Hurray

פילוסופיה/בודהיזם/ריקות.md

@@ -0,0 +1,32 @@
+ה*ריקות* שבלב המהייאנה אינה רק רעיון מרכזי בבודהיזם, אלא מערכת פילוסופית של ממש. ההוגה העיקרי מאחוריה הוא נגרג'ונה[^1], שעיקר הגותו בספר *שירת השורש של דרך האמצע*.
+
+על רקע השגשוג הפילוסופי, קם זרם שמזהה בעיות בבודהיזם שקדם לו, ומתקומם כנגדן. אלו הם ה*המהייאנה*[^6] - **המרכבה הגדולה** - שמכנים את אלו שקדמו להם ה*הינאיאנה*[^7] - **המרכבה הקטנה**[^2]. 
+
+המהייאנה מנסים להחזיר את הבודהיזם חזרה לעולם, מן השאיפה להשתחרר ממנו. הבודהיזם הקדום תופס את העולם כ*סמסרה* - כלא שאנו רוצים לברוח ממנו. המהייאנה טוענים שישנה סתירה בתפיסה הזו, משום שהיא ממוקדת רק ב*אני* - ומה עם כל השאר? מה עם אלו שאין להם את המשאבים, את הקיבולת, להשתחרר מהסבל?
+
+המהייאנה מבקשת שחרור מתוך חמלה אל כל אלו, וליצורים החיים כולם; השחרור אינו בשבילי, אלא כדי שאוכל להישאר כאן, ולעזור לכל היצורים החיים להשתחרר. אדם שכזה, שניצב על הסף לשחרור ובוחר להישאר בעולמנו שלנו, הוא **בודהיסאטווה**[^3]. הבודהיסאטווה מחזיק בחוכמה מסוימת, שמאפשרת לו לנתק את ההפרדה בינינו לכל היצורים החיים - וזוהי **הריקות[^4]**. המהייאנה מזהים זיהוי מוחלט בין הריקות לחוכמה: אלו שרואים את המציאות כפי שהיא, חייבים להיות חומלים. החמלה, לשיטתם, היא הכרח לוגי - לא מעלה מוסרית.
+
+> הכוונה כאן היא *לא* לרחמים - *אני, מעמדתי העליונה, חש כלפיך אמפתיה* - אלא לחמלה - זיהוי מוחלט בין הכאב שלי והאושר שלי לזה של כל היצורים החיים.
+{.is-warning}
+
+הבודהיסטים משווים את תפיסת הריקות לתפיסת נחש, או ללקיחת תרופה: אם תתפוס נחש מהצד הלא נכון[^5], או תיקח תרופה במינון הלא נכון, אתה תינזק - יותר מאשר אם לא היית אוחז בנחש או נוטל את התרופה כלל. זוהי תפיסה קיצונית, שאי-הבנה שלה יכולה להיות הרסנית. אז איך עלינו להבין את הריקות?
+
+נגרג'ונה מייסד את תפיסת הריקות - *דרך האמצע של הריקות*. בתפיסה זו, הוא מנסה לבסס איזשהו יחס בין המציאות הנתפסת, למציאות המוחלטת.
+
+בפילוסופיה המערבית והמזרחית כאחד ישנה תפיסה רווחת שישנה איזושהי *אמת*. יש עולם שם בחוץ, שאפשר לגלות או לתאר בחוקים פיזיקליים. התיאור שלנו הוא האמת היחסית - והיא לעד תחטא מהאמת המוחלטת. 
+
+תפיסת הריקות אינה רעיון חדש, והמהייאנה לא מציגים אותו ככזה: הוא מופיע כבר בסוטרות של הבודהה:
+
+> *It is said that the world is empty, the world is empty, lord. In what respect is it said that the world is empty?* The Buddha replied, *Insofar as it is empty of a self or of anything pertaining to a self: Thus it is said, Ānanda, that the world is empty*.
+> Suñña Sutta
+
+הריקות בתפיסתו של הבודהיזם הקדום נובעת מה[אנאטמן]() - אין אני. 
+
+[^1]: אם אתם רוצים להכיר פילוסוף בודהיסטי אחד, אומר ארז, זה האיש. 
+[^2]: ארז משווה את ההבדל ביניהם כמו ההבדל בין ה[קדם סוקראטיים]() [לסוקראטס]().
+[^3]: וכמובן, שהרעיון מכיל בתוכו גם אלמנטיים מיתיים ואגדיים.
+[^4]: *sunya*, *Śūnyatā*
+[^5]: הזנב - הוא יסתובב ויכיש אותך. בעקבות המשל הזה, נגרג'ונה מתואר לעיתים כיושב בתוך נחש.
+[^6]: Mahāyāna
+[^7]: Hinayāna
+[^8]: *Mūlamadhyamakakāri*

פילוסופיה/חדשה/מטלות/.xdp-.~lock.מטלה ראשונה.docx#-NXRqNG

@@ -0,0 +1 @@
+,shmick,Takahe,05.01.2024 15:38,file:///var/home/shmick/.var/app/org.libreoffice.LibreOffice/config/libreoffice/4;

פילוסופיה/חדשה/מטלות/.~lock.מטלה מסכמת.docx#

@@ -0,0 +1 @@
+,shmick,Tieke,21.03.2024 18:57,file:///home/shmick/.config/libreoffice/4;

פילוסופיה/חדשה/מטלות/.~lock.מטלה ראשונה.docx#

@@ -0,0 +1 @@
+,shmick,Tieke,21.02.2024 08:53,file:///var/home/shmick/.var/app/org.libreoffice.LibreOffice/config/libreoffice/4;

פילוסופיה/חדשה/שפינוזה 19-02-2024.md

@@ -0,0 +1,69 @@
+---
+title: שפינוזה
+description: ברוך (בנו) בנדיקט שפינוזה, פארמנידס 2.0
+published: true
+date: 2024-01-29T13:43:33.220Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה חדשה, שפינוזה
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-01-29T12:53:43.423Z
+---
+
+# שפינוזה - חייו ומותו
+ברוך שפינוזה[^4] נולד באמסטרדם 1632-1677, ולמרות חייו הקצרים הספיק להשאיר אחריו מורשת פילוסופית ענפה. אמסטרדם נחשבה גם אז למעוז ליברלי, ולכן התמקמה שם קהילה יהודית, מאנוסי ספרד. אביו היה סוחר, ואמו מתה בצעירותו - כמו כמה מאחיו. בגיל 22, אביו של שפינוזה נפטר אף הוא, ושפינוזה ואחיו החלו לנהל את העסק המשפחתי, לייצור עדשות. המסורת אומרת שליטש עדשות למחייתו, ברמה גבוהה ביותר. ב1656, בגיל 24, הטילה עליו הקהילה היהודית את *החרם הגדול*:
+
+> **נוסח החרם שהוטל על שפינוזה על-ידי קהילת אמסטרדם, 1656:**
+>
+> "האדונים מן המעמד מודיעים לכבוד מעלתכם כי מאחר שמזה זמן נמסר על השקפותיו ומעשיו הרעים של ברוך דה אספינוזה, והם ניסו בדרכים והבטחות שונות להשיבו מדרכיו הרעים, אך לא עלה בידם לתקנו, ואדרבה, כל יום הגיעו לידיעתם ידיעות נוספות על כפירות נוראות שעשה ושלימד, ומעשים עצומים שחולל, ויש בידם עדויות רבות וראויות לאמון שנמסרו כולן בנוכחותו של אספינוזה הנ"ל ושכנעו אותם, וכולן נבחנו בנוכחות האדונים החכמים, לכן נמנו וגמרו על דעתם של אלה כי אספינוזה הנ"ל יוחרם וינודה מעדת ישראל, והרי הם מטילים עליו את החרם דלהלן:
+>
+> 'בגזירת עירין ובמאמר קדישין אנו גוזרים חרם, נידוי, אלה ושמתא על ברוך דה אספינוזה, בהסכמת האל יתברך וכל הקהל הקדוש הזה… ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו, וא\[דוני\] לא ירצה בכפרתו ותבער בו חמת א\[דוני\] וקנאתו… ואתם הדבקים בא\[דוני\] א\[להיכם\] חיים כולכם היום'.
+>
+> ואנו מזהירים שאיש רשאי להתקשר עמו בעל-פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת… ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב."
+
+למרות הרושם המתקבל, שפינוזה לא נהג להפיץ את דעותיו ולא חיפש להסתבך - את החרם מייחסים כתוצאה למכרים שמשכו אותו בלשונו ודובבו אותו על דעותיו. משום שלא ביקש לחולל סערות וביקש לכבד את אביו כל עוד היה בחיים, קיים את מצוות הדת. משהוטל עליו החרם - שהובא במיוחד מאיטליה, ושמור עד היום באמסטרדם[^3], ראה בעצמו פטור והפסיק. שפינוזה מקבל עליו את החרם, ורואה בו שחרור. 
+
+רבים ראו בשפינוזה אדם חכם, וחבריו פנו אליו בעצות בסתר - שמא הוא או חבריו יסתבכו - והוא ניסה לעזור ככל שניתן. האגרות שלו הן מקור נהדר לחשוף את אישיותו. 
+
+ב1663, שפינוזה פרסם ספר על הפילוסופיה של דקארט, שבה התמחה לעומק. ב1670 הוציא ספר ששמו *מאמר תיאולוגי-מדיני*, והוא זה שסיבך אותו עם הכנסייה. הספר פורסם בלטינית - על מנת שלא יקראו אותו כולם, אלא רק המשכילים - ובעילום שם, שלא צלח: כולם ידעו שזה הוא. נאמר על הספר שהוא *נכתב על ידי השטן* ו*חושל באש הגיהנום* - פחות כדאי בתקופה הזו. הספר מיד נאסר, ושפינוזה עלה על הכוונת של האינקוויזיציה. חברו של שפינוזה פרסם ספר דומה, ועוד בשפה המקומית ובשמו - והאינקוויזיציה תפסה אותו וכלאה אותו, ושם סיים. 
+
+יש האומרים על שפינוזה שהאבק של הזכוכית קטל אותו, ויש האומרים שזו שחפת; שניהם גורל רחום לעומת מה שהכנסייה התכוונה לעשות לו. 
+
+*מאמר תיאולוגי-מדיני* הוא מעיין ספר ביקורת מקרא, שחושף ידע מפליג בברית החדשה ובברית הישנה. בספר טען כי, באמצעות כלים טקסטואליים, ניתן לראות כי לא משה הוא זה שכתב רבים מהטקסטים המיוחסים לו, כי הניסים כוזבים, וכי אין ממש דבר כזה 'נביאים'. הוא מציג שם את התורה ככלי לרפי השכל, משום שאינם מסוגלים לחשוב בכוחות עצמם. זה כמובן לא עלה יפה בקרב הנוצרים, או היהודים. 
+
+# הפילוסופיה של שפינוזה
+
+אנו נוהגים לסווג את שפינוזה תחת הרציונליסטים, אך שפינוזה הוא פילוסוף חריג בנוף. שפינוזה נולד יהודי[^1], אך לא תפקד כפילוסוף יהודי - הגותו מקורית לחלוטין, בלי קשר ליהדות ואף בניגוד חריף לה. יתרה מכך, המוקד של הגותו של שפינוזה שונה לחלוטין: היכן שהפילוסופיה המערבית טרודה ב'ידיעה' (["חיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם"](/פילוסופיה/הציטוטים#fnref7), מטרתו של שפינוזה אינה לדעת - אלא להושיע את הנפש (סוטריולוגיה). שפינוזה יוצא לדרך **משום שהוא מפחד**. שפינוזה מתחיל להתפלסף במטרה להיות מאושר, אושר נצחי ומוחלט, שיגרום לו להפסיק לפחד מהמוות. 
+
+הרעיון המרכזי, המהפכני בהגות של שפינוזה היא זיהוי מוחלט בין האל לטבע[^2]. הנטייה היא לחשוב שהזיהוי הזה, למעשה, שולל את האל במובן מסוים: ההתייחסות ל"**אל**" היא בסך הכל תחפושת לדבר היחיד שיש באמת - **הטבע**; שפינוזה מצמצם את שני המושגים אלו לאחד. אין אל על-טבעי, בורא: האל הוא שם, כסות אנושית לטבע. לאור הטיעון הזה, רבים חשבו את שפינוזה לאתאיסט, לרבות מסורת ישראל. 
+
+מאוחר יותר, הגל קורא את שפינוזה ומוציא ממנו פרשנות אחרת. האל הוא *הכוכב* בכתביו של שפינוזה; לאור זאת, הגל מייחס את השלילה לא לאל, אלא לטבע: אותו הדבר שאנו קוראים לו *טבע* אינו אלא *אלוהים*, ושפינוזה אינו *אתאיסט*, אלא *אנקוסמיסט*. 
+
+יש אפילו מי שלוקחים את הזיהוי הזה רחוק יותר, וקובעים כי שפינוזה מזהה את אלוהים, את הטבע ואת העצם כאותו הדבר; ההבדל היחיד הוא השם שנעניק לו, בהתאם להקשר (כשמדברים מטאפיזיקה, זה ה'עצם'; כשמדברים דת, זה ה'אלוהים', וכו').
+
+אז על מה שפינוזה מדבר? מה מזוהה עם מה?
+
+ראשית, עלינו לצלול למושג העצם.
+
+ה**עצם** מוגדר בתפיסה האריטותלית כ**מה שלא ניתן ליחס לנושא מסוים**, מתוך הדברים בעולם[^5]. *סוקראטס* ו*חיוורון* אינם קיימים באותה המידה, משום ש*חיוורון* נאמר על סוקראטס, ולא *סוקראטס* על חיוורון. *סוקראטס* תמיד טומן בחובו תכונות מסוימות, מתוקף היותו סוקראטס, בין שהוא חיוור, שזוף, פנום או נבוח; סוקראטס הוא עוגן אונטולוגי.
+
+דקארט מזהה את ה*אני* כ*עצם* שכזה: נאמר על האני שהוא חושב, ולא על המחשבות שהן האני. אולם, מרגע שגרר פנימה את האל, דקארט נקלע לבעיה: אם האל ברא אותי, הרי שאני לא עצם - אני תלוי, ומסוים. דקארט עיקש בעמדתו: יש אני, והוא עצם, אבל יש גם אלוהים, שגם הוא עצם - אבל *יותר עצם* ממני, ***עצם במלוא מובן המילה*** - אינסופי. *אני* הוא עצם נברא, ו*אלוהים* הוא *עצם אינסופי* - הוא תמיד היה, תמיד יהיה, וללא כל גבול. 
+
+כאן מזדנב פנימה שפינוזה, והוא עקבי בהרבה בהגדרתו.
+
+ההגות הקרטזיאנית מחולקת לשני עצמים: הגוף ('דבר מתפשט') והנפש ('דבר חושב'). אלו דברים שקיימים ממש, אונטולוגית: כל אחד מהם משחק את תפקיד העצם האריסטותלי. אלו שני דברים שונים, שלכל אחד יש איכות מהותית שמבדילה אותו מהאחר - דבר חושב אינו מתפשט, ודבר מתפשט אינו חושב. זו עיקר התפיסה הדואליסטית של דקארט, אך כפי שנוכחנו - לדקארט קשה להסביר כיצד שני ה'דברים' האלו פועלים יחד, חרף העובדה שהם מחוברים אצלנו, בני האדם.
+
+בתמצית, דקארט אומר משהו כזה:
+|   	 | נפש 		| גוף 	|
+| ---  | --- 		| --- 	|
+| דבר  | חושב 	| מתפשט | 
+| אופן | "חתול" | △ 	 |
+
+
+**שפינוזה שולל את דקארט לחלוטין**, בקביעה שההגדרות של דקארט לא עקביות. הוא מיישם את ההגדרות של דקארט בלשונן ומגיעה לתוצאה שונה לחלוטין.
+
+את כל זאת טוען שפינוזה ב[אתיקה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה), ספר קשה מאוד לקריאה משום ששפינוזה התעקש לכתוב אותו בצורה *גיאומטרית*. הוא לא פרסם אותו בימי חייו, אלא הותיר אותו בעיזבונו. בהגותו, דקארט הודף את הרעיון של דקארט לכדי קיצון - עם השכל בלבד תוכלו להשיג את אותה הישועה שלה טוען האדם המאמין. האלוהות של שפינוזה היא אלוהות רציונליות טהורה, ועל כך אמר אינשטיין שהוא אדם מאמין, "אבל באלוהים של שפינוזה".
+
+[^1]: לכן יש רחובות על שמו בישראל, קובע דן, ואפילו "אחלה רחובות", אבל לא מגיע לו, או שמגיע רחוב גם לקאנט.
+[^2]: אלוהים = טבע, כמו [שנתן דטנר](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%AA%D7%9F_%D7%93%D7%98%D7%A0%D7%A8) = [החתול שמיל](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%93%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%97%D7%AA%D7%95%D7%9C_%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9C) ("צר לי שאין לי דוגמה טובה יותר, תשתמשו באולם האסוציאציות שלכם". מי בא קודם? "החתול שמיל הוא תמיד אלוהים").
+[^3]: נוסח החרם היה אכזרי במיוחד, משום שהן הקהילה והן שפינוזה ראו במעשה לא כנקמה, אלא כאקט הכרחי של הגנה עצמית, של קהילה שנפלטה ממקום אחר ומשוועת לשרוד; כה קיצונית הייתה התפיסה של שפינוזה. שפינוזה לא היחיד שהוחרם כך - הקהילה באמסטרדם החרימה אדם נוסף, שהתאבד. ב1930-ומשהו, באוניברסיטה העברית, התירו מעליו את החרם; היו ניסיונות להתיר אותו גם מקרב שרידי הקהילה המקורית שלו, שסורבו.
+[^4]: נהגה 'ספינוזה' - 'ספינוזה' הוא עיוות גרמני, כמו שסבתא של דן אומרת 'שפיידרמן' ו'שופרמן'.
+[^5]: אריסטו התעקש לעגן את העצם במה שיש בעולם, ולא במשהו אלוהי-מטאפיזי כמו אפלטון או תיאולוגים מאוחרים יותר.

פילוסופיה/לוגיקה/מטלות/.~lock.מטלה 7- לוגיקה תחשיב הפרדיקטים - 207130253.odt#

@@ -0,0 +1 @@
+,shmick,Takahe,13.05.2023 16:10,file:///home/shmick/.config/libreoffice/4;

פילוסופיה/לוגיקה/מטלות/.~lock.מטלה 8 - לוגיקה תחשיב הפרדיקטים - 207130253#

@@ -0,0 +1 @@
+,shmick,Takahe,25.05.2023 16:12,file:///home/shmick/.config/libreoffice/4;

פילוסופיה/מונדולוגיה.md

@@ -0,0 +1,34 @@
+# מונדולוגיה
+הפילוסופיה של לייבניץ היא פיתוח מסוים של דקארט, אך ניכרת בה השפעה של שפינוזה. היכן ש[דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט) כונן את העצמים הנבראים, ו[שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה) קובע שרק האל הוא עצם, לייבניץ סבור כי העצם היחיד הוא ה**מונדה** - חלקיקים רוחניים קטנטנים, אינסופיים בכמותם, ובלתי-ניתנים לחלוקה. משום שעצם בהכרח לא ניתן לחלוקה, וחומר בהכרח ניתן לחלוקה, לייבניץ סבור כי הדברים היחידים שעונים להגדרת העצם - קרי, עצמאיים, פשוטים ובלתי-ניתנים לחלוקה, לייבניץ מניח שהעצם הוא רוחני בלבד; העצם החומרי הוא כשל לוגי לשיטתו. המציאות כולה, לשיטתו, אינה יחסי גומלין בין רוח לחומר, או ביטוי של עצם אחד, אלא היחסים בין אינסוף המונדות - ה*ריקוד המוני* - שנשגבים מבינתנו.
+
+לייבניץ מחלק את המונדות לשלוש סוגים - אנטלכיה, רוח ותפיסה (mind).
+# העקרונות
+
+## עקרונות השכילה
+לייבניץ ביסס את ההוויה שלו בחמישה עקרונות פשוטים. 
+> לא. שכילותינו מיוסדות על **שני עקרונות גדולים**: זה של **הסתירה**, שבכוחו חושבים אנו לשקרי מה שמכיל אותה בתוכו, ול**אמת** מה שמנוגד לשקרי או סותר אותו,
+> לב. וזה של ה**טעם המספיק**, שבכוחו אנו חושבים ששום עובדה אינה יכולה להיות אמיתית או להתקיים, ושום משפט אינו יכול להיות אמיתי בלא שיהא טעם מספיק, מדוע כך הוא ולא אחרת; אף על פי שטעמים אלו, על פי רוב לא נוכל כלל לדעת אותם.
+
+הראשון מהעקרונות הוא שלילי: מה שהוא סתירה, בהכרח הוא שקרי. הוא נשען על [חוק הסתירה](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#מה-זה-להיות-what-is-being) האריסטותלי. מנגד, העקרון השני הוא חיובי - מה שאמיתי, הוא זה שיש לו טעם מספיק. העקרון הזה נשען על עיקרון הPSR - Principle of Sufficient Reason[^2]
+
+> היזהרו מהניסוח של העקרון הראשון: משתמע ממנו ש**רק** מה שמכיל סתירה הוא שקרי - וזה לא מה שלייבניץ טוען.
+{.is-warning}
+
+מילת המפתח פה היא **טעם** - Reason - במובן של הצדקה. הכוונה היא לא ל**סיבה**[^2] - Cause - *דבר שגורם לדבר*. ההפרדה הזו בין הסיבה המכניסטית לסיבה האונטולוגית קריטית להבנה של שפינוזה; החומר, לפי לייבניץ, פועל בצורה מכניסטית גרידא, ולא תכליתנית. מנגד, המונדות פועלות רק בסיבה תכליתנית - פנימית - ולא באופן מכניסיטי.
+
+## עקרונות האמת
+>  לג. ולכן, יש שני מיני אמיתות: אמיתות של **עיון** ואמיתות של **עובדה**. אמיתות העיון הכרחיות והן ניגודן הוא בלתי אפשרי, ואמיתות העובדה הן קונטינגניטיות, והיפוכן הוא בגדר האפשר. כשאמת היא הכרחית, אפשר למצוא את טעמה על ידי האנליזה כשמנתחים אותה לאידאות ולאמיתות פשוטות יותר עד שמגיעים אל הראשוניות.
+> לד. אצל המתמטיקאים מועמדים בדרך זו, באמצעות האנליזה, המשפטים העיוניים לכללי השימוש, על הגדרות מושכלות ראשונים ודרישות.
+
+לייבניץ קובע כאן את האמיתות ה**עיוניות** כ*אפריוריות* - הכרחיות, וקודמות לניסיון, ואת האמיתות ה**עובדתיות** כ*אפוסטריוריות* - מבוססות על הניסיון - *היה יכול להיות אחרת*, משום שזו איננה סתירה. 
+
+> יש שם עץ, מחוץ לחלון. אני יודע, כי ראיתי אותו. אולם, באותה מידה, הוא יכל לא להיות שם; אין בכך שום סתירה. העץ אינו שם *בהכרח* - הוא שם *במקרה*. לטעון שהוא לא שם, זו אינה סתירה - זה פשוט שקר.
+
+## עקרון ההיכללות
+עקרון ההיכללות קשור בהפרדה הקנטיאנית בין *אנליטי* - מה שאיננו צריכים לפנות למושג אחר כדי להבין (*הכדור הוא עגול*) ל*סינטתי* - מה שקשור במושג אחר (*הכדור הוא סגול*). באופן מוזר, אצל לייבניץ - האמת **כולה** היא אנליטית - למעשה, אין שום אמיתות קונטינגנטיות. במושג של כל מונדה ומונדה, נמצא כל מה שקרה, קורה ויקרה לה; *העץ הזה נמצא פה* כלול במונדות שמרכיבות את העץ הזה; אילו היינו אלוהים, וראייתנו לא הייתה עכורה, היינו רואים את זה. הדוגמה המפורסמת של לייבניץ היא על יוליוס קיסר, שחצה את נהר הרוביקון - זה נשמע קונטינגנטי; אין כל הכרח שיוליוס יחצה את הנהר. לייבניץ אמר שבמונדות שמרכיבות את שכלו של קיסר ישנה את חציית הרוביקון - לא ייתכן שהוא אינו יחצה את הרוביקון, מעצם המונדות שמרכיבות אותו. מבחינתו, זו אמת של עובדה - אבל מבחינת אלוהים, זו אמת של עיון.
+
+> הסרט *הכל בכל מקום בבת אחת* - לייבניץ, אבל בלי אלוהים.
+{.is-success}
+
+[^1]: זהו עיקרון חזק בפילוסופיה אנליטית, שקובע כי האמת היא המצב שבו מצב העניינים בעולם תואם את ההבנה שלנו. לכל מאורע, יש הסבר ממצה - גם אם אנחנו לא מבינים אותו.
+[^2]: קרי - ביסוס הטענות של על ידי נימוקים.

פסיכולוגיה/פסיכופתולוגיה/אובדנות-ב.md

@@ -0,0 +1,50 @@
+# מדוע אנשים מתאבדים?
+האובדנות משוערות כחציית הסבל לרף הבלתי נסבל - ברגע שנכבה הגרעין האחרון של תקווה (Shneidman). משערים כי היא נובעת מאובדן צורך או היבט בסיסי של האדם, כמו חלום או משמעות.
+
+# תיאוריות בתחום האובדנות
+תחום האובדנות נחקר מאוד - בשל החשיבות, העניין, וחוסר הזמינות של המתאבדים (לא בדיוק אפשר לשאול אותם). הרבה מהנותרים מאחור מופתעים מהאובדנות, שנוחתת עליהם כרעם ביום בהיר - *ידעתי שזה גרוע אבל לא כל כך גרוע*, וכדומה. מהפתאומיות של אובדנות קשה מאוד למנוע אותה, ולכן תיאוריות שונות מנסות לגשר על הפער הזה - בין המחשבות על המוות והתלונות, שנפוצות בקרב כולם, להתאבדות בפועל - שנדירה בהרבה. 
+
+לעומת שניידמן, אורבך ועמ' סבורים כי האובדנות אינה תוצאה של כמות הכאב אלא הדרך בה מווסתים אותו, בעזרת מושג העצמי והערך העצמי (self-concept). הרי קשה מאוד לכמת כאב, בוודאי לרמה שיחצה סף מסוים. אבל מהו מושג העצמי? זהו מושג מורכב ומבני. הזהות שלנו מורכבת רכיבים רבים - התפקידים שלנו בחיים (אח, חבר, עובד...), היכולות שלנו, התכונות שלנו, ועוד היבטים רבים שכאלה, ששזורים אחד בשני. פגיעה באחד המרכיבים האלה היא קשה, אבל אם הזהות שלך מספיק מורכבת - משהו אחר יתפוס את המקום, והאדם יתאושש. מנגד, אם הזהות שלך בעיני רוחך פחות מורכבת - למשל, אתה תופס את עצמך בעיקר כבעל-עסק, פגיעה באחד ההיבטים האלה תרסק את הזהות העצמית - אם אתה בעל עסק והעסק שלך קורס, מה נשאר? כמות פחותה של היבטים תוביל למשקל גדול יותר על כל היבט.
+
+בעיניי אורבך, הקישור בין ההיבטים השונים הוא הגורם המגן. אם אתה תופס את עצמך כבעל יכולת משום שיש לך מקצוע, ויכולת מסוימת, ומערכות יחסים מסוימות, אובדן של אחד מההיבטים האלה לא ירסק את תפיסת העצמי שלך כבעל יכולת. אם אתה שקוע כל כולך בקריירה, אובדן מקום העבודה יהווה פגיעה אנושה בתפיסת העצמי שלך כבעל יכולת, ולערך העצמי שלך.
+
+מרחיב על כך תומס ג'וינר[^40], בתיאוריית הערכת האובדנות שלו. איך אנחנו יודעים שאדם שרוי בסכנה אובדנית? ישנם כמה גורמים:
+
+1. פגיעות - האם האדם ניסה להתאבד בעבר? האם הוא מאוכלוסייה פגיעה? סובל מדיכאון או הפרעה אחרת?
+
+> זהו עיקרון מפתח בפסיכולוגיה: התנהגות עבר היא מנבא מאוד, מאוד חזק.
+{.is-warning}
+
+2. גורמי דחק\לחץ - כשלונות, מצוקה חמורה, שינוי שלילי משמעותי
+
+3. ממשות - האם המחשבות האובדניות תכופות? האם יש תוכנית? אמצעים קטלניים? האם יש צעדים מקדימים? גורם מונע?
+
+
+# הבחנה בין אובדנות לפגיעה עצמית
+לא כל אדם שפוגע בעצמו הוא בעל כוונה קטלנית.
+
+ישנה גם **פגיעה עצמית** -  כאמצעי למטרה מסוימת - כמו להעביר לסביבה מסר, או לשם השחתה עצמית. 
+
+ב90% מהמקרים[^41], פגיעה עצמית היא באמצעות בליעת כמות גדולה של כדורים. זהו מעשה פומבי ובאופן יחסי לא קטלני[^43] - ולכן יש סיכוי גבוה שימצאו את האדם ויעזרו לו[^42]. אלו שפוגעים בעצמם כתקשורת לסביבה מעדיפים את האמצעי הזה מהסיבה הזו.
+
+פגיעה עצמית היא גם, כמובן, מנבא לאובדנות - גם פגיעה עצמית בכוונה לא קטלנית מנבאת ניסיון קטלני. 
+
+המטרה בפגיעה עצמית, באופן מאוד עקום, היא לעיתים להגברת קשר - לשם הכרה בכאב, או סיום, או קריאה לעזרה מצד הסביבה. זוהי התנייה רבת עוצמה, משום שהאמצעי הזה לרוב עובד - רצית תשומת לב, והנה - קיבלת. ההתנייה הזו יוצרת בעיה בטיפול, משום שזה חיזוק חיובי. הטיפול כיום נסוב סביב DBT - Dialectical Behaviour Therapy - שמנסה לנתק את הקשר הזה בין הפעולה לחיזוק. הטיפול דורש מהמטופלים, למשל, להצהיר על כל ניסיון פגיעה עצמית, ואם ישנו כזה - הוא יתמקד אך ורק בו ובניסיון למנוע אותו עד שייפתר; הוא מנסה להתייחס למצוקה באופן אמפתי, ולמנוע בפועל את הניסיון, לגמרי במנותק - כדי לא לחזק את הקשר בין הרגש למעשה. 
+
+מטרה נוספת לפגיעה עצמית היא השחתה עצמית - פגיעה לא לשם תשומת לב, אלא לשם השחתת הגוף כאמצעי לויסות כאב נפשי. הפגיעה לרוב תהיה במקום נסתר, ובצורה עדינה יותר - כדי להסתיר מהסביבה. הפגיעה לשם השחתה עצמית היא עניין פרטי לגמרי.
+
+> המלצה: *חיים קטנים* - ספר קריאה (קשה), שקשור בפגיעה עצמית.
+{.success}
+
+לרוב, מהלך השחתה עצמית מתחיל מאירוע שלילי, ממשיך לתקופה דיסאסוציאטיבית (קהות רגשית, ניתוק מהעצמי, תחושה של צופה מבחוץ), פגיעה עצמית - ותחושת הקלה או אפילו התרוממות רוח (*זה עוזר לי להרגיש*, *הכל נעשה ממוקד, עוצמתי, חי*).
+
+ההשחתה העצמית עוזרת לשבור את הנתק מהמציאות, ולצמצם את הכאב הנפשי - שקשה לאבחן ולתמלל - לכאב גופני נשלט, פשוט ומאשרר. 
+זוהי התנהגות שמתקבעת כחיזוק שלילי שקשה להכחיד, ושנוטה להחמיר - כי סף הכאב עולה. עם הזמן, הפגיעה העצמית מובילה להתמכרות, להקצנה - עד כדי סיכון של ממש.
+
+
+
+
+[^40]: טל ממליצה בחום - היא אומרת שהכתיבה ברורה והכלים רבי ערך.
+[^41]: נפוץ במיוחד בקרב נערות מתבגרות.
+[^42]: אם הניסיון מגיע לכדי מיון, הוא נספר ברשויות כניסיון התאבדות.
+[^43]: אם כי כרוך בנזק אדיר לבריאות.

פסיכולוגיה/פסיכופתולוגיה/הפרעות אישיות.md

@@ -0,0 +1,54 @@
+הפרעות אישיות הן תכונות אישיות שגולשות לכדי הפרעה. אז מתי נגדיר תכונת אישיות כ*הפרעה*? מה היא תכונת אישיות בכלל?
+
+# תכונות אישיות
+[תכונות אישיות](/פסיכולוגיה/מבוא/אישיות) הן דפוסים קבועים של אופן החוויה הרגשית והתפיסה את העצמי והסביבה, ואופן ההתקשרות עמם; דפוסים אלו באים לידי ביטוי בטווח רחב של הקשרים חברתיים ואישיים.
+לתכונות אישיות יש השלכות קוגניטיביות, התנהגותיות ורגשיות.
+
+כיום בעולם הפסיכולוגיה נהוג יותר להתייחס ל*מצבי העצמי* - מעין תנאי התנהגות כאלה (אם יקרה ככה, אעשה כזה וכזה), אבל לרוב ישנם דפוסים שחוזרים על עצמם - כמו נטייה להתנתק, להתעצבן, אופטימיות או פסימיות, שהן תכונות האישיות.
+
+
+# הפרעות אישיות
+תכונת אישיות תסווג כהפרעה כשהיא:
+
+- לא גמישה
+- לא מסתגלת
+- פוגעת בתפקוד
+- גורמת למצוקה משמעותית
+
+בניגוד למצבי רוח, הפרעת אישיות היא דבר יציב וממושך, ולרוב מתגלה כבר בבגרות הצעירה - ונוכחת קודם לכן, במיוחד בגיל ההתבגרות. הDSM מחלק את הפרעות האישיות לשלוש מצבורים הנגזרים ממימדי אישיות בסיסיים:
+
+- מצבור A - מוזרות
+לרבות הפרעת אישיות פרנואידית, סכיזואידית, או סכיזופאטאלית
+
+- מצבור B - דרמטיות-רגשיות
+לרבות הפרעת אישיות גבולית, אנטי-חברתית, היסטריונית ונרקיסיטית
+
+- מצבור C - הפרעות אישיות חרדתיות
+לרבות הפרעת אישיות נמנעת, תלותית ואובססיבית-כפייתנית[^1]
+
+# אטיולוגיה
+## המודל הטיפוסי-התפתחותי
+הסברה היום היא שהפרעות אישיות קשורות בסביבה ובהורות לא מיטבית, המשחקות על נטייה מולדת. בתמצית, הפרעת אישיות קשורה [בטיב-התאמה]() לא טוב - חוסר התאמה בין צורכי הילד ליכולת ההורה. התפיסה הזו מבוססת על המודל הטיפוסי-התנהגותי של ג'ונסות, ועל גישת יחסי האובייקט של מרגרט מאהלר. כל טיפוס אישיות הוא תוצאה של עניין בסיסי קיומי מסוים שהיה בעל חשיבות מיוחדת בשלב מסוים של ההתפתחות -ה'משימה' של התינוק בכל שלב (כמו ביטחון, או סקרנות, וכדומה). כל דפוס התנהגות שנרכש נובע מהיותו פתרון של הפעוט לתסכולים מסוימים שנחוו בשלב התפתחותי מסוים (למשל - חוסר בביטחון נענה בהתנתקות רגשית, שמובילה להפרעת אישיות נמנעת).
+
+יישום של התכונות האלה אינו בעיה כשלעצמו, אך כשהוא גולש לדבר נוקשה, שמיושם באופן מקיף, שמוביל לתסכול רב ומתמיד ונעשה קבוע ויציב - ניתן לסווג את הדפוס הזה כהפרעת אישיות.
+
+הפרעת אישיות קשורה בבעיות סביב הצרכים העיקריים:
+
+- צורך להיקשר
+
+- צורך להפרדה עצמית 
+
+- צורך להתבטא
+
+- צורך בקשרים בינאישיים
+
+> יש גם את המזג המולד, שג'ונסון לא מתייחס אליו
+{.is-warning}
+
+### דוגמאות לכשלים קשורים בהפרעות אישיות
+
+הפרעת אישיות סכיזואידית - **גריית יתר** (אור, רעש, מגע, התעללות) או **תת-גרייה** (חוסר עניין, דיכאון הורי, נטישה) המפריעות להתקשרות ראשונית בגיל 0-3 חודשים.
+
+הפרעת אישיות תלותית - יחסי התקשרות לא יציבים המפריעים לקביעות ולעקביות בגיל 4-5 חודשים
+
+[^1]: הכוונה היא *לא* לOCD - שנובעת מחרדה וחוסר שליטה - אלא מצב אישיותי קבוע שבו יש צורך מוגזם בשגרה, חוקים ושליטה.