^3]? ואותו *שמיבור*, עד לתוצאה 124, מתנהג בדיוק כמו *חיבור*, אבל מ125 והלאה - התוצאה תמיד 5? אם זה המצב, איך אתה יודע שהתוצאה שלך היא 125, ולא 5? אולי פשוט עד כה לא חיברנו עד ל125?
+
+הנקודה של קריפה\וינטגנשטיין\קריפקנשטיין היא, שהחלנו כל כלל שכזה על מספר סופי של דוגמאות, שמהן אנחנו גוזרים את הכלל. אולם אין כל הכרח שזהו אכן הכלל; מתוקף מה אנחנו קובעים זאת בהכרח?
+
+בתמצית, קריפקה מראה שאפשר לקחת כל כלל, לקבע אותו כנגזרת של כלל אחר, שמזמין פירוש נוסף, וככה למעשה לבטל אותו לחלוטין: לכל 'פלוס' יש 'קווס', לכל 'חיבור' יש 'שמיבור' - ולכן, כללים נותרים חסרי משמעות. קריפקנשטיין יוצאים נגד המשמעות של השפה כמערכת כללים: כל כלל מזמין פרשנות שכזו, שניתן להטות ולרוקן באופן פסיכולוגי. כשמציגים בפנינו מספרים בסימן ה+, אנו פועלים על פי נטייה התנהגותית ל*חיבור*, ולא ל*שמיבור*, אבל אין בכך כל הכרח. קריפקה מרחיב את הטיעון המקורי של ויטגנשטיין, שהוא ביהוויוריסטי במהותו (סביב ה*נטייה* ההתנהגותית) לפסיכולוגיזם של ממש.
+
+[^3]: plus וquus אצל קריפקה

פילוסופיה/לשון/סטרוסון.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: סטרוסון
 description: 
 published: true
-date: 2024-02-11T15:11:39.570Z
+date: 2024-02-11T15:11:41.580Z
 tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה של הלשון, סטרוסון
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-02-04T15:58:26.366Z

פילוסופיה/לשון/פוזיטיבים.md

@@ -0,0 +1,163 @@
+---
+title: פוזיטיביזם לוגי
+description: 
+published: true
+date: 2024-02-18T16:40:40.265Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה של הלשון
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-02-18T14:33:17.767Z
+---
+
+> [טקסט: דחיית המטאפיזיקה](/פילוסופיה/לשון/קרנאפ.pdf)
+
+# מהו פוזיטיביזם לוגי?
+
+**הפוזיטיביזם הלוגי**  הוא מונח מורכב, הבנוי מ:
+
+- פוזיטיביזם:
+הפוזיטיביזם מושפע אמפריציזם קלאסי (יום, ברקלי): כל הידע שלנו מקורו בחושים. האימפיריציזם מכונן את **המתודה המדעית** כאידיאל.
+
+אלא שהאימפריציזם נקלע לבעיה: כיצד אפשר לסגור חוקים כוללים, כמו משפטים גיאומטריים, מתצפיות גרידא:
+
+- לוגי:
+
+פילוסופי אנליטית (פרגה, ראסל, ויטגנשטיין[^1]): שרטוט גבולות המשמעות - מהם הגבולות של דברים שאנחנו יכולים להבין?
+
+האימפריציזם סבור כי טענות שאינן מתבססות על החושים אינן יכולות להיות מוצדקות אפיסטמית. הפוזיטיביזם הלוגי גרר את זה לכדי קיצון - טענות שאינן ניתנות לאימות אמפירי **אינן יכולות לשאת משמעות כלל**.
+
+## תיאוריה של משמעות
+השאלה המרכזית של הפוזיטיבזם הלוגי הייתה **מה מכונן משמעות**. ניסוח קריטריון של משמעות תבהיר את טווח החקירה הפילוסופית, ויקבע מה השאלות שיש לדון בהן. 
+
+אם אין, למשל, פסוקים על אלוהים, או על האין - שעומדים בקריטריון שכזה, הרי שהם חסרי תוכן, ואז אין כל טעם לניתוח פילוסופי של מושגים אלה.
+
+[^1]: ובמיוחד - *הטרקטטוס*.
+
+# דחיית המטאפיזיקה
+את המשמעות הזו ביקשו לבסס **אייר** ו**הן**. לשיטתם, פסוק נחשב כבעל משמעות רק אם הוא מבטא מחשבה **אפריורית**, או **אפוסטריורית**. זוהי חלוקה דיכוטומית, של כל הפסוקים - לפסוקים אמפירים, הכפופים לעיקרון עובדות על משמעות, ולפסוקים אפריוריים - הכפופים לאנליטיות.
+
+משמע, פסוק משמעי רק אם הוא ניתן לאימות\הפרכה על ידי ההתנסות, או אם הם נושאים משמעות אנליטית (כמו טאותולוגיות) - פסוקים אמיתיים בהכרח.
+
+## המזלג של יום
+> או שטענה ניתנת לאימות אמפירי, או שהיא אנליטית - אמיתית או שקרית מכוח משמעותה בלבד.
+
+הדעה של יום והפוזיטיביסטים הלוגים קיצונית מאוד - **כל דבר שלא ניתן להפריך או לאשש, או להסיק אנליטית, חסר משמעות לחלוטין**.
+
+לפסוק יש משמעות אם ורק אם הוא ניתן לאימות, כאשר אימות הוא תמיד אימות אמפירי.
+
+יום שאף לחלק את הפסוקים ל**פסוקי תצפיות**, ולכל השאר. מה צריך להיות הקשר בין פסוק בעל משמעות לפסוק התצפית?
+
+מהם בכלל פסוקי תצפית?
+פסוקים על אודות אובייקטים חומריים? נתונים חושיים? בשתי האפשרויות יש קשיים.
+
+באשר לאובייקטים חומריים, אנו לא עושים צדק עם מושג ההתנסות של הפוזיטיביזם. אנחנו לא מתייחסים כלל לנתוני החושים.
+
+אולם, באשר לנתונים החושיים, אנחנו פונים לאובייקטים פרטניים באופן עקרוני. אנחנו מתייחסים לחוויות פרטניות כדבר כולל. 
+
+מחבר *דחיית המטאפיזיקה*, קארנפ, מנסה להגיע לרדוקציה פנומנליסטית.
+
+# אימות תיאורטי ואימות מעשי
+> פסוק ניתן ל**אימות תיאורטי** אם, למרות שאין לי יכולת מעשית לערוך תצפיות שיוכיחו או יפריכו אותו, אני יכל לדמיין אילו תצפיות נדרשות כדי לאמת או להפריך אותו.
+> פסוק ניתן ל**אימות מעשי** אם יש לי היכולת למקם את עצמי במצב שבו אוכל לערוך תצפיות שמספיקות לאימות הטענה שהוא מביע. 
+
+אבל מהו אימות? האם הוא דורש **אימות חזק[^2]** - הוכחת אמיתותו או שקרותו בנביעה לוגית, באופן מוחלט? זהו קריטריון קשה מאוד; תצפיות לעולם לא מספיקות לכינון נביעה לוגית, משום שכמות התצפיות תמיד סופית.
+
+מנגד, האם מספיק **אימות חלש** - שלא דורש הוכחה ודאית, אלא מסתפק ברלוונטיות של תצפיות נוספות באשר להפרכתו או אישושו?
+
+> בגדול - האם אני חייב להוכיח כל דבר מעבר לכל ספק, או לסבור אותו על סמך מספר סופי של תצפיות?
+{.is-info}
+
+[^2]: *בעיית האינדוקציה*
+
+## אייר: הגדרה ראשונה
+> לפסוק משמעי יש תוצאות אמפיריות: יש פסוקים תצפיתיים שנגזרים ממנו בעזרת הנחות נוספות ולא מההנחות הנוספות לבדן.
+
+פסוק תצפיתי ניתן לאימות אם ורק אם:
+- פסוק תצפיתי יכול להיגזר ממנו יחד עם עוד הנחות, אבל לא מההנחות האחרות לבדן.
+- להגביל משמעויות של פסוקים לאלה שנובעים מתצפיות זה לא סביר (חזק מדי)
+
+הרעיון: להראות שפסוק בעל משמעות עושה הבדל למה ניתן לתצפית. הוא יהיה בעל משמעות אם, כאשר נוסיף אותו לתצפיות, תהיה לו השלכה על האמיתות או ההפרכה של סט התצפיות כולו.
+
+## הבעיה
+
+> כאן נקלעתי למצוקה. הקריאה וההסקה על חשבונכם.
+{.danger}
+
+
+ישעיהו ברלין מעלה בעיה:
+
+1. N = [האין איננו](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס) (הכל יש)
+2. O = יש לי 4 כדורי טניס בכיס
+3. N
+4. אם N אז O
+5. O
+
+אז מה הבעיה כאן? 
+ההנחות אינן מוגבלות. איך נוכל לאמת את (4)? N אינו תצפיתי, אבל מעצם ההנחה הצלחתי לגזור את (5).
+
+אם נגביל את ההנחות לתצפיותיות, או לאנליטיות, עדיין נתקלנו בבעיה:
+
+מנגד, אלונזו צ'רץ' מעלה דוגמה נגדית:
+1. ניקח שלושה פסוקי תצפית בלתי תלויים, O1, O2, O3
+2. נניח שO1 אמיתי
+3.
+```
+S = ~(O1 & O2 ) v ~(N & O3 )
+```
+3. הקוניונקציוה הראשוניה שקרית, לכן השניה חייבת להיות אמיתית, כלומר, O3 אמיתי.
+4. S & O1
+5. O3
+6. בהינתן שO1 נובע מS, וO3 לא נובע מO1 לבדו,
+7. N ניתן לאימות עקיף.
+---
+
+מכל התעלולים הלוגיים האלה רואים, שניתן ליצור דוגמאות שמנביעות תצפיות מפסוקים חסרי משמעות לפי הקריטריון - אני לא יכול להוכיח שה*אין איננו* אבל אני יכול להניח משהו נוסף, וממנו לגזור פחות או יותר מה שאני רוצה.
+
+---
+
+# הבעיה של המתמטיקה והלוגיקה
+בעוד שידיעה מדעית לא מתיימרת לוודאות מוחלטת - הלוגיקה והמתמטיקה כן. זה, כמובן, לא מתיישב עם האימפריציזם.
+
+הפוזיטיביזם מבצע שלוש הבחנות:
+- אפריורי-פוסטפריורי
+- הכרחי-קונטינגנטי
+- אנליטי-סינטתי
+
+עובדות על העולם מתגלות באמצעות התפיסה החושית. אבל, כיצד נאמת אמיתות הכרחיות? ההכרח הופך לתכונה מסתורית.
+
+דקארט וחברים מייחסים אותן לאלוהים. אבל מדוע שזה יבטיח את ההכרח, או את האמיתות שלו?
+כעת, לפי מהזלג של יום, או שהמתמטיקה והלוגיקה לא הכרחיות, או שעקרון האמיתות שקרי.
+
+בודדים, כמו מיל, טענו שהמתמטיקה היא אמפירית. אייר קובע שלפי זאת, נוכל להפריך אותה מהניסיון. אולם זה לא דבר שנוכל לקבל: 7 ועוד 2 ודאיים מהניסיון, אבל מעצם הנחתם לא נקבל מצב שבו 7 ועוד 2 הם לא 9.
+
+קאנט ניסה לפתור את הבעיה בפיצול בין אפריורי-אנליטי - שמשמעותו טמונה בעצמו (דוגמת רווק לא נשוי), לאפריורי-סינתטי, שהוא הכרח לוגי בין שתי מושאי מחשבה, הדורש הסתכלות (דוגמה: לכל דבר יש סיבה, בין כל 2 נקודות עובר ישר אחד). את אלו מציב לעומת אפוסטריורי (יורד גשם בחוץ).
+
+קאנט מציב את המתמטיקה ואת הגיאומטריה כאפריוריות סינטית - משום שהן דורשות הסתכלות טהורה.
+
+אולם נותר הקושי המהותי - איך יכולה להיות טענה שהיא *גם* על העולם - ו*גם* הכרחי?
+
+
+## קונבנציונליזם
+הזרם הזה קובע כי הטענות הן הכרחיות מכוח השפה. למשל, 5+7 הוא אמיתי ולו משום שזה סימן סינונימי ל12. הוא טוען שהמתמטיקה והלוגיקה לא מוסיפות ידע, אלא הופכות ידע מובלע למפורש. זהו הפתרון הקונבנציונליסטי לכך שמיל ביקש לוותר על ההכרח וקאנט ביקש לקבעו כמטאפיזי.
+
+אלא שגם בקובנציונליזם ישנה בעיה. אם ההגדרה היא רק מוסכמה, הרי שנוכל לתאר הגדרה אחרת. מדוע אנו בוחרים, למשל, בגיאומטריה אוקלידית? משום שהיא הצורה הפשוטה ביותר. בעולם אחר, שבו אנחנו הולכים ומתכווצים ככל שמתרחקים מהקצוות, תהיה גיאומטריה אחרת - שתתאר עולם *שכזה* בצורה פשוטה יותר.
+
+אבל כיצד נוכל לחשוב על חלופה ללוגיקה? היש דרך למצוא חלופה ל[חוק הסתירה](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#חוק-הסתירה)?
+
+### הביקורת של קווין
+הנה לכם חברינו, מודוס פוננס:
+```
+p
+p > q
+q
+```
+זוהי אקסיומה. אבל כדי להבין אותה לפי קונבציה, אתה נדרש לאותה הלוגיקה ממש. אם לוגיקה היא רק מוסכמה, הרי שגם הלוגיקה שתבין אותה היא מוסכמה - ומהבור הזה אפשר לצאת רק בקרקוע הלוגיקה כעניין הכרחי.
+
+## מה נשאר?
+### אונתולוגיה
+אם נקבל את הקונבציונליזם, הרי שטענות כמו *יש זברות* ו*2+2=4* הן טענות מוסכמות - בתוך סט חוקים ומסגרת שקיבלנו עלינו, כמערכת. אולם, המוסכמה שוללת מאיתנו שאלות *מחוץ לאותה המסגרת* - כמו *האם יש עצמים חלל-זמניים?*  הבחירה במסגרת לשונית היא שיקול פרגמטי - תפקיד שהפוזיטיביזם החיובי מפקיד לידי הפילוסופיה.
+
+### אתיקה
+ישנה אתיקה **אובייקטיביסטית** - שטוענת שיש ערך אמת הכרחי לטענות מוסריות שלא ניתן לאמת אמפירית, לעומת **סובייקטיביסטים** - הקובעים כי ניתן לאמת טענות מוסריות באופן אמפירי (כמו *התועלתיות* של מיל - טוב הוא מה שמביא תועלה). שתיהן מסכימות על כך שהקביעות האתיות הן טענות.
+
+
+**הקונבנציונליזם דוחה את ההנחה המשותפת הזו ממש** - אי אפשר לגזור מהאתיקה קביעות אמפיריות, ולכן הן לא טענות עובדתיות. לכן, אילו לא טענות - אלא ציווים. הפער בין המבנה הדקדוקי של פסוק לבין הצורה הלוגית שלו. האתיקה היא עמדה פסיכולוגית - לא עמדה פילוסופית; כשאני מקונן בפני גנב שהוא שדד אותי, אני לא יכול לטעון שהוא טועה באופן אובייקטיבי - אלא רק שלשיטתי, איני מסכים עם הפעולה שלו.

פילוסופיה/לשון/פרגה.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: תורת ההוראה של פרגה
 description: 
 published: true
-date: 2024-02-04T14:39:40.366Z
+date: 2024-02-20T16:37:03.354Z
 tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה של הלשון, פרגה
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
@@ -169,9 +169,9 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
 
 
 > אם נחזור למשולש מהשיעור הראשון: 
-1. השפה - הביטוי הלשוני
-2. העולם - ההוראה; הביטוי מורה על העולם
-3. המובן - התודעה; הביטוי הוא אופן ההינתנות של ההוראה
+> 1. השפה - הביטוי הלשוני
+> 2. העולם - ההוראה; הביטוי מורה על העולם
+> 3. המובן - התודעה; הביטוי הוא אופן ההינתנות של ההוראה
 > {.is-success}
 
 ### שלושת האופנים של המובן

פילוסופיה/לשון/קריפקנשטיין.md

@@ -0,0 +1,73 @@
+---
+title: קריפקנשטיין
+description: וינטגנשטיין וקריפקה, על ויטגנשטיין
+published: true
+date: 2024-03-06T12:34:56.347Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה של הלשון, ויטגנשטיין, קריפקה, קריפקי
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-03-06T12:32:49.065Z
+---
+
+
+[לודוויג ויטגנשטיין](https://en.wikipedia.org/wiki/Ludwig_Wittgenstein) עבד בהיכרות עמוקה עם ברטראנד ראסל, שלאחר שהות ארוכה עמו כתב את ה*טראקטטוס* - הספר היחיד שהתפרסם בימי חייו. את הספר חתם בביטוי *יש דברים שעליהם צריך לדבר, ואחרים שעליהם צריך לשתוק* - ואכן, מיד אחרי הספר, השתתק - עזב את הפילוסופיה. זהו *ויטגנשטיין המוקדם*. בסופו של דבר, חזר ויטגנשטיין לפילוסופיה (זהו *ויטגנשטיין המאוחר*) - והביא איתו רעיונות קיצוניים: הוא קבע שפילוסופיה היא לא עניין של מהות, או של תזות, או 'מלכת המדעים', בסיס המדע - אלא רק לאפשר את הידיעה, ולהראות שכל ידע הוא אפשרי. הוא מושל אותה לפסיכותרפיה - שמשחררת אותנו מתפיסות ודעות מותנות. 
+
+
+> כאשר הם קראו לדבר-מה בשם ופנו בתוך כך לעברו, ראיתי זאת, ותפסתי שבצליל שהם משמעים הם מכנים את הדבר שעליו הם רוצים להצביע. שזה אמנם רצונם, התחוור לי מתנועות גופם - השפה הטבעית, כביכול, של כל העמים, שמהבעות הפנים, ניעת העיניים, תנועת האברים ונימת הקול מביעות את רחשי הלב כאשר אנו מבקשים דבר-מה, מחזיקים בו, דוחים אותו או נמלטים מפניו. כך למדתי בהדרגה להבין אלו דברים מציינות המלים ששמעתין מובעות שוב ושבו במקומותיהן המיודעים במשפטים שונים: ואחרי שהרגלתי את פי בסימנים הללו, הבעתי אף אני באמצעותם את מבוקשי (אוגוסטינוס, וידויים I, 8)
+> מסמלים אלה, כך נראה לי, מצטיירת בפניו תמונה מסוימת של מהות הלשון האנושית. דהיינו, זו: מלות הלשון מכנות עצמים בשם - משפטים הם צירופים של שמות כאלה \[...\] בתמונה זו של הלשון אנו מוצאים את שורשיו של הרעיון: לכל מלה יש משמעות. משמעות זו מחוברת למלה. היא העצם שהמילה מציינת אותו.
+על הבדל בין סוגי מלים אין אוגוסטינוס מדבר. מי שמתאר את לימודי השפה באופן כזה חושב בראש-ובראשונה, לדעתי, על שמות-עצם, כמו "שולחן", "כיסא", "לחם", ועל שמות של אנשים, ורק במקום השני - על שמות של פעולות או של תכונות מסוימות: ועל שאר סוגי המילים הוא חושב כעל משהו שיסתדר מאליו.
+> תן דעתך על השימוש הבא בלשון: אני שולח מישהו לקניות. אני נותן לו פתק שעליו מסומן: "חמישה תפוחים אדומים". הוא לוקח את הפתק אל החנווני: זה פותח את המגירה שעליה מסומן "תפוחים": לאחר מכן הוא מחפש בטבלה את המלה "אדום" ומוצא לנגדה דגם צבע: ואז הוא אומר את סדרת המספרים המונים - אני מניח שהוא יודע אותה בעל-פה - עד למלה "חמש", ועם כל מלת מספר הוא מוציא מהמגירה תפוח שצבעו כצבע הדרם. כך, ובאופן דומה, פועלים עם מלים. "ואולם, איך הוא יודע היכן וכיצד עליו למצוא את המלה "אדום" ומה עליו לעשות עם המלה "חמש" - ובכן, אני מניח שהוא פועל כפי שתיארתי. להסברים ישנו סוף באיזשהו מקום.
+
+ויטגנשטיין יוצא מיד כנגד הרעיון שלמילים יש משמעות מובנית. אוגוסטינוס מתאר את למידת השפה כתהליך ילדי, בצבעים עזים - של קישור הדברים בעולם למשמעות המהותית של המילים. ויטגנשטיין יוצא נגד ההנחה הזו - *להסברים ישנו סוף באיזשהו מקום*. איך החנווני מבין מה אומר *חמש*, או *אדום*? תמיד יש גבול להסבר שנוכל לתת. אנחנו לומדים, כמו שאוגוסטינוס מתאר, כיצד *להשתמש* במילים. אולם, אין די בכך להסביר את *משמעות* המילים - ההוראה. הפילוסופים של השפה, ובראשם פרגה וראסל, נסמכים על ההוראה כלב המשמעות של השפה: ביטוי אמיתי הוא כזה שנושא משמעות. אולם, קובע ויטגנשטיין, הדימוי הזה פרימיטיבי, וחסר.
+
+> 2. המושג הפילוסופיה הזה של משמעות הוא בן-בית בדימוי פרימיטיבי של האופן שבו מתפקדת השפה. אך ניתן גם לומר שהוא הדימוי של שפה פריטמיבית יותר מזו שלנו.
+> נתאר לעצמנו שפה שמתאים לה התיאור שנתן אוגוסטינוס: על שפה זו לשרת את התקשרות בין בנאי A לבין עוזרו B. A מקים מבנה מאבני ביין: מצויים שם לבנים, עמודים, לוחת וקורות. על B להגיש לA את אבני הבניין לפי הסדר שהו הוא זקוק להן. למטרה זו הם משתמשים בשפה שמלותיה הן "לבנה", "עמוד", "לוח", "קורה". A קורא אותן בקול: - B מגיש את אבן הבניין שהוא למד להגיש בתגובה לקריאה זו. - ראה זאת כשפה פרימיטיבית שלמה.
+
+ויטגנשטיין  מתאר פה את השפה כעניין תפעולי גרידא - הרעיון הזה שהיא נושאת משמעות חסר שחר.
+
+> ואולם כאשר לכך גורם הלימוד המצביע, - האם עלי לומר שהוא גורם להבנת המלים? מי ששומע את הקריאה "לוח!" תענה לה בצורה כזאת-וכזאת, האין הוא מבין אותה? - הלימוד המצביע סייע ללא ספק להביא לידי כך: אך בכל-זאת רק יחד עם תרגול מסוים עם תרגול אחר אותו לימוד מצביע של המלים הללו היה אחר לגמרי.
+
+כלומר, השפה לא נושאת משמעות מובנית - היא כלי להורות, באמצעות תרגול מסוים ומוסכמה מסוימת. 
+
+> "אני מפעיל את הבלמים בכך שאני מחבר את המוט והדוושה". - כן, בהינתן כל שאר המנגנון כולו. רק יחד עמו זוהי דוושת בלימה, ובמנותק מתמיכתו אין היא אפילו בבחינת דוושה כלל: היא יכולה להיות כל דבר, או שום דבר. הצורה שבה אנו לומדים שפה, כמו שאוגוסטינוס מנהיר, היא בהצבעה, כמו לילדים קטנים: נצביע על כלב ונגיד, "כלב!". המנגנון הזה נראה פשוט, כמו הדוושה - אבל למעשה הוא מורכב מאוד - השפה כולה. הדוושה לבד, כמו המילה לבד, לא נושאת משמעות מובנית.
+
+> 28. ובכן, אפשר לתת הגדרה מצביעה לשם פרטי, למלה צבע, לשם של חומר, לספרה, לשמות רוחות השמיים וכו'. הגדרת המספר שתיים, "לכך קוראים שתיים" - תוך כדי שמצביעים על שני אגוזים - היא מדויקת בתכלית. - אך כיצד בכלל ניתן להגדיר כך את (מושג) השתיים? מקבל ההגדרה הרי אינו יודע מה רוצים לכנות "שתיים" הוא יניח שאתה קורא "שתיים" לקבוצה הזו של אגוזים! - הוא עשוי להגיד זאת: אבל אולי לא יניח זאת. ולהפך, אם ברצוני לייחס שם לקבוצת האגוזים הזאת, הוא עשוי כמובן גם לטעות ולראותו כשם המספר. וכאשר אני מגדיר בהצבעה שם פרטי, הוא יוכל בה-במידה לתפוס זאת כשם צבע, כציון גזע, ואף כשם של כיוון מרוחות-השמים. כלומר, הגדרה המצביעה יכולה בכל מקרה להתפרש כך או אחרת.
+
+
+כאן נוקט ויטגנשטיין ביקורת נוקבת: כמו שאני יכול, בלי הקשר, להתיימר להצביע על מספר במלה "שתיים", אפשר לדרדר את זה גם לאגוזים, או לצבע, או לכל דבר אחר - אין ב"שתיים" מהות מובנית, ואין כל הכרח שהוא יפרש את המילה הריקה באופן הרצוי.
+
+
+---
+> 29. אולי אומרים: את שתיים ניתן להגדיר בהצבעה רק כך: "למספר זה קוראים 'שתיים'. (להשלים)
+
+> 33. והיה אם מישהו יקשה: "אין זה נכון שכדי להבין הגדרה מצביעה אדם חייב כבר קודם-לכן לשלוט במשחק-לשון, אלא הוא חייב רק - כמובן - לדעת (או לנחש) על מה מצביע המבאר! כלומר, למשל, האם הוא מצביע על הצורה של העצם, או על צבעו, או על הכמות, וכו' וכו'" - אך מה מהווה 'הצבעה על צורה', 'הצבעה על צבע'? הצבע נא על פיסת נייר. - ועתה הצבע על צורתה, - עצה על צבעה - עתה על כמותה (זה נשמע מוזר). - ובכן, כיצד עשית זאת? אתה תאמר שבעת ההצבעה '**התכוונת**' בכל פעם למשהו אחר. ואם אשאל כיצד זה נעשה, תאמר שריכזת את תשומת-לבך בצבע, בצורה וכו'. אך עתה אשוב ואשאל כיצד זה נעשה. הנח שמישהו מצביע על אגרטל ואומר, "התבונן בכחול הנפלא הזה - לצורה אין חשיבות" - או: "התבונן בצורה הנפלאה - הצבע לא משנה". אין ספק שתפעל אחרת כשתציית לשתי הנחיות אלה.
+
+
+ההצבעה לבדה, אומר ויטגנשטיין, לא נותנת לנו כלום - היא מניחה את הדבר שאנחנו מנסים לרכוש. אנו ניאלץ לנחש את ביאורן של ההצבעות האלו - לעיתים נכונה, ולעיתים לא. 
+
+> 35. \[...\] ועתה סבורני שביכולתנו לומר: אוגוסטינוס מתאר את לימודי השפה האנושית **כאילו הילד** מגיע לאר זרה ולא מבין את שפת הארך: כלומר: כאילו כבר הייתה ברשותו שפה, רק לא שפה זאת. או אף: כאילו כבר יכול הילד **לחשוב**, רק עדיין לא לדבר. ו"לחשוב" פירושו יהא כאן משהו כגון לדבר לעצמו.
+
+מתן השם לכל מונח שכזה הוא תהליך מסתורי - קישור מוזר של מילה עם עצם. אולם הכוונות שלנו כשאנו משתמשים בכל שם - כמו "כחול" או "שתיים" - יכולות להיות שונות לחלוטין; אין מהות אמיתית מאחורי השם. הרבה מהויכוחים הפילוסופים, ויטגנשטיין סבור, נובעים מחוסר יכולתה של השפה לקלוע למהות הזו.
+
+> \[...\] שכן הבעיות הפילוסופיות נוצרות כאשר הלשון יוצאת לחופשה.
+
+
+ויטגנשטיין יוצא נגד הרעיון של דברים פשוטים ומורכבים במציאות (48), שסביבם אנו יכולים להורות - ומייחסים אותם כפונקציה שפתית סובייקטיבית. (59). הוא יוצא כנגד הרעיון שישנם דברים בסיסיים - בין שחלקי חומר, ובין שתחושות בלתי-ניתנות להכחדה, כמו שראסל סבור שישנן (69). 
+
+# פרדוקס הכללים של קריפקי
+> [טקסט](/פילוסופיה/לשון/קריפקי-ויטגנשטיין.pdf)
+{.is-info}
+
+בארקלי ויום לקחו את הספקנות היוונית הקלאסית וגררו אותה לעולם המשמעויות - לאני, לזמן, ולמשמעות. אולם עד [סול (שאול) קריפקי](https://en.wikipedia.org/wiki/Saul_Kripke), איש לא הטיל את הספק הזה במשמעות של השפה.
+
+קריפקי מרחיב את פרדוקס הכללים של ויטגנשטיין:
+>  "This was our paradox: no course of action could be determined by a rule, because any course of action can be made out to accord with the rule".
+
+
+הוא מדגים את הטענו שלו בפונקציית החיבור - היא תמיד נותנת תשובה חד משמעית, שאנו לא מטילים בספק. 
+נניח ואנחנו מחברים 58+67. אנחנו נכנה זאת בשם *חיבור*, שכסותו היא פונקציית החיבור. אולם, מגיע הספקן של קריפקי ואומר, מה אם בכל הפעמים הקודמות, בשם *חיבור*, לא הפנית לפוקנציית ה*חיבור*, אלא ל*שמיבור*[^3]? ואותו *שמיבור*, עד לתוצאה 124, מתנהג בדיוק כמו *חיבור*, אבל מ125 והלאה - התוצאה תמיד 5? אם זה המצב, איך אתה יודע שהתוצאה שלך היא 125, ולא 5? אולי פשוט עד כה לא חיברנו עד ל125?
+
+הנקודה של קריפה\וינטגנשטיין\קריפקנשטיין היא, שהחלנו כל כלל שכזה על מספר סופי של דוגמאות, שמהן אנחנו גוזרים את הכלל. אולם אין כל הכרח שזהו אכן הכלל; מתוקף מה אנחנו קובעים זאת בהכרח?
+
+בתמצית, קריפקי מראה שאפשר לקחת כל כלל, לקבע אותו כנגזרת של כלל אחר, שמזמין פירוש נוסף, וככה למעשה לבטל אותו לחלוטין: לכל 'פלוס' יש 'קווס', לכל 'חיבור' יש 'שמיבור' - ולכן, כללים נותרים חסרי משמעות. קריפקנשטיין יוצאים נגד המשמעות של השפה כמערכת כללים: כל כלל מזמין פרשנות שכזו, שניתן להטות ולרוקן באופן פסיכולוגי. כשמציגים בפנינו מספרים בסימן ה+, אנו פועלים על פי נטייה התנהגותית ל*חיבור*, ולא ל*שמיבור*, אבל אין בכך כל הכרח. קריפקי מרחיב את הטיעון המקורי של ויטגנשטיין, שהוא ביהוויוריסטי במהותו (סביב ה*נטייה* ההתנהגותית) לפסיכולוגיזם של ממש.
+
+[^3]: plus וquus אצל קריפקי

פילוסופיה/לשון/ראסל.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: תורת התיאורים של ראסל
 description: 
 published: true
-date: 2024-02-04T15:54:19.459Z
+date: 2024-02-04T15:54:21.302Z
 tags: 
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-01-28T14:22:44.178Z