---
title: ביקורת התבונה הטהורה
tags:
  - שנה_ג
  - חדשה
  - קאנט
  - ביקורת_התבונה_הטהורה
  - סמסטר_א
---

!!! info "חומר הקורס" 
	[מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=54851#section-0), [טקסט (עברית)](https://kotar-cet-ac-il.bengurionu.idm.oclc.org/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=110424490#1.0.3.default), [טקסט (אנגלית)](https://logos.pukeko.xyz/%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%94/%D7%97%D7%93%D7%A9%D7%94/%D7%A7%D7%90%D7%A0%D7%98/kant-1781_critique_of_pure_reason.pdf)

!!! success "ראו גם"
	[ביקורת התבונה הטהורה (מבוא לפילוסופיה חדשה)](/פילוסופיה/חדשה/קאנט/ביקורת) (חובה!)

!!! info "[מצגת](/פילוסופיה/חדשה/קאנט/1.pdf)"


[עמנואל קאנט](/פילוסופיה/חדשה/קאנט) מתיימר לחולל מהפכה ב*ביקורת התבונה הטהורה*, והוא מצליח לעשות את זה עוד בימי חייו: הספר האכזר הזה חולל גלים, ועד היום אנשים אומרים שהם *קנטיאנים*. קאנט השפיע במיוחד על פילוסופיה מוסרית ופילוסופיה של המשפט, ועד היום ישנם עשרות ציטוטים שלו ברחבי אתרי בתי המשפט - אבל אנחנו לא נתמקד בפילוסופיה המעשית שלו. 

קאנט כתב לא מעט וזכה להערכה עוד מאמצע שנות פעילותו בערך. עד 1770 הוא כבר כתב לא מעט, ומשם והלאה החל ה*עשור השקט* של קאנט, שבו הוא כמעט ולא פרסם, והתמקד בללמד[^1]. בדיעבד התגלה שהוא שקע בפרויקט שסופו הוא פרסום *ביקורת התבונה הטהורה* ב1781- שסוללת דרך חדשה ב[מטאפיזיקה](/פילוסופיה/מטאפיזיקה).

קאנט לא לגמרי מרוצה מחלק מהתגובות, ולכן מפרסם מהדורה שנייה ב1787[^2], וספר נפרד כהקדמה, שם טוען שהוא עושה מטאפיזיקה שראויה לשם *מדע*, בניגוד לקודמיו. 

קאנט הוא פילוסוף שיטתי, ואחריו הרעיון שלעשות פילוסופיה זה לעשות *שיטה* הפך למובן מאליו, ואימצו אותו אנשים כמו [הגל](/פילוסופיה/חדשה/הגל)[^8].

## מושגים ורעיוניות יסודיים


- **התבונה**: כושר שמטבעו מבקש להשיב על שאלות יסוד.
	
	עם זאת, התבונה נוטה על פי טבעה **לחרוג מעבר ליכולותיה**[^3]. זאת משום שהתבונה מבקשת לכל הסבר, הסבר יסודי יותר, ולכל תנאי שהיא מגלה, תנאי קודם - עד אינסוף.
	
	התבונה פועלת באופן שאפשר להצדיקו **כשהיא נותרת בגבולות הניסיון האנושי האפשרי**. היא מוליכה אל "אפילה וסתירות" כשהיא חורגת מגבולות הניסיון.

	קאנט מציב את הרצון הזה של התבונה לרגרסיה אינסופית כדבר לגיטימי ומהותי לתבונה, וכדבר בריא ורצוי כל עוד התבונה *אינה* חורגת מגבולות הניסיון. שאלה כמו, *מדוע אלוהים ברא את העולם?*, (ותשובות מעצבנות כמו כמו [כי הוא העולם הטוב ביותר](/פילוסופיה/חדשה/לייבניץ/המונדולוגיה#עקרון-הטוב-ביותר)) חורגת מגבולות הניסיון (האמפירי, חושי), בעוד שאלה כמו, *למה החתול שבר את הכוס?* היא לא.

* **מטאפיזיקה דוגמטית**: שדה הניסיונות להשיב על שאלות היסוד של התבונה, **ללא הגבלת התבונה לשדה הניסיון**.
		
	למשל, הוכחת טבעה הפשוט של הנפש, או הכרחיותה של סיבה ראשונה.

* **מטאפיזיקה של הטבע**:
> המטאפיזיקה אינה אלא **רשימת המצאי** המסודרת באופן שיטתי של כל מה שהוא קנייננו מתוך **תבונה טהורה**. שום דבר אינו יכול לחמוק כאן מעינינו, כי מה שהתבונה מפיקה בשלמות מתוך עצמה אינו יכול להסתתר, וברגע שעקרונו המשותך מתגלה, מיד הוא יוצא אל האור בכוח-התבונה עצמה. \[המטפזיזיקה של הטבע היא\] האחדות המושלמת של הכרות מסוג זה" 
> 
> >(A XX)
חשוב לזכור שקאנט **לא** כתב מטאפיזיקה כזו.

* **נאורות**[^5]: 
> העידן שלנו הוא, באופן מובהק, עידן הביקורת, שהכול חייב להיכפף לה. הדת והתחיקה[^4] רוצות על פי רוב להתחמק ממנה, הדת על ידי קדושתה והתחיקה על ידי רוממותה. אבל בכך הן מעוררות עליהן חשד מוצדק, ואינן יכולות לתבוע לעצמן את הכרת הכבוד הלא-מעושה שהתבונה רוחשת אך ורק למי שהצליח לעמוד בפני בחינתה החופשית והגלויה
> 
> > A XI

-  **מטאפיזיקה בעידן הנאורות**: 
> 	כוח-שיפוט זה \[כוח-השיפוט הבשל של תקופתנו] דורש מן התבונה שתקבל על עצמה מחדש תא הקשה בתפקידיה, כלומר, את תפקיד ההכרה העצמית, ותכונן בית משפט, שיבטיח לה את תביעותיה הצודקות, ועם זאת ידחה את כל יומרותיה חסרות-הבסיס, ולא על ידי צווי שלטון מגבוה, אלא בהתאם לחוקים הנצחיים והלא מתשנים של התבונה עצמה. בית משפט זה אינו אלא **ביקורת התבונה הטהורה עצמה**
> 
> > A XII-XI

קאנט מציג כאן את החקירה הפילוסופית כתהליך של חקירה עצמית. שימו לב גם לדימוי בית המשפט, שקאנט מרבה להשתמש בו: אנחנו נדרשים לבחון את עצמנו, וגם להיות השופטים. אנחנו גם השופטים וגם מושאי הבחינה. 

!!! info "דוגמה"
	אתה חושב שלשקר זה לא מוסרי. אבל, אם לא בחנת בעצמך *למה* לשקר זה לא מוסרי, והשתכנעת באמת ובתמים בצורה תבונית שלשקר זה לא מוסרי, אתה לא יכול להגיד על עצמך שאתה מחזיק בערך שלשקר זה לא מוסרי.

- **ביקורת**:
> תפקיד הביקורת הוא אפוא לחרוץ משפט לגבי אפשרותה או חוסר אפשרותה של מטאפיזיקה בכלל, ולקבוע את המקורות, ההיקף, והגבולות של המטאפיזיקה, וכל זה על פי עקרונות
>
> > A XI

הביקורת היא בחינת הגבולות של *מה אתה יכול לדעת*. למשל, אם ישאלו אותך אם יש אלוהים, ועברת את תהליך ביקורת התבונה, תשובתך תהיה - *אני לא יכול לדעת* - זה מעבר לגבולות התבונה שלי.

- **מטאפיזיקה ביקורתית\טרנסנדנטלית**: המפעל הקנטיאני המבקש להתוות את גבולות השימוש המוצדק בתבונה, היינו שימוש בגבולות הניסיון. בתוך גבולות אלה, ינוסחו **התנאים ההכרחיים לכל ניסיון אפשרי**. ה*ביקורת* מציגה רק "את המקורות ואת התנאים לאפשרותה של \[מטאפיזיקה של הטבע] זו" (A XX)

יש במפעל הקנטיאני כמה רכיבים:

- תנאים - מה מאפשר את הניסיון?
- הכרחיים - מה *חייב* להיות כדי לאפשר את הניסיון (למשל: כדי לשמוע, אתה חייב מערכת שמיעה - זה *תנאי הכרחי*).
- לכל ניסיון אפשרי - שמיעה זה ניסיון מסוים; מה הם התנאים ההכרחיים *לכל ניסיון אפשרי* - כל ניסיון שהוא שאני יכול לצבור? [^6]

וזהו הפרויקט של הביקורת בליבתו - זיהוי התנאים ההכרחיים לכל ניסיון אפשרי.

## הקדמה (מהדורה א')

> בהתחלה, תחת ממשל **הדוגמטיקנים**, היה למטאפיזיקה שלטון עריץ. אף כיוון שמצבה החוקי הוסיף לשמור על עקבות הברבריות העתיקה, הרי בגלל מלחמות פנימיות הלכה המטאפיזיקה והידרדרה עד לאנרכיה גמורה, **והספקנים**" מין של נוודים הבוחלים בכל עיבוד מתמיד של הקרקע, היו מערערים מדי פעם את האחדות האזרחית. למרבה המזל היו הספקנים מועטים, ולא יכלו למנוע מן הדוגמטיקנים שינסו תמיד לחזור ולבנות מחדש, אם כי לא לפי תוכנית בעלת לכידות פנימית. בעת המודרנית אמנם היה נראה לרגע שמאבקים אלה עומדים להסתיים, ושמעיין **פיזיולוגיה** של השכל האנושי (מאת [לוק המפורסם](/פילוסופיה/חדשה/לוק)) תביא להכרעה מלאה בדבר חוקיותן של כל היומרות. אבל התברר, שאף על פי שתביעתה-לכתר של המלכה הנעלה היתה צריכה לעורר חשד - ובצדק, מאחר, שייחסו את מוצאה להמון הגס של הניסיון הרגיל - בכל זאת, הוא **וגנאולוגיה** זו יוחסה לה באופן כוזב, הוסיפה המלכה לעמוד ביומרתה. כך חזר הכול ונפל לתוך אותו דוגמטיזם אכול רימה שאבד עליו כלח, ולתור אותו זלזול שממנו ביקשו לחלץ את המדע. היום, לאחר שכל הדרכים נוסו לשווא (כפי שהבריות משכנעים את עצמן), שוררות בכול לאות ואדישות גמורה, שהיא האם של הלילה והתוהו-ובוהו במדעים. אך ב-בזמן יש גם התחלה, או לפחות פרולוג, לשיקום ולנאורות בזמן קרוב של מדעים אלה, שנפלו לתוך ערפל ובלבול ונעשו חסרי-שימוש בגלל חריצות שיושמה לה לרעה.
> 
> לשווא נרצה להעמיד פנים אדישות לחקירות כאלה, שטבע האדם לא יכול להיות אדיש למושא שלהן. אלה המכונים אינדיפנטיסטים, גם כשהם מחליפים את הלשון הסכולסטית בנעימה עממית ומשתדלים להסתתר מאחוריה, הרי במידה שהם חושבים בכלל משהו, הם חוזרים בלא-מנוס להיגדים המטאפיזיים שבהם נהגו זלזול מופגן כל כך.
> 
> > A X-IX


קאנט מתאר כאן את מושא הפרויקט שלו - לחלץ את המדעים מהמימרות הקשות של העריצים, ומהספקנים שדוחים מעליהם כל עמדה, ומהניסיון הכוזב עד כה להבין את שכל האדם; אף אחד מאלו לא הלך, ועכשיו נשארנו בבלגן. קאנט מבקש לאור זאת לחלץ את הפילוסופיה מהבוץ, ולהציב אותה לא כאיזה עיסוק אקזוטי, אלא כעיסוק לכולם, שטרוד בשאלות שמטרידות את כולם. 

## הקדמה (מהדורה ב')

!!! info "[מצגת](פילוסופיה/חדשה/קאנט/2.pdf)"

שאלת היסוד שמציב קאנט היא - **האם מטאפיזיקה יכולה להיות מדע?**

קאנט מתאר את הפילוסופיה כעיסוק שמזמין כל שכל ישר - לא רק עיסוקם האיזוטרי של המעטים. 

**ה[לוגיקה](/פילוסופיה/לוגיקה) הפורמלית** עוסקת אף ורק בצורת המחשבה, תוך הפשטה מכל מושאי המחשבה. התבונה כאן חוקרת את עצמה בלבד - היא לא עוסקת ביחס בין התבונה למושאים.

> גבולות הלוגיקה נקבעים בדיוק גמור מתוך כך, שהלוגיקה היא מדע המציג בפירוט, ומוכיח בחומרה, את הכללים הצורניים - גרידא של כל חשיבה, ואותם לבד (בין שהחשיבה היא אפריורית ובין אמפירית, ויהיו אשר יהיו מקורה או המושא שלה, ובלי שים לב אם היא נתקלת ברוחנו במכשולים טבעיים או קוגניטינגנטיים)."
> 
> > B IX

אך הלוגיקה היא רק המסדרון של המדעים -  היא לא עוסקת בתוכן של המושאים שלה או בכשלים שעלולים להופיע בדרך. השאלה היא האם וכיצד ייתכן מדע העוסק בקשר בין התבונה למושאיה?

קאנט מבין מדע כמערכת שיטתית של ידיעות הנובעות מעקרונות - ההסבר של *מה* שיש ו*למה*. קאנט לא טוען כאן שהפילוסופיה היא מדע *טבע*, כמו פיזיקה, אבל עדיין מציב אותה תחת המדע לפי ההבנה הזו.

### **האם המטאפיזיקה יכולה להיות מדע תבוני?**

> במידה שיש במדעים הללו תבונה, חייב להיות בהם משהו שמכירים אפריוריץ ההכרה המצויה במדע עשויה להתייחס למושאה בשני אופנים: או שההכרה רק **קובעת** את המושא ואת מושגו (הצריך להיות נתון בדרך אחרת), או שההכרה גם **עושה את המושא לממשי**. הראשונה היא הכרת-תבונה **עיונית**, והשנייה - **מעשית**. בשתיהן צריך שהחלק הטהור, שבו התבונה קובעת את מושאה באופן אפריורי לגמרי (אם חלק זה מכיל מעט או הרבה), יוצג ויבורר תחילה בנפרד, ושלא יתערבב עם החלק הנובע ממקורות אחרים.
> 
> > B IX-X

מדע תבוני עוסק בהכרה אפריורי.

**שאלה:** האם וכיצד תיתכן הכרה תבונית אפריורית של מושא חיצוני לתבונה?
**תשובה:** התבונה "קובעת את מושאה באופן אפריורי לגמרי."


זה נשמע מוזר - שהתבונה *קובעת* (Determine) את מושאה. הכוונה היא לזיהוי - *אה, הנה עץ אלון*, *אה, הנה מתן* - אני *קובע* את המושא באמצעות התבונה. הקביעה הזו כרוכה גם בנתון חושי, וגם במשהו קודם בהכרה - רכיב **פוסטריורי**, ורכיב **אפריורי**.


הדוגמה של קאנט היא ה**מתמטיקה**. המתמטיקה נעשתה למדע כאשר:

> על הראשון שהוכיח את המשולש שווה הזווית (יהא שמו תאלס[^7], או כל שם אחר) זרח האור; הוא גילה שאינו צריך לעקוב אחרי מה שראה בתבנית או אחרי מושגו גרידא, וכאילו לקרוא מתוך כך את תכונותיו; אדרבה, עליו ליצור את התבנית בעזרת מה שהוא עצמו חשב לתוכה וגילם בה (על ידי בנייה) אפריורי לפי מושגים. ועוד גילה, שכדי לדעת משהו באופן ודאי ואפריורי, הוא רשאי לייחס לדבר זה רק את מה שנובע בהכרח ממה שהוא עצמו הכניס לתוכו בהתאם למושג שבידו.
> 
> > B XI-XII

 עד תאלס, אנשים ידעו את זה *מעשית* (אפוסטריורית), אבל לא ידעו את זה *בהכרח* - הכרה מדעית, *אפודיקטית*. תאלס הבין כי *מתוך **המושג*** של משולש נובע שוויון הזווית. זו לא הבנה שנובעת ממדידה של משולשים בחלל, או בניסויים - אלא רק בחשיבה של מושג המשולש כפי שאנחנו מבינים אותו, ומכאן מגיע ה*הכרח*.

בעניין חוקי הטבע, קאנט קובע שה*הכרח* מגיע מאיתנו (B XII-XIV): אנחנו צופים בהם בצורה אמפירית ומסיקים שהם הכרחיים, עד אשר הוכח אחרת. זה רק על קצה המזלג - העניין של חוקי טבע אצל קאנט סבוך מאוד, ולא שלם; קאנט עצמו לא סיים לעשות בזה סדר.

ככה או ככה, הנקודה ברורה: **הכרח מגיע מאיתנו**, לא מבחוץ. 

### **ומה לגבי הפילוסופיה?**

> אני נוטה לחשוב שהדוגמה של המתמטיקה ושל מדעה הטבע, שנעשו למה שהנם על ידי מהפכה שהתחוללה בבת-אחת, ראויה כל כך לציון, שרצוי לבדוק מה הדבר המהויתי באותו מהפך בדרך החשיבה, שממנו הופקו יתרונות כה גדולים, ורצוי שנחקה אותו לפחות כניסוי, במידה שהאנלוגיה בין מדעים אלה לבין המטאפיסיקה מאפשרת זאת, בהיות אלה ואלה הכרות-תבונה. עד היום נהגו להניח, שכל הכרותינו חייבות לכוון את עצמן לפי המושאים; אבל בהנחה ו, כל הניסיונות לגלות \[באופן] אפריורי משהו, שירחיב את ידיעתנו על המושאים באמצעות מושגים, עלו בתוהו. הבה ננסה אפוא פעם אחת ונראה, אם לא נתקדם טוב יותר במשימות המטאפיסיקה כאשר נניח, שהמושאים חייבים לכוון את עצמם לפי הכרתנו. דבר זה ייתאים טוב יותר לאפשרות המבוקשת של הכרת מושאים אפריורית, האמורה לקבוע משהו לגבי המושגים לפני שהם נתונים לנו.
> 
> >B XV-XVI

**אנלוגיה ודיסאנלוגיה**:

כמו מתמטיקה ולא כמו מדעי הטבע, 'הניסוי' המטאפיזי אינו יכול להיכשל, שכן יש מושאים (מתמטיים או נסיוניים) 'המכוונים עצמם לפי הכרתנו'. לפיכך, אנחנו יכולים לקבוע משהו על אודותם 'לפני שהם נתונים לנו' - כלומר אפריורי.

!!! warning "הניסוח ***מכוונים עצמם לפי הכרתנו*** מרמז על אידיאליזם כמו של [ברקלי](/פילוסופיה/חדשה/ברקלי/עקרונות); זו לא העמדה של קאנט *בכלל*, ואחת הסיבות שהוא הוציא מהדורה נוספת!"

### המהפכה הקופרניקאית של קאנט

> כך היה הדבר גם בעיוניו הראשונים של קופרניקוס: כיוון שלא היטיב להתקדם בהסבר תנועת השמים כאשר הניח שכל גלגל הכוכבים מסתובב סביב למתבונן, ניסה לראות, אולי יצליח יותר אם יניח, שהמתבונן הוא המסתובב, והכוכבים עומדים במנוחה. במטאפיסיקה אפשר לעשות דבר דומה בכל הנוגע **להסתכלות** במושאים. אם ההסתכלות צריכה לכוון את עצמה לפי תכונות המושא, אינני רואה איך אפשר לדעת עליו משהו אפריורי: אבל אם המושא (כאובייקט של החושים) חייב לכוון את עצמו לפי תכונת כושר ההסתכלות שלנו, כי אז אוכל היטב לדמות אפשרות זו לעצמי. וכיוון שאינני יכול להפסיק ולעמוד כאן - שכן, אם הסתכלויות אלה אמורות להיעשות להכרות, עלי לייחס אותן, כדימויים, למשהו שאמור להיות המושא שלהן, ושאני קובע אותו באמצעותן - הרי אוכל להניח אחת משתיים: או **שהמושגים**, שבאמצעותם אני מבצע קביעה זו, גם הם מכוונים את עצמם לפי המושאים- ואז אני חוזר לאותה מבוכה, ותוהה איך אוכל לדעת משהו אפריורי על אודותם; או שאני מניח שהמושאים, או וזה אותו דבר, **הניסיון**, שרק בו הם יכולים להיות מוכרים (כמושאים נתונים), מכוון את עצמו לפי אותם מושגים, ואז אני רואה מיד מוצא קל מן הקושי. שכן הניסיון עצמו הוא סוג של הכרה הזקוק לשכל, ואת הכלל של השכל אני חייב להניח בתוך עצמי לפני שנתונים לי מושאים, כלומר אפריורי; והכלל הזה בא לביטוי במושגים אפריוריים, שכל המושאים בניסיון מוכוונים על ידיהם משום כך בהכרח, ולהם הם חייבים להתאים.
> 
> > B XVI-XVIII

קאנט מושל את המהלך שלו למהפכה הקופרניקאית - אבל הפוך; עד עכשיו, במטאפיזיקה, הסתכלנו *החוצה*, וקאנט מבקש דווקא להסתכל *פנימה*. אם היינו חייבים לתמצת את הספר בפסקה אחת, מוסיף עידו, זו כנראה הייתה זו - אבל היא דחוסה מאוד: בואו נפרק את זה.

> כך היה הדבר גם בעיוניו הראשונים של קופרניקוס: כיוון שלא היטיב להתקדם בהסבר תנועת השמים כאשר הניח שכל גלגל הכוכבים מסתובב סביב למתבונן, ניסה לראות, אולי יצליח יותר אם יניח, שהמתבונן הוא המסתובב, והכוכבים עומדים במנוחה. במטאפיסיקה אפשר לעשות דבר דומה בכל הנוגע <u><b>להסתכלות במושאים</u></b>. אם ההסתכלות צריכה לכוון את עצמה <u>\[\אך ורק]</u> לפי תכונות המושא, אינני רואה איך אפשר לדעת עליו משהו אפריורי: אבל אם המושא (כאובייקט של החושים) חייב לכוון את עצמו <u>\[\אך ורק]</u> לפי תכונת כושר ההסתכלות שלנו, כי אז אוכל היטב לדמות אפשרות זו לעצמי. וכיוון שאינני יכול להפסיק ולעמוד כאן - שכן,  <u>אם הסתכלויות אלה אמורות להיעשות להכרות, עלי לייחס אותן, כדימויים, למשהו שאמור להיות המושא שלהן, ושאני קובע אותו באמצעותן - הרי אוכל להניח אחת משתיים: או <b>שהמושגים</b>, שבאמצעותם אני מבצע קביעה זו </u>, גם הם מכוונים את עצמם לפי המושאים- ואז אני חוזר לאותה מבוכה, ותוהה איך אוכל לדעת משהו אפריורי על אודותם; או שאני מניח שהמושאים, או וזה אותו דבר, **הניסיון**, שרק בו הם יכולים להיות מוכרים (כמושאים נתונים), מכוון את עצמו <u>\[\אך ורק]</u> לפי אותם מושגים, ואז אני רואה מיד מוצא קל מן הקושי. שכן הניסיון עצמו הוא סוג של הכרה הזקוק לשכל, ואת הכלל של השכל אני חייב להניח בתוך עצמי לפני שנתונים לי מושאים, כלומר אפריורי; והכלל הזה בא לביטוי במושגים אפריוריים, שכל המושאים בניסיון מוכוונים על ידיהם משום כך בהכרח, ולהם הם חייבים להתאים.

נניח ואנחנו מטיילים לנו בטבע כמו היוונים הקדמונים ורואים בת-יענה. *היי, הנה בת יענה![^9]*, נאמר. מה כרוך בזה? הקלט החושי של בת-היענה - **ההסתכלויות** - לא מספיק; הקלט הזה חייב להיהפך ל**מושג** - *בת-יענה* - ורק **ביחד** אנחנו יכולים להגיד, *היי, הנה בת-יענה!* - כלומר, *הכרה*. כל הכרה מורכבת ממושגים אפריוריים ומהסתכלויות אפריוריות - **החלל והזמן** - לצד מושגים והסתכלויות אפוסטריורים. בת-היענה היא חלל זמנית - וזה אפריורי - אבל באיזה חלל ובאיזה זמן, זה כבר אפוסטריורי - תלוי בניסיון.  המושגים האפריוריים הם **כלליים** - ולכן אנחנו זקוקים גם למושגים האפוסטריורים ה**מסוימים** - חלל וזמן זה קטע בכל תפיסה, אבל בלי ניסיון אני לא אדע אם הציפור הענקית מולי היא בת-יענה או תרנגול הודו.

> ניסוי זה מצליח היטב לפי רצוננו, ומבטיח למטאפיסיקה את הנתיב הבטוח של מדע בחלק הראשון שלה- החלק שבו המטאפיסיקה עוסקת במושגים אפריוריים שהמושאים המתאימים להם יכולים להינתן בניסיון. כי אחרי אותו מהפך באורח החשיבה, כבר ניתן להסביר היטב את אפשרותה של הכרה אפריורי. יתר על כן, אפשר להוכיח באופן מספק את החוקים המונחים באופן אפריורי ביסוד הטבע, כמכלול המושאים שבניסיון - ושני הדברים לא היו אפשריים בדרך שנהגה עד היום.
> 
> > B XVIII-XIX

קאנט קובע כי *אפשר להוכיח באופן מספק את החוקים המונחים באופן אפריורי ביסוד הטבע*. זו קביעה שמזמינה אי-הבנות - קאנט לא מתכוון לחוקים מסוימים שגילינו, כמו חוק המשיכה של ניוטון[^10] - אלא לרובד בסיסי בהרבה - כמו הסיבתיות. זה מונח לא טבעי של חוק טבע, אבל לשם קאנט מכוון. קאנט חותר בפרט לחוקים אובייקטיבים - והוא לא מוכן לוותר על האובייקטיביות הזו בשום מחיר. 


> עם זאת, מתוך הדדוקציה[^11] של כושרנו להכיר אפריורי, הניתנת בחלק הראשון של המטאפיסיקה, נובע דבר מוזר, הפוגע לכאורה במטרה הכללית של המטאפיסיקה הנדונה בחלק השני, והוא: שעל ידי כושרנו זה לא נוכל לעולם לחרוג מחוץ לגבולותיו של ניסיון אפשרי; והרי דווקא בכך נעוץ עיקרו של אותו מדע. אבל כאן בדיוק מונח ניסוי שהוא בגדר מבחן בקרה לאמיתה שאליה הגענו באותה הערכה ראשונה של הכרות-התבונה האפריוריות המצויות בידינו. אמיתה זו אומרת שהכרות אלה מגיעות רק עד לתופעות, ומשאירות את הדבר כשהוא-לעצמו בלתי-מוכר לנו, אם כי ממש בשביל עצמו. שכן מה שדחוף אותנו לחרוג בהכרח מגבולות הניסיון והתופעות הוא **הלוא-מותנה**, שהתבונה, בהכרח ובזכות גמורה, דורשת אותו לגבי כל מותנה בדברים כשלעצמם, ובכך היא דורשת להשלים את הסידרה המלאה של כל התנאים. עתה, אם יתברר שכל עוד אנו מניחים שהכרת הניסיון שלנו מכוונת את עצמה לפי המושאים, כדברים כשהם-לעצמם, **אין שום אפשרות לחשוב את הלא-מותנה בלי סתירה**; ולעומת זאת הסתירה נעלמת אם נניח שדימויי הדברים כפי שהם נתונים לנו אינם מכוונים את עצמם לפי הדברים כמות שהם לעצמם, אלא מושאים אלה, בתור תופעות, מכוונים את עצמם לפי אופן הדימוי שלנו; ואם עוד יתברר מכאן, שהלא-מותנה אינו נעוץ בדברים באשר אנו מכירים אותם (כנתונים לנו), אלא דווקא באשר איננו מכירים אותם, בתור דברים כשהם-לעצמם - כי אז מה שהיה בתחילה רק הנחה לשם הניסוי, יתקבל כמבוסס.
> 
> > B XX-XIX

קאנט גורר כאן פנימה, בועט וצורח, את המושג הכי בעייתי בהגות שלו - **הדבר כשלעצמו**. הרצון שלנו לדעת דברים *כמו שהם באמת* הוא מאפיין אנושי מאוד בסיסי. אבל המטאפיזיקה של קאנט עוסקת בדיוק בהיפך - *אתה* לא יכול לתפוס אותו, כי *הדבר כשלעצמו* הוא מה שלא תלוי בשום דבר - ועצם התפיסה והניסיון שלך הם מותנים; הדבר כשלעצמו, עבורך, פשוט לא קיים - הוא לא נגיש לך. קיים, לא קיים, זה לא משנה - לנו אין שום אפשרות לדעת.

קאנט כורך את רעיון הלא-מותנה ואת הדברים-כשלעצמם - התבונה דורשת נקודת עצירה (לא ייתכן שלהכל יהיה *למה*), ומוצאת אותה בדברים כשלעצמם. מרגע שאנחנו חושבים על הדברים-כשלעצמם, ניקלע לסתירה - כי הוא נהיה מותנה מעצם המחשבה שלנו.

התבונה אמנם חותרת מעבר לגבולות הניסיון, וזה הכל טוב ויפה, אומר קאנט, אבל אין לנו בכלל אפשרות לעשות את זה; כל היומרות הקודמות להשיב על שאלות כמו קיום האל, בריאת היקום, וכו' - הן פשוט לא יכולות למצוא תשובה, לעולם - אין לנו ניסיון בזה. המטאפיסיקה הקנטיאנית מסיטה את המוקד מהחקירה מעבר לניסיון אל עבר התנאים שמאפשרים את הניסיון - ההכרות האפריוריות.

לא כולם מסכימים עם קאנט, אבל השיח בכמה העשורים הבאים התמקד כל-כולו בלהתווכח עם קאנט - ובכך חולל מהפכה.



> \[בשלב הבא,] לאחר שנמנעה מן התבונה העיונית כל התקדמות בשדה העל חושיות, נותר עוד לחקור, אם בהכרתה *המעשית* של התבונה לא כלולים נתונים, המאפשרים לה לקבוע את המושג הטרנסצנדנטי הנ"ל של הלא-מותנה, ובאופן זה להצליח, בהתאם למשאלתה של המטאפיסיקה, לחרוג מעבר לגבולות כל ניסיון אפשרי ולעבור אל הכרות אפריוריות שהנן בגדר האפשר, אבל רק בהתכוונות מעשית. בסדר עניינים זה, התבונה העיונית לפחות מקצה מקום להרחבה מעין זו, אף שהיא חייבת להשאיר מקום זה ריק, ואנו רשאים - ולמעשה נדרשים - למלא אותו, אם נוכל, על ידי נתונים מעשיים.
 >
> > B XXI-XXII


אולי נוכל בכל זאת לחרוג מגבולות הניסיון האפשרי לעבר *הכרות אפריוריות שהנן מן האפשר*, אבל רק *בהתכוונות מעשית*. כלומר, הכוונה היא שנוכל לאמוד אותן מעשית, אולי מהנתונים הריקים, אבל לא לדעת אותן בוודאות מוחלטת. 


> הטענות הקובעות \[1] שהחלל והזמן אינם אלא צורות של ההסתכלות החושית, ואם כן הם רק תנאים לקיום הדברים בתור תופעות; (...)
>
>> B XXV-XXVI


> אם לא מבחינים (...) שום סתירה.
> > B XXVII-XXVIII


## האנטינומיות

!!! info "[מצגת](/פילוסופיה/חדשה/קאנט/3.pdf), [מצגת - האנטינומיות](.האנטינומיות.pdf)"

קאנט מתאר את ה*אנטימוניות* - *הסתירות* כמבוא לשיטה שלו. למה לקפוץ ישר לאנטינומיות?

ב1770, החל ה*עשור השקט* של קאנט, שבסופו פורסמה ה*ביקורת*. קאנט מבין שזה לא יהיה ספר בר מצווה, ומקונן שאילו היה מתחיל באנטימוניות ומעורר את הקורא לחקור את טיב הסתירות האלו, הספר היה פופולרי יותר - אך שאלת החופש (האם האדם חופשי, או כפוף להכרח הטבע?) היא זו ש*העירה אותו משנתו הדוגמטית* ולכן התחיל שם. הפריע לקאנט שכשהוא קם מאותה שינה ושואל שאלות, הוא מצליח לחשוב גם על תשובה (תזה) וגם על דוגמת-נגד (אנטיתזה) - ואת טיב התופעה הזו הוא חוקר ב*אנטימוניות*.




ראינו עד כה כי מקור הטעויות ותעיית המטאפיזיקה שלפני הביקורת היא הנטייה הטבעית של התבונה הטהורה לחפש רשימה של תנאים, וכך לחרוג מגבולות הניסיון. הוא מזכיר כמה ממושאיה העיקריים של החקירה שקדמה לו - אלוהים, פשטות הנפש ונצחיותה, והחירות. *לכל אלה פיניתי מקום כשהגבלתי את התבונה לתבונה מעשית*, אמר אחר כך.

ב*דיאלקטיקה הטרנסנטנדלית*, קאנט יבקש להראות שכל תחומי המטאפיזיקה המסורתית טעו באופן זה, ובפרט

- הפסיכולוגיה הרציונלית עסקה במושג הנפש
- הקוסמולוגיה הרציונלית עסקה במושג העולם כשלם
- התאולוגיה הרציונלית עסקה במושג האל

אך למה הן כולן טעו? המוצא, אומר קאנט, הוא קבלת הפילוסופיה הביקורתית, והגבלת הידיעה לתחום הניסיון בלבד.


### מהי אנטינומיה?

!!! is-info "הגדרה"
	**אנטינומיה** היא שאלה בסיסית של התבונה שיש לה שתי תשובות סותרות - *תזה* ו*אנטיתזה* - שמציבות את התבונה במתח
	

> האנטיתטיקה הטרנסצנדנטאלית[^12] היא חקירה על האנטינומיה של התבונה הטהורה, סיבותיה, והתוצאה הנובעת ממנה. כשאנו משתמשים בתבונתנו לא רק כדי ליישם את עקרונות השכל[^13] למושאי הניסיון, אלא מעזים להרחיבם מעבר לגבולות הניסיון, צומחים מכאן משפטי תורה **תבונית-כביכול**,  שאינם רשאים לאישור מצד הניסיון ולא לחשוש שיופרכו על ידיו. כל משפט מאלה לא רק חף מסתירה בפני עצמו, אלא גם מוצא את התנאים להכרחיותו בטבע התבונה. דא עקא, שגם להיגד הנגדי יש באותה מידה יסודות תקפים והכרחיים.
> 
> (...)
> B448-450

שאלות כמו החופש, קיום האל, וקיום העולם לא יעזבו אותנו לעולם - אבל, קאנט אומר, לא נוכל להשיב עליהן, והעיסוק בהן יגרור אותנו לטעויות **משום שהן חורגות מגבולות הניסיון**. הדבקות בפילוסופיה הביקורתית יאפשרו לנו להפוך שאלות כאלה ללא-מזיקות, אך לא *באמת* לפתור אותן. 

כמו ש[ויטגנשטיין עומד על כך שהשפה לא קשורה באמת ל*מציאות*](/פילוסופיה/לשון/ויטגנשטיין), ככה קאנט אומר שהשאלות האלו, שמעסיקות כל תבונה, לא באמת ברות-תשובה. זוהי טענה *מטא-פילוסופית*.


**אנטינומיה** אינה סתם סתירה בין שתי טענות. קאנט מציין שלושה תנאים שיש לעמוד עליהם:

1. אנטינומיה היא סתירה בין טענות המשיבות על שאלות המעסיקות כל תבונה אנושית. כלומר, האנטינומיות הן שער לפילוסופיה; כל אחד מאיתנו ניצב בו. 
2. לטענות הסותרות נימוקים תומכים, אשר מקורם התבונה עצמה. כלומר, הבונה אינה רק מקור השאלות המעסיקות את המטאפיזיקה, היא גם מקור הנימוקים לעמדות מטפיזיות. כל אחד מאתנו אינו יכול להימנע מלהסתבך בסתירות הללו ובנימוקיהן.
3. מקור הבעיות המרכיבות אנטינומיות היא שימוש בעקרון טבעי ומוצדק מעבר לגבולות הניסיון.

כמה אנטינומיות לדוגמה:

1.  האם העולם סופי או אינסופי בחלל ובזמן?
2. האם ישנו יש פשוט או שהחומר מתחלק עד אינסוף?
3. האם יש ראשית סיבתית?
4. האם יש או אין יש הכרחי?


התזות של האנטינומיות מספקות את הצורך של התבונה למקום מנוחה ברשימה שלמה של תנאים, וכך מספקות את שאיפותיה לבלתי-מותנה. האנטי-תזות טוענות כי מחשבה על הועלם כחלל-זמני, והימנעות מחריגה מגבולות הניסיון, מחייבת לדחות את התזות.

ברור מדוע התזות כרוכות בחריגה מגבולות הניסיון. אך חשוב להבין שגם האנטי-תזות חורגת מגבולות הניסיון - *יש אלוהים* זו טענה מעבר לגבול הניסיון, אבל גם *אין אלוהים* היא כזו.

> B435-437


קאנט מתחיל בשכל וב*מושגיו הטהורים*, או *הקטגוריות*. כשאני הוגה למשל באנטינומיה של *האם יש ראשית סיבתית*, אחשוב על המושג הטהור, האפריורי של *סיבה*. הבנת ה*סיבה* מגיעה עם ההבנה של *סיבתיות* - אם לא קרה X אז Y לא היה מתקיים. ההבנה הזו *כרוכה* במצב הסיבה - התבונה לא חושפת כלום, היא רק משחררת את המושג הזה, שממילא היה שם, על כל השלכותיו. מתוך המושג המלא תעלה השאלה - ועד כאן, זה תהליך טבעי ולגיטימי של התבונה.**אבל ברגע שאצא מגבולות הניסיון כדי להשיב על השאלה**, אקלע לבוץ המטאפיזי שקאנט מקונן עליו.


> B525

> B444; B450


> B446


#### האנטינומיה השלישית

אנחנו נבחן רק את האנטינומיה הזו; כל הארבע חשובות, אך זו במיוחד. 

!!! warning "תזה"
	הסיבתיות לפי חוקי טבע אינה הסיבתיות היחידה שממנה ניתן לגזור את כלל התופעות בעולם. לשם הסברן להניח גם סיבתיות אחרת, מתוך חירות.


!!! success "הוכחה"
	> נניח שאין סיבתיות אחרת מלבד זו שלפי חוקי הטבע. אם כך, כל מה **שמתרחש** מניח מצב קודם, שאחריו, באופן לא-נמנע, הוא עוקב בהתאם לכלל. אבל גם המצב הקודם עצמו חייב להיות משהו שהתרחש (שנתהווה בזמן, שלפניו הוא לא היה); כי אילו היה בכל זמן, לא היתה תוצאתו מתהווה אלא היתה קיימת תמיד. אם כך, הסיבתיות של הסיבה שבאמצעותה מתרחש משהו היא עצמה משהו **שמתרחש**, וזה, על פי חוקי הטבע, שוב מניח מצב קודם עם הסיבתיות שלו, ומצב זה מניח מצב מוקדם יותר, וכן הלאה. לכן, אם הכול מתרחש על פי חוקי הטבע לבדם, הרי בכל זמן, יש רק התחלה-משנית ולעולם לא התחלה ראשונה, ולכן לא קיימת שלמות של הסדרה מצד הסיבות השתלשלות זו מזו. אולם טבעו של חוק הטבע הוא דווקא בכך, ששום דבר אינו מתרחש בלי סיבה מספקת וקבועה אפריורי. לפיכך, המשפט האומר שכל סיבתיות אפשרית רק על פי חוקי סותר את עצמו \[כשהוא נלקח] בכלליותו הלא-מוגבלת, ולכן אי-אפשר לקבל סיבתיות זו כסיבתיות היחידה.
	> 
	> > B472

חוק טבע הוא שלכל דבר שקורה יש סיבה. אבל אם *לכל דבר שקורה* יש סיבה, אף פעם לא נגיע לסיבה *שלמה* (למה ג'ינג'ינסטותאלס החתול הג'ינג'י מבית הסטודנט מציק לי? כי הוא אוהב ליטופים; למה הוא אוהב ליטופים? כי הוא חתול דביל? למה הוא חתול דביל? כי הוא נולד כחתול דביל... וככה הלאה) כי תמיד תהיה סיבה *קודמת*. 
אם לכל דבר שקורה תהיה סיבה, אז לא נגיע לעולם לסיבה מספקת ואז לשום דבר שקורה לא תהיה סיבה - וזו סתירה!

אז מה הפתרון?

> אם כך, עלינו להניח סיבתיות שדבר-מה מתרחש באמצעותה, בלי שסיבתו נקבעה על פי חוקים הכרחיים על ידי סיבה שקודמת לה; במילים אחרות, עלינו להניח **ספונטניות מוחלטת** של הסיבות, שבה סידרה של תופעות, המתקדמת על פי חוקי טבע, מתחילה **מעצמה**. ובזאת מניחים חירות טרנסצנדנטאלית, שבלעדיה, גם במהלך הטבע עצמו, הסדרה העוקבת של התופעות אינה מגיעה לידי שלמות מצד הסיבות.
> 
 > > B474, B476
 
 
החירות הזו  - חירות **טרנסנדנטלית** היא הבסיס למוסר הקנטיאני. חשבו למשל על מקור העולם.

> את הכרחיותה של התחלה זו, ההתחלה הראשונה של סידרת תופעות מתוך חירות, הלעינו לאמיתו של דבר רק במידה שהיא דרושה כדי שנשיג במחשבתנו את האפשרות של מקור לעולם;
> 
> > B476

חירות מוסרית היא **מקרה מיוחד** של חירות טרנסנדנטלית.  כפי שחירות מיוחסת למקור העולם, החירות המוסרית יכולה להיות מיוחסת למבצע הפעולה (imputability).

> האידאה הטרנצנדנטלית של החירות \[...] מציינת רק את הספונטניות המוחלטת של הפעולה, בתור היסוד האמיתי של היכולת לייחס את הפעולה למי שעשה אותה
> 
> > B476


> כי את כל המצבים שלאחריה \[כבר] ניתן להסביר כתוצאות של חוקי טבע בלבד. אך כיוון שבזה כבר הוכחנו את \[עצם] הכושר להתחיל סידרה-בזמן באופן ספונטני בהחלט (אף שאיננו מבינים אותו), אנו רשאים עכשיו להניח שסדרות שונות, המתחילות מעצמן מבחינה סיבתית, ייתכנו גם *בתוך* מהלכו של העולם, ובזאת לייחס לעצמים שלהן את הכושר לפעול מתוך חירות.
> 
> > B476-8


נניח ואני יושב על כיסא ולפתע קם ממנו. קאנט דורש, בתמצית, *שני* סוגים של הסברים להסביר את זה: הסבר מטאפיזי טבעי (כוח זז בצורה כזו וכזו בסיבתיות כזו וכזו), והסבר *מוסרי* (קמתי כדי לעזור לאחר, מתוך החובה...). בתוך החירות הכללית ישנה החירות המוסרית, ואלו מספקות שתי נקודות מבט מקבילות ובלתי נפרדות על העולם. 

באופן מסוים, כשאתה מפעיל את המוסריות שלך - מייצר שרשרת סיבתית מקומית, כמו *ה-* שרשרת הסיבתית שבראה את העולם, אתה בעצם הכי קרוב לבורא - אתה מפעיל משהו נשגב.

זכרו, קאנט טוען כי האדם מאז ומתמיד הסתבך באנטינומיות - 

> הצורך שיש לתבונה לבקש התחלה ראשונה מתוך חירות עבור סידרת הסיבות הטבעיות, זוכה לאישור מזדקר-לעין בעובדה, שכל הפילוסופים בעת העתיקה (למעט האפיקוראים) ראו חובה לעצמם להסביר את התנועה בעולם על ידיד שהניחו [**מניע ראשון**](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/המילטיים), כלומר סיבה פועלת מתוך חירו, שהתחילה את סדרת המצבים הזו לראשונה ומתוך-עצמה. הם לא קיבלו על עצמם להסביר את ההתחלה הראשונה על יסוד הטבע לבדו
> 
> > B478


כדי לבסס זאת, קאנט מציע (וסותר) את ה**אנטיתזה** - בגדול, הנחתי את התזה, הסתבכתי בסתירה, הוכחתי את האנטיתזה.

!!! warning "אנטיתזה"
	אין שום חירות, אלא הכל מתרחש בעולם אף ורק על פי חוקים של הטבע.

!!! success "הוכחה"
	> יש חירות במובן הטרנצנדנטאלי, כמין מיוחד של סיבתיות שאירועי העולם היו יכולים להתהוות לפיה; דהיינו, ישנו כשור להתחיל באופן מוחלט איזה מצב, ולכן גם סדרת תוצאות שיוצאות מאותו מצב. ואז, לא זו בלבד שהסידרה תתחיל באורח מוחלט באמצעות ספונטניות זו, אלא הספונטניות עצה -  היקבעותה להתחיל את הסדרה, כלמור הסיבתיות שלה - גם היא תתחיל באופן מוחלט, כך שלא יקדם לה שום דבר שקובע את הפועלה להתרחש על פי חוקים קבועים-ומתמידים. ברם, כל התחלה שלפעולה מניחה מצב של הסיבה שבו היא עדיין לא פועלת, והתחלה דינמית ראשונה של פעולה מניחה מצב, שאינו עומד בשום הקשר סיבתי עם הסיבה של קודמו, כלומר אינו נובע ממנה בשום אופן. אם כך, החירות הטרנסצנדנטאלית עומדת בסתירה לחוק הסיבתיות, ומניחה קישור כזה של מצבים עוקבים סיבות פועלות, שלפיו לא תיתכן שום אחדות של הניסיון, וגם אין למצוא אותו בשום ניסיון; ולפיכך אינה אלא יצור-מחשבה ריק.
	>
	> אין לנו אפוא אלא **הטבע**, ובו בלבד עלינו לבקש את הסדר וההקשר של אירועי העולם. \[...] יוצא שטבע וחירות טרסנצנדנטאלית נבדלים זה מזו כמו שנבדלים חוקיות והיעדרה. אמנם החוקיות מעמיסה על השכל את הקושי הכרוך בצורך לחפש את מוצא האירועים תמיד גבוה יותר בסידרת הסיבות, מאחר שסיבתם היא תמיד מותנה. אך כפיצוי היא מבטיחה לשכל אחדות חוקית מקיפה-ונמשכת של הניסיון. לעומתה, תעתוע החירות מציע אמנם לשכל החוקר נקודת-מנוח בתוך שלשלת הסיבות, בכך שהוא מוביל אותו אל סיבתיות לא-מותנה שמתחילה לפעול מעצמה; אך זו, בהיותה עיוורת, מנתקת את החוט-המנחה של הכללים, שרק לפיו ייתכן ניסיון לכיד, מקיף ומתמשך
	
	> > B473, 475


קאנט מניח את עיקרון הסיבתיות כעיקרון שהוא תנאי לאחדות הניסיון (B473,475). אנחנו תופסים את הטבע בצורה מסוימת - כמונע על ידי חוק הסיבתיות, וכדבר בלעדי (אין דבר *מעבר* לטבע). אלא חירות טרנסצנדנטלית עומדת *בניגוד* לתפיסה הזו, אבל היא הכרחית למוסר הקנטיאני, מה גם שטענה זו שחורגת מגבולות הניסיון (אין דבר מעבר לטבע? מאיפה צריך להסתכל כדי לדעת את זה?).  

בעצם, קאנט אומר, שהנחת טבע שמונע *רק* מסיבתיות חורג מגבולות הניסיון בדיוק כמו שהנחת *חירות* חורגת מגבולות הניסיון, ולכן הם באותה העמדה. אולם, די בתחושה שלנו שאנחנו בני חורין (**עובדת התבונה** או **עובדת החירות**) כדי להעיד (*להעיד* - כי אין לנו ניסיון) שהחירות *אפשרית* - וזה כל מה שקאנט צריך כדי לבסס מוסר. מרגע שאתה יכול להעלות את החירות על הדעת (לא להוכיח - היא מעבר לגבולות הניסיון!), אפשר לפנות מקום **להאמין** בחירות - וקאנט ינסה בהמשך הספר לתת טעמים תבוניים מעשיים להאמין, אבל זה מה שזה: להאמין, ולא לדעת.


את מושג ה**סיבה** *לא ניתן לדעת* מעבר לגבולות הניסיון, משום שהוא *מכונן* את גבולות הניסיון - לדבר על סיבתיות מחוץ לגבולות הניסיון זה שטויות. כך גם לגבי החירות - אי אפשר להבין אותה *מחוץ* לגבולות הניסיון - ובהינתן שאין בתוכה סתירה פנימית בתוך גבולות הסיבתיות, אין בכוחה של סיבתיות לסתור אותה.  






> יתר על כן (...) חסר קשרים
> 
> > B479

#### יומרת התבונה 

> את יומרותיה הנוצצות של התבונה (...) העליונות והנכבדות ביותר של האנושות 
> 
> > B491


התבונה האנושית מאוד יומרנית - מתעלה מעל כל מדע אחר. המטאפיזיקה, כמדע תבוני טהור, תובעת לפי קאנט את כס מלכות המדעים. 

> לרוע מזלה של הספקולציה (...) על השכל והחושים.
> 
> ---
>  
>  באיזה צד היינו מעדיפים ללחום (...) העניין הנדון.
>  ---



אולם, התבונה מסתבכת בפקעת של טיעונים - בתזות ובאנטיתזות - ומשם מגיעות האנטימוניות. איך יוצאים מהבוץ?


>  עלינו להשוות את העקרונות (...) **דוגמטיזם** של התבונה הטהורה
>  
>  > B492-494


התזות לוקחות עקרונות אמפיריים - כמו חוק הסיבתיות - ומכילות אותם על העולם כולו (*אין דבר אפוא מלבד הטבע*), בעוד שהתזות מניחות גם הנחות יסוד אינטלקטואליות. אלו שני הצדדים הניצים בתוך התבונה בחוקרה את השאלות המטאפיזיות הגדולות.


> והנה, בקביעת אידאות-התבונה הקוסמולוגיות, אנו מוצאים מצד **הדוגמטיזם** או מצד **התזה**: 
> 
> ראשית, **אינטרס[^14] מעשי** מסוים (...)
> B493-6


קאנט מתאר רצון בסיסי לבחור בצד של התזות, *בגלל* שהן מאפשרות את המוסר. 

> אשר לצד של **האמפיריזם*** (...) הבטוחה והניתנת-להבנה
> 
> > B496

האמפיריזם, לעומת זאת, למעשה טוען שההכרה שלך בלתי-מוגבלת - בהינתן עיון מספיק, אפשר לחקור הכל. זוהי עמדה שמחמיאה ליומרת התבונה. 

> כמובן, אם כל כוונתו של הפילוסוף (...) של התבונה
> 
> > B498-9
> 
> אני מדגיש שוב (...) יותר ממשהו יודע.
> 
> > B500

אילו האמפריזם היה עוצר בגבולות הניסיון, היה לו תפקיד ביקורתי חשוב - הוא היה עוזר לנו לשרטט את הגבול שבתוכו אנחנו יכולים לטעון באופן אחראי, ולהצניע את התבונה היומרנית. אבל לרוב, האמפיריזם מתעקש לחרוג מעבר לגבולות הניסיון, וכך חוטא גם הוא ביהירות הזו החטא הזה חמור במיוחד: לא רק שהוא מתיימר לדעת מעבר למה שהוא יכול לדעת, הוא גם מחרב את המוסר בתהליך. 


> מניין באו לכם האידאות (...) הטרנסצנדנטאליות דורשות להסביר.
> 
> > B510-512

אנחנו שוכחים שמה שאנו מבקשים היא העיקרון המחבר של שלמות כלשהי - מה שאיחד את *ה כ ל* - וזה **לא יכול** להינתן לך בניסיון אמפירי! 

!!! info ""
	**סינתזה** - האיחוד השכלי של המושאים החושיים לכדי מושג (אפריורי + אפוסטריורי -> מושג)


### פתרון הדיאלקטיקה הקוסמולוגית

המפתח לסתרה שעולה מן האנטינומיות, אומר קאנט, הוא לא לקבל את התזה או את האנטיתזה, אלא לאמץ את ה**אידיאליזם הטרנסצנדנטלי**

> באסתטיקה הטרנצנדנטאלית \[...] יחד עם כל קביעת הזמן הזאת.
> 
> > Β518-520

!!! info "הערת קאנט"
	לעיתים קראתי לו גם אידיאליזם **צורני**, כדי להבדילו מן האידיאליזם הרגיל, **החומרי**, המפקפק בקיומם של דברים חיצוניים או מכחיש אותו. במקרים אחדים נראה לי שעדיף לנקוט מונח זה ולאו דווקא את הקודם, כדי למנוע אי-הבנה.

קאנט מכוון כאן לפרקו המפורסם, **שלילת האידיאליזם**, שאומר בתמצית - אפילו בשביל דימוי פנימי, אנחנו זקוקים לדברים בחוץ. 


> כנגד זה, האידיאליזם \[...] לפי חוקים אמפיריים
> 
> > B518-521


העולם שנגיש לנו בחוץ הוא רק **דימוי** - כלומר, ייצוג תודעתי של העולם שבחוץ, שאין לנו גישה ישירה אליו: הדימויים הם האופן שבו העולם נמסר לנו. גם כשאתה ער לדימוי הפנימי שלך בו בעצמו (קאנט מכוון ל[קוגיטו של דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות#הקוגיטו)), הדבר שאתה ער אליו הוא *תופעה*, ולא הדבר כשלעצמו. 

את מידת הביטחון שדקארט מחפש, כבר לא נמצא; אין לנו אלא ייצוג. מנגד, איננו נופלים לעומק החלום של דקארט, משום שהעולם החיצוני, כפי שנגלה לנו בתצפית אמפירית, *כן* מציג שיטה עקבית - שלא כמו החלום. 

> שום דבר אינו נתון לנו ממש \[...] זהו דיבור חסר כל משמעות
> 
> > B521


#### אובייקט טרנסנדנטלי

> הכושר להסתכלות חושית \[...] לפי חוקים אמפיריים
> 
> > B522-523

מאחורי התופעות שאנחנו קולטים ברשמי החושים חייב להיות **משהו** שמפעיל אותנו, משהו שגרם להן. אולם, אין לנו כל יכולת להגיד עליו שום דבר - הוא לא נתון לנו בחושים: לכן, קאנט מכנה אותו ה**אובייקט הטרנסנדנטלי**. אנחנו יכולים לייחס לאותו האובייקט את התפיסות שלנו, אבל לא להגיד על-אודותיו שום דבר. 

אבל מהו בדיוק האובייקט הטרנסנדנטלי?

> לפיכך, אם אני מדמה לעצמי \[...] בסידרה של הרגרסיה האמפירית 
> 
> > B523-524

אנחנו מדברים על טווח הניסיון *האפשרי* - ולאו דווקא זה שחוויתי *בפועל*. אבל מה קובע מה אחווה *בפועל* לעומת האפשרי? למה אני רואה את הברק לפני שאני שומע את הרעם? יש מאחורי זה *חוק טבע* - אבל **מה קובע את חוק הטבע**? את זו מכנה קאנט **סיבה טרנסנדנטלית** - כמו האובייקט, אנחנו יכולים לדעת ש*יש* סיבה כזו, אבל איננו יכולים לדעת *מה היא*. 

ומה לזה ולאנטינומיות?

> וכך נעלמת האנטינומיה של התבונה הטהורה \[...] כפי שאומרת האידאליות הטרנצנדנטאלית שייחסנו להן
> 
> > B534


מדוע התבונה מסתבכת בסתירות? משום שהיא מחפשת את ה*מוחלט* - אבל כעת אנחנו למדים שה*מוחלט* לא שייך לעולם התופעות - אלא רק לאובייקטים הטרנסנדנטלים.

### שלמות כמשימה נמשכת - העיקרון המכוון של התבונה

את הצד הביקורתי-שלילי של הביקורת - *בואו נגביל את הכרתנו למרחב התופעות* - יש גם צד חיובי: סדרה שלמה של תנאים לא יכולה להיות *נתונה* - אנחנו לא יכולים לתפוס את *המוחלט* - אך היא יכולה לשמש רעיון מנחה או מכוון. קאנט מכנה רעיון מנחה זה **אידאה מכוונת**, או רגולטיבית - 

> כיוון שהעיקרון הקוסמולוגי של הטוטאליות \[...] מכוון \[רגולטיבי] של התבונה.
> 
> > B536-537


<big> זהו לב ליבו של הרעיון הקנטיאני. </big>

אתה יצור סופי, שלעד לא נגיש לו *המוחלט* - החקירה לעולם לא תגיע לקיצה. אבל אל לך לעצור אי פעם בסיבה מסוימת ולהכריז עליה כ*המוחלט* - התבונה רוצה את האינסוף, ויכולה ללכת ולהתקרב אליו, **אבל לעולם לא להגיע!**

> לאחר שהוכחו די הצורך \[...] שחולל את הפולמוס מלכתחילה
> 
> > B544

ניתן לביית את דחף הנהייה אחר האינסוף, זה שהכניס אותנו לסתירות ופיצל את התבונה לתזות ואנטיתזות, כל עוד נזכור שה*אינסוף* הוא *בתוך עולם התופעות* - ואז ניתן שוב לדבר עליו במובן אחראי.


### פתרון האנטינומיה השלישית - חירות טרנסנדנטלית

> ראוי לציין במיוחד \[...] הנובע מדחפי החושיות \[...]
> 
> אנו רואים בקלות, שאילו הסיבתיות \[...] סדרת אירועים **לגמרי מעצמה**.
> 
> > B561-562

לכל תופעה יש סיבה, שהיא תופעה אחרת. אם שם היה נגמר הסיפור, היינו מתדרדרים לדטרמיניזם - אלו החוקים, וזה מה שיש. אולם, כמו שיש את חוקי הטבע, יש את חוקי המוסר - שפועלים במישור אחר לגמרי; המוסר לא קיים בסדר הטבע, והטבע לא קיים בסדר המוסר. 

**חובה** מניחה חופש מסוים (אם אין לך ברירה, מאיפה תהיה חובה? זה פשוט מה שיקרה). אי אפשר לומר על אבן ש**חובה** עליה ליפול, כמו שאפשר לומר לאדם ש**חובה** עליו להושיט עזרה לאחר: זאת משום שמדובר בשני מרחבים שונים, עם שני סוגי הכרחים שונים. מה שהכרחי בטבע - פשוט קורה; מה שהכרחי במוסר - לאו דווקא: הוא תלוי בהכרתו ובמימושו על ידי הסוכן המוסרי.


מה שמאפשר את ההפרדה הזו היא **חירות טרנסנדטלית**, או חירות מעשית - סיבה שלא נגישה לנו, בדיוק כמו זו שמכוננת את חוקי הטבע. 


> כאן ניכר מיד השפעתה המזיקה של אותה הנחה \[...] תקבל הנהרה במהלך יישומה.
> 
> B564-565


המוסר מגיע מהמרחב המוסרי, הנפרד מהטבעי. אולם *התוצאות* שלו מופיעות גם בעולם האמפירי. איך זה ייתכן? קאנט אומר לא רק ש*אפשר* לתאר כל אירועי בשני המרחבים האלו, אלא ש*צריך*. כלומר, לכל אירוע יכול להיות  הסבר טבעי, והסבר מוסרי. 

> על מנת להבהיר את העיקרון הרגולטיבי \[המכוון]... לזקוף בשלמותו לחובת המחדל שלה.
> 
> > B582-583


ההסבר המטאפיזי-מוזר הזה נטוע במערכת המשפט שלנו - כל עוד אדם מחזיק בתבונתו, לא נפטור אותו מאחריות - יהיו הנסיבות האמפיריות אשר יהיו!


ומרגע שביססנו את החירות הטרנסנדנטלית, אפשר לדבר על מוסר - 

> בשם **אינטליגיבילי** אני מכנה אותו דבר במושא של החושים שאינו בעצמו תופעה \[...] אף על פי ש**תוצאתה** מצוי בתופעה
> 
> > B566-567


## האסתטיקה הטרנסנדנטאלית

!!! is-info "הגדרה"
	ה**אסתטיקה**[^15] על הנייר, היא חקר *כל מה שקשור בחושים*. אלא שהאסתטיקה הקנטיאנית אינה קשורה ישירות לחושים: בהיותה *טרנסנדנטאלית*, היא עוסקת ב**תנאים לאפשרות של קליטה חושית**. 


> הכושר (הקליטות) לקבל דימויים \[...] לא יכול להינתן לנו בדרך אחרת.
> > B33

בהיותו אמפריציסט, קאנט קובע ש*כל* מחשבה קשורה בצורה כזו או אחרת - ישירה או עקיפה - לחושיות. קאנט מתנסח לעיתים כאילו הקשר הוא תמיד ישיר, אם כי הוא מכיר בכך שהוא לרוב עקיף.

ה*אסתטיקה* היא אחת מהפרקים בתורת היסודות הקנטיאנית, והיא מוקדשת ל**הסתכלות**, היכן שה*לוגיקה* מוקדשת לשכל וה*דיאלקטיקה* עוסקת בתבונה. 

!!! warning ""
	טבעי לקרוא את הטענה הזו כאילו החושיות לבדה, ללא השכל, יכולה לספק לנו מושאים ולשרטט את גבולותיהם - אבל זו טענה בעייתית. המשמעות היא שאיננו זקוקים למושגים כדי לכונן מושאים - וזו טענה בעייתית. יש ויכוח פרשני גדול האם זו כוונתו של קאנט.

אם נפשיט ממושא 3של הניסיון את כל מה שאנחנו חושבים אודותיו, ואת התחושות שהוא מסב לנו ניוותר עם הצורות הטהורות של החושיות: חלל וזמן. הם הנושא של האסתטיקה הטרנסנדנטאלית. 

> כל הדימויים שאין בהם שום דבר השייך לתחושה \[...] גם בלי מושא ממשי של החושים או \[אירוע של] התחושה \[...]
> 
> בשם "אסתטיקה טרנסנדנטאלית" אני מכנה \[...] שיכונה "לוגיקה טרנסנדנטאלית"
> 
> > B34-35

עבור כל שני אובייקטים נתונים, חייב להיות משהו *שמאפשר* לי לקלוט אותם בחושים. אלו הם **החלל והזמן** - שבלעדיהם *לא אוכל לקלוט שום דבר*.

> מה הם אפוא חלל וזמן? \[...] המושג כנתון באופן אפריורי.
> 
> > B37-38


קאנט מציג שלוש עמדות היסטוריות ביחס לחלל ולזמן:

- הם ישים ממשיים, וקיימים כשלעצמם, בלא תלות בעולם נברא, בבני אדם או במשהו אחר (ניוטון)
- הם יחסים בין דברים, השייכים לדברים כשלעצמם ([לייבניץ](/פילוסופיה/חדשה/לייבניץ))
- **הם חלק מהמערך של רוחנו, הצורה ההכרחית של ההסתכלות (קאנט)**

ב*בירור* (expositio) קאנט מבקש *את המינימום ההכרחי כדי לאפיין* - מספיק כדי שנוכל להגיד, *היי, זה חלל*, *תראו, זה זמן*. במקרה הזה, מדובר בבירור *מטאפיזי*, ששונה מ*בירור טרנסנדנטאלי*, אותו נציג בהמשך.

### הבירור המטאפיזי של מושג החלל

1. **החלל הוא מושג אפריורי**, ולא אמפירי. אנחנו *בהכרח* מתנסים במושאים הנמצאים מחוצה לנו כמצויים במקום מסוים וכעומדים ביחסים עם דברים הממוקמים במקומות אחרים. לפיכך, דימוי החלל קודם לניסיון שלנו במושאים, ומאפשר אותו: *עוד לפני שראיתי **משהו***, אני יודע שהוא יהיה בחלל[^16].

2. החלל הוא **דימוי אפריורי הכרחי**: אי אפשר לדמות שהחלל אינו קיים (רק שהוא ריק ממושאים), ואי אפשר להפשיט אותו החוצה מהמושאים. 
3. החלל הוא **הסתכלות טהורה**, ולא מושג: אפשר לדמות רק חלל אחד, שקודם לחלקיו, הם הגבולות שלו.

	משפטי הגיאומטריה הם אפריוריים ונגזרים מההסתכלות שלנו בחלל. כך גם כל חלל אחר, שהוא פשוט הגבלה של *ה*חלל.

!!! warning ""
	קאנט *אינו* מתכוון לטעון כי **אין** לנו מושג של חלל או של צורות מרחביות, אלא שההסתכלות הטהורה עומדת *ביסוד* המושגים הללו. 

4. אנחנו חושבים על החלל כגודל אינסופי נתון (שאנחנו מן הסתם לא יכולים לתפוס בשלמותו).

ואיך מבררים את אותו חלל? ב**בירור טרנסנדנטאלי** - 

> בירור טרנסנדנטאלי פירושו אצלי - להסביר מושג בתור עיקרון \[...] לאותו מושג.
> 
> > B40

בירור טרנסנדטאלי הוא בירור העקרונות המאפשרים הכרות **סינתטיות אפריוריות** - הרחבה של הידע הקיים בהתבסס על ידיעות *הכרחיות* - למשל, הגיאומטריה:

- גיאומטריה היא מדע סינתטי אפריורי, שמשפטיו מלווים בתודעת הכרחיותם.
- היא עוסקת בתכונות החלל והגופים בחלל (הגבלת *ה*חלל)
- הסינתטיות של משפטי הגיאומטריה מוסברת על ידי העובדה שדימוי החלל הוא הסתכלות, ולא מושג
- האפריוריות וההכרחיות של משפטי הגיאומטריה מוסברת על-ידי העובדה שדימוי החלל עצמו הוא אפריורי.

> איך יכולה לשכון ברוח הסתכלות חיצונית \[...] גם אם לכאורה נראה שהם דומים במשהו.
> 
> > B41

החלל הוא **האופן שבו הפרט מארגן את הנתונים החושניים הניתנים לו מבחוץ**. במובן הזה, הוא *צורת החוש שלנו*. 

!!! warning "סובייקטיבי במובן הקנטיאני"
	ב*פרטני* (סובייקטיבי), קאנט **לא** מתכוון לפרט כזה או אחר (אני אוהב יין אדום, ועידו אוהב יין לבן), אלא *מה שחל על כל פרט באשר הוא* - **גם** אני **וגם** עידו חושבים באמצעות מושג החלל האפריורי. הפרטני הזה **אינו מנוגד לכולל** (האובייקטיבי), להיפך: הוא תנאי שלו.

זוהי כפירה ב[מזלג של יום](/פילוסופיה/לשון/פוזיטיביים#המזלג-של-יום)[^17] - היכן שיום אומר שמשהו יכול להיות *או* סינתטי אפוסטריורי *או* אנליטי אפריורי - כלומר, אפשר ללמוד דברים חדשים או מתצפית או מניתוח של אמיתות הכרחיות -  קאנט מצליב ביניהם ואומר - יש סינתטי אפריורי: אפשר ללמוד דברים חדשים מחיבור בין אמיתות הכרחיות.  

המסקנות של קאנט הן:

- "החלל אנו מציג שום תכונה של דברים מסוימים כשהם-לעצמם, או של יחס ההדדי ביניהם" (B42)
- "החלל אינו אלא הצורה של כל התופעות של החוש החיצוני, כלומר, התנאי הסובייקטיבי של החושיות, שרק בכפיפות לו ייתכנו בשבילנו הסתכלויות חיצוניות" (B42)
- "\[...] הבירור שלנו מלמד על הממשות \[...] ביסוד הדברים כשלעצמם  (B43)"

באומרו **אידאליות** קאנט מתכוון ל*הכרתיות* (מ*אידאה*, [במובן היומיאני](/פילווסופיה/חדשה/יום/מסכת#האידאה)). הוא מנסה להגיד שה*חלל* הוא אידאלי - מן המחשבה שלנו - אבל המושאים *בתוכו* הם אמפיריים. זוהי התשובה שלו ל[אידיאליזם של ברקלי](/פילוסופיה/חדשה/ברקלי/עקרונות). בסופו של דבר קאנט יגיד ש*לא ייתכנו ייצוגים פנימיים בלי מושאים חיצוניים*. 


### הבירור המטאפיזי של מושג הזמן

בשורות B46-48, קאנט קובע כי:

1. **הזמן אינו מושג אמפירי**. העקיבה של המושגים לא אפשרית מבלי דימוי הזמן לא היה מונח בהן אפריורית: דברים קיימים ברוחנו באותו זמן (יחד) או בזמנים שונים (זה אחר זה). 
2. הזמן הוא דימוי הכרחי המונח ביסוד כל ההסתכלויות. אי אפשר לבטל את הזמן, אלא רק להוציא את התופעות מתוך הזמן.
3. יש אקסיומות זמניות: זמנים שונים אינם יחד, אלא עוקבים זה אחר זה (כמו שאין *חללים*, אלא רק חלקים של *ה*חלל): בעצם, אין זמנים, רק חתכים של *ה*זמן.
4. הזמן הוא לא מושג, אלא *צורה טהורה של ההסתכלות החושית*. 
5. הזמן, באופן מוחלט, הוא אינסופי: כל הגדלים המסוימים של הזמן הם רק מגבלה של *ה*זמן האחד והיחיד.

> כאן אני יכול להסתמך \[...] שאינה חסרת-פוריות.
> 
> > B48-49

בלי **זמן**, אין ***שינוי*** - שינוי במובן הבסיסי הוא *קודם זה, עכשיו משהו אחר[^18]*: אי אפשר לחשוב על שינוי שלא בתוך זמן. שינוי של חלל וזמן יחד הוא **תנועה**, שגם מושגה הוא אפריורי. 

[^1]: קשה להאמין, אבל הוא היה מורה מאוד פופולרי.
[^2]: שלא שכתבה הרבה מחדש, אלא צמצמה ועשתה סדר.
[^3]: כמו אלכוהוליזם, אומר עידו - גם אם לא שתית 7034 ימים, תמיד תרצה לשתות, אפילו כשאתה לא תרצה לשתות.
[^4]: חקיקה, במיוחד במובן הפוליטי.
[^5]: קאנט הוא *ה*פילוסוף של הנאורות, וטבע את סיסמתה - *sapere aude* - העז לדעת! לא מספיק שאתה למדת משהו ממישהו אחר, כמו לדבר יפה להורים, אלא *אתה* הוא זה שצריך להגיע לזה, *בכוחות עצמך*; אם אתה לא מבין את הערך של זה בעצמך, אין לזה ערך מוסרי.
[^6]: יש כאן, כמובן, הנחה מובלעת שיש דברים כאלה. לא כל הפילוסופים מסכימים.
[^7]: אחת מהתיאוריות המיוחסות ל[תאלס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/המילטים#תאלס) היא שזוויות הבסיס של משולש שווה-שוקים שוות.
[^8]: ובגללו גם כותבים בסגנון אנליטי קר, עמום ונבזה, כמו הגל והמטאפיזיקאים. קאנט הצהיר בגלוי שהוא לא כותב טוב, אבל זה לא הפריע לכולם לאמץ את הסגנון שלו אחר כך, ואנחנו עדיין משלמים את המחיר.
[^9]: או *בן-יענה* - הרי חייבים להיות כאלה.
[^10]: קאנט לא מתיימר לגמוז את המדעים - להיפך; לקאנט יש כבוד אדיר למדע (שהמדע לא תמיד החזיר). חשוב לזכור שבמאה ה18 ההפרדה בין הפילוסופיה למדע הייתה הרבה פחות דיכוטומית - קאנט מנסה אפילו לתרום למדע מכיוון הפילוסופיה.
[^11]: לא כזו. נגיע לזה.
[^12]: הכוונה היא ל*טרנסנדנטית* - חורגת מגבולות התבונה, ולא ל*טרנסנדנטלית* - חקר האפשרות
[^13]: [הקטגוריות](/פילוסופיה/חדשה/קאנט/ביקורת#הקטגוריות).
[^14]: באופן מבלבל, **אינטרס** אצל קאנט חסר את הקונוטציה השלילית שאנחנו רגילים אליה: מדובר במניע טוב, הכי טוב שיש.
[^15]: מיוונית: αἴσθησω - לתפוס
[^16]: עידו מדגים בשיחה יומיומית:  "אתה לא מאמין מה ראיתי אתמול בלילה!" "*איפה?*"
[^17]: קאנט מערער על יום בהרבה מובנים, ונותן לו הרבה קרדיט בתגלית שלו - הוא אפילו אמר שיום *כמעט* גילה אותה, משום שניסח את המזלג באופן כה ברור שקאנט רק היה צריך לחבר בין חלקיו השונים.
[^18]: כמו שאנדי אומר, *Οne damn thing after another!*