---
title: דקארט - הגיונות על הפילוסופיה הראשונית
description: 
published: true
date: 2024-01-22T12:42:15.285Z
tags: 
editor: markdown
dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z
---

# רנה דקארט (René Descartes)

**רנה דקארט**, תיאולוג אדוק, מתמטיקאי ופילוסוף, החל לכתוב את ה*הגיונות*[^1] בשלהי הרנסנס, לרקע המהפכה המדעית. במידה רבה, דקארט נחשב כיום לאבי הפילוסופיה המודרנית[^2], והחלוץ הפילוסופי בתפיסה המדעית. כבר בחייו, זכה דקארט להכרה רבה.  

בתקופה הזו, המאה ה17, אריסטו היה *ה*-פילוסוף, שנתשמר בזכות העולם האיסלאמי, והדבקות בו הייתה דוגמטית. אריסטו סבור היה שכל מדע ניצב לבדו[^3], מובחן מהאחרים; דקארט הוא הראשון שיצא כנגד התפיסה הזו. לשיטתו של דקארט, המדעים נבנים אחד על השני, ובבסיס כולם ניצבת המטאפיזיקה. אריסטו חילק את המציאות לאזורים שונים; הוא סבר שאנו מצויים בספרה מסוימת - גלגל הירח - שבה המציאות מצייתת לחוקים מסוימים, ומורכבת מחומרים מסוימים. לספרות אחרות ייחס אריסטו יסודות אחרים - לרבות ה*אלמנט החמישי* המושלם, וחוקים אחרים. 

התפיסה הזו מתערערת עם גילויו של גלילאו, שלא תאמו את ההנחות האריסטותליות - כמו הירחים של כוכבי הלכת שמסתובבים סביב כוכבים אחרים, בעת שהכוכבים ההם מסתובבים ביחס אלינו, וכמו מכתשי הפגיעה בירח, לכאורה מהחומר החמישי המושלם. הקשר בין הספרות השונות לכאורה הללו רמז שישנו מדע אחד, שאליו ניתן לצמצם את שאר המדעים, ושעם הבנתו ניתן יהיה להבין הכל. דקארט, ער לגילויים של גלילאו, הוא פורץ הדרך של רעיון זה.

גישתו של דקארט היא גישה *רציונליסטית* - הוא סבור שישנו מקור מעבר לניסיון האמפרי, הוא השכל. התפיסה הקרטזינאית נשענת הן על החושים, כשם שסבורים האמפריציסטים, אך גם על השכל הטהור - בתחומים כמו המתמטיקה. על שני ההיבטים האלו מערער דקארט ב*היגיונות* שלו, בשאיפה לבסס את האמת שממנה יצמחו המדעים כולם.

דקארט נחשב לאבי הפילוסופיה המודרנית משום שלראשונה, כקתולי מאמין, הוא בוחר להתחיל חקירה אודות האל בהטלת ספק - ולא בקבלת התיאולוגיה הנוצרית השולטת. כיוונים שקדמו לו, דקארט מבקש [*לוגוס* ל*פיזיס* במובחן מה*נומוס* וה*מיתוס*](/פילוסופיה/יוונית#למה-ללמוד-פילוסופיה-יוונית) 

[^1]: מונח שרירותי שנובע מאריסטו, שכתב את ה*מטאפיזיקה* (*אחרי הפיזיקה*) אחרי ה*פיזיקה* שלו (את השם *מטאפיזיקה* העניקות תלמידיו). הכותרת המלאה היא *הגיונות על הפילוסופיה הראשונה, שבה מוכח קיום האל ואלמוות הנפש*.
[^2]: הפילוסופים בעת המודרנית מכונים ה*רציונליסטים* (הנשענים בעיקר על הלוגיקה), או *האימפריציסטים* (הנשענים גם על תצפיות), למורת רוחו של ארנון.
[^3]: לשיטתו של אריסטו, אם אתה רוצה ללמוד הנדסה - לך לפקולטה להנדסה וקבל עקרונות כאלו וכאלו. אם אתה רוצה ללמוד ביולוגיה, לך לפקולטה אחרת וקבל עקרונות אחרים; אין ביניהם קשר.
 

# היגיון ראשון - על הדברים שאפשר להטיל בהם ספק

> [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/היגיון_ראשון.pdf), [טקסט (אנגלית)](/פילוסופיה/חדשה/meditations_on_first_philosophy_-_part_1.pdf), [מטלה](/פילוסופיה/חדשה/תר×××_-_×ק×ר×_-_×¢××××_1_תשפ׳׳×.docx), [מטלה (בדוקה)](/פילוסופיה/חדשה/×ת×_××ר××××¥_10859664_assignsubmission_file_×ת×_××ר××××¥_copy_pdf.pdf)
{.is-info}

בתחילת הטקסט, דקארט - מוטרד מהמחשבה שרכש אמונות כוזבות[^3] -  מחפש נקודות ארכימדיות שעליו יוכל לבנות את כל דעותיו, בכך שמטיל ספק[^4] בכל דעותיו הקודמות.
לשם מטרה זו, דקארט זונח כל אמונה שיש לו ולו הצידוק הכל ביותר לפקפק בה - החל מהיסודות.

> שימו לב: הספק הקרטזיאני הוא **אמצעי**; דקארט רחוק מפילוסופיה ספקנית.
{.is-warning}

היסוד הראשון שדקארט זונח הוא *החושים* - 

> כל מה שחשבתי עד עתה לאמתי ובטוח ביותר, למדתי מן החושים או על-ידי החושים. והנה הרגשתי לפעמים שהחושים הללו מטעים; והזהירות דורשת שלעולם לא נבטח ביטחון מוחלט במה שהטעה אותנו פעם.

אך הוא מכיר בקושי שבויתור על דבר כל כך בסיסי. הוא מצדיק את הויתור הקיצוני הזה באמצעות טיעון **החלום** - הטענה לפיה אין ביכולתו לדעת אם הוא חולם או ער בכל רגע נתון. החלום הטעה אותו בעבר - בו חשב שהוא ער ולמעשה ישן, ואולי אפילו להפך. *לדקארט אין שום קריטריון*, בודאי שלא מוחלט וודאי, לקבוע אם הוא ער או ישן, ולפיכך, מטיל ספק בחוויות החושיות שלו[^5].

דקארט מכיר בעצם קיומם של הרעיונות - בני אדם, צבעים, צורות - אבל מטיל ספק בקיומם של המופעים הפרטניים שלהם. פרט כזו או אחר אינו בהכרח עומד מולנו בחלום כפי שנדמה לנו, אך כל המרכיבים שלו - היותו אדם, הצורה שלו, הצבעים - עדיין קיימים; הוא אינו חולם אותם יש מאין. באופן דומה, המדעים הכלליים, שאינם נשענים על הפרט - המתמטיקה, הגיאומטריה וכדומה.

הכיצד עולה בכוחו של דקארט להטיל אף באלו ספק? כאן נכנס 'טיעון האל'. אם כאן קיים אל, ייתכן והוא מטעה אותי, כך שאטעה תמיד. אפילו אם האל הטוב, ניתן לראות שאין הדבר סותר את ההטעיה - משום שהוא מאפשר לנו לטעות לפעמים, ולהטיל ספק. 




[^3]: כאן דקארט מתחיל להטיל ספק בעקרונות שעליהם התחנך - האריסטוטליות, והאימפריציזם.
[^4]: משמע - *להשהות שיפוט* - לא לקבל ולא לדחות (שניהם הצהרה חיובית). חשוב להיזהר מלכנות את דקארט כספקן - הוא משתמש בספק למהלך חיובי.
[^5]: מהלך מפורסם זה מכונה *היפותזת החלום*.

## הספקנות הקרטזית

**ספקנות** היא זרם פילוספי שקיים עוד מימי יוון העתיקה (ספקנות פירית), הגורסת כי לא ניתן לדעת דבר, וכי לא ניתן להשיג ידע. אריסטו ו[אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/מנון)[^6] משחקים אף הם על הזרם הזה בדרישותיהם הנוקשות לידיעה, למרות שלא החזיקו בדעה זו.  

הספקנות אינה ייחודית לעת העתיקה - מקרב הפילוסופים החדשים, יום נקלע אף הוא לספקנות - לא כהנחת מוצא אלא כתוצאה של חקירה עקבית.
דקארט נחשב לעיתים, באופן מוטעה, כספקן - אך איננו כזה. בניגוד ליום ולספקנים העתיקים, דקארט *מתחיל* בספקנות, ומגיע בסופו של דבר לידיעה חיובית.

דקארט נוקט בספק ככלי מתודי, ומשתמש בשלושה טיעונים ספקניים לשם כך:

- טיעון ה'חלום'
- טיעון ה'אל'
- טיעון 'השד המתעתע[^7]' - החזק מקרב הטיעונים

הספקנות הקרטזית עוברת בשלושת ה'מסננים' האלה, שכל מה שיעבור דרכם ייחשב בעיני דקארט כידיעה.
החזק מהטיעונים, טיעון השד, הוא טיעון *היפרבולי*[^8]. בעוד שטיעון החושים נשמע אמין למדי, במיוחד לאור התיאור האינטימי בגוף ראשון, כמו טיעון החלום שממשיך את הקו הזה, אם כי באופן קיצוני יותר, טיעון השד המטתעתע הוא, במילים יפות, הזוי לגמרי. טיעון החלום מטיל ספק במציאות *החיצונית* - ולמעשה מחזק עמדה שאין דבר זולת התבונה שלי[^19]. טיעון השד המתעתע חודר עמוק יותר - ומטיל ספק בעצם התודעה ממש; אולי מה שאני חושב *בתוך התודעה הפרטנית שלי* שגוי. 

בכדי לבסס ידיעה, אנו דורשים ודאות מוחלטת. לכאורה, תיאור השד *לא* שולל את אותה הודאות המוחלטת - אין לנו שום סיבה להאמין שישנו שד מתעתע. אבל, הטיעון משחק על נטייה אנושית - הספק מנקר. ישנה אפשרות, קטנה ככל שתהיה, שישנו שד מתעתע; דקארט רק מציף את האפשרות, ולא טוען שום דבר חיובי בדבר השד - עול ההוכחה הוא עלינו. וכעת, מבלי שטען טענה ממשית, דקארט הצליח להכות בנו בספק כבד. 

אבל למה בכלל מטיל דקארט ספק?

[^19]: העמדה הפילוסופית הזו מכונה *סוליפסיזם*. שופנהאואר סבר שאי אפשר להפריכה בטיעונים לוגים - אבל, "זוהי אינה בעיה פילוסופית שדורשת הוכחה - אלא בעיה פסיכולוגית שדורשת ***כדורים***", אומר דן.

# הביסוס המטאפיזי של דקארט

בדומה לניוטון, כמו דקארט בין העת החדשה המוקדמת, שואף לבסס מדע חדש. הוא עושה זאת על בסיס המתמטיקה - שמתקפת אותו. תחת הגישה של דקארט, ניתן יהיה לצמצם את המדעים אל המתמטיקה, ובכך ליצור מדע *אוניברסלי*, שמתוקף על ידי המתטיקה. אך מי מתקף את המתמטיקה? דקארט שואף לעשות זאת ב*היגיונות* על ידי תיקוף המטאפיזיקה. אם יצליח דקארט לתקף את העקרונות הראשונים, המטאפיזיים, יוכל לבנות על בסיסם את המתמטיקה, ועל בסיסה את המדעים כולם, בידיעה מוחלטת.

> עליונותו של טיעון השד על טיעון החלום היא בנקודה זו - המתמטיקה. טיעון החלום אינו מפיל את המתמטיקה - גם בחלום היא תקפה; טיעון השד, בקיצוניותו, כן.
{.is-warning}

כאן ניתן לראות את מעגל הספק הקרטזי הולך וגדל. בטיעון החושים, דקארט מטיל ספק רק בדיוקם של החושים מרחוק; הוא מסייג שעל ידע החושים מקרוב קשה לערער. בטיעון החלום, מצליח להטיל ספק גם בחושים עצמם - אך לא בעקרונות הבסיסיים שעומדים מאחורי המציאות הבלתי חושית. ולבסוף, בטיעון השד, מצליח דקארט להטיל ספק גם בעקרונות המטאפיזיים האלו.

דקארט שאף לבסס את התפיסה המטאפיזית שלו בשלוש עקרונות מפתח:
- האור הטבעי
ב**אור הטבעי**, דקארט מתכוון ל*תבונה*. איננו זקוקים לכתבי הקודש בכדי לעמוד על טבע המציאות - די בשכל האנושי להגיע לאמת וודאית[^10].
- ברירות ומובחנות
**ברירות ומובחנות** הוא מונח חלקי ועמום, עד שקאנט מגיע ועולב בו[^9]. מושג[^11] ברור הוא כזה המוכר באופן שלם ומלא, בעוד שמושג מובחן הוא גם כזה שניתן לבודד ולהבדיל אותו ממושגים אחרים. הכאב, למשל, הוא *ברור* בכך שאם הוא מתרחש, הוא נוכח בתודעה באופן ודאי ושלם. אולם, לא תמיד ניתן להגיד באופן *מובחן* מה כואב, והיכן.

המתודה האנליטית של דקארט מנסה להגיע למושגים ברורים ומובחנים, כאבני פינה לבניית תפיסת מציאות אמיתית, לאורו של האור הטבעי.

- הטבע הפשוט
**הטבע הפשוט** הן אותן אבני הבניין של המציאות המתקבלת מהחקירה המטאפיזית של דקארט. אותן אבני הבניין קורנות באור הטבעי, והן ברורות ומובחנות.


[^6]: 'מנון' עוסק בטיב הידיעה; אפלטון לא היה ספקן, אבל האקדמיה שלו הייתה, באחד מהגלגולים המאוחרים יותר שלה, ספקנית.
[^7]: לא מלשון *לטעות*, אלא מלשון *לתעות* - לשוטט ללא יעד מוגדר. המתרגם העברי מיטיב לשחק על מילה זו, לאור תיאוריו של דקארט משוטט בספקנותו
[^8]: קיצוני, מוגזם
[^9]: "ועכשיו תראו מה קורה כ*גרמני* עובד על מונח כמו שצריך", אומר דן
[^10]: *אני חושב משמע אני קיים* המפורסם של דקארט, למשל, קורן מאור טבעי
[^11]: דקארט משתמש במילה *אידאה*, כסינונימית למושג. קאנט מפריד בין השתיים, כמו [אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון#הסיבה-האמיתית) לפניו שתפס אידאה כדבר אחר לגמרי.

# תורת האידאות של דקארט
בעת החדשה, כמעט לכל הוגה שעוסק באפיסטמולוגיה הייתה *תורת אידאות*, או תורת הכרה - *שונה בתכלית מתורת האידאות האפלטונית*. 

התורה של דקארט נשענת על טיעון ה*קוגיטו* המפורסם - *אני חושב משמע אני קיים*[^12]. באשר למה שניתן לדעת, מה שניתן להכיר בו, זוהי הידיעה הראשונית והבסיסית ביותר - כל עוד אני חושב, אני ישנו. הטיעון החזק הזה מביס אפילו את טיעון השד המתעתע - גם אם ישנו שד מתעתע, הרי שהוא מתעתע *משהו* - ומשהו חושב, שכן אחרת אין במה לתעתע.

> אני חושב, משמע אני קיים[^14]
{.info}

המהלך הקרטזיאני המרשים הוא זה אשר, כלוא בתוך תודעתו גרידא מחמת הספק, יצליח להוכיח את קיומו של אלוהים - הנחת המוצא ממנה התחלנו את הדיון. כך מבסס מחדש דקארט את תפיסת המציאות שלו - הטבע הפשוט - באור הטבעי בצורה ברורה ומובחנת.

החשיבה, על פי דקארט, מבוססת מושגים - אידאות - אותן הוא מגדיר בתור *****כל*** תוכן מנטלי של הרוח***. הבחירה בפועל *חושב* בטיעון של דקארט אינה מקרית. אם נאמר, למשל, *אני הולך משמע אני קיים* - אין בכך כל הכרח; הרי ייתכן ואין לי גוף, ואין לי יכולת ללכת. הדבר הוודאי כאן הוא שאם אני *חושב* שאני הולך, גם אם אין לי גוף ממש, אני יודע משהו ודאי - שאני **חושב** שאני הולך. כל מה שקורה לנו, הוא דבר שמשתקף במחשבה בצורה כלשהי; בעוד שלא ניתן להוכיח את מושאי המחשבה, יהיו אשר יהיו, המחשבה עצמה היא ודאית. 

הודאות הזו היא *רפלקטיבית* - מודעות עצמית - יכולת כה נדירה שהיא מאופיינת עם האדם בלבד[^13]. זהו ה**אני**. זוהי הנפש. לבעלי החיים, טוען דקארט, אין נפש - בהיותה אותו ה*אני*, התודעה העצמית, שחסרה אצלם.

דקארט מפריד ככה תחושות - כמו כאב, מאותה רפלקציה. אם נכה בעז כמו בתוף, נקבל צליל חזק - שנובע מהכאב של העז. אולם, רק אם נכה באדם תתקבל מחשבה מודעת של ממש, *כואב לי*; העז אינה שונה מהתוף, מעין מנגנון ריק שמקבל מכה, ומצווח. דקארט הוא הראשון מקרב הפילוסופים הגדולים שהחל לעסוק ככה באותו *אני*; רבים אחריו ייתנו עליו את הדעת.


[^12]: *cogito ergo sum*. הטיעון לא מופיע בניסוח הזה ב*הגיונות*, שם הוא כתוב כ*אני קיים, אני נמצא*.
[^13]: "כה נדירה, שאין אותה אפילו ל**כדורגלנים**", אומר דן, ואפילו לא לחתולים
[^14]: זוהי טענה שלא ניתן להפריך דדוקטיבית. "לכו הביתה - תוכיחו שזה **לא נכון**. *בהצלחה עם זה*", אומר דן. "נסה לשכנע את עצמך שאתה לא קיים, כמו ג'רי בסדרה *ריק ומורטי* בפרק המפורסם". בתוך התודעה שלך, אין לך דרך לערער על האמיתות של הטענה הזו. ההאמנה הזו אינטימית - אין לי איך להוכיח אנשים אחרים - אבל אין לי איך לפקפק באמיתות שלי.

# תורת החשיבה של דקארט
דקארט מייחס את התוכן המחשבתי לשלוש גורמים:

- ניסיון
ראיתם, טעמתם, נגעתם מיששתם, וזה נכנס לתודעה

- המצאה
מושגים שהרכבנו על סמך הניסיון - כמו דרקון. לא חווינו דרקון, אבל חווינו אדום, וגדול, ומעופף, והרכבנו דרקון.

- טבועות מלידה[^15]
הויכוח סביב הנקודה הזו נמשך מימיי [אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון#הלמידה-כהיזכרות-עדות-לנצחיות-הנפש) ותורת ההיזכרות שלו. הזרמים בפילוסופיה החדשה חלוקים אף הם סביב נקודה זו: האמפריציסטים דוחים נקודה זו, והרציונליסטים מקבלים אותה.
דקארט מייחס לכאן את המושגים *אני* ו*אלוהים* - אודותם לא ניתן לרכוש, לטענתו, ניסיון. הטענה אינה סביב *המושגים* האלו - להם ערבים גם האמפריציסטים - אלא על מושא המחשבה ממש.

[^15]: *אפריורי*, כפי שעולב בו אחר כך קאנט


# היגיון שני - על טבעה של רוח האדם, ועל כך שנקל להכירה מאשר להכיר את הגוף
> [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/היגיון_שני.pdf), [טקסט (אנגלית)](/פילוסופיה/חדשה/meditations_on_first_philosophy_-_part_2.pdf)
{.is-info}


לאחר שחירב את עולם הידע שלו עד היסוד, נותר דקארט עם נקודה ארכימדית אחת - *אני נמצא, אני קיים*. כעת, מנסה דקארט לבנות מחדש את הידיעה שלו על בסיסה של אותה הנקודה. 

ההבנה[^16] של דקארט - שכל עוד הוא חושב, הוא ***יודע***  שהוא קיים - היא בראש ובראשונה טענה **אפיסטמית**. אם אדם מתעלף, למשל, אין משמעות הדבר שהוא לא קיים - אלא שאין לו את *הידיעה* שהוא קיים. על רקע הטענה האפיסטמית הזו, הוא טוען גם טענה **אונטולוגית** - כל עוד הוא חושב, הוא ישנו - הוא קיים.

ה*קוגיטו* של דקארט הוא אינטימי לחלוטין. אני לא יכול לדעת שדברים אחרים קיימים, או שמושאי המחשבה שלי קיימים, או שאפילו ה*אני* שקיים הוא אותו *אני*, או לאורך זמן. הוא אומר רק שעצם המחשבה הוא ההוכחה לקיום - מחשבה היא רעיון שמצדיק את עצמו (כמו שאם אתה חושב שכואב לך - כואב לך; אם אתה חושב - אתה חושב). באופן דומה, קיומו של השד המתעתע בהכרח מוביל לכך שאותו השד מתעתע ב*משהו* - אפילו בתרחיש ההיפרבולי של דקארט יש ודאות כלשהי. ה*קוגיטו* פורץ את המחסומים שהציב דקארט - ידיעת התודעה, וידיעת המציאות - באווחה אחת; היכן שלפניו איני יודע דבר על המציאות או על התודעה שלי, כעת אני יכול לבסס ידיעה איתנה בשניהם - התודעה שלי **קיימת**, והיא קיימת ***במציאות***. 

על סמך הידיעה הודאית, אך זעירה הזו, דקארט בונה מחדש את המציאות שלו - ב**דוגמת השעווה**. כשהוא מזהה שעווה, הזיהוי אינו נעשה באמת באמצעות החושים - הרי בין המצבים השונים של השעווה - קרה, נוזלית או נמסה - אין שום דבר מן המשותף. ובכל זאת, בכל השלבים הוא מזהה את השעווה ככזו. משמעות הדבר היא בהכרח שהזיהוי *לא* מתרחש באמצעות החושים - אלא באמצעות התודעה. בכך, מסיט דקארט את ההצדקה לתפיסת העולם שלו מן החושים - שבהם אין לנו וודאות - אל התודעה - שכעת היא ודאית. משיש לו ידיעה איתנה והצדקה לבסס עליה את המציאות שלו, דקארט יוצא לבנות מחדש את עולם הידע שלו.

[^16]: חשוב לשים לב - הקוגיטו הוא *לא* טיעון - אלא הבנה **אינטואיטיבית** (הסתכלות) - ידע ודאי, נתון, ונקי מכול ספק - שקיימת בכולנו. מכאן הכוח שלו - אין לו הנחות שאפשר לתקוף - זו חוויה אנושית בסיסית שלא ניתן לערער עליה. דן משווה את הידיעה האינטואיטיבית הזו ל'כאב' - אף אחד לא מסתכל על היד שלו בוערת, ומקיש היקש כמו *כל מה שחם בוער, כל מה שבוער כואב, לפיכך איה, כואב לי!* - זו ידיעה מונכחת, מיידית ובלתי ניתנת לערעור - כזה הוא ה*קוגיטו*.


# היגיון חמישי - על מהות הדברים החומריים; ושוב על אלוהים, שהוא נמצא
כעת, יש קריטריון להכרת האמת - כל רעיון **ברור ומובחן** הוא אמיתי. על מנת להגיע לאמת הזו, על ידי הסרת הספק, עלינו:

- לגרש את השד המתעתע
- להכיר באל

מרגע שנוכל לבסס את קיום האל, ולהסיר את חרבו של השד המתעתע, נוכל לחיות שוב בביטחון בעולם שאנחנו תופסים. את אלו מנסה דקארט לעשות בהיגיון זה, באופן הבא:

1. *קוגיטו* - העוגן שביססנו בהיגיון השני
2. אלוהים[^20]
3. מציאות

## ההוכחות של דקארט לקיום האל

דקארט מוכיח את קיומו של האל בשתי הוכחות[^18]:
- ההוכחה האנתרופולוגית (היגיון שלישי)
> לכל דבר יש סיבה; לפיכך, חייבת להיות סיבה ראשונית[^21].

הוכחה זו מכונה *ההוכחה הקוסמולוגית*. אלא שדקארט לא יכול להשתמש בה - משום שהיא מניחה מציאות חיצונית. 
ההוכחה הזו מחלקת את הממשות לממשות *צורנית* וממשות *אובייקטיבית*. המחשבות כמחשבות שוות ערך זו לזו - פיצה זו מחשבה, ואלוהים זו מחשבה. הממשות ה*אובייקטיבית* שלהם זהה. אולם ה*תוכן* שלהם - הממשות ה*צורנית* שלהם - שונה; אלו שני דברים שונים לגמרי. האחד יותר ממשי מהאחר.

דקארט קיים קיום צורני - יש לו תוכן של ממש. ככזה, הוא יכול לחשוב על דברים צורניים אחרים - כמו פיצה, או שופנהאואר. אולם האלוהים מכיל תוכן צורני *שעולה על זה של דקארט* - לא ייתכן שדקארט הוא זה שהגה אותו; דקארט פחות ממשי ממנו. לכן, ישנו הכרח שהוא חיצוני לדקארט[^26].

- ההוכחה האונטולוגית (היגיון חמישי)
> יש לי מחשבות; למחשבות האלו בהכרח יש מושגים. חלקם בדיוניים; את אלו הרכבתי בעצמי. חלק מהם חיצוניים לי - הם כופים את עצמם עליי דרך החושים. אך את חלקם, לא אוכל להצדיק לא כך ולא כך - אלו **אפריוריים** - מולדים. *אלוהים*[^22], ו*אני* הם מושגים שכאלה. מאיפה *אלו* הגיעו לי לראש? האדם הדתי[^23] יטען שהם באו יחד איתי לעולם, ממקור חיצוני לי בהכרח - מושג האלוהים *לא יכול להיות המצאה שלי*. המקור הזה חייב להיות האל - האל חייב להיות **קיים**.

הוכחה זו מכונה *ההוכחה המולדת*[^24], והיא מעין הנהרה של ההוכחה הקוסמולוגית - ושלא כמותה, היא ייחודית לדקארט. היא נשענת על האקסיומה של *סיבה -> תולדה*, שדקארט מאמץ. 
דקארט אומר, *אני יצור חסר* - והוא יודע זאת רק משום שיש לו רעיון של היצור ה*שלם*. רק אם יכיר, באופן מולד, את הרעיון השלם, ידע לומר שהוא אינו מושלם[^25].


אנו נעסוק פה בהוכחה האונטולוגית, לפיה אלוהים מוגדר בתור הדבר השלם ביותר שניתן להעלות על הדעת[^17]. בתפיסה הזו, דברים כמו **אור** הם חיוביים, בעוד **חושך** הוא היעדר; **טוב** הוא דבר חיובי ו**רע** הוא היעדר אותו הטוב. בתפיסה הזו, הקיום הוא רק חיובי - והאל הוא הדבר החיובי ביותר, במובן שהוא מכיל את כל הדברים שישנם.

[^17]: תפיסה נוצרית על סמך המחשבה האריסטותלית.
[^18]: *לא צריך לפחד - אף אחת מאלו לא עומדת*, אומר דן. וכמובן, שקאנט הפריך אותן יפה. האל כאן הוא שריד מתקופות קדומות, שייפול בתקופת הנאורות בניצוחו של קאנט.
[^20]: בתקופה של דקארט, הצבת האל במקום השני היא מהלך בוטה ומסוכן. לכן דקארט מדגיש שהאל ראשון *בסדר ההוויה* - עצם סופי בלתי מוגבל לעומת העצם המוגבל שהוא השכל. דקארט מעניק לאל קדימות *אונטולוגית* - הוא הופך רק את הסדר שבו המציאות נחשפת בפנינו, סדר ההכרה. ספינוזה אחריו לא עושה זאת, ומתעקש להציג את הדברים בסדר המציאות - וקאנט, מאוחר יותר, נותן לשכל קדימות *אונטולוגית*, ולא רק *אפיסטמית* כדקארט.
[^21]: שופנהאואר שונא את ההוכחה הזו, ודוויד יום מערער עליה בהמשך.
[^22]: "אף אחד לא ראה אותו מעכב את התור בקפיטריה, או עומד בחוץ במסדרון", אומר דן. "זה בוודאי לא מהחושים".
[^23]: בעוד שהאתאיסט ייטען שהוא בדיוני.
[^24]: חשוב לשים לב - דקארט לא עוסק בכלל בתכונות של אותו האלוהים - שיגמול לחוטאים, שהוא מעכב את התור בקפיטריה, או כל דבר שכזה - הוא טרוד רק בכך שהוא **קיים**.
[^25]: משל של דן - דמיינו שאתם מזמינים פיצה ופותחים אותה בנוכחות השליח - ומגלים שמשולש חסר. *ככה זה יצא מהתנור*, השליח יגיד לכם, אבל אתם יודעים שהוא שקרן - אתם **יודעים** איך פיצה שלמה נראית, ולכן אתם יודעים שהדבר שלפניכם *אינו* פיצה שלמה, אלא פיצה *חסרה*. אם לא הייתם רואים פיצה שלמה מימיכם, הייתם אומרים, 'ואללה, *זו* הצורה של פיצה'.
[^26]: משל של דן - תלויים לך שני ציורים בבית. האחד - מושלם; יצירת מופת. את השני ציירת אתה, ילד קטן. שניהם ציורים כציורים - אולם התוכן שלהם שונה. את האחד גם אני יכולתי לצייר; בשני גלום כישרון שבבירור עולה על היכולות שלי - ולכן יש הכרח שישנו שם, איפושהו, צייר מוכשר שצייר אותו, החיצוני לי.

# היגיון שישי 
דקארט מרחיב בהגותו על ה*עצם* האריסטותלי. היכן שהעצם האריסטותלי הוא אחד, דקארט מגדיר *שני* סוגי עצמים - החומר והנפש. את הנפש דקארט מבסס באמצעות ה*קוגיטו*, שהוא *ברור ומובחן*. על מנת להישען על הברירות והמובחנות הזו כקריטריון לידע, דקארט מבקש להוכיח את קיום האל. אבל למה אנחנו חייבים את קיום האל כדי לבסס את הידיעה? 
עולם ללא אלוהים מושלם וטוב הוא כזה שאנו יכולים לטעות גם בידיעות ברורות ומובחנות; אולם אם ישנו אל טוב, שלא יטעה אותנו, ידיעה ברורה ומובחנת תהא בהכרח אמיתית.

אלא שההוכחה האתנתרופולוגית של דקארט לקיום האל היא מעגלית: היא ברורה ומובחנת, ולכן דקארט מסיק שהיא אמיתית, ולכן דקארט מתקף ידיעות ברורות ומובחנות[^27]. ובכל זאת יש הרבה מן החסר. מהו האל בכלל? נדמה שהוא עצם, חושב ואינסופי. איפה הוא נמצא? הוא טרנסנדנטי - מעבר לניסיון. דקארט והכנסייה מבקשים לייחס לו את הסיבה הראשונית, למרות שהוא מחוץ לעולם - אותו העולם שמכיל את שני סוגי העצמים. בעולם מספר העצמים החושבים הם כמספר בני האדם[^28]. המהות של אותם העצמים רוחניים היא המחשבה - כל תוכן מנטלי. כמו כן, יש את העצמים החומריים, שהמהות *שלהם* היא ההתפשטות במרחב. כמה עצמים מתפשטים יש אצל דקארט? זו שאלה שנתונה לויכוח פרשני. ארנון סבור שהתשובה היא *אחד* - שכל הדברים הם חלקים שלו. 

מהו *חתול*, למשל? לפי דקארט, הוא רק חומר - אין לו *קוגיטו*, ולכן הוא סוג של מכונה, רובוטים שאלוהים הטמיע כמו שעון מושלם. הסיבה של המנגנון הזה אינה רק הבריאה הראשונית - האל ממשיך לקיים אותו כל הזמן.

אבל קודם, אמרנו שהעצם הוא בלתי תלוי - והנה עכשיו דקארט אומר לנו שהוא תלוי באל![^29].


ההפרדה לשני עצמים מעלה שאלות גם על המנגנון שבו השניים קשורים. הנפש מתוארת בהיגיון השישי כמעין דבר שלא ניתן למקם - אבל הנה הנפש חיה בתוך הגוף, משפיעה עליו ומושפעת ממנו. היכן שהחיות הן במהותן חומר, האדם הוא במהותו נפש בלבד - דבר חושב. מהו טיב היחסים בין שני העצמים האלו? 


דקארט מציב את ה*אני* בתור **נפש חושבת**. הנפש היא המושג שמבטא בנו את המודעות העצמית - יכולתו של היצור לזהות את עצמו, ולדעת את תוכן המחשבות שלו. גם מצלמה רואה כשם שהעין רואה - אולם המצלמה לא מודעת לתמונה, גם אם זו אותה התמונה בדיוק - ולכן אין לה נפש.

דקארט קובע כי הוא - קרי, הנפש - אינו רק *כספן בספינתו*. הגוף אמנם מזיז את הנפש, אבל לנפש יש גם חזקה על הגוף - יש ביניהם איחוד עמוק ומשמעותי. הגוף נפצע - הנפש חשה כאב; הגוף רעב, הנפש חשה רעב. כל אלו מובילים ל**בעית הגוף-נפש** בפילוסופיה - האם יש גוף ונפש? כיצד הנפש מפעילה את הגוף? זהו ויכוח שרץ עד היום, במיוחד ב[פילוסופיה אנליטית](/פילוסופיה/טבע). 

מכאן עולה כי הנפש אינה עצמאית לגמרי - חלק מהמחשבות קשורות קשר הדוק בגוף. הקשר הזה מוביל לכך שלגופים חיצוניים יש כוח לכפות את עצמם עליי, ולעורר שינוי כלשהו גם בנפש. אם הוכחנו שישנו אל, ושהוא מושלם - כלומר, אין בו חוסר טוב (רוע) ואינו שקרן - הרי שמחשבה כמו *צמא* מעידה שאכן יש לי גוף, ושהוא צמא.

חזרנו כעת לנקודת ההתחלה - יש לי גוף, ויש עולם, ואלוהים, שאותו הוכחנו, ערב לזה. 

אבל כעת נשאלת השאלה - איך אנו עושים טעויות? ואיך ייתכן שישנם אנשים רעים בעולם?[^30]. דקארט טוען שאם יש טעויות, הרי שאין טעויות שלנו - ולא של האל - משום שאנחנו איננו יצורים מושלמים, ואנו ממהרים לחרוץ משפט. אם רק היינו משהים שיפוט, חושבים ואוספים מידע - הסיכוי לטעות קלוש. האמת היא שם, זמינה לכל - ומי שיזהר וישכול היטב, יזכה לה.


[^27]: מהנקודה הזו יתחיל שפינוזה בחקירתו
[^28]: מה שיביא לשפינוזה חלחלה
[^29]: שפינוזה הולך עם ההגדרה הזו עד הסוף - וקובע שיש עצם מוחלט *אחד*.
[^30]: זהו מודוס טולנדו פוננס - אם יש אלוהים, אין רוע -> יש רוע -> אין אלוהים