---
title: תפיסה וקוגניציה
description: 
published: true
date: 2024-05-15T17:26:28.699Z
tags: פסיכולוגיה, תפיסה, סמסטר ב, שנה ב
editor: markdown
dateCreated: 2024-05-01T11:07:55.647Z
---

> [מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=52432), [סילבוס](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/resource/view.php?id=2688559)
{.info}


> [מצגת]([שיעור_1.pptx](/פסיכולוגיה/תפיסה/שיעור_1.pptx))
{.is-info}

**תפיסה** היא *איך מה שקורה בחוץ נקלט במה שקורה בפנים* - בין שבפסיכולוגיה, פסיכופיזיקה או בעולם התפיסה.

> ר' גם: [תפיסה](/פסיכולוגיה/מבוא/תפיסה) במבוא לפסיכולוגיה
{.success}

> **תפיסה**: כיצד העולם החושי מתורגם לייצוג פנימי בעל משמעות
{.info}

בין השניים תמיד יהיה פער, והפער הזה הוא מושא מחקרה של התפיסה. תחת התפיסה נופלים תפקודים בסיסיים מאוד - כמו ראייה ושמיעה - וגם תפקודים מתקדמים יותר, כמו פרשנויות מודעות של המצב, מוזיקה וכדומה.

אנחנו לא תופסים רק את המידע הפיזי שנופל על החושים; אנחנו תופסים את *מה שצריך להיות שם בחוץ*. המוח משלים את המידע ש"חסר" בחוץ - לרוב השלמות מזעריות, אבל במצבי קיצון גם השלמות גדולות, כמו באשליות תפיסתיות[^1].


# תפיסה כתהליך עיבוד מידע
תהליך התפיסה נראה בערך ככה:

> עולם חיצוני -> חישה -> תפיסה -> זיכרון -> פעולה
{.is-info}

אולם, התהליך הזה לא תמיד בסדר הזה - בתהליכי [^2]Top-Down: תהליכים גבוהים "מפרשנים" את הרעש במציאות ומשפיעים על התהליכים הפשוטים יותר. לתפיסת Top-Down יש גם מחיר - אנחנו עלולים לטעות באשליות. זו מעין [היוריסטיקה](/פסיכולוגיה/מבוא/חשיבה#חשיבה-טיעונית-פרופוזיציונלית) של תפיסה - אנחנו כמעט תמיד צודקים בה, אבל לא תמיד. 



# כיצד חוקרים תפיסה?

ישנן שתי גישות עיקריות:

## התפיסה הפיזיולוגית
גישה זו מתבססת על הקלטת מידע פיזיולגי, בכמה שיטות:

## הקלטת נוירונים בודדים
הקלטתם של נוירונים בודדים (Single cell recordings), ניתן באמצעות אלקטרוניקה רגישה למדוד את התדרים החשמליים בנוירון אחד, קבוצה של נוירונים או גיבוב גדול שלהם. ככל שהגירוי שאליו רגיש הנוירון[^3] מתגבר, תדר הירי שלו עולה-  ואת הירייה הזו ניתן למדוד.

אם היינו יוכלים למדוד ככה את כל הנוירוני, היינו מבינים את כל הנוירונים. לרוע המזל, מדידת נוירונים מוגבלת למספר קטן של נוירונים, והיא תוך-גולגלתית, ולכן שמורה למקרים קיצוניים - כמו לפני ניתוחי מוח, או בבעלי חיים.

## ERP
ERP (Event-related potential) היא הקלטה באמצעות מכשירים חיצוניים בלתי פולשניים (דוגמת EEG), שבניגוד להקלטת הנוירונים אינה פולשנית, יכולה להקליט אוכלוסיות גדולות של נוירונים ונותנת הפרדה (רזולוציה) גדולה בזמן. החסרון הוא שרזולוצית המיקום של ERP נמוכה בהרבה - יש הרבה "רעש" מאזורים מוחיים אחרים.

 


## הדמייה מוחית
הפתרון הוא ה[fMRI](https://en.wikipedia.org/wiki/Functional_magnetic_resonance_imaging), שמאפשר באמצעות השראה מגנטית גדולה לעקוב אחרי נוירונים מופעלים באמצעות מעקב אחרי חמצון מולקולות מים במוח. לfMRI יש רזולוציה מרחבית נהדרת - מילימטר או פחות - אבל רזולוציה גרועה בזמן - שנייה או יותר (נצח במושגי תפיסה). 

באמצעות הfMRI ניתן לראות עוררות באזורים מסוימים בזמן אמת בהתאם לגירוי - מציגים לנבדקים גירוי ורואים אילו איזורים במוח "זוהרים" בfMRI (ר' מחקר במצגת). 


## פגיעות מוחיות
פגיעות מוחיות הן כלי יקר ערך להבנת מנגנוני המוח - ברגע שאלו כושלים בעקבות פגיעה כזו או אחרת.

### דיסוציאציה
פגיעות מוחיות מובילות לעיתים ל**דיסוציאציה**[^4] - פגיעה ביכולת מסוימת (א') אך לא ביכולת רלוונטית אחרת (ב'). למשל, עיוורון צבעים - הפוגע ביכולת לתפוס אורך גל מסוים אך לא אורך גל אחר, או במצב של [*פרוסופגנוזיה*](https://en.wikipedia.org/wiki/Prosopagnosia) - פגיעה ביכולת זיהוי פרצופים אך לא בזיהוי שאר האובייקטים. דיסוציאציה כזו מכונה **דיסוציאציה פשוטה**. 

ישנה גם **דיסוציאציה כפולה** - שבה שני חולים נפגעים פגיעות שונות הן תמונת מראה זו של זו - למשל, אם נמצא חולה שמזהה רק פרצופים, אך לא אובייקטים, הרי ששניהם יחד - החולה שמזהה רק פרצופים והחולה שמזהה כל חוץ מפרצופים - הם שניהם יחד מקרה של דיסוציאציה כפולה.

> ר' גם: מקרה המטופלת DF במצגת - שנפגעה בתפיסת צורה, אבל לא בפעולה.
{.is-info}

### גרייה מוחית מסוימת 
שיטה נוספת היא [TMS](https://en.wikipedia.org/wiki/Transcranial_magnetic_stimulation), שיוצרת השראה מגנטית נמוכה שמעוררת אזורים מסוימים במוח. ההשראה מאפשרת "לנטרל" באופן זמני אזורים מסוימים במוח, וככה לדמות מצב של נזק. האפשרות הזו אינה כל-יכולה - ההשראה פחות מדויקת ככל שמתרחקים מהגולגולת - אבל היא מאפשרת מחקר נוסף ואפילו טיפולים מסוימים, דוגמת [דיכאון](/פסיכולוגיה/פסיכופתולוגיה/דיכאון#אזורי-מוח-ודיכאון). למשל, מחקר שהפריע באמצעות TMS לקיפולים מסוימים במוח (STS) הראה כי הפגיעה פוגמת בתפיסה ובזיהוי של פרצופים (Sliwinska & Pitcher, 2008). 

## הגישה הפסיכולוגית
הגישה הפסיכולוגית היא תחום ה[פסיכופיזיקה](/פסיכולוגיה/מבוא/חישה), שחוקרת תפיסה בארבעה שלבים:

- גילוי - יש כאן משהו בחדר
- הבחנה - יש כאן חתול בחדר
- סילום - יכול להיות שיש כאן יותר מחתול אחד בחדר? (כימות)
- זיהוי - הנה החתול שכאן בחדר


### גילוי
**גילוי** הוא עוצמת הגירוי המינימאלית הדרושה לאיתור[^5].
הבעיה הגדולה בגילוי היא הפרדתו מהרעש, מה שמתבצע היום ב[גילוי אותות](/פסיכולוגיה/מבוא/חישה#תיאוריית-גילוי-אותות).


אולם הסף המינימלי הזה הוא לא דבר יציב, אלא ממוצע - של הרבה מדידות, של הרבה נבדקים, או שילוב של השניים. ישנם גם *סיפים רגעיים*[^6] - שיאים נקודתיים בתוך כל גירוי. לכן, גם הסף המוחלט הוא עניין סטטיסטי - אני תמיד עלול להיתקל בסף רגעי שיוביל לגילוי. אולם, ככל שהגירוי חזק יותר, אני תלוי פחות בסף רגעי כזה או אחר, ושיעורי הגילוי יגדלו - וכך נגיע לסף מוחלט סטטיסטי יציב יותר.

איך מודדים סף מוחלט?
#### שיטת ההתאמה
זוהי שיטה של [פכנר](/פסיכולוגיה/מבוא/חישה#סילום-עקיף-חוק-פכנר) - הנסיין מגביר או מחליש את עצמת הגירוי עד להגעה לסף הגילוי.

חולשתה של שיטה זו היא שהנבדק מודע לחלוטין לניסוי, מה שמשפיע על ההחלטה שלו - ויש ויכוחים על הדיוק שלה. 

#### שיטת הגבולות
גירויים מוצגים בסדרות עולות או יורדות וברווחים קבועים מראש\משתנים.
הסף המוחלט הוא ממוצע הסיפים של כל הסדרות. כלומר, מוצג לנבדק סף גבוה ההולך ויורד, או סף נמוך ההולך ועולה. הדבר מקשה על גיבוש אסטרטגיה קוגניטיבית אצל הנבדק (אם כי לא מונע אותה), מה שאמור לשפר את דיוק המדידה.

#### שיטת הגירויים הקבועים
גרסא קיצונית יותר של שיטת הגבולות שמחבלת לגמרי באסטרטגיה של הנבדק היא שיטת הגירויים הקבועים - שמציגה גירויים בסדר אקראי - פעם גירוי חלש מאוד, פעם חזק, פעם בין לבין, לגמרי באקראי.

החיסרון של השיטה הוא שהוא דורש ניתוח סטטיסטי מקיף יותר, שדורש ניסוי ארוך בהרבה.

### הבחנה
הבחנה היא סף ההבדל - עצמת האנרגיה שיש להוסיף\להחסיר מגירוי בכדי שנזהה שינוי (JND - Just Noticeable Difference).

ניתן למדוד את סף ההבדל בשלושת השיטות המתוארות לעיל.


[^1]: ר' אשליות במצגת - באשליה הראשונה, המוח מכהה את הריבוע העליון בציפייה שהאור מכה בו יותר חזק, והופך אותו לבהיר יותר מכפי שהוא באמת. המוח מנסה לקלוט את הצבע האמיתי, בלי השפעה של מאפיינים סביבתיים מקריים כמו תאורה, ולכן מכהה את אחד הריבועים. באשליה השנייה, הקו הימני, העמוק, נראה ארוך יותר מהקו השמאלי, למרות שאורך הקווים זהה. המוח מזהה שאורך שני הקווים זהה, אבל מבין מהרמזים שהוא רחוק יותר, ולכן "מגדיל" אותו - אם אובייקט רחוק נתפס באותו הגודל כמו אובייקט קרוב, הרי שהוא גדול בהרבה. 
[^2]: ר' אשליה שלישית במצגת - בצד ימין במרכז יש כלב דלמטי רוכן קדימה. מרגע שנראה אותו בפעם הראשונה, נראה אותו בכל פעם שנסתכל בתמונה מיד - משום שאנחנו *זוכרים* שיש שם כלב; תהליך גבוה (זיכרון) משפיע על תהליך נמוך (תפיסה)
[^3]: הגירויים האלו ספציפיים להחריד - במצגת יש שקף של נוירון שיורה [רק למראה הפרצוף של ג'ניפר אניסטון מ*חברים*](https://en.wikipedia.org/wiki/Grandmother_cell).
[^4]: דיסוציאציה קיימת במידה מסוימת גם בנבדקים בריאים - כמו אשליית [אבינגהאוס](https://en.wikipedia.org/wiki/Ebbinghaus_illusion)
[^5]: אני אוהב חריף ברמה חולנית, ולכן זה הזכיר לי את [סולם סקוויל](https://en.wikipedia.org/wiki/Scoville_scale) - שנמדד בדילול חלקי פלפלים חריפים עד שלא מרגישים חריף יותר. המספר שמתקבל הוא היחס בין חלקיק חריף לחלקיקים לא חריפים, או משהו כזה.
[^6]: תחשבו למשל, על העייפות בבוקר שלפני הקפה. אתם לא רק חושבים גרוע יותר - אתם גם, פיזיולוגית, גרועים יותר.