---
title: אתיקה
description: 
published: true
date: 2024-02-07T15:28:00.937Z
tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה חדשה, שפינוזה
editor: markdown
dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
---

> [טקסט מלא (אנגלית)](/פילוסופיה/חדשה/ethics_-_spinoza_-_curley.pdf), [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_א׳.pdf)
{.info}

[שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה) תיעב את הסגנון של [דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט). *מי אתה, שתכתוב לנו בגוף ראשון?*, בוודאי אמר. *למה שתשתף אותנו בכל הלבטים שלך?*

שפינוזה ביקש לעשות פילוסופיה בצורה טכנית וקרה - תחילה בהגדרות, ומהן להוציא את ה*אתיקה* כולה.

ה*אתיקה* של שפינוזה היא לא בדיוק מוסר, כפי שראוי לחשוב - אלא איך ראוי לחיות, מתוקף מטאפיזי. ההגדרות הראשון והעיסוק של שלושת הספרים הראשונים הוא בעיקר מטאפיזי אונטולוגי. האתיקה ממש מגיעה רק בחלק הרביעי - אחרי ששפינוזה מוכיח, לשיטתו, את טבע המציאות.


בכתבים של שפינוזה ניכרת ההשפעה של היהדות שלו בכלל והרמב"ם בפרט, ויש האומרים אפילו [בודהיזם](/פילוסופיה/בודהיזם). שפינוזה איגד מסורות חשיבה שונות לכדי שיטה אחת, שעוררה ויכוח עמוק.

שפינוזה ויתר על יהדותו, והשתלח בדת בחריפות - אולם, אינו היה אתאיסט; הוא האמין באל, אבל באל שונה מאוד מהמקובל. שפינוזה כונה *הנסיך של הפילוסופיה*, והחקר בהגות שלו הולך ומעמיק במרוצת הזמן, בעולם החילוני יותר שלנו.

# בעיית האחדות והריבוי

את תולדות הפילוסופיה ניתן לחלק שרירותית לזרמי ה*ריבוי* וה*אחדות*. [אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון), למשל, [דגל בריבוי](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון#הסיבה-האמיתית), בעוד ש[פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס-כי-אותו-דבר-הווה-להוויה-ולהכרה), למשל, דגל באחדות; [אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו) סבר ש[בסיס ההוויה הוא העצמים](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#מה-זה-להיות-what-is-being), ולא באחדות אחת כוללת; ובהמשך כמובן, עלו פילוסופים שניסו לשלב בין ההסברים. מול כתביו של שפינוזה, הניסיון הזה עולה כבעיה (אל אף שהוא עצמו אינו מכתירה ככזו) - הוא מנסה לאחד במידת מה בין השניים, באופן שווה ושקול (*האחדות היא ריבוי והריבוי הוא אחדות*), למרות רוחו של הגל, בהמשך. 


ספינוזה עושה זאת בזיהוי באין **אלוהים** ל**טבע**[^7] - הטבע מכיל את כל הריבוי שאנו רואים אמפירית - אך האל הוא אחד, בלתי ניתן לחלוקה. 

שפינוזה מיוחס כרציונליסט[^8], לאור הצבתו את השכל במרכז: הוא מסרב לקבל ניסים, והתערבות אלוהית על-טבעית - הרי אלוהים *הוא* הטבע, אז דבר שכזה לא ייתכן. הניתוח של שפינוזה שכלתני גרידא, בסירוב להסתייע בכתבי הקודש. כרציונליסט, פולמוסו של שפינוזה הוא כמובן עם אנשי הדת - אך במקרה הזה, גם אם האימריציסטים: שיטתו אינו נשענת *כלל* על הניסיון, אלא אפריורית - מעוגנת בעקרונות שכלתניים, ובנויה בידי טיעונים לוגיים[^9]. כשם שהמציאות מתשרשרת חוליה אחר חוליה, מבקש שפינוזה לייצר התאמה מלאה גם בשיטה שלו, שתזנב בה חוליה אחר חוליה. זו גם הביקורת של שפינוזה כלפי דקארט: דקארט מתחיל בעצמו ומסיים באלוהים, אך המציאות לא נובעת כך; גם אם יעלה רעיון נכון, שיטתו של דקארט אינה הולמת את טבע הדברים. 

[^7]: שפינוזה מנסח את זה באלגנטיות כ*טבע טובע* (אלוהים) ו*טבע טבוע* (טבע): האחד נטבע בדמותו של האחר; הטבע מעוצב בדמותו של האל.
[^8]: כמו *האנגלים*, ולמרות זאת יש להם *שכל*, והם *השתמשו בו*, אומר דן.
[^9]: *הרוצה להכיר את המציאות באמיתותה, נדרש להתכנס בתוכו ולחשוב עליה היטב*. מכאן מגיע המבנה של ה*אתיקה* כספר גיאומטריה - הטיעונים הלוגיים נבנים חוליה אחר חוליה.

# חלק א' - על אלוהים
## הגדרות
את ה*אתיקה* פותח שפינוזה באוסף של הגדרות:

### סיבת עצמו
> 1. ב**סיבת עצמו** אני מבין את מה שמהותו כוללת קיום, *או*[^1] את מה שטבעו אינו יכול להיות מושג אלא כקיים.

 כאן הוא רק המטבע הלשוני; הפואנטה היא ההגדרה. 
 
 סיבת עצמו היא *מה שחייב להתקיים* - שהקיום שלו אנו תלוי במשהו אחר, שיצר אותו, והוא לא נוצר מעצמו. קיום הוא חלק בלתי-נפרד מהמהות שלו.

> ההגדרות של שפינוזה הן *מילוניות* - שפינוזה לא אומר כאן שיש מן משהו כזה, שאי-קיומו חייב להיות סתירה לוגית. הוא אומר ש*אילו היה משהו כזה*, נכנה אותו **סיבת עצמו**.
{.is-warning}

### עצם

> 3. ב**עצם** אני מבין את מה שנמצא בתוך עצמו[^3] ומושג[^2] באמצעות עצמו: כלומר, מה שמושגו אינו זקוק למושג של דבר אחר, שמתוכו הוא צריך להתעצב.

**נמצא** ו**מושג** הם סוגי התיאורים בחלק II. שפינוזה, כמו דקארט, פעל כמו אריסטו - אך דייק בו יותר מדקארט. דקארט הניח שהעצם סופי ומוגבל, ולכן כינה אותו *עצם נברא*. אולם, אם עצם מוגדר כמה שקיים בזכות עצמו - כיצד יכול להיות עצם נברא, שתלוי במשהו אחר? שפינוזה שולל זאת. 

שפינוזה  מיישם בצורה לוגית, עקבית, מבלי למצמץ, את הגדרת העצם האריסטותלית - תהיה התוצאה אשר תהיה.

בדומה ל[*משל הקו המחולק*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-הקו-המחולק) של אפלטון, שפינוזה מחלק את ההוויה לדרגות שונות: **עצם** הוא מה ש**נמצא** - אנטולוגי, בעוד ש**מושג** הוא מה ש**נתפס** - אפיסטימי.

### תואר
> 4. ב**תואר** אני מבין את מה שהשכל \[אינסופי\][^4] תופס על אודות העצם בתור מה שמכונן את מהותו.
זו ההגדרה הנבזית ביותר.

הדברים שקיימים הם עצם ואופן, ולא שום דבר אחר. *תואר* הוא לא דבר שקיים: כל דבר שנמצא מוכל בתוך עצמו (עצם) או במשהו אחר (אופן); לא יכול להיות שום דבר אחר. אז מה זה תואר?

דמיינו שישנו עצם המבטא את עצמו בדרך מסוימת - *פועל*. ה"צינור" שדרכו העצם מבטא את עצמו הוא התואר. ה*תואר* ***אינו סובייקטיבי ואינו שייך לנו*** - אלא פרספקטיבה כפי שנתפסת בידי שכל אינסופי. אנחנו, שאיננו שכל אינסופי, יכולים לתפוס רק היבט צר מתוך התואר הכולל. 

### אופן
> 5. ב**אופן** אני מבין את הפעלות העצם, *או*[^1] את מה שנמצא בתוך דבר אחר, שבאמצעותו הוא גם מושג.

ההגדרה הזו הפוכה מההגדרה השלישית. ***עצם*** הוא דבר עצמאי, מובן בזכות עצמו בלבד, בעוד שה***אופן*** אינו נתפס בלעדי העצם, ואינו עצמאי - אלא קשור בהכרח לעצם. 

*את מה שנמצא בתוך דבר אחר, שבאמצעותו הוא גם מושג* הוא ההיפוך של *איננו זקוק למושג של דבר אחר, שמתוכו הוא צריך להתעצב* של העצם.

כל קרטיזאני וכל איש דת יקבל את ההגדרות האלה עד כה בלי עוררין. אבל מכאן, ב15 משפטים בלבד, שפינוזה יגרור את ההגדרות האלה לתפיסה הפוכה לחלוטין - למוניזם - וכאן הגאונות של המהפכה שלו.

---

חשוב לשים לב ליחסים בין הדברים - שפינוזה סבור ש*מה שקיים באמת* הוא ה*עצם*, וה*אופן*. ה*תואר* לא יושב ביניהם - אלא רק התפיסה האפיסטמית שלהם.

המושגים האלו קיימים גם אצל דקארט: ישנו עצם חושב, ועצם מתפשט - והחשיבה או ההתפשטות היא האופן שלהם. 

---

### אלוהים
> 6. ב**אלוהים** אני מבין יש אינסופי באופן מוחלט, כלומר, עצם בן אינסוך תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות נצחית ואינסופית

ההשפעה של דקארט מורגשת בהגדרה הזו - במיוחד *יש אינסופי **באופן מוחלט***, שנובע מהשלמות שייחס דקארט לאל. הישות האלוהית כוללת בתוכה את השלמויות כולן - הדברים החיוביים: הטוב, והחוכמה, ולא הרע (היעדר הטוב) או הבורות (היעדר החוכמה). 

### חופש
> 7. **חופשי** נקרא אותו דבר, הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, והנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד; ואילו הכרחי, או מוטב לומר כפוי, נקרא אותו בדר, הנקבע על ידי אחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסויימת.

החופש של שפינוזה אינו חופש *שלילי*, כמו שנהוג לחשוב - לא היעדר כבלים. החופש של שפינוזה הוא *חיובי* - מה שפועל רק מתוך תוכו, מהכרח טבעו, ובהיעדר כוחות חיצוניים.

> דמיינו, למשל, שבחרתם לא לאכול מוצרים מן החי, על דעת עצמו, אבל פתאום עברתם ליד מנגל עם *מדליוני פילה ברוטב יין אדום*. הריח נהדר. *לעזאזל עם זה*, אתם עלולים לחשוב, *זה מריח נהדר*, ולאכול. זה לא החופש השפינוזי. אולם, אם תעמדו בפיתוי, אין זה אומר שיש חוק שמנע מכם לאכול - אלא שעשיתם את מה ש*באמת רציתם לעשות*, מתוך הטבע שלו - ולא מתוך כניעה לגחמות ולפיתויים. זהו החופש החיובי של שפינוזה: לא לפעול מכורח הנסיבות, אלא מטבע עצמך כפי שקבעת אותו.

זהו פתרון ל[בעיית החירות אצל דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות#חירות-ורצון), שמתרץ את הפתרון כבלתי-נתפס על ידינו. היכן שדקארט עדיין סבור שיש חופש, שפינוזה שולל אותו, והוא **דטרמיניסטי לחלוטין**[^10]. האדם הוא ככדור ביליארד[^11], שזז לפי חוקי המכניקה; כל אשליה של חופש היא מבורות של אותם החוקים. *הריני עובר לדבר על בני האדם כאילו היו משטחים, קווים וגופים*, אומר שפינוזה במפורש; האדם הוא כגוף גיאומטרי, כמכונה, ואפילו מחשבותיו אינן אלא סדרה של אסוציאציות על פי חוקי הלוגיקה.

אבל איך עולם כזה משאיר מקום לאתיקה (שמו של ספר זה)? הרי המוסר הוא זה שנזרק מהחלון ראשון בעולם דטרמיניסטי. איך מתיימר שפינוזה להעניק לנו *שחרור משיעבוד*, אחרי שהציב כ*חופש* הגדרה שנשגבת מכל בני האדם?


### נצח
> 8. ב**נצח** אני מבין את הקיום עצמו, כל עוד משיגים אותו כנובע באופן הכרחי מתוך הגדרתו בלבד של דבר נצחי[^5].

יש קשר עמוק בין *נצחי* - חייב להיות סיבת עצמו -  *עצם* ו*חופש* - רק העצם הנצחי הוא חופשי לגמרי.

## משפטים

> משפט 14: חוץ מאלוהים שום עצם אינו יכול להימצא ולא להיות מושג.

אלוהים קיים, מוכיח שפינוזה במשפט 11. אבל למה שיהיה רק אלוהים? למה שלא יהיו כמה עצמים?

אלוהים מוגדר כ**אינסופי באופן מוחלט** - ולכן לא יכול להיות עצם אחר. כי אם יש שני עצמים, יש שלב שאחד מפסיק, ואחר מתחיל; אם אין סוף, הרי שלא יכול להיות עוד עצם!

אלוהים הוא יש *אינסופי באופן מוחלט* לא רק מסוגו - אפילו היקום אינו אינסופי כמו אלוהים. התובנה הזו היא ליבה הפועם של התפיסה ה*מוניסטית* של שפינוזה, בניגוד לדואליזם הקרטזיאני: אין שני דברים - גוף ונפש - אלא דבר אחד ויחיד, ולא יכול להיות שום דבר אחר.

הגוף והנפש, לפי שפינוזה, הם רק *אופנים* של העצם היחיד - האלוהים. הגל מושל את האופנים לגלים בים: ביטוי של הטבע, אבל לא *חלק* מהים. 

> משפט 15[^6]: כל מה שנמצא, נמצא באלוהים, ובלי אלוהים שום דבר אינו יכול להימצא ולא להיות מושג.

אנו בסך הכל ביטוי של האלוהים; איננו חלק, כמו פיסת עוגה מתוך העוגה, אלא אופן - ביטוי - לדבר היחיד שיש. 

האלוהים השפינוזי, בניגוד לקרטזיאני, אינו **טוב**; **טוב** נובע מהבריאה, אבל אלוהים של שפינוזה אינו בורא, ואינו בעל *טוב* או *רע*; אלוהים הוא הטבע, מה שיש - ולטבע אין ערך טוב או לא טוב.

מתוך אלוהים, ינבעו דברים אינסופיים - למשל, פני היקום כולו הם אופן אינסופי. אנחנו גלים בים - אופן סופי - שתופסים רק חלק מסוים. 


[^1]: ה*או* הזה אינו דיסיונקציה לוגית - הוא מגיע מהמילה *cive* בלטינית, שמשמעותה *כלומר*, או *במילים אחרות*...
[^2]: קרי, *נתפס*, *מובן* - concieved
[^3]: *in sed* בלטינית - *כשלעצמו* (יש להיזהר - קאנט יעלוב בהגדרה הזו)
[^4]: התוספת הזו חוסכת "מאות שנים", לפי ארנון.
[^5]: "אלוהים אדירים, כמה קשה להבין את זה".
[^6]: משפט זה מכונה משפט ה*פאן-תאיזם* - זיהוי של האל והטבע כאותו הדבר.
[^10]: מעט מאוד פילוסופיים מחזיקים בדעה כזו (לרבות שופנהאואר - שטען כי *אם תיתן לאבן לחשוב ותזרוק אותה, היא תחשוב שהיא מעופפת*). ובניגוד אף לאלו - שפינוזה לא מציע *לפרוץ את הדטרמיניזם*, ועוד העיז להבטיח אושר למי שמבין אותו.
[^11]: והחיים אולי סוג של *שפינוזהפול*.

## אקסיומות

> 1. כל מה שנמצא, נמצא או בתוך עצמו או בתוך זולתו.

שפינוזה מדבר כאן על העצם והאופן. העצם נמצא בתוך עצמו, והאופן קיים בתוך העצם.

> 2. מה שאינו יכול להיות מושג באמצעות זולתו, חייב להיות מושג באמצעות עצמו.


> 3. מתוך סיבה נתונה קבועה ומסוימת נובעת בהכרח תולדה; ולהפך, אם לא נתונה סיבה קבועה ומסוימת, אי אפשר שתנבע ממנה שום תולדה.[^12]

בקיצור:
`p->q = ~q->~p`
`p->q = ~p->~q`
הביטוי השני הוא כשל לוגי לכאורה, אך לא באמת - שפינוזה ואריסטו שניהם עומדים על כך: לדעת משהו זה לדעת את סיבתו; לא לדעת את סיבתו זה לא לדעת אותו. מתוך סיבה תנבע תולדה - אם לא תופיע סיבה, לא תופיע התולדה.

> מעישון \(p), נובע סרטן (q); אך אם לא עישנתי (~p) אין פירוש הדבר שלא קיבלתי סרטן (q) - אולי *לעסתי אסבסט*. לפיכך אנחנו שוללים את
`~q->~p`


אך מה אומרים כאן אריסטו ושפינוזה?
אנו לא מדברים על תחשיבים לוגים, אלא על טבע המציאות. בתרחיש הזה, אני לא יודע שעישון הוא ה*סיבה* לסרטן - ודאי יש עוד אינספור סיבות לסרטן. רק אם אדע את כל הסיבות האלה, אוכל להגיד שאני *יודע* שעישון גורם לסרטן. אין כאן כשל לוגי - אלא כשל אפיסטמי: אני לא יודע את הסיבה במלואה, החופפת את התולדה במלואה. אנחנו לא רק משרשרים כאן מחשבות לוגית - אלא משרשים אותם על טבע המציאות. הלוגיקה היא תנאי שלילי לאמת - בלי לוגיקה, אין אמת. אולם, אין משמעות הדבר שדי במחשבה לוגית לאמת וכל האמת. שפינוזה לא שואף למבנה תקף - אלא למבנה נאות.

לכן מתחיל שפינוזה לעגן את המציאות ב**אל**. היכן שהעוגן של דקארט הוא האני, ה[*קוגיטו*](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות#fnref12), שפינוזה מתחיל את התהליך הלוגי בעוגן הארכימדי הראשוני הן של הלוגיקה והן של המציאות.

> משפט 11: אלוהים, או העצם בן אינסוף תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות נצחית ואינסופית, קיים בהכרח.

זוהי הנקודה הארכימדית של שפינוזה. כאן אנו פורצים מן עולם עם המחשבה אל המציאות. יש אלוהים - לא במקרה, לא אולי, לא כי נתקלנו בו במסדרון - אלא משיקולים אפריוריים.


> משפט 16: מתוך הכרח הטבע האלוהי צריך לנבוע אינסוף \[של דברים\] באינסוף של אופנים (כלומר, כל מה שיכול להיכלל בתחומו של שכל אינסופי).

> משפט 17: אלוהים פועל מתוך חוקי טבעו בלבד, ואינו כפוי על ידי אף אחד.

> משפט 18: אלוהים הוא סיבתם האימננטית[^13] ולא הטרנזיטיבית[^14] של כל הדברים.

ראו את הניסוח של המשפט הזה. לא *אין אלוהים, יש רק עולם* האתאיסטי - אלא יש אלוהים, *והוא* העולם.


[^12]: *אנחנו נתעכב על האקסיומה הזו*, אומר דן, *ולו משום שזה עדיין **רודף אותי***.
[^13]: שוכנת פנים.
[^14]: הנמסרת מבחוץ.