docs: add all untracked content

graduation-cap-solid.svg

@@ -0,0 +1 @@
+<svg xmlns="http://www.w3.org/2000/svg" viewBox="0 0 640 512"><path d="M320 32c-8.1 0-16.1 1.4-23.7 4.1L15.8 137.4C6.3 140.9 0 149.9 0 160s6.3 19.1 15.8 22.6l57.9 20.9C57.3 229.3 48 259.8 48 291.9v28.1c0 28.4-10.8 57.7-22.3 80.8c-6.5 13-13.9 25.8-22.5 37.6C0 442.7-.9 448.3 .9 453.4s6 8.9 11.2 10.2l64 16c4.2 1.1 8.7 .3 12.4-2s6.3-6.1 7.1-10.4c8.6-42.8 4.3-81.2-2.1-108.7C90.3 344.3 86 329.8 80 316.5V291.9c0-30.2 10.2-58.7 27.9-81.5c12.9-15.5 29.6-28 49.2-35.7l157-61.7c8.2-3.2 17.5 .8 20.7 9s-.8 17.5-9 20.7l-157 61.7c-12.4 4.9-23.3 12.4-32.2 21.6l159.6 57.6c7.6 2.7 15.6 4.1 23.7 4.1s16.1-1.4 23.7-4.1L624.2 182.6c9.5-3.4 15.8-12.5 15.8-22.6s-6.3-19.1-15.8-22.6L343.7 36.1C336.1 33.4 328.1 32 320 32zM128 408c0 35.3 86 72 192 72s192-36.7 192-72L496.7 262.6 354.5 314c-11.1 4-22.8 6-34.5 6s-23.5-2-34.5-6L143.3 262.6 128 408z"></path></svg>

home.md

@@ -0,0 +1,18 @@
+---
+title: ברוכים הבאים לפורום מתנום
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-14T12:44:19.409Z
+tags: 
+editor: markdown
+dateCreated: 2022-10-23T07:31:06.737Z
+---
+
+![fiumicino_small.jpg](/fiumicino_small.jpg)
+^שרידים^ ^מאוסטיה^ ^בשדה^ ^התעופה^ ^ע"ש^ ^פיומיצ'ינו,^ ^רומא.^
+# קישורים שימושיים
+## [איזור אישי](https://in.bgu.ac.il/pages/4students.aspx)
+## [מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/my/)
+## [רישום לקורסים](https://bgu4u.bgu.ac.il/pls/scwp/!app.gate?app=cns)
+## [משימות](https://tasks.pukeko.xyz/lists/7/list)
+## [קובץ הקורסים](https://bgu4u.bgu.ac.il/pls/scwp/!app.gate?app=ann)

כלליים/מלחמה.md

@@ -0,0 +1,481 @@
+---
+title: מלחמה ושלום בהיסטוריה
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-14T12:44:26.908Z
+tags: שנה א, סמסטר ב, היסטוריה, קורסים כלליים
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-05-13T13:30:27.071Z
+---
+
+![versailles_war.jpg](/כלליים/מלחמה/versailles_war.jpg)
+^חדר^ ^המלחמה^ ^בארמון^ ^ורסאי,^ ^צרפת^
+
+# [מלחמה ושלום בהיסטוריה](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=46907)
+
+> [טקסט (1)](/כלליים/מלחמה/קיגן_-_קובץ_1.pdf), [טקסט (2)](/כלליים/מלחמה/קיגן_-_קובץ_2.pdf), [טקסט (3)](/כלליים/מלחמה/קיגן_-_קובץ_3.pdf)
+{.info}
+
+# המלחמה ועליית המערב
+
+בשיא התקופה הקולוניאלית (סוף המאה ה19), מדינות אירופה שלטו בלמעלה מ80% משטחו של כדור הארץ. עליונות זו של המערב, כפי שעדיין ניכרת היום, נשענת בראש ובראשונה על המלחמה - מראשיתה של תרבות המערב ועד היום.  
+במערב נולדה התפיסה שבכוחו של האדם למשול הן בסביבה הפיזית שבה הוא חי, והן בטבעו של האדם - בעידן הנאורות. אומות המערב התכנסו במספר ניסיונות - קונגרס וינה ב1815, חבר העמים, וכיום האומות המאוחדות - בניסיון להכחיד את המלחמה. פילוסופים דוגמת מיל ופיין דיברו רבות על העולם החדש, שבו המסחר והכלכלה יחברו את אומות העולם יחדיו, ומציבות את המלחמות כנחלת העבר - אלא שפעם אחר פעם, תקוותיהם נפלו.
+
+המלחמה מככבת מראשיתה המוקדמת ביותר של תרבות המערב - יצירת המופת המערבית הראשונה - *האיליאדה* של הומרוס - עוסקת במלחמה!
+
+> Polemos pater panten - המלחמה היא אבי כל הדברים  
+> ^היראקליטוס^
+
+> מניעי המלחמה: Time, deos, ophelia - כבוד, פחד, ואינטרס.  
+> ^תוקידידס,^ ^אבי^ ^הריאליזם^ ^המדיני^
+
+התפיסה המערבית מציבה את כוח הזרוע כערובה לביטחון - ומשום כך הוא מהווה בה מטרה, ולא אמצעי.
+
+# ראשית המלחמה במערב - יוון העתיקה
+
+תחילת המלחמה כפי שאנו מכירים אותה היא ביוון העתיקה, שהחלה לעלות לגדולה במאות ה6 וה5 לפני הספירה. הלוחמה היוונית אופיינה כלוחמת הלם - כמה מאות *הופליטים* (חיילים רגליים בחימוש כבד) במבנה *פאלאנקס* שרצו אחד לעומת השני עד להכרעה. הלוחמים היו בני מעמד הביניים, חלקאים, שרכשו את הציוד מכספם ואחסנו אותו בביתהם, על האדמה שלהם - מה שהפך את המעמד לדומיננטי בחברה היוונית. הלחימה כתף על כתף יצרה ביניהם סולידריות עמוקה, והייתה יחסית בלתי-הרסנית - לרוב, פחות מ10 אחוזים מהלוחמים נהרגו, והקרבות הסתיימו בפרק זמן קצר (“אתה לא הולך לשום מקום בקיץ היווני בשריון כזה”). מרגע שפאלאנקס אחד גבר על השני, הקרב נגמר - עניינים דוגמת כבוד, או השמדה מוחלטת של היריב, לא שיחקו תפקיד; ללוחמה היה מעמד מעיין טקסי, בין בני אותה תרבות הדוברים את אותה השפה. אלא שהפלישה הפרסית ליוון, במאה ה5 לפני הספירה, שמה ללוחמה מסוג זה קץ, והמיטה על המלחמה עידן חדש והרסני בהרבה.
+
+עם עלייתו של המסחר וההון החומרי, האדמה החקלאית שיחקה תפקיד הולך ופוחת בתור נכסה העיקרי של עיר המדינה. שתי ערי המדינה הגדולות והמשפיעות ביוון צברו כוחן מעצם ההשתחררות מהאילוץ של החקלאות - אלו הן אתונה וספרטה. הניתוק אפשר הן לספרטה והן לאתונה להצביא צבאות אדירים, שכמותם לא נראו קודם ביוון.
+
+## ספרטה
+
+הספרטנים שיעבדו בכוח הזרוע את מסניה - אוכלוסייה של בין 200,000-250,000 איש - וזו סיפקה את צרכיה החקלאיים לחלוטין.כעת, כל ספרטני עבר תהליך הכשרה צבאית מייגע, שהפך אותם לכוח הרגלי הדומיננטי ביותר ביוון - חברה היפר-הופליטית. הכשרה זו החלה מגיל צעיר, חלה על כמעט כולם (מלבד האליטה האוליגרכית), ואף כללה הישרדות בשטח וציד ^הלוטים^ - הכינוי הספרטני לאוכלוסייה המשועבדת. ההלוטים דיברו שפה אחרת, ותפסו עצמם תרבות אחרת, מהספרטנים, אשר שעבדו אותם באופן ציבורי - לאיש לא הייתה בעלות פרטית עליהם, והיחס אליהם היה גרוע כתוצאה. האיום המתמיד הזה על הספרטנים הצמיח חברה צבאית - הספרטנים היו האומה הראשונה להחזיק ‘משטרה חשאית’. ההופליטים הספרטנים נהפכו לאימת יוון כולה, והיו אבן המפתח לצבאות יוון בהגנתם מפני הפרסים.
+
+## אתונה
+
+האתונאים הקימו צי ימי אדיר, וסחרו עם ארצות רחוקות: אתונה נהפכה מקום דינאמי, מלא בזרים - דבר שאינו מאפיין את עיר המדינה היוונית. עם הצי החדש קם צמא אדיר לכוח אדם - מה שגרר את הצטרפותם של העניים, למעלה מ50% אחוז מהאוכלוסייה. אלו איישו את הספינות, ויחד עם העשירים, איימו על הדומיננטיות של מעמד הביניים. צירופם של העניים לצבאות גרר מתן זכויות פוליטיות, ואתונה נהפכה לדמוקרטיה קיצונית: הלוחמים עצמם הם אלו שהחליטו האם לצאת לקרב. הדמוקרטיה האתונאית הייתה שלטון לוחמני, תוקפני, בהלך רוח פוליטי גבוה - הצבאות הדמוקרטיים, אז וגם היום, התעלו יותר מכל צורת משטר אחרת בשדה הקרב.
+
+> קל יותר לשכנע 30,000 אתונאים לצאת לקרב מאשר ספרטני אחד  
+> ^הרודטוס^
+
+## פלישת פרס ליוון
+
+הפרסים - כוח מזרחי, יהיר ועריץ, פלשו ליוון עם כוח המונה בקירוב 60,000 חיילים - מספר גדול לתקופה. אותם חיילים היו איכרים שגויסו בכפייה, בצבא אימפריאלי עשיר. הפרסים לחמו כפרשים קלים, וירו בקשתות לשדה הקרב וברחו - מבלי להיכנס לשדה הקטל. לעומתם, הצבא היווני היה צבא איכרים בני חורין, לוחמים מהחלטתם, בעלים על הציוד שלהם. היוונים סבלו מנחיתות מספרית אדירה לעומת הפרסים - אלא שכאן התבררה לראשונה עליונותה של לוחמת ההלם היוונית: בקרב במרתון (490 לפנה"ס) למשל, הפרסים ספגו אבידות של כ6,000 חיילים - מול 192 אבדות יווניות.
+
+אתונה וספרטה, שעד כה לא היו במגע, שיתפו פעולה בחזית יוונית מאוחדת בכדי להגן על ביתם - ונחלו ניצחון אדיר על הפרסים, שנסוגו בבושת פנים.
+
+כמה שנים לאחר הקרב, ב486, מת דרוויש מלך פרס, ובנו קסרקסס לקח על עצמו את מסע הנקמה של פרס ביוון. לאחר כארבע שנות הכנה, הפרסים הביאו קרוב לרבע מיליון חיילים ליוון - מספר דימיוני באותה התקופה.
+
+
+
+---
+
+> כאן חסר קצת - להשלים מהמחברת
+{.is-warning}
+
+---
+
+> המלצה: *הפדרליסט* - על הקמת שיטת המשטר האמריקנית (שסלדו גם הם מהדמוקרטיה!)
+{.success}
+
+כעת, עמוד הטווח של הצבא האתונאי הוא הצי - שינוי שמביא עימו שינויים פוליטים מרחיקי לכת[^1]. כ50 שנה לאחר המלחמה הפרסית, אתונה חולשת כעת על אימפריה בפועל, על ידי כך שמכפיפה למרותה ערי מדינה שונות בכוח הצי. בעוד שערי מדינה רבות חשבו בנאיביות שאתונה תזנח את הצי, הללו טעו טעות מרה. אתונה הגיעה לערי המדינה האריסטוקרטיות הללו, שראו בדמוקרטיה קיצונית זו שלטון מסוכן, וכפתה עליהם את צורת השלטון החדשה. האימפריאליזם האתונאי (~479-431) איים גם על כוחות ימיים דוגמת סירקוזה, וכוחות יבשתיים דוגמת תבאי - ואלו נשאו עיניהם לספרטה כיריבה האפשרית היחידה לאתונה. הערים הללו ראו באתונה כוח מסוכן, מדכא, מנצל, ושאפו להכניע אותו. כעת אתונה חולשת על ערי מדינה לכל אורך הים האגאי ואסיה הקטנה, המעלות לה מיסים, ואלו המתנגדות לה (דוגמת סאמוס, שסבלה מצור של תשעה חודשים) - מחוסלות. לאור ההתעצמות הזו, ספרטה ובעלי בריתה מחליטות להילחם באתונאים כל עוד עדיין יש סיכוי להביס את אתונה, כמובן ביבשה.
+
+[^1]: ה*דמוקרטיה* היא התדרדרות מצורת ה*פוליטאה* - דוגמת זו שחוקר אפלטון - ולכן נשאה בוז בעיניי הפילוסופים ונחשבה כדבר מגונה עד העת המודרנית. האמריקנים והצרפתים ייסדו רפובליקות בבואם לברוח מהדמוקרטיה כמו מאש, אך חרף הסייגים שלהם הדמוקרטיה האתונאית עבדה *לא רע* בתקופת הישרדותה - כ180 שנה. הדמוקרטיה נפטרה מהמטען השלילי בעת המודרנית במידה רבה בזכות ה*ייצוגיות* - הרעיון הגדול של העת המודרנית. דוגמאות לצורות שלטוניות הטובות ביותר לעומת הדמוקרטיה הן אנגליה, ארה"ב וונציה.
+
+
+## המלחמה הפלופונסית
+
+> ר' גם - נאומו של פריקלס ([עברית](https://he.wikiquote.org/wiki/%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%9D_%D7%94%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%93_%D7%A9%D7%9C_%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%9C%D7%A1),[אנגלית](http://hrlibrary.umn.edu/education/thucydides.html)) בתחילת המלחמה הפלופונסית[^2]
+{.success}
+
+המלחמה הפלופונסית היא הסלמה דרמטית בהיקף, ובנזק, של המלחמה - מלחמה כוללת. עד לשלב הזה, הרג של אזרחים והתקטננות על טריטוריה היו נדירים - דברים שהתרחשו בהיקף רחב תחת הדמוקרטיה האיפריאליסטית האתנואית. במהלך המלחמה, האתונאים בפאתי העיר נאלצים לסגת לתוך חומות העיר, מהלך בעל השפעה פסיכולוגית קשה. בתנאי הצפיפות האלו פרצה מגפה (430-428) שקטלה כרבע מאזרחי אתונה. ההצלחה האתונאית נקשרה במידה רבה בפריקלס - המנהיג האתונאי - שבולם במידה רבה את הכוחות באתונה ששואפים להתפשטות אימפריאלית. אלא שעם מותו במגפה ב429, האסטרטגיה האתונאית משתנה ונהיית התקפית בהרבה - מהימנעות מהפסד בלבד להתפשטות של ממש, כרצונם של הדמגוגים. אחד מאותם דמגוגים, קליאון, מוביל כוח ימי שמשתלט על פילוס בפלופונס, מול חופה המערבי של מסיניה (425) - המשועבדת לספרטנים -  אירוע מכונן במלחמה. כיבוש זה מפיל למעלה מ400 לוחמים ספרטנים מובחרים בשבי, ומאפשר נהירה של הלוטים רבים לאתונה - שני פחדים גדולים של ספרטה. האתונאים מאיימים להרוג את הכוח הספרטני במידה וספרטה תיכנס לאטיקה - אזורה של אתונה - והספרטנים אכן נמנעים מלפלוש לאיזור לאורך המלחמה. 
+
+ב424, אנשי תבאי מביסים את האתונאים בדליום, כשברקע ממשיכים הלוטים לערוק לאתונה, למורת רוחם של הספרטנים. חרף ההרס שזורעים האתונאים באדמות ספרטה - שריפה של שדות ועצי זית, שהיו תנאי מספיק לקרבות הופליטיים, הספרטנים לא מתפתים לתקוף את אדמות אתונה. לאחר 10 שנות לחימה (431-421), אף צד לא מצליח להכריע את היריב, ואתונה וספרטה מפסיקות את הלחימה - כשאף צד לא רשם הישגים משמעותיים. כעת הספרטנים והאתונאים שרויים בהוצאות עצומות, ושואפות לממן את השלב הבא של המלחמה - והם פונים לעזרה ללא אחרים מאשר הפרסים העשירים. ישנם גם שינויים בנטייתם הצבאית של הצדדים - הספרטנים מקימים צי חזק, והאתונאים עוברים לפשיטות של כוח יבשתי מתוך הספינות. ברצונם לבלום את ההתפשטות האתונאית מאסיה הקטנה לכיוון פרס, הפרסים מצדדים בספרטנים - ומסבסדים את הקמת הצי הספרטני. בתגובה, האתונאים מנסים להצית מרד בקרב ההלוטים - אסטרטגיה שמנצח עליה לא אחר מאשר אלקיביאדס, אהובו של סוקראטס. ב418, לאחר שכורת בריתות עם ערי מדינה בפלופונס, הצבא האתונאי נוחל תבוסה מוחצת מול ההופליטים הספרטנים. האתונאים פולשים גם לסירקוזה - הדמוקרטיה הגדולה היחידה מלבד אתונה וכוח ימי חזק בעצמה - וזו בתיאום עם הספרטנים מחסלת את כל הכוח האתונאי, לרבות הצי, ולוקחת רבים מהאתונאים בשבי. 
+
+לעומת המלחמות שקדמו לה, המלחמה הפלופונסית היא מלחמה כוללת. הגנרלים הם אנשי ציבור, ונתונים לביקורת - רבים מהם מודחים מתפקידם ומוגלים. במקרים מסוימים, גנרלים אתונאים מנצחים אפילו מוצאים להורג, משום שכשלו בהגנה על החיילים בספינותיהם. תופעת המלחמה גוררת עתה ביקורת עזה מאנשי הדעת, המחזאים והפילוסופים - כולם הציגו את השלום והפיוס כמעט כישויות שמימיות, ללא הועיל. 
+
+הלקח העיקרי מהמלחמה הפלופונסית הוא סביב המימון - המלחמה הכוללת היא עסק יקר. לרוב, הצד הלוחם בעל המערכת הכלכלית המפותחת יותר הוא זה שמנצח; זוהי מגמה היסטוריות שנמשכת עד היום, עם כלכלות המערב. ניתן אפילו לומר כי האלמנט הכלכלי הוא המשמעותי ביותר בלוחמה - יותר מהחברה, הצבא, הפוליטיקה וכל גורם אחר. 
+
+המלחמה הפלופונסית החלה לנתק את הקשר בין השירות הצבאי לזכויות הפוליטיות, בשל העלויות הכרוכות במלחמה. 
+הספרטנים, בפלישתם לאתונה, נתקלו בחומותיה האדירות אותן הם לא יכלו לפרוץ; כך עלה הצורך במכונות מצור חדשות שבכוחן לגבור עליהן. המכונות, כמובן, יקרות מאוד, כמו גם חיזוק והגבהת החומות אצל הצד המתגונן. ההתייקרות הזו גוררת העלאת מיסים, שיוצרת מעגל קסמים אכזרי - האיכרים נושאים בנטל המיסים, מעמדם הכלכלי מתדרדר, ויכולתם לשרת כהופליטים - מעמד הביניים מתכווץ. כפיתרון, כספי המיסים זורמים יותר ויותר לכיוון צבאות שכירים - בין שהמשרתים בהם זרים ובין שאלו העניים, שהשירות לעיתים משתלם להם כלכלית. עליית הצבאות השכירים תובעת עוד ועוד כסף ממעמד חברתי הולך וקטן. כעת, החברה האתונאית - שהייתה מחולקת לשלוש מעמדות, מורכבת רק משניים: שכבה אדירה של עניים, ושכבה אריסטוקראטית צרה. גם זו תופעה היסטוריות חוזרת ונשנית: עד העת האחרונה ממש, מעמד הביניים כמעט שאינו היה קיים - מעמד הביניים האתונאי הוא דוגמא היסטורית חריגה. 
+
+המניעים של המלחמה משתנים גם הם - כעת, אלו מלחמות שיוזמים האליטות; מלחמות של ביזה וצבירת רכוש; מלחמות של מניעים פוליטיים. ספרטה גברה על אתונה בסופה של המלחמה, וניצבה כבלתי מנוצחת ב25 השנים שלאחר המלחמה. אלא שספרטה אינה ניצבת כחלופה באתונה: הכלכלה הספרטנית בסיסית מאוד, בהתכוון; הספרטנים מתבססים על סחר חליפין; היא אינה בעלת מעמד רוחני כמו אתונה; והשליטה על ההלוטים מונעת מהם מסעות מלחמה ארוכים. מעט הגנרלים שמוצבים במקומות רחוקים מושפעים מהחברות הזרות שהם פוגשים לראשונה - מאהבת לזהב, לכסף ולמותרות. האוכלוסייה הספרטנית התכווצה דרמטית, ובעייתה העיקרית של ספרטה הייתה מחסור בכוח אדם. בשנים הטובות ביותר בחייהם, הגברים הספרטנים פשוט לא שם - הם במחנות הצבא ובאימונים. 
+
+העליונות הצבאית עוברת במשך זמן מה (371-362) עוברת לתיבי[^3], שמצליחה לאגד תחתיה כמה ערים לכדי פדרציה: ישות דמוקרטית מאוחדת, המונה בערך 100,000 איש (לעומת בערך 2,500 אזרחים ספרטנים!). התיבאים נשארים נאמנים ללוחמה ההופליטית המסורתית (מקומם הגיאוגרפי במישור) ומפתחים את חיל הרגלים הקטלני ביותר בהיסטוריה היוונית. ב371, הפאלאנקסים התיבאים מרסקים את הצבא הספרטני, הורגים 400 חיילים ספרטנים - ואת מלך ספרטה. משם, התיבאים ממשיכים לספרטה, במטרה ברורה: לשחרר את ההלוטים. הספרטנים נמנעים מקרב, ותיבי מכריזה על מסניה כאיזור חופשי - לאחר מאות שנות שלטון ספרטני. התיבאים מבצרים מסניה, וספרטה נותרת מוקפת אויבים מבחוץ וריקה מבפנים. הכוח התיבאי הוא חופשי, וחדור מטרה - אך אינו מחזיק זמן רב מול כוח חדש מצפון: מקדוניה.
+
+
+
+[^2]: נאום קלאסי של חברה פתוחה, המבסס את השפע, הנחת והחירות בבסיס החברה האתונאית. חרף המסר בנאום זה, החירות נבעה במידה רבה מההשתפות בחיים הפוליטיים. המילה המודרנית *אידיוט* (ἰδιώτης) נובעת מהמונח היווני שמשמעותו 'האדם שאינו משתתף בחיים הפוליטיים'
+[^3]: התיבאים מובלים בעת הזו בידיי שני גנרלים מבריקים (פמינונדס?)
+
+## עלייתה של מקדוניה
+מקדוניה היא דוגמה מוקצנת של הלוחמה היוונית, אך שהיא אינה נושאת השפעה היסטורית עצומה כמו שאר יוון העתיקה או רומא שבאה אחריה. פורץ הדרך של מקדוניה הוא פיליפוס מוקדון - אביו של אלכסנדר מוקדון. פיליפוס לא מוטרד מהשייכות, האזרחות, מעמדם או שפתם של החיילים - רק מספרם ויכולתם. במובן הזה, הוא אחד המצביאים הדמוקרטיים ביותר. פיליפוס הוא אחד מהשליטים המעטים שהחזיקו את הצבא במשך כל השנה - ללא הפסקה, ללא הגבלה, ותוך הקמת תשתיות מקיפות - ביצורים, נשקיות וכדומה. המצב הזה מעמיד את ערי המדינה בצומת דרכים: הן אינן יכולות להרשות לעצמן להחזיק את הצבא, אך אינן יכולות לסבול את פשיטות הביזה על שטחן. פיליפוס מצליח לממן צבא אדיר בזכות תוקפנותו - הוא מצליח לחלוש על שטח רב ולבזוז אותו. כעת, אין כוח ביוון שמסוגל לעמוד בפניו. הלוחמה המקדונית נושאת גם שינויים טקטיים ואסטרטגים - המצורים שלהם קשרים יותר, והחניתות שלהם (*סאריסה*) ארוכה (2.5 - 2 מטר) וכבדה (6.5 ק"ג!) משאר יוון. כעת, חמשת השורות הראשונות של הפאלאנקס המקדוני - לעומת שניים בשאר יוון - הם באיזור ההרג. הצבא המקדוני הוא צבא שכיר, אך נהנה מרוח קרב חזקה מאוד. 
+
+בקרב כירונאה (338), המלך פיליפוס ואלכסנדר (אז בן 18) גובר על אתונה, ושם קץ ללוחמה היוונית הישנה. כעת, מקדוניה חולשת על יוון כולה - ונושאת עיניה לפרס. ערב מסע המלחמה, ב336, פיליפוס נרצח, והשלטון עובר לבנו - אלכסנדר הגדול. אלכסנדר, מנהיג צעיר, הוא בעל כישרון צבאי מובהק ואומץ גובל בטירוף[^5], אך גם חוסר יציבות ופזיזות. אלכסנדר מחסל את המתנגדים בבית (אלו שרצחו את אביו), שם קץ לערי המדינה האוטונומיות ומוחק את תיבי מהמפה לחלוטין[^4]. הלוחמה של אלכסנדר אכזרית בהרבה מקודמותיה: הוא אינו מחפש רק את הניצחון, אלא רודף את החיילים היריבים ומנסה לטבוח בהם, עד האחרון. אלכסנדר לא היסס להרוס לחלוטין את התרבויות שהתנגדו לו - בקרבות עם אבדות דמיוניים לאותה התקופה[^6]. 
+
+אלכסנדר נלחם בפרסים בגראניקוס (334), איסוס (333), וגאוגמלה (331), קרבות אכזריים ואלימים. אלכסנדר מגיע לעזה, למצרים, לאיראן, להודו - וכמובן לפרס. הוא מאמץ מאפיינים רבים מהמזרח - הוא מתחיל לתפוס עצמו כאל, ודורש מיריביו ויתורים משפילים מהמובסים, הרבה מעבר לתרבות היוונית. תוך עשור, אלכסנדר מביא יוונים 5,000 קילומטרים מזרחה, מכריע את האימפריה הפרסית - ומת בגיל 33[^7]. אלכסנדר משאיר בידי מפקדיו צבא קטלני שאין כדוגמתו.
+
+
+אלכסנדר מוחה את ערי המדינה ומביא איתו את ההלניזם - שלטון דתי שבסיסו ניצב שליט, אוטוקראט, החולש על איכרים חסרי אדמה בכוח צבא שכיר. את ההוצאות של הצבא הזה מממן אלכסנדר בביזת פרס העשירה, שמביזתה נוצר עושר אגדי. העושר הזה מוליד צבאות אדירים: אנטיגונוס, אחד הגנרלים, פולש למצרים עם 100,000 חיילים לאחר מותו של אלכסנדר.
+
+מאז פלישתו של כסרכסס ליוון ב480, ההצלחה הצבאית היוונית אדירה: עד פלישת רומא ליוון, מאות שנים אחר כך, אף כוח צבאי לא פולש ליוון. אף כוח מערבי לא כובש את יוון עד העותמנים, 2,000 שנה מאוחר יותר!
+עד רומא, שמושרשת בתרבות הלחימה היוונית, אף כוח בעולם לא יכל לצבא היווני. היסטוריונים רבים מייחסים ליוון את המסורת הצבאית המערבית - לוחמה קטלנית יותר, נשק חדיש יותר טכנולוגית (לממציאים יש תמריץ כלכלי), משמעת עדיפה (החלטות התקבלו דמוקרטית), יוזמה (אימוץ שיטות ואמצעי לוחמה חדשים), צבא אזרחי (ויכוח קבוע על יעילותו מול צבא שכיר), והדומיננטיות של חיל הרגלים (לעומת פרשים).
+
+
+> המלצה: מסע הרבבה של קסנופון - גנרל, פילוסוף, ותלמידו של אריסטו
+{.success}
+
+הדמוקרטיה היוונית היא לא 'חיית מחמד' כפי שאנו נוטים לחשוב: היא איפריאליסטית, תוקפנית, ושחררה כוחות הרסניים שהחריבו את יוון ואת יריביה. 
+
+
+
+
+האימפריה של אלכסנדר מחזיקה מהעמד מעט מאוד זמן, ומתפוררת לאחר מותו. אחריה, עולה כוח צבאי חדש באגן הים התיכון - רומא.
+
+
+[^4]: מלבד בית אחד בהחלט של משורר הלני נודע, לצרכי תעמולה. ניכרת כאן האלימות של אלכסנדר; מחיקת עיר שלמה והשארת מחווה צינית כזאת
+[^5]: אלכסנדר הוביל לעיתים תכופות את הצבא שלו.
+[^6]: אלכסנדר טובח ביותר חיילים פרסים בגראניקוס מכל המלחמות הקודמות שלהם ביוון, ובקרבות הבאים האבידות מגיעות גם ל200,000 חיילים (40,000 יוונים) - מאות חיילים בדקת קרב.בין 334 ל324, ההערכה (השמרנית) היא שאלכסנדר חיסל כרבע מיליון אזרחים.
+[^7]: לא ברור ממה - אולי אלכוהוליזם, רעל, מחלה או התנגשות.
+
+# עלייתה של האימפריה הרומית
+
+רומא למדה לא מעט מהיוונים; בראשיתם, גם הם לחמו עם פאלאנקסים. בשלבים מוקדמים, הם עסוקים בעיקר בלוחמה של פשיטות, והגנה מפני פשיטות - מאפיין של הרבה תרבויות טרום מודרניות. האוכלוסייה הרומאית המוקדמת מאוד קטנה, וההיקף של פעילותה הצבאית מצומצם - זה יישוב קטן וזניח. 
+
+ב396, רומא כובשת את ווי (Veii) השכנה מהאטרוסקים, לאחר ששילמה לאזרחיה להילחם, ומספחת אותה. הלוחמה הופכת ליותר ויותר קשה, והשלכותיוה יותר ויותר קשות. אלא שלעומת ערי המדינה היוונית, הרומאים מוכנים לקלוט ולשלב זרים לתוך עריהם. שבטים לטיניים שלמים נספגים לתוך גוף האזרחים הרומי, ורבים מהם מקבלים זכויות - דבר מאוד נדיר. הפתיחות הזו מקנה לרומא כוח אדם אדיר, שמשחק תפקיד מרכזי בהצלחתה הצבאית - הליגיונות המובסים לעיתים מהווים את צבאותיה של רומא במלחמותיה הבאות. לאותם העמים יש תמריץ להצטרף לרומא - זכויות, ביטחון וכלכלה טובה יותר.  
+
+> Vae victis - אבוי למנוצחים
+> ^סיסמא^ ^רומית^ ^מוכרת^
+
+הפתיחות הזו התבטאה במרידות הולכות ופוחתות של שאר העמים הלטיניים - המרידה המשמעותית האחרונה התרחשה ב340. כוח האדם הנוסף שהיא הביאה אפשר לרומא לנהל מלחמות ממושכות יותר, בזכות הנחת הכלכלית שכוח אדם נוסף הביא והאבידות הכבדות יותר שבכוחה לספוג. הגורמים האלו תרמו ללוחמה רומית עיקשת ונחרצת, ולהפיכתו של הצבא הרומי ממיליציה מפוזרת לצבא מאורגן ועוצמתי. החל משנת 311, הצבא הרומי הצליח לגייס כ4 לגיונות נוספים.
+
+לגיונות הצבא הרומי עברו בהדרגה ממערך של פאלאנקס למערך מניפולרי (Manipulus), שנולד ככל הנראה מלוחמה בתנאים הקשים של האפניניים. מאבקם המשמעותי האחרון של הרומאים בתוך איטליה היה כנגד הסמניטים, ב321 - שבו נחל הצבא הרומי תבוסה והשפלה קשה[^8] בקרב המיצרים הקאודינים. המלחמה התחדשה חמש שנים לאחר מכן, והסתכמה בניצחון רומי בשנת 295. 
+
+אופן הלחימה הרומי התפתחת ממסעות שוד וקרבות פולחניים למסעות מלחמה עיקשים, שאילצו את הכוחות מסביב להיכפף לרומא. רומא הכפיפה את בעלי בריתה ישירות עליה, ולא איפשרה לכוחות השונים להיקשר זה לזה. לצד כוחה ההרסני של רומא, בעלי בריתה נהנו מהצלחותיה הצבאיות, ומשלטון יחסית מתירני לתקופה. מערכת הבריתות הרומאית הוכיחה את עצמה כיציבה כשזו ספגה סדרה של הפסדים במאה ה3 לפני הספירה כנגד כוחות מחוץ לאיטליה, רובן המוחץ של בעלות בריתה של רומא לא ערקו לכוחות האויבים. 
+
+ב281, העיר היוונית טרנטום קראה למלך היווני פירוס[^9] לעזרה כנגד רומא. פירוס הגיעה בכוח גדול ומצויד היטב (אפילו עם פילי מלחמה) ותחילה השיג ניצחונות משמעותיים כנגד רומא. אלא שעד 275, רומא גברה על פירוס, בזכות יכולתה הבלתי-נדלית לגייס עוד ועוד חיילים.
+
+ההיסטוריון היווני פולידיוס, שנפל בשבי הרומי, ניסה לעמוד בכתביו על הצלחתה המטאורית של רומא. הוא ייחס את זו לשני גורמים עיקריים: הראשון בדמותה של חוקה פנימית יציבה, שחסרה למשל לערי המדינה היווניות; והשני, בדמותה של המערכת הצבאית הרומית. בליבה של זו ניצב הלגיון - שכלל חיל רגלים קל, פרשים, וחיל רגלים כבד שניצב בבסיסו. הפרשים היו מהמעמדות הגבוהים - כאלו שעלה בכוחם לרכוש את הסוסים ולטפל בהם. חיל הרגלים הכבד, בדומה לפאלאנקס היווני, היה מורכב מאלו שיכלו לממן את החימוש. הוא נלחם בשלוש שורות - ההסטטי (Hasta - לוחמים צעירים יותר חמושים בחנית להטלה), הפרינקיפס (Principes - גברים בני 20-30 בשיא כוחם), ולבסוף טריארים (Triar - חיילים מנוסים שנשאו חנית לדקירה, וחימוש כבד). עיקר חימושים של הרומים היה הגלאדיוס היספאנסיס (Gladius Hispanesis - 'החרב הספרדית'), חרב באורך 60 ס"מ, מאוזנת היטב מפלדה איכותית. 
+
+ברומא, כל האזרחים בעלי האמצעים היו מועמדים לצבא הרומי - הם שירתו בעת המלחמה וחזרו לחיים האזרחים בסופה. הם נדרשו לשירות במשך 16 עונות מלחמה, ונשבעו שבועה קשה - הסקרמנטום (Sacramentum). העונש על עבירות קלות יחסית היה מוות. אם יחידה שלמה פעלה באופן מביש, האופן היה *Decimatio* - החיילים השורדים נאלצו להרוג 10% מביניהם. ההגנות המשפטיות על האזרחים הרומים מול השלטון בוטלו לחלוטין בשירות הצבאי. 
+
+פולידיוס מתאר גם את אופן הקמתם של מחנות סכמטיים בסוף כל יום צעידה - מה שמעיד על האופי המהנדס של הרומאים. הסדר המופתי הזה מעורר אימה אצל אויביה של רומא - לרבות פירוס.
+המשמעת הדרקונית של הצבא הרומאי התבטאה גם בהיעדר עדויות להשתמטות, ובתחושת השייכות הן של המפקדים והן של החיילים הפשוטים שעולה מהעדויות ההיסטוריות.
+
+[^8]: הרומאים נדרשו למסור את נשקם תחת מבנה מיוחד - סימון אובדן מעמדם כלוחמים. זו הייתה הפעם האחרונה שרומא חתמה על הסכם שלום שכזה.
+[^9]: מלך אפירוס, ממלכה יוונית, והמצביא היווני המהולל של התקופה. על שמו הביטוי *ניצחון פירי* - ניצחון במחיר כבד עד כדי תבוסה.
+
+
+## המלחמה הפונית הראשונה
+מלחמתה הגדולה הבאה של רומא היא מול הגנרל הפיניקי חניבעל ברקה - שחלק ניכר מנצחונו נבע מהיעדר צבא קבע ברומא: החיילים פוזרו והוכשרו מחדש בכל מלחמה. זוהי המלחמה הפונית[^10] הראשונה.  גם הקרתגים שמרו בקנאות על הזכויות האזרחיות שלהם, אך לא העניקו זכויות לעמים אחרים - עיקר הלחימה שלהם התבצע באמצעות צבאות שכירים. עיקר הממון של הפונים הגיע ממסחר. 
+
+הלחימה התמקדה בסיציליה, והייתה ימית בעיקר - ודרשה מהרומאים להקים צי מאפס; זוהי הייתה המלחמה הראשונה של רומא מחוץ לאיטליה. זאת לעומת הפונים, שהחזיקו צי אדיר וניסיון רב שחסר לרומים. הרומאים התבססו על ספינות *קורבוס* (Corvus)[^11] - הנושאות גשר קצר שמחבר בין הספינה הרומית לפונית, ומאפשר לחיילים הרומים לפשוט פנים מול פנים. הצי הרומאי ריסק את הצי הפוני העדיף לו[^12], ובהסכם השלום נאלצה קרתגו לוותר על הצי שלה בשלמותו. אלא שלקרתגו הייתה היכולת להתאושש מהתבוסה הזו - ובכך השלום שנחתם כשל לחלוטין. הקרתגים חיפשו את ההזדמנות הראשונה לנקום את תבוסתם. הרומאים כשלו בתפקידם לאכוף את השלום, והיו שרויים ביוהרת מנצחים - וכך אפשרו לקרתגו לעלות בשנית. 
+
+ בשנת 238, העימות החוזר בין קרתגו לרומא היה בלתי נמנע. מלבד עת התמודדותם עם פלישה גאלית באיטליה, הרומאים יכלו לרסק את האימפריה הפונית בספרד ברגע שבחרו לעשות את המאמץ הזה. לרומאים היו כמה אפשריות למנוע את המלחמה. הרומאים היו בעלי ברית של סאגנתום, בפאתי האימפריה הפונית בספרד - אך לא היו מחויבים כלפיהם, ובכך חשפו עצמם לפלישה פונית לאיטליה. הם יכלו להקריב אותם לקרתגו, ולעצור אותם שם. הרומאים יכלו גם להכיל את הקרתגים בהצבת צבא מצפון להם, מה שקרוב לוודאי היה מרתיע את הקרתגים. אלא שהרומאים בחרו במדיניות ביניים לא יעילה - הם סירבו לשלם מחיר כלשהו כדי לשמר את השלום. בכך שילמה רומא במלחמה ארוכה - עד 202 - עקובה מדם והרסנית. 
+
+[^10]: ניכרת כאן העובדה שהמנצחים כותבים את ההיסטוריה - הרומים מכנים את כל המלחמות על שם היריב (*המלחמה הסמניטית*, *המלחמה היהודית*...)
+[^11]: הפונים מעולם לא ראו דבר כזה, והבינו את תכליתו מאוחר מדי.
+[^12]: הרומאים אף ניסרו את החרטומים של הספינות הפוניות ותלו אותם על בניין הסנאט.
+
+## המלחמה הפונית השנייה
+
+הצבא הפוני היה צבא שכיר ומקצועי - מגוון רחב של יחידות ממקומות ועמים שונים. לעומתם, הצבא הרומי נותר צבא האזרחים היחיד לאגן הים התיכון - אך יכלו לצבא הפוני המקצועי בזכות קבלתם את עול המשמעת הצבאית הנוקשה. לפי פוליביוס, מספר האזרחים הרומים שיכלו לשרת בצבא בפרוץ המלחמה הפונית השנייה היה מעל 700,000 - מספר אסטרונומי אז וגם היום. בעוד שמספר זה קרוב לוודאי מוגזם, הוא ממחיש אמת היסטורית - כוח האדם האדיר של הרומים[^13]. לעומתם, הצבאות השכירים והמאומנים היטב של קרתגו לא יכלו להרשות לעצמם אבידות כבדות - ולפיכך נלחמו רק כשישנה אפשרות ברורה לניצחון. הקרתגים לא ניסו להסב אבדות רבות ככל אפשר, להדוף או להחזיק איזורים מסוימים - אלא להוביל לכניעה של היריב (ובכך לנסות לגייס את חייליו המובסים - נכס יקר). במלחמה הפונית הראשונה, צבאות פונים ורומים ניצבו לעיתים זה מול זה חודשים, עד שהאספקה נגמרה - לשכירים הפונים לא היה לאן לחזור.
+
+המלחמה הפונית השנייה אילצה את המפקדים הרומיים לשנע צבאות אדירים מאי פעם. בכדי להתמודד עם זאת, מפקדים רומים איחדו את הפיקוד והתחלפו ביניהם - מה שהוביל לתנועה לא סדירה של הצבא. חרף חסרונות אלה, הצבאות הרומים היו עיקשים בצורה יוצאת דופן - וסירבו להיכנע בתנאים שהיו מכניעים כל צבא אחר[^14]. מהקרבות המפורסמים ביותר בהיסטוריה הוא קרב קאנאי (203), הממחיש את ההבדלים בין הרומאים ליריבים שלהם. בקרב זה מול צבאותיו של חניבעל, הצבא הרומי היה גדול פי שניים מזה של חניבעל, אך התנהל בצורה טקטית לקויה - הרומאים כמעט שאינם יכלו לנוע ולהילחם בצורה הטקטית המקובלת. לעומתם עמד מצביא מהמוכשרים בהיסטוריה, ושונא אדיר של רומא. בקאנאי נטבחו 50,000 לגיונרים ביממה אחת - וכל זאת חרף חשיבותו האסטרטגית הנמוכה. 
+
+חניבעל נוכח בקרב זה ובקרבות באיטליה שהצבא מולו הוא עומד מצויד טוב יותר, ממושמע יותר ועיקש יותר, וגרוע יותר - ניתן לשכפול. חרף האבדות האיומות בקנאי, משפחותיהם של הנרצחים התגייסו - בתמיכה ציבורית ובאופן חוקתי - להילחם שוב בחניבעל. הצבאות ששרדו את חניבעל וגברו על הפונים נלחמו מאוחר יותר בהליניסטים - שרומא לא שכחה את תמיכתם בקרתגו - והיוו את הכוחות המנוסים ביותר של הרפובליקה הרומית אי פעם. האבידות הכבדות מול חניבעל הובילו גם לבחירתם של לוחמים מנוסים לסנאט - מה שהוריד את גילו הממוצע *וגם* הסבו לו ניסיון צבאי עשיר יותר. כך נרקם קשר הדוק בין החברה לצבא - אלו שנותנים את הפקודה לצאת למלחמה יודעים היטב מול מה הם עומדים. 
+
+בעוד שהיה מתורבות ומנוסה, הצבא הרומי לחם בפראות - בקרב קינוסקפאלאי נגד המוקדונים, למשל, נושאי החניתות המוקדים עמדו עם חניתותיהם ניצבות לקרקע - אות כניעה מקובל - אך הלגיונרים המשיכו לטבוח בהם. רק לאחר שזכה להסבר של המנהג, המפקד הרומי הצליח בקושי רב לעצור את הטבח. הרומאים נלחמו בכדי לטבוח ביריב - ולמנוע כל אפשרות שילחמו נגדם שוב. הרומאים הפכו את המלחמה למבצע בירוקרטי מורכב, מה שהעניק ללגיונות תשתית מעולה - דרכים הרומיות, אספקה רציפה, בתי חולים ופנסיות - תשתית ששרדה חצי מילניום, לאורך הרפובליקה הרומית.
+
+הרומאים פיתחו תרבות צבאית ייחודית לחלוטין. חניבעל, למשל, לאחר שהביס את הרומאים בסדרה מהממת של ניצחונות, ניסה לפתוח במסע ומתן לשלום עם הרומאים - ולהפתעתו, הרומאים סירבו בכל מחיר. גם המוקדונים ספגו סירובים דומים. העמדה הרומאית נותרה זהה בכל מצב - כניעה מוחלטת של היריב בלא קשר למצב הצבאי של היריב. בשביל הרומאים, כל מלחמה הייתה מלחמת חיים ומוות, עם שתי אפשרויות בלבד - או שהיריב יפסיק להוות איום (בכך שייהפך לבעל ברית, או שינוטרל פוליטית), או שרומא תיחרב. החרבת רומא היא תרחיש שלא עלה על דעתם של יריבי רומא ההליניסטים ובכלל, שנלחמו עבור יעדים מוגדרים - לעומת הרומאים, שנלחמו כדי למחות את קרתגו מעל פני האדמה. מוקדון חולקה ב168, וקרתגו נחרבה לחלוטין ב146 - ברגע שהראו סימנים של עצמאות מחודשת ובכך איום חדש על הרומאים.
+
+
+מסע הכיבושים המטאורי של רומא האט עם מותו של אוגוסטוס, שהגיע עד האוקיינוס האטלנטי. בסופו של מסע זה, רומא כבר היוותה אימפריה אדירה - אלא שהיסטוריונים רבים טענו שזו תוצאה של אוסף של מלחמות הגנה, ולא תוצאה של אימפריאליזם. פרשנות זו הייתה מקובלת עד תחילת המאה ה20, כאשר אומות אירופיות עדיין שלטו ברוב העולם, והרעיון של שליטה בעם אחר נתפסה כדבר חיובי יחסית[^15]. הפרשנות המודרנית פחות סלחנית - וטוענת שהחברה הרומאית הייתה מכוונת למלחמות חורמה תוקפניות, המושפעת מהתרבות הצבאית החזקה באליטה הרומאית, שבה הרפתקות צבאיות שיוו מעמד ויוקרה. קונסולים רומים, למשל, התמנו לשנה - ושאפו לשוות לעצמם מעמד ויוקרה בתקופה זו; המלחמה הייתה אמצעי מצוין לשם כך. המלחמות הונעו גם מתאווה לביזה, ולעבדים - שהכלכלה הרומית נהפכה תלויה בהם יותר ויותר[^16].
+
+אלא שיש מקום לסייג מפרשנות זו: יותר משרצו להילחם בעצמם, האריסטוקרטים הרומים רצו בעיקר למנוע נצחונות של היריב - דבר שמנע לעיתים תכופות מלחמות. ככלל, הרפובליקה הרומית ניהלה גם תקופות שקטות יותר, ובמשך רוב קיומה לא נלחמה יותר משאר עמי האיזור. יתרה מכך, רומא אינה ששה לספח טריטוריות מחוץ לרומא - משום שהדבר כרוך במאמץ רב ובמתן זכויות ליושבי האיזור המסופח.
+
+המאפיין העיקרי של הרפובליקה הרומית, חרף הימנעותה השיטתית מריכוז כוח רב בידם של מעטים, היה הביטחון האדיר שחשו הסנאטורים - שבעיניהם אינם נפלו מאף מלך[^17][^18]. 
+
+[^13]: כוח אדם זה אפשר להם להדוף את חניבעל, להתמודד עם מרידות וגם להכריע את הפונים, בזכות האבדות האדירות שיכלו לספוג.
+[^14]: המשמעת הרומית הנוקשה מנעה מהרומאים לברוח, ועונשים כללו הגליה לזירות קרב אחרות.
+[^15]: דוגמה נהדרת לצורה שבה פרשנות היסטורית מושפעת מאירועים עכשווים.
+[^16]: המלחמות היו כה נפוצות בספרד למשל, שהסנאט הרומי חוקק חוק הקובע מהי כמות ההרוגים של צבא האויב (5,000) שמצדיק מצעד ניצחון ברומא, ששיווה לגנרל מעמד ויוקרה.
+[^17]: באותה התקופה, רוב העמים נשלטו על ידי מלכים - הרומאים היו חריגים בנוף.
+[^18]: כשאנטיוכוס הרביעי פלש למצרים, בעלת בריתה של רומא, למשל, הרומאים לא שלחו צבא להגן עליה - אלא צוות של שגרירים. הללו חיכו למלך בחוף, וכשזה הושיט את ידו לשגריר הרומי - קיבל מיד לוח עם אולטימטום הדורש לסגת מיד ממצרים. כשאנטיוכוס ההמום השיב שעליו להתייעץ, השגריר הרומי צייר סביבו מעגל - וקבע מיד שאנטיוכוס יישאר בו עד שהרומאים יקבלו תשובה. אנטיוכוס קיבל את האולטימטום ללא תנאי.
+
+## התפתחותו של צבא מקצועי ברומא
+החצי השני של המאה ה2 לפנה"ס היה תקופה צבאית גרועה לרומאים, שספגו אבידות רבים בספרד, במוקדון ומול קרתגו. בתחילת התקופה הזו, הצבא הרומי היה בלתי מאומן ובלתי מנוסה, וספג אוסף של מפלות - אך גבר על יריביו. לחימה זו מאופיינת בהיותה אכזרית בהרבה[^19], ומוצלחת הרבה פחות מזו שקדמה לה. התבנית הזו - של מפלה קשה, אבידות אדירות וניצחון תוך מאמץ רב - אפיינה את הלוחמה הרומית בעת הזו. תקופה זו לוותה לעיתים בהיסטריה, עד כדי הקרבת בני אדם (לא רומאים) בפורום ברומא. דור הלוחמים בתקופה הזו איבד את הניסיון שצבר קודמו מול חניבעל, ולקה במעין שאננות. 
+
+הלחץ מצפון ומדרום לאימפריה הפעילו על הצבא הרומי לחצים שלא היה ערוך להתמודד עמם, והציב את רומא בדילמה - הפסקת התפשטות נוספת או שינוי ארגוני בלגיונות הרפובליקנים. ריבוי החזיתות - בדרום, במערב ובמזרח - מנעו מהלגיונרים לחזור הביתה, ודרש מהם כישורים רבים מעבר ללוחמה (ביצורים, שיטור, שמירה...). הרומאים נזקקו כעת לצבא סביב השנה, וחילות מצב בפרובינקיות הרחוקות - וכעת, האידיאל הרומי של חקלאי לוחם לפי הצורך נהפך קשה יותר ויותר ליישום. מספר האזרחים הרומים בעלי רכוש, עובדי אדמה ומקימי משפחות שבכוחם לשרת בצבא הלך ויירד. העושר האדיר שזרם לאיטליה הגיע לאליטות העשירות ממילא, שהשקיעו את ההון בנחלות אדירות (*לאטיפונדיות*) ברחבי האימפריה - שאינם נוכחים בהן. נחלות אלו מעובדות על ידי המוני עבדים, ונוהלו על ידי סוכנים - כל אלו יצרו דינאמיקות חברתיות, צבאיות וכלכליות שליליות. נחלות אלו פגעו באיזורי הכפר של האימפריה - משם גויסו הלגיונרים.
+
+
+> העשירים קיבלו חזקה על רוב האדמות... ככל שעבר הזמן התחזק בטחונם שלעולם לא ינושלו מרכושם, והם ניכסו לעצמם אדמות שכנות ואת חלקות האדמה של שכניהם העניים, גם באמצעות שכנוע, גם באמצעות כוח, וכך רכשו שטחים עצומים, והעסיקו עבדים כעובדי אדמה וכרועים, שמא המעלים החופשיים יגויסו לצבא. במקביל לכך, הבעלות על עבדים הכניסה להם רווחים עצומים, כי העבדים, שהיו פטורים משירות צבאי, התרבו במהירות. בדרך זאת כמה אנשים רבי-כוח נהפכו לעשירים מופלגים, ואוכלוסיית העבדים גדלה בכל רחבי הארץ, בעוד שהאוכלוסיה באיטליה התמעטה ונחלשה, סובלת מעוני, מיסים ושירות צבאי.
+> אפיאנוס, *מלחמות האזרחים* (*Bella civilia*)
+
+
+כוחו של הלגיונר מעולם לא היה אדיר כמו תחתיו של הגנרל הרומי [גאיוס מאריוס](https://en.wikipedia.org/wiki/Gaius_Marius) (157-86). מאריוס מונה למפקד הלגיונות באפריקה לאור דרישה ציבורית ברומא, שנדרשה מכורח הכשלונות שספגה למנות גנרלים טובים יותר. גאיוס חימש את חייליו מקופת המדינה, והפסיק את התניית הרכוש בעושר כלכלי קודם - ובכך הפר את הקשר בין מעמד כלכלי לשירות הצבאי[^20]. כעת, כל אדם בריא בגופו יכול לשרת בצבא, מה שהגדיל את כוח האדם הזמין לצבא הרומאי. מריוס ביצע שינוים מרחיקי לקחת בשינויים של הלגיון, שיחידתו העיקרית הייתה כעת ה*קוהורטים* (cohort), מעין תת-לגיונות זעירים. הלגיון של גאיוס היה מורכב מ10 יחידות בלבד (לעומת 30 במבנה הקודם), שכל יחידה מצוידת ומאומנת טוב יותר מאלו שקדמו לה במבנה הקודם. מבנה זה הקל על הפיקוד. גאיוס שינה גם את הניסים (הדגלים שמסמנים הלגיונות) - בכך שהחליף את הסמלים החקלאיים הישנים (שור, דוב וכו') בסמל אחד בלבד - הנשר הרומי המפורסם. 
+
+בכך שהעז לחולל שינויים אלו, קבע גאיוס תקדים מסוכן - הצבא המקצועי שעזר לייסד יכול ביתר קלות לשנות את נאמנותו. החיילים נאמנים כעת לגנרל, יותר מאשר למדינה - בתור מי שמספק להם ציוד, מזון ומשכורת. החיילים הרומים השכירים לא חזרו בנקל לעבד את אדמותיהם; המשותף להם כעת, יותר מחייהם האזרחיים, הוא העיסוק שלהם כחיילים - והרצון לכסף, תהילה והרפתקה. רבים מהחיילים הממלאים את הלגיונות הם עניים, ואינם ששים לחזור לחיים של עוני. יתרה מכך, הסנאט מסרב לדאוג להם, מתוך התחושה המיושנת שהחייל הוא אזרח רומי עצמאי, שאחראי לעצמו - כשם שהיה עם הלגיונרים בעלי הרכוש. 
+
+> המלצה: סיפורו של [קינקינקוס](https://en.wikipedia.org/wiki/Lucius_Quinctius_Cincinnatus)
+{.is-success}
+
+גאיוס התמנה לקונסול *חמש פעמים* ברציפות - הפרה בוטה של המערכת הפוליטית הרומית, שהייתה בנויה בדיוק בכדי למנוע מוקד כח כזה. ההמשכיות הפיקודית, בעוד שהיטיבה עם הצבא, הסבה לגאיוס הון עתק, ורומם את מעמדו מעבר לסנאטור הממוצע. כעת נוצרת מעין אליטת-על, והתחרות ביניהם קשה מאי פעם. הסנאטורים הללו מבקשים להתמנות כמפקדי לגיונות כאילו זו זכותם המולדת. אחד ממתחריו של גאיוס היה [לוקיוס קורנליוס סולה](https://en.wikipedia.org/wiki/Sulla) (138-78), ובין השניים התפתחה יריבות מרה. מריוס וקורנליוס מדכאים יחדיו את בנות בריתה המורדות של רומא בתוך איטליה בהצלחה רבה, שמייחסת לשניהם יוקרה ושולחת את לגיונתיהם לקצוות האימפריה.
+
+קורנליוס, שצבאו נאמן לו אישית, זוכה לכבוד המפוקפק להיות הראשון שלגיונותיו עולים על רומא. אירוע זה יחזור עוד פעמים רבות, כשהמפורסמת בהם היא עלייתו לשלטון של יוליוס קיסר. החיילים הרומים, מתוקף נאמנותם הישירה למפקידהם, מוכנים להילחם ברומאים אחרים כמו כל יריב אחר - זהותם היא הלגיון, ולא רומא האזרחית.  
+
+> המלצה: *Caesar must die* של האחים טביאני (Taviani), שהסריטו את המחזה *יוליוס קיסר* של שייקספיר כפי ששיחקו אותו אסירים איטלקים.
+> וגם: (Fiorille)
+{.is-success}
+
+הצבא הרומי המקצועי היה מעורב עמוקות בפוליטיקה, דבר שייתן את אותותיו במאות הבאות.
+העושר שנובע מההצלחות הצבאיות של לגיונות פרטיים אלו זורם לידיהם של המפקדים, שמנצלים אותו לבנות צבאות גדולים, נאמנים וחזקים יותר - על חשבון רווחת הלגיונרים ורווחת הציבור. ככל שאלו מוכנים לחתור תחת שיירי הסמכות הציבורית ברומא, הצלחתם הפוליטית גדלה. 
+
+בתחילת המאה ראשונה לפני הספינה, מכונת המלחמה הרומית הייתה בשיאה - ורמסה כל כוח צבאי אחר לאגן הים התיכון. במסעות הכיבוש שלהם, הלגיונות משמידים מאות אלפי בני אדם, וכעת פונים נגד רומא עצמה - וחוצים את הטיבר[^21]. 
+שיאה של מגמה זו הוא רצח יוליוס קיסר (44), מה שמתחיל מלחמת דמים על ירושתו הפוליטית. בסופה, עולה לשלטון [אוגוסטוס](https://en.wikipedia.org/wiki/Augustus), הקיסר הראשון בהיסטוריה של רומא[^22]. אוגוסטוס, הנחשב מהפוליטיקאים המתוחכמים בהיסטוריה, משאיר את המוסדות הרפובלקנים הרומיים מתפקדים, אך מרוקנים מתוכן. בזאת נפלה הרפובליקה הרומית, ועולה האימפריה הרומית הטוטאליטרית.
+
+> המלצה: ספרו של ג'ון וויליאמס על אוגוסטוס, מעין רומן אודותיו במכתבים.
+{.is-success}
+
+
+[^19]: הרומאים היו אכזריים עד כדי טבח לא רק בבני אדם, אלא אפילו בכלבים - בין שהרגו אותם ובין שהטילו בהם מומים.
+[^20]: מכאן מגיע המונח *פרולטריון* (מעמד הפועלים, בעלי צאצאים ותו לא)
+[^21]: הטיבר הוא נהר יחסית עלוב; חצייתו היא בעיקר סמלית (מעבר לקו הזה, לא יעבור אף לגיון).
+[^22]: אך אינו קורא לעצמו כך, אלא *הראשון בין שווים*, לאור הטאבו הרצחני ברומא כנגד שלטון יחיד - הכרזתו כמלך שקולה להתאבדות.
+
+## מרפובליקה לאימפריה
+משאביה האדירים של הרפובליקה הרומית היו בשיאם בשלטונו של אוגוסטוס, שהצביא למעלה מחצי מיליון חיילים מסקוטלנד ועד סוריה - מצב שנמשך למעלה מ200 שנה. החיילים האלו כולם התלבשו, צעדו ולחמו באופן דומה - הפגנת עוצמה יוצאת דופן. אלא שההתייצבות הזאת ריככה את הלגיונות, בעיקר במזרח, מכוח תוקפני ולוחם לכוח משטר עצום ויקר[^23]. בהיעדר גוף אסטרטגי רשמי, הקיסרים נהפכו בעלי חזון צבאי, ששאפו לקיים המיספרה רומית אדירה, שבתוכה הציוויליזציה הרומית - שבה אנשים ינהגו, יתלבשו, ויהיו כרומאים. אסטרטגיה זו נזנחה בהדרגה לטובת אסטרטגיה הגנתית (defence in depth). למרות הבעיות הרבות של רומא - המעורבות הפוליטית, השחיתות, ההתרככות וכו' - הרומאים מצליחים לשמר את מסורתם הצבאית הנוקשה למעלה מ500 שנה - הישג אדיר בכל קנה מידה. 
+
+> המלצה: *The Rise and Fall of Great Powers*
+{.is-success}
+
+אלא שתקופת השלום הזו שהחלה עם אוגוסטוס - ה*Pax Romana* - מגיעה לקיצה. עמים גרמניים ממרכז אירופה מתחילים ללחוץ על גבולותיה של רומא, מסיבות לא ברורות. משום שהתפשטותה של רומא מפסיקה, מקורות העושר החדשים נעלמים; העושר הכלכלי המוגבל משמש למאבקים אינסופיים, שמהווים נטל הולך וגובר על כוח אדם מוגבל. המיסוי עולה, האוכלוסיה מצטמצמת ורומא מתחילה לגייס עמים זרים ואף ברברים ללגיונות - שמאבדים מה'רומאיות' שלהם. 
+
+[^23]: באנטיוכיה, למשל, התלוננו שהלגיונרים מבלים את זמנם בתיאטרון, בבילויים, ובטיפוח עצמי, מבלי להתאמן או לטפל בסוסים.
+
+# האם אנו אלימים מטבענו, או שוחרי שלום?
+ב*לוויתן*, טוען הפילוסוף האנגלי תומס הובס שטבע האדם תוקפני ואלים, והסדר החברתי והפוליטי הוא זה שמרסן אותנו. לעומתו, הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו טוען בדיוק ההיפך - שהאדם מטבעו עדין ושוחר שלום, ואותו הסדר החברתי הוא זה שמוביל אותו לתוקפנות.
+
+האנתרופולוגית מרגרט מיד סברה שאילו תחקור חברה מבודדת, בלתי טכנולוגית באי בתולי, ממצאיה ייתאמו את השקפתו של רוסו - וב1925 נסעה לסמואה, באוקיינוס השקט, במשימה זו. עם חזרתה כתבה את *התבגרות בסמואה* - אותו תיארה כשליו ושקט, מקום שבו אף אחד 'לא משחק בסכום גבוה ולא משלם מחיר כבד'.
+
+התצפיות האלו מעידות כי האלימות אינה טבעו של האדם, וזוהי החברה שדוחפת אותנו לעבר האלימות, כמגפה מדבקת. הצוייליזציה האדירה של יוון ושל רומא מצטיירת כעת כזו שדחפה אותם למלחמה בלתי פוסקת.
+
+בנפילתה של צרפת ב1940, כתבה מיד כי *המלחמה היא רק המצאה* - ועוד המצאה עלובה, שתפנה את מקומה להמצאה טובה יותר.
+
+מיד נחשבה כחוקרת החברתית המובילה בזמנה, במידה רבה בזכות מסקנתה שטבע האדם רודף שלום.
+
+מי שהושפע ממחקריה של מיד הוא האנתרופולוג נפוליאון צ'אגנון, שנסע ליער הגשם בין ברזיל לונצואלה - שחקר את שבט [היאנומאמו](https://en.wikipedia.org/wiki/Yanomami). בעוד שציפה למצוא שבט פרימיטיבי של בני אדם שוחרי שלום, ליאנומאמי היו רעיונות אחרים - היאנומאמי קיבלו אותו בקשתות מתוחות, כשמנחיריהם נוזל ריר ירוק כהה. היאנומאמי, מתברר, זה עתה לקחו סם הזיה, לאחר עימות שבו נחטפו תשע מנשות השבט והוחזרו חמישה בקרב אלות אלים. 
+
+צ'אגנון העז להישאר, ואף חזר לבקר כעשרים פעמים נוספות - וגילה שהיאנומאמי אינם עונים לתיאוריה של מיד. היאנומאמי, תיאר, מכים את נשותיהם, ונוקמים בגברים יריבים כדבר שבשגרה. רבע מהגברים בשבט מתים בנסיבות אלימות, וכל שני גברים מתוך חמישה השתתפו ברצח בימי חייהם!
+
+מסקנתו הקודרת ביותר היא שאלימות זו השתלמה ליאנומאמי - גברים שהרגו אחרים זכו לפי שלושה ילדים לעומת גברים אחרים. 
+
+האנתרופולוגים לא אהבו כלל את מסקנותיו של צ'אגנון, שאף הואשם בשיתוף פעולה עם הברזילאים בכדי להסיג את השבט מאדמותיהם.
+
+ככל שהתגברו ההתקפות על צ'אגנון, זכה גם המודל של מיד לביקורת הולכת וגוברת. האנתרופולוג הניו-זילנדי דרק פרימן חקר גם הוא את סמואה, וטען שמרגרט מיד כלל לא הבינה את מה שראתה בסמואה. מיומניה הסיק שמיד כמעט ואינה דברה סמואית, הטעתה אותם לגבי זהותה, שהתה בסמואה רק חודשים ספורים, ובמהלכם התגוררה בנפרד מהסמואים, אצל רוקח אמריקני. לאור סגנון החיים הקולוניאליסטי שלה, פרימן טען שמיד פספסה את שיעור מקרי המוות הגבוה מסמואה, הגבוה בהרבה מארצות הברית למשל[^24].  
+
+אישה מקומית סיפרה עשרות שנים מאוחר יותר שהסמואים ראו במיד מעין דמות מגוחכת, שהמקומיים שיקרו לה והטעו אותה, משום שהיא הביכה אותם (ספרה של מיד טרוד מאוד ביחסי מין). ספרה של מיד מצטייר כעת כשקריהן של נערות צעירות כפי שאלו נמסרו לאנתרופולוגית.
+
+החברה האנתרופולוגית האמריקנית גינתה את מחקריו של פרימן. נגד האנתרופולוגיה הוטחו האשמות חריפות - שהאנתרופולוגיה אינה אלא ביטוי אומנותי מסוים, דרך יפה לכתוב ספרים ולא מדע של ממש. 
+
+אלא שמחקרים אנתרופולוגים רבים מאז הפריכו האשמות אלו, ומעלה מסקנה קודרת - בחברות קטנות, שיעורי האלימות מזעזעים בכל קנה מידה. אפילו כשמכניסים לשקלול את מלחמות העולם, שבהן מתו 100-200 מיליון איש (2% מאוכלוסיות חברות אלה), נתון זה מחוויר לעומת 10-20% (!) מהאוכלוסיה הנופלים קורבן לאלימות הנמצאים בחברות קטנות.
+
+נתון זה נעלם מעיניי האנתרופולוגים מהסיבה הפשוטה שאין באפשרותם לשהות בקרב השבט מספיק זמן כדי לראות זאת - משום שחברות אלו קטנות כל כך, הרציחות מתפזרות לאורך שנים. הדורות הראשונים של האנתרופולוגים (שנות ה50-60) הונע במידה רבה ממניעים אידיאולוגים דוגמת אלו של מיד, ולכן נותרו עיוורים לאלימות גם כשזו התחוללה מול עיניהם[^25].  
+
+שיטות מדעיות חדשות עזרו לפזר את מסך העשן הזה. מקרים דוגמת המומייה Otzi, ומחקרים בCrow's creek וב[Sacred Ridge](https://en.wikipedia.org/wiki/Sacred_Ridge#Conclusions) בארה"ב גילו בשיטות מתקדמות אלימות מזעזעת, כזו שהאנתרופולוגיה לא יכלה להתכחש לה. [Otzi](https://en.wikipedia.org/wiki/%C3%96tzi), שסברו תחילה שמת בסופת שלגים, הותקף בשני מקרים שונים באלימות יוצאת דופן, ודימם במהירות למוות; במקרים בארה"ב, אמריקנים ילידים טבחו זה בזה באכזריות שלא הייתה מפתיעה את הרומים. 
+
+> לשוד, טבח וביזה הם נותנים את השם השקרי אימפריה. הם יוצרים שממה, וקוראים לזה שלום
+> Auferre trucidare rapere falsis nominibus impreium, atque ubi solitudinem faciunt, pacem appellant.
+> טקיטוס, אגריקולה, א30
+
+כך תיאר ההיסטוריון טקיטוס את הכיבוש האימפריאלי הרומי. אלא שלעיתים תכופות, המצב הכלכלי, המסחר, ותחושת הביטחון והיציבות של האוכלוסיות הכבושות משתפרת.
+
+נדמה שההיסטוריה גוזרת עלינו שתי אפשריות אכזריות: חברות קטנות שגומזות אלו את אלו באכזריות, למול סדר חברתי יציב ומדכא - שנרכש במחיר גבוה בדם ובכסף[^26].
+
+
+[^24]: נתון מרשים במיוחד - האלימות השתוללה בארצות הברית בתקופה זו 
+[^25]: כדוגמה, כשהתגלו ביצורים פרה-היסטוריים רבים התגלו באירופה באותה התקופה, למשל, אנתרופולוגים התעקשו לפרש אותם כמרכזי פולחן\תרבות כאלו או אחרים, גם כשהארכיאולוגיה הצביעה בבירור על היותם ביצורים צבאיים.
+[^26]: אנתרופולוגים מודרניים מתקשים למצוא ולו חברה מסודרת שהוקמה בלא לשלם מחיר זה.
+
+
+# המלחמה בימי הביניים
+באלף השנים של ימי הביניים, המערב התחלק פוליטית הרחק מעבר לגבולות הברורים של העת העתיקה. 
+
+החל מסוף המאה הרביעית ועד להופעת הנשק החם בתחילת המאה ה14, העקרונות הצבאיים המרכזיים נותרו זהים. חוסר השינוי הזה משקף את הדומיננטיות של התשתית הצבאית הרומית. 
+
+לאחר ההתפוררות ההדרגתית של החצי המערבי של האימפריה הרומית, לאף כוח פוליטי לא הייתה התשתית, הרצון או היכולת להרוס את התשתית הצבאית הרומית. האסטרטגיה-רבתי (Grand-strategy) של האימפריה הרומית המאוחרת התבססה על שליטה במרכזים עירוניים ובממסד הדתי - שיטה הנקראת הגנה לעומק. כל יישוב כזה הכיל כוח צבאי נייד, שבכוחו היה לאיים על כוח פולש. לפיכך, האיכות והמיקום של הביצורים הרומיים הפכה את היישובים המבוצרים האלו לקשים מאוד לכיבוש. כיבוש דרש צבאות אדירים, מכונות מצור ואספקה ממושכת. כדוגמה, אטילה ההוני[^27] שפלש לאיטליה ב451 לספירה, במשך חודשים רבים, אטילה התיש את עצמם וכילו את משאביהם בניסיונות כושלים לכבוש את הערים. באורלאנס (צרפת של היום), הגנרל הרומי הכה בו לבסוף עם חיל המצב מקומי, הבריח את ההונים וזינב בהם. למרות שמעולם לא הגיעה תגבורת רומית, אטילה לא כבש ולו מטר אחד.
+
+ימי הביניים ירשו את האסטרטגיה הזו, ולוחמת ימי הביניים היא בעיקרה לוחמת מצור. עם התפוררותה של האימפריה הרומית (ששני חצאיה מנו מעל ל600,000 חיילים!), צבאות אדירים נהפכו ללא מעשיים, והלוחמה נשארה במידה רבה מקומית. האימפריה של קארל הגדול היה הראשון מאז הרומים שמסוגל להרים צבא גדול - כ150,000 חיילים (לעיתים נדירות) - אלא שזו התפוררה במהירות (הסכם ורדן, 843) וחולקה בין יורשיו של קארל לשלוש ממלכות[^28], ששוב לא יכלו להרים צבאות בהיקף זה.
+
+בניגוד לתפיסה הרומנטית הרווחת של אבירים רכובים על סוסים[^29], לוחמים פיאודליים חופשיים הנלחמים בקרבות הלם מלאי גבורה, רוב הלוחמה הייתה של חיילים רגליים (יחס של 1:5 או 1:6 במקרה הטוב). בהרבה מהקרבות החשובים, הפרשים יורדים מהסוסים ונלחמים רגלית. התקפות הסתערות דרמטיות היו נדירות, וכמעט תמיד נכשלו - ולא קשה להבין למה.
+
+את הפרשים ניתן היה לנטרל בפיזור כדורי ברזל, קוצים וכידונים, ואמצעים רבים אחרים. לכן העדיפו שליטי ימי הביניים להשקיע בביצורים - חומות ומגדלים ובהמשך גם ארטילריה - וכל אלו אוישו בחיילים רגליים. לאור זאת, קרבות ערוכים היו נדירים למדי, והיו בשולי לוחמת ימי הביניים.
+
+במאות 12-14, לצד המגן היה יתרון אדיר על הצד התוקף - כיבוש אומה של ממש דרך משאבים אדירים שלא היו לרשותו של אף כוח פוליטי. האופי הפוליטי שמתפתח הוא שיקוף ישיר של מגבלות אלו.
+
+מלחמת מאה השנים[^30] בין צרפת לאנגליה, בשלהי ימי הביניים, החלה ב1337 (ויש האומרים כבר ב1330) ונגמרה ב1453. המלחמה החלה עם פלישתו של המלך אדווארד השלישי לשרבורג. אדווארד מנסה למשוך את הצרפתית לקרב הכרעה (קרב Crecy), מדרום לCalais, שמאפשר לאנגלים לתפוס עמדה הגנתית. הכוח העיקרי של האנגלים בקרב זה הוא קשתים - החמושים בקשתות ארוכות[^31]. הפרשים מגיעים על הסוסים שלהם, אך יורדים מהם לקראת הקרב, ומשחקים תפקיד של חיל רגלים כבד. לעומתם, הצרפתים מנו בעיקר פרשים, והשתמשו בקשת צלב (Crossbow).
+
+הקשתים האנגלים טובחים בצרפתים, באמצעות מכשולים ששוברים את הדהירה הצרפתית ומטר אדיר של חצים בכל הסתערות. בכל פעם שגל צרפתי נשבר, הקשתים האנגלים מסתערים על הצרפתים הפצועים והורגים אותם. מטרתם של האנגלים אינה בהכרח לטבוח בצרפתים, אלא לקחת אותם בשבי ולדרוש כופר - אך לא כך התרחש בפועל לעיתים תכופות. אבירים אנגלים רבים אף מחו על שפיכת דם אצולה צרפתי, וביקש לקחת אותם בשבי כפי שקוד האבירות דורש. אלא שאדווארד פוקד עליהם לא לקחת שבויים - ציד השבויים, השמירה, הטיפול בהם והשינוע דרשו משאבים שאין לאנגלים. 
+
+בשורות הצרפתים נלחם מלך בוהמיה - שהיה עיוור - כה חזק היה קוד האבירות.
+
+
+[^27]: להונים יצא שם נורא ואכזרי של כובשים איומים המבצעים מעשי אלימות בלי סיבה טובה. 
+[^28]: שורשי החלוקה המודרנית בין גרמניה לצרפת.
+[^29]: האבירים על הסוסים היו קיימים, ושיחקו תפקיד של מעין טנק בשדה הקרב של ימי הביניים, אבל חשיבותם רחוקה מזו שמתוארת בתרבות היומיומית.
+[^30]: מונח בעייתי - מדובר למעשה באוסף של מלחמות קטנות יותר.
+[^31]: באורך 1.80 מ', השימוש בקשתות ארוכות היה מאתגר במיוחד ודרש אימון רב. קשת מיומן יכל לירות חצים רבים במהירות ולטווח של מאות מטרים. 
+
+## קוד האבירות
+
+בקרב זה ניתן לעמוד על הפער בין אותו קוד אבירות ללוחמה בפועל - שהייתה אכזרית בהרבה בימי הביניים התיכונים והמאוחרים. בניגוד לאופי הפנטסטי שנוהגים להשוות לה, האבירות נועדה בעיקר לשמר את מעמדה ויוקרתה של האצולה. 
+
+> המלצה: *סתיו ימי הביניים* של יוהאן האוזינחה (huizinga)
+{.success}
+
+האבירות הינה, על קצה המזלג, חוקה (קוד) להתנהלות נאותה במהלך לחימה - כלפי מלכים, יריבים, אזרחים ואבירים אחרים. קוד האבירות היה מאוד בינלאומי - אבירים חצו גבולות להוכיח את גבורתם, להילחם בטורנירים ולצבור מעמד - אבל ליבו הפועם היה בצפון מערב אירופה בכלל ובצרפת בפרט. ראשיתה של האבירות הוא באיזור המאה ה12, אז נקבע בקרב האצולה שהבן הבכור לכל משפחה הוא זה שיורש את נחלותיה - לעומת החלוקה השווה שהייתה נהוגה עד אז[^32]. סידור זה מכונה *פרימוגניטורה*. הבנים האחרים נאלצים כעת לחפש את מזלם - בכנסייה, בצבא, או בטורנירים כדי להרוויח את לחמם. במאות 12-13, אלו בדיוק האנשים שניצבים בחוד החנית של האלימות הפיאודלית[^33]. 
+
+מילת הליבה של האבירות היא *cheval* (סוס), ממנה נגזרת המילה אביר - *chevalier*, והאבירות - *chevalerie*. הספרות האבירית עוסקת, בראש ובראשונה, באלימות גברית, ונוגעת גם בדת ובאמונה. בלב התפיסה הזו ניצבים ערכים צבאיים של גבורה, תעוזה, וכבוד. קוד זה עלול להיראות לעיניים מודרנית כבלתי-רציונלי לחלוטין[^34]. 
+
+> אביר הוא אדם שנבחר לרכוב על סוסים כדי לעשות צדק, להגן ולשמור על המלך ועל עמו של המלך, כדי שהמלך יכול לשלוט כך שנתיניו יוכלו לאהוב ולדעת את האל.
+> Ramon llull, Llibre qui es de l'orde de cavalleria
+
+אלא שבניגוד לתיאור הפרחוני והאידיאליסטי הזה, המציאות שאיתה התמודדו הלוחמים בעת הזו הייתה אכזרית ומרושעת. התקופה התאפיינה ב***chevauche*** - פשיטה רכובה על איזור מסוים. זוהי שיטה רחבת היקף שמושטטת על ביזה, זריעת הרס וחורבן, אונס ורצחף לעיתים תכופות כדי לכפות מלחמות על היריבים. פשיטות אלו היו דבר שבשגרה בכלל ובמלחמת מאה השנים בפרט. פשיטות אלו אינן עיסוקן של יחידות קטנות ומבודדות, אלא של צבאות שלמים שמחריבים כל שנקרה בדרכם. צבאו של אדווארד השחור מלך אנגליה, למשל, התפרס על פני 1,000 קילומטרים בצרפת, והרסו רצועה בעומק 46 קילומטרים, כלומר - הצבא חירב 46,000 קילומטרים. צבאות אלו כלכלו את עצמם מאותן ביזות, וכך גם אפשרו התקדמות כה רחבה וגם מנעו אספקה מצבאות האויב: כל אספקה שלא יכלו לקחת, שרפו. בעת הזו, החיילים רואים בביזה זו אמצעי עיקרי להתפרנס, ואף להתעשר. נמצאו מתקופות אלו אפילו הסכמים פרטניים בין חיילים לשימוש בשלל ('אם ניקח בשבי אציל, נתחלק בשלל ככה וככה...'). כך עולה המניע העיקרי של הלוחמה בימי הביניים: התאווה לתגמול חומרי, ולא כבוד או בושה. בצבאות לחמו אף שכירי חרב שנלחמו רק לפי הסכמים שמעניקים להם שלל. מטרתה של הלוחמה הזו, לעיתים תכופות, אינה להרוג את האויבים, אלא לקחת שבויים בנפש - כדי לדרוש עבורם כופר.
+
+לא רק השלל הניע את הביזה הזו: ההרס שזרעה הלוחמה שימש כהרתעה אדירה כנגד האויב, ואף בשבירת האמון בשליט בארצו - מלך שלא מסוגל להגן על נתיניו מאבד את תוקפו כשליט מיד. לא רק מלכים יריבים ניצלו חולשה זו: לעיתים, אפילו אדונים פיאודליים שכנים תקפו את איכריו של יריבם בכדי לשלול ממנו את בסיסו הכלכלי והשלטוני. ה*chevauche* שיחקו תפקיד גם כמלחמות התשה, שהיו יעילות בהשגת הכרעה.
+
+כאמור, ההגנה שיחקה תפקיד מכריע בימי הביניים: האויב יכול להתבצר בעריו מאחורי חומות, ומלבד הטלת מצורים ארוכים, יקרים ולרוב כושלים - אין לצד התוקף הרבה מה לעשות. אלא שה*chevauchee* הייתה אמצעי יעיל להכריח את האויב לצאת מהמבצרים. תקיפת אזרחים והצתת השדות שלהם הייתה אמצעי יעיל מאין כמותו בגרירת האויב לקרב בתנאים מיטיבים.
+
+> מלחמה בלי אש היא כמו נקניקייה בלי חרדל
+> המלך הנרי ה5
+
+> בימים אלה כל המלחמות מכוונות נגד העמלים העניים ונגד הרכוש והמטלטלין שלהם. אני לא קורא לזה מלחמה, כי נראה לי שזה שוד וגזל. הלוחמה אינה נעשית בהתאם לכללי האבירות הראויה לשמה או המנהגים העתיקים של לוחמים אצילים אשר הגנו על הצדק, על האלמנה, היתום והעני.
+> Honore Bouvet
+
+
+המציאות המתקבלת היא רשעה במיוחד: של אצילים שהאתוס שלהם, האידיאל, הוא מלחמה; של חסרי ישע שנכתשים תחת צבאות האצילים, מבלי לדעת - או להיות טרודים - במלחמה שלשמה באו; ולבסוף, של אכזריות אינסופית מונעת תאווה.
+
+[^32]: כל עוד הנחלות התחלקו שווה בשווה, נחלותיו של כל דור הלכו וקטנו - עד שבמהרה הנחלות קטנות מכדי לקיים את בעליהן. כתוצאה מכך, רבים מהבנים הולכים לחיים נזירים בכדי לכלכל את עצמם - כרטיס לכיוון אחד.
+[^33]: אז וגם היום, גילאים אלו - 15-24 - אחראים לרובה המוחץ של האלימות.
+[^34]: בספר של האוזינחה מסופר על מקרה במלחמת מאה השנים שהצבא האנגלי מתקדם בצרפת לעבר נקודה מסוימת, בטוחה יחסית, בה הוא מתכנן לחנות בלילה. אלא שהצבא מפספס וממשיך רחוק מדי, לתוך טריטוריה מסוכנת. במקום לסגת ולא לסכן את הצבא, האבירים ממשיכים - משום שאין בקוד האבירות אפשרות לסגת.
+
+
+## מלחמת מאה השנים - סופם של ימי הביניים.
+מלחמה זו, מהחשובות בהיסטוריה, מתחילה בימי הביניים, סביב תביעה לכתר בין מלכים, ומסתיימת כמלחמה בין כמעט-מדינות, עם מגנונים מנהליים וצבאיים שמתחילים להזכיר מדינות מודרניות.
+
+מלחמה זו חסרת תקדים: בעוד שהחלה כמלחמה פיאודלית כרוב המלחמות בעת הזו, רוב המלחמות ההן מאופיינות בהיותן קצרות מאוד: נתינים פיאודליים נלחמו לזמן קצוב. מלחמה זו מתחילה כך גם כן, אך מתדרדרת במהרה לשורה של מלחמות, התנגשויות גדולות עם מעט מאוד הפוגה ביניהן. מלחמה זו דורשת משאבים אדירים, שמלכי צרפת ואנגליה מגלים מהר מאוד שאין ביכולתם לממן. בניגוד לנורמה בימי הביניים, לפיה המלך מממן את המלחמה מכיסו[^35], המלכים נאלצו לפנות למקורות אחרים. להמחשה, הכנסותיה של אנגליה בשנת 1294 עמדה על 27,000 לירות סטרלינג, אך בשנים 1294-1298 המלחמה עלתה כ750,000 לירות סטרלינג! יתרה מכך, בניגוד למדינות מודרניות, למלך אין כוח שיטור או אכיפה שיכול ללכת ולגבות מיסים. הדרך היחידה לממן מחירים כאלה היא לפנות לעזרת הנתינים. ניכר כאן תנאי מפתח להתפתחות שלטון חופשי: תלות של השלטון באזרחים.
+
+במקרה הזה, הנתינים מסרבים לדרישתו של המלך - שני מפקדיו הבכירים של הצבא מייצגים את האוכלוסייה במסמך היסטורי מרהיב, שבו מאשימים אותו ברישוש האוכלוסייה. כאן מתחיל הפרלמנט האנגלי: על מנת לקבל כסף מהנתינים, אלו דורשים ממנו כעת לתת משהו בחזרה: כעת, הנתינים הם אלו שקובעים אם המלחמה מוצדקת, כמה כסף המלחמה תקבל, ומה החובות של המלך לנתינים כתוצאה מכך. כך נולד מנגנון גביית המיסים המודרני - בהסכמה שכזו אחרי משא ומתן קשוח.
+
+[^35]: היו גם מקורות אחרים, כמו לקיחת מלך בשבי או השאת בת אצולה, אבל לא הכנסות קבועות.
+
+# המלחמה ברנסאנס
+תקופת הרנסאנס מאופיינת בחזרה למקורות העתיקים - ובמיוחד לרומא - כמודל לחיקוי באומנויות, בממשל וכמובן בלוחמה. בבסיס חזרה זו היא התפיסה השמרנית, הרווחת עד המאות ה18-19.
+
+בעולם הלוחמה, התהליך הזה אופיין בחזרה מאסיבית לצבאות מבוססים חייל רגלים[^36], בהשראת הליגיונות הרומים והלוחמים של אלכסנדר מוקדון. דוגמא מיוחדת היא שושלת הרוזנים Nassau בהולנד (אצילים לבית Orange), שהנהיגו אותה במאה ה16 בעיצומו של מאבק מול ספרד. בסוף דצמבר 1594, אחד מהם - Wilhelm Lodewijak - שואב השראה מהרומים. וילהלם מעמיד את הרובאים שלו בשורה בחזית, ובהשראת הליגיונות הרומאים יוצר סבב ירי (רוטציה) בקרב הרובאים - שורה אחת יורה[^37], ובזמן שהיא טוענת אחרת מתקדמת ויורה שוב, וכך נוצר רצף ירי.
+
+הרעיון הזה מתפתח לאסטרטגיה צבאית של ממש, שמעניקה להולנדים יתרון משמעותי על הספרדים - הצבא הטוב באירופה באותה התקופה. חלק ניכר מההצלחה נובע מדימיון מקרי בין אופי הלחימה של הלוחמים במאות ה15-16 לזה של העת העתיקה. יכולתם של חילות הרגלים העתיקים ללחום במגוון רחב של הרכבים תחת משמעת נוקשה קסמה לאנשי הרנסאנס. למעשה, חיל הרגלים המוצלח ביותר באותה התקופה - השוויצרים[^38] - לחמו אף הם בחניתות ארוכות כמו הפאלאנקסים.
+
+השוויצרים, בזכות הדימיון הזה, יכולים אף לצ'ארלס דה טאמריין, דוכס בורגונדי - מהאיזורים הכלכליים המפותחים באותה העת באירופה. לרשות בורגונדי עמדו משאבים כלכליים אדירים, אך אלו לא עמדו מול השוויצרים - ושארלס נהרג. מותו של שארלס הוא אירוע מכונן בהיסטוריה של אירופה - אחריו נשארה רק בתו, 'הרווקה הנחשקת מאירופה', שנישאת למקסימיליאן האפסבורג - וכעת האימפריה הרומית הקדושה שולטת בבורגונדי. מנגד, המלחמה השוויצרית מאפשרת להם להתנתק מהאימפריה הגרמנית, ומבטיחה את עצמאותם. הצלחה זו הפכה את המודל השוויצרי למודל הצבאי המקובל בכל מערב אירופה.
+
+שוויץ של אז הייתה ענייה למדי, והצלחתה המרהיבה בשדה הקרב עוררה גלים בכל אירופה - שבה רבים החלו לחשוב עליהם כרומאים החדשים[^39].
+ההצלחה השוויצרית מעוררת די מהר חיקויים - דוגמת ה*Landsknechte* הגרמנים, והצבא הספרדי באיטליה. תהליכים אלו באים בד בבד עם אימוץ הולך וגובר של הנשק החם, שהופך לחלק מהמערך הצבאי המקובל. 
+
+אבק השריפה נוצר לראשונה בסין, כבר במאה ה12 - הייצוג הראשון של תותח אבק שריפה הוא מ1128[^40]. לאירופה אבק השריפה הגיע במאה ה14, ורק ב1430 בערך אבק השריפה נהפך ליעיל מספיק כדי לבקע חומות. כדוגמא להשפעתה של אבק השריפה, ב1449, מלך צרפת צר על הונפלור - שעמדה במצור קודם שישה חודשים - עם 17 תותחים, והכריע אותה לאחר שבועיים בלבד. התותחים האלו אינם חפים מבעיות - הם חמים מאוד, מסורבלים, ואיטיים. ובכל זאת, בלוחמת המצור של ימי הביניים, לאבק השריפה ולתותחים הייתה השפעה מכרעת: הצבאות המגנים מחויבים כעת לצאת ולפגוש את היריב בשדה הקרב, בכדי למנוע מהצבאות הפולשים להגיע עם הארטילריה לערים המבוצרות. מסוף המאה ה15 - הפלישה הצרפתית לאיטליה ב1494 - ולמשך כמה עשורים, לפתע מתנהלים קרבות רגליים רבים בשדות אירופה. 
+
+בתורם, הצבאות המגינים  מתחילים להציב ארטילריה בביצורים שלהם - פרויקט הנדסי מורכב[^41]. אחד המוחות הגדולים מאחורי הפרויקטים האלו הוא האיטלקי ליאון בטיסטה אלברטי - שמציע להתחיל לתכנן ביצורים בצורת כוכב או מצולעים זוויתיים, על יסודות זוויתיים ומשוננים ולא מרובעים, שמאפשרים שדות ירי צולבים. במרכז איטליה מתחילות להיבנות מצודות במבנים כאלו, במרחק שווה אלו מאלו. החומות נהפכות לנמוכות ועבות. שיטת הביצורים הזו מכונה באיטליה *alla moderna*, ובשאר אירופה *trace italienne*. עם התפשטותה של שיטה זו, קרבות הרגליים מפנים את מקומם לעוד עידן של לוחמת מצור. 
+
+בניית הביצורים האלו היא אתגר הנדסי וכלכלי אדיר. בותיקן, למשל, תכננו להקים 16 מצודות סביב רומא - והפסיקו בבנייה לאחר השלמתה של המצודה הראשונה. באירופה מתרחשת כעת מעין סלקציה כלכלית - כוחות קטנים יותר לא מצליחים להתמודד עם המשאבים הכלכליים של אומות דוגמת צרפת, שבכוחן לבצר את גבולותיהן. אירופה מתאחה מבערך 500 יחידות מדיניות לכמה עשרות בודדות. הטלת מצור על עיר מבוצרת כזו[^42] נהפכת לפרויקט מורכב ביותר - אתגר הנדסי ופיננסי אדיר. נגמרו הימים של כיבושים כוללים כמו מלחמת מאה השנים: כל מצור נמשך חודשים ואף שנים. 
+
+התבנית הזו של הלוחמה נמשכה עד למאה ה18, והשפעותיה רבות: הוצאות הלוחמה קפצו בכמה מונים (הוצאותיה של ספרד, למשל, עלו פי חמישה), מהפכות צבאיות התארכו בהרבה, והקרבות התמשכו. ההתייקרות הזו שיחקה תפקיד עיקרי באינפלציה ההולכת וגדלה באירופה בתקופה זו. נטל המיסים ההולך וגובר הביא עמו מהפכות פוליטיות ומרידות חסרות תקדים - דוגמת נישואי האפסבורג לדוכסות בורגונדי, שהציתה את נסיקתם עד סוף מלחמת העולם הראשונה. צרפת מוצאת את עצמה מוקפת בטריטוריות האפסבורגיות, ונלחמת בהם בחמש חזיתות שונות. 
+
+שילוב מהפכת אבק השריפה, האינפלציה וההגמוניה ההאפסבורגית מזניק את הוצאת הלחימה לגבהים חדשים. היכן שהמאבקים בימי הביניים מקומיים באופיים, המאבקים השושלתיים ברנסאנס גולשים ליותר ויותר מקומות ונהפכים לסינרגיים יותר, וכוללניים יותר. הלחימה משפיעה על חלקים הולכים וגדלים בחברה, הכורעת תחת נטל המיסים. בין המאות ה15-17, ישנן רק שנים בודדות של שלום - זוהי תקופת הלוחמה האכזרית ביותר בהיסטוריה האירופאית. צבאות של מאות בודדות הולכים וצומחים לצבאות של מאות אלפים, רגליים בעיקרם. 
+
+שינויים אלו מכונים **המהפכה הצבאית של העת החדשה המוקדמת** - מונח מוכר אך שנוי במחלוקת שטבע ההיסטוריון Geoffrey Parker. מהפכה זו שיחקה תפקיד מכריע בהתפשטותה של אירופה מעבר לים, והצלחתה מול עמים זרים.
+
+[^36]: חשוב לזכור שהאנשים בבסיס התפיסה הזו היו מצביאים מלומדים, שבחנו את העבר ברצינות.
+[^37]: לנשק חם בתקופה הזו הייתה טעינה ממושכת.
+[^38]: לשוויצרים היה קוד לוחמים נוקשה ביותר; נסיגה מהקלות ביותר דינה הוצאה להורג במקום. תיאורים מהתקופה מתארים מערכים שצעדו ימים שלמים, יחפים ובמחסור לאספקה, ומסתערים מול ארטילריה של היריב.
+[^39]: בשוויץ התפתחה כלכלת סחר בשכירי חרב כתוצאה, ומסורת צבאית חזקה הנמשכת עד היום.
+[^40]: ובניגוד לדעה הרווחת, הסינים לא השתמשו באבק שריפה רק לזיקוקי דינור - אלא גם לשימושים צבאיים.
+[^41]: החומות צריכות כעת להתמודד עם ההדף של התותחים, ולספוג פגיעה של ארטילריה עוינת.
+[^42]: החומות מביאות עמן גם חפירות ותעלות, שבהן מרתחשים לעיתים קרבות פנים מול פנים.
+
+## מלחמת שלושים השנים שלום וסטפאליה
+
+הסכסוכים בתקופה הזו הלכו ולבשו גוון אידיאולוגי - דתי, מה שהקשה על פתרונם ההגיוני - בניגוד לסכסוכי טריטוריה וכלכלה, סכסוכים דתיים לא ניתנים למשא ומתן. הדוגמא הבולטת ביותר היא [מלחמת שלושים השנים](https://en.wikipedia.org/wiki/Thirty_Years%27_War) (1618-1648) - שבה האבדות באוכלוסיה אדירות (~30% מאוכלוסיית גרמניה, למשל, נמחקת!). המלחמה כל כך מקיפה, וכל כך אכזרית, שמנהיגים ואנשי ציבור החלו לחוש גועל של ממש מהאלימות החריגה והמתמשכת, שאיימה על קיומה של אירופה.
+
+המיאוס האדיר מהמלחמה הוביל ל[שלום וסטפליה](https://en.wikipedia.org/wiki/Peace_of_Westphalia), שאחראי במידה רבה על הסדר המדיני המודרני, המבוסס על ריבונות מדינית. ההסכם נחתם ב1648 בחבל וסטפליה בגרמניה - בערים Osnabruck וMunster. בOsnabruck הפרוטסטנטית התכנסו הנציגים הפרוטסטנטים, ובMunster הנציגים הקתוליים - ובסך הכל התכנסו 194 שליטים אירופאים בשני המקומות האלו. זו הייתה ועידת השלום הארוכה והאדירה ביותר עד לאותה הנקודה. בעוד שהאפיפיור עודד את קיומו של הכנס, הוא סלד מההסכם שנחתם לבסוף - ונוצר קרע בין העולם הפוליטי לעולם הדתי. הרעיון ההדרגתי של מערכת מדינית בינלאומית החל להתפתח, כנגד התפיסה של הנצרות המאוחדת הגדולה שהייתה מקובלת בימי הביניים. המערכת הפוליטית נהיית לראשונה באופן גלוי רב-קוטבית. 
+
+בועידה עולים רעיונות מהפכניים למדי - הדוכס הצרפתי סולי (Sully), למשל, הציע קווי מתאר לאירופה מאוחדת המורכבת מ15 מדינות שוות, שבראשן *מועצת אירופה*. בעוד שתוכניות אוטופיות כאלו לא קרמו עור וגידים, נוכחותן מצביעה על השינוי המתחולל: הרעיון של מלוכה כוללנית מוצג לראשונה לא רק כלא רצוי או לא מצוי, אלא ממש כאיום מסוכן על השלום ועל החירות. 
+
+ההסכם לא מתעסק בעיקרו בסכסוכים ותביעות קצרי טווח - אלא שואף לבנות מסגרת לעתיד, שתמנע סכסוכים נוספים - לראשונה להסכמים מסוג זה. התפיסה הזו ניכרת גם בסיבות לפרוץ המלחמה - הצרפתים, למשל, שנמנעו תחילה מכניסה ישירה למלחמה, הצהירו מלחמה בכוונה 'להגן על החירות של האירופאים' מפני המונרכיה הכוללנית של ההאפסבורגים הספרדים. כעת נשאלה השאלה - איזה מין הסכם שלום יספק את הצרפתים?
+
+כאן נכנס לתפקיד העיקרון האיטלקי מן המאה ה16 של מאזן כוחות - המצב שבו לכל הצדדים יש די כוח למנוע הגמוניה. לשם כך נדרשה החלשה של הכוח החזק ביותר - ההאפסבורגים. גזילת טריטוריה אינה ערובה מספקת; לכן, כאן לראשונה, נדרשו ההאפסבורגים[^44] לשינוי חוקתי שיימנע מהם לצאת למלחמה תוקפנית בעתיד[^43].
+
+> חשוב לסייג: שלום וסטפליה הוא *לא* נקודת המוצא של הסכמי הריבונות המודרניים. הוא צעד גדול בכיוון הזה, אך לא מייסד ממש את השיטה הבינלאומית כפי שאנחנו מכירים. נהפוכו: ההסכם במהותו *פוגע* בריבונות מדינית (שליטים זרים מתערבים בחוקה של אומה עצמאית!). 
+{.is-warning}
+
+הצרפתים והשוודים הצליחו לחזק את אלף-ומשהו הטריטוריות מול הקיסר ההאפסבורגי - מהלך שרבים מהגרמנים הסכימו איתו[^45].
+
+> ius belli et pacis
+
+יעילותו של שלום וסטפליה בטווח הארוך, כמו כל שלום מהותי, שנויה במחלוקת - הוא יצר גם דינאמיקות שליליות קשות[^46] (סביב אלזס-לוריין, למשל). השלום סימן גם את סופן של מלחמות הדת - במהלכן מדינות זרות מתערבות בסכסוכים דתים פנימיים. שלום וסטפליה היה יעיל בפירוק ה'פצצה הדתית' - אפילו דמויות דתיות קמות לאחריו ואומרות במפורש שענייני המדינה נפרדים מענייני הדת.
+
+[^43]: בעוד שעד לאותה הנקודה הסכמת הגוף השולט הייתה סביב המימון (כלומר, הקיסר יכול לצאת למלחמה בלי עזרת השליטים תחתיו), השינוי הנדרש יימנע ממנו לצאת למלחמה באופן מוחלט. לרעיון הזה יש השפעה מודרנית מובהקת - גם הנשיא האמריקני, למשל, לא יכול לצאת למלחמה בלא אישור הקונגרס.
+[^44]: ההסכם חל על האפסבורגים *כקיסרי גרמניה* - הם עדיין יכולים לצאת למלחמה כדוכסים אוסטריים, או מלכי בוהמייה, וכו'. המלחמה הנמנעת מהם היא מלחמת כל-בכל אימפריאלית - *Reichskreig*.
+[^45]: חוסר האיזון בין הקיסר לנשלטיו הוא בעיה אנדמית לקיסרים הגרמנים, עוד לפני ההאפסבורגים. האיזון נסוב סביב השאלה - האם, כאשר קיסר גרמני מכריז על מלחמה אימפריאלית, האם הוא יוצא על מנת להיטיב עם *כל הגרמנים*, או עם *בית המלוכה שלו* (שלא בהכרח מוגבל לגרמניה)?
+[^46]: ב1940, למשל, בMunster נערכה תערוכה על שלום וסטפליה - שם קוטלג כ'ניצחונה הגדול ביותר של צרפת ובושתה הגדולה ביותר של גרמניה'.
+
+
+# מלחמה במאה ה18-19
+ב1763, סוף מלחמת שבע השנים, המושבות בצפון אמריקה עדיין אנגליות. בצדו השני של האוקיינוס, צרפת נשלטת בידי אריסטוקרטיה עתיקה. אלא שבתקופה זו גל של מהפכות שוטף את שתי היבשות, באמריקה ובאירופה. 
+
+בעקבות המהפכה הצרפתית (1789), הצבא המלכותי הצרפתי[^47] מתפורר - וצרפת נדרשת לצבא חדש, שונה בתכלית מקודמו. ההתנדבות לא מספיקה למלא את הדרישות העצומות של צרפת, וב1793 הממשלה המהפכנית מצהירה על גיוס כללי - **levée en masse** - דבר חדש לחלוטין. 
+
+> צעירים יצאו לקרב, נשואים ייצרו נש ועיבירו אספקה. נשים תכנה אוהלים, מדים, ותשרתנה בבתי חולים. ילדים יאספו שיירים וגרוטאות. זקנים יובאו לכיכרות כדי להפיח אומץ בלוחמים ויטיפו לשנאת למלכים ולאחדות הרפובליקה
+
+הצבא המהפכני *עצום* - למעלה ממיליון חיילים - אך אינו מאומן וסופג שרשרת של מפלות עד קרב *ורמי* כנגד הפרוסים (משם הקריאה המפורסמת *vive la nation* - תחי האומה). בקרב זה שורדת המהפכה את התוקפנות הפרוסית, ששואפת לחסלה. בניצחון הצרפתי לקח חלק גם קצין ארטילריה מוכשר בצורה יוצאת דופן - נפוליאון. במרוצת הזמן הצבא סובל מהזנחה ובשחיתות, ומתכווץ ל400,000 חיילים. המרמור ההולך וגובר נהפך לכלי כנגד השלטון - שבו משתמש נפוליאון לתפיסת השלטון. לבסוף, שאפתנות אסטרטגית מופרזת, עוינות הולכת וגוברת של האוכלוסייה הנכבשת, שיפורים צבאיים של האויבים והתנגדותה המתמשכת של בריטניה מכריעות את נפוליאון.
+
+נפוליאון עט על אירופה כולה בלי תוכנית מוקדמת, והתדרדר למלחמת גרילה קשה בספרד, שהקיזה את דמה של צרפת. אירופה לא הייתה כלכלית למלחמה ממושכת. עד כמה שהמלחמה בספרד הייתה אכזרית, הפלישה לרוסיה אכזרית פי כמה. נפוליאון פלש לרוסיה עם 600,000 חיילים, והרוסים הבינו שיכולת העמידה שלהם טמונה בהחלפת המרחב בזמן - הרוסים נסוגו במרחבים האדירים והצרפתים דהרו אחריהם. האבדות שהוסבו לצרפתים אדירות - רק כ100,000 חיילים צרפתים הגיעו למוסקבה, אותה שרפו הרוסים קודם לכן. 
+
+לבסוף נסוג הצבא הנפוליאני, בלי אספקה, בשיא החורף הרוסי. רק 30,000 חיילים שבו לצרפת. 
+
+האבידות בספרד, ברוסיה, למידתם של האויבים וחוסר מוכנותו של נפוליאון לצמצם את יעדיו האסטרטגיים המיטו כישלון על צרפת. 
+
+נפוליאון אמנם הרוויח מהמעבר ממאבקים שושלתיים למאבקים מדיניים (כמו המהפכה האמריקנית והצרפתית), שבהן האזרחים נקראו לדגל בעד האומה - אלא שאינו לקח בחשבון את התנגדותם של העמים שכבש. אותם העמים הונעו כעת משנאה לאומנית עזה לצרפתים, שהניעו אותם לשינויים טקטיים וארגוניים בחיקוי של נפוליאון. בפרוסיה, למשל, הקצינים עברו לגיוס על פי כישרון ולא על פי אצולה כבעבר, והוקמו שם האקדמיות הצבאיות הטובות באירופה. 
+
+עם כל זאת, המטרה הצבאית של אויביו של נפוליאון עברה מקרבות הכרעה להשמדה מוחלטת של הכוח הצבאי הצרפתי - ממלחמה אסטרטגית למלחמת כל בכל אכזרית יותר. 
+
+אויביו של נפוליאון התאחדו בניהם מכוח המשטמה נגדו - בלייפציג ב1813 למשל, לחם כוח של 340,000 חיילים שוודים, רוסיים, פרוסיים ואוסטריים בכוח הצרפתי והביס אותו. לבסוף, יריביו של נפוליאון עלו על פריז, ונפוליאון גורש לאלבה. מלחמות החורמה של נפוליאון גבו את חייהם של 25% מהצרפתים בגיל גיוס.
+
+מצידו השני של המטבע, הבריטים הביסו את הצרפתים והשיגו עליונות ימית שאפשרה להם להפוך לענק הסחר העולמי ולהשתלט על הודו. בריטניה צוברת עושר עצום, ומפתחת מנגנון פיננסי יעיל מאין כמותו שמאפשרת שלהם יעילות לוגיסטית עליונה בשדה הקרב - זאת לעומת השיטה של נפוליאון שנסבה סביב ביזה, עם כל השנאה הנובעת מכך. בריטניה מבססת את יכולתה לצאת למלחמה על אשראי ומסחר.
+
+
+> המגמה ברורה: המעצמות בכל עת הן אלו בעלות הלוגיסטיקה והסחר העליונים - תחילה הולנד, אחר כך בריטניה ולבסוף ארצות הברית. אלו האומות שמנצחות מלחמות.
+{.is-success}
+
+הבריטים מעבירים את המלחמה לצרפתים - צמאונו הבלתי-רווה של נפוליאון לא אפשר להם לחיות איתו בשקט - ובסופו של דבר הוא מובס. הסכם השלום של וינה ב1815 שם קץ ל25 שנות מלחמה, וביקש לרסן את הרגשות הלאומיים שעלו מצרפת. חרף עליונתם הכלכלית, הבריטים לא ביקשו הגמוניה אירופאית - רק שימור של מאזן הכוחות. גבולות צרפת הושבו ושושלת בורבון חזרה לכתר. בגרמניה וברוסיה, לעומת זאת, לא ניתן היה להחזיר את השעון לאחור: הללו פיתחו שאיפות חדשות. למרות זאת, הסכם וינה השתית שלום שלא נראה כמותו באירופה. אירופה לאחר נפוליאון הפכה את הנתינים לאזרחים, מעורבים במנגנון הפוליטי, וכעת המלחמות אינן הרפתקאות מרוחקות של נסיך כזה או אחר אלא מאבק לאומני אישי של עמים חמושים.
+ 
+
+בהסכם, קיבלו הרוסים את רוב פולין, והפרוסים קיבלו טריטוריות במערב לריין. החלפת השטחים הפולנים בגרמניים איפשרה לפרוסים אחידות אתנית גדולה יותר, והעניקה להם שליטה בעמק ה*Ruhr* במערב, שיתגלו בו בהמשך מחצבים שיהפכו אותו למרכז התעשייתי השני בחשיבותו במהפכה התעשייתית. כעת, תחת הנהגת פרוסיה, מתחוללות מלחמות לאיחוד גרמניה, שנהנו מהצלחה מרובה בסדרה של מלחמות קודם לכן בזכות המדינאות המבריקה שלהם, ההתמקצעות המוצלחת שלהם אחרי המאבק בנפוליאון, והשתכללותם המוצלחת במהפכה התעשייתית - תחילה ברמה דומה לבריטניה, ואז ברמה גבוהה אף יותר.
+
+הפרוסים מרשתים את כל גרמניה ברכבות ומתעשות את הצבא שלהן, בניצוחו של הלמוט וון מולטקה[^48], אשר קובע כי חשיבותן תעלה במהרה על ביצורים. 
+
+בשנות ה60 של המאה ה19, פרוסיה נכנסת לקיפאון חוקתי, בעקבות דרישתו של הקיסר לגיוס חובה באורך 3 שנים שהרייכסטאג מסרב לממן. הקיסר בייאושו פונה לקצין מן האסכולה הישנה - אוטו וון ביסמארק[^49], פוליטקאי מדרגה ראשונה. ביסמארק מבין היטב כי על פרוסיה לשחות עם הזרם או לטבוע, ואת המערכת הבינלאומית באירופה והמתחים בין האומות. כאשר המלך הדני מת בלא יורש, הפרוסים מנצלים את ההזדמנות להשתלט על שתי דוכסויות גרמניות בצפון - והודפים מיד את הדנים במלחמה. הדבר מוביל למתחים בין אוסטריה לפרוסיה, ולפריצת מלחמה ב1866. האוסטרים אינם מבינים את עוצמתם החדשה של הפרוסים, והללו הודפים אותם בקלות. 
+
+כעת הדרך לוינה פתוחה, ונפילתו של השלטון ההאפסבורגי נראה קרוב מתמיד - אלא שביסמארק משכנע את הקיסר לעצור את ההתקדמות לוינה ולפתוח במסע ומתן עם האוסטרים, מתוך ההבנה שקריסת האוסטרים תסייע לצרפתים ולרוסים. ביסמארק ביקש לקבע את המדינות הגרמניות תחת השפעתם של הפרוסים - ולא בשליטתם: פרוסיה לא תיקח שטח ותציע לאוסטרים הסכם שלום נדיב. הגנרלים הפרוסים, בתחושת האופוריה אחרי הנצחונות הגדולים, ראו במדינאות הזו גזל של רווחי המלחמה, אבל המדינאות של ביסמארק משאירה את הצרפתים מחוץ למפה. הצרפתים מתערבים במצב, וכמו האוסטרים לא מבינים את העוצמה הפרוסית החדשה.
+
+צרפת מכריזה מלחמה על פרוסיה, והפרוסים מקפיצים לגבול 400,000 חיילים במהירות בזק, מתואמים חתת המטה הכללי ובעלי ניסיון מהמלחמות הקודמות - לעומת 200,000 צרפתים בלתי מתואמים. המלחמה נשארת שקולה - הצרפתים אפילו מתקרבים לניצחון בשלב מסוים - אך מהלכים צרפתים מטופשים מנחיתים עליהם תבוסה מול הפרוסים. בסופו של דבר, אחרי גיוס כללי, מצור על פריז ואיום מהפכה פוליטית, צרפת נכנעת לפרוסים. 
+
+הסכם השלום שנחתם מוביל להשלכות מצערות במאה ה20: העברת חבל אלזס-לורן לידי הפרוסים, ויצירת הרושם אצל שאר המדינאים שמלחמות מודרניות, כמו המלחמות הפרוסיות, יהיו מלחמות בזק דלות כאב[^50]. ההשלכה המסוכנת ביותר של ההסכם הוא האמונה העולה של הגרמנים ביכולתם הצבאית, למרות שעיקר הניצחון נבע מהמדינאות המבריקה של ביסמארק ולא מעליונות טכנולוגית או צבאית. הנטל האדיר של התהילה הצבאית שזכו לה באולם המראות של ורסאי הוא גורם מכריע בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, יחד עם שחרור הרסן של ביסמארק - המוסדות הפוליטיים מאבדים את השליטה על המוסדות הצבאיים בגרמניה.
+
+איחוד גרמניה על ידי ביסמארק יוצר סדר עולמי חדש שמאפשר לגרמניה החדשה לשגשג בשלום. כה חזק היה השקט שלממשיכי דרכו של ביסמארק, אחרי שפוטר ב1890, לקח כרבע מאה למחוק את ההישגים שלו, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
+
+איחוד גרמניה הוא ביטוי בולט ל*דילמת הביטחון* - הדינאמיקה בין התעצמות מספקת להגן על המדינה, אך לא גדולה מספיק כדי לאיים על האויבים ולזרוע את זרעי המלחמה הבאה. מעטים המדינאים שהיו ערים לדינאמיקה הזו - פריקלס, אוגוסטוס, וביסמארק. אלו המדינאים שעצרו את ההתשפטות וההישגים למען השלום. ביסמארק הוא הבולט מבין השלושה - בעוד שאוגוסטוס ופריקלס קיבלו את החלטותיהם אחרי הישגים, ביסמארק עצר את התתשפטות הגרמנית בשיא כוחה. ביסמארק מונע מגרמניה גם התפשטות קולוניאלית מסיבה זו.
+
+ביסמארק מייצב את השלום ב'ברית שלושת הקיסרים': קיסר גרמניה, קיסר אוסטרו-הונגריה וקיסר רוסיה. ההסכם משחק על המתח בין אוסטריה לרוסיה סביב הבלקן[^51], מתח אותו ביסמארק מצליח לייצב. הלב של הדיפלומטיה הביסמארקית הוא שמירת השלום באירופהף גם אם מתוך מניעיה האנוכיים של גרמניה. 
+
+> אסור להחמיץ את החשיבות של להיות אחד משלושה על לוח השחמט האירופי. זוהי המטרה הבלתי נמנעת של כל הקבינטים, ושל הקבינט שלי במיוחד. אף אחד לא רוצה להיות מיעוט. כל הפוליטיקה מצטמצמת לנוסחה זו: לנסות להיות אחת משלוש, כל עוד העולם נשלט על ידי מאזן בלתי יציב של חמש מעצמות גדולות.
+
+ב1888 מוכתר הקיסר החדש, וילהלם השני, שלא מסתמך על ביסמארק כמו סבו, וילהלם הראשון. הפער בין יכולתיו של הקיסר החדש להערכתו העצמית המוגזמת הוא ההסבר היחיד להתנהגותה של גרמניה מאותה נקודה והלאה. וילהלם מקנא בבריטניה ומנסה להפוך לכוח ימי - ובכך גורר אותה לתחרות עם בריטניה. וילהלם מפטר את ביסמארק המבוגר והעקשן ב1890, ובכך הושלכה הצידה אסטרטגיית השלום. הסכמיו של ביסמארק בוטלו במהרה. 
+
+שאר האירופאים מזהים מיד את ההשפעה של פיטורי ביסמארק, ומבינים שעומדת להתרחש ביבשת תפנית. 
+
+ 
+
+[^47]: מקורותיהם של החיילים והקצינים מסוים מאוד: הקצינים הם בני אצולה, והחיילים מגויסים בעיקר מאזורים נאמנים יותר למלך. לעיתים הגיוס מתרחש בכוח - העניים מגויסים בכפייה.
+[^48]: מולטקה התעשר באופן אישי מהמהלך, והשקיע את הונו במניות של חברת רכבות
+[^49]: שלא זכה להצלחה יתרה בצבא, ועסק בעיקר בשתייה וברדיפת נשים
+[^50]: המדינאים מתעלמים ממלחמת האזרחים המתחוללת באמריקה - מלחמה מתועשת ארוכת שנים וקשה
+[^51]: מהמתח הזה התפוצצה לבסוף מלחמת העולם הראשונה

פילוסופיה.md

@@ -0,0 +1,50 @@
+---
+title: פילוסופיה
+description: μύθος, νόμος, φύσις, λόγος
+published: true
+date: 2024-01-14T12:44:22.074Z
+tags: 
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-03-09T09:17:59.548Z
+---
+
+![dp-13139-001.jpg](/פילוסופיה/dp-13139-001.jpg)
+^Jacques^ ^Louis^ ^David^ ^-^ ^Death^ ^of^ ^Socrates^ ^(1787)^
+
+> לפילוסוף שייך להתבונן בכל. כי מי אם לא הוא…?
+> ^אריסטו,^ ^מטאפיזיקה.^ ^ספר^ ^גמא,^ ^פס'^ ^1004a^ ^30^
+
+
+# קורסים
+## [מבוא לפילוסופיה יוונית](/פילוסופיה/יוונית)
+## [מבוא לפילוסופיה של הטבע](/פילוסופיה/טבע)
+## [מבוא לפילוסופיה של המוסר](/פילוסופיה/אתיקה)
+## [מבוא ללוגיקה](/פילוסופיה/לוגיקה)
+## [מיומנויות יסוד בפילוסופיה](/פילוסופיה/מיומנויות)
+
+
+# פילוסופיה - מדע? תרבות?
+הפילוסופיה היא התחום היומרני והחטטני מכולם. היא תוחבת את האף שלה לכל מקום ונוהגת בו כשלה. אלא שבניגוד למדע - שמביא תוצאות ממשיות (דת *המדעיזם*) - הפילוסופיה לא מביאה לכדי תוצר ממשי. הפילוסופיה אינה תואמת גם את השיטה המדעית. מכאן שהפילוסופיה היא לא ממש מדע. (משם נולדו המדעים, ו'עזבו את הקן').
+
+ותרבות?
+תרבות היא מושג מאוד עמום. מה היא בכלל?
+לפי המקרא, היא הרבה אנשים.
+לפי היוונים העתיקים, היא שירה, מחול, מחזאות וכדומה. למרבה האירוניה, הפילוסופיה הייתה יריבתה המושבעת של התרבות ביוון - ולכן להגדירה כתרבות זה לחטוא להגדרה שלה עצמה. הן התרבות והן הפילוסופיה חיפשו את האמת - כל אחת בדרכה שלה.
+
+אז מה זה פילוסופיה?
+
+לפנינו שלוש הגדרות:
+> "פילוסופיה היא העיסוק בשאלות הכלליות והמקיפות שלא נענות ע"י שום מדע אחר"
+
+נחמד, אבל בואו נחדד קצת:
+
+> "פילוסופיה היא הנסיון לתהות על טבעו ומהותו של הסדר והמבנה המקיפים ביותר שמאפשרים קיום של העולם שאנו חווים."
+
+ואם נצלול אפילו עוד קצת, בייחוד סביב ה- *לתהות*:
+
+> "פילוסופיה היא הנסיון, או מסע, שחותר להחליף את הסברות והדעות שלנו לגבי העולם כמכלול, בידיעה מקיפה ואמתית על העולם כמכלול."
+
+# קישורים שימושיים
+## [אנציקלופדיית הפילוסופיה של סטאנפורד](https://plato.stanford.edu/)
+## [טיפים לקריאת טקסטים פילוסופיים](/פילוסופיה/מיומנויות/קריאה)
+## [טיפים לכתיבת טקסטים פילוסופיים](/פילוסופיה/מיומנויות/כתיבה)

פילוסופיה/אתיקה.md

@@ -0,0 +1,488 @@
+---
+title: מבוא לפילוסופיה של המוסר
+description: האם אהובה היא החסידות מפני שחסידות היא, או מפני שהיא אהובה, על כן היא חסידות?
+published: true
+date: 2024-01-14T12:44:31.521Z
+tags: שנה א, סמסטר א, פילוסופיה, מבוא, מוסר, אתיקה, סיכום
+editor: markdown
+dateCreated: 2022-10-26T08:23:39.927Z
+---
+
+# [מבוא לפילוסופיה של המוסר](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=44055)
+
+# שיעור 1
+## ההבדל בין האתיקה למדעים
+המדעים הם תורה 'אמפירית' - ראיות וניסיום מובילים למסקנות ולאומדן קרוב יותר של המציאות. במילים פשוטות, המדעים מנסים להסביר את העולם בו אנחנו חיים.
+
+האתיקה - **תורת המוסר** - לעומתה - שואפת להסביר עולם אחר - עולם מושלם. האתיקה לא מנסה להסביר את העולם כפי שהוא - אלא כפי שהוא ראוי להיות.
+
+המדע מחפש *הסברים* - או *נימוקים*.
+
+למשל - נניח והכיתי את השכן שלי.
+מדוע הכיתי אותו? כי הייתי שיכור.
+
+זה מסביר את התופעה - השכרות פגעה בחוש השליטה שלי - אבל זה לא **מצדיק** אותה.
+
+לעומת זאת, אילו נאמר
+מדוע הכיתי אותו?
+מכיוון ששכב עם אשתי!
+
+אין כאן הסבר לתופעה - אלא הצדקה. ההבדל הקטן והחשוב הזה הוא ההבדל בין המדע למוסר.
+
+המוסר מחפש נורמות וערכים נכונים
+
+# שיעור 2
+## תיאוריית הציווי האלוהי
+ > [טקסט - דיאלוג אפלטון - אותיפרון](/פילוסופיה/אתיקה/intro--plato-euthyphro.pdf)
+ {.is-info}
+ 
+התיאוריה המוסרית הנפוצה בהיסטוריה היא תיאוריות הציווי האלוהי - לפיה מה שטוב לעשות הוא מה שהאלוהים מצווה.
+
+אבל כדי לדעת מה הוא הציווי האלוהי - *החסידות* - צריך לדעת מה טבעו. אפלטון מעלה את השאלה:
+> האם אהובה היא החסידות מפני שחסידות היא, או מפני שהיא אהובה, על כן היא חסידות?
+
+או במילים פשוטות יותר - *האם הטוב הוא מה שהאלוהים אמר מכיוון שכך אמר, או שכך אמר משום שזה מה שטוב?*
+
+איך באמצעות השאלה הזו נבין כיצד נכון לנהוג - *מהו טוב?*
+
+### תשובה: אלוהים מצווה את הטוב משום שהוא טוב
+
+אלוהים מצווה עלינו, למשל, לא לרצוח, בגלל שלרצוח זה לא דבר טוב.
+אלא שבתשובה זו, ישנו איזשהו טוב לפני האלוהים (לרצוח זה רע), והאלוהים בסך הכל מפנה אותנו אליו - הוא רק המתווך.
+
+לכן, התושבה הזו לא עוזרת לנו להבין מהו טוב - כן, לרצוח זה רע - אבל למה? איך אדע אם משהו אחר הוא רע?
+
+### תשובה: משום שכך מצווה האלוהים, זה מה שטוב
+
+באופן אישי, רצח זה לא הקטע של אלוהים. הוא לא מת על זה, אז הוא דורש שגם אנחנו לא נעשה את זה.
+
+אבל אז נשאלת השאלה - **למה שאקשיב לאלוהים?**
+
+#### כדי להכיר תודה
+כן, אלוהים בנה אותנו ואנחנו די מרוצים. המעט שנוכל לעשות בתמורה הוא להקשיב למה שהוא אומר.
+בגלל ש... להכיר תודה זה... דבר *טוב!*
+
+**אבל רגע!** אנחנו לא יכולים להצדיק את השאלה לתשובה *מה זה טוב* בכך שאנחנו צריכים להקשיב לאלוהים *כי זה טוב*! זה בדיוק מה שאנחנו מנסים להבין!
+
+#### כי אני מפחד מעונש \ רוצה תגמול
+כן, גיהנום זה לא כיף וגן עדן זה כן. אם אקשיב לאלוהים, אלך לגן עדן ולא לגיהנום. רעיון טוב!
+
+**אבל רגע!** אם אני פועל *טוב* רק מכיוון שאני לא רוצה להישרף וכן רוצה להתפנק, אני בכלל לא פועל ממניע מוסרי! אני לא עושה טוב כי הוא טוב, אלא כי זה מה שמשתלם לי! זה לא עוזר לנו בכלל להבין מה זה טוב - רק להצדיק את ההתנהגות שלנו!
+
+
+#### כי האלוהים יודע הכי טוב
+אז רגע, אני צריך להקשיב *לכל מה שהוא אומר?*
+
+##### כן.
+כך אמר גם *אוקהם (Occam's Razor)* - אלוהים יודע הכי טוב ולכן צריך לעשות כל מה שהוא אומר, ורק מה שהוא אומר, וזהו.
+
+זו לפחות תשובה עקבית...
+
+**אבל רגע!** אפילו בתנ"ך אנחנו רואים לא מעט מקרים של הטלת ספק בשיפוט המוסרי של אלוהים (*האין צדיק אחד בסדום?*). אפילו מהאנשים הנאמנים ביותר לאל אנחנו רואים ספק שנובע מדחף מוסרי *כלשהו*. מאיפה זה בא? איך האנשים האלו מחליטים שמה שאלוהים מציע הוא לא טוב? בכל זאת יש שם משהו...
+
+##### לא.
+
+לא??
+**אבל רגע!** אז איך יודעים למה להקשיב ולמה לא??
+זו בדיוק אותה השאלה עוד פעם - *איך יודעים מה זה טוב?*
+
+זה לא עזר לנו בכלל!
+
+
+### תיאוריית הצידוק האלוהי אינה מספקת.
+
+גם כשחקרנו אותה כמיטב יכולתנו, לא הצלחנו למצוא שום דרך להפיק ממנה מה זה טוב, ולמה הוא טוב בכלל.
+
+מזל שאנחנו ממשיכים לנסות לבנות תיאוריות מוסריות חדשות כדי להסביר את זה - משמיים לא נראה שתגיע הישועה המוסרית.
+
+# שיעור 3 - יחסיות מוסרית
+> [מצגת](/פילוסופיה/אתיקה/moral_relativism.pptx), [טקסט](/פילוסופיה/אתיקה/intro-moral_relativism_(wong).pdf)
+{.is-info}
+
+# שיעור 4 - אגואיזם
+**אגואיזם** - לפעול מתוך **תכלית** להטיב רק עם עצמך - מפוצל בגדול לשני סוגים:
+
+- אגואיזם **פסיכולוגי** - *כלל* המניעים של בני האדם ללא יוצא מן הכלל הם לטובת עצמם
+- אגואיזם **נורמטיבי** - *מן הראוי* שבני האדם יפעלו קודם כל לטובת עצמם
+
+> ראה גם:
+סיפור טבעת גיגס של אפלטון - גיבור הסיפור לובש טבעת שאחרי סיבוב הופכת אותו לרואה ואינו נראה. האם במצב זה - בו הוא יכול לפעול ללא השלכות בצורה האגואיסטית ביותר - הדבר ההגיוני לעשות הוא לפעול באופן אגואיסטי, או על פי אמות המוסר?
+The Norm of Self Interest (Miller)
+Can Money Make You Happy - TED Talk
+{.is-info}
+
+## טענות כנגד האגואיזם הפסיכולוגי
+כנגד האגואיזם הפסיכולוגי יש כמה טענות עיקריות:
+### הוא כנראה שגוי
+#### תצפיות אמפיריות לא הצליחו לאשש אותו.
+בני אדם פועלים לעיתים תכופות שלא לטובת עצמם - תרומות, התנדבות, הקרבה וכו' (כפי שנצפה בניסויים של דניאל באטסון, פסיכולוג חברתי).
+
+#### גם בעולם החי נדמה שהוא לא מתקיים.
+אנחנו צופים בהתנהגות חברתית (פרו-סוציאליות) לעיתים תכופות גם בבעלי חיים - למשל אימהות שדואגות לגורים מיותמים.
+
+#### הוא אינו מחזיק גם בתנאי קצה.
+אפילו במצבים של מלחמה, רעב ומצוקה, בני אדם ממשיכים לעזור אחד לשני, גם כשלדבר השלכות הרסניות לעצמם.
+
+#### הוא מתבסס על השקפת עולם צינית
+האגואיזם הפסיכולוגי טוען שבני אדם פועלים, בעומק נפשם, ממניעים עצמיים - אולם תצפיות וניסויים לא הצליחו לאשש את הטענה הזו..
+
+### הוא מכשיל את עצמו
+גם אם האגואיזם הפסיכולוגי שגוי, ודאי יש אנשים שהם עדיין אגואיסטים פסיכולוגיים. מכאן נשאלת השאלה - האם האנשים האלו הם המאושרים יותר? האם לאותם אנשים זהו המסלול ההגיוני ביותר?
+יש לא מעט דברים שהאגואיזם הפסיכולוגי פוגע בהם (הטוב שבחברות\כבוד מאחרים וכו') שהם גורמי אושר מוכחים - ולכן יכול להיות שדפוס התנהגות כזה מספק אושר שתקרתו מוגבלת.
+
+גורמי האושר הזמינים לאדם שאינו אגואיסט פסיכולוגי עולים בהרבה על אלו של האגואיסט - ולכן זה לא סביר להניח שדווקא האגואיסט יהיה מאושר יותר.
+
+## טענות בעד האגואיזם הפסיכולוגי
+מנגד, עולות שתי טענות:
+
+### גם כשעל פני השטח הפעולות שלהם אלטרואיסטיות, בני האדם פועלים קודם כל ממניעים עצמיים.
+למשל, כאדם מתנדב לעזור לאחר, זה כדי לגרום לעצמו להרגיש טוב או להקל על הסבל שלו - הוא לא באמת דואג לאחר
+
+### כשהם פועלים מרצונם החופשי, בני האדם פועלים מרצונם - ואם הם פועלים כי כך בחרו לעשות, הרי שהם פועלים לטובת עצמם.
+
+אמנם כנגד טענה זו עולות מספר טענות נגד:
+- בלבול מושגי - גם עם המניע הוא מעצמך, זה לא אומר שהתכלית היא לא האחר - מקורו של המניע אינו רלוונטי
+- אם כל אלטרואיזם הוא אגואיזם, למה שנגדיר בכלל אלטרואיזם? אמנם להגדרה עדיין יש חשיבות.
+
+---
+ברגע שהאגואיזם הפסיכולוגי מאבד מכוחו בצורה כזו, אגואיזם נורמטיבי - גם שאינו עומד עמו בסתירה - מאבד משקל רב מהטיעון שלו. הוא מאבד מיומרתו לעליונות הגיונית (אם זה בטבע שלנו, הרי שככה כדאי לנהוג), ועומד כעת בסתירה להיגיון הפנימי שלנו - שאינו מבוסס לחלוטין על מניעים עצמיים.
+
+אם האגואיזם הפסיכולוגי אינו ה"מתכון" לאושר, מה ההיגיון באגואיזם נורמטיבי?
+
+## פרדוקס האגואיזם הנורמטיבי
+
+> המרשם האגואיסטי הוא: *שכל אחד יעשה תמיד רק מה שטוב עבורו*.
+
+למי מתייחס "עבורו"?
+
+**לאגואיסט?** - זה מרשם לאלטרואיזם!
+נניח ושם האגואיסט הוא 'שמולי'. המרשם כעת הוא 'שכל אחד יעשה רק מה שטוב לשמולי'. הרי שכל מי שאינו שמולי הוא אלטרואיסט עכשיו!
+
+**לכל אחד?** - זה מרשם שלא מבטא נכונה את העדפותיו של האגואיסט!
+המרשם כעת הוא 'שכל אחד יעשה מה שטוב בשבילו ורק בשבילו'. אבל אם אני שמולי, הרי שאני מורה לאחרים לעשות דברים שהם לא לטובתי - וזה סותר את האגואיזם!
+
+# שיעור 5 - ה-***אתיקה הניקומאכית*** של אריסטו
+> [מצגת](/פילוסופיה/אתיקה/aristotle.pptx), [טקסט](/פילוסופיה/אתיקה/intro--aristo_-_ne1.pdf)
+{.is-info}
+
+אריסטו מציג בספרו את האתיקה - המדע של הטוב. משימתה של האתיקה היא לחפש את הטוב (כשאר מקצועות הפילוסופיה).
+
+אריסטו מיד מציג את הטוב כ*ה*דבר שאליו הכל שואף - כל עיסוק, אומנות או פעולה שואפת לטוב.
+
+כל פעולה מכוונת לתכלית - ואם היא משיגה את אותה תכלית, הרי שהיא עשתה "טוב".
+לעומת זאת, האתיקה אינה מחפשת את ה"טוב" המסוים לכל הפעולה, אלא את ***ה***טוב - מהו? האם הוא קיים? כיצד משיגים אותו?
+
+האם ישנה היררכיה של טוב? אם לא, הרי שחיינו "הבל וריק" לפי אריסטו - הם מעגל, ולא פירמידה. חיים כאלו יהפכו אותנו ליצורים "נוירטיים, אולי פתטיים".
+
+האתיקה מחפשת משהו שאפשר יהיה להכניס ל'תבנית' של תכלית עליונה, שתצדיק את הפעולות שתחתיה. אריסטו סבור שחיינו אינם 'הבל וריק', אלא מלאי תכליות כאלה - הוא נותן את הדוגמה של לרסן סוס, שתכליתה פחותה מהאסטרטגיה הצבאית למשל, ותכליתו של המדע המדיני (*פוליטאה*) למען הטוב האנושי - יש כאן היררכיה של תכליתות.
+
+בדברי אריסטו יש תשובה ליחסיות המוסרית - לכל בן אנוש יש תכליות טבעיות טובות, והתכליות האלו מבססות את התכלית של הטוב באתיקה - הטוב הבלתי תלוי (האובייקטיבית).
+ב*מטהפיזיקה* הטלאולוגית שלו, אריסטו טוען שלכל דבר בעולם יש ארבע סיבות - חומרית, צורנית, ... ו**תכלית**.
+
+באשר לספקנות המוסרית, אריסטו טוען שלכל מדע - לרבות האתיקה - יש מידת דיוק שמתאימה לו - ולכן מחלוקות מתאפשרות גם כשמדובר בטוב ללא תלות - אי ההסכמה הזו היא רק מראית עין. לשיטתו, האתיקה היא מהפיזיוס(?), ולא מהנומוס.
+
+לאותה מטרה עליונה צריכים להיות שני מאפיינים:
+- היא צריכה להיות מושלמת
+- היא צריכה להיות אוטארקית (מכלכלת את עצמה)
+
+אם ככה, מהי אותה המטרה העליונה שכלל בני האדם? אריסטו לא משאיר אותנו במתח: זה ה**אושר**.
+
+# שיעור 6 - מהו האושר?
+
+## האושר - אובייקטיבי או סובייקטיבי?
+
+ > "וליבנו אומר לנו שהטוב הוא דבר-מה השייך לבעליו עצמו ושאינו ניתן להיפרד ממנו"
+ ^עמ'^ ^19^
+
+המשפט התמים לכאורה הזה הוא התקפה חזיתית על השקפתו של אפלטון - שבאקדמיה שלו בילה אריסטו את 20 משנותיו החשובות - לפיה הטוב הוא אידיאה נצחית.
+
+> המלצה למאמר: [*Lottery Winners and Accident Victims*](https://www.researchgate.net/publication/22451114_Lottery_Winners_and_Accident_Victims_Is_Happiness_Relative)
+{.info}
+
+אריסטו לעומתו מנכס את האושר ישר לנפש - תעונוגות חולפים אינם גורמים לאושר, אלא גישה ואופי.
+
+## האושר כפעולה 
+
+> הטוב (אושר) חייב להיות בפעולה.
+^עמ'^ ^20^
+
+אריסטו ממשיך ומבסס את האושר כפעולה של ממש - אדם ששוכב בלא מעש, לפי אריסטו, לא יהיה מאושר. הפעילות היא המדיום של האושר.
+
+> "לא הידיעה היא תכלית המדע הזה אלא המעשה"
+
+נקודה חשובה כאן היא שהאושר לפי אריסטו הוא גם אובייקטיבי וגם מנוכס לבעליו.
+
+> דוגמה: נניח ואדם מזייף. כלל העולם יכול להסכים שהוא מזייף - אובייקטיבית - אבל הזיוף הוא רק שלו. הזיוף הוא אובייקטיבי וגם מנוכס לבעליו.
+{.is-info}
+
+> המלצה למחקר: [*Experience Machine*](https://iep.utm.edu/experience-machine/)  של רוברט נוזיק
+{.info}
+
+כמובן שאם ביססנו את הטוב כסוג מסוים של פעילות, מתבקשת השאלה - איזו מן פעילות זו?
+
+> "אולי יעלה בידינו למצוא כזאת \[הגדרה\], אם בתחילה נתפוס פעלו של האדם מהו. כשם שלגבי מחלל, פסל או אומן כל שהוא, או בדרך כלל לגבי מי שמתייחד לו פועל או עיסוק מסויים, נראה שטובם והצלחתם ישכבו בתוך םעלם זה, הרי אם אמנם גם **לאדם באשר הוא אדם** נועד פועל מה, ניתן לחשוב שגם דינו כך."
+
+## לאדם באשר הוא אדם
+
+אריסטו סבור, אם כך, שהטוב הוא לבצע את מה שהוא מבצע (אמן, סנדלר, וכדומה) בצורה טובה - כשם שאיברי הגוף עושים 'הטוב' במיטב תפקודם, כך גם האדם.
+האושר, לפי אריסטו, הוא במימוש עצמי.
+
+> המצלצה: *חיים מודרניים* של צ'רלי צ'פלין - ממחיש כיצד עבודות פשוטות (menial) גוזלות מהאנושיות מהיעדר המימוש
+{.info}
+
+לאותו המימוש עצמי של אדם באשר הוא אדם העניק אריסטו מושג: ***אנטלכיה*** (מלשון טלוס - תכלית)^?^.
+
+האתיקה האריסטוטלית מחפשת את *המופת האנושי* - האדם המצוין ביותר. הטוב לאדם הוא לעכן ב*פעילות* שהופכת חיי אדם למצוינים.
+
+מכביר ומוסיף אריסטו וטוען גם שלחיות חיי מימוש עצמי זה מהנה, ואף מרחיק וטוען שמי שאינו נהנה מעשיית הטוב, איננו באמת טוב! ^עמ'^ ^28-9^
+
+## חיי האושר
+
+אריסטו מציין 3 דוגמאות לחיים שאפשר לחיות, ומחווה את דעתם על האושר הטמון בהם:
+
+- חיי הנאה (הדוניזם). אינם ממשים תכלית - כל תענוג, אדיר ככל שיהיה, בסופו של דבר נמאס ואף מעורר סלידה ולא משאיר אותך אדם טוב יותר. הנאה מרובה ככל שתהיה היא אינה הדרך לאושר.
+
+- חיים חברתיים - חיי מדינה כאריסטו. האדם הוא יצור חברתי, ובמידה רבה חיים חברתיים ענפים מהווים מימוש תכלית לפיו.
+
+- חיי עיון - חיים בניסיון לממש את הלוגוס (תבונה) פונים ליצר הנפש הלוגית האנושית, וגם בכך יש אושר.
+
+## אאודיימוניה
+
+האושר לפי אריסטו נקרא **אאודיימוניה** (*המצב שבו הרוח טובה*). זהו הטוב הנמצא בראש היררכיית הטובין. אאודיימונייה היא המובן העמוק ביותר של אושר. היא אינה רק תחושה סובייקטיבית טובה או תוצר של מימוש חיצונית. היא ההצלחה המוחלטת בלחיות את החיים האנושיים במימוש עצמי - בכך יש שמחה טבעית ואמיתית.
+
+# שיעור 7 - האתיקה הניקומאכית (המשך)
+> [טקסט](/פילוסופיה/אתיקה/intro--aristo-ne2(+6).pdf)
+{.is-info}
+
+ספרו השני של אריסטו באתיקה התקדם מ'טוב' ל'אושר', ובוחן את האדם המאושר על ידי כך שמקדיש עצמו לדיון כללי במידות הטובות.
+
+אריסטו מייחס את הסגולה הטובה לא לרגש, אלא לתכונות אופי. הרגש לפי אריסטו הוא סביל - רגשות מציפים אותנו ופועלים עלינו בין אם אנו רוצים ובין אם לאו. לעומתן, האופי (*אתוס*) הוא דבר שנבנה באופן פעיל - ואריסטו מייחס את התכונות הטובות אליו.
+
+סגולת האופי הטובה (*המידה הטובה*), איפוא, היא התכונה האחראית על ויסות אותם רגשות בלתי רצוניים, וכמובן על המעשים.
+
+> בתמצית: יש שתי סוגים של מידות טובות - של השכל ושל האופי. המידה הטובה היא לפעול בצורה הנכונה, עם הרגשות הנכונים כלפי המושא הנכון בהקשר הנכון.
+{.is-info}
+
+להמחשה - אדם שחושב מחשבות בלתי מוסריות, *גם כשנמנע מלפעול על בסיסן*, ייחשב לבלתי מוסרי - גם הרגש הוא חלק משיפוט המידה הטובה. תוכן מחשבותיו של האדם הם חלק בלתי נפרד מהמוסר שלו.
+
+**הטוב המוסרי מתבטא בבניית אופי טוב**.
+
+תורתו האתית של אריסטו שמה את הדגש המוסרי על הפועל, ולא על המעשה - דבר הוא מוסרי לעשות כשזה נעשה תחילה על ידי אדם טוב. לעומתה, יש הטוענים שהמוסר בסיסו במעשה - אם המעשה עשה טוב בעולם, הרי שהוא מוסרי, ללא קשר למבצע אותו.
+
+## אופי טוב
+
+ניזכר שוב במחקר מהשיעור הקודם, *זוכים בלוטו וקורבנות תאונות דרכים*. ללא קשר לאירועים החיצוניים שקרו להם, רוב האנשים חזרו למצב האושר הקודם שלהם, בהינתן מספיק זמן. האושר נטוע בבסיסו באופי - ולא במאורעות חיצוניים או אפילו רגשות. את החיים המעשיים יש לנהל נכון תחת שלטון ***התבונה המעשית*** (phronesis). כדי להצליח בכל תחומי החיים, יש להיות וירטואוז ב'להיות בן-אדם' - בדיוק כפי שבעל מלאכה נחשב 'טוב' כשזה מומחה במלאכתו.
+
+אותה **תבונה מעשית**, לפי אריסטו, בסיסה באימון כושר השיפוט הטוב - החינוך, השיקולים ההגיוניים מאחורי המעשים שלנו, האופן שבו אנחנו משקיעים את הזמן - להיות האנשים שרוצים לפנות אליהם לקבלת עצה טובה לחיים. ללא אותה תבונה מעשית, סבור אריסטו, שאין אושר.
+
+## דרך האמצע
+הויסות הנכון של ההתנהגות נעשה בדרך האמצע - אם לא תפחד די, למשל, תהא נמהר; אם תפחד יתר על המידה, תהא מוג לב; המידה הטובה - אומץ - היא בדרך האמצע. אותו האמצע אינו מוחלט ואינו מתמטי - הוא נקבע בשיקול הדעת אליו שואף האופי הטוב. האמצע אינו בדיוק בין שתי תכונות; ישנן תכונות שקיצון אחד רחוק יותר מהשני, ותכונות שיש לנו נטייה מסוימת אליהן. **המידה הטובה היא קשה, והמידה הרעה קלה** - ישנן אינספור דרכים לפספס, אך רק דרך אחת לקלוע נכון. אותו האמצע, לעיתים, הוא פרטני - לא לכל אדם מתאים אותו האמצע. ולא לכל דבר יש אמצע.
+
+את המידות הטובות ניתן לדמות באופן עמוק לבריאותו של הגוף; כשם שהפרזה או המעטה בדבר מסוים יפגע בגופינו, המידות הטובות אחראיות באופן ישיר לבריאות הנפש. האתיקה היא ההרמוניה של הנפש.
+
+אריסטו מקביל את המידה הטובה לאומנות - על יצירת אומנות מעולה ניתן להגיד שהן תוספת והן חסך יפגמו בה - האופי הטוב הוא מעיין יצירת אומנות (לניטשה היה רעיון דומה - הניסוח שלו). משם גם מגיעה הלשון - כשמישהו אומר על מישהו שהתנהגותו *יפה*, כוונתו להתנהגות מוסרית, ולהיפך.
+
+# שיעור 8 - האתיקה הניקומאכית, קאנט
+## המידה הטובה של האופי
+יש שתי סוגים של מידה טובה - **שכלית** ו**מן האופי (*אתית*)**.
+אריסטו מתמקד בזו של האופי.
+
+אופן רכישת מידה טובה זו היא העשייה. 
+> שכל הדברים שעשייתם צריכה לימוד, הרינו לומדים אותם אגב עשייתם, כדרך שמתוך שנבנה בתים נהיה לבאנים, ומתוך שננגן בכינור נהיה לכנרים. באותה דרך עצמה נעשה צדיקים, כשנעשה מעשי צדק, מיושבים בדעתנו, כשנעשה מעשים של יישוב דעת, ובעשותנו מעשה גבורה ניעשה גיבורים
+
+החינוך הנכון, לפי אריסטו (ואפלטון) הוא להרגיש נכון את ההנאה והצער שמתלווים למעשים. האדם הטוב, כשעושה טוב, שמח בעשותו.
+
+> יש צורך בהדרכה מסויימת, החל מהגיל הצעיר ביותר, שתדריכנו להיות שמחים ומצירים באותם הדברים שמן הראוי לשמוח ולהצר בהם; החינוך הנכון אינו אלא זה.
+
+> הסגולה הטובה של האופי היא הנטייה הנכונה להנאה ולצער.
+{.info}
+
+^האינטואיציה^ ^הזו^ ^מריחה^ ^כמו^ ^מדעי^ ^ההתנהגות^
+
+תפיסה זו של אריסטו עומדת בניגוד גמור לתפיסה האפתית^1^ - לפיה משום שכולנו מרגישים רגשות ואלו מובילים לטעויות, הרי שצריך לפעול בצורה תבונית, הגיונית, ולא לפי הרגש^2^. אריסטו סבור, איפוא, שהגישה הנכונה היא לאמן את הרגשות, לא להתעלם מהן.
+
+^1^ - מלשון *apatheia* 
+^2^ - דימיון רב לתפיסה משפטית - אתה נשפט על טיב המעשה, לא על הרגש.
+
+אריסטו גם מציב את השאלה - אדם צריך להיות צדיק כדי לעשות מעשי צדק, אך מי שעושה מעשי צדק - הוא צדיק. האם אין כאן היפוך של הסדר ההסברי? ^עמ'^ ^45^
+
+מול שאלה זו אריסטו טוען שעצם המעשה אינו מעיד על טיב האדם - רק משום שעשית מעשה טוב, אין זה אומר שאתה צדיק. אופן המעשה - איך שהרגשת כשעשית אותו - הוא שקובע את טיבך, ולא המעשה עצמו.
+
+> \[ואילו] לגבי מעשים שבתחום הסגולות הטובות לא די בכך שיהיו בעלי איכות מסויימת, כדי שנוכל לומר עליהם שאמנם הם נעשים בצדק או ביישוב דעת, אלא לגביהם דרוש יתר על כן שגם העושה אותם יתמלאו בו כמה תנאים: ראשית, הוא צריך לעשותם תוך ידיעה; שנית, לעשותם מתוך שהוא רוצה בהם, ורוצה בהם לשמם; ושלישית, לעשותם מתוך דעה יציבה ובלתי הפכפכה.
+^ספר^ ^ב,^ ^עמ'^ ^46^
+
+אריסטו מציב שלושה תנאים בפסקה הזו להשלכה על טיב האדם. הצדיק הוא מי שעושה מעשה טוב, במודע, ברצון, ובדעה יציבה.
+
+בקפיצה לספר השישי ^עמ'^ ^152^, אריסטו מבחין בין סגולה טובה ממשית וטבעית.
+הסגולה הטובה הטבעית (דוגמת כנות, חריצות) עלולה לגרום לנזק רב בהיעדר ויסות. גם בעלי חיים מפגינים אותם, ללא תבונה - אך יש ביכולתן לגרום נזק. ויסות המידות הטבעיות לכדי מידות טובות 'ממשיות' נעשה באמצעות ה*פרונזיס* - החוכמה המעשית. מדוע, איפוא, עלינו להתאמץ כך לחקור את הסגולות הטובות במקום להישען על ה*פרונזיס* שיש לנו (שלא כמו בעלי חיים)?
+
+התשובה מורכבת.
+המידה הטובה הטבעית מכוונת למטרה טובה, והפרונזיס בוררת את האמצעים הנכונים. הצבת המטרה הנכונה בסיסה בחינוך טוב והיגיון בריא, והפרונזיס תכוון אותה. בהיעדר מידה טובה טבעית, נבזבז זמן רב בבחינת אפשרויות לא סבירות בפרזונזיס (למשל: יש התנהגויות בלי אמצע).
+
+פרונזיס לבד לא שווה הרבה. אופי טוב הוא חיוני להפעלה מוצלחת של שיקול הדעת התבוני. אי אפשר להיות אדם נבון, אך לא אדם טוב - ואי אפשר להיות אדם טוב בלא להיות אדם נבון.^155^
+
+> מתוך שאנו מתרגלים לבוז לסכנות ולעמוד בהן, הרינו נעשים אמיצי לב, ולכשנהיה אמיצי לב, נהיה מסוגלים מאין כמונו לעמוד בסכנות ^43^
+
+> אולם מה שטוב לנו ביותר אינו ברור אלא לאיש הטוב, שהקלקלה מעוותת את מחשבתנו וגורמת לנו שנטעה לגבי נקודות המוצא המניעות את פעולותינו. מכאן ברור שאי אפשר להיות איש נבון, בלא להיות איש טוב
+
+נוכחותה של מידה רעה תעוות את המחשבה, ותמנע מהאדם לבצע שיפוט נכון של המצב.
+אדם כועס, למשל, יצדיק מעשי אלימות מחמת כעסו, ואדם עצל, יצדיק את חוסר המעשה שלו בתירוצים אודות מטלותיו. המידה הרעה תקלקל את נקודת המוצא שמתוכה פעלנו. מי שכועס, ירגיש שמתגרים בו. הפחדן, יחוש שמאיימים עליו. בהיעדר המידה הרעה, ראיית העולם שלך תתעוות.
+
+## הנחת יסוד למטפיזיקה המוסרית
+> [מצגת](/פילוסופיה/אתיקה/kant.pptx), [טקסט](/פילוסופיה/אתיקה/intro--kant-groundwork1.pdf)
+{.is-info}
+
+> לא יצויר דבר בעולם, ואף לא מחוץ לעולם, שיוכל להחשב לטוב לא הגבלה, אלא הרצון הטוב בלבד.
+
+> העבודה של קאנט תיאורטית ומופשטת בהרבה מזו של אריסטו. יש הסבורים שבכך ההגות שלו 'טהורה' יותר, ויש הסבורים שכך מאבדת מהקשרה.
+{.is-warning}
+
+# שיעור 9 - הנחות יסוד למטאפיזיקה מוסרית
+> [טקסט](/פילוסופיה/אתיקה/intro--kant-groundwork2.pdf)
+{.is-info}
+
+## הרצון הטוב
+הרצון הטוב הוא תנאי הכרחי ומספיק למוסר - הוא *ה*מוסר בעצמו.
+מוסר שבבסיסו הרצון הטוב הוא מעיין מציאות נפרדת משאר החיים - המוסר הוא אך ורק פונקציה של **המבנה** של הרצון הטוב.
+התחום בו עוסק הרצון הטוב נקרא *דאונטולוגיה*^1^ - בניגוד ל*טלאולוגיה* של אריסטו.
+
+הרצון הטוב מחזק את הקשר האינטואיטיבי בין הקשר למוסר לאחריות שלנו - המוסר מתייחס רק לגבי מה שאנו אחראים עליו. אילו עשינו מעשה שלילי, אך אין ביכולתינו למנוע אותו - הרי שאין מקום לגנאי מוסרי, ולהיפך.
+
+^1^ - מלשון המילה היוונית *Deos* - חובה
+### מהו הרצון הטוב?
+הרצון הוא טוב כאשר הוא מציית לחובה ^26^. את השיטה שלו קאנט מאמין שהוא מפתח על יסוד אינטואיטיבי. המוסר בעיניו עוסק בציוים אינטואיטיבים (*מיהו היצור המוסרי? זה שעושה את שחובתו המוסרית לעשות*).
+
+הרצון הטוב, לפי קאנט, מוכל במושג החובה ומוגבל בתוכו במעצורים סובייקטיבים. הניגוד בין הרצון הטוב למעצורים האלו מבליט את מהותו של הרצון הטוב. 
+
+> אטימולוגיה באקראי: המילה 'מוסר' יוצאת מן השורש *לייסר*
+{.is-info}
+
+קאנט מתייחס בתורתו לעימות הזה (*כפי שטבוע בשפה ממש*) בין הרצון שלנו לעשות את מה שטוב לנו (*הנטייה*) לבין חובתינו המוסרית. העימות הזה מבליט את טבעו של הרצון הטוב, הנאבק עם כובד החובה. בחובה, כוונתו של קאנט היא המחויבות הפנימית לעשות את הדבר הנכון - בסתירה גמורה לאריסטו, שמציב את הטוב בתור הגורם המעצב את המצב הפנימי.
+
+קאנט מפריד בין פעולות מתוך החובה לפעולות בהתאם לחובה - פעולות בהתאם לחובה מקורן בנטייה. קאנט מדגים זאת במשל על חנווני - אם גובה מכל לקוחותיו מחיר שווה, משום שחובתו אינה לרמות, יש הבדל חשוב אם נהג כך משום שזו החובה, ובין אם נהג כך משום שלא רצה שלקוחותיו ידברו ויצא לו שם רע. בראשונה פעל מתוך החובה, אך בשנייה בהתאם לחובה - לא החובה היא המניע העיקרי שלו.
+
+> הפעולות **היחידות** שיש להן ערך מוסרי הן פעולות מתוך החובה.
+{.is-warning}
+
+התוצאה של ההפרדה הזו היא שקשה עד בלתי אפשרי לדעת האם פעולה שבוצעה היא באמת מוסרית - מעצם הקושי לדעת אם אדם פעל בהתאם לחובה או מתוך החובה. מכאן העניין המטאפיזי של הדבר - אמיתותו של הרצון הטוב נשגבת מאיתנו (ואינה נטייה פסיכולוגית שלנו), אבל התשתית שהוא בונה קיימת ורלוונטית.
+
+## החובה
+### מהי החובה?
+> חובה היא הכרחיותה של פעולה מתוך הכרת-כבוד לחוק
+^עמ'^ ^33^
+
+בהגדרה מפוצצת זו יש ארבע מושגים:
+- פעולה
+- הכרח 
+- חוק
+- כבוד
+
+#### החוק
+החוק מתקשר באופן ברור מאליו לחובה. החוק מטבעו מציב דרישות - לעיתים מוחלטות (דוגמת חוקי הטבע, חוקי המדינה). קאנט סבור שכל חוק באשר הוא חוק הוא כללי והכרחי - ותוכנו אינו העניין המהותי; מדובר במושג צורני (פורמלי). באשר לחוקי המוסר, בהגדרה זו תמונה בעיה: מעצם היותו הכרחי, הוא שולל לכאורה את הבחירה שלנו בענייני מוסר - אם זהו החוק, הרי שכולם יתנהגו כך. בפועל, אין זה המקרה.
+
+המובן של הכרחיות שקאנט מתאר אינו של התוצאה בפועל - בדומה למעשינו בעולם, לא תמיד יהיה לנו על כך שליטה. אם זה ההכרח, אין זה אומר שכך יהיה. ההכרחיות פה מבטאת *דרישה* - ה*רצון* שהחוק מבטא. הדרישה שמבטאת ההכרחיות היא בלתי-מתפשרת.
+
+קאנט מציג את מחשבתו דרך שני סוגי ציוויים: צו היפוטתי וצו קטגורי.
+
+**צו היפוטתי** הוא התנייה הגיונית של אמצעים על ידי תכליות (אתה רוצה לרזות? תעשה דיאטה, אתה רוצה להצליח? הקשב למורה). *בהינתן תכלית מסוימת, נגזרים האמצעים* ^מוסר^ ^טילאולוגי^. בצווים הללו חסרה ההכרחיות שקאנט מחפש במוסר - באפשרותך לוותר על מימוש התכליות ובכך להיפטר גם מן האמצעים. אפילו חוקי המדינה עונים לעיתים להגדרה זו ('לא אוהב את החוקים? תעבור למדינה אחרת').
+
+לעומת אלו, המוסר הוא התחום היחיד במציאות שלנו שהוא **צו קטגורי** - עשה מה שתעשה, אינך יכול לברוח ממנו או לוותר עליו. הצו הקטגורי דורש גישה בלתי-טלאולוגית - הציווי שלא הוא *בלתי מותנה*.
+
+
+### הצו הקטגורי
+
+הצו הקטגורי בנוי על דרך השלילה: הוא בלתי מותנה ובלתי תלוי. התכליות, אפילו האושר כפי שסבור אריסטו, הם קונטינגנטיות - הן לא נתונות לכולם. המוסר הקטגורי אינו מבוסס על הנחות כאלה: הוא מוחלט, והרצון הטוב שבבסיסו הוא טוב ***כשלעצמו***. המוסר אינו תלוי לא ברצונותיו של הפרט, לא במצוינות כלשהי (*אאודמונייה*) ואף לא בשאיפותיה הכוללות של הרווחה.
+
+אבל כיצד ניתן להעלות על הדעת שהצו הקטגורי אפשרי? מדוע עולה שאלה כזו?
+
+ההגדרה של פעולה כוללת התייחסות למטרה - אך אם המטרה אינה מהות העניין, מה יכול להיות הצו הקטגורי? אם אנו 'פועלים' מתוך צו קטגורי, איננו פועלים מתוך מטרה ומכאן שאיננו פועלים כלל. אולי הצו הקטגורי הוא רק תקוות שווא, ומכאן שהוא תיאוריית טעות? (*יש מוסר רק אם אין דטרמיניזם, יש דטרמיניזם, אין מוסר; יש מוסר אם יש צווים קטגוריים, אין צווים קטגוריים, אין מוסר*)
+
+שני קצוות חוט יכולים לסייע לנו:
+- הצו הקטגורי צורני לחלוטין - אין בו תוכן (הווה אומר צורני)^?^
+- הצו הקטגורי חייב להיות כללי, ולכן חייב להיות עקרון צורני שמבטא כלליות ותו לא.^?^
+
+בעקרונות אלו מנסח קאנט את הצו הקטגורי ^78^:
+
+> עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר, בקבלך אותו, תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי.
+
+מה דורשת מאיתנו נוסחה משונה זו?
+### הכלל המעשי
+הכלל המעשי הוא כלל פעולה סובייקטיבי ('אם מישהו תוקף אותך, הפנה את הלחי השנייה; תמיד השתדל להגדיל את אושרך באמצעים שאינם מסוכנים') - כל *פעולה* באשר היא כוללת כלל מעשי (צו היפוטתי). כדי לפעול בצורה מוסרית, קאנט אומר שעלינו להעמיד כלל מעשי זה במבחן - האם אנו יכולים לרצות שכלל מעשי זה יהיה החוק של הכלל.
+
+> בתמצית, השיפוט המוסרי נשען על שאלה פשוטה אחת - האם הכלל המעשי יכול לעמוד בהכללה. אם לא, הרי שאינו מוסרי.
+{.is-info}
+
+> **המוסר אינו בא לקדם שום תוכן מסוים**, אלא מעמיד במבחן צורני כל פועלה אפשרית. רק אם זו עוברת את המבחן, זוכה היא לתוקף מוסרי ובכלל.
+{.is-warning}
+
+
+
+
+# שיעור 11
+> [מצגת](/פילוסופיה/אתיקה/mill_-_utilitarianism.pptx), [טקסט](/פילוסופיה/אתיקה/mill--utilitarianism.pdf)
+{.is-info}
+
+## נוסחת האנושות של הצו הקטגורי
+
+> עשה פעולתך כל שהאנושות, הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד
+
+קאנט מספק לנו ניסוח נוסף זה של הצו הקטגורי.
+
+# שיעור 12 - התועלתנות
+ג'ון סטיוארט מיל (1806-1873) הגה את תיאוריית התועלתנות של המוסר, לפיה הטוב המוסרי הוא זה אשר בעקבותו סך כל האושר בעולם הוא המירבי. התועלתנות היא התיאוריה המוסרית הרחבה והמוכרת ביותר בעולם כיום.
+
+> It seems to me self-evident that knowingly to do an action which would make the world, on the whole, really and truly worse than if we had acted differently, must always be wrong.
+\- G.E.Moore, Ethics
+
+> If a law or an action doesn't do any good, then it isn't any good
+
+המרשם התועלתני דורש חישוב כיצד למטב את ההנאה ולמזער את הכאב. מה שגורם הנאה או כאב תלוי בתפיסתו של הפרט, בניגוד לתפיסה הקנטיאנית לפי רק המטאפיזי הוא המדויק. התועלתנות דורשת *אי משוא-פנים* - היא דורשת מן הפרט לפשוט מעצמו את מניעיו הפרטניים ולנהוג בצורה ניטרלית ואובייקטיבית. מגמה זו דומה לקנטיאניזם - שתי התורות תובעות הכללה, אם כי במובנים שונים.
+
+אותה הנאה אינה הדוניזם פשוט - ההנאות, אומר מיל, נבדלות בטיבן ובאיכותן. מעצם איכות זו של ההנאה ששואף אליה האדם - הגבוהה יותר מההנאה הפשוטה - אין מדובר בהדוניזם, הפונה לכאורה לחלקו הבהמתי של האדם.
+## "על מין הוכחה שאפשר לתת לעקרון התועלת"
+בבסיסה של כל שיטה ניצבים עקרונות כה בסיסיים עד שלא ניתן לתת להם הוכחה חותכת, טוען מיל. בכל זאת, מציב מיל עקרון בסיסי בבסיס השיטה שלו - אודות מה האושר ומה הכאב^85^.
+
+> אי אפשר לתת נימוק לדבר שהאושר הכללי הוא רצוי, אלא זה בלבד שכל אדם רוצה באשרו שלו במדה שהוא מאמין שאפשר להשיגו. אך מכיוון שזו היא עובדה, יש לנו לא רק כל ההוכחה שמרשה לנו טבע העניין, אלא גם כל מה שאפשר לדרוש כדי להראות שהאושר הוא דבר טוב: שאשרו של כל אדם, הוא דבר טוב לאדם ההוא: ושהאושר הכללי הוא, איפוא, דבר טוב לקיבוץ של כל בני האדם גם יחד.
+
+מיל פותח בכך באינטואציה הבסיסית לפיה כל אדם שואף לאושר שלו. לכן, טוען מיל, האושר הוא הטוב עבור האדם. אולם במהלך זה יש קושי - הכשל הנטורליסטי. הסקת מסקנות כוללניות מהנחות תיאוריות היא כשל לוגי (אם אדם עזר לי, איני יכול להסיק מכך שיש לי חובה כלפיו, בהיעדרה של הנחה מובלעת נוספת).
+
+מיל ממשיך לטעון שכתוצאה מכך, האושר הכללי הוא הטוב לכלל בני האדם. אולם טענה זו אינה עונה לצו התועלתני - הדורש מכלל בני האדם לרצות את טובתם של כלל בני האדם כפרטים - ולא רק כקבוצה.
+
+# שיעור 13 - הגיניאולוגיה של ניטשה
+> [מצגת](/פילוסופיה/אתיקה/nietzsche.pptx), [טקסט](/פילוסופיה/אתיקה/nietzsche-genealogy-ch1.pdf)
+{.is-info}
+
+## ה'שליחות הנבואית' של ניטשה
+ניטשה תופס את עצמו כ*א-מורליסט* - לדעתו, הערכים המוסריים בכלל הם שגיאה. המוסר *עצמו* הוא הזוועה הגדולה בהיסטוריה האנושית, וניטשה שואף לחשוף אותו במעיין פאתוס נבואי גדול.
+
+שלושת הפילוסופים שדיברנו עליהם עד כה כולם מנסים לשכנוע אותנו שהמוסר הוא תוצר של התבונה שלנו - טענה שניטשה שולל בבסיסה. כחלק מבשורתו על 'מות האלוהים', ניטשה שולל את התורות המוסריות המטאפיזיות שמציבות לנו סלע איתן להישען עליו - וזורק אותנו במציאות היראקליטית איתה עלינו להתמודד.
+
+בתוך התמודדות זו, עלינו להבין מהיכן הגיע אותו *ניצחון* של המוסר - חקירה *גיניאולוגית*. 
+
+הפילוסופים תמיד הסכמו שלהיות מוסרי זו הפסגה של הטוב - טיב הויכוח ביניהם הוא על היישום. ניטשה לוקח צעד אחורה ושואל על ***ערכו*** של המוסר - האם המוסר עצמו הוא טוב או רע?
+
+> באילו נסיבות המציא לו האדם שיפוטים ערכיים אלה "טוב" ו"רע", ומהו הערך שלהם עצמם? האם עיכבו או קידמו את הצמיחה האנושית עד כה? המהווים הם אות לצוקתם, לדלדלותם, לניוונם של החיים? או להיפך, שמא מתגלים בהם עושרים, כוחם, רצונם של החיים, עוזם, בטחונם, עתידם? על כל אלה מצאתי והעיזותי כל מיני תשובות.
+^223^
+
+## מוסר האצילים ומוסר העבדים
+ניטשה מבצע הבחנה בין שני סוגי מוסר - *מוסר האצילים* המציב את ה**טוב** מול **רע**, ו*מוסר העבדים* המציב את ה**טוב** מול ***רוע***. מוסר העבדים הוא זה שדבקנו בו עד כה. 
+
+אותו טוב אצילי הוא מה שמקדם ומעצים את כוחות החיים שבנו - אומץ, גדלות נפש, אמתיות, עוצמה, יצירתיות ושמחה טבעית. מהיותו סוג של גדלות, טוב זה בהכרח אינו יכול להיות שוויוני.
+
+אותו מוסר האצילים הוא נחלת העבר - היוונים ההמוריים, היהודים המקראיים - התמודדות כנה ואמיצה (*יציאה אל האויב עם הפגיון ביד*). אלא שמאז ההגות הסוקראטית, נוצר מוסר נביאי, מסרס, שנפוץ מההגות היוונית ומן היהדות אל העולם הנוצרי ולתרבות המערבית בכלל.
+
+מתוך מוסר זה, המון של קטני נפש (*עבדים*), מתוך טינה עמוקה^1^, קשרו כדי לגבור עליהם בכוחות משותפים - *מרד העבדים בשדה המוסר*. משום כך, הפכו את הסדר מוסרי - ה*רוע* הוא אותו טוב אצילי בדיוק, וה*טוב* הוא הביטול העצמי שגורר שוויון. החזק חובתו להגביל עצמו למען החלש, בשם אותו שוויון - וזהו המוסר שניצח ונקרא כיום בפשטות 'הטוב המוסרי'.
+
+אותו *טוב מוסרי* מקורו בפסיכולוגיה של העבדים - לא בתבונה כפי שהוא מתיימר. מקורו בצורך הכוזב ל'צור' מוסרי, שנובע מפחדנות. רק הטוב האצילי, הוא הטוב האמיתי, למול טוב העבדים שהוא תגובתי בלבד. במקום לשאוף למצוינות, אותו טוב עבדים כוזב נסוב סביב האשמת האחר - עדות לאומללות ונחיתות. 
+
+משום קידוש זה של סירוס העוצמה שניצב בבסיסה של החברה, ניטשה מגדיר אותה כחולנית. 
+
+
+## מוסר ואוטונומיה
+ניטשה סבור שהתבונה חונקת את הרגשות והאינסטינקטים הגדולים שמקורם בעוצמת החיים שלנו, ומהווים את הביטוי לעצמיות שלנו. אותם רגשות ואינסטינקטים, בעוד שיש לעדן אותם, הם הטוב האמיתי, שמוסר העבדים שולל. שאיפתו לאמת מוחלטת שתדריך את המעשים שלנו אינה אטונומיה, אלא *הטרו*נומיה.
+
+> היעשה למה שהינך!
+
+
+
+^1^ - *ressentiment*

פילוסופיה/בודהיזם.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: בודהיזם כפילוסופיה
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-18T11:45:21.465Z
+date: 2024-01-18T11:45:23.440Z
 tags: סמסטר א, פילוסופיה, קורסים כלליים, שנה ב, בודהיזם
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-01-04T10:12:24.590Z

פילוסופיה/הציטוטים.md

@@ -0,0 +1,144 @@
+---
+title: הציטוטים
+description: הרשם את חבריך; עלוב באויבך; בזבז את זמנך!
+published: true
+date: 2024-01-14T12:44:36.354Z
+tags: 
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-03-17T13:53:58.107Z
+---
+
+# על הוויה
+> כי אותו דבר הווה להוויה ולהכרה
+For the same thing is for thinking and for being
+**פארמנידס**, ***על הטבע***[^19]
+
+# על החיים
+---
+> Being is meant in more than one way, but pointing towards one meaning and some one nature rather than ambigiously
+מה שהווה נאמר באופנים רבים, אבל תמיד כלפי מובן אחד וטבע אחד כלשהו, ולא רק בשיתוף השם
+**אריסטו**, ***מטאפיזיקה***[^15]
+{.success}
+---
+> כערימה מגובבת באקראי סדר העולם היפה ביותר...
+**היראקליטוס**, ***על הטבע***[^2]
+---
+>This world is mere change, and this life, opinion
+> **אאורליוס**, ***הגיונות***[^10]
+---
+> The Master said, ‘At fifteen I set my heart on learning; at thirty I took my stand; at forty I came to be free from doubts; at fifty I understood the Decree of Heaven; at sixty my ear was atuned;  at seventy I followed my heart’s desire without overstepping the line
+> **קונפיוציוס**, ***המאמרות***[^25]
+---
+# על האדם
+> All human beings by nature stretch themselves out towards knowing
+כל בני האדם חושקים מטבעם לדעת
+**אריסטו**, ***מטאפיזיקה***[^16] 
+{.success}
+---
+> חיים שאין בהם חקירה לא כדאי לו לאדם לחיותם
+> The unexamined life is not worth living
+> **אפלטון** (מפי **סוקראטס**), ***אפולוגיה***[^3]
+---
+> Commencer à penser c'est commencer d'être miné
+> Beginning to think is beginning to be undermined
+**קאמי**, ***המיתוס של סיזיפוס***[^13]
+{.warning}
+---
+> It is better to be a human being dissatisfied than a pig satisfied; better to be Socrates dissatisfied than a fool satisfied
+**מיל**, ***תועלתנות***[^18]
+---
+> Awakened to life out of the night of unconsciousness, the will finds itself as an individual in an endless and boundless world, among innumerable individuals, all striving, suffering, and erring; and, as if through a troubled dream, it hurries back to the old unconsciousness
+מתוך ליל חוסר ההכרה ביקיצה אל החיים מוצא את עצמו הרצון בתור פרט בעולם נטול סוף וגבול, בין אינספור פרטים, כולם שואפים, סובלים תועים; וכמו עקב חלום רע ממהר הוא לחזור אל חוסר ההכרה הישן.
+**שופנהאואר**, ***על אפסות החיים ועל הסבל שבהם***[^20]
+{.warning}
+---
+>  Reflect that nothing merits admiration except the spirit, the impressiveness of which prevents it from being impressed by anything
+> **Seneca**, ***Letters From a Stoic***[^21]
+---
+> What use is the ability to measure out a portion of an acre with an accuracy extending even to the bits which elude the measuring rod if I’m upset when some high-handed neighbour encroaches slightly on my property? The geometrician teaches me how I may avoid losing any fraction of my estates, but what I really want to learn is how to lose the lot and 
+still keep smiling
+> **Seneca**, ***Letters From a Stoic***[^22]
+---
+
+# על הקיום
+
+---
+> [^17]Memento Mori
+> זכור שתמות
+{.warning}
+---
+> The struggle itself toward the heights is enough to fill a man’s heart. One must imagine Sisyphus happy
+**קאמי**, ***המיתוס של סיזיפוס***[^14]
+> {.success}
+---
+> אנו עוברים ואיננו עוברים באותם הנהרות. אנחנו היננו ואנחנו איננו.
+**היראקליטוס**, ***על הטבע***[^1]
+---
+> Moriatur anima mea mortem philosophorum
+> מי ייתן ונשמתי תמות מוות פילוסופיים
+> **שטראוס**[^7]
+---
+# על הצדק
+> וכך דינו של הצדק: שימשול הנעלה יותר על מי שנופל ממנו, ויגדל חלקו ממנו
+> **אפלטון** (מפי **קאליקלס**), ***גורגיאס***[^5]
+{.warning}
+---
+> כי הלוגוס, שליט רב עוצמה הוא
+> Speech is a powerful lord
+> **גורגיאס**, ***בשבחי הלני***[^4]
+{.warning}
+---
+> החזק עושה את מה שהוא חפץ לעשות, והחלש סובל את מה שהוא חייב לסבול
+> **תוקידידס**, ***תולדות המלחמה הפלופונסית***[^6]
+{.warning}
+
+# על המוסר
+---
+> האם אהובה היא החסידות מפני שחסידות היא, או מפני שהיא אהובה, על כן היא חסידות?
+> **אפלטון** (מפי **סוקראטס**), ***אאותיפרון***[^8]
+---
+> וליבנו אומר לנו שהטוב הוא דבר-מה השייך לבעליו עצמו ושאינו ניתן להיפרד ממנו
+> **אריסטו**, ***אתיקה ניקומאכית***[^9]
+---
+> עשה פעולתך כל שהאנושות, הן שבך הן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד
+> **קאנט**, ***הנחת יסוד למטאפיזיקה מוסרית***[^12]
+---
+> Try also how a good man's life will agree with thee. Thou hast had experience of that other kind of life: make now trial of this also
+> **אאורליוס**, ***הגיונות***[^11]
+---
+> No man’s good by accident. Virtue has to be learnt. Pleasure is a poor and petty thing. No value should be set on it: it’s something we share with dumb animals – the minutest, most insignificant creatures scutter after it. Glory’s an empty, changeable thing, as fickle as the weather. Poverty’s no evil to anyone unless he kicks against it. Death is not an evil. What is it then? The one law mankind has that is free of all discrimination. [...] Philosophy has no business to supply vice with excuses[^24][.]
+> **סנקה**, ***מכתבים ללוקילוס***
+---
+> Only when the cold season comes is the point brought home that the pine and the cypress are the last to lose their leaves
+> **קונפיוציוס**, ***המאמרות***[^26]
+---
+> There is no "being" behind doing, effecting, becoming; "the doer" is   merely a fiction added to the deed. The deed is everything
+> **ניטשה**, ***על הגיניאולוגיה של המוסר***[^27]
+
+[^1]: היראקליטוס, [רסיס 49](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס)
+[^2]: היראקליטוס, [רסיס 124](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס)
+[^3]: אפלטון, [אפולוגיה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/אפולוגיה)
+[^4]: גורגיאס, [בשבחי הלני](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/גורגיאס)
+[^5]: אפלטון, [גורגיאס](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/גורגיאס)
+[^6]: תוקידידס, *תולדות [המלחמה הפלופונסית](/כלליים/מלחמה#המלחמה-הפלופונסית)*
+[^7]: ליאו שטראוס (ר' [פיידון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון))
+[^8]: אפלטון, אאותיפרון
+[^9]: אריסטו, [אתיקה ניקומאכית](https://logos.pukeko.xyz/he/%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%94/%D7%90%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%94#%D7%A9%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8-6-%D7%9E%D7%94%D7%95-%D7%94%D7%90%D7%95%D7%A9%D7%A8), ספר 1
+[^10]: מרקוס אאורליוס, רעיונות. ספר 4, חלק 3 
+[^11]: מרקוס אאורליוס, רעיונות. ספר 4, חלק 21
+[^12]: עמנואל קאנט, *נוסחת האנושות*, הנחות יסוד למטאפיזיקה מוסרית 
+[^13]: אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס, פרק 1: היגיון והתאבדות
+[^14]: אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס, פרק 4: המיתוס של סיזיפוס
+[^15]: אריסטו, [מטאפיזיקה](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#מה-זה-להיות-what-is-being), ספר גמא, פרק 2 (1003b)
+[^16]: אריסטו, [מטאפיזיקה](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#כל-בני-האדם-חושקים-מטבעם-לדעת-האמנם), ספר אלפא, פרק 1 (980a21)
+[^17]: סיסמא לטינית מוכרת - ר' [ערך בויקיפדיה](https://en.wikipedia.org/wiki/Memento_mori)
+[^18]: ג׳ון סטיוארט מיל, התועלתיות, פרק ב׳
+[^19]: פארמנידס, רסיס B3
+[^20]: ארתור שופנהאואר, *על אפסות החיים ועל הסבל שבהם* (On the Vanity and Suffering of Life). בתוך: *העולם כרצון וכדימוי*, כרך 1, פרקים 56-59. 
+[^21]: Seneca, *Letters From a Stoic*, Letter VIII 
+[^22]: Seneca, *Letters From a Stoic*, Letter LXXXVIII 
+[^23]: Seneca, *Letters From a Stoic*, Letter CXXIII
+[^24]:
+[^25]:
+[^26]:
+[^27]: חלק 13

פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: דקארט - הגיונות על הפילוסופיה הראשונית
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-16T12:14:35.941Z
+date: 2024-01-16T12:14:38.841Z
 tags: 
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z

פילוסופיה/חדשה/מבוא.md

@@ -0,0 +1,28 @@
+---
+title: מבוא לפילוסופיה חדשה
+description: Cogito, ergo sum
+published: true
+date: 2024-01-14T12:45:23.486Z
+tags: פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה חדשה
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-12-31T11:20:21.862Z
+---
+
+> [מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=49798), [סילבוס](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/resource/view.php?id=2573539)
+{.info}
+
+
+הקורס יעסוק בפילוספים של העת החדשה, תחילה ב**רציונליסטים** - **דקארט**, **ספינוזה** ו**לייבניץ**, ואחר כך ב**אימפריציסטים[^6]** - **לוק**, **בארקלי** ו**יום**, שהתווכחו עד זוב דם על כל דבר קטן, בערך. לבסוף כל זה יתנקז לקודש הקודשים, **עמנואל קאנט**.
+
+המחלקות בין שני הזרמים התגלגלה עד היום - הזרם הרציונליסטי מכונה **פילוסופיה קונטיננטלית[^7]**, והאימפריציזם הוא ה**פילוסופיה האנליטית**.
+
+בעוד שכל אחד מהפילוספים הללו הגה שיטה שלמה, המבקשת להבין את המציאות כולה, אנו נתמקד בשני היבטים: *תורת ההכרה*[^9] ו*מטאפיזיקה*[^8], הניצבים בראש השקפת עולמם המקיפה.
+
+התקופה ה'חדשה' החלה אצל דקארט והגיעה לשיאה עם קאנט והנאורות[^10]. היא מאופיינת בעיסוק הולך וגובר בכוחה של *התבונה*, על חשבון התיאלוגיה שהייתה דומיננטית בימי הביניים[^11]. 
+
+[^6]: כולם בריטים - אנגלי, אירי וסקוטי - ולפיכך מכונה הזרם לעיתים ה*אימפריציזם הבריטי*.
+[^7]: מקור השם הוא מוצאם של הפילוסופים המשמעותיים בזרם זה, באירופה (לעומת בריטניה, ארה"ב בזרם האנליטי).
+[^8]: אונטולוגיה, תורת היש -  "חקר היש באשר הוא יש". *מאז ומעולם ניצבה המטאפיזיקה בקדמת המדעים*, אמר קאנט
+[^9]: אפיסטמולוגיה, והקשר בין הסובייקט ("המכיר") למציאות ("המוכר")
+[^10]: קאנט נחשב לדובר המובהק ביותר של רעיון זה, כפי שניכר בטקסט הקצר שכתב, *'תשובה לשאלה - מהי נאורות?'*
+[^11]: גם ביוון העתיקה העיסוק העיקרי היה בתבונה, ובעיקר בקרב האריסטוקרטיה. הנצרות, דתם של העניים, העבדים והמסכנים, הציגה כנגד מוטיב הפוך - השכל כפוף לחלוטין לאמונה ולאל; מה שבכוחו של השכל לחשוף קטן מאין-שיעור ממה שמכילה האמונה. בעת החדשה ההיפוך הזה מתרחש שוב - השכל אינו כפוף לאמונה, אלא האמונה כפופה לשכל; האמונה הרצויה היא זו הלוגית. אלא שבתקופה החדשה, לראשונה, הפילוסופיה נהפכת לנחלת הכל - לא רק האריסטוקרטיה ואנשי הדת, אלא גם הציבור, והנשים - והספרים נכתבים בשפות שלהם, ולא בלטינית או יוונית.

פילוסופיה/טבע.md

@@ -0,0 +1,164 @@
+---
+title: מבוא לפילוסופיה של הטבע
+description: Περὶ Φύσεως
+published: true
+date: 2024-01-14T12:44:38.644Z
+tags: שנה א, פילוסופיה, סמסטר ב, פילוסופיה של הטבע
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-03-09T08:09:24.533Z
+---
+
+# [מבוא לפילוסופיה של הטבע](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=47011)
+
+![casala.jpg](/פילוסופיה/טבע/casala.jpg)
+^הוילה^ ^הרומאית^ ^בקזאלה,^ ^פיאצה^ ^ארמרינה,^ ^סיציליה^
+
+
+> [סילבוס](/פילוסופיה/טבע/introduction_to_the_philosophy_of_nature_-_syllabus_-_2022-2023.pdf), [סיכום חומר הקורס](/פילוסופיה/טבע/introduction_to_the_philosophy_of_nature_summaries-2022-2023.pdf) 
+{.is-info}
+
+> ר' - סטאנלי קוואל - הגדרה לפילוסופיה (חינוך למבוגרים)
+{.is-success}
+
+נושא הקורס - שאלות אודות הקשר בינינו לבין הטבע (*לא* מדעים), המחקר הכללי ביותר אודות מה שיש ומה שיכול היה להיות (הכלכלה - יצור 'השווקים', הביולוגיה - יצור 'החיים' וכו').
+
+
+תחת הפילוסופיה של הטבע נופלות ה**אפיסטמולוגיה** (הפילוסופיה של הידיעה - מה ניתן לדעת?) וה**מטאפיזיקה** (מה יש, ומה יכול היה להיות).
+
+# בעיית הגוף-נפש
+> [מאמר #1](/פילוסופיה/טבע/gertler_-_in_defense_of_mind-body_dualism.pdf), [מטלת כתיבה #1](/פילוסופיה/טבע/la_premiere_philosophie_de_la_nature_en_anglais-rewritten.docx)
+{.is-info}
+
+# פיזיקליזם כבסיס המדע
+
+> מדע (Science): גוף ידע המנסה לחזות ולהסביר תצפיות[^1]
+{.is-success}
+
+בעיית הגוף-נפש עוסקת במתח בין הפילוסופיה לפיזיקה - המדע הבסיסי ביותר, המתיימר לחקור *הכל*. התזה הפיזיקלית סבורה שהכל חומרני - מעצם חקר חוקי הטבע של החומר, חוקרים הכל. המדעים כולם יכולים להיחשב במקרים פרטיים שונים של הפיזיקה - הכימיה אינה אלא סידור מסוים של אטומים, הביולוגיה אינה אלא סידור מסוים של חומרים כימיים, הפסיכולוגיה אינה אלא חקר המערכות הביולוגיות עם נפש, וככה הלאה. ההצלחה המסחררת של המדעים בעידן האחרון מאפשרת לנו להסביר יותר תצפיות ותופעות מאי פעם - ולאורה של הצלחה זו שואף ל'מדע של הכל', איחוד המדעים (Grand Unified Theory). צמצום זה של המדעים חזרה אל הפיזיקה היא התקווה הגדולה של המדעים המודרניים. עד כה, התהליך הזה מוצלח; יש הטוענים אפילו כי זהו המפעל האנושי המוצלח ביותר.
+
+בתפיסה המודרנית, אנו מזהים את **הטבעי** בתור **הפיזיקלי** - אנו מתקשים להאמין לכל מה שאינו מתחייב לתורות המדעיות שלנו. כל מה שנופל מחוץ להגדרה זו, מכונה בפינו ה*על-טבעי*.
+
+> התזה הפיזיקליסטית (תזת הנסמכות - Supervenience thesis):
+> כל[^2] העובדות מתקיימות הודות לעובדות הפיזיקליות[^3]
+> All the facts obtained **in virtue of**[^4] the physical facts
+{.is-success}
+
+למשל, אם אתה מקווה לשלום עולמי - בעוד שמדובר בעובדה, אין זו עובדה פיזקלית. הטענה הפיזיקליסטית היא שאילו נשכפל את העובדות הפיזיקליות - שתהיה האדם שאתה, עם המאפיינים שלך, באותו המקום הפיזי - אתה בהכרח תקווה גם לשלום עולמי. הפיזיקלים *אינו* טוען שכל העובדות הן פיזיקליות.
+
+> כמה דוגמאות לטענות שמיושבות, או לא מיושבות, עם תזת הנסמכות הפיזיקליסטית:
+1. היו יכולות להיות לאורי בק 3 עיניים < מתיישב עם פיזיקליזם
+2. דברים אדומים היו יכולים להיראות לאורי בק אחרת מכפי שהם נראים ממש < מתיישב עם פיזיקליזם
+3. כל העובדות הפיזיקליות היו יכולות להיות בדיוק כפי שהן ממש וגם **דברים אדומים היו נראים לאורי בק אחרת מכפי שהם נראים ממש** < לא מתיישב עם פיזיקליזם
+4. כל העובדות **הפיזיקליות** היו יכולות להיות בדיוק כפי שהן ממש, וגם כל בני האדם היו *זומבים*. < לא מתיישב עם פיזיקליזם
+{.is-info}
+
+
+
+[^1]: ר' גם: [ההגדרה למדע מתוך 'מבוא לפסיכולוגיה א'](https://logos.pukeko.xyz/he/%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94#%D7%9E%D7%94%D7%95-%D7%9E%D7%93%D7%A2)
+[^2]: הכוונה היא גם לאורך הזמן - כל העובדות בעבר, בהווה ובעתיד
+[^3]: ככל שיעלה בכוחה של הפיזיקה *השלמה*, שעתידה לבוא, להסביר אותן
+[^4]: זה בלתי אפשרי שכל העובדות הפיזיקאליות יתקיימו בדיוק כפי שהן אך שהעובדות לא יתקיימו בדיוק כפי שהן.
+
+## מהן עובדות?
+
+> עובדה:
+> מצב עניינים 
+> State of affairs
+{.is-success}
+
+העובדות הן יחס בין בין עצמים לתכונות.
+דוגמאות ל**עצמים** (Individual): *המספר ארבע, ד"ר אורי בק, יום שלישי ה14 במרץ 2023, החתולה הרייט, החומר מימן*.
+דוגמאות ל**תכונות**: *להיות ירוק, מרובע, טוב, מימן (המימניות של המימן)*.
+דוגמאות ל**יחסים**: *X אוהב את Y, X גבוה מY,* וכדומה.
+ה**עובדות** הן המצב שמורכב ממימוש של תכונה או יחס ע"י עצם או עצמים.
+
+העצם קרמיט הוא מממש את התכונה של הירוק - לפיכך, עובדה היא שקרמיט הצפרדע הוא ירוק.
+
+
+## פיזיקליזם מצמצם (Reductive Physicalism)
+
+הטענה בבסיסו של הפיזיקליזם המצמצם היא פשוטה - *כל* תכונה **זהה** לתכונה פיזיקלית כלשהי.
+
+הזהות היא היחס *הקטן ביותר* - זהו היחס המתקיים בהכרח בין כל דבר לעצמו, ולא מתקיים בין כל דבר לשום דבר אחר.
+כשהיא מתקיימת, היא מתקיימת בהכרח - אני בהכרח זהה לעצמי[^6], ומים זהים לH^2^O.
+
+ההכרח הזה מייחד אותו מיחסים אחרים, דוגמת התאמה (לכל דבר עם לב יש גם ריאות), או סיבתיות (בכל פעם שאבן כזו וכזו פוגעת בחלון כזה וכזה, החלון נשבר) - המצבים המתוארים *אפשריים*, אך שונים ממה שמתרחש בפועל. 
+
+[^6]: האמנם? זה *צורח* [היראקליטוס](/פילוסופיה/יוונית/היראקליטוס_פארמנידס)!
+
+# דואליזם
+הדואליזם אינו מקבל את הנחת היסוד של הפיזיקלזם - וטוען שהעולם *יכול* היה להיות כך שהעובדות הפיזיקליות שלו היו זהות, אך העובדות האחרות שונות ממנו. בתמצית, **הדואליזם *שולל* את תזת הנסמכות**.
+
+המניע העיקרי לדואליזם היא בעיית הגוף-נפש. שלא כרוב המדעים, אנו מתקשים להסביר מצבים פסיכולוגיים כתוצר של עובדות פיזיקליות. 
+
+> על אודותיות[^5]: הרבה מצבים פסיכולוגיים הם *על אודות* דברים אחרים (מהם עצמם).
+{.is-success}
+
+למשל, אם אני חושש ממלחמת עולם שלישית - המצב הפסיכולוגי הוא חשש, אך הוא *על אודות* מלחמת עולם שלישית - מושא אחר לגמרי.
+מושג זה ייחודי לענף הפסיכולוגיה - אין תשובה, למשל, לשאלה *על אודות מה* המסה של האלקטרון - היא פשוט המסה של האלקטרון.
+
+תכונה נוספת של מצבים פסיכולוגיים היא אופיים הפנומנלי - יש תשובה לשאלה *איך זה להיות* בעל המצב הפסיכולוגי.
+למשל, אם כואבות לך השיניים, ניתן לשאול *איך זה לחוות כאב שיניים?*. אם אתה צופה בשקיעה, ניתן לשאול *איך זה לחוות את השקיעה הזו?*. זו תכונה חסרת תקדים במדעים - אי אפשר לשאול *איך זה להיות גז מימן* או *איך זה להיות בעל 10 פרוטונים*.
+
+[^5]: *à propos* בצרפתית. אין שום סיבה לתרגום הזה.
+
+
+
+# פונקציונליזם
+> [מאמר #2](/פילוסופיה/טבע/putnam_-_the_nature_of_mental_states.pdf)
+{.is-info}
+
+
+[פיזיקליזם מבוסס נטייה התנהגותית (Behaviourism)](https://plato.stanford.edu/entries/behaviorism/) נזנח בצד הדרך של הפילוסופיה המודרנית לטובת [הפונקציונליזם](https://plato.stanford.edu/entries/functionalism/), שאומר כך:
+
+> כל תכונה נפשית זהה לתכונה פונקציונלית
+
+אבל מהי *תכונה פונקציונלית*?
+
+במאמרו, הילארי פאטנם מגדיר תכונה פונציונלית כ*פונקציונליזם של מכונה*:
+
+> כל תכונה מנטלית זהה לתכונה מהסוג להיות במצב S של אוטומטון הסתברותי[^6] ^(אנדטרמיניסטי)^ M
+
+תכונה מנטלית דוגמת כאב שיניים, חשש ממלחמת עולם שלישית וכדומה.
+
+אוטומטון הסתברותי הוא מכונה כך ש:
+- היא יכולה להיות בכל רגע להיות מאחד ממספר סופי של מצבים פנימיים
+- לקבל אחד ממספר סופי של קלטים
+- לפלוט אחד ממספר סופי של פלטים
+
+האוטומטון עובד כך שכל קלט משנה את המצב הפנימי שלו כך שיפלוט פלט תבוני. אותו מצב פנימי מכיל בתוכו את הקלטים כך שיידע לתת את הפלטים התבוניים המתאימים. 
+כל מצב פנימי של אותו אוטומטון, יחד עם הקלט שהוא מקבל ברגע מסוים, קובעים הסתברות כלשהי שהאוטומטון יעבור לכל מצב פנימי אחר ויפלוט פלט תבוני כלשהו.
+
+ניתן (לנסות) ולתאר את האסון הזה כך:
+
+```
+t=0, input x, state S1 -> output y1 (p = 0.1) ---> t=1, input x, state S2, output y2
+```
+
+כלומר, אם אני אוטומטון M בנקודת זמן t=0, מקבל קלט x בעודי במצב פנימי S1 (מה שמוביל לפלט y1 - אבל זה לא מעניין אותי כרגע), ישנה הסתברות מסוימת (דוגמת 0.1) שאעבור למצב פנימי חדש S2, שבו קלט x יוביל לפלט y2. מה שמבדיל בין האוטומטה ההסתברותית הן ההסתברויות היובילו לפלטים מסוימים - אם אני אעבור למצב S2 בהסתברות 0.1 בהינתן פלט X, מישהו אחר יעבור בהסתברות 0.9.
+
+אם תזרוק לי, כאדם עם יכולות מתמטיות של מלפפון ים, נוסחא מתמטית מורכבת, יש הסתברות נמוכה להחריד שאדע לפתור אותה ואעבור למצב של זחיחות (במקום ישנה הסתברות גבוהה שאעבור למצב של דכדוך, כי אני חסר תועלת). לעומת זאת, אם תזרקו לפיזיקאי מוכשר את אותה נוסחא בדיוק, ההסתברות שיפתור אותה ויעבור למצב של זחיחות גבוהה בהרבה (ולא סביר שיעבור למצב של דכדוך חסר תועלת).
+
+> לא *כל* מצב פנימי זהה לתכונה מנטלית - פעולת עיבוד של מחשב, למשל, היא גם מצב פנימי - אבל לא מצב פנימי מנטלי (אנחנו מקווים)
+{.is-warning}
+
+שימו לב שהעמדה ***אינה*** מגדירה מהו מצב מנטלי בכלל - רק עומד על קיומו המופשט. עול ההגדרה יהיה על הפסיכולוג, כשם שהפיזיקאי מתאר את היותו של חומר מסוים, אך מותיר לכימאי לעמוד על איזה חומר מדובר והתכונות שלו.
+
+[^6]: באופן מרגיז, כל אוטומטון הוא אוטומטון הסתברותי - אוטומטון הסתברותי דטרמיניסטי הוא פשוט עם הסתברות 0.
+
+## פונקציונליזם פסיכולוגי
+> כל תכונה מנטלית זהה לתכונה מהסוג להיות במצב כך ש:
+- היא נוטה להיגרם מקלטים מסויימים ומצבים פנימיים מסוימים
+- היא נוטה לגרום לפלטים מסויימים ולמצבים פנימיים מסויימים
+
+רעיון זה דומה, אך אינו שקול לחלוטין לתיאוריה לעיל (אורי מסרב להסביר למה). תיאוריה זו היא מקרה פרטי של מערכות ביולוגיות - הקלטים הם קלטים ביולוגיים, הפלטים הם כאלו שביכולות מערכות ביולוגיות להציג, וכדומה.
+
+בבסיסו של הפונקציונליזם הפסיכולוגי ניצב **טיעון הרב מימושיות**:
+
+1. **הנחת הרב מימושיות**: גם לי וגם ליצורים אחרים (תמנון, לובסטר, צפרדע, אנדרואיד, חייזר) יכולה להיות תחושת כאב - אך לא לכל היצורים החיים יכולה להיות תתושת כאב כלשהי.
+2. לו כאב כלשהו היה זהה לתכונה פיזיקלית, כימית או ביולוגית, אז התכונה הזו הייתה יכולה להיות משותפת לכל היצורים שיכולים לחוש כאב, ולא הייתה יכולה להיות ביצורים אחרים.
+3. לא סביר שלי ולתמנון וללובסטר ולצפרדע ואולי לאנדרואיד וחייזרים יכולה להיות תכונה כימית פיזיקלית או ביולוגית שכזו שלא יכולה להיות ליצורים שלא יכולים לחוש כאב כלשהו.
+לפיכך, כאב הוא לא זהה לתכונה פיזיקלית, כימית או ביולוגית - פיזיקלים של הזהות שקרי. 
+
+> [מאמר #3](/פילוסופיה/טבע/kim_-_the_supervenience_argument_motivated_clarified_and_defended.pdf)
+{.is-info}

פילוסופיה/יוונית.md

@@ -0,0 +1,43 @@
+---
+title: מבוא לפילוסופיה יוונית
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-14T12:44:40.861Z
+tags: 
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-02-21T18:51:24.884Z
+---
+
+# קורסים
+## [מבוא לפילוסופיה יוונית - מתאלס עד אפלטון](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=44051)
+## [מבוא לפילוסופיה יוונית - מאפלטון עד האסכולות ההליניסטיות](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=47013)
+
+
+![agrigento.jpg](/פילוסופיה/יוונית/agrigento.jpg)
+^שרידי^ ^'ענק'^ ^יווני^ ^בחורבות^ ^אקראגאס^ ^העתיקה.^ ^אגריג'נטו,^ ^סיציליה.^
+
+> [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/1.pptx)
+{.is-info}
+
+# למה ללמוד פילוסופיה יוונית?
+למה בעצם ללמוד פילוסופיה יוונית?
+למה זה רלוונטי עדיין?
+
+כל תרבות אנושית שואלת את עצמה את השאלות הגדולות - מאיפה הכל בא? איך הכל עובד?
+היא מייצרת לעצמה סיפור עליה, שקשור בעבר וקושר אותם ליצירת העולם - ה- **מיתוס** שלהם. אותו המיתוס מייצר להם חוקים, קודים, ודרך חיים - ה- **נומוס** שלהם. לכל תרבות אנושית - תרבות במובן של מספר רב של אנשים, כמו במשמעות המקראית - יש מיתוס ונומוס משלהם. אם לכולם יש תשובות, למה שנקשיב דווקא ליוונים?
+
+הסיבה היא שהיוונים ניגשו לבעיה הזו מזווית אחרת, בפעם הראשונה. ראשית, על מנת לתהות על טיב העולם, הם שאלו את עצמם - *מהו העולם?* 
+האם הוא החומר?
+המים?
+התנועה?
+בעלי חיים?
+רעיונות?
+מחשבות מופשטות?
+
+העולם, לדעתם, הוא המכלול. הדבר הנצחי (מקרא) שמקיף את כל הדברים האלו.
+הם הגו לכך מילה מיוחדת - **פיזיוס**. העולם הנצחי והמקיף שמתקיים מעצמו. ***המציאות המתקיימת מכוח עצמה***.
+
+הם ניסו גם לאפיין את טיב המחשבה, טיב השכל - ה- **לוגוס** - מתוך הניסיון הזה לתהות על טיב העולם. לוגוס הוא גם יחס - פרופורציה, הסבר, ודיבור (הרצאה - כדוגמת לתת לוגוס).
+
+
+מה שמייחד את היוונים הם שאלו הראשונים שהחלו לבחון את טיב העולם *מחוץ* למיתוס ולנומוס שלהם. למרות שהגיעו לעיתים למסקנות דומות, היוונים בחנו את הפיזיוס באמצעות הלוגוס - משהו שלא נעשה קודם. וככה נולדה הפילוסופיה כפי שאנו מכירים אותה.