!!! info "חומר הקורס" [מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=55545#section-0), [סילבוס](https://bgu4u.bgu.ac.il/pls/scwp/!app.ann), [ספר (The Examined Life - Nozick)](/פילוסופיה/אתיקה/nozick.pdf) ![life](/פילוסופיה/אתיקה/examined.jpg) [רוברט נוזיק](https://en.wikipedia.org/wiki/Robert_Nozick) הוא פילוסוף יהודי-אמריקאי מחונן שכתב את הספר *The Examined Life*, שמשלב מגוון אדיר של נושאים ומקפל אותם לתוך הפילוסופיה ולחיים שלנו. הספר של נוזיק כנה מאוד. נוזיק עצמו היה פילוסוף מאוד מרשים - הוא סיים דוקטורט בגיל 25, עבר ללמד בהרווארד, ונשאר שם עד שנפטר. כוכבו עלה בעקבות פרסום ספרו [*Anarchy, State and Utopia*](https://en.wikipedia.org/wiki/Anarchy,_State,_and_Utopia) שטוען בעד מדינה ליברטריאנית, ומשם זכה למעמד יוקרתי לכל אורך הקריירה שלו. ## חיים שאין בהם חקירה... שמו של הספר הוא התייחסות לסוקראטס - > חיים שאין להם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם > > [סוקראטס](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון), [*אפולוגיה*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/אפולוגיה) סוקראטס הוא זה שגרר את הפילוסופיה מהקדם-סוקראטיים, שחקרו את הטבע, לכיוון חקר אינטימי של החיים. השאלה הסוקראטית המרכזית ביותר היא - **איך עליי לחיות??** אם נעלה לאתגר הסוקראטי, הרי שהחיים שלנו במובן מה צריכים להיות מונהגים על פי הפילוסופיה, כחקירה. זהו לא רעיון מובן מעליו - ש*לא ראוי לחיות* חיים בלי חקירה פילוסופית. אם נרד לשורש המילה *פילוסופיה* - אהבת החוכמה - הטענה הזו *קצת* פחות יומרנית, אבל עדיין טענה מפוצצת, שאחרי סוקראטס הפכה לרעיון מכונן עמוק בפילוסופיה - החיים הטובים הם החיים מודרכי החוכמה. > כל עוד רוחי בי ואני יכול, לא אחדל מלשאוף לחוכמה ולעוררכם ולדבר על איך כל אחד מכם שאפגוש בו כפי שרגיל אני לדבר. אנא, הטוב באנשים \[ . . . ] הרי אינך מתבייש לדאוג לכסף, שירבה בידך ככל האפשר, ולשם ולכבוד, ואילו לתבונה ולאמת ולנשמתך, שתהא טובה ככל האפשר, אינך דואג ואינך שם לב ? > > סוקראטס, *אפולוגיה* חוכמה, אומר סוקראטס, היא הניסיון להבין ולדעת מה חשוב בחיים, ואיך ראוי לחיות - ובמובן מסוים, סוג מסוים של אהבה[^1]. היא הניסיון לא רק להבין, אלא להוציא לפועל חיים בצורה הטובה ביותר - עניין דרמטי ומרגש, ולא רק בגלל שחייו של סוקראטס מוטלים על הכף. בעיניי סוקראטס, לדאוג לדברים אחרים - כמו כסף - על פני דברים כמו חוכמה, צדק ויופי - אלו חיים מביישים, עד כדי כך שראוי לוותר עליהם. הוא מציב את החקירה הפילוסופית כתנאי הכרחי לחיים טובים - ובעיניו, גם תנאי מספיק; [אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו) חולק עליו בהמשך[^2]. באיזה מובן אותם החיים מלאי החקירה הם *טובים*? איך בדיוק הם משפרים את החיים? ### מודעות עצמית חקירה, מביאה מודעות עצמית, וזו מביאה לאוטונומיה מוגברת - אנחנו יודעים מי אנחנו, למה אנחנו מסוגלים, וככה משתחררים מהרבה מהחסמים שלנו ופועלים בכוונה תחילה - יצורים שמחוקקים לעצמנו את החוק, כמו ש[קאנט](/פילוסופיה/חדשה/קאנט) חושב; אנחנו לא יצורים דוגמטיים שנשמעים רק לסמכויות מן החוץ, אלא נושאים בחיים שלנו בכבוד מסוים, בענווה ובסובלנות. עד כמה הכרחיות המידות הטובות האלה לחיים טובים? סוקראטס, אריסטו והיוונים מקבלים אותן כחיוניות - אבל האם זה כזה ברור? ומה לגבי *אין שכל, אין דאגות?* *יוסיף דעת, יוסיף מכאוב*? הירושה הזו של היוונים אינה מובנת מאליה; האם רמת הרווחה באמת משתפרת עם המידות הטובות? כמה מן המידות הטובות צריך לחיים טובים? האם יש *יותר מדי?*[^3] חשבו למשל על מודעות עצמית - *יותר* מדי מודעות עצמית הרי יכולה לעשות הרבה נזק. השאיפה היא לא רק מודעות עצמית, אלא מודעות בכלל - הכרה באמת; אם אדם נמצא באשלייה, לא נגיד עליו שהוא *מודע*; אדם שיודע ומבין את האמת הוא מודע. גם לאמת יש ערך[^4]. האמת גם מודעות עצמית היא חתירה מסוימת לאמת? ### אמת עצמית? מודעות עצמית עוזרת לנו להפריד בין המציאות שבחוץ לבין ההשלכה שלנו החוצה על המציאות - היא מעיין מכשיר לידיעת האמת. מודעות עצמית כרוכה כמובן בהכרח באמת החיצונית. אני לא יכול להתבונן בעצמי ולהחליט, *אני שחקן שחמט ברמה 2,700*. עד שלא יצפו בי צופים חיצוניים וידרגו אותי באופן אובייקטיבי, אני לא אגיע לציון השחמט האמיתי שלי, מודע ככל שאהיה לו. בהקשר אחד, המונח *אמת* הוא אובייקטיבי לחלוטין - הוא פשוט מה שזה; אין דבר כזה *אמת סובייקטיבית* - בהגדרה! או שאני שחקן שחמט בדירוג 2,700, או שלא - ההכרה שלי בציון השחמט היא החלק הקונטינגנטי, אבל לא הציון עצמו. דרך אחת להסתכל על זה היא להגדיר *אותנטיות* כאמת אובייקטיבית - יש מהות מסוימת ללהיות מתן, וללהיות גיא, וללהיות ג'ינג'יסטותאלס. המהות הזו היא *אמיתית* - היא דבר אובייקטיבי לחלוטין - אבל היא פרטנית-סובייקטיבית במובן שהיא חלה רק על פרט אחד. זוהי תפיסה אקזיסנציאליסטית, שדוגלת בחופש - שאי אפשר לתאר מושגית, שהרי חופש הוא בדיוק אותו הדבר שאי אפשר לתפוס. המהות הזו היא דבר מתמשך, שהולך ונוצר. כמו שאומר ניטשה - > היעשה למה שהינך! המודעות העצמית, והאמת, הן סוג של תהליך במובן הפרטני הזה, וההפרדה בינה לבין אמת מוחלטת היא אפורה מאוד. הכוונה היא לא למימוש עצמי במובן האריסטותלי, של מימוש פוטנציאל, אלא במובן ישיר יותר - עצם העיצוב העצמי הוא האותנטי, והוא האמת ההולכת ונמשכת. המימוש העצמי הזה לא יקרה מעצמו. נוזיק מדגיש שחיי החקירה הם עצימים יותר - מאוד קשה ומאוד פעיל לחקור את החיים ואת עצמך. אלו חיים עם יותר עושר פנימי, יותר משמעות, יותר פעילות. ## חקירה פילוסופית כפורטרט החיים העצימים האלו הם החזון הסוקראטי - אך הם התעמעמו במרוצת הפילוסופיה. בעוד שסוקראטס עלב בהדיוטות ב*אגורה* ביוון, העיסוק הפילוסופי כיום הוא מקצועי, שיטתי, ומתרחש במחלקות לפילוסופיה על ידי אנשים שלעיתים אפילו לא מודעים לשאלה הסוקראטית - ומפרסמים מאמרים טכניים על נושאים מסוימים[^5]. ייתכן והם נהנים מכך, אבל זו חיה אחרת לגמרי מהפילוסופיה הסוקראטית הקלאסית. > Philosophical meditations about life present a *portrait*, not a *theory* > > Nozick הדבר שאנחנו מבקשים יחד עם נוזיק הוא לא טכני או מוחלט, אלא דרך חיים, יצירת רוח מסוימת. אין לנוזיק נוסחת קסם, שאנחנו יכולים ליישם בחיים שלנו והופה! חיים טובים. נוזיק מציג בפנינו אמיתות פשוט על ידי כך שהוא מציג את *עצמו* - זה האופן ש*אני* מבין שעלינו לחיות. הכוח המשכנע, אם יהיה, יהיה מתמונתו של נוזיק ותובנותיו כפילוסוף מתבגר. ההגדרה של נוזיק היא הגדרה *אוסטנסיבית* - בהצבעה - ולא תיאורטית. כך גם אותנטיות - אי אפשר להגדיר את זה, רק להצביע על זה; לאישיות יש קדימות על פני המאפיינים התיאורטיים. !!! warning "" אילו עוד דרכים יש לחיות את החיים הטובים? יש הרבה דברים מעבר לבועה הפילוסופית; יש קשרים חברתיים, חוויות, עשייה בעולם בפועל, ואפילו חקירה אמפירית. חשוב לא להיתקע בבועה הפילוסופית! הנימה של נוזיק היא אישית ומהורהרת; הקריאה היא תרגיל מסוים בחיים הפילוסופיים - הדיון הפילוסופי מתחיל באמצע, ונקטע באמצע; הספר, כמו החיים הפילוספיים, הוא סוג של כלכלת תסכולים. ## למות ### המוות כמצפן אבל אנחנו צריכים לקחת רגע צעד אחורה, ולשאול - למה בכלל להתחיל ספר בפרק על *מוות*? המוות הוא כמו המצפן שלנו, שמכוון אותנו כיצד ראוי לחיות; הוא האות שקובע שעלינו לקחת את החיים *ברצינות* - הרי הם משאב מוגבל. הפילוסוף הרומי קיקרו, מספר שלמה, אומר ש*לימודי הפילוסופיה הם הדרך להכין את עצמך למוות*. מישל דה-מונטיין מוסיף כי ללמוד פילוסופיה זה *ללמוד איך למות*. המוות, אומר היידיגר, הוא האירוע האישי ביותר. *משמעות החיים היא שהם נגמרים*, אומר קפקא. ובאיזה אופן הפילוסופיה היא ההכנה הנכונה למוות? באיזה אופן המוות הוא מורה פילוסופי חשוב? איך הפילוסופיה תעזור לנו למות *מוות טוב?* מה זה בכלל מוות טוב? יש דבר כזה? החיים הם תהליך מסוים, ותהליכים הם דבר שקשה מאוד להכיר; הגישה ה[אפלטונית](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון), למשל, תובעת שאנחנו יכולים לדעת רק את הדברים ה*נצחיים*, הקבועים - ולא את העולם הזה, המתהווה. באופן דומה, אנחנו מבינים תהליכים באמצעות נקודות קבועות; אולי זו הסיבה שאנחנו מנסים להבין את החיים - המוות המתהווה - בנקודה הקבועה שלהם, היא המוות. זו זווית אפיסטמית. [סולון](https://en.wikipedia.org/wiki/Solon), המחוקק האתונאי הגדול, קבע ש*אי אפשר להגיד על אדם שהוא מאושר עד שהוא מת*. זוהי הגישה היוונית, שמהדהדת גם בכתביהם של רבים, לרבות ה[אתיקה של אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה). במובן מסוים, טיבם של החיים הוא המהלך - למשל אם אדם מתחיל ממקום גרוע ומגיע למקום טוב, או להיפך; אולי רק בבירור המהלך כולו, שזמין לנו רק במוות, נוכל לשפוט אם חיים הם *טובים* או לא טובים. יש הרי מבנים טובים יותר ופחות לחיים - חיים של שיפור מתמיד עדיפים על חיים של התדרדרות, אפילו אם הממוצע של איכות החיים שלהם גרוע יותר. בעצם ההתדרדרות יש משהו טראגי. ### המוות כמורה פילוסופי הפילוסופים הנ"ל תופסים את המוות כמשהו בעל ערך *פדגוגי*, מחנך; כמו שסוקראטס מספר לנו לקראת מותו ב[*פיידון*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון), על החשיבות של מה שאינו חומרי - הנפש, ומה שטוב לה, והחיים שלאחר המוות, אם ישנם - והדרך שאפילו הם בעלי ערך פדגוגי מסוים. רעיון נוסף הוא שהרעיון של המוות הוא האופן העמוק ביותר שבו אנחנו לומדים את מידת ה*ענווה*, המידה החשובה ביותר בעיני תרבויות רבות, דתיות ולא דתיות. בימי הביניים אפילו היו בובות קטנות של שלדים, עם הכיתוב - *Memento mori* - זכור את המוות. מישל דה-מונטיין נשען על הסטואים, שתפיסתם הייתה דטרמיניסטית, קרי - כל האירועים כבר קבועים מראש. איזו אתיקה נשארת בעולם כזה? הסטואים התמקדו ב*תגובה* לאירועים; גישה של קבלה, הכלה, ולא התכתשות בלתי-פוסקת עם מהלך החיים שלך. המוות ממחיש לכולם - גם למי שלא מאמין לסטואים - שיש לפחות דבר אחד, דטרמיניסטי ברור, שראוי להבין את הגישה הנכונה לגביו. אצל היידיגר, ה*התכוונות לקראת המוות* היא אופן קיומי מתמשך, לעבר אותו הדבר האישי ביותר. אתה לא תחייה את חייך כחיים אותנטיים, אומר היידיגר, אם לא תכיר בכך שחייך הם מעין קונוס מתכנס, לקראת המוות. !!! info "" שלמה מספר על אמריקאית שעשתה *טבלת ייאוש* - היא חישבה, על סמך תוחלת החיים הממוצעת, כמה ימי שני נותרו לה. פתאום יום שני - אירוע בלתי-מעניין בעליל - נהפכים לאירוע דרמטי כזה, עם פאתוס אדיר. ההכרה באופי המתכנס של החיים יכולה להתחבר ככה לפועלנו ביומיום, לדברים פשוטים כמו למחוק ימי שני. ### מוות טוב? !!! success "" [Shelly Kagan - Death - קורס באוניברסיטת ייל](https://oyc.yale.edu/death/phil-176) מתי מוות הוא טראגי? נוזיק מצייר נוסחא מסוימות, בהודאתו נוקשית ונוסחתית מדי, לנסות להבין מתי מוות הוא מוות טוב או מוות פחות טוב - לפי החרטה שנרגיש בעת המוות. האם כל מוות הוא מוות טארגי, או שיש איזשהו שלב שנגיד - *איזה יופי, חייתי חיים מצוינים, המוות הגיע בזמן הנכון* 👍. התמונה הזו, במובן מסוים, קבועה מדי; היא מציבה את החיים כסוג של רשימת-מטלות כזו, שמתעלמת משינוי העדיפויות שלנו, ומהדברים הבלתי-צפויים שאנחנו משיגים. עד כמה הנוסחה הזו חשובה בכלל? זו לא סתם מחשבה דבילית; ברור שאם יש לך פרויקטים גדולים בחייך, כמו לגדל ילדים, שהם אמת-המידה למוות טוב או רע. אבל, כמה כוח הסברי יש לה? מה חסר בה, מה היא מפספסת? אולי הדרך להעניק ערך למוות הוא לא הבנת המוות, אלא הבנת המניעים והדחפים שמעסיקים אותנו במוות; אולי היא ההכרה המיידית שהחיים הם משאב מוגבל, ועמה לנצור אותם עכשיו - ולזנוח את העיסוק במוות. נוזיק מבחין בין *regretted death* לבין *regrettable death*; כלומר, בין מוות שמתחרטים עליו סובייקטיבית, לעומת אובייקטיבית. אולי אתה תמות לבד ומסכן בג'ונגל, ודווקא שם המוות יהיה מנחם, ולא מלא חרטה - אבל דווקא אם תמות מוקף באוהבים, אתה לא תרצה ללכת - *ושם* יש משהו טראגי. אולי אם תהיה קליפה ריקה, אך בחיים נעימים, המוות שלך הוא טראגי חיצונית, אבל לא כואב בחוויה הפנימית שלך; ומנגד, אולי המוות האמיתי הוא דווקא אובדן החוויה הסובייקטיבית, בלי קשר למצב הפיזי. ## הורים וילדים ושוב אפשר לשאול - למה שהפרק השני יהיה דווקא על הורים וילדים? במובן מסוים, אומר נוזיק, האם החיים הטובים הם לא כאלו שיצרו מעין יקום בצלמך? זה קצת מגלומני; הדרך הפרקטית לעשות זו היא להביא ילדים, ולחיות חיים שיהוו להם דוגמה. אתה בעצם משחק את התפקיד של אל בורא - עליך לחנך את הילדים שלך ולברוא אותם בצורה הטובה ביותר, וזה כרוך ברעיון של *איזה מן אדם אני רוצה להיות? איזה מן יקום אני רוצה לברוא?* זו מעבדה טבעית של אלו שבוחרים להביא ילדים. הגל מבין את האדם כאדם היוצר; הקשר בין האדם לבין היצירה שלו הוא מאוד עמוק ומאוד אנושי. כשנוזיק מדבר על דיני ירושה, הקשר לילדים טבעי - התוצרים של האדם, בין שחומריים ובין שאנושיים, הם חלק בלתי-נפרד ממנו במובן מסוים. בכך שתוריש רכוש חומרי לילדים או לאהובים שלך, אתה מבטא את הקשר הרגשי העמוק שלך הן לתוצרים והן לילדים - אבל לא נובע מזה תבונית שתוכל להוריש *את מה שלא יצרת בעצמך*, ולאורכי הדורות עד אינסוף. אתה לא תכיר את הנין של הנין שלך, ולא תרוויח את הכסף שתוריש לו - למה שתוריש לו משהו מעצמך? נוזיק עצמו היה ליברטריאני - הספר שלו חצב להבות בתחום - ודווקא כאן הוא אומר שיש עניין בצדק חלוקתי, באותו הרכוש שיורד במורד הדורות מאנשים שאתה לא מכיר ולא קשור אליהם - משום שהוא לא קשור בזכויות *שלך* - לא אתה יצרת את זה, ואף אחד שאתה מכיר לא העביר לך את זה, בפניית פרסה מוחלטת מהתפיסה הליברטריאנית. עוד אומר נוזיק כי *ההורים שלנו חיים וקיימים בלא-מודע שלנו*. רובו המוחץ של העיצוב שלנו קרה לפני שהיה לנו זיכרון - בידי הסביבה, וההורים. כאתה צופה בחוויות המשמעותיות של הילד שלך וחושב, *בואנ'ה, הוא לא יזכור מזה כלום*, אתה מבין פתאום כמה יש בתת מודע *שלך* שהוא משמעותי ואתה לא זוכר - רעיון שקל לזכור, אבל קשה להפנים. ## הקדושה של חיי היומיום > Hοliness need not be a separate sphere אומר נוזיק בפרק הזה, שבו מתאר את קדושת היומיום באמצעות *אוכל* ואכילה. בתשומת הלב הכרוכה באכילה יש משהו רוחני. עד כמה אותה החושניות שכרוכה באכילה היא עניין רוחני? יש אפילו הטוענים שבדיוק ההיפך - במסורת הנוצרית למשל, מאז הקדוש פול שאמר שאנחנו חיינו בבשר עד ישו, ועכשיו עברנו לרוח; הפרדה דיכוטומית מוחלטת ובסיסית. איך מגשרים על המתח הזה, בין חושניות לרוחניות? איך אנחנו מבינים את הנפילה מהאל אל פרי העץ? ואולי על מנת להבין *קדושה*, נדרש גם משהו פנימי, ולא רק תחושה מבחוץ? אני צריך להניח שיש טוב כלשהו בעולם לפני שאצפה בו בחוץ. ואולי הקדושה נובעת מצורך של *שליטה*, מניסיון לתת הסבר לעולם שבחוץ? ואולי היא דווקא מרצון להתמזג, במובן הגליאני - *הרוח שוכן בתוך השלילי והופך אותו להוויה* - שמתבטא בדוגמאות של נוזיק על נשימה ואכילה, שמטשטשת את הגבולות של העצמי באוקיינוס האינסופי של העולם (*העולם נושם אותך*)? אנשים דווקא מתרגלים נשימה כדי להיות יותר בשליטה, אבל גם נאבדים בנשימת העולם. עמדנו על הניגודים בין רדוד ועמוק - שגם מתבטא בנשימה - ובין שליטה והתמזגות. הדרך לקדושה היא דרך מסוכנת, בגלל הניווט בין כל הניגודים האלה. אם כל דבר רדוד נהיה עמוק, אנחנו מאבדים את המצפן; דווקא אם הכל עמוק, כלום לא עמוק - אולי ההבחנה בין מה באמת עמוק למה שטחי היא סוג של חוכמה. השימוש של נוזיק במונח *קדושה* הוא טעון. קדושה מתקשרת לנשגב, לגדול מאיתנו, ללא מובן שאנחנו יראים ממנו. בקדושה יש ויתור מסוים - הנה דבר שאני לא מבין עד הסוף, ועליי להיות קשוב בחקירה שלי למה העולם יכול להיות. [^1]: אפלטון לוקח את הרעיון הזה רחוק יותר ב[משתה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה). [^2]: ב[אתיקה הניקומאכית](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה). [^3]: זהו רעיון ה[*תבונה המעשית*](/פילוסופיה/אתיקה#דרך-האמצע) האריסטותלי למציאת דרך האמצע. [^4]: ר' [*Truth and truthfulness*](/פילוסופיה/אתיקה/truth.pdf), ברנרד ויליאמס. [^5]: אהמם, [מטאפיזיקה](/פילוסופיה/מטאפיזיקה), [פילוסופיה של הדת](/פילוסופיה/דת).