---
title: טיאנטי
tags:
  - שנה_ג
  - סמסטר_ב
  - פילוסופיה
  - בודהיזם
  - טיאנטאי
---
!!! info "[מאמר - The Three Truths in Tiantai Buddhism](https://sci-hub.st/https://doi.org/10.1002/9781118324004.ch16)"


עד כה, דיברנו בעיקר על זרמים בודהיסטים מהודו - [אבידהארמה](../אבידהארמה), [מהיאנה](./מהיאנה), [יוגהצ'ארה](../יוגהצ'ארה) ו[טבע בודהה](../טבע). זרם ה**טיאנטאי**[^1] הוא הזרם הבודהיסטי הראשון שהגיע מסין (שאחריה הגיע, בסופו של דבר, צ'אן - שהפך ל[זן](../זן)).

הטיאנטאי מפרש את הריקות של המאהינה כ*העשרה* של העולם, על סמך הרעיונות של [טבע בודהה](../טבע). ייחודו של הטיאנטאי, שייסד Zhiyi, הוא הניסיון *להכיל* את כל הזרמים הבודהיסטים, שקמו באלף השנים שקדמו לו. 

סיפרנו שעם המהיאנה הגיעו סוטרות חדשות. Zhiyi מנסה לגבש יחד איתן תפיסת עולם אחידה עם הסוטרות שקדמו להן - באמצעות סוטרת הלוטוס. המסר הבודהיסטי שהביאה המהיאנה, הוא חושב, אוניברסלי *לכולם* - גם לזרמים אחרים, ואפילו למתנגדי הבודהיזם. הוא מכונן את הבודהיסאטווה כאידיאל, ולצידם את ה**שומעים** (Srāvakas) - התרוודה (או ההינאיאנה, "המרכבה הקטנה", כגנאי), ה**Pratyekabuddha** - אלו שחווה הארה ספונטנית, מבלי קשר לבודהיזם ולבודהה, וה**Devadatta** - ה"Anti-christ" הבודהיסטי. Devadatta הוא בן דודו של הבודהה, שמתואר כמי שניסה בכל כוחו לפגוע בבודהה ובבודהיזם - וככזה מתואר בבודהיזם כהתגלמות הרוע.

המהיאנה מגנה את כולם זולת הבודהיסאטוות - שעסוקים בשחרור הפרטני שלהם, ולא בשחרור של אחרים; עבור המהיאנה, כל אלו פשוט לא הבינו את התורה הבודהיסטית. הטיאנטי מבטל את הגינוי הזה - ב*כולם* יש טבע בודהה, גם אם הם אינם מבינים זאת. כל העניין, הטיאנטאי חושבים, זו נקודת מבט; בהינתן שהזמן הוא אינסופי, בסופו של דבר אפילו הרשע הכי מרושע יתעורר בסופו של דבר - בהכרח. מנקודת מבטו של הבודהה, האינסופית, **כולם** הם בודהה, בזכות ההכרח הזה.


האידיאל של המהיאנה, הבודהיסאטווה, מציב אפוא בעיה; כל עוד עדיין יש סבל, הוא עצמו אינו משתחרר - הוא נשאר מאחור לעזור לשאר היצורים החיים. אבל המצב הזה לא אפשרי בפועל - כל הזמן יש סבל. אבל נקודת המבט פה היא ה*נצח* - וההכרח פותר שוב את המתח הזה: *בסופו של דבר*, כולם ישתחררו. מנקודת המבט של הבודהה, *זה כבר קרה* - רק מנקודת המבט שלנו זה נראה עתידי. 

הדברים האלו מתוארים בסוטרת הלוטוס - שנתפסת כמאוד חומלת ומנחמת[^2]: לא משנה כמה רע ועוין אתה, אתה *כבר* בודהה, והשחרור שלך מובטח.

### שלוש האמיתות

החידוש הגדול של הטיאנטאי, על בסיס סוטרת הלוטוס, הוא הוספת אמת נוספת לשתי האמיתות (אמת יחסית, ואמת מוחלטת). 

עבור הטיאנטאי, יש *שלוש* אמיתות:

- **אמת מוחלטת** - הכל ריק (空 - *קונג*)
- **אמת יחסית** 假 (*Jia*)
- **המרכז** 中 (*Zhong*) - המרחב שבין היחסי למוחלט ("Neither same nor different").

מה הכוונה במרכז?


המתח כאן הוא בין אפיסטמולוגיה - תורת ההכרה - ל[אונטולוגיה](/פילוסופיה/מטאפיזיקה/אונטולוגיה) - תורת היש (הגם שלא ברור שיש הפרדה כזו חותכת בבודהיזם). הכוונה היא שאמת *אינה* תיאור מילולי המשקף נאמנה מציאות חוץ לשונית - כמו שאנחנו מבינים אותה במערב (אם *אמרתי* משהו שהוא *תואם למציאות* הוא *אמיתי*; בהגדרה נאיבית[^3]).

אבל, תזכרו - **בודהיזם לא עושה מטאפיזיקה**. לא **אכפת** לו מאמת במובן הזה. עבור הבודהיזם, **אמת** היא מה **שתורם לשחרור מהסבל**. אף בודהיסט לא חושב ש*באמת* יש שלוש אמיתות, או שמונה מצרפים, או מה שזה לא יהיה; אלו כלים מחשבתיים ותו לא. הבודהה מושל אותם, ואת התורה הבודהיסטית בכלל, לרפסודה: חוצים איתה את נהר הסבל, ואז משאירים אותה שם. 

זהו עקרון שנקרא **Upaya** - *Skillful Means*. האופאיה אומרת - **אם אתה אומר למישהו *משהו* שעוזר לו להשתחרר - עזרת לו**. אם זה *אמיתי* במובן המערבי - זה פשוט לא מעניין. אתה לא אומר את האמת - אתה אומר את מה שעוזר להשתחרר, "אמיתי" או לא אמיתי. כל אדם ואדם צריך לשמוע דברים קצת אחרים, באופן קצת אחר - כי אנחנו שונים אחד מהשני - וצריך להגיע לכל אחד באופן שהוא יבין ושיעזור לו. לכל אחד יש את הסבל שלו להתגבר עליו, והדרך שלו לגבור עליו. 


הטיאנטאי מתבסס על ההפרדה הראשונית של האמיתות, של נאגארג'ונה - 

| אמת יחסית                                                            | אמת מוחלטת              |
| -------------------------------------------------------------------- | ----------------------- |
| **דיבור רגיל** - אני, אתה, סיבה, תוצאה, זמן, תנועה, אובייקטים        | עמימות אונטולוגית (???) |
| **דוקטרינה בודהיסטית** - אין-אני, התהוות מותנית, קארמה, סבל, נירוונה | עמימות אונטולוגית (???) |

כלומר - אנחנו צריכים את הדברים ה"רגילים" ואת הרעיונות הבודהיסטים כדי להתקיים. אבל - מה יש *באמת*? ב*מציאות כשלעצמה?* לך תדע. הכוונה היא לא ש*אין גישה מוחלטת* (ה[דבר כשהוא לעצמו הקנטיאני]()), אלא שהדברים **אינם** כשלעצמם - אין עצמי, אין זהות, אין מהות, אי אפשר לתפוס אותם, אי אפשר לדבר עליהם.

איך מתגברים על הפרדוקס הזה - ש*האמת היחידה היא שאין אמת*? חושבים על האמיתות היחסיות ככלי פרגמטי, לשחרור. כל אמת יחסית כזו גוררת סתירה - שבתורה מאששת את היעדר האמת, ועוזרת לנו להניח - להשתחרר. 

> That there is a self has been taught, and the doctorine of no-self, by t








[^1]: על שם הר מסין. מקום יפה, מספר ארז.
[^2]: ולא במקרה, היא הסוטרה הכי פופולרית במזרח אסיה.
[^3]: מאז [פילוסופיה של הלשון](/פילוסופיה/לשון), גם פילוסופים מערבים לא מבינים אמת ככה - אלא יותר כמו [משחק לשוני](/פילוסופיה/לשון/קריפקנשטיין) כזה.