--- title: החיים הרפלקטיביים --- !!! info "חומר הקורס" [מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=55545#section-0), [סילבוס](https://bgu4u.bgu.ac.il/pls/scwp/!app.ann), [ספר (The Examined Life - Nozick)](/פילוסופיה/אתיקה/nozick.pdf) ![life](/פילוסופיה/אתיקה/examined.jpg) [רוברט נוזיק](https://en.wikipedia.org/wiki/Robert_Nozick) הוא פילוסוף יהודי-אמריקאי מחונן שכתב את הספר *The Examined Life*, שמשלב מגוון אדיר של נושאים ומקפל אותם לתוך הפילוסופיה ולחיים שלנו. הספר של נוזיק כנה מאוד. נוזיק עצמו היה פילוסוף מאוד מרשים - הוא סיים דוקטורט בגיל 25, עבר ללמד בהרווארד, ונשאר שם עד שנפטר. כוכבו עלה בעקבות פרסום ספרו [*Anarchy, State and Utopia*](https://en.wikipedia.org/wiki/Anarchy,_State,_and_Utopia) שטוען בעד מדינה ליברטריאנית, ומשם זכה למעמד יוקרתי לכל אורך הקריירה שלו. ## חיים שאין בהם חקירה... שמו של הספר הוא התייחסות לסוקראטס - > חיים שאין להם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם > > [סוקראטס](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון), [*אפולוגיה*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/אפולוגיה) סוקראטס הוא זה שגרר את הפילוסופיה מהקדם-סוקראטיים, שחקרו את הטבע, לכיוון חקר אינטימי של החיים. השאלה הסוקראטית המרכזית ביותר היא - **איך עליי לחיות??** אם נעלה לאתגר הסוקראטי, הרי שהחיים שלנו במובן מה צריכים להיות מונהגים על פי הפילוסופיה, כחקירה. זהו לא רעיון מובן מעליו - ש*לא ראוי לחיות* חיים בלי חקירה פילוסופית. אם נרד לשורש המילה *פילוסופיה* - אהבת החוכמה - הטענה הזו *קצת* פחות יומרנית, אבל עדיין טענה מפוצצת, שאחרי סוקראטס הפכה לרעיון מכונן עמוק בפילוסופיה - החיים הטובים הם החיים מודרכי החוכמה. > כל עוד רוחי בי ואני יכול, לא אחדל מלשאוף לחוכמה ולעוררכם ולדבר על איך כל אחד מכם שאפגוש בו כפי שרגיל אני לדבר. אנא, הטוב באנשים \[ . . . ] הרי אינך מתבייש לדאוג לכסף, שירבה בידך ככל האפשר, ולשם ולכבוד, ואילו לתבונה ולאמת ולנשמתך, שתהא טובה ככל האפשר, אינך דואג ואינך שם לב ? > > סוקראטס, *אפולוגיה* חוכמה, אומר סוקראטס, היא הניסיון להבין ולדעת מה חשוב בחיים, ואיך ראוי לחיות - ובמובן מסוים, סוג מסוים של אהבה[^1]. היא הניסיון לא רק להבין, אלא להוציא לפועל חיים בצורה הטובה ביותר - עניין דרמטי ומרגש, ולא רק בגלל שחייו של סוקראטס מוטלים על הכף. בעיניי סוקראטס, לדאוג לדברים אחרים - כמו כסף - על פני דברים כמו חוכמה, צדק ויופי - אלו חיים מביישים, עד כדי כך שראוי לוותר עליהם. הוא מציב את החקירה הפילוסופית כתנאי הכרחי לחיים טובים - ובעיניו, גם תנאי מספיק; [אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו) חולק עליו בהמשך[^2]. באיזה מובן אותם החיים מלאי החקירה הם *טובים*? איך בדיוק הם משפרים את החיים? ### מודעות עצמית חקירה, מביאה מודעות עצמית, וזו מביאה לאוטונומיה מוגברת - אנחנו יודעים מי אנחנו, למה אנחנו מסוגלים, וככה משתחררים מהרבה מהחסמים שלנו ופועלים בכוונה תחילה - יצורים שמחוקקים לעצמנו את החוק, כמו ש[קאנט](/פילוסופיה/חדשה/קאנט) חושב; אנחנו לא יצורים דוגמטיים שנשמעים רק לסמכויות מן החוץ, אלא נושאים בחיים שלנו בכבוד מסוים, בענווה ובסובלנות. עד כמה הכרחיות המידות הטובות האלה לחיים טובים? סוקראטס, אריסטו והיוונים מקבלים אותן כחיוניות - אבל האם זה כזה ברור? ומה לגבי *אין שכל, אין דאגות?* *יוסיף דעת, יוסיף מכאוב*? הירושה הזו של היוונים אינה מובנת מאליה; האם רמת הרווחה באמת משתפרת עם המידות הטובות? כמה מן המידות הטובות צריך לחיים טובים? האם יש *יותר מדי?*[^3] חשבו למשל על מודעות עצמית - *יותר* מדי מודעות עצמית הרי יכולה לעשות הרבה נזק. השאיפה היא לא רק מודעות עצמית, אלא מודעות בכלל - הכרה באמת; אם אדם נמצא באשלייה, לא נגיד עליו שהוא *מודע*; אדם שיודע ומבין את האמת הוא מודע. גם לאמת יש ערך[^4]. האמת גם מודעות עצמית היא חתירה מסוימת לאמת? ### אמת עצמית? מודעות עצמית עוזרת לנו להפריד בין המציאות שבחוץ לבין ההשלכה שלנו החוצה על המציאות - היא מעיין מכשיר לידיעת האמת. מודעות עצמית כרוכה כמובן בהכרח באמת החיצונית. אני לא יכול להתבונן בעצמי ולהחליט, *אני שחקן שחמט ברמה 2,700*. עד שלא יצפו בי צופים חיצוניים וידרגו אותי באופן אובייקטיבי, אני לא אגיע לציון השחמט האמיתי שלי, מודע ככל שאהיה לו. בהקשר אחד, המונח *אמת* הוא אובייקטיבי לחלוטין - הוא פשוט מה שזה; אין דבר כזה *אמת סובייקטיבית* - בהגדרה! או שאני שחקן שחמט בדירוג 2,700, או שלא - ההכרה שלי בציון השחמט היא החלק הקונטינגנטי, אבל לא הציון עצמו. דרך אחת להסתכל על זה היא להגדיר *אותנטיות* כאמת אובייקטיבית - יש מהות מסוימת ללהיות מתן, וללהיות גיא, וללהיות ג'ינג'יסטותאלס. המהות הזו היא *אמיתית* - היא דבר אובייקטיבי לחלוטין - אבל היא פרטנית-סובייקטיבית במובן שהיא חלה רק על פרט אחד. זוהי תפיסה אקזיסנציאליסטית, שדוגלת בחופש - שאי אפשר לתאר מושגית, שהרי חופש הוא בדיוק אותו הדבר שאי אפשר לתפוס. המהות הזו היא דבר מתמשך, שהולך ונוצר. כמו שאומר ניטשה - > היעשה למה שהינך! המודעות העצמית, והאמת, הן סוג של תהליך במובן הפרטני הזה, וההפרדה בינה לבין אמת מוחלטת היא אפורה מאוד. הכוונה היא לא למימוש עצמי במובן האריסטותלי, של מימוש פוטנציאל, אלא במובן ישיר יותר - עצם העיצוב העצמי הוא האותנטי, והוא האמת ההולכת ונמשכת. המימוש העצמי הזה לא יקרה מעצמו. נוזיק מדגיש שחיי החקירה הם עצימים יותר - מאוד קשה ומאוד פעיל לחקור את החיים ואת עצמך. אלו חיים עם יותר עושר פנימי, יותר משמעות, יותר פעילות. ## חקירה פילוסופית כפורטרט החיים העצימים האלו הם החזון הסוקראטי - אך הם התעמעמו במרוצת הפילוסופיה. בעוד שסוקראטס עלב בהדיוטות ב*אגורה* ביוון, העיסוק הפילוסופי כיום הוא מקצועי, שיטתי, ומתרחש במחלקות לפילוסופיה על ידי אנשים שלעיתים אפילו לא מודעים לשאלה הסוקראטית - ומפרסמים מאמרים טכניים על נושאים מסוימים[^5]. ייתכן והם נהנים מכך, אבל זו חיה אחרת לגמרי מהפילוסופיה הסוקראטית הקלאסית. > Philosophical meditations about life present a *portrait*, not a *theory* > > Nozick הדבר שאנחנו מבקשים יחד עם נוזיק הוא לא טכני או מוחלט, אלא דרך חיים, יצירת רוח מסוימת. אין לנוזיק נוסחת קסם, שאנחנו יכולים ליישם בחיים שלנו והופה! חיים טובים. נוזיק מציג בפנינו אמיתות פשוט על ידי כך שהוא מציג את *עצמו* - זה האופן ש*אני* מבין שעלינו לחיות. הכוח המשכנע, אם יהיה, יהיה מתמונתו של נוזיק ותובנותיו כפילוסוף מתבגר. ההגדרה של נוזיק היא הגדרה *אוסטנסיבית* - בהצבעה - ולא תיאורטית. כך גם אותנטיות - אי אפשר להגדיר את זה, רק להצביע על זה; לאישיות יש קדימות על פני המאפיינים התיאורטיים. !!! warning "" אילו עוד דרכים יש לחיות את החיים הטובים? יש הרבה דברים מעבר לבועה הפילוסופית; יש קשרים חברתיים, חוויות, עשייה בעולם בפועל, ואפילו חקירה אמפירית. חשוב לא להיתקע בבועה הפילוסופית! הנימה של נוזיק היא אישית ומהורהרת; הקריאה היא תרגיל מסוים בחיים הפילוסופיים - הדיון הפילוסופי מתחיל באמצע, ונקטע באמצע; הספר, כמו החיים הפילוספיים, הוא סוג של כלכלת תסכולים. ## למות ### המוות כמצפן אבל אנחנו צריכים לקחת רגע צעד אחורה, ולשאול - למה בכלל להתחיל ספר בפרק על *מוות*? המוות הוא כמו המצפן שלנו, שמכוון אותנו כיצד ראוי לחיות; הוא האות שקובע שעלינו לקחת את החיים *ברצינות* - הרי הם משאב מוגבל. הפילוסוף הרומי קיקרו, מספר שלמה, אומר ש*לימודי הפילוסופיה הם הדרך להכין את עצמך למוות*. מישל דה-מונטיין מוסיף כי ללמוד פילוסופיה זה *ללמוד איך למות*. המוות, אומר היידיגר, הוא האירוע האישי ביותר. *משמעות החיים היא שהם נגמרים*, אומר קפקא. ובאיזה אופן הפילוסופיה היא ההכנה הנכונה למוות? באיזה אופן המוות הוא מורה פילוסופי חשוב? איך הפילוסופיה תעזור לנו למות *מוות טוב?* מה זה בכלל מוות טוב? יש דבר כזה? החיים הם תהליך מסוים, ותהליכים הם דבר שקשה מאוד להכיר; הגישה ה[אפלטונית](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון), למשל, תובעת שאנחנו יכולים לדעת רק את הדברים ה*נצחיים*, הקבועים - ולא את העולם הזה, המתהווה. באופן דומה, אנחנו מבינים תהליכים באמצעות נקודות קבועות; אולי זו הסיבה שאנחנו מנסים להבין את החיים - המוות המתהווה - בנקודה הקבועה שלהם, היא המוות. זו זווית אפיסטמית. [סולון](https://en.wikipedia.org/wiki/Solon), המחוקק האתונאי הגדול, קבע ש*אי אפשר להגיד על אדם שהוא מאושר עד שהוא מת*. זוהי הגישה היוונית, שמהדהדת גם בכתביהם של רבים, לרבות ה[אתיקה של אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה). במובן מסוים, טיבם של החיים הוא המהלך - למשל אם אדם מתחיל ממקום גרוע ומגיע למקום טוב, או להיפך; אולי רק בבירור המהלך כולו, שזמין לנו רק במוות, נוכל לשפוט אם חיים הם *טובים* או לא טובים. יש הרי מבנים טובים יותר ופחות לחיים - חיים של שיפור מתמיד עדיפים על חיים של התדרדרות, אפילו אם הממוצע של איכות החיים שלהם גרוע יותר. בעצם ההתדרדרות יש משהו טראגי. ### המוות כמורה פילוסופי הפילוסופים הנ"ל תופסים את המוות כמשהו בעל ערך *פדגוגי*, מחנך; כמו שסוקראטס מספר לנו לקראת מותו ב[*פיידון*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון), על החשיבות של מה שאינו חומרי - הנפש, ומה שטוב לה, והחיים שלאחר המוות, אם ישנם - והדרך שאפילו הם בעלי ערך פדגוגי מסוים. רעיון נוסף הוא שהרעיון של המוות הוא האופן העמוק ביותר שבו אנחנו לומדים את מידת ה*ענווה*, המידה החשובה ביותר בעיני תרבויות רבות, דתיות ולא דתיות. בימי הביניים אפילו היו בובות קטנות של שלדים, עם הכיתוב - *Memento mori* - זכור את המוות. מישל דה-מונטיין נשען על הסטואים, שתפיסתם הייתה דטרמיניסטית, קרי - כל האירועים כבר קבועים מראש. איזו אתיקה נשארת בעולם כזה? הסטואים התמקדו ב*תגובה* לאירועים; גישה של קבלה, הכלה, ולא התכתשות בלתי-פוסקת עם מהלך החיים שלך. המוות ממחיש לכולם - גם למי שלא מאמין לסטואים - שיש לפחות דבר אחד, דטרמיניסטי ברור, שראוי להבין את הגישה הנכונה לגביו. אצל היידיגר, ה*התכוונות לקראת המוות* היא אופן קיומי מתמשך, לעבר אותו הדבר האישי ביותר. אתה לא תחייה את חייך כחיים אותנטיים, אומר היידיגר, אם לא תכיר בכך שחייך הם מעין קונוס מתכנס, לקראת המוות. !!! info "" שלמה מספר על אמריקאית שעשתה *טבלת ייאוש* - היא חישבה, על סמך תוחלת החיים הממוצעת, כמה ימי שני נותרו לה. פתאום יום שני - אירוע בלתי-מעניין בעליל - נהפכים לאירוע דרמטי כזה, עם פאתוס אדיר. ההכרה באופי המתכנס של החיים יכולה להתחבר ככה לפועלנו ביומיום, לדברים פשוטים כמו למחוק ימי שני. ### מוות טוב? !!! success "" [Shelly Kagan - Death - קורס באוניברסיטת ייל](https://oyc.yale.edu/death/phil-176) מתי מוות הוא טראגי? נוזיק מצייר נוסחא מסוימות, בהודאתו נוקשית ונוסחתית מדי, לנסות להבין מתי מוות הוא מוות טוב או מוות פחות טוב - לפי החרטה שנרגיש בעת המוות. האם כל מוות הוא מוות טארגי, או שיש איזשהו שלב שנגיד - *איזה יופי, חייתי חיים מצוינים, המוות הגיע בזמן הנכון* 👍. התמונה הזו, במובן מסוים, קבועה מדי; היא מציבה את החיים כסוג של רשימת-מטלות כזו, שמתעלמת משינוי העדיפויות שלנו, ומהדברים הבלתי-צפויים שאנחנו משיגים. עד כמה הנוסחה הזו חשובה בכלל? זו לא סתם מחשבה דבילית; ברור שאם יש לך פרויקטים גדולים בחייך, כמו לגדל ילדים, שהם אמת-המידה למוות טוב או רע. אבל, כמה כוח הסברי יש לה? מה חסר בה, מה היא מפספסת? אולי הדרך להעניק ערך למוות הוא לא הבנת המוות, אלא הבנת המניעים והדחפים שמעסיקים אותנו במוות; אולי היא ההכרה המיידית שהחיים הם משאב מוגבל, ועמה לנצור אותם עכשיו - ולזנוח את העיסוק במוות. נוזיק מבחין בין *regretted death* לבין *regrettable death*; כלומר, בין מוות שמתחרטים עליו סובייקטיבית, לעומת אובייקטיבית. אולי אתה תמות לבד ומסכן בג'ונגל, ודווקא שם המוות יהיה מנחם, ולא מלא חרטה - אבל דווקא אם תמות מוקף באוהבים, אתה לא תרצה ללכת - *ושם* יש משהו טראגי. אולי אם תהיה קליפה ריקה, אך בחיים נעימים, המוות שלך הוא טראגי חיצונית, אבל לא כואב בחוויה הפנימית שלך; ומנגד, אולי המוות האמיתי הוא דווקא אובדן החוויה הסובייקטיבית, בלי קשר למצב הפיזי. ## הורים וילדים ושוב אפשר לשאול - למה שהפרק השני יהיה דווקא על הורים וילדים? במובן מסוים, אומר נוזיק, האם החיים הטובים הם לא כאלו שיצרו מעין יקום בצלמך? זה קצת מגלומני; הדרך הפרקטית לעשות זו היא להביא ילדים, ולחיות חיים שיהוו להם דוגמה. אתה בעצם משחק את התפקיד של אל בורא - עליך לחנך את הילדים שלך ולברוא אותם בצורה הטובה ביותר, וזה כרוך ברעיון של *איזה מן אדם אני רוצה להיות? איזה מן יקום אני רוצה לברוא?* זו מעבדה טבעית של אלו שבוחרים להביא ילדים. הגל מבין את האדם כאדם היוצר; הקשר בין האדם לבין היצירה שלו הוא מאוד עמוק ומאוד אנושי. כשנוזיק מדבר על דיני ירושה, הקשר לילדים טבעי - התוצרים של האדם, בין שחומריים ובין שאנושיים, הם חלק בלתי-נפרד ממנו במובן מסוים. בכך שתוריש רכוש חומרי לילדים או לאהובים שלך, אתה מבטא את הקשר הרגשי העמוק שלך הן לתוצרים והן לילדים - אבל לא נובע מזה תבונית שתוכל להוריש *את מה שלא יצרת בעצמך*, ולאורכי הדורות עד אינסוף. אתה לא תכיר את הנין של הנין שלך, ולא תרוויח את הכסף שתוריש לו - למה שתוריש לו משהו מעצמך? נוזיק עצמו היה ליברטריאני - הספר שלו חצב להבות בתחום - ודווקא כאן הוא אומר שיש עניין בצדק חלוקתי, באותו הרכוש שיורד במורד הדורות מאנשים שאתה לא מכיר ולא קשור אליהם - משום שהוא לא קשור בזכויות *שלך* - לא אתה יצרת את זה, ואף אחד שאתה מכיר לא העביר לך את זה, בפניית פרסה מוחלטת מהתפיסה הליברטריאנית. עוד אומר נוזיק כי *ההורים שלנו חיים וקיימים בלא-מודע שלנו*. רובו המוחץ של העיצוב שלנו קרה לפני שהיה לנו זיכרון - בידי הסביבה, וההורים. כאתה צופה בחוויות המשמעותיות של הילד שלך וחושב, *בואנ'ה, הוא לא יזכור מזה כלום*, אתה מבין פתאום כמה יש בתת מודע *שלך* שהוא משמעותי ואתה לא זוכר - רעיון שקל לזכור, אבל קשה להפנים. ## הקדושה של חיי היומיום > Hοliness need not be a separate sphere אומר נוזיק בפרק הזה, שבו מתאר את קדושת היומיום באמצעות *אוכל* ואכילה. בתשומת הלב הכרוכה באכילה יש משהו רוחני. עד כמה אותה החושניות שכרוכה באכילה היא עניין רוחני? יש אפילו הטוענים שבדיוק ההיפך - במסורת הנוצרית למשל, מאז הקדוש פול שאמר שאנחנו חיינו בבשר עד ישו, ועכשיו עברנו לרוח; הפרדה דיכוטומית מוחלטת ובסיסית. איך מגשרים על המתח הזה, בין חושניות לרוחניות? איך אנחנו מבינים את הנפילה מהאל אל פרי העץ? ואולי על מנת להבין *קדושה*, נדרש גם משהו פנימי, ולא רק תחושה מבחוץ? אני צריך להניח שיש טוב כלשהו בעולם לפני שאצפה בו בחוץ. ואולי הקדושה נובעת מצורך של *שליטה*, מניסיון לתת הסבר לעולם שבחוץ? ואולי היא דווקא מרצון להתמזג, במובן הגליאני - *הרוח שוכן בתוך השלילי והופך אותו להוויה* - שמתבטא בדוגמאות של נוזיק על נשימה ואכילה, שמטשטשת את הגבולות של העצמי באוקיינוס האינסופי של העולם (*העולם נושם אותך*)? אנשים דווקא מתרגלים נשימה כדי להיות יותר בשליטה, אבל גם נאבדים בנשימת העולם. עמדנו על הניגודים בין רדוד ועמוק - שגם מתבטא בנשימה - ובין שליטה והתמזגות. הדרך לקדושה היא דרך מסוכנת, בגלל הניווט בין כל הניגודים האלה. אם כל דבר רדוד נהיה עמוק, אנחנו מאבדים את המצפן; דווקא אם הכל עמוק, כלום לא עמוק - אולי ההבחנה בין מה באמת עמוק למה שטחי היא סוג של חוכמה. השימוש של נוזיק במונח *קדושה* הוא טעון. קדושה מתקשרת לנשגב, לגדול מאיתנו, ללא מובן שאנחנו יראים ממנו. בקדושה יש ויתור מסוים - הנה דבר שאני לא מבין עד הסוף, ועליי להיות קשוב בחקירה שלי למה העולם יכול להיות. בעצם העצירה והמחשבה - *רגע, אני לא יודע הכל* - יש את אותו הכבוד שהקדושה דורשת. הדבר הנשגב הזה - *אל, או טבע*[^6] - גדול ממך לאין שיעור, ואתה גרגיר חול קטן ומסכן בתוכו - אבל אולי, כמו שקאנט אומר, עצם היכולת שלך לקלוט משהו מהדבר הזה היא לא דבר משפיל, אלא גדולה של ממש. ואולי דווקא תשומת הלב הזו היא פירוק של המחסומים, *איחוד* עם העולם? במקום להיות מוגבל בתוך התודעה שלנו ובתוך המחסומים שלנו, לצפות ממה שקורה בחוץ ולקחת בו חלק, במובן מסוים מעבר לעצמנו. ומצד שני, בסיפור הבודהיסטי שנוזיק מזכיר - שנזיר שעומד להיטרף אוכל תות וחושב לעצמו כמה הוא מתוק - יש משהו משוגע; האם אין משהו אבסורד בזה שלא מחפשים מוצא, אלא "נתקעים" על פרטים מסוימים בעולם? האם ההתמזגות הזו היא קדושה, או דווקא הנפילה מהקדושה? האם אנחנו לא נמצאים במקום יותר בטוח כשאנחנו נמצאים בעמדה ספקנית? יש את הדברים שאנחנו רואים - ואתה מבקש להוסיף מעבר? חובת ההוכחה היא עליך; למה שיהיה בפענוח המציאות מובן של *קדושה*? אולי כדאי לדבוק בכיוון המדעי, שמביא תוצאות, ולא בכיוון הרוחני? אבל האם אפשר בכלל להתחיל מנקודת מבט ניטרלית, כמו שהמדע מבקש? הרי אנחנו מתחילים תמיד מנקודת המבט האנושית שלנו. הוסרל כותב על זה במובנו *Life World*, שקובע שנקודת ההתחלה שלנו היא תמיד אנושית ומוגבלת[^7]. היידיגר, באופן דומה, מפריד את העולם לשני אופנים - *Ready-at-hand* ו*Ready at Present* - כאשר החקירה המדעית היא המובן השני. נחקור את העולם הפיזיקלי ככל שנחקור, תמיד יהיה מובן ראשוני יותר, שהוא האופן שבו אנחנו חווים באופן מידי את העולם, כמו תינוקות. אולי במקום קדושה, יש כאן סוג של *הומניזם*. איפה ההומניזם נגמר ומתחילה הדתיות? ## על טבע האלוהים והאמונה > Can we really take God seriously? What circumscribes the religious sensibility in our intellectual time is not actual belief - I cannot say that I am a believer - but simply a willingness to contemplate religion or God as a *possibilty*. הדיון על אלוהים מאיים להיגרר לעולם מטאפיזי, אבל חשוב לזכור שאמונה היא עדיין הנורמה - גם היסטורית וגם גיאוגרפית - ויש לה כמובן השלכות מעשיות ודרמטיות בחיי הפרט. וכמובן, שאמונה מכסה הרבה מעבר רק לאל במובן הקלאסי - גם אצל החילונים יש הרבה מובנים של אמונה במשהו *מעבר* לחולין. אנחנו טרודים *בתופעת* האמונה, ואיך ממקמים אותה. לאמונה יכול להיות גם אידאל אתי מסוים - גם אם *אין* ישות שמקיימת את כל התכונות האלו, אפשר להציב אותן כמצפן, בין שנקבל אותן ובין שלא, ובין שנקבל את האל ובין שלא. באיזו מידת פתיחות אנחנו צריכים להיות? שלמה מספר על פעם שירד עליו גשם, ולא היו שום עננים; אז זהו, יש אלוהים? נניח ומסתכלים במיקרוסקופ והמיקרובים מאייתים THERE IS GOD - קנינו את זה? מתי יגיע האות שלא נוכל לערער עליו? *משיח צריך להגיע* - אבל הוא יגיע, נגיד, *הוא לא פה - הוא צריך להגיע!* ## מיניות > מיניותו של אדם, לפי דרגתה וטבעה, מגיעה עד צמרת רוחו > > Τhe degree and kind of a man's sexuality reaches up into the ultimate pinnacle of the spirit > > > [ניטשה](/פילוסופיה/חדשה/ניטשה), [*מעבר לטוב ולרוע*](/פילוסופיה/חדשה/ניטשה/מעבר לטוב ולרוע) האם מיניות היא תופעה עמוקה? או שהיא עניין פסיכולוגי גרידא? זאת השאלה שנוזיק שואל בפרק. ראשית, עלינו לעמוד על ההבדל בין מין למיניות. הכסות של מיניות רחבה בהרבה מרק מין - זו תופעה של ערכים חברתיים, סוציאלוגיים, והרבה מעבר. האם המין, במובן הביולוגי, הוא הגרעין - וסביבו יש מעטפת פסיכולוגית, שניתן לקלף ולהישאר עם הליבה, המשותפת לנו ולשאר היונקים? או שמא מיניות היא ביטוי מהותי יותר, בלתי-נפרד ממין? נוזיק מתמקד בהיבט הפילוסופי של המיניות, ולכן מתאר את המיניות הטובה ביותר - לא במובן המעשי, אלא במובן הפילוסופי, המימוש הטוב ביותר; זאת למרות שמיניות כזו רחוקה מאיתנו מאוד, אם היא בכלל שם. ההשוואה למצב בפועל מציפה את השאלה - האם המיניות היא כמו שסארטר מתאר אותה - כ*Οne-upmanship*, ניסיון לשלוט - או כמו שרוג'ר סקרוטון מתאר אותה, כביטוי של אהבה? האם יש בה בכלל כזה עומק, לכאן או לכאן? או שהיא פשוט כוח קמעאי, כמו שפרויד חושב, ופשוט ריככנו את זה כחברה מתורבתת? האם אנחנו רואים ב*אנושיות* של הצד האחר חלק מהותי במיניות? אם כן, חזרנו לדילמה של סארטר וסקרוטון; אם לא, נפלנו לקדירה הרותחת של פרויד. האם המיניות נהפכה במהותה לאנושית, או שאנחנו בדיוק כמו הגמל והנאקה? האם ניתן לצמצם מיניות למין, או מין למיניות, או שאלו שני דברים נפרדים לגמרי? ## אהבה איך שלא נחתוך את זה, אהבה היא דבר מרכזי בחיים, אולי חיוני כדי להיות מאושרים. יש אפילו המבססים אתיקה בשלמותה על אהבה. כבר מהפרה-סוקראטיים, האהבה מקבלת מעמד קוסמי - כמו אצל [אמפדוקלס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/חומרניים#אמפדוקלס), שחשב שהיקום נברא מהניגוד בין אהבה לשנאה. היוונים הקדמונים היו יראים מאהבה ככוח משחית ובלתי-נשלט, ועד היום קשה לנו להעלות על הדעת אדם בלי *שום* אהבה כלשהי, *למשהו*[^8]. לאהוב משהו, נדמה לנו, הוא חלק בלתי נפרד מלהיות אנושי. אבל *מה זה* הדבר הזה? האם זה בכלל דבר אחד? זו שאלה שנוזיק מיד מעלה. למה שתהיה לנו מילה אחת לאהבה של רומנטיקה, של מדינה, של חברים, של האל. אנחנו מדברים על אותו הדבר, או שזהו רק שיתוף השם?[^9] נוזיק מתחיל בהגדרת ה*אהבה* כ - > Υour own well being is tied up with that of someone (or something) you love זו לא אמירה זניחה - היא מצמצמת לנו את התחום. לכל בעלי החיים ובני האדם יש *well being* מסוים, אבל ל*תפוחים* לא. אז באיזשהו מקום, אתה לא יכול לאהוב *תפוחים* - זה רק שיתוף השם. האם בכלל אפשר לאהוב *חפצים?* אפשר לריב על זה: נדמה שנוזיק חושב שלא, אבל אחרים - כמו הפילוסוף הפוליטי ג'ראלד כהן - חושבים שכן. ![apples](./apples.jpeg) לא אהבה? ומה לגבי *אהבה עצמית?* באיזה תנאים, אם בכלל, זהו אותו המושג של *אהבה?* לכאורה, לאדם לא יכולה להיות אהבה *ארוטית* לעצמו: זה נשמע לנו בעייתי. ומנגד, לכולנו יש הנחת יסוד שאדם אוהב את עצמו. משפתח בהגדרה שלו, נוזיק מתרכז בסוג מסוים של אהבה, היא אהבה רומנטית בין בני זוג - *ארוס* - Τhe kind of love where you are *in love*. רוברט מאפיין אותו בWe - אהבה שחותרת ליצירה של *אנחנו*, התמרה מסוימת של הזהות לעבר זהות חדשה, משותפת. > A person in a *we* might find himself coming across something interesting to read yet leaving it for the other person, not because he himself would not be interested in it but because the other would be more interested, and one of them reading it is sufficient for it to be registered by the wider identity now shared, the *we*. If the couple breaks up, they then might notice themselves reading all those things directly; the other person no longer can do it for them. (The list o f criteria for the we might continue on to include something we discuss later, not seeking to “trade up” to another partner.) Sometimes the existence o f the we can be very palpable. Just as a reflective person can walk along the street in friendly internal dialogue with himself, keeping himself company, so can one be with a loved person who is not physically present, thinking what she would say, conversing with her, noticing things as she would, for her, because she is not there to notice, saying things to others that she would say, in her tone o f voice, carrying the full *we* along. > > > p. 72 נוזיק מתאר פה פנומנולוגיה מסוימת של האהבה הזוגית - ההשתייכות לאותו *we*, או לכל הפחות הרצון לממש אותו. > The desire to form a *we* with that other person is not simply something that goes along with romantic love, something that contingently happens when love does. That desire is intrinsic to the nature of love, I think; it is an important part of what love intends. > > > p. 70 נושא שחוזר על עצמו בניסיון להבין אהבה הוא שאלת הרציונליות, היא הבסיס להתנהגות ראויה. בכל התנהגות אנחנו מחפשים רציונל, ולכן טבעי לקוות שגם במשהו בסיסי כמו אהבה תהיה רציונליות - קרי, מוצדקת. שיא המימוש האנושי לפי שפינוזה, למשל, היא *amor dei intellectualis* - אהבת האל השכלתנית. מצד שני, אהבה מוצגת לפעמים כמו סוג של שיגעון - כמו *חלום ליל קיץ* של שייקספיר, איזה טירוף קרקסי כזה. ## אושר על ערכו החיובי של אושר קשה להתווכח - קשה להאמין שמישהו לא רוצה להיות מאושר. אבל האם אנחנו רוצים *רק* את האושר? השאלה גוררת כמובן את השאלה - *מה זה* להיות מאושר? אושר הוא לא רק עניין של התבוננות פנימית - אף אחד לא שואל את עצמו *אני מאושר?*, חושב שנייה, ומחליט *כן\לא*. מאיפה האושר מגיע? רק מהפסיכולוגיה? ממצבי העולם? איזשהו שילוב ביניהם? מושג האושר[^10] הוא מושג מורכב מאוד, מה שמציף את השאלה *עד כמה* מאושרים אפשר להיות בכלל. נוזיק מציע כמה דרכים לאכול את הפיל הזה. הוא מציע כמה סוגים של אושר - > I want to consider three types of happiness emotion here: first, being happy that something or other is the case (or that many things are); second, feeling that your life is good now; and third, being satisfied with your life as a whole. Each of these three related happiness emotions will exhibit the general threefold structure that emotions have \[...]: a belief, a positive evaluation, and a feeling based upon these. > > > p. 108 **הסוג הראשון** כרוך בשיפוט ערכי - ולאו דווקא מלווה ברגש חיובי חזק: נניח והצבעתי לX על פני Y בבחירות, וX זכה - אבל אני חושב ששניהם גרועים, פשוט X קצת פחות. **הסוג השני** הוא הערכת היעדר-חסר: לא חסר לי כלום כרגע. ברור שאם יציעו להכניס לי מיליון דולר לחשבון הבנק אגיד כן - אבל אין לי איזשהו *מחסור*: יש כאן רגע *מלא* (bliss). **הסוג השלישי** הוא שביעות-רצון מחיינו ככלל, וככזה הוא יותר מורכב. זו הערכה שלא קשורה לרגע הזה - יכול להיות שעכשיו בשנייה זו לא ואוו, אבל ככלל אתה מבסוט. נוזיק מזכיר מאוחר יותר גם **סוג רביעי** - *מצב רוח* מאושר. מצב רוח אינו כרוך בהערכה מסוימת, ולא בהכרח קשור לאובייקט מסוים. חשבו, למשל, על [חרדה](/פסיכולוגיה/פסיכופתולוגיה/חרדה). היא, שלא כמו פחד, לא קשורה במצב-עניינים מסוים - אתה יכול פשוט לחטוף חרדה בלי שום קשר לכלום, ובלי שיש לך מה לעשות: אין בו הערכה או קשר למצב. מצב הרוח יכול להיות גם *נטייה* מסוימת - מוכנות לחוש רגש חיובי או לבצע שיפוט חיובי (או שלילי). ולבסוף מציע נוזיק **סוג חמישי** - [נירוונה](/פילוסופיה/בודהיזם/האמיתות#השחרור-nirvana) כזו, שבה אתה מתנתק מעצמך ורק דרך זה מגיע לאושר עילאי מסוים, במנותק מהבלי העולם באשר הם. האם כל אלו הם בכלל אותו הדבר? או שאנו משתמשים בהם רק בשיתוף השם? אפשר גם לחלק את כל המובנים האלו לאובייקטיבי וסובייקטיבי. יש הרי מדד אושר של האו"ם, ויש כמובן את ההערכה של כל אדם ואדם. האם יש דברים *מחוץ* לאושר? האינטואיציה הראשונית שלנו קוראת על זו תיגר. האם יש מובן של אושר *שמספח* את הדברים האחרים? נקודת הפתיחה הראשונה שלנו היא עונג פרוידיאני - *עיקרון המציאות של פרויד* - שקובע שאנחנו מתנהלים במטרה למקסם את ההנאה החושית. ברור שיש מעבר להנאה רגעית - אהיה מוכן לוותר על לבהות בחלון ראווה יפה כדי לא לפספס את הטיסה שלי לתאילנד. אבל גם מנקודת מבט של ריבוי ההנאה ככל האפשר, ההגדרה נופלת - יש הרבה סוגי *אושר* שכמעט ולא כרוכים בהנאה - חשבו למשל על מטפס הרים: הוא עושה את זה לכיף, אבל זה כרוך בסבל פיזי נורא - אפילו אובדן אצבעות! לא מספיק לנו להיות *דלי של חוויות טובות*. נדמה כי אושר הוא מעבר ל*מצבים המורגשים* (felt states). אנחנו נהנים מדברים מסוימים *משום* שאנחנו חושבים שהם טובים - סוג מסוים של [דילמת אאותיפרון](/פילוסופיה/אתיקה#תיאוריית-הציווי-האלוהי): זה טוב כי אני נהנה מזה, או שאני נהנה מזה כי זה טוב? נוזיק חוקר את השאלה באמצעות ניסוי המחשבה של *מכונת החוויות*: נניח ויחברו אותך למכונה שתאפשר לך לחוות כל מה שאתה רוצה. החוויות לא יהיו אמיתיות, אבל לא תדע שהן לא היו אמיתיות. החוויות יהיו אמיתיות, וגם האיכויות. עכשיו נשאלת השאלה - האם היית רוצה להתחבר למכונה? אנחנו יכולים להבין מי ש*לא רוצה* - לא נגיד עליו שהוא לא רציונלי. עצם ההבנה הזו מעידה שיש לנו תובנה ש*יש משהו טוב* מעבר לחוויות הסובייקטיביות - בין אם של חזיר ובין אם של סוקראטס. המושג של אושר קשור אצלנו, כנראה, קשרים מהותיים לערכים אחרים - כמו האמת. אנחנו לא אוהבים את המחשבה שהחוויות הן לא *אמיתיות* - כמו שלא היינו נהנים אם מישהו היה חולק לנו מחמאה שאנו יודעים שאינה אמיתית. יש מעבר לצד הסובייקטיבי: אפשר לחשוב על החיים כמין נייר לקמוס כזה, שמעיד שחיי הולכים כהלכה - חיי האושר שלי הם לא גן עדן של שוטים, אלא סממן שהחיים שלי באמת מתנהלים היטב. ומה צריך להיות האיזון בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי? הסובייקטיבי ברור לנו מאז שאנחנו תינוקות. האם האובייקטיבי ברור לנו? או שהוא בדיחה עצובה? > What we want, in short, is a life and a self that happiness is a fitting response to— and then to give it that response. > > > p. 117 ואולי די בעצם ה*פעילות* כדי להבין אושר[^11]? או שמא הסיפוק הפרטני מספיק? חשבו למשל על אדם עם *[תסמונת קורסקוף](https://en.wikipedia.org/wiki/Korsakoff_syndrome)* - שמונעת יצירה של זכרונות לטווח הקצר. בכל פה שתצא מהחדר, הוא יגיד, *או, מתן! כמה זמן לא ראיתי אותך!*, גם אם תיכנס שוב אחרי חצי דקה. על פניו, חייו מלאים רגעי אושר - אבל האם נוכל להגיד עליו שהוא מאושר? גם אם נשים בצד פסיכופתולוגיות כאלו, משתמע שחיים שהם מחרוזת של רגעי אושר נבדלים הם לא *מאושרים* (וממילא בלתי אפשרי). אושר, במובן עמוק, מחייב לפחות מימד מסוים של אושר שהוא אינו מובן-מאליו, כי עשו לי קיצי בגב. אדם חייב להציב לעצמו אתגרים - אתגרים אמיתיים וקשים - ולהתגבר עליהם, למרות שזה כואב. > Omnia præclara tam difficilia quam rara sunt > > --- > כל דבר מעולה הוא קשה, כשהם שהינו נדיר[^12] חשבו על גידול ילדים - עבודת פרך! ובכל זאת הורים נוטים להגיד, שגידול הילדים היה הרגע המאושר בחייהם[^13]. ומה לגבי שיפוט האושר: האם אנחנו שופטים אותו טוב יותר מנקודת המבט של ההווה, אלא רק כשנסתכל אחורה, על מה שכבר עבר? ומה לגבי אירועים חיים שליליים? הרבה פעמים אסונות שנופלים עלינו הופכים אותנו למאושרים - ההתגברות על הרגע שבו הקרקע נשמטת תחת רגליך היא בעצמה סוג של אושר, שהופכת אותך לבלתי-מנוצח. האם זה היה אירוע שלילי, או אירוע חיובי במהלך חייך? ברור שאירוע מסוים, כמו התייתמות מההורים שלך, הוא אסון נורא: אבל אולי זה הנקודה שהפכת מילד קטן ומפונק לחסין מפגעי החיים, והסית את מסלול חייך לטובה. Was it a misfortune? or a fortune? איך עושים את האיזון הנכון בין אושר *רגעי* - המובן השני של האושר של נוזיק - לבין התבוננות כוללת, על מהלך החיים כולו? > Life is a tragedy when seen close up, but a comedy when seen in long shot > > > Charlie Chaplin אפשר להגיד את זה גם ההיפך. נקודת המבט שאתה נוקט בה יכולה לשנות *לגמרי* את ההערכה. ומה היינו מעדיפים? טרגדיה נקודתית וטוב כולל או טוב נקודתי וטרגדיה כוללת? אנשים מנסים *להתעלות מעל הרגע* - גם כדי להעניק משמעות לסבל נקודתי, וגם כדי להעניק משמעות מעבר לעונג נקודתי. לפעמים אנחנו מצליחים למזג בין שתי נקודות המבט האלה. מהלך החיים גם הוא מטריד אותנו, לא רק כמות האושר תחת העקומה. ## להיות יותר אמיתי נוזיק מדגיש את ההבדל בין *קיום* ל*אמיתיות*: אין לנו תשובה אינטואיטיבית ל*מתי אנחנו הכי אמיתיים*, גם אם אנחנו קיימים באופן בינארי (או שאתה קיים או שאתה לא קיים). *אמיתיות* מגיעה בהרבה רבדים: יש יותר ממשי ופחות ממשי. ממשי לא מתממשק בהכרח עם קיים: אנחנו יכולים להצביע על אנשים עם הישגים גדולים, שהם עדיין *פחות ממשיים* מאנשים עם פחות הישגים: עדיין אפשר להגיד להם שהם צריכים להיות *יותר*. מה זה ה*יותר* הזה? נוזיק סבור שזו הממשות, וקושר אותה להצלחה - לא הישגית, אלא מבחינת החיים: החיים הם כפי שהם צריכים להיות כשאנחנו *יותר ממשיים*. מתי אנחנו אומרים על מישהו שהוא *חבר אמיתי*, או *פילוסוף אמיתי*, או כל דבר אחר? ככה אומרים בהרבה שפות, מה שמעיד על כך שהביטויים האלו מכוונים לרעיון מסוים. נוזיק מציע, למשל, שלדמויות ספרותיות מסוימות יש ממשות גדולה יותר מאחרות. אף אחת מהן לא *מתקיימת*, אבל כולן *ממשיות* בצורה כזו או אחרת - חלקן יותר, וחלקן פחות. חלקן אפילו *אמיתיות מהחיים* - הן נותנות לנו נקודות אור מסוימות לשפוט את החיים שלנו. מנגד, יש אנשים *מתקיימים*, שאין בהם שום ממשות: החיים שלהם יכולים אפילו להיות נעימים, אבל אין שם שום דבר שתופס אותנו: אפילו הביוגרף הכי טוב לא יימצא מה לכתוב עליהם. חסרה בהם *עוצמות חיים* מסוימת. חשבו על מה שאנשים אומרים - > He's the *real* thing נוזיק עצמו אומר בפרק מאוחר יותר - > I do not mean to laud feeling real above all, even though it is valuable. It is being real that is primary; the feeling without the being could be provided by the experience machine. > > > 209 להיות ממשי, אומר נוזיק, זה להיות *חד* - ממוקד, ברור. קל להבין את זה מההיפך - אם אתה נישא על גבי החיים, אדיש, *זורם*, אתה פחות ממשי: ממשות היא משהו יותר מאורגן, יותר מסוים - זה מעיד על כך שאתה פועל באופן יותר *אמיתי*, במובן האותנטי, מישהו שאפשר לתפוס באופן ברור יותר מי הוא. האדם ה*זורם* הוא יותר חומר גלם מאשר משהו ממומש. !!! success "ראו גם" [Harry Frankfurt - Identification and wholeheartedness](https://sci-hub.st/https://doi.org/10.1017/CBO9780511818172.013) המימוש הזה כרוך גם בנקודת פתיחה מסוימת - שעלולה להרוס את המימוש, או להעצים אותו - > Tragedy and suffering can be a means to greater reality when they do not completely overcome or destroy someone, and they have their own intensity. > > > 207 אולי הממשות היא כוונה מסוימת להתממש, לעצב את החיים בצלמו של האדם - כמו שמיכאלנג'לו אומר על דוד - > ראיתי את המלאך בשיש ופיסלתי את ששחררתי אותו ואם הדבר העליון הוא האל, או הנשגב - כמו שאומר שפינוזה, למשל - הרי שההתממשות היא סוג של *imitatio dei* - הידמות לאל; שחרור דוד מהשיש. [^1]: אפלטון לוקח את הרעיון הזה רחוק יותר ב[משתה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה). [^2]: ב[אתיקה הניקומאכית](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה). [^3]: זהו רעיון ה[*תבונה המעשית*](/פילוסופיה/אתיקה#דרך-האמצע) האריסטותלי למציאת דרך האמצע. [^4]: ר' [*Truth and truthfulness*](/פילוסופיה/אתיקה/truth.pdf), ברנרד ויליאמס. [^5]: אהמם, [מטאפיזיקה](/פילוסופיה/מטאפיזיקה), [פילוסופיה של הדת](/פילוסופיה/דת). [^6]: [שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה). [^7]: והוסרל עצמו היה אנליטי ומתמטיקאי מבריק - זה לא נכתב מזלזול במדע. [^8]: אולי פסיכופטים, וגם אז - זהו היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. [^9]: ביוונית, למשל, יש המון מילים שונות להמון סוגים שונים של אהבה - *פיליה*, *ארוס*, *אורקסיה*, *אגת'ה*... (φίλια, έρως, ὄρεξια, αγαθά...) [^10]: באופן יוצא דופן, אנחנו בעברית נהנים מההבחנה בין *אושר* ל*שמחה*, ואנחנו לא משתמשים במונחים האלו לסירוגין. [^11]: ר' גם - *Μοrality*, ברנרד וויליאמס. [^12]: שפינוזה, [*אתיקה*](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה). משפט אחרון. [^13]: שלמה מזכיר שם של ספר: *Αll joy, no fun*