docs: update פילוסופיה/חדשה/הגל

פילוסופיה/חדשה/הגל.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: הגל
 description: הפנמנולוגיה של הרוח
 published: true
-date: 2024-05-05T06:39:46.615Z
+date: 2024-05-07T14:50:02.567Z
 tags: פילוסופיה, סמסטר ב, שנה ב, הגל
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z
@@ -24,29 +24,44 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z
 
 אבל מהו אותו מדע? מהי אותה הדעת? הפסוק החידתי הזה לא עוזר לנו להבין היכן ניצבת הפנמנולוגיה.
 
+# זמננו
+
 הגל מתייחס בפנמנולוגיה לרגעים משמעותיים בתולדותיה של הפילוסופיה, והתפיסות השונות שעלו לאורך הדרך. הגל רואה בכל אלו, כמו גם באומנות, במשפט, בדת ובהיסטוריה חוליות שונות של דבר אחד.
 
 > אין להתבונן בחקיקה בכלל ובקביעותיה המיוחדות בבידוד ובאורח מופשט, אלא יש אל-נכון לראות בהן מומנט תלוי של כוליות אחת, בהקשר של כל שאר הקביעות המרכיבות את אופיין של אומרה ושל תקופה; בהקשר הזה הן מקבלות את משמעותן האמתיתית, ועל-כן גם את צידוקן.
 
 המשפט הרומי, למשל, הוא מומנט ברוח הרומית - כמו גם האומנות הרומית, המשטר הרומי, וההגות הרומית - כולם רבדים שונים, חוליות שונות ב*כוליות* אחת - דבר אחד שלם. כל *דבר אחד* כזה אינו דבר סטטי - האימפריה הרומית אינה הפוליס היווני אינה אירופה של הרנסאנס - אלא חוליות של משהו אחד הולך ומשתכלל, הולך ומתקדם. זוהי תפיסתו של הגל ביחס למהפכה המודרנית, שהחלה 150 שנה לפני הגל עצמו. 
 
-הגל תפס את עצמו חלק מאותה קדמה:
+הגל כותב את ה*פנמנולוגיה* מתוך מודעות היסטורית, שהוא הפילוסוף המרכזי הראשון שמכניס אותה לפילוסופיה. הגל כותב -
 
-> זמננו הוא זמן של לידה ושל מעבר אל תקופה חדשה. הרוח קרע את עצמו מעל כל מה שהיה עד כה העולם של מציאותו ושל הדימוי שלו; הוא עומד לדחוק את כל זה לעבר והוא עסוק ביצוב עצמו מחדש... דומה הדבר ללידת הילד, אשר בה, לאחר תזונה חרישית וממושכת, שוברת הנשימה הראשונה את מודרגותו של מהלך-ההתקדמות הכמותי גרדאת -אז - בקפיצה איכותית - נולד הילד... התופררות הדרגתית זו, שעדיין לא שינתה את דיוקנה של השלם, נפסקת לפתע על-ידי היום הבוקע, אשר, כברק, חושף בבת-אחת את דמות בניינו של עולם חדש. ^67^
+> זמננו הוא זמן של לידה ושל מעבר אל תקופה חדשה. הרוח קרע את עצמו מעל כל מה שהיה עד כה העולם של מציאותו ושל הדימוי שלו; הוא עומד לדחוק את כל זה לעבר והוא עסוק ביצוב עצמו מחדש... דומה הדבר ללידת הילד, אשר בה, לאחר תזונה חרישית וממושכת, שוברת הנשימה הראשונה את מודרגותו של מהלך-ההתקדמות הכמותי גרדאת -אז - בקפיצה איכותית - נולד הילד... התופררות הדרגתית זו, שעדיין לא שינתה את דיוקנה של השלם, נפסקת[^1] לפתע על-ידי היום הבוקע, אשר, כברק, חושף בבת-אחת את דמות בניינו של עולם חדש. ^67^
+
+
+
+המהפכה היא פילוסופית; מדעית; פוליטית; מחשבתית. הגל סבור שעתה, עת של התמוטטות של סדרי עולם, היא העת להזניק את הפילוסופיה לגבהים חדשים.
 
 כאן אנחנו נתקלים לראשונה ב**רוח** (Geist), אותה מציג כאן הגל כתהליך הדרגתי שחושף את האנושיות, כמו ילד שגדל. ככה הגל תופס את ציר-הזמן של המהפכות הפוליטיות, החברתיות וכמובן הפילוסופיות. ההתקדמות של הרוח, לפי הגל, מתבטאת ומגיעה לשיאה גם בספר - שפרקו האחרון מכונה *ידיעה מוחלטת*.
 
-
 הפנמנולוגיה נפתחת בשתי הקדמות. בראשונה בהן הגל חושף בפנינו את השיטה שלו, והשנייה - מכינה את הקרקע לפרקיו הראשונים של הספר. הפנמנולוגיה כתובה בשפה מאוד ייחודית ויצירתית.
 
-הרוח שהגל מדבר עליה היא מקור המונח *רוח התקופה* - הוא לא מדבר על רוח מיסטית או אלוהית, אלא התפיסה התודעתית של בני האדם.
+# חרג, אבד - מועקות המודרניות
+
+הרוח שהגל מדבר עליה היא מקור המונח *רוח התקופה* - הוא לא מדבר על רוח מיסטית או אלוהית, אלא התפיסה התודעתית של בני האדם. הוא נכנס בתפיסה מסוימת של משבר, וכותב
+
+> את הופעתה של דרישה מעין זו יש לתפוס בתוך הקשרה הכללי יותר, ולראותה על-פי השלב שבו עומד בהווה הרוח המודע את עצמו. אם נעשה כך, נראה כי רוח זה חרג מעבר לחיים העצמותיים שאותם ניהל בתוך היסוד של המחשבה - חרג מעבר לאותה אי-אמצעיות של אמונתו, מעבר לסיפוק ולביטחון הטמונים באותה ודאות שהיתה לתודעה לגבי פיוסה עם המהות. \[...\] לא זו בלבד שהרוח חרג מכאן אל הקצה השני, אל הרפלקסיה חסרת העצמות של עצמו בתוך עצמו, אלא שחרג אף מתוכה של זו. לא זו בלבד שאבדו לו חייו המהותיים; הוא גם מודע את אבידתו ואת הסופיות שעתה היא תוכנו. (8)
+>
+> הרוח קרע את עצמו מעל כל מה שהיה עד כה העולם של מציאותו ושל הדימוי שלו. (11) 
+
+הרוח הייתה תחילה במעמד בלתי-אמצעי, בטוח, מוצק וודאי; עם עליית הפילוסופיה, חרגה מכך - לחגיגות הנאורות, שלא הייתה ערה לאובדן - ורק עכשיו, מתברר גודל האבידה. עצם התעוררותה של המודעות, המודעות של הרוח את עצמו, כוללת בתוכה סתירה מסוימת - חריגה מהעצמי - שמלווה באובדן. באופן פרדוקסלי, ככל שאנחנו מתקרבים אל הרוח - אנחנו מאבדים את הרוח. המודעות של הרוח, על אף שהיא מהותית לו - כפי שאומר אריסטו[^2] - גורמת לאיזשהו שבר. לכל אורך ההיסטוריה, האדם ער כמובן לרוח שלו - אבל לא מתעמק בה, ולא בוחן אותה. העיסוק הזה, של המודעות העצמית - של [דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט) ([ה*קוגיטו*](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות#fnref11)), וגם שאר האימפריציסטים בהמשך, הוא זה שמוביל אותנו לשבר הזה - מקיום בלתי אמצעי, לקיום מודע.
 
 
-הפנמנלוגיה נעה בשני צירים: מצד אחד, ההישגים האדירים וההפסדים הכואבים בכל תקופה תקופה - *מועקות המודרנה* - המודרניות אינה רק הישג, פסגה, אלא גם כרוכה בהפסדים כואבים. מנגד, הגל בונה על המהפכה הביקורתית של קאנט, כפי שנחשפה ב*ביקורת התבונה הטהורה* - שמחלקת את הפילוסופיה ללפני ואחרי. הגל משחק גם על הציר הזה - אבל הוא מסרב לנתק את התקופות, את ההצלחות, את המועקות - הוא ממשיך לראות בכולם מומנט של כוליות אחת.
+# על מה עומד הכל?
+
+הפנמנלוגיה נעה בשני צירים: מצד אחד, ההישגים האדירים וההפסדים הכואבים בכל תקופה תקופה - *מועקות המודרניות* - המודרניות אינה רק הישג, פסגה, אלא גם כרוכה בהפסדים כואבים. מנגד, הגל בונה על המהפכה הביקורתית של קאנט, כפי שנחשפה ב*ביקורת התבונה הטהורה* - שמחלקת את הפילוסופיה ללפני ואחרי. הגל משחק גם על הציר הזה - אבל הוא מסרב לנתק את התקופות, את ההצלחות, את המועקות - הוא ממשיך לראות בכולם מומנט של כוליות אחת.
 
 פותח הגל ואומר:
 
-> המוחלט הוא סובייקט: הכל עומד על כך שנבין ונבטא את האמיתי לא בתור עצם אלא באותה מידה גם בתור סובייקט ^79^
+> **המוחלט** הוא **סובייקט**: הכל עומד על כך שנבין ונבטא את האמיתי לא בתור עצם אלא באותה מידה גם בתור סובייקט. ^79^
 
 ואיך נפרש את המשפט הזה? *המוחלט* מזמין פרשנות מאגית - אלוהים, היקום, הכל. ומנגד, אלו שמבקשים לפרש אותו כחלק מהציר הפילוסופי, נדרשים להתמודד עם המילה הקשה הזו - *המוחלט*.
 
@@ -64,6 +79,23 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z
 
 > **Thus we are justified** by a cardinal principle of the Kantian philosophy **in referring to the nature of the I in order to learn what the *Notion* is
 
+נשאיר כרגע את ה*מוחלט* בצד - ונתמקד ב*סובייקט*. הסובייקט הוא התפתחות; תהליך; תנועה בעלת היגיון וכיוון - זה לא יכל להיות הפוך. זאת לעומת המוחלט, שהוא במהותו תוצאה.
 
+# קרעים
+- בין האדם למציאות
+- - האדם והטבע מול אלוהים
+- - האדם מול הטבע
+חוקי הטבע נהפכים מכניסטיים, "יבשים", דבר ברור שאפשר לכבוש - האדם הוא *אדוניי הטבע ובעליו*, אומר דקארט. נכנסת לכאן זרות: הטבע הוא לא אני - אמירה עם עוצמה, אבל אובדן.
+- - היחיד מול החברה
+- - יומרת הידיעה\מחשבה מול אפשרות מימושה\מציאות
+זהו הנושא הדומיננטי בהקדמה השנייה ותחילת הספר, שממשיך את ההגות של [האמפריציסטים](/פילוסופיה/חדשה/לוק/מסה). האם אנחנו יודעים\יכולים לדעת את האמת? איך? איזה כישרון יש לנו של ידיעה?
 
- 
+- בין האדם לבין עצמו[^3]
+- - החלק התיאורטי-מכיר מול החלק הפרקטי-משתוקק
+- - חובה מול נטייה
+- - סגולה טובה ושלמות מוסרית מול אושר
+- - גוף מול נפש
+
+[^1]: לא ההתפוררות, אלא ההדרגתיות.
+[^2]: בהגדרתו את האדם כ*חיה חושבת*.
+[^3]: בעיקר לאור ההגות של קאנט, שהופך את ההפרדה הזו - שאינה חדשה - לדבר דיכוטומי ורב משקל בהגות שלו.