docs: add all untracked content

פילוסופיה/יוונית/footnote-converter.sh

@@ -0,0 +1,12 @@
+#!/usr/bin/env bash
+for wiki_file in $(find ./ -type f -name '*.md'); do
+	echo "Found file: $(basename $wiki_file)"
+	file_footnotes=$(grep -Eo "\^[0-9]{1,2}\^" $wiki_file)
+	echo -e "Found footnotes:\n$file_footnotes"
+	for footnote in $file_footnotes; do
+		#Stip ^ signs
+		footnote_index=$(echo $footnote | sed -e 's/\^//g')
+		markdown_footnote="[^$footnote_index]"
+		echo "Converted $footnote to $markdown_footnote"
+	done
+done

פילוסופיה/יוונית/אפלטון.md

@@ -0,0 +1,40 @@
+---
+title: אפלטון
+description: סוקראטס מכתביו של אפלטון
+published: true
+date: 2024-01-14T12:47:18.090Z
+tags: 
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-05-13T13:14:21.654Z
+---
+
+> התיאור האמין ביותר של המסורת הפילוסופית האירופאית הוא של רצף הערות שוליים על אפלטון.
+^-^ ^אלפרד^ ^נורת'^ ^וייטהד^
+
+# סוקראטס האפלטוני 
+
+סוקראטס[^1] (469-399 לפנה"ס), שחולל תמורה אדירה בעולם הפילוסופיה, לא כתב שום דבר. כל מה שידוע לנו עליו הוא מתלמידיו - לרבות אפלטון, שמציב את סוקראטס כדמות בדיאלוגים שלו. עוד מתלמידיו המוכרים הם זנופון ואריסטופאנס.
+
+אנחנו **לא** נעסוק בסוקראטס הדמות ההיסטורית - אלא בסוקראטס האפלטוני. זה נבדל מזה, והדבר מכוון בידו של אפלטון.
+
+> סוקראטס, מי שהוריד את הפילוסופיה מן השמים והכריח אותה להתהלך בערי בני האדם.
+
+סוקראטס הואשם ב399 בזוג האשמות חמורות, והוצא להורג בשתיית רעל.
+
+אפלטון (428-347 לפנה"ס) היה בן למשפחה ממייסדי אתונה, עשירה ומיוחסת, והכיר את סוקראטס מגיל צעיר. הוא יועד לחיים הפוליטים, אך בעקבות מותו של סוקראטס זנח את הפוליטיקה ובחר להקדיש את חיו לפילוסופיה. הוא מנסה לבסס את הפילוסופיה כאורח חיים.
+
+# הדיאלוג האפלטוני
+
+ברשותינו 35 דיאלוגים אפלטוניים, ו13 אגרות. 
+בדיאלוגים שלו, אפלטון מציב את סוקראטס בתור ה-'פה' של אפלטון - הוא מדבר בגוף ראשון רק באגרות.
+סוקראטס, הן ההיסטורי והן האפלטוני, מדבר באופן **אירוני**[^2] - הוא אומר דבר ומתכוון להיפוכו.
+
+אפלטון מנסה בדיאלוגים שלו תמיד לשמר את הפילוספיה בהקשר היומיומי (ה-*דוקסה* הפוליטית), גם כאלו גולשים למטאפיזיקה ועניינים מופשטים.
+הם שואפים גם לדמות שיחה חיה וקולחת.
+
+אפלטון נוטה להשתמש בטיעונים סופיסטיים ואף כשלים לוגיים - וזאת כנראה מתוך אמונה שאת הפילוסופיה לא ניתן לנתק מהקשרה היומיומי ('המלוכלך'), שלא כמו המתמטיקה למשל.
+סוקראטס האפלטוני **כמעט לעולם** אינו מדבר עם פילוסוף שווה ערך - אלא עם אנשים חכמים פחות, מתוך אותה שאיפה להישאר מחובר ליומיום. 
+
+[^2]: - מלשון *אירוניין* - להסתיר את עליונתינו על אחרים. דומה ל- *Condescending*, לרדת לרמתם של אחרים במטרה שירגישו בנוח (כמו המלכה).
+
+[^1]: - סוקראטס היה אדם מכוער. אנדי ביקש להדגיש את זה.

פילוסופיה/יוונית/אפלטון/אפולוגיה.md

@@ -0,0 +1,89 @@
+---
+title: אפולוגיה
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-14T12:48:53.713Z
+tags: שנה א, סמסטר א, פילוסופיה יוונית, אפלטון, סוקראטס
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-02-21T19:18:10.854Z
+---
+
+# רקע
+משפטו של סוקראטס התנהל מול 500 אזרחים אתונאים (הדיוטות).
+באפולוגיה^3^, הדיון מתנהל בין סקראטס לעיר אתונה עצמה - המפקפקת בו ואף עוינת לו.
+
+האפולוגיה האפלטונית אינה תיעוד היסטורי של המשפט - אלא כלי פילוסופי.
+
+> שים לב לפסקול באפולוגיה - האתונאים צועקים תכופות לדברי סוקראטס.
+
+3 נאשמים הגישו את כתב האישום:
+- מליטוס (בשם המשוררים)
+- ליקון (בשם הרטוריקנים)
+- אניטוס (בשם בעלי המלאכה והפוליטיקאים)
+
+נקודה חשובה לשים לב אליה היא שסוקראטס הורשע ברוב דחוק, אך דנו אותו למוות ברוב גדול.
+
+> הישמר - סיפור משפט סוקראטס **אינו** סיפור פשוט בין טוב לרע (סוקראטס *הטוב* ואתונה *הרעה*). הוא עוסק ביחס בין הפילוסופיה לעולם, ותקף תמיד (לפי אפלטון)
+{.is-warning}
+
+סוקראטס מפציר תחילה באתונאים למחול לו על שפתו היומיומית, ובכך מפריד את עצמו מהאתונאים (זכור: הדמוקרטיה האתונאית ישירה). 	
+
+הוא מציג את התובע הראשון בתור ההמונים - שמאשימים אותו בהיותו מאין שילוב של חוקר פרה-סוקראטי (החוקר את השמיים ומתחת לאדמה) וסופיט (איש חכם). הוא חושף את מאשים זה מאוחר יותר כאריסטופאנס^4^ (*העננים*). המחזה הוא מעיין אזהרה לסוקראטס - הישמר, כי אתה חותר תחת יסודות החברה הפוליטית, הענף שעליו עדיין אתה יושב.
+אפלטון לוקח את הביקורת הזו ברצינות רבה^5^ - כפי שניכר בכתבים שלו ובניסיונם לחבר בין הפילוסופיה להקשר ממנו צמחה.
+
+> המלצה: ***העננים*** של אריסטופאנס - סוקראטס הוגה מהיכן מפליץ הזבוב.
+{.success}
+
+סוקראטס אינו 'מזיע' במיוחד להגן על עצמו - הוא מזלזל, מתחצף, ומטיח בחבר המושבעים את האפתיות שלו כלפי גזר הדין.
+
+סוקראטס מציג שתי טענות להגנתו:
+
+- מעולם לא עסקתי בחקר המטאפיזי בפומבי (טיעון חלש - מי אמר שלא בדלתיים סגורות?)
+- מעולם לא לקחתי כסף עבור ידע - איני יודע דבר ולכן אין לי מה ללמד (התרחקות מפורשת מהסופיסטים)
+
+
+^3^- מלשון *Apo-Logos* - נאום הגנה.
+^4^ - דיבר גס. היוונים אהבו הומור מטונף.
+^5^ - ברוב הסיפורים, מתואר כי לאחר שאפלטון מת, נמצא ספר כתבי אריסטופאנס מתחת לכרית שלו.
+
+# האישומים
+> - **סוקראטס אינו מאמין באלי אתונה ומכניס לתוכה אלים זרים** 
+> - **סוקראטס משחית את הנוער** 
+
+סוקראטס טוען שהאל מדלפי אמר לתלמידו כאירופון שסוקראטס הוא החכם באדם (ונותן להם נתיב מפותל להוכיח זאת), וסוקראטס נחוש להפריך זאת - על ידי כך שהולך למצוא אדם חכם ממנו בקרב מי שהעם מחשיב כחכם.
+
+ראשית, פונה לפוליטיקאים^6^ (מדינאים). בהמשך, פונה למשוררים^7^, ולבסוף בעלי המלאכה^8^ - אך איש אינו מצליח להסביר (*לתת לוגוס*) מה הם עושים, אלא פועלים מהשראה^9^. על בעלי המלאכה אומר שהם אכן יודעים לתת לוגוס, אך מתיימרים לדעת גם מעבר מתוקף ידע זה.
+
+סוקראטס מוטרד לאור העובדה שאיש אינו יודע מהו ה'טוב' - ובמיוחד מהתיימרות המדינאים לדעת בכל זאת. סוקראטס טוען שהמשפט הוא במידה רבה נקמה על כך - לא שעשה דבר מה שגוי, אלא על שהשניא את עצמו על המדינאים בשאלותיו.
+
+^6^ - מלשון *polis* - עיר מדינה, *polites* - האומנות של לנהל מדינה, *politike* - המדינאים (מי שיש להם את אומנות ניהול המדינה).
+^7^ - מלשון *Poietes* - יוצרים (היוצרים את העם).
+^8^ - מלשון *Cheirotechnites* - בעלי הטכניקה
+^9^ - מלשון *Enthousiasmoi* - שהאל שרוי בתוכם
+
+# החוכמה של סוקראטס
+
+> ובלכתי משם הסקתי את המסקנה שחכם אני מהאיש אזה. שכן דומה כי איש משנינו איננו יודע דבר נאה וטוב, אלא שהלה חושב שהוא יודע משהו בלי שידע, ואני, כפי שלא ידעתי, אף אין אני חושב עצמי יודע. ונראה שלפחות בדבר פעוט זה חכם אני ממנו: שאת אשר לא ידעתי, אין אני מדמה לדעתו.
+
+מהי, איפוא, החוכמה שסוקראטס מחפש?
+נדמה שבעייני סוקראטס, חלק מן החכמה היא לדעת את שאינו יודע.
+על מנת להגיע למסקנה הזו, יש צורך להאמין ביכולתך ללמוד. כדי להבין שהידע שלנו חלקי, יש צורך בהכרה בשלם - שנובעת מאיזושהי ידיעה טרומית על קיומו של השלם.
+
+סוקראטס הוא בעל אי-ידיעה מודעת. כיצד נגיע מאותה אי ידיעה מודעת לידיעה?
+זו השאלה שסוקראטס מוריש לאפלטון, ואיתה כל הדיאלוג מתמודדים.
+
+> שימו לב למעבר החד מעניין היסטורי - המשפט של סוקראטס - לשאלה אפיסטמולוגית חריפה. מעברים חדים אלו מאפיינים הן את סוקראטס והן את אלפטון.
+{.is-warning}
+
+> המלצה: להעמיק בטיעוני סוקראטס ^עמ'^ ^224^ לאחר מתן העונש. 
+{.is-success}
+
+החיים הפילוסופיים לפי סוקראטס דומים לדורבן לסוס גדול ואציל (אתונה). הוא מבייש את האתונאים על כך שהם חפצים בכסף ובעוצמה במקום באמת, ולכן, הוא טוען, קמים להורגו. סוקראטס מציין שהנוער שנוהר אחריו הוא מבית עשירים עם זמן פנוי^10^. עוד מכביר סוקראטס וטוען שעל אתונה לכלכל אותו כתגמול הולם למצוות החיים הפילוסופיים שהוא מקיים, חרף הזעם והעוני שאלו מקימים עליו, ומעורר את חמת העיר. הוא דוחה מעליו אונשים פשוטים יותר, כמו גלות או אפילו שתיקה.
+
+> חיים שאין בהם חקירה לא כדאי לו לאדם לחיותם
+> The unexamined life is not worth living
+
+עבור הפילוסוף, אומר סוקראטס, חיי הידיעה ורק חיי הידיעה נסבלים בכלל.
+המשיכה החזקה הזו לחוכמה מנתקת את סוקראטס מהעיר, כפי שמודה בפה מלא; למעשה, הוא מסכים עם אישומו של אריסטופאנס.
+
+^10^ - מלשון *Schole*

פילוסופיה/יוונית/אפלטון/גורגיאס.md

@@ -0,0 +1,220 @@
+---
+title: גורגיאס
+description: כי הלוגוס, שליט רב עוצמה הוא
+published: true
+date: 2024-01-14T12:48:56.795Z
+tags: שנה א, סמסטר א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, אפלטון, גורגיאס
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-02-04T17:42:38.029Z
+---
+
+> [דברי היכרות](/פילוסופיה/יוונית/הגורגיאס_(דברי_היכרות)_(1).docx), [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/lecture_9_(gorgias_i).pptx), [מטלת בקיאות](/פילוסופיה/יוונית/207130253(5).docx), [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/יוונית/gorgias_(hebrew)_(1).pdf), [אנגלית (1)](/פילוסופיה/יוונית/platos_gorgias_(part_1).pdf), [(2)](/פילוסופיה/יוונית/platos_gorgias_(part_2).pdf), [בשבחי הלני](/פילוסופיה/יוונית/more_material_on_the_sophists.pdf)
+{.is-info}
+
+# לפני ההרצאה
+## מהי הרטוריקה?
+גורגיאס מלאונטיני, הרטוריקן הסופיסטי הגדול, מגיע לאתונה יחד עם תלמידו פולוס, ומתיימר לדעת לענות על כל שאלה.
+סוקראטס ותלמידו כראיאופון באים אליהם עם שאלה פשוטה - מה *עושה* גורגיאס. הדיון מתפתח למה היא בכלל הרטוריקה, מה שמסתכם בכך שסוקראטס טוען שהרטוריקה היא לצדק מה שהקוסמטיקה היא להתעמלות - אמצעי משני שמטרתו הנאה, אך אינו מקדם את המטרה האמיתית.
+
+גורגיאס פורש מן הדיאלוג בשלב זה, ובמקומו נכנס פולוס לויכוח לוהט עם סוקראטס. פולוס טוען שהרטוריקה מקנה *כוח גדול* לאדם אשר מומחה בה, בטענה שיוכל 'להוציא להורג, לגזול רכוש ולעשות כרצונו בעירו'. סוקראטס טוען שאותו האדם אינו יישא כוח גדול, משום שאינו עושה מה שהוא רוצה - ומהלכו נראה בערך ככה:
+
+
+## הכוח הגדול
+כשם שאדם בולע תרופה מרה במטרה להיות בריא, בני אדם לעיתים תכופות עושים דברים לא משום שהדברים עצמם רצויים (אף אחד לא *רוצה* לבלוע תרופה מרה), אלא משום שהם חפצים במטרה. כך גם יורדי הים, ואלו שיוצאים למסעות למשל - ניתן לומר עליהם שהם *עושים כרצונם* רק כשהשיגו את התכלית לשמה פועלים - יורד היום אינו עושה כרצונו כשהוא על הספינה.
+
+באותה הצורה, טוען סוקראטס, העריץ בעירו אינו עושה כרצונו כל עוד אינו מממש את הטוב לשמו עושה אותו. אם מוציא הוא אדם להורג שלא בצדק, מעצם ראיית עולמו המעוותת, הרי שלא השיג את הטוב באמת ולא עשה כרצונו - הוא עיוור לטוב^?^. גם כשיש לו כוח מוחלט, אין משמעות הדבר שעושה כרצונו אם אינו ממלא אחר הצדק.
+
+מכאן השניים מתגלגלים לדיון אודות הצדק. מה גרוע יותר, שואל סוקראטס - לבצע אי צדק או לסבול ממנו?
+
+# הגורגיאס
+הדיאלוג נפתח עם כמה 'עובדות' עלילתיות שכדאי לשים אליהן לב:
+- משום שסוקראטס מגיע באיחור, גורגיאס כבר עייף לאחר שנאם למכביר
+- סוקראטס מציב (בבוטות משהו) לגורגיאס תנאים - הוא דורש מגורגיאס לתת תשובות קצרות ותמציתיות - ההיפך הגמור מהנאומים הרטוריים האולימפיים שבזכותם מפורסם גורגיאס.
+
+> למרות שמו, הדיאלוג אינו נסוב סביב הרטוריקה במלוא מיטבה - גורגיאס אינו בסביבתו הטבעית, ואפילו אינו בן שיחו העיקרי של סוקראטס
+{.is-warning}
+
+גורגיאס, ביהירותו, מסכים כמובן לתנאים של סוקראטס.
+
+## הדמויות
+- גורגיאס, הרטוריקן הסופיסטי הדגול
+- פולוס, הסובב סביב גורגיאס ורחוק מיכולתו הרטורית
+- כיריפון, הסובב סביב סוקראטס אך בעל קשרי חברות לגורגיאס. כיריפון הוא החוליה המקשרת בין סוקראטס לסופיסטים, ולאתונה
+- קאליקלס, שכנראה מומצא לחלוטין.
+
+חשוב לציין שקליקלס, סוקראטס וכירופון הם אזרחים אתונאים - וגורגיאס ופולוס זרים סיציליאנים.
+
+> ככלל, חשוב לשים לב בדיאלוג האפלטוני אם השיחה מתנהלת מרצון או לא: במקרה הזה, היא מרצון.
+{.is-warning}
+
+פולוס מציע לסוקראטס, על מנת שירגיש בנוח על איחורו, לעשות לסוקראטס 'תצוגת תכלית'^1^.
+סוקראטס מבקש לעמוד על ה*כוח*^2^ של הרטוריקה. נדמה שאינו מעריך במיוחד את פולוס, אך באמת מתעניין ברטוריקה - וכמותו גם קאליקלס, שמעוניין להיכנס לפוליטיקה.
+
+אולם הרטוריקה היא רק קרש הקפיצה לשאלה האמיתית של הדיאלוג - *כיצד ראוי לחיות?* (שאלה יוונית קלאסית). גורגיאס, בהיותו עייף (ומבוגר), שטחי מדי כדי להיות בן שיחה ראוי בסוגיה זו.
+
+באופן משעשע למדי, סוקראטס מבקש מכיריפון לשאול את גורגיאס מהי הרטוריקה (מה אתה עושה? מי אתה מתיימר להיות?), וזה שואל את פולוס.
+
+פולוס משיב בצורה נאה (וכפי שאנדי הדגים, נעימה ומתחרזת ביוונית) שניכרת בה הרטוריקה - אבל ללא תשובה מהותית. סוקראטס מאבד את סבלנותו ופונה לגורגיאס ישירות. כל אומנות, אומר סוקראטס, היא בעלת מושא. מהו המושא של הרטוריקה? גורגיאס עונה, בקצרה - הדיבור ^3^.
+
+סוקראטס נאבק בגורגיאס ארבע עמודים תמימים עד שמחלץ ממנו תשובה טובה יותר - רטוריקה עוסקת במה שטוב ביותר לאדם.
+
+> הוא שלאמיתו של דבר, סוקראטס, הנהו הטוב הגדול ביותר, וגורם לידי כך, שבני האדם עצמם יהיו בני-חורין, ויחד עם זה ישלטו על זולתם, כל אחד במדינתו. ^עמ'^ ^286^
+
+הרטוריקה, אומר גורגיאס, מטרתה לשכנע. סוקראטס מציב בפניו שאלה פשוטה - לשכנע את מי?
+גורגיאס משיב שמטרתו לשכנע את *המון העם*^4^ באסיפות ובבתי המשפט. הוא מוסיף שהשכנוע הוא בענייני צדק. גורגיאס מבין את הרטוריקה כאומנות המונית *בהכרח* - משום שזכותם של כל ה*אוכלוס*, בלי קשר להבדלים ביניהם, לבחור ולהיבחר.
+
+הנקודה הזו חשובה - על בסיס ההמוניות הזו סוקראטס תוקף את הרטוריקה (כיצד תהיה *טכנה*, או הטובה היותר, אם היא המונית?).
+
+סוקראטס קובע שינהל את הדיון על פי ההנחות ^5^ של גורגיאס:
+- הרטוריקה היא אומנות
+- ההמון כישר לדבר על צדק ועוול
+
+סוקראטס קובע, וגורגיאס מסכים, שיש הבדל בין לסבור משהו וללמוד אותו. סוקראטס קובע עוד, שלא בצדק, שהסברה עלולה להיות שקרית אך הלמידה בהכרח אמיתית, וכך הופכת לידיעה ^6^. גורגיאס לא ער לכזב הזה. הרטוריקה, הם מסכימים, פועלת על הסברה - ולא על הידיעה.
+
+אם זו הרטוריקה, שואל סוקראטס, עבור מי זה שימושי?
+אם הטכנה שלך אינה מקנה ידיעה (כמו רופא, או סנדלר וכו') - מה חשיבותה של הרטוריקה?
+תשובה זו מרגיזה את גורגיאס וסוחטת ממנו את הנאום הארוך שלו בדיאלוג ^עמ'^ ^291^.
+
+גורגיאס מציב את הרטוריקה כעליונה לשאר ה-*טכנה*, משום שכוחה לתקף כל טכנה אחר (דוגמא עם הרופא). סוקראטס אינו מתכחש לזה. גורגיאס, נסער, מרחיב משום מקום שאין לשנוא את הכוח הזה אם מי שנושא אותו מנצל אותו לרעה (הדוגמא עם המתאגרף). הרטוריקן יוצר כלי, ועל השימוש בו לרעה אינו נושא אשמה.
+
+טענה זו סותרת את טענתו הקודמת של גורגיאס שהרטוריקה עיסוקה בצדק ועוול - הרי אם הרטוריקן יכול להשתמש בכוחו לרעה, טענה זו בטלה. הרטוריקן שואף להיות ניטרלי, אך ההמון בסופו של דבר יבין שהכלי שהוא מעניק יכול לשמש גם נגדם, וכל איש מההמון יקדם את הצדק שלו (קרי: האינטרס שלו).
+
+סוקראטס מאשים את גורגיאס שהופך ל*Therapuites* - מילת גנאי ביוונית - מצחצח הנעליים של דעות ההמון, ניצול לא מוצלח של החופש שלו מהדוקסה הימנית.
+
+אם התלמיד שלך אינו יודע צדק ועוול מהם, שואל סוקראטס בנאום נגדי, מה עושים?
+גורגיאס משיב, בסתירה לדבריו הקודמים, שילמד אותו.
+אם תלמידך ילמדו ממך צדק, שואל סוקראטס, האם ייצאו צודקים?
+ודאי, משיב גורגיאס.
+אך אם כלל תלמידך ייצאו צודקים, מהיכן החשש אודות שימוש לרעה ברטוריקה?
+
+כעת הבחירה של גורגיאס קשה: או שהרטוריקה ניטרלית, או שגורגיאס אינו יודע נכונה מהי אותה הרטוריקה שהוא מלמד. גורגיאס מפספס את פתח המילוט הברור שלו - שאינו יודע, אינו מתיימר לדעת ואינו מוטרד ממהו צדק. הוא נמנע מכך, כפי שחושף אחר כך פולוס, משום שהוא מתבייש, ובכך מסולק מהדיון.
+
+פולוס מגנה בזעם את השימוש של סוקראטס בבושה. הבושה מעידה על מודעתו של גורגיאס לכך שאינו עומד בנורמה המוסרית, ושאינו שלם עם דבריו. היא חושפת שאין חברה אנושית שניטרלית בנושא הצדק (דוגמת פלישת הגרמנים לפולין). הבושה היא רגש פוליטי חשוב מאין כמותו.
+
+הסיבה שסוקראטס מוכן בכלל לדבר עם פולוס - בבירור נחות ביכולתו לגורגיאס - היא משום שפולוס מתבייש פחות, וכמותו קאליקלס שאינו מתבייש בכלל.
+
+פולוס מאשים את סוקראטס שהוא דורש מגורגיאס הגדרות לדברים כמו צדק, אך אינו מציג הגדרות משלו. מהי בעיניך רטוריקה, שואל פולוס את סוקראטס?
+סוקראטס משיב שהרטורקיה היא *בבואתו של חלק מתורת המדינה*^7^. הרטוריקה, אומר סוקראטס, היא חנופה.
+
+התשובה הזו, וההקבלה למקצועות שמבצע סוקראטס אחר כך, מרגיזה את פולוס מאוד. 
+
+^1^ - מלשון *Epideixis* - תצוגת יכולת
+^2^ - מלשון *Dynamis*
+^3^ - מלשון *Peri Logos* - דיבור
+^4^ - מלשון *Ochlos* - כל המון העם (מקור המילה *אוכלוסין* בעברית).
+^5^ - *היפותזה*.
+^6^ - *אפיסטמה*
+^7^ - Moriou Rolithikes Eidolon - צל של חלק ממדעי המדינה
+
+# הבושה של גורגיאס
+גורגיאס הכניס את עצמו לבוץ - מצד אחד, הוא טוען שהרטוריקה היא כלי ניטרלי, שאינו טרוד בענייני צדק (אל תאשים את המורה אם המתאגרף מכה את חבריו). מצד שני, הוא אומר לסוקראטס במפורש שאם יגיע אליו תלמיד לא צודק - ילמד אותו.
+
+סוקראטס מציג בפני סוקראטס את הסתירה הזו, מה שמציף בושה אדירה אצל גורגיאס, שמיד יוצא מהדיון - הכיצד רטוריקן מוכשר כמו גורגיאס מסוגל לסתור את הלוגוס שהוא עצמו בנה?
+
+המוצא היחיד של גורגיאס הוא לטעון שאינו יודע מה טוב, וגם תלמידיו אינם יודעים מה טוב - אך עמדה זו מביישת אותו כאדם (*לא כסופיסט*) בחברה היוונית. כפי שמציין פולוס - גורגיאס התבייש *לשלול מן הרטוריקן את מה שנאה וטוב*.
+
+פולוס מבצע את אותו המהלך על סוקראטס - הוא מנסה להביש אותו על המהלך שעשה לגורגיאס. 
+
+---
+
+פולוס דורש מסוקראטס תשובה - מהי לדעתו הרטוריקה?
+סוקראטס משיב שכשם שהבישול הוא לבריאות (התעמלות, רפואה), וכשם שהסופיסטיקה היא לחקיקה ולשיפוט, הרטוריקה אינה אלא חנופה לדברים של הנפש.
+
+פולוס טוען שהטוב והכוח ביד הרטוריקאים, שממיתים וגוזלים רכוש כרצונם. סוקראטס משיב שכוחם פעוט ביותר, משום שאין הם עושים מה שהם רוצים אלא מה שנראה להם טוב. עוד מוסיף סוקראטס כי פולוס עצמו אינו מאמין במה שהוא טוען. 
+
+סוקראטס מאלץ את פולוס להודות שלעיתים אדם רוצה במשהו, ומשיג אותו, אך אין הדבר טוב לא באמת. אותו אדם אינו באמת בעל כוח. פולוס מקבל את דבריו של סוקראטס, אך דבק בעמדתו - האם אתה, סוקראטס, לא מקנא באדם כזה, שעושה את כל שירצה?
+
+פולוס טוען שאותו אדם עדיין יהיה מאושר - משום שהוא חופשי. את החופש הוא מגדיר בצורה מסוימת מאוד - 'אני לא נענה לשום תכתיב חיצוני לי'.
+
+הדיון נסוב כעת סביב שתי שאלות:
+- האם פולוס מאמין באמת במה שאמר?
+- האם פולוס יכול להצדיק את הקשר בין חופש לאושר בטבע האדם?
+
+כאן מוצג לנו לראשונה *הפרדוקס הסוקראטי של המוסר* - מוטב שלא לעשות רע, איך אם עושים רע - מוטב להיענש עליו. סוקראטס טוען כי אומלל הוא האדם שחוטא ואינו נענש.
+
+> ברגע שמקבלים את ההנחה לפיה מה שטוב לנפש אינו תמיד מה שטוב לגוף, המהלך הסוקראטי *תקף לחלוטין*
+{.is-info}
+
+הטענה הזו מקוממת את פולוס - הכיצד, הוא טוען, אדם שנענש קשות על מעשיו (ומדגים זאת בעינויים) מאושר מזה שחטא ואינו נתפס?
+
+ההתרעמות של פולוס מציגה את הדוקסה האתונאית - **הטוב הוא המועיל**. משום שלהיתפס זה לא מועיל, הרי שבדעה האתונאית אין זה טוב.
+
+סוקראטס שוב מתקומם מול פולוס וטוען ש*רע יותר לעשות עוול מלסבול עוול, ורע יותר לבלתי תת-את-הדין מאשר לתתו*. סוקראטס אינו מנסה להוכיח מהלך זה בצורה לוגית - אלא להראות לפולוס שגם הוא מחזיק בדעה זו, אל אף שאינו יודע להסביר אותה.
+
+טענתו המרכזית של המהלך של סוקראטס^317^ היא שיש לשמוח בעונש.
+הוא מבקש להתחיל את הדיון מההתחלה ^8^, ומוציא מפולוס ש*מגונה* יותר לעשות עוול - שיקול חדש. כעת השאלה היא האם יש דברים שמכאיבים לאדם, משום שהם *מכוערים* - שבירה מהקו שנסוב עד עכשיו סביב התועלת של הטוב. 
+
+מפלתו של פולוס מתחילה בכך שהוא מודה בהבדל בין 'יפה' ל'מכוער' (מעשה נאה ומעשה מגונה). פולוס, כמייצג של הדוקסה האתונאית, נושא את תחושת הבטן הזו ובכך חושף סתירה פנימית בדעה הרווחת - הטוב הוא מה שמועיל, אבל גם מה שיפה - ומה שיפה אינו תמיד מה שמועיל. אילו פולוס היה דבק בכך שמה שיפה הוא מה שמועיל, ומה שמכוער הוא מה שמכאיב, היה עקבי בדעתו; אך בכך שמודה שלעשות עוול הוא מעשה  'מכוער' (למרות שאינו מכאיב לך), שבר פולוס את עקביותו.
+
+אם העונש הטוב ביותר לרשע הוא שאינו יעמוד מול הדין, הרי שהרטוריקה חסרת תועלת ^328^ - אין מה לנסות לחמוק מעונש. סוקראטס שואף בטיעון הזה לגרש את פולוס מהדיון, תוך שהוא חושף בפניו את דעתו האמיתית, ולגרור פנימה את קליקלס - שהוא האדם שסוקראטס באמת רוצה לדבר איתו, משום שאינו חש בושה.
+
+> השאלה שצפה בדיון עם פולוס היא שאלה פילוסופית רבת משקל: מהיכן מגיעה המשיכה הטבעית שלנו למה שטוב מוסרית (שאינו בהכרח המועיל), והרתיעה ממה שרע? מה זה אומר עלינו?
+# הצדק הטבעי
+כאן נכנס קאליקלס - המארח - לדיון. מיד ניכרת התדרדרות ביחסו של קאליקלס לסוקראטס.
+קאליקלס מזהה מיד את השאלה האמיתית שבדיון - מהם החיים הטובים?
+אם טענתו של סוקראטס נכונה, אומר קאליקלס בזעם, הרי שאנחנו עושים את ההיפך מן הראוי כל חיינו.
+
+סוקראטס מציג בפני קאליקלס שלושה מאפיינים שהופכים אותו לבין שיח ראוי:
+- קאליקלס טוען לדעת מה זה צדק, ואינו מתבייש להגיד מהו - מכאן אפשר להתקדם
+- קאליקלס חש אהדה מסוימת כלפי סוקראטס - הוא מנסה לתקן אותו לממשיך לשוחח איתו
+- קאליקלס הוא בעל שפה גלויה^9^
+- קאליקלס וסוקראטס שניהם בעלי אהבה^10^ - של סוקראטס לפילוסופיה ולמאהב שלו (מסתבר), וקאליקלס לעם ולמאהב שלו^11^.
+
+> כאן חשוב לשים לב למי אתונאי ומי לא - קאליקלס, אתונאי בפתח החיים הפוליטים, בעל יכולת לשלוט ולשנות, בניגוד לרטוריקה ולסופיסטיקה חסרות המשקל.
+{.is-info}
+
+קאליקלס מאשים את סוקראטס שהוא מוביל את העם שולל^12^ על ידי משחקי מילים, ופורט על מיתרי הבושה שלהם (בתמצית: סוקראטס משחק מלוכלך). הבושה בעיני קאליקלס מצטיירת פה כ*Nomos* - תוצר של החברה ולא של טבע האדם. לאחר האשמה זו, קאליקלס חושף בפני סוקראטס מה *הוא* חושב שהצדק, לפי הטבע. קאליקלס מניח כאן הנחת יסוד סופיסטית - הצדק והטבע מנוגדים.
+
+הצדק הטבעי לפי קאליקלס הוא שכוחו של מי שיש לו יותר למשול, ורבה עוצמתו על החלשים (האריות והכבשים).
+
+> וכך דינו של הצדק: שימשול הנעלה יותר על מי שנופל ממנו, ויגדל חלקו ממנו
+
+ניכרת עוצמתו של טיעון זה ששותל אפלטון בפיו של יריב מר של הפילוסופיה.
+הפילוסופיה, אומר קאליקלס, אינה יכולה להיות יותר מעיסוק זמני, והעיסוק בה כבגיר פסול - בעולם המעשי, הוא אינו יודע להתנהל, חסר ניסיון - חלש. ולפי הטבע, החלש הוא המגונה. החוכמה, כפי שמגדיר אותה קאליקלס, היא מעשית - לא עיונית.
+
+> המלצה: *המלחמה הפלפונסית*, תיעוד היסטורי של מלחמת ספרטה-אתונה בעל משמעות פילוסופית.
+{.is-success}
+
+> החזק עושה את מה שהוא חפץ לעשות, והחלש סובל את מה שהוא חייב לסבול
+^המלחמה^ ^הפלפונסית^
+
+סוקראטס אינו מפריך את טענתו של קאליקלס. 
+הוא מציג בפני קאליקלס סתירה - אם הצדק המוסרי הוא עם החזקים, ואינו נתפס כך משום שזהו אינו הנומוס - הרי שהחברה (המורכבת מהחלשים) השליטה את רצונה על החזקים, וגברה עליהם. 
+קאליקלס משכלל את הגדרתו, וטוען שהטובים והנעלים הם הנבונים יותר^14^ - רעיון ששתל אצלו סוקראטס. כעת, החזקים אינם רק החזקים בגופם, אלא גם הנבונים.
+
+במצב כזה, מה הוא אותו ה*עוד* שהאדם הנבון זקוק לו, שואל סוקראטס.
+קאליקלס, בזעם, מחדד וטוען שהחיים הראויים לאדם החזק הם חיי תאווה גדולה ככל האפשר, שביכולתו של האדם לספק. 
+
+סוקראטס טוען בדיוק ההיפך - החיים הטובים הם למשול בתאוות שלנו. מטענתו עולה שאלה קשה: למשול בשם מה? האם לפי הטבע הוא, או מן הנומוס?
+
+התמונה המצטיירת כאן לא פשוטה - החיים הטובים של קאליקלס כמותם כדלי מחורר - תאוות צפות, ממולאות ומיד עולות תאוות חדשות. החיים הטובים לפי סוקראטס קשים גם הם - כמותם להיות כאבן, כגוויות.
+
+ובכל זאת, סוקראטס שובר את קאליקלס בכך שגורר את הדוגמאות למקומות שפלים - האם החיים הטובים הם מי, למשל, שמתגרד? שעושה מעשי זימה? קאליקלס מתבייש להגיד, ובכך חושף את ההיררכייה שבכל זאת יש לו, כאדם פוליטי. תפיסת העולם שלו אינו מאפשרת לו להסביר מדוע, למשל, רוצה להמשיך עם החיים הפוליטים, ולא לגרד. אפילו לקאליקלס יש תפיסה מסוימת של מה הוא טוב.
+
+בסופו של דבר מסכימים סוקראטס וקאליקלס על שני אורחות חיים - חיי הפוליטיקה וחיי הפילוסופיה. השאלה שעולה כעת היא ברורה - אילו משניהם כדאי לחיות?^15^ *מהם החיים שעונים הכי טוב על טבע האדם?*.
+
+סוקראטס תוקף את החיים הפוליטים בכך שמציג מקרים רבים של מנהיגים דגולים, שתהילתם לא זיכתה אותם בטוב. 
+
+קאליקלס לבסוף פורש מן הדיון^365^ (*דבר לבד*), וסוקראטס מנסה נואשות לגרור אותו חזרה לדיון. כאן ניכר כישלון, קצה גבול היכולת של הלוגוס הסוקראטי - הוא אינו מצליח להביא את קאליקלס לשוב ולהתפלסף.
+קאליקלס מאיים על סוקראטס, שהיעדר חוכמתו המעשית תפגע בו בבית המשפט.
+
+סוקראטס מציג לראשונה שהוא יודע את מדעי המדינה^385^ - חשיפה נדירה של דעה חיובית מסוקראטס. 
+
+> אשפט כפי שבוודאי יישט רופא בבית דין של ילדים, כשמקטרג עליו רוקח ממתקים...
+
+סוקראטס מתיימר לדעת את גבולות המידע הפוליטי, ושואף לשכנע את קאליקלס בדעתו גם כן^16^. 
+
+^8^ - מלשון *Palin Ex Arches* - ביטוי סוקראטי חשוב. חזרה לתחילת הדיון, כשלרוב סוקראטס מכניס לדיון שיקול חדש.
+^9^ - מלשון פרהסיה *Parhessia* - דיבור גלוי, תכונה שהאתונאים התגאו בה (ומקור המילה *פהרהרסיה*).
+^10^ - מלשון *Eros* - אהבה, תשוקה
+^11^ - מלשון *Demos* - העם, וגם שמו של מאהבו של קאליקלס.
+^12^ - מלשון *Demagogos* - נואם עממי, שקרן גלוי.
+^13^ - מלשון *Andres* - גבר אמיתי
+^14^ - מלשון *Phronimoteros* - החכמים יותר.
+^15^ - *Pos Bioteon* - הכיצד עלינו לחיות?
+^16^ - *Periagoge* - סיבוב. ההגדרה האפלטונית לחינוך - סיבוב הנפש לכיוון הנכון.
+
+# בשבחי הלני
+נאומו הידוע ביותר של גורגיאס הוא *בשבחי הלני*, בו הוא מנקה את הלני מטרויה - דמות המגלמת חטא נורא בעיניי היוונים - מכל אשמה. הלני מתוארת במיתולוגיה היוונית בתור האישה היפה ביותר בעולם, שפותתה על ידי אלכסנדר לטרויה ובכך הציתה את מלחמת טרויה.
+
+גורגיאס בנאומו מנקה את הלני מאשמה 'בשביל הספורט' - את הנאום הזה הוא כתב לאולימפיאדה (שכללה אז גם רטוריקה) ולו בכדי לשכנע את היוונים בדעה הכי בלתי-נסבלת שיכל למצוא - חפותה של הלני.

פילוסופיה/יוונית/אפלטון/מנון.md

@@ -0,0 +1,168 @@
+---
+title: מנון
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-14T12:48:59.039Z
+tags: 
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-02-15T13:02:57.233Z
+---
+
+> [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/lecture_7_(meno)_(1).pptx), [דיאלוג מנון (1)](/פילוסופיה/יוונית/platos_meno_(1).pdf), [2](/פילוסופיה/יוונית/platos_meno_(2).pdf), [3](/פילוסופיה/יוונית/platos_meno_(3).pdf)
+{.is-info}
+
+# לפני ההרצאה
+סוקראטס תוהה עם המצביא היווני מנון על טיב הסגולה הטובה בכך ששואל אותו מהי. תחילה מנון עונה לו שהסגולה הטובה היא להשיג את מה שיטוב; אולם סוקראטס למשל שאם אתה חפץ בכסף, אך משיג אותו במרמה, הרי אין זה טוב; לעומת זאת, אם אינך לוקח כסף משום שאחר זקוק לו למשל, הרי זה טוב, וכך נופלת טענת מנון. מנון מרחיב וטוען שהסגולה הטובה היא לרצות דברים טובים. סוקראטס משיב שגם אם אדם חפץ במשהו רע, והוא חושב שאותו הדבר הוא טוב,  הוא בר סגולה - וגם אם אדם חפץ במשהו רע ביודעו שזה רע, זה נובע מכך שאינו רוצה להיות אומלל - ובכך רוצה במשהו טוב; לכן כל בני האדם בני-סגולה, ושוב טיעונו של מנון נופל.
+
+סוקראטס תוהה אם הלמידה - ובכללה למידת הסגולה הטובה מהיא - אינה אלא היזכרות במה שהנשמה הנצחית כבר יודעת. כדי לעמוד על כך, הוא מזמן את אחד מנעריו של מנון, ושואל אותו שאלות פשוטות על שטח של ריבוע. הנער טועה לעיתים תכופות. גם כשמוכיח אותו סוקראטס, שב וחוזר על אותה הטעות. סוקראטס ממשיך לשאול אותו שאלות (ורק שאלות - אינו מלמד אותו דבר), ובהינתן השאלות הנכונות הנער מגיע לתשובה הנכונה. בכך, טוען סוקראטס, הנער אינו ידע את שאינו ידע, אך בהינתן ההכוונה הנכונה מצא את התשובה - הרי שהוא נזכר במשהו קיים.
+
+סוקראטס מבקש לעמוד, היפותטית, על טיב הסגולה הטובה - האם היא משהו שניתן ללמוד, כמו ידע, או משהו מסוג אחר, אולי שניתן להיזכר בו. הסגולה, מנון וסוקראטס מסכימים, טובה מבסיסה באופן בלתי תלוי; עוצמה, כסף ויופי הם גם סגולות, אך אלו יש בהן להיטיב ויש בהן לפגוע. משהו מכוון את הסגולות הללו כך שפעם הן טובות, ופעם פוגעות. אותו המשהו, אומר סוקראטס, הוא היחס בין הזהירות לפזיזות. כשאדם אמיץ בפזיזות וללא ביסוס, עלול להיפגע; כשאמיץ בתבונה ובזהירות, ירוויח. הנשמה הזהירה, אומר סוקראטס, תנווט את הסגולות האלו להועיל, והפזיזה - לפגוע. אותו הדבר שמאחד את כל הסגולות הטובות, עליו לא עמד מנון בתחילת הדיאלוג, הוא הזהירות.
+
+סוקראטס מסויג ממסקנתם לפיה הסגולה היא משהו נלמד בכך שאין בנמצא מורים לסגולה, או תלמידים לסגולה. בנוסף, הוא מצביע על אתונאים גדולים ומוכשרים שלימדו את בניהם מלאכות רבות, אך הבנים מטבעם אינם טובים. אם אכן היה ניתן ללמד סגולה, וההורים ברי-סגולה, ודאי שהיו מלמדים את ילדיהם כפי שלימדו אותם מלאכות רבות אחרות - אך לא כל הדבר, ומכאן מסיק סוקראטס שאת הסגולה הטובה לא ניתן ללמד.
+
+# המנון
+בדיאלוג זה, אחרי האישום הדרמטי מול סוקראטס, אפלטון חושף בפנינו את היומיום הסוקראטי. סוקראטס דן עם מנון, מצביא יווני, על הסגולה הטובה [^1].
+
+> יש להישמר מפירוש מוסרי לArete - ביוונית הכוונה היא למימוש הטוב של תכלית. גם למכונית מרוץ יש Arete (לנסוע מהר), וגם לאדמת אתונה (להניב מזון), וזורק דיסקוסים (לזרוק דיסקוסים) - הכוונה היא למצוינות הבסיסית.
+{.is-warning}
+
+סוקראטס מנסה, יחד עם מנון, לעמוד על הסגולה הטובה של האדם - *מה הופך אדם לכזה המממש את תכליתו באופן הטוב ביותר?*. הדיון מתעורר במידה רבה עם הגעת הסופיסטים, הטוענים ללמד את הסגולה הטובה בשכר. בעולם היווני יש ארבע סגולות טובות - יישוב דעת, אומץ הלב. צדיקות ושיקול הדעת[^2].
+
+מנון[^3] מביע פליאה מול שאלתו של סוקראטס על טיב הסגולה הטובה - הכיצד אחזור לאתונה ואומר להם שהאיש החכם ביותר אינו יודע מהי הסגולה הטובה? הוא שואל אותו שאלה חריפה - האם לא היית כאן כשגורגיאס בא?
+
+
+מנון מפגין את חוסר סבלנותו עם שאלתו הראשונה - הוא שואל כיצד משיגים את הסגולה הטובה, אך אינו שואל מה היא. בטענה שאינו זוכר, סוקראטס מבקש ממנון להסביר לו במילותיו מהי הסגולה הטובה - דוגמא לשאלה סוקראטית קלאסית (*Ti Estin?* - מה זה?). מנון עונה לסוקראטס בביטחון, מתוך הנחה שהסגולה הטובה מובנת מאליה.
+
+בהקבלה לדבורים, סוקראטס שואל את מנון שאלה פשוטה - כפי שהדבורים הינן כולן דברים, למרות ששונות במינן, בצורתן ובגודלן - מהי הסגולה הטובה, המייחדת את כל הסגולות הטובות (של הגברים, נשים, ילדים וזקנים).סוקראטס שואל ל *Hen Ti Eidos* - צורה אחת ויחידה [^4].
+
+> יש להיזהר מלערבב את המשמעות היומיומית של המילה אידאה (רעיון, אידיאל) - **ה*אידאה* אינה בראש שלנו - אלא במושא עליו אנו מדברים** (במקרה הזה, בדבורה). הTi Estin הוא הדבר שמאפשר לנו לזהות בכל דבורה שהיא דבורה.
+{.is-warning}
+
+סוקראטס מנסה ללא הרף לגרור את מנון לאותה האידאה - למורת רוחו של מנון. הוא מבקש ממנו **להיזכר** במה היא הסגולה הטובה עצמה - האידאה שלה.
+מנון טוען שזוהי היכולת לשלוט (*Archein*) בבני האדם (*Anthropos*). זוהי אמנם התקדמות - מנון מציב תשובה אחת - אך היא אינה מספקת את סוקראטס משום שאינה מקיפה. אך כיצד שולטים בבני האדם? - מנון משיב שבצדק, וכך שוב נקלע לאותה הסוגיה.
+
+> המלצה: *What is it like to be a bat* - מאמר פילוסופי.
+{.is-success}
+
+
+> תמיד מגיעים אנחנו אל הריבוי, אך אל-נא \[תנהג כך\]. אלא, כיוון שלריבוי זה אתה קורא בשאם אחד וטוען שאין בריבוי אף פרט שאינו צורה ([^5]schema), אפילו כמדובר בדבר והיפוכו - **מה הוא זה התופס את העגול לא פחות מהישר** - זה שאתה קורא לו "צורה" וטוען שמבחינת היותו צורה, אין מותר העגול מן הישר?
+
+מנון, לזכותו ייאמר, מנסה שוב, ומנסח את תשובתו מן המשוררים:
+> סבורני שסגולה טובה היא, מה שאומר המשורר: "לשמוח במה-שיפה ולהאדיר כוח". וזואת היא, לדעתי, סגולה טובה: שישתוקק אדם אל היפה וימצא להשיגו.
+
+תשובתו של מנון מבוססת על הבנתו של המושג *To Kalon* - היפה. למונח זה כמה מובנים:
+- יופי אסתטי
+- שגב, אצילות (מעשה יפה)
+
+למה מתכוון מנון בכך ששואף אל מה שיפה?
+
+סוקראטס גורר את מנון לבוץ בשאלות. השיח בהם הולך בערך כך:
+```
+האם כולנו משתוקקים למשהו טוב?
+ומה כשאנו משתוקקים למשהו שחשבנו שטוב הוא, ומתברר שאינו כך?
+הטוב, אומר מנון, הוא המועיל. 
+אך כמו הטוב, לעיתים מה שחשבנו שמועיל אינו מועיל. מהו אותו הטוב?
+אך האם זה לא ברור שאיש אינו רוצה להיות אומלל?
+כן, אומר מנון. הסגולה הטובה היא היכולת לגרום לכך שלא נהיה אומללים.
+אבל, אומר סוקראטס - כולם אינם רוצים להיות אומללים. אך הסגולה היא מצוינות.
+אם הסגולה הטובה היא לגרום לכך שלא נהיה אומללים, האם כסף, כבוד ומשרות במדינה אינן סגולות טובות?
+(בענותו לחיוב, מנון חושף את תאוות הבצע שלו.)
+אך האם הדרך להשיג את הדברים הטובים לא משנה? (האם לא חשוב להשיג את הסגולה הטובה בסגולה טובה?)
+בוודאי שמשנה, ישיב מנון.
+אז מה היא אותה דרך טובה? משיב סוקראטס, ושוב חזרנו לאותה הנקודה.
+```
+**מנון מביע את ה*דוקסה* היוונית** - היא אינה שקר מוחלט, אלא ראייה מעורפלת של העולם.
+
+מנון מכיר בחוסר האונים שלו כפי שנחשף. אינספור פעמים דיברתי על הסגולה הטובה, אומר מנון, אך כעת הותרת אותי משותק - במצב של *Aporia*[^6] - היעדר אמצעים. מנון מכיר בכך שאינו מכיר מה היא הסגולה הטובה.
+
+> שימו לחרב המרחפת מעל ראשו של סוקראטס - אם תמשיך כך, אומר מנון, יאסרו אותך. רמז לגורלו של סוקראטס קיים בכל הדיאלוגים האפלטוניים.
+{.is-warning}
+
+מנון שואל את סוקראטס כיצד אמורים הם לדעת מה היא הסגולה הטובה - אם הם אינם יודעים מה לחפש. זהו ה**פרדוקס של מנון** - אם אתה יודע טיב משהו מהו, אין טעם לחפשו; אך אם אינך יודע מהו, הכיצד ניתן לחפש אותו? ^מזכיר^ ^את^ ^ה'לא^ ^הווה'^ ^של^ ^פארמנידס^
+כל למידה, איפוא, מניחה היכרות כלשהי מושא אותה למידה - אך כיצד מסבירים היכרות כזו?
+
+[^1]: מלשון *Arete*
+[^2]: Sophrosyne, Andreia, Dikaiosye, Phronesis
+[^3]: שמו של מנון הוא משחק מילים ביוונית - מזכיר את המילה *מנמון* (Mnemon) - זיכרון (*איני זוכר מה אמר גורגיאס*). מנון מפגין זיכרון יוצא מן הכלל, כפי שניכר בחיבתו הרבה לנאומים. שמו גם מזכיר את המילה *מניין* (Menein)  - להמתין. מנון חסר סבלנות, כפי שניכר לאורך הדיאלוג. 
+[^4]: מהמילה *Eidos* מגיעה המילה *Idea* - שמשעותה בקירוב 'צורה' (Form).
+[^5]: צורה גיאומטרית, *הגבול של גוף כלשהו* כהגדרת אפלטון
+[^6]: מלשון *Poros* - אמצעי.
+
+> [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/lecture_8_(meno_ii).pptx)
+{.is-info}
+
+# למידה כהיזכרות
+בחלק זה של הדיאלוג, מתקשה אפלטון לעמוד על טיבה של הלמידה. הוא פונה כאן למיתוס - סתירה לכאורה של האופי הפילוסופי (הישענות על הסבר תבוני). אך לעיתים גם הפילוסופיה מתקשה להגיע להסברים בלוגוס גרידא, ואז פונה היא למיתוסים.
+
+המיתוס שפונה אליו אפלטון ^431^ הוא שהנשמה האנושית בת אלמוות, ולכן כבר יודעת הכל ועצם הלמידה [^7] היא היזכרות מחדש [^8]. משפט המפתח בפסקה זו הוא ש*כל הטבע ממוצא אחד הוא*[^9]. אולם המיתוס הזה אינו עונה על שאלתו הבסיסית של מנון - בשלב מסוים, הנשמה רכשה את הידע הזה. כיצד?
+
+בסופו של דבר, ניאלץ להסביר את הלמידה מנקודה אחת שבה הנפש פגשה את מושא המידע שלה. *המוצא האחד* עלול להיות נקודה זו. השניים מנסים לתפוס את האחד - ה-*איידאה* - של הלמידה, שעלולה להיות מופרדת ממנה, כשם שה'דבוריות' של הדבורה נפרד ממנה. ה*אידאה* היא בהכרח מארג כלשהו של אידאות אחרות. הלמידה בהכרח נובעת מכך שישנו מארג שכזה בעולם, שניתן ללמוד אותו. בבואנו ללמוד את הדברוה למשל, נושא הלמידה[^10] הוא הדבוריות שבדבורה.
+
+אותה התכונה של הנפש האלמותית שמאפשרת לה לעמוד על המארג המרכיב את העולם היא השכל[^11] - שעצם מהותו היא פתיחות לצורה של הדברים. אפלטון מדמה את התכונה הזו לעין, או לחלון, של הנפש.
+
+# איך מתרחשת הלמידה והידיעה? (דבורה)
+התיאור היומיומי של תהליך הלמידה הוא בערך כזה:
+
+`תפיסה חושית של הדבורה -> התנסות בתכונותיה של הדבורה -> רכישת השם 'דבורה' -> **אני יודע מה זה דבורה!!**`
+אך האם תיאור זה קולע למטרה?
+אפלטון ככל הנראה סבור שלא.
+
+התפיסה החושית מטעה ובלתי מובנת (*אני מבטיח לכם שעם העיניים שלכם לא ראיתם דבורה!*). ראינו אולי את היטל האור שאנו מדמים כדבורה. מי אמר שההיטל הזה, והצליל ההוא, והריח זה, הוא דבורה? זה בוודאי לא נעשה בחושים. את המכלול המסוים הזה אנחנו חווים *כ*- דבורה.
+ילד קטן יתפוס מה זה 'שולחן', ברגע שישמע מהו מספר פעמים בודדות. הוריו יזכירו שולחן עץ מרובע בביתם, ולמחרת יראה שולחן ברזל גדול - ומיד יידע שזה שולחן, עוד לפני שמסוגל אפילו לדבר. באותו המובן, פועל השכל של הילד - הוא נחשף שוב לאידאה שהוא כבר מכיר ותופס אותה.
+בצורה כזו, הלמידה היא מעיין למידה לאחור של התהליך הזה דווקא - הילד יודע שולחן מהו, ומקשר את השפה לאידאה.
+
+# הנער של מנון
+מנון מבקש מסוקראטס תצוגה [^12], וסוקראטס מסכים. מנון מבקש מאחד מבני לוויותו להגיע - מה שמסביר גם את העלבון שחש - אנו למדים לראשונה שהשיחה מתרחשת מול רבים.
+
+הנחות היסוד של תצוגת התכלית הזו הן:
+1. הדרכה או הכוונה של סוקראטס משמעה שהנער אינו יודע מעצמו, אלא למד מסוקראטס (קרי - סוקראטס שתל בו את התשובה)
+2. היעדר הדרכה או הכוונה משמע שהנער יודע מעצמו, ומכיוון שלא קיבל מעולם חינוך, הרי שלמד בגלגול קודם.
+
+> ר' דוגמא בתרגומים\בויקיפדיה אודות הצורה והפתרון של הנער וסוקראטס
+{.is-info}
+
+סוקראטס מוביל את הנער הן לטעויות והן לפתרונות, ומכאן קשה להשיב לשאלה אם הנער למד או נזכר - הדבר תלוי בהלך נפשו. הנער, בניגוד למנון, מוכן להודות שאינו יודע, ומראה את נכונותו ללמוד. נדמה שהנער מוכפף להכרח המתמטי בבעיות שמובל אליהן - ובעצם כך נדמה שהלמידה נעשית ממנו, גם אם סוקראטס מוביל אותו.
+
+את היכולת הזו להכפיף את עצמו ללוגוס הוא אינו למד מאף אחד, והיא טמונה באנושיות שבו - נצחי.
+
+> במובן כלשהו, עצם נוכחותה של היכולת הזו, של האנושיות הזו, הופכת את הנער לבן חורין - הוא מוכן לקבל את התשובה כפי שהיא, ומוכן ללמוד, בניגוד למנון ששעון על ההיגיון שלו. זהו חלק מהותי מהתפיסה האנושית של אפלטון.
+{.is-warning}
+
+[^7]:  *Mathesis* - למידה
+[^8]:  *Anamnesis* - היזכרות מחדש (תחילית ה*Ana* משמעותו מחדש)
+[^9]:  *Syngennes* - מוצא יחיד
+[^10]:  *Mathema* - נושא הלמידה
+[^11]:  *Nous* - שכל
+[^12]:  *Epideixis* - תצוגה בסגנון הסופיסטי (דוגמת רטוריקה באולימפיאדה).
+
+# אניטוס כדוקסה האתונאית
+אניטוס, אתונאי עשיר ובעל השפעה, מייצג בעיני אפלטון את ה-*דוקסה* האתונאית - אדם מוכר ואהוב באתונה שמסכימה על כך שקיבל חינוך טוב. סוקראטס מתגרה במנון בשאלתו על לימוד הסגולה הטובה ^עמ'^ ^446^ (הכיצד ניתן להגדירה כללמוד אם אין מורים ואין תלמידים?) במטרה לגרור את אניטוס לדיון.
+
+ההנחה היא שהסגולה הטובה שקולה ל-*טכנה* - כשם שניתן ללמוד לפסל מפסל או לנגן ממוזיקאי, ניתן ללמוד סגולה טובה ממי שבעל אותו ה-*טכנה*. סוקראטס - יריבם של הסופיסטים - מציע את הסופיסטים כבעלי אותו הטכנה, וככה גורר את אניטוס, נזעם, לדיון.
+
+אניטוס מוחה על הצגת הסופיסטים כמורים לסגולה הטובה - למרות שסוקראטס מוכיח אותו על כח שאינו למד עמם מעולם. חרף חוסר הידיעה הזו, ניכר כי אניטוס מתנגד לסופיסטים משום שהם סותרים את המסורת האתונאית לפיה ההורים (ובפרט האבות) הם אלו שמחנכים את ילדיהם לסגולה טובה. לעומת טענה זו, סוקראטס מציג לא מעט דוגמאות לאזרחים אתונאים המוסכמים על הכל כבעלי הסגולה הטובה, שלהם ילדים חסרי סגולה טובה.
+
+> אניטוס, כמו מנון, שוב מאיים על סוקראטס - הרחב התלויה מעל ראשו.
+{.is-warning}
+
+ההשלכה הנרמזת קשה - משום שאיש מבני אתונה אינו יודע סגולה טובה מהי, אולי אתונה - כאומה, כפוליס - אינה בעלת סגולה טובה?
+
+חשוב לשים לב שבדומה למנון, אניטוס אינו מוטרד מטיבה של הסגולה הטובה, אלא רק שלאתונה יש אותה. מה ששלנו, אומר אניטוס, הוא טוב, משום שהוא שלנו ואנחנו צודקים.
+
+# הדרך ללאריסה ופסלי דידאלוס
+> [שאלת בקיאות](/פילוסופיה/יוונית/הדרך_ללאריסה.docx)
+{.is-info}
+
+# הדעה הטובה
+סוקראטס ומנון מגיעים למסקנה שהאתנואים מובילים את העיר עם *אאודוקסיה*[^13] - הסברה הטובה *ומוניטין*. אם אתה נראה כבעל ידיעה, הרי שזה מספיק להנהיג מדינה. הסברה הטובה, איפוא, אינה מספקת עבור הפילוסופיה - עבר בהחלט מספיקה עבור הפוליטיקה.
+
+
+[^13]: *Eudoxia* - שכל ישר\מוניטין
+
+# מהי הסגולה הטובה?
+
+המסקנה של סוקראטס אנטיקלימאטית. הסגולה הטובה היא מתנה מן האלים, ואלו שניחנו בה אינם יודעים מהי ומהיכן הגיע. סוקראטס מבקש ממנון לשכנע גם את אניטוס, כדי שתביע תועלת לאתונאים.
+אלפטון בדיאלוג הזה תוהה על טיבה של הסגולה הטובה, ומציב אותה כנושא ראוי למחקר - אך לא עם האנשים האלה.
+
+מנון ואניטוס, מייצגי הפוליטיקה והעיר, מתעקשים לגרור את סוקראטס מחקר האמת אל הפרקטיקה. הדיאלוג ממחיש את ההבדל בין הפוליטיקה לפילוסופיה - בין חקר האמת לרצון ההצלחה.
+

פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה.md

@@ -0,0 +1,159 @@
+---
+title: משתה
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-14T12:49:01.336Z
+tags: שנה א, סמסטר א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, אפלטון
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-01-17T08:11:20.117Z
+---
+
+> [דברי היכרות](https://docs.pukeko.xyz/api/v1/share/attachment/2qtY3DamU3f-BV8XrsCDyfP-W1Pe12HSDHG-yAvnhjvXwf6),[מצגת](https://docs.pukeko.xyz/api/v1/share/attachment/E41UG8WPALg-BQLH45QNMoB-rzCQ6sabysv-stDZCPHAFgQ), [טקסט בעברית](https://docs.pukeko.xyz/api/v1/share/attachment/fvwYpr9uif7-FeCgvY3djEs-uuEhEifZ6w7-ZaYMgNeRnp), [אנגלית (1)](https://docs.pukeko.xyz/api/v1/share/attachment/979pvipkotg-eLzgHyaa5vF-bCFvZhzAx8q-SeFN4Y4QPjx), [2](https://docs.pukeko.xyz/api/v1/share/attachment/C5VZeh9Y2hX-ySyCiMChzbA-jhP2UPYELV2-nmTR8bxsgpR)
+{.is-info}
+
+*המשתה* עוסק באהבה[^1] - ובפרט, ב*ארוס*[^2]. *המשתה* הוא הדיאלוג האפלטוני היחיד ששמו הוא לפי האירוע - שכאן משחק תפקיד מרכזי. בסביבה משוחררת זו, נראה אמרות ומעשים שאינם תואמים את אופי הדוברים בדרך כלל - סוקראטס לא ידבר כפי שמדבר בשוק, או מול חבר מושבעים עוין. 
+
+מספר הדיאלוג הוא אפלודורוס, המגולל את המשתה לחברו עלום השם.אפולודורוס לא היה נוכח - הוא שמע על האירוע מאריסטודימוס. האירוע מסופר זמן רב לאחר התרחשותו. אפולודרוס מספר את הסיפור הזה ללא הרף - בתחילת הדיאלוג מתאר כיצד סיפר מעשייה זו לחבר עוד אתמול. אותו אריסטודמוס[^3] עקב אחרי סוקראטס וחיקה אותו.  
+
+סוקראטס מדבר על הארוס בצורה כמעט מיסטית - ומשום שכה קשה להעביר דברים כאלו ישירות, סביר להניח שסוקראטס בחר שלא להעביר זאת ישירות. אותו חבר של אפולודרוס שואל מה התרחש בסעודה[^4] ההיא - מה שמתקשר להאשמה המאוחרת יותר שסוקראטס משחית את הנוער. הסעודה מתקיימת ב416 לפנה"ס, עם זכיית אגתון בתחרות המחזות בפסטיבל בכלל-אתונאי, ומלחמת אתונה-ספרטה.
+
+# הדמויות
+- פיידרוס - צעיר אתונאי עשיר ונאה
+- פאוסניאס - רטוריקן בגיל העמידה
+- אריקסימאכוס - רופא מפורסם עם קשרים פוליטים ענפים והיכרות עם הקדם-סוקראטים
+- אגאתון - המחזאי המוצלח ביותר של הסנגון החדש באתונה
+- אריסטופאנס - אבי הקומדיה התיאטרלית, יריבו של סוקראטס
+- סוקראטס, כמובן. מכוער.
+- אלקיבייאדיס - מצביא רב עוצמה, מאהבו של סוקראטס. אוגר רציני.
+אלקיביאדיס הוא זה שהצית את הארוס היווני לכיבוש סיציליה, אסם התבואה של העולם היווני העתיק ורעיון יוצא דופן בהיבריס שלו. 
+
+# רקע היסטורי
+ערב הפלישה לסיציליה, מישהו חילל (דמיינו איך) פסלים של האל הרמס ברחבי אתונה, מעשה שזעזע את האתונאים. כמו כן, מישהו פרסם את הטקסים הסודיים של הכת באלואסיס[^5]. מאוחר יותר התברר שאלקיביאדיס הוא זה שעשה את זה - ערק לספרטאים כדי לחמוק מעונש - ערק חזרה לאתונה ותפס את השלטון - ולבסוף ערק לפרסים, ומת בטורקיה.
+
+משום שסודות אלו צפים במהלך המשתה, מתרחשת שרשרת המסירה הסבוכה הזו - לא נשמע דברים כאלה ישירות מסוקראטס. 
+
+---
+> הדיאלוג צריך להיות **לא נוח**. תסבול.
+{.is-warning}
+
+האהבה המתוארת כאן איננה שוויונית, ובהחלט מפלה - ומכאן טוען אפלטון שכוחה. אפלטון סבור היה ש'אתה מה שאתה אוהב'.
+
+סוקראטס - רחוץ ומקושט בניגוד להרגלו - נכנס לגוב האריות של המשוררים. בדרך לביתו של אגאטון, סוקראטס נעצר להרהר, ואריסטודימוס נכנס לבדו. אגאתון מנטרל את המבוכה בכך ששמח על הגעת אריסטודימוס, וטוען שחיפש אותו ערב קודם להזמינו למשתה. 
+
+כשנכנס, אגאתון יורה את הירייה הראשונה בויכוח בין המשוררים לפילוסופים, בדוגמא קלאסית לאירוניה סוקראטית. אגאתון מציף את ההיבריס של סוקראטס, וכולם יושבים לאכול. כך מתחיל הויכוח הרציני אודות מי יודע מה היא החוכמה - הפילוסוף, או המשורר הטוען שאת החוכמה אנחנו מייצרים.
+
+> שים לב לסדר הישיבה במשתה - בדרך כלל מעיד על סדר השותים, וכאן - על סדר הדוברים.
+> שים לב גם למי יכולים לשתות, ומי לא.
+{.is-warning}
+
+אלו המסובים שאינם שתיינים, הם גם פחות ארוטיים - שלושת הנואמים הראשונים הם מקטגוריה זו. לעומתם, השתיינים (קרי: הפילוסופים והמשוררים), אירוטיים בהרבה - והנאום שלהם נותן לוגוס מעמיק יותר לאל ארוס.
+
+# רומנטיקה בין החבר'ה
+הדוברים כולם היו קשורים בפרשיות אהבה אחד עם השני בקשר אוהב > אהוב (אריקסימאכוס > פיידוס, פאוסאניאס > אגאתון, אלקיביאדיס > סוקראטס). לגבי אריסטופאנס קיימת עמימות.
+
+ההומוסקסואליות הייתה נפוצה בקרב האליטה היוונית - גברים בני חורין - על אף שאינה הייתה מותרת בחוק. אפלטון אינו תומך או מגנה בתופעה - אלא שואף להבין אותה כדי ללמוד ממנה משהו על היפה ועל הנפש. כל האנשים האלה הם בעלי משפחות ביוון, שם המשפחה הייתה חובה אזרחית - אך לא שם נמצאת התשוקה. משום שיחסים הומוסקסואלים לא מעורבים בחובה זו, היו משוחררים וקשורים בארוס. ליחסים אלו היה גוון אנטי-נשי מובהק, שלא כמו התפיסה היום.
+
+ביחסים אלו בהכרח היה אוהב - גבר מבוגר יותר - וגם אהוב - צעיר נאה, ופאסיבי.
+
+# תחרות הנאומים
+אריקסימאכוס מציע לנאום במקום לשתות, וסוקראטס - באופן מוזר - קופץ על ההצעה, בטענה שהוא אינו מבין בדבר *מלבד הארוטיקה* (סוקראטס המכוער, כן? אמרנו). הם מחליטים יחדיו להלל את האל ארוס.
+
+
+[^1]: ביוונית יש הרבה מילים לאהבה, לרבות *Filia, Agape, Storge* - אהבת אחים ורעות, אהבה המשוחררת מתשוקה, אהבת הורים וילדים, בהתאמה.
+
+## נאומו של פיידרוס
+פיידרוס מציב את ארוס כאל הותיק ביותר, ומבצע את הקישור המסורתי בין הישן לטוב. בזכות ארוס, אומר פיידרוס, אנו עושים מעשים אדירים - אין אנו רוצים לבצע מעשים מגונים או מבישים ליד האוהבים שלנו. פיידרוס מדגיש את תפקידו של האוהב - כמו למשל נכונותו למות למען האהוב. נכונותו של האהוב למות למען האוהב נתפסת לכן כמעשה נשגב בהרבה בעיניי האלים. האוהב מונע מתוך שיגעון מסוים[^7].
+
+חשוב לשים כאן לב לכך שהנמוך מטרים את הגבוה - פיידרוס השטחי עולה על סוגיה שסוקראטס ידון בה בנאומו.
+
+## פאוסאוניאס
+פאוסאוניאס מציג לעומתו של פיידרוס את עמדת האוהב, ומנסה להגן על המנהג היווני לפיו גברים מבוגרים יותר אוהבים נערים צעירים (*לפני* הופעת הזקן - קטינים). תופעה זו הייתה אסורה לפי חוק וזעזעה כל מי שבא איתה במגע מחוץ לעולם היווני, אך הייתה נפוצה ומוכרת. הוא עושה זאת על ידי הפרדת הארוס לשניים - ארוס שמיימי[^8], וארוס של הכלל[^9] - שהוא 'מקלקל את המסיבה'. פאוסאוניאס מבקש לעמוד על הפרדה זו, ומבצע אבחנה בין העובדות (המעשים בלבד) לערך שלהם (ערכים) - הוא טוען שמעשים, בפני עצמם, הם לא יפים או שפלים - אלא הצורה שבה נעשים.
+
+פסואוניאס מנסה להציג את החוק האתונאי כזה שאוסר רק פדופיליה מן הארוס של הכלל - שמטרתה הנאה גופנית בכלל - ומציב משוכות גבוהות לפדופילים האורניים, שמחפשים קשר לדבר קבוע (הנפש).
+
+## אריקסימאכוס
+איש יבש עם חוש הומור של כרוב. הפסקול של נאומו המפוצץ של אריקסימאכוס הם השיהוקים של אריסטופאנס. 
+אריקסימאכוס מבסס תחילה את הרפואה כ'בקיאות בארוטיקה של הגוף' - הוא נותן הסבר מכני לחלוטין.למרות הצלצול החלול של נאום זה, הוא מקשר בין שתי חוליות חשובות - בין החומר עצמו לטכניקה^ר'^ ^אמפדוקלס^. הטבע כשלעצמו איננו מושלם; על האדם לתעל אותו בתבונה ולהפריד בין הארוס היפה למגונה. אריקסימאכוס מייחס את הארוס ככוח כולל בקוסמוס, שהביטוי שלו הוא הארוס שאנחנו חווים. גם בהסבר יבשושי זה, ניכר הארוס בשאיפתו ההיברית של אריקסימאכוס - היומרה לשלוט בטבע.
+
+---
+
+משום שאריקסימאכוס התחלף עם אריסטופאנס, נוצר סדר חדש - אלו בעלי הארוס החדש נואמים תחילה, ואחריהם בעלי הארוס החזק - המשוררים והפילוסופים.
+
+---
+
+## אריסטופאנס
+הרעיון בבסיס נאומו של אריסטופאנס הוא פשוט - היינו פעם שלמים, כעת אנו חלוקים, ובחיפוש אחר החצי השני.  
+
+> קודם כל עליכם ללמוד מהו הטבע האנושי, ומהו שאירע לו. שלפנים לא היה טבענו כמות שהוא עכשיו, אלא שונה מזה.
+
+תחילה, היו שלושה מינים[^10]. לאדם דאז לא היה ארוס - שכן היה שלם. בשלמותם זו, תקפו בני האדם את האולימפוס. כתגובה, זאוס החליט לחלק את האדם לשניים - מה שיצר את טבענו הנוכחי, להיות חצויים. לאחר מעשה, בני האדם מתו בהמוניהם ברעב, משום שלא עזבו אלה את אלה - ולכן העתיקו האלים את מבושיהם לפעמים ואפשרו להם להזדווג - וכך נולד הארוס (לא אל, אלא תחבולה אלוהית).
+
+הארוס אינו תאוות הבשר, אלא החיפוש אחר שלמות, ולכן מרגע שאדם מוצא את חציו השני מסרבים השניים להיפרד. הקשר הזה כל כך חזק שגם אם נשאל את השניים האלו מה הם מנסים להשיג אחד מהשני, יוותרו ללא תשובה.
+
+> צאצאיו של הדור הראשון ימשיכו לחפש את אותו חצי שני, למרות שזה אינו קיים. מדכא.
+{.is-warning}
+
+התיאור המתקבל קודר למדי - הארוס הוא תחבולה של האלים, שאין לנו תשובה אליה - ואין לנו אלא לחיות עם הטבע החצוי שלנו.
+
+## אגאתון
+אגאתון - צעיר שטחי תחת השפעתו של גורגיאס - הוא הראשון שמקשר בין הארוס ליופי. בנאומו, מתאר את ארוס כאל יפה, המאוהב ביפה. לזקן, למכוער - אין להם ארוס, אלא רק ליפים, לבריאים ולצעירים. אגאתון ממשיך לגזור את כל הסגולות הטובות של יוון המסורתית מן הארוס: הוא האמיץ ביותר; הכובש את כולם; הצודק; המיושב בדעתו, מפאת עליונותה של התשוקה על כל שאר הדחפים; החכם. את ארוס מצייר אגאתון כמשורר[^11] - כי החוכמה היא יצירה. רק זה אשר יש בו ארוס - ביכולתו ליצור, וזה אשר יוצר - משתתף באלוהות.   
+
+# Scala Amoris
+בהבלחה אירונית, סוקראטס מתחיל דווקא בחקירה. הוא חושף באמצעות טיעוניו של אגאתון עצמו שהארוס אינו אל, וגם אינו יפה - הארוס הוא מעיין מילת יחס. למה משתוקק האדם, שואל סוקראטס - למה שיש לו או למה שאין לו? התשובה, כמובן, היא למה שאין לו. כשאדם משתוקק למה שיש לו לכאורה, הוא למעשה משתוקק לכך שיישאר בעתיד. לפי הנחה זו, ארוס אינו יכול להיות יפה אם הוא משתוקק ליפה - ואם אינו יפה, הרי שאינו אל. 
+
+סוקראטס חושף פרט מחייו - פגישתו בגיל צעיר עם כוהנת בשם דיוטימה, שלימדה אותו מה הוא הארוס. 
+
+> חשוב לשים לב שסוקראטס לומד מהו הארוס מאישה.
+{.is-warning}
+
+סוקראטס הצעיר, בדומה להלך הקדם סוקראטי, היה דיכוטומי - ודיכוטומיות זו מרוסקת על ידי דיוטימה. יש את היפה והמכוער, החוכמה והבורות - אך גם את האמצע ביניהם, שם אנחנו נמצאים רוב הזמן, יחד עם הארוס.
+הארוס אינו אל - אלא דיימון [^12]. 
+
+> הריהו \[הארוס\] משלים את העולם, וכך מצא כל העולם כולו קשור ומקושר בו בעצמו
+
+כדי להבהיר טענה סתומה זו, דיוטימה משתמשת במיתוס. הארוס נולד כצאצא של אלת העוני ואל השפע[^13]. 
+משום כך הארוס, מצד אחד, הוא אלוהי, מלא ושבע - אך עירני וערמומי. הארוס נמשל במיתוס זה לפילוסופיה - ביטויה הגבוה ביותר של ארוס זה, מעצם היותה באמצע. הבור אינו שואף לדעת, וזה שיודע אינו צריך להתפלסף - אך זה שבמרכז, בצימאונו למה שאין לו, אוהב את החוכמה - וזוהי הפילוסופיה.
+
+מאמצע זה נולד הרצון שלנו לטוב וליפה - רצון שהופך אותו לאינטרסנטיים. כמו שקשר נכונה פיידרוס, אנו חפצים בטוב ויפה זה לנצח. הארוס הוא התשוקה הזו, שקשורה לעד בנצח. האהבה היא רק האהבה למה שטוב.
+
+מרצון זה לרכוש את הטוב תמיד, שואפים בני האדם והחיות להוליד - ובכך להשתתף לנצח. ניכרת כאן היפוך המגמה שהתוודענו לה קודם - רק הנשים, מעצם השתתפותן בנצח זה, יודעות מה הוא ארוס. 
+
+אך דרך אפילו גבוה יותר להשתתף באותו הנצח - מעבר לזמניותם של הצאצאים - היא התהילה, נצחית. בתהילה, האדם משאיר אחריו משהו מנשמתו, נצחי. כעת, מציגה דיוטימה את *סולם האהבה*, דרכו מגדירה את הארוס.
+
+- להתאהב בגוף יפה אחד ולהוליד בגללו *Logoi* יפים (אריסטופאנס)
+- אהבת כל הגופים היפים 
+- יופיה של הנפש גובר על יופיה של הגוף - ניסיון של האוהב לחנך את האהוב לאהבת הנפש (פאוסאוניאס)
+- אהבת העיסוקים\רעיונות שהופכים את הנפש ליפה - חינוך,חוק,סקרנות (אריקסימאכוס)
+- אהבת הדברים עצמם, ההשקפות - הפילוסופיה
+- לרגע - ה*צורה* של היופי נחשפת בפנינו.
+
+מרגע שאתה שוב יורד בסולם ומדבר על היפה - אתה נותן כעת לוגוס אמיתי - ונוטל כעת חלק בנצח.
+
+> חשוב לשים לב לתבנית בשלבים האלו - **משיכה ליפה** -> **הולדת לוגוס** -> **הפשטה**
+{.is-info}
+
+הארוס הוא ה*דלק הנפשי* כדי להגיע למושא האמיתי של האהבה שלנו - היפה כלשעצמו. אהבה זו - שבה האוהב והאהוב אינם מתמזגים - היא אהבה אפלטונית. גם כאן, האהוב גבוה יותר ביחס שלו לעומת האוהב - כמו שטוען פיידרוס. האהבה הגופנית אינה אלא צל דהוי של האהבה האמיתית והיחידה - הפילוסופיה.
+
+> **האהבה** היא התשוקה לאידאה של **היופי**.
+{.is-success}
+
+כאן אנחנו נעצרים - ***זו הסיבה***. 
+
+---
+
+לאור טיעון זה, נופלת דממה בחדר - ורגע לפני שאריסטופאנס מגן על עצמו, אלקיביאדס פורץ פנימה.
+
+
+
+[^2]: *Eros* - אהבה המלאה בתשוקה
+[^3]: אריסטופאנוס כינה אותו בבוז *העטלף*
+[^4]: *Synousia* - *'היות ביחד'*, הן כפגישה רגילה והן כפגישה מינית.
+[^5]: *Eleusis*, יישוב ליד אתונה.
+[^6]: *Urbanitas* - נימוסים
+[^7]: *Enthousiazmos* - מי שהאל בתוכו
+[^8]: *Eros Ouranos* - אהבה שאינה לסיפוק מיני בלבד - בין גברים בלבד
+[^9]: *Eros Pandemos* - אהבה נפוצה (בין גבר לאישה)
+[^10]: *Androgynos*
+[^11]: *Poietes* - המשורר, היוצר
+[^12]: *Daemon* - יצורים מתווכים בין האלוהות לאנושות.
+[^13]: *Poros* - אמצעים, ו*Penia* - עוני.

פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה.md

@@ -0,0 +1,322 @@
+---
+title: פוליטאה
+description: Η ΤΟΥ ΠΛΑΤΟΝΟΣ ΠΟΛΙΤΕΙΑ
+published: true
+date: 2024-01-14T12:49:04.228Z
+tags: שנה א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, אפלטון, סמסטר ב
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
+---
+
+> [דברי היכרות](/פילוסופיה/יוונית/הפוליטאיה_(דברי_היכרות).docx), [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/republic_1-2_(slides).pptx), [תרגום עברי](/פילוסופיה/יוונית/הפוליטיאה.pdf), [תרגום אנגלי](/פילוסופיה/יוונית/platosrepublictrans.bloom_text.pdf) 
+{.info}
+
+# רקע
+
+הפוליטאה[^1] היא הדיאלוג האפלטוני המייסד הלכה למעשה את מסורת הפילוסופיה המדינית במערב. הפוליטאה היא למשטר כמו שהצדק[^2] הוא לנפש, ועוסקת בנפש השולטת במדינה. הדיאלוג הזה, כמו רוב הדיאלוגים האפלטוניים, הוא כמו 'שואב אבק', וגורר לתוכו נושאים כמו מתמטיקה, חינוך, פסיכולוגיה ואומנויות.
+
+> שימו לב למילה *ירדתי* בתחילת הדיאלוג
+{.is-warning}
+
+ הדיאלוג מתרחש בפיראוס, הנמל של אתונה, ולא מרכז העיר כמו בדרך כלל. פיראוס הייתה מעוז המפלגה הדמוקרטית השולטת, וכמו כל עיר נמל המקום בו מייבאים אנשים, סחורות ורעיונות. הדיאלוג מתרחש בטקס הכנסת אלה חדשה לפנתיאון באתונה - האשמה שהוטחה בעבר בסוקראטס (משחית את הנוער, *מכניס אלים חדשים*). האלה היא בנדיס - אלה תראקית[^3] - וסוקראטס מתרשם מהם במידה שווה לאתונאים.
+ 
+ סוקראטס הולך עם גלאוקון, אחיו של אפלטון בנמל, כשמגיע הנער של פולמארכוס[^4] ודורש ממנו לעצור ומהשניים להצטרף אליהם בביתו, במקום לשוב העירה כפי שתכננו. חרף האווירה החברית ביניהם, הזמנה זו ממחישה בעיה בסיסית בפוליטיקה - היא מתבססת על איזון. בעוד שפולמארכוס מאזן את הכוח והרוב, סוקראטס מייצג את החוכמה והשכנוע - והאיזון ביניהם מופר - פולמארכוס **כופה על סוקראטס** את השיחה. בעוד שסוקראטס עדיין מחפש פתח מילוט, גלאוקון מתלהב וגורר אותו עמו.
+
+> שימו לב: הן כפאלוס והן פולמארכוס אינם אזרחים אתונאים
+{.is-warning}
+
+בביתו של פולמארכוס, השניים נתקלים באביו - כפאלוס[^5]. הלה מקונן בפני סוקראטס שאינו מגיע מספיק לבקרם - משום שבזקנתו אינו יכול לעלות לאתונה, וככל שהזמן עובר פוחתת תשוקתו להנאות הגופניות וגוברת תשוקתו ללוגוס[^7]. סוקראטס משיב בגסות - *אני נהנה לדבר עם הזקנים המופלגים*[^6], משום שהם יודעים מהי הדרך המונחת לפנינו בזקנה[^8]. סוקראטס שואל את כפאלוס, שצבר את הונו לאורך חייו, מהי התועלת בכסף - שכן הוא אינו מתלהב מהממון שלו. כפאלוס משיב שהכסף מאפשר לו לנהוג בצדק.
+
+> כיצד מתיישבת ההגדרה של התשוקה לפילוסופיה ב*משתה* לעומת זו ב*בפיידון*?
+{.is-danger}
+
+> כלום נגיד כך, בפשטות, שהיא אמירת אמת, והחזרת הדברים שאיש קיבל אותם מרעהו?
+^עמ'^ ^164^, ^פס'^ ^331^
+
+# הגדרת הצדק
+זוהי **ההגדרה הראשונה של הצדק** בדיאלוג, כפי שמנסח אותה סוקראטס. אלא שאם נשיב לאדם דבר-מה המזיק לו - דוגמת אדם לוקה בנפשו שמשיבים לו את נשקו - האם זהו צדק? בכך מטיל סוקראטס ספק בהגדרה הראשונה לצדק. סוקראטס מסלק את כפאלוס מהדיון באכזריות סוקראטית אופיינית - פולמארכוס מיד קופץ בראש ומתנגד להתנגדותו של סוקראטס להגדרה הראשונית לצדק, וכפאלוס פורש מיד מן הדיון מבלי לשוב. לסילוק יש משמעות סמלית - סוקראטס שובר את הדוקסה ומסלק את המסורת. אלא שכעת כדי לשלוט בדיון, כעת עליו להתמודד עם פולמארכוס.
+
+> "אם כן, להטיב עם הידידים ולהרע עם האויבים - זו צדקה?"
+> "כך נראה לי."
+> ^עמ'^ ^166,^ ^פס'^ ^332^
+
+זוהי ההגדרה של פולמארכוס לצדק - הגדרה יוונית קלאסית. לפי אפלטון, אין חברה *קוסמופוליטית*[^9] - הצדק הוא לעשות טוב *עם מה ששלי*. סוקראטס תוקף את ההנחה של פולמארכוס משתי זוויות: ראשית, הוא מגדיר את הצדק ל*אומנות* מסוימת. מה צדק מספק? (166) פולמארכוס משיב שהוא בן ברית נאמן במלחמה. אלא שאם צדק הוא אומנות המלחמה - האין הוא שימושי בעיתות שלום? זוהי עמדה בלתי נתפסת ביוון. פולאמרכוס מחדד ואומר שבשלום הצדק הוא מעיין הגינות בסיסית - שומר נאמן של מה שיקר (168). אלא שאם הצדק הוא אומנות - הרי שהוא ניטרלי, וניתן לעשות בו שימוש לטוב ולרע - כפי שמודגם ב*גורגיאס* - השומר הטוב על הממון יכול גם לגזול אותו. 
+
+ומי הם אותם ידידים ואויבים, מקשה סוקראטס? בוודאי, משיב פולמארכוס, שאנשי שלומינו הם טובים עד שיוכח אחרת, וזרים הם רעים - עד שיוכח אחרת[^10]. סוקראטס מפקפק בזיהוי זה של מה ששלנו עם הטוב. פולאמרכוס מחדד את הגדרתו - הצדק הוא להיטיב עם הטובים באמת, ולהרע עם הרעים באמת (171). אלא שאילו אנו מזיקים לגרוע יותר, אומר סוקראטס - הרי שאנו הופכים אותו ליותר גרוע. אם צדק זו סגולה טובה, הרי שאותה הסגולה ההופכת אדם אחד לטוב, הופכת אחר לרע![^11]. פולמארכוס מוותר, ומשנה את הגדרתו - האדם הצודק אינו מזיק לאף אחד. ה*שליט בקרב* נהפך בין רגע לפציפיסט.
+
+ההודאה הזו מקפיצה את תארסימאכוס[^12], סופיסט המחפש לקוחות באתונה, וקופץ מיד לשיחה בזעם (176, פס' 336). המאבק בין השניים מייצג את המאבק על החברה שנוצרה - מי ישלוט בעיר. דיון זה נמשך עד סוף ספר 1 ולתוך ספר 2 - ומתדרדר לאמצעים רטוריקניים וסופיסטים.
+
+## כניסתו של תארסימאכוס
+תארסימכוס מתפרץ בזעם לדיון (336) למשמע ההגדרה של פולימארכוס וסוקראטס לצדק, לפיה האדם הצדיק לא יפגע באיש לעולם. הלה דורש מסוקראטס תשובה ברורה לדינו של הצדק. כשסוקראטס מבקש מתארסימאכוס הגדרה משלו לצדק, הסופיסט דורש כסף עבור תשובתו (וגלאוקון מסכים לשלם לו).
+
+> אינני טוען כי הצדק אינו אלא תועלתו של מי שחזק יותר"
+> ^337^
+
+הדיאלוג הזה עולה במדרגה בדומה ל*גורגיאס* - גורגיאס, פולוס וקאליקלס כמו כפאלוס, פולמארכוס, ותארסימכוס - שניהם ההעלאה השלישית של רמת הדיון. אחת מההשערות היא שאפלטון הרגיש שלא נתן מענה די הצורך לשאלה זו ב*גורגיאס*, ולפיכך משיב כאן את קאליקלס - בדמות תארסימכוס.
+
+אותם החזקים בעיניי תארסימכוס הם השליטים, מגדירי המשטר. 
+
+> תארסימכוס מונה שיטות משטר שונות שם הגדרה זו תקפה, ומונה גם את הדמוקרטיה - שם העם, הרוב הוא הריבון - ונוצרת כאן הגדרה מעניינת לצדק.
+{.is-warning}
+
+אבל, מקשה סוקראטס - מה לגבי מצב שבו השליט, בשגיאה בשיקול דעת, חוקק חוק המזיק לו? הצדק הוא לציית לחוק - ולפגוע בחזק - או לא לציית לחוק - ולהפר את הצדק?. חשוב לציין כאן שסוקראטס לא מפריך את התועלת שבצדק.
+
+למול טענה זו מבצע תארסימכוס תיקון 'קטן מאוד' - החזק *באמת* הוא מי שיודע מה טוב ומועיל עבורו. הצדק, אפוא, הוא להקשיב לחזק, היודע מה טוב עבורו - ומה שמועיל *להם* הוא צדק. תארסימכוס מוסיף בהגדרה זו מימד של *אומנות* - כשם שרופא טוב צריך לדעת מה טוב עבורו, החזק צריך לדעת מה טוב עבורו - הצדק הופך למעיין אומנות. 
+
+סוקראטס מתנפל, כמובן, על הפרצה הזו (342). כל אומנות, אומר סוקראטס, מבקשת להועיל למושא שלה - לא לבעל האומנות. הסייס - טרוד בתועלתו של סוסים, רופא - בבריאות חוליו, מורה - בהשכלת תלמידיו. כיצד מתיישב עם הגדרה זו הצדק של תארסימכוס, בשאיפתו לדאוג לבעל הצדק?. סוקראטס טוען כי האומנות של השליט, כיוצא מכך, היא לדאוג לנתינים שלו - ה*דמוס*[^20].
+
+כאן תארסימכוס מתדרדר לעלבונות אישיים, ואומר לנו כך: אם הצדק הוא אומנות, הוא אומנות כמו רעיית צאן - רועה הצאן דואג לצאן כדי שיוכל לנצל אותו אחר כך, ומפיל את הפצצה הבאה: 
+
+> הצדק הוא תועלתו של החזק יותר, והעוול הוא יתרון ותועלת לעצמו
+> ^344^
+
+---
+> חלק לא מוכן
+{.is-warning}
+
+190-195
+הצדק, אומר תארסימכוס, הוא טובתו של אחר - תועלתו של המושל, והנזקות של מי שמציית; העוול הוא בדיוק ההיפך - הם פועלים בטובתו של השליט, בקיפוח עצמם.
+
+צדק זה לעזור לאחרים ולא לעצמך, ועוול - לעזור לעצמך ולא לאחרים. הצדק לפי תארסימכוס **אינו טוב**.
+
+זו שאלה מהותית בפוליטאה - כיצד מגשרים על הפער בין הצודק לתועלתני?
+
+(רועה צאן דואג לכבשים, מקבל שכר...)
+
+(לשים לב - סוקראטס מציין במפורש את אלו השולטים בלית ברירה.)
+
+גם כאן, המהלך הרטורי הסוקראטי הוביל את תארסימכוס לסתירה - והלה עוזב את הדיון בבושה.
+
+> סוף חלק לא מוכן
+{.is-warning}
+
+---
+
+
+# העיר האמיתית כמשל לצדק
+בספר 2 (201), הדיון מתנהל גם עם גלאוקון[^13], ואדמנטוס[^14] - האחים של אפלטון, צעירים אתונאים עשירים המיועדים לחיים הפוליטים. סוקראטס עדיין שואף לברוח חזרה לאתונה, אלא שגלאוקון, באומץ, מבקש ממנו לשכנע אותו ואת אחיו אודותיו של הצדק, ובכך שהוא רצוי. האופי של האחים תואם את שמם - גלאוקון מתלהב ודוהר קדימה, ואדימנטוס נוקשה, מרוסן, וחמור סבר[^15]. האחים מבקשים לדעת אם הצדק טוב כשלעצמו, או שמא אנו מבצעים אותו לשם מטרה מסוימת? *האם הצדק טוב לאדם הצדיק?*. 
+
+גלאוקון ממחיש את הבעיה במשל [טבעת גיגס](https://en.wikipedia.org/wiki/Ring_of_Gyges) המפורסם (359). המשל ממשיך שהצדק נסוב סביב הנראות, סביב הסברה - מרגע שאין צורך במראית העין של הצדק, בפני אדם ובפני האלים, איש לא יהיה צדיק - הצדק אינו בפיזיס[^16] של האדם, אלא בנומוס. אדימנטוס מוסיף לדבריו של גלאוקון, שאומר כי המבוגרים שמים לב כי הצדק מהולל בעקבות תוצאותיו. אלא שבתוצאות אלו ניתן לשחד את האדם ואת האלים - בקורבנות, במחילות ובטובות - ניתן 'לעשות עסקים' איתם. וכיצד, אפוא, הצדק טוב לאדם הצדיק עצמו, מחוץ לעסקים כאלו? זו ההוכחה שמבקשים האחים מסוקראטס, במסגרת החיים בפוליס (215, פס' 368). 
+
+> זוהי משימתו של סוקראטס בכל ספרי *הפוליטאה* - כאן מוקמת חברה פוליטית בדמותם של סוקראטס והאחים.
+{.is-warning}
+
+סוקראטס מבקש לבצע חקירה זו מגדול - לבחון קודם את הצדק במדינה, ודרכו לבחון את הצדק לאדם[^17]. השלושה מייסדים בלוגוס עיר, נפרדת מאתונה - ונבחן דרכה את הצדק. העיר הראשונה שמוקמת[^18] היא עירו של אדימנטוס (216). המדינה, אומר סוקראטס, מוקמת כי אין אדם מתקיים בכוחות עצמו - הוא זקוק לאחרים. אותם אחרים משתפים פעולה, ונהיים יישוב - *פוליס*. האדם הוא מוגבל וסופי, וצרכיו ותאוותיו אינסופיים - וכאן, אומרים אפלטון ואחריו גם אריסטו - ניכר ש**האדם הוא חיה פוליטית**: הוא אינו יכול להתקיים לבד. בעיר של אדימנטוס, הטבע הוא קנה המידה: כל אחד יישא באומנות אחת, לפי כישוריו הטבעיים.
+
+## העיר הבריאה
+
+העיר של אדימנטוס פשוטה וכפרית: העובדים עירומים בקיץ ולבושים די הצורך בחורף; ישנים באוהלים; אוכלים לחם ומזון פשוט; אוכלים על האדמה; חובשים זרים ומהללים את האלים; מתקיימים כפי יכולתם, לא מתרבים מעבר ליכולתם, לא אוכלים בשר ולא יוצאים למלחמה. עיר זו מכונה בפי סוקראטס *העיר האמיתית* - *העיר הבריאה* - המאופיינת בפשטות מירבית ובצניעות.
+
+אלא שגלאוקון אינו מסתפק בחיים אלו: האין יאכלו תבשילים, ישתו יין, יאכלו גבינות וממתקים? עירו של אדימנטוס, טוען הלה, היא עיר של חזירים; העיר בריאה, והאדם איננו בריא - הוא אינו יסתפק במתינות, במועט, בהכרח. צרכים אלו גוררים צרכים נוספים: רהיטים, תבשילים, בושם, קטורת, נערות ליווי, עוגות, זהב, שנהב - נוחות, נוי, עידון ותשוקה מינית. סוקראטס אינו מרים אצבע להגן על עירו הפשוטה[^19].  
+
+כעת, גלאוקון וסוקראטס בונים את *העיר הקודחת*, *העיר התפוחה* (222). עיר זו גוררת גם צורך להתפשט על פני שטח נוסף, לגדל את החיות ולרעות אותן; אדמה זו תילקח מהשכנים - וכאן נכנסת גם המלחמה. 
+
+> "ואיננו קובעים כלל וכלל אם דבר רע הוא המלחמה או אם טוב..."
+^עמ'^ ^223,^ ^פס'^ ^373^
+
+## "כלבים פילוסופיים?!"
+
+המלחמה מוצבת כאן כחלק בלתי-נפרד מהטבע האנושי - זה מלא תאוות, ואלו גוררות [מלחמות](/כלליים/מלחמה) - בין כל הערים, ובכל החברות האנושיות. כל חברה אנושית, אפוא, נבנית בפשע כלשהו, על חורבות חברה אחרת. המלחמה הזו מביאה עמה גם גיבורי מלחמה, העושים מעל ומעבר לנדרש - אנו חוצים את גבול ההכרח ונכנסים גם לסוגיית החינוך: החיילים הללו אמורים לעשות מה שאיש אינו רוצה - להרוג ולהיהרג - וצריך לחנך אותם לעשות כן.
+
+אותו חינוך - **העוסק בנפש, ולא בגוף** - מבשר את הופעתה הראשונה של הפילוסופיה לדיאלוג - סוקראטס מושל אותה ל'כלב שמירה' (375). אותו האופי של כלב השמירה - רך לחבריו, ותוקפן כלפי אויביו[^21] - נמשל כאן לאופי פילוסופי - כפי שאמר גם פולימארכוס!
+כיצד נחנך את החיילים ל'אופי הפילוסופי' הזה?
+
+סוקראטס מתאר אותו כמיטב המסורת האתונאית - התעמלות[^22] ומוזיקה[^23]. אותו חינוך, אומר סוקראטס לאדימאנטוס, כרוך בהכרח בצנזורה קשה (376) החל מגיל ינקות. באגדות שיינתנו לאותם הילדים, האלים מתוארים כפשוטים, ומושלמים - המורכבות האנושית, יחד עם הרגשות השליליים, מופשטת מהם - חתירה לאידאות. ההפשטה הזו גוזלת לחלוטין מהאומנויות את החופש שלהן, מהלך שאדימנטוס - קשוח יותר ואירוטי פחות מאחיו - מוכן לעשות.
+
+> הדיון בעמודים הבאים חורה וקשה: כדאי לקרוא אותו מנקודת מבט של מייסדי העיר, ולא כצעירים תושבי העיר שאנו כיום
+> (גירוש מהעיר - 395)
+> (חוקי המוזיקה - 424)
+{.is-warning}
+
+גם ההתעמלות הגופנית שמקבלים השומרים עוסקת בויסות חלקים בנפש (411-) - מציאת האיזון הנכון בין הצד הרך בנפש לצד הקשה. 
+
+כמו כן, על מנת שיגנו על העיר, השומרים צריכים לזהות את רצונם הפרטי עם רצונו של הכלל (412) - אין די בחינוך נפשו של השומר היחיד.
+
+> ר' גם: *Kallipolis* - המבנה של העיר (במצגת)
+{.success}
+
+רצונו של הכלל חיוני לשמירת שלמותה של העיר - אילו השליטים והשומרים, לכל הפחות, לא יזהו את עצמם עם ה*פוליטאה*, מגיעה הפלגנות - *המחלה הפוליטית* - המעידה על סופה הקרב של העיר. אמנם הקשר שלנו ל*פוליס* טבעי, כפי שעמדנו עליו קודם, אך סוקראטס טוען כי אין בטבע הזה די כדי לשמר את המבנה של העיר; נדרש מבנה נוסף, הכרוך בשקר - *השקר האצילי* (414). סוקראטס מתאר את משל 'אמא אדמה', לפיה תושבי העיר נולדו מתוך האדמה שהם שוכנים בה, ולפיכך עליהם לראות בה אמם ומחנכתם[^24]. 
+
+המשל מנסה גם לשכנע את השליטים שההמון והם בני אותו העם - חרף חינוכם השונה ומנהגיהם השונים - בעיה קשה לא פחות משכנוע ההמון בסמכותם של השליטים.
+
+כל בני העיר יידרשו להישאר במעמדם ("בעיר המושלמת - כל שינוי הוא לרעה!"), כפי שמתאר סוקראטס ב'משל המתכות' - שם הוא מציג ניידות חברתית מסוימת, שמטרה לאפשר להמונים להשלים עם מקומם בחברה. בכך המשל מעצב את הדעה - האוויר לחיים הפוליטים.
+
+גם בטבע הפוליטי וגם בשקר האצילי אין די בלשמר את מבנה העיר. סוקראטס מבקש גם לשלול מהמעמד השומר כל רכוש, ולכפות עליהם חיים קיבוציים לחלוטין - ומהמעמד הפועל, מבקש לשלול כל עודף רכוש. הרכוש הוא פתח ליחידנות ולהשחתה שבכוחם לפרום את המארג החברתי של העיר.
+
+> שימו לב: אדימנטוס מאפשר בנקל לחלוק גם משפחות (נשים וילדים) במעמדות השומרים והשולטים, מה שייתבטא בהמשך הפוליטאה(423)
+{.is-warning}
+
+# העיר האמיתית כמשל לנפש
+משעמדו על המעמדות בעיר, השלושה מחפשים את המעמדות בנפש. סוקראטס מתחיל בלמנות את ארבעת הסגולות (427) היווניות: צדק, שוויון דעת, אומץ לב והחוכמה: את החוכמה מגדיר סוקראטס כעצה טובה[^25] בניהול ענייני הכלל; את אומץ הלב הוא מגדיר כיכולת לדבוק בדעה השולטת בכל מצב; יישוב הדעת[^26] מגדיר כסדר הנכון של כל חלקי העיר, בו מקבלים עליהם כולם את שלטון התבונה; וכעת, נותרים רק עם הצדק (432).
+
+את הצדק מגדירים בכך ש*כל אחד עוסק בשלו*, **על פי טבעו ומעמדו בעיר** - חזרה כמעט מוחלטת ל'עיר הבריאה' שתוארה קודם לכן. ההגדרה הזו כמעט ריקה מתוכן, במיוחד לאור המהלך האדיר שהתנהל עד כה.  
+
+מהשגדירו את הצדק, עוברים המייסדים לנפש (434): זו מורכבת מחלקים רבים, המקבילים לחלקיה של העיר[^27]. ההגדרה שתינתן לנפש, אומר סוקראטס, תהיה בהכרח חלקית; לנפש יש לוגוס מורכב מכדי לתפוס בכוחה של הנפש בלבד, כפי שאמר גם היראקליטוס. אלא שגם בחקירה הזו, מצליחים השלושה לעמוד על כמה חלקים:
+- *To Logistikon* החלק המחשב - המקביל לשליטים 
+- *Thymos* - עוז הרוח (החלק *ה*פוליטי בנפש, לפי אפלטון, החלק בנו שמתחמם בכעס, לפי הומרוס) - המקביל לשומרים 
+- *To Epithymetikon* - החלק המתאווה - המקביל לפועלים
+
+> להגדרה הזו יש גם אינטואיציה מודרנית: בביטוי "תשלוט בעצמך!" למשל, אנו מבקשים לצוות על חלק אחד בנפש לשלוט בחלק אחר.
+{.is-info}
+
+ה*Thymos* הוא החלק המעורר את חמתו של גלאוקון מששומע שיאכלו על הרצפה; החלק המעורר בושה; החלק שמבקש חיים מסוג מסוים. ה*Thymos* לא משחק תפקיד בעירו הראשונה של אדימנטוס - ובמידה רבה אחראי לכך שאינה מחזיקה מהעמד. 
+
+אם יש בחלק זה של הנפש גם נטייה לחשב וגם נטייה להתאוות - להיכן החלק הזה נוטה?(439). תחילה מביית אותו סוקראטס לחלוטין, ושולל ממנו כל קורטוב של תאווה[^28].
+
+לכאורה, סוקראטס קיים כאן את הבטחתו לגאוקון ואדימנטוס: העיר האמיתית עונה על כל הדרישות שלהם, והמבנה שלה מקביל למבנה הנפש. אלא שישנו מתח הולך וגובר בין העיר לנפש, כפי שנחקור בספרים הבאים (442).
+
+## "חוק הנשים" ותא המשפחה
+> [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/republic_5-6_(slides).pptx)
+{.is-info}
+
+בספר 5 (448) ניכרת התחלה מחדש של התהליך, בכוחנות שמפגין פולימארכוס עם אדימנטוס. השניים מאשימים את סוקראטס שהבליג על חלוקת *הכל* - לרבות הנשים והתא המשפחתי. כעת, ניתן את הדעת לתפקידה של המשפחה בפוליטאה, ועל היחס המתבקש בין שני המינים - מה היחס בין המשפחה לבין המדינה? האם המדינה היא כמעיין משפחה, או שמא המדינה מגבילה ומרסנת את המשפחה?
+
+חרף רצונו להימנע מהנושא, גלאוקון האירוטי גורר את סוקראטס לדיון זה (450). סוקראטס שוב גורר את השיח למשל על הכלבים הפילוסופיים (451) - ומבקש לקבוע שיתוף מוחלט, תוך מתן אותו החינוך לשני המינים[^29] - לרבות ההתעמלות (Gymnastike) משותפת. ההנחה שעומדת בבסיס המהלך של סוקראטס היא דרמטית: ***ההבדלים בין גברים ונשים***, לפחות בפן הפוליטי -***הם נומוס, ולא פיזיס***. *כל* ההבדלים בין נשים וגברים, אומר סוקראטס, משולים להבדל בין סנדלר קירח לסנדלר עם שיער ארוך.
+
+למעשה, סוקראטס מבסס שיוויון זכויות מוחלט (456) - על הנשים לשמור עם הגברים, לגור עם הגברים, ולהתעמל עם הגברים, מתוקף יכולתן הפוליטית שוות הערך - סוקראטס אינו מכיר בשום הבדל זולת ההבדל בכוח הפיזי בין המינים, ואף קובע את המשיכה בין המינים כנומוס, שאפשר להתעלם ממנו ולעבוד סביבו. 
+
+אלא שאותו שוויון מתפורר מרגע שמדברים על התא המשפחתי (457) - משום שאינו קיים בין המינים כשזה מגיע להקמתו - האישה נושאת במלוא התוצאות. אילו נאפשר לנשים לפרוש להקמת התא המשפחתי, יווצרו 'איים' קטנים של רכוש פרטי, ואלו פתח מסוכן לפלגנות - המחלה של העיר לפי סוקראטס. במובן מסוים, המשפחה היא מקור לאי-צדק: כשיש התנגשות אינטרסים בין משפחות, או בין המשפחה למדינה - הצדק מתפורר. 
+בעיר הצודקת ביותר, נדמה שניאלץ לשלם מחיר כבד: עלינו להיות מוכנים לרסק את התא המשפחתי.
+
+> אותן הנשים תהיינה כולן משותפות לכל הגברים האלה, ואף אחת לא תדור ביחידות עם אחד; וכן יהיו ילדיהם משותפים, ואב לא ידע את יוצא חלציו, ולא ילד את אביו
+
+סוקראטס מבקש כאן ממש לקרוע את התינוק מחיק האם - מתוך סברה שגם הקשר הזה הוא רק נומוס, שגם אותו ניתן לביית. 
+
+הסדר שסוקראטס טוען בעדו קובע אפילו אילו שומרים יזדווגו, ומתי; המדינה תערים עליהם כך שיחשבו שהדבר טבעי, אך בפועל היחס יהיה כמו לכלבים - שהטובים מזדווגים ביניהם, והפחותים - מעט או בכלל לא (458). הילדים, אומר סוקראטס, יחולקו לפי החודש שבו נולדו; ייקראו לכל האנשים מעל לגיל מסוים 'אמא ואבא' וכך הלאה (461). סוקראטס אפילו מוחה בהינף יד את הטאבו המוחלט[^30] סביב גילוי עריות, וגלאוקון לא מתנגד [^31]. 
+
+נדמה כאן כי הדיאלוג אינו באמת מתכון מעשי, אלא ניסוי מחשבתי קיצוני; כדי להקים את העיר המושלמת, הצודקת, יידרש שוויון מוחלט, גם בין המינים; אותו שוויון ייגבה מחיר כבד (יימחק את האישה במובן מסוים, לפי גלאוקון), וכרוך בהפעלת כוח מאסיבי.
+
+
+## פילוסופים שליטים (ומי הם?)
+כאן גולש הדיון ליחסים הבינלאומיים והמלחמות של העיר (473), וסוקראטס אומר, בסייג רב ולאחר שגלאוקון לוחץ עליו, אומר את אמרתו המפורסמת ביותר - האושר הפרטי והאושר הציבורי דורש את שלטון הפילוסופיים בעיר[^32]. כאן נדמה, למרות דיון *הכלבים הפילוסופיים*, שאנו לא יודעים עד הסוף מי הוא בכלל הפילוסוף - וכאן הדיון זולג מחוץ לאופק הפוליטי המוכר לאחים (474). 
+
+סוקראטס מגדיר בפנינו תחילה את הפילוסוף כזה שאוהב את כל הלמידה מתוך אהבתו ותאוותו לחוכמה - עמדה שהתבטאה ב*משתה*. אלא שתחת הגדרה זו, אומר גלאוקון, נופלים 'פילוסופים רבים ומשונים' - אוהבי המוזיקה, התיאטרון, וכל בעלי תחביב חזק אחר - האם אלו יכולים לשלוט על העיר? סוקראטס מסייג בכך שמגדיר את הפילוסוף כזה שמושא אהבתו הוא *האמת*: רוב בני האדם אוהבים לראות דברים יפים, אך רובם לא אוהבים כלל את השאלה *מהו היפה?*. הפילוסוף הוא זה שנפשו לא מאפשרת לו להפסיק לחתור לכיוון אותה האמת. זה אשר לא בוער בו רצון כזה, *אהבת החוכמה*, אינו מנסה לחדור מבעד לסברה ולחפש את האמת (476).
+
+מצב זה משול בעיניי סוקראטס לחלום - יש בנו אלא תמונה רופפת של המושאים בחיים שלנו. הוא מציב אותנו במצב מוזר בין ההוויה האמיתית - הדברים שישנם - ללא-הווה (דוגמת הסוס, היראקליטוס): זהו האיפיון של כל דבר חלל-זמני. את הדברים האלו בכוחנו לשפוט רק עם הדוקסה - ולא עם הידיעה. ההוויה שלהם חלקית בלבד. לעומתה של הסברה, הידיעה חלה על אותם הדברים שהווים במלואם - האידאות.  
+
+הפילוסוף הוא זה שחותר, ששמח, שמברך, רק על הרמה הגבוהה היותר - הידיעה - של הדברים שהווים במלואם, ולא מסתפק בבורות[^33], בהוויה החלקית, ובסברה שלה. אלא שבאהבה זו יש סכנה: הפילוסוף שונא את כל מה שנופל מאותה האמת, ואת השקר (485).  
+
+הדיון מתדרדר כאן מנושאו המוצהר - הצדק והעיר הצודקת - חזרה לדיון אפיסטמולוגי מטא-פיזי, בדומה לזה של הפילוסופים הראשונים (אותם סוקראטס 'הוריד לערי בני האדם'). 
+
+אלא שרוב הפילוסופים, אומר אדימאנטוס, מזכירים את סוקראטס של אריסטופאנס: לבושי סמרטוטים, מנוולים לעיתים, ומאוסים על אנשי אתונה. סוקראטס מסכים, וטוען שזה תוצר של המציאות המעוותת בה הם חיים; מעצם היותו בעל הטבע הגדול ביותר, הפילוסוף הוא הראשון שהמציאות הזו תשחית אותו. המציאות הזו נבנית על ידי הדוקסה, אותה בונה העם (Demos) - במובן כלשהו, יריבו של הפילוסוף (כמו המשורר המעצב אותו). יש כאן היפוך של האישום כנגד סוקראטס (השחתת הנוער) - במובן כלשהו, הנוער הוא זה שמשחית את הפילוסוף (491). אותו המון, אומר סוקראטס, לעולם לא מתפלסף (494); מכאן שעירו של סוקראטס אינה פילוסופית, אלא רק נשלטת פילוסופית - ומשום כך, היא לא תוקם, ולא תשרוד. בפילוסוף שולטת אהבת החוכמה, ובעם - אהבת הדוקסה, ועל המתח ביניהם לא ניתן לגשר.
+
+(משל האוניה)
+
+# בעיית הטבע הפילוסופי והחינוך הפילוסופי
+
+אותו השליט יצטרך מצד אחד להיות אמיץ לב, נחוש וזריז, אך בעל יכולת למידה יוצאת דופן (504), וצדק. אלא שיש מה שעולה על כל הסגולות האלה, ועל הצדק - עבורו הקרבנו עד כה את הכל! - משום שאלו סגולות המוניות. הסגולה העולה על כל אלה, אומר סוקראטס, היא ***החוכמה***. מהי, איפוא, אותה חוכמה? מהו המושא שלה?
+
+כאן אנו שוברים את האופק הפוליטי המוכר וצוללים לשיח חדש לחלוטין.
+
+## מושא החוכמה (משל השמש)
+
+מעל הצדק, ומעל כל האידאות האחרות, ניצב מושאה של החוכמה - **הטוב**: הנעלה על כל דבר אחר, והמקור לדיוק בכל דבר אחר. את אותו הטוב קשה ביותר לתאר - נסו למשל להבדיל בין תענוגות 'טובות' לכאלו שאינן טובות. סוקראטס מציב את הטוב (505) בבסיס התועלת של כל פעולותינו בעולם. בעוד שלעומת התכונות אחרות אנו מסוגלים להסתפק במראית עין (של היפה, של הצודק, וכדומה), בטוב איננו מסתפקים בדבר זולת הטוב ביותר: סוקראטס סבור שהטוב הפרטני אינו מחזיק מים - רק הטוב המוחלט, אליו כולנו שואפים. 
+
+הטוב אינו רק התכלית של הפעולות שאנו עושים, אומר סוקראטס - הטוב הוא ראשית כל האידאות. הטוב הוא ה*ארכה*, של כל היקום כולו. סוקראטס מציע לגאוקון אלא את הסברה (*דוקסה*) של הטוב, משום שכה קשה לתפוס את הידיעה (*אפיסטמה*) של הטוב[^34], וגלאוקון דורש אותה. סוקראטס מנסה להמחיש את הסברה של הטוב ב**משל השמש**. סוקראטס מחלק את ההוויה לשני חלקים: התחום הנראה, והתחום המושכל (הנתפס עם השכל), ועומד על היחס בין שניהם. 
+
+את התחום הנראה מתאר סוקראטס כמגיע מהשמש - המספקת את כל התנאים בכדי לראות. העין, באמצעותה אנו רואים, דומה במידה מסוימת לשמש - הנותנת את הנראות לצבע, ואת כוח הראייה לעין. סוקראטס מקביל יחס אנאלוגי זה לתחום המושכל - זהו היחס בין הטוב לשכל (508). כשם שהעין אינה יכולה לפעול בהיעדר השמש המעניקה לה את הכוח לראייה, השכל יכול לתפוס משהו רק בכוח ההכרה שמעניק לו הטוב. הטוב הוא מה שנותן למושכל [^35] את ההוויה והאמת, ומאציל את השלמות (למעשה, הטוב *הוא* אידאת השלמות - כל דבר מושלם לוקח בה חלק) לכל האידאות, ומעניק לשכל את הכוח להבחין בה. 
+
+> למה החיים טובים? למה ראוי לחיות אותם? אפלטון רומז שהתשובה היא משום שהחוכמה אפשרית בהם; היא העונג שאנו מחפשים בכל המעשים האחרים. זוהי ההכרה שמאפשר הטוב, והפילוסופיה, ברודפה את החוכמה, מצדיקה את הקיום. 
+{.is-warning}
+
+מה קורה, איפוא, כשהנפש מנסה לדעת?
+סוקראטס מציג זאת ב**משל הקו המחולק**(509) - הוא מבקש מגלאוקון לצייר קו, ולחלקו לשניים[^36]: התחום המושכל והתחום הנראה. הוא מחלק כל תחום לשני חלקים נוספים. את התחום הנראה מחלק ל'צלמים'[^37] ו'כוח הדימיון'[^38] המקביל לו. אלו מייצגים את הפרטים המוחשיים בעולם[^39] והאמונה[^40]. אלא שכאן נשאלת השאלה - מה מייצג את הקרבה הבלתי אמצעית הזו בינינו לבין הפרטים המוחשים בעולם? כאן אנו פונים לתחום המושכל (510)
+
+את הפרטים המוחשיים בעולם אנו מסוגלים להפוך לישיים מתמטיים[^41] מדויקים (דוגמת המשולש הצולע של אנדי, המייצג את *המשולש כלשעצמו*). סוקראטס מדגים זאת (523) בדוגמת *שלושת האצבעות*. כל אחד מהחושים שלנו מעביר לנו מידע סותר: בין מה שקשיח (העצם) ולרך (העור), היחס והנראות, אך אנחנו מבדילים בין כל המידע הזה בכוח נפשי אחר: יש חלק קשה וחלק רך, חלק גדול וחלק קטן - אנו עושים אבחנה, חיבור, חיסור ועוד בכל תפיסה מעבר לתפיסה החושית ובכך תופסים *מונדות* שכליות. 
+
+> הצלמים הם מושא כח הדימיון, והפרטים המוחשיים הם מושאה של האמונה.
+{.info}
+
+את החשיבה המתמטית הזו, דרכה אנו תופסים את הישים, מכנה סוקראטס כ*חשיבה מושגית*[^42]. 
+אלא שחשיבה זו עדיין תלויה בתמונות ובייצוגים, ועדיין מתייחסת למושאים שלה כמו היפותזות, ואינה חוקרת אותם. למשל, החשיבה המדויקת הזו מבצעת פעולות מתמטיות - אך לא שואלת *מהו* מספר, או מה זה *להיות* מספר (הדבר כשלעצמו): היא מניחה שכולנו יודעים מה הוא. לכן אנו זקוקים לחלק נוסף, הכרוך במאמץ נפשי אדיר - המאמץ האחרון של הארוס הפילוסופי. 
+
+> הישיים המתמטיים הם מושאה של המחשבה
+{.info}
+
+
+זוהי ההכרה השכלית[^43], שמושאן הן הצורות[^44] (511). 
+החשיבה הפילוסופית המלאה (*דיאלקטיקה*) כפי שסוקראטס מאפיין אותה היא זו שתופסת את ראשית הדברים וכל מה שמשתלשל ממנה - והיחס בין כל הדברים האלה. ידע פילוסופי *מלא* הוא לא *תלוש הקשר* - הוא תופס את העולם במלוא הקשרו - הלוגוס כשלעצמו. רק כאן נסגר לבסוף הפער בין הלוגוס שלנו, במובן החשיבה, ללוגוס של העולם - סדר הדברים בקוסמוס. זוהי ההגדרה האפלטונית לחוכמה: לתפוס את הראשית של הכל יחד עם אותו הכל.
+
+> הצורות הן מושאן של ההכרה השכלית.
+{.info}
+
+אבל האם תפיסה כזו מוחלטת אפשרית בכלל?
+נדמה כי אפלטון סבור שלא - לפחות לא בחיים האלה.
+אלא שאנו חווים הבזקים, כמו ברק, של התפיסה הזו - והעונג באלו כה עצום, שאפלטון סבור שדי בו להצדיק את החיים. 
+
+## משל המערה
+סוקראטס מציג משל על הטבע שלנו והחינוך שלנו, המפורסם מכתבי אפלטון ואולי אף בעולם העתיק. המשל פונה לאדם באשר הוא אדם - לא ליוונים, או לגברים, או כל דבר אחר (512).
+
+סוקראטס מתאר אסירים הנולדו במערה, הכבולים לחלוטין - הם אינם יכולים להסיט את מבטם מהקיר מולם. מאחוריהם הולכים אנשים המחזיקים צורות, ומאחוריהם אש המטילה צל -  והצורות משתקפות על קיר המערה בצל שהם מטילים. 
+
+האסירים אינם יכולים לראות את עצמם, ואת הרושם שהם מותירים על אחרים. הם רואים את הצללים, אך לא רואים שהם צללים *של* משהו. רק הצללים הם אלו שהווים באמת עבור האסירים.
+
+מי הם מחזיקי הצורות? אולי אלו יוצרי הסברה?
+
+ומה יקרה, אם השלשלאות יישברו מעצמן[^45], ואחד[^46] מהאסירים ישתחרר?
+נגיד לאותו אסיר שהוא יכול לצאת אל אור השמש, ואל הצורות עצמן - והוא ירצה להישאר במקומו. אילו נוציא אותו החוצה - הוא יסתנוור, ולאט לאט יבין שישנם חפצים, ואלו זורקים צל. 
+
+המערה, ומה שמחוץ לה, הם אותו העולם - אך המערה היא למעשה התפיסה שלנו, המבוססת סברות.
+
+אם אותו האסיר יחזור לבסוף למערה - מה יראה?
+תחילה, לא יראה דבר מפאת החושך. נהיה מגושמים ומגוחכים, ויראה בעיניי האסירים האחרים מגוחכים - והללו ייראו בעיניו מגוחכים. אם האסיר המשוחרר ינסה לשחרר אותם - הם יהרגו אותו.
+
+יש יסוד בכל אחד מהנפשות שלנו, שאוהב את הצללים - שמחפש את הסברה.
+
+(519) סוקראטס מגדיר את החינוך בתור סיבוב הגוף לכיוון האור מחוץ למערה - סיבוב הנפש לעבר תפיסת הדברים כפי שהם הווים באמת, כמו העולם מחוץ למערה. החינוך אינו הקניית ידע, אלא רק הסיבוב הזה של הנפש לכיוון הידיעה, מהסברה[^47].
+
+אותו אסיר אינו ישוב למערה; אלא שזה מה שאנו עושים בהמליכנו פילוסוף - אנו מכריחים אותו לחזור למערה, ועושים לו עוול. החיים המאושרים באמת לפילוסוף, הם פילוסופיה; השבתו לעולם הפוליטי הוא אי צדק נורא, אומר גלאוקון. וכעת, למרות כל מה שהקרבנו כדי להקים את העיר הנדמית לנו הצודקת ביותר - היא אינה כזו כלל. 
+
+> אין פתרון אמיתי לבעיה הפוליטית. כדי שהעיר תהיה צודקת, החוכמה צריכה לשלוט; אך החוכמה אינה רוצה לשלוט, וההמונים אינם מעוניינים בשלטונה. העיר הצודקת ביותר אינה אלא חלום שלא יכול להתגשם.
+{.is-danger}
+
+
+
+
+[^1]: *Politea* - המשטר (כמו *Polis* - עיר, *Polites* - אזרח, *Politike* - פוליטיקה)
+[^2]: *Dikaiosyne* - הכוונה למצב נפשי, ממנו נובע הצדק
+[^3]: התראקים היו יריבים של האתונאים
+[^4]: *Polemarchus* - שליט הקרב - אותו סוקראטס מנשל מעוצמתו בפלפולים
+[^5]: *Cephalus* - ראש
+[^6]: לפי אנדי, התרגום הזה עובד הכי טוב ביידיש - *אלטעקאקן* - זקן עם רגל אחת בקבר.
+[^7]: ב*משתה*, אפלטון מגדיר בפנינו את הפילוסופיה כזיקוק של כל התשוקות. לפי הגדרה זו, התשוקה שחש כפאלוס לפילוסופיה אינה אמיתית, בעיניי אפלטון.
+[^8]: הזקנה מייצגת בתרבות היוונית את המסורת.
+[^9]:  *Kosmo Polites*
+[^10]: ניכר כאן מתח בין מה שנדמה (*סברה*) למה שבאמת (*ידיעה*)
+[^11]: ב*גורגיאס*, פולוס נכנס לתסביך דומה בשיחתו עם סוקראטס
+[^12]: *Tharsymachus* - הלוחם הזועם. סופיסט, 'ומהמוצלחים ביניהם'
+[^13]: *Glaucon* - עיניים בוהקות
+[^14]: *Adeimantus* - קשוח כיהלום
+[^15]: אפלטון בונה כן מעיין אנדרטה לאחיו - וחריג שהוא אינו מופיע בעצמו. פרשנים מייחסים לו אופי שהוא שילוב של שני האחים.
+[^16]: חשוב לשים לב שגלאוקון הוא הראשון הדיאלוג שמשתמש במילה פיזיס.
+[^17]: בספרות - *האנלוגיה של העיר והנפש* - ליבה של הפוליטאה. *אנאלוגיה* - *Analogos*
+[^18]: עצם עקמת עיר דורשת השמדתה של העיר הקיימת, ולקיחת צעד אחורה ממנה. לא במקרה זה קורה בפיראוס, מקום לרעיונות חדשים.
+[^19]: סוקראטס עצמו היה גווע בעיר שכזו: סוקראטס אינו מועיל בעבודות פשוטות. הפילוסופיה נכנסת עם התאוות, וההשחתה, ומות התמימות.
+[^20]: *Demos* - עם
+[^21]: מזכיר את האזהרות של גורגיאס מפני הרטוריקה!
+[^22]: *Gynmanstike* - עיצוב וויסות הגוף (מלשון *Gymnes* - ערום - גאוותם של היוונים)
+[^23]: *Musike* - חינוך מוזיקלי (כמו גם שירה)
+[^24]: האתונאים התהדרו בהיותם *Autochtonoi* (αὐτόχθων) - יוצאי האדמה ממש, ולא מהגרים ממקומות אחרים
+[^25]: *Eubolia* - חשיבה מצוינת, 'התפלפלות' - לפי אריסטו
+[^26]: *Sophrosyne* (σωφροσύνη) - מצוינות הנפש ויישוב הדעת
+[^27]: בהגדרה הזו יש מתח מול הגדרת הנפש ב[פיידון](https://logos.pukeko.xyz/he/%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%94/%D7%99%D7%95%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA/%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%93%D7%95%D7%9F#%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%94%D7%A0%D7%A9%D7%9E%D7%94-%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%94-%D7%9C%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%93-%D7%9C%D7%90%D7%97%D7%A8-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA), שם מתואר שהנפש תשרוד את המוות משום שהיא פשוטה לחלוטין.
+[^28]: בניגוד גמור להגדרתה של התבונה ב[משתה](/פילוסופיה/יוונית/משתה#scala-amoris) - שם מתוארת כמושא הטהור ביותר של הארוס
+[^29]: הצעה *מ ט ו ר פ ת* בהתחשב בתקופה שאפלטון חי!
+[^30]: טרגדיות יווניות דוגמת *המלך אדיפוס* של סופוקלס ממחישות כמה חזק הטאבו הזה, שסוקראטס מוחק בכזו פשטות 
+[^31]: קטע קומי כמעט, לפי אנדי ('החלק האהוב עליי בדיאלוג!') 
+[^32]:  זוהי אמרה מגוחכת ברמה מקוממת באוזני האחרים
+[^33]: *Agnoia* - בורות (Agnostic מגיע מכאן), בניגוד ל*Scientia*
+[^34]: *Agathon*
+[^35]: *Noeton*
+[^36]: החלקים בלתי שווים, אבל סוקראטס לא מציין את היחס; ספרים שלמים נכתבו בריב על זה.
+[^37]: *Eikones* - צלם שאנו בונים בתודעה (כמו *צלם אדם*)
+[^38]: *Eikasia* - היכולת שלנו לדמיין ולהבדיל בין הדימיון הזה לאמת.
+[^39]: *Ta Aistheta* - הפרטים המוחשיים בעולם והכוח הקוגניטיבי לתפוס אותם
+[^40]: *Pistis* - אמונה (מכאן מגיעה המילה *Piety*), **אך לא במובן הדתי המוכר לנו**, אלא במובן של Belief, Trust - האמנה, או אמון.
+[^41]: *Ta Mathemata* - הדברים שאנו יכולים ללמוד (מכאן מגיעה המילה *מתמטיקה*). גם שפה, בהיותה מושגית, נכללת בהגדרה זו.
+[^42]: *Dianoia*
+[^43]: *Nous*
+[^44]: *Eide*
+[^45]: או מכח הארוס?
+[^46]: רק אסיר אחד משתחרר: רוב האנשים לא חיים את החיים הפילוסופיים.
+[^47]: מסיבה זו הטיפו סוקראטס ואפלטון לנושאים כמו מתמטיקה, מוזיקה, אסטרונומיה, והדיאלקטיקה: אלו מכריחים אותנו לעזוב את הסברה לכיוון הידיעה. מסיבה זו נתפסת האקדמיה של אפלטון כאוניברסיטה הראשונה.

פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון.md

@@ -0,0 +1,117 @@
+---
+title: פיידון
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-14T12:49:06.463Z
+tags: שנה א, סמסטר א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, אפלטון, סוקראטס
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-01-11T16:57:55.649Z
+---
+
+> [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/lecture_11_(phaedo).pptx), [טקסט באנגלית (1)](/פילוסופיה/יוונית/platos_phaedo_(1).pdf), [2](/פילוסופיה/יוונית/platos_phaedo_(2).pdf), [3](/פילוסופיה/יוונית/platos_phaedo_(3).pdf), [טקסט בעברית](/פילוסופיה/יוונית/phaedo_(hebrew).pdf), [מטלה](/פילוסופיה/יוונית/207130253(5).docx)
+{.is-info}
+
+# המסע הסוקראטי אחר ה'סיבה'
+בכלאו של סוקראטס, תלמידיו מביעים תמיהה מסוימת ללהט שלו לעזוב את העולם. אם האלים הציבו אותנו בעולם הזה, לשרת את תכליותיהם, והאלים הם אדונים טובים, מדוע דווקא הפילוסוף ישאף לעזוב את עמדתו זו ולהשתחרר ממנה, בידיעה שמוטב לו להישאר עם אדון טוב?
+
+> Moriatur anima mea mortem philosophorum
+
+סוקראטס מתאר שרצה לדעת את הסיבה[^2] של כל הדברים[^3] בצעירתו. הכוונה היא לא לסיבה חיצונית, מכנית - אלא סיבה פנימית - אחראיות. הוא שאל שאלות כמו
+- איך נוצרים החיים?
+- איך אנחנו חושבים?
+- איך אנחנו זוכרים, ויודעים?
+- כיצד נעים גרמי השמיים?
+התשובות שהוא מחפש נדמות כחומריות.
+מאוחר יותר, החליט שאין לו שמץ כישרון לחקירה[^4] זו, ושזו סנוורה אותו.
+ההסבר הזה בעייתי - ההסבר החומרי לא מצדיק את קיומו של השלם, והתכונות שלו (אם שולחן מורכב מאש ואדמה וגם סוס, למה לסוס יש פרווה ולשולחן לא? לבנת לגו מאיש לגו נשארת לבנה אבל תא באדם לא ניתן להסביר מחוץ להקשרו של השלם). הקשר פה הוא הפוך - החלקיקים של הדבורה מסודרים כדבורה משום שזוהי הצורה של הדבורה - ולא הדבורה כפי שהיא משום שחלקיקיה מסודרים ככה.
+
+סוקראטס טוען שהשלם לא נגזר מהחלקיקים - החלקיקים נגזרים מהשלם.
+סוקראטס תוהה כיצד אנחנו סופרים את האחד (דוגמאת סטטיק ובן אל) - כשאנו סופרים אחד[^5] ועוד אחד, אנחנו מתעלמים מריבוי התכונות של האחד, ומתייחסים רק לאחדות הספירה שלו (Countable). כיצד, איפוא, נהיה האחד לשניים?
+
+> בהיותם אחד, אחד נהיו; בהיותם יחד, שתיים.
+
+מהיכן התכונות, שאינן מופיעות במרכיבים - מופיעות בשלם?
+איך השלם מופיע, אם הוא שונה מהמרכיבים שלו?
+
+סיבה זו ניצבת בסתירה להסברים הקדם-סוקרטיים - שבכוחם להסביר את הפירוק, אבל לא את ההרכבה.
+משום כך, סוקראטס מחפש דרך חקירה אחרת.
+
+אנאקסאגוראס מציב את הסיבה הזו בתור השכל [^6] - לשמחתו של סוקראטס.
+אך בסופו של דבר, גם אנאקסאגוראס מדבר על השכל כחומר, ועל הסידור כסידור מכאני. הסברים דוגמת אלה, אומר סוקראטס, אינם מסוגלים להסביר מדוע הוא יושב בכלא, או מדבר עם תלמידיו וחבריו. ההסברים האלו מפספסים את הסיבה - משום שהאתונאים שפטו שצודק לכלוא אותו, ומשום שסוקראטס שפט שנכון לקבל את הדין. בחיי האדם, דברים כמו צדק, טוב, יופי - הם סיבות, שהלוגוס הקדם סוקראטי עיוור להם. האבחנה הזו - בין הסיבה, לאמצעי - לא ניתנת להסבר בידי אותו מדע.
+
+בחושים, אומר סוקראטס, אין יכולת לתת לוגוס לצורתו של העולם - בכוחה רק לתת  את המרכיבים. כעת סוקראטס יוצא למסע שיני (חתירה בספינה יוונית) - כמו לצפות בבואה של ליקוי חמה. סוקראטס  בורח אל הלוגוס - ומבקש להבין את העולם דרך הצורה שאנו מסתכלים עליו.
+
+כשכלב נכנס לחדר, לא נאמר שנכנסו לחדר חלקיקים הנעים בשדות כוח - אלא כלב. גם אם יפגע מאפיין פיזי כזו או אחר בו - נדע לזהותו ככלב, משום שהוא פועל ככלב. אותה צורה - המאפשרת לנו לזהות אותו ככלב - היא האידאה - ה*מה זה* להיות כלב, או אדם, או יפה או צודק - ה*כלב* כלשעצמו, ה*כלביות* של הכלב. הכלב עצמו עלול למות, אך המהות של הכלב תישאר אחריו, ונבדלות ממנו - הכלב רק לוקח בה חלק. זוהי ההיפותזה[^7] הסוקראטית.
+
+[^1]: *Misologia* - שנאת הלוגוס
+[^2]: *Aitia* - סיבה.
+[^3]: Peri Physeos Historia,Historia Periphoseos
+[^4]:  *Skepsis* - שיטת ההסתכלות.
+[^5]: *Mondados* - אחד, האחד שניתן לספור
+[^6]: השכל *Nous* עורך את הכל *Diakosmon panton* וסיבת הכל *panton aitios*.
+[^7]: *Hypothesis* - כלי הסברי, נקודת התחלה, קרקע מוצקה שממנה אפשר להמשיך
+
+# מדוע הפילוסוף אינו נרגש מן המוות?
+סוקראטס מדבר עם סימיאס, שהציף את השאלה הזו, ומגן על שאיפתו במהלך שמתחיל כך - "אלו המחוברים לפילוסופיה בדרך הנכונה, אינם מקדישים עצמם לדבר זולת המיתה ולהיות מתים" ^64A^. הגוף, על חושיו, מטעה: הראייה והשמיעה כוזבות, ושאר החושים הנחותים להם ודאי כוזבים עד כן. לכן, בחפשה את מה ש*ישנו* (is), הנשמה שואפת להיפטר מהגוף, מכאוביו וצרכיו בחיפוש תבוני זה.
+
+אין בכוחו של הגוף לתפוס דברים ש*ישנם* - דוגמת הצודק, היפה, החזק - למרות שאלו דברים שישנם. הגוף ברצונותיו גורם למלחמות ושולל את הזמן לפילוסופיה ולו בדרישתו הקבועה למזון. בתהליך שחרורה מהגוף, בכוחה של הנפש לשבור את המגבלה הזו של הגוף, המונעת ממנה לראות *משהו* בטהרתו. תהליך פרידה זה הוא המוות - ומשום שאין זה ראוי שהטהור יתערבב עם זה שאינו טהור, הוא נפרד מן החיים^?^.
+
+בכך שנמנע מתענוגות החיים, הפילוסוף שואף ככל האפשר להפריד בין הנפש לגוף, להכין את נפשו לאותו רגע של פרידה - ולכן עליו לשמוח בבוא המוות, שלו התכונן לאורך כל חייו בהימנעות זו.
+
+סוקראטס מציג סתירה בהתנהלותם של כל שאר בני האדם. משום שמחשיבים את המוות כרוע גדול, כשמתמודדים מולו בגבורה - עושים זאת בפחד מתוך רוע גדול אחר. הכיצד אפשר להיות אמיצים על ידי הפחד?^68^. 
+אם כך דרכו של עולם - הפחד מוחלף בפחד אחר, הכאב בכאב אחר, התאווה בתאווה אחרת - סוקראטס מאמין שה'מטבע' שבו ניתן לרכוש את הטוב האמיתי, הצודק האמיתי, היפה האמיתי - הוא התבונה, ולכל הדברים האלו שהפילוסוף שואף להשתחרר מהם יש ערך רק בהצמידם לתבונה.
+
+משום שהוא משוכנע שגם *שם* ימצא רעים טובים ואדונים טובים, ולאור תהליך זה, סוקראטס אינו מתרגש למוות הקרב.
+
+> מסקנה: התבונה ניתנת להשגה בכוח הנפש בלבד, ואם המוות הוא פרידת הנפש מהגוף - הפילוסוף שואף למות
+{.is-success}
+
+# האם הנשמה יכולה לשרוד לאחר המוות?
+בשלב הזה, קיבס נכנס לשיחה, ומציב בפני סוקראטס שאלה נוספת - כיצד נוכל לדעת שהנשמה אכן שורדת את הגוף, ולא מתפזרת כאפר ברוח? ^70A^
+מול טיעון זה, סוקראטס טוען שלכל הדברים יש ניגוד שהם נובעים ממנו - הגדול, היה פעם קטן; הצדק, בהכרח נובע מהאי צדק; מה שחם, ממה שהיה קר; ערות, משינה, ושינה מערות. באותו האופן, מה שמת - חייב שיתרחש מולו התהליך ההופכי. כשם שמה שחי נהיה מת - הרי שמה שמת בהכרח חייב להיות חי^71^.
+
+אילו תהליך הופכי זה לא היה מתרחש, העולם היה כקו ישר, במגמה מתמדת לכיוון אחד - דוגמת אנדימיון. אילו דברים אלו מלכתחילה לא היו נפרדים מהם, העולם היה ככאוס המערבולת של אנאקסאגוראס^72^.
+
+> מסקנה: בכוחה של הנפש לשרוד לאחר המוות
+{.is-success}
+---
+### הלמידה כהיזכרות - עדות לנצחיות הנפש
+קיבס מעלה שוב את הטיעון הסוקראטי לפיו הלמידה היא רק היזכרות, כעדות לנצחיותה של הנשמה.
+ההיזכרות יכולה להיות לדבר דומה - מי שראה את סימיאס, עלול להיזכר בקיבס. אך מי שראה את סימיאס - עלול להיזכר גם בסימיאס. אותה היזכרות, מאותו המושא, יכולה להביע דברים שונים. בצורה זו, בכוחנו להיזכר בדברים דוגמת שוויון - הן שזה *שווין* (דוגמת אבנים שוות בגודלן) והן שזה ***שוויון*** - השווה המוחלט^73^. 
+
+החושים שלנו, כאמור, מעולם לא קלטו את אותו ה***שווייון*** המוחלט - אין בכוחו של הגוף לעשות זאת. אם בכוחנו לזהות שוויון, גם כשזה נופל מאותו שוויון מוחלט - כמו שזיכרון דמותו של סימיאס בהכרח ייפול מסימיאס עצמו - הרי שאנו *יודעים* אותו שוויון מהו, בנפשנו. זוהי, אומר סוקראטס, עדות לנצחיותה של הנפש - אם אנו יודעים לזהות דברים כמו שוויון, צדק, ויופי אל אף שאלו נופלים מתצורתם המושלמת, הרי שנפשנו יודעת אותם מאיפושהו, בהכרח מחוץ לגוף.
+
+יתרה מכך, אי אפשר לטעון שאנו יודעים מהם אותם צדק, יופי ושוויון - מה שאדם יודע, בכוחו להסביר (לתת *לוגוס*) - והרי אין בנמצא מי שיידע להסביר מהם הצודק, הטוב והנאה^ר'^ ^מנון^. הלמידה, אם כך, היא בהכרח היזכרות במה שהנפש כבר יודעת - לא מזמן שהיינו אנושיים.
+
+> המסקנה: הנפש האנושית *הייתה* לפני שנולדנו
+{.is-success}
+---
+אין בכוחה של טענה זו להעיד על כך שהנפש שורדת את המוות, ושמותו של גוף מסוים לא יפזר אותה. לשם כך, תוהים השלושה אודות איזה מין דבר עלול להתפזר ולהיכלות, ואיזה לא. ה***יופי***, הם מסכימים, אינו משתנה; הוא ישנו, נצחי. לעומתו, דברים שהם יפים - דוגמת בני אדם, סוסים, בגדים יפים - הם תרכובות, ומשתנות מטבעם. כפי שהורכבו - כך יכולים להתפזר. 
+
+אותם דברים שטבעם בלתי משתנה אינם נראים - אין לראות את הטוב והשווה. לעומתם, אלו שטבעם משתנה ניתן לראות - כמו האדם. את גוף האדם ניתן לראות - ואת הנשמה לא. הרי שגוף האדם בטבעו משתנה, ולפיכך ניתן לכליה, ואילו הנפש קרובה יותר למה שאינו נראה, שטבעו אינו משתנה - ושאינו כלה. משום שהנפש היא זו ששולטת בגוף, נדמה כי היא הדבר העילאי משניהם. ואפילו באותו הגוף, הקרוב יותר למה שכלה (Deathbound), יש חלקים שאינם כלים - כמו העצמות. אם כך, ראוי להסיק שהנפש אינה מן הדברים האלו - והיא נצחית^80^.
+
+> מסקנה: נפש האדם אינה כלה לאחר המוות.
+{.is-success}
+
+> 81..86 - מדוע נפש הפילוסוף נצחית, והאחרות פחות
+
+# הנפש כ'כיוון'
+סימיאס משווה את נפש האדם להרמוניה מנבל - ההרמוניה, כמו הנפש, היא בלתי נראית, נצחית. אולם אם שוברים את הנבל, או קורעים את מיתריו - היא כלה. האם אין זה אפשרי שהנפש - גם בהיותה נצחית - היא מעיין 'כיוון' (Tuning) של הגוף, ותיכלה יחד איתו?
+
+# האם הנפש יכולה להיכלות? 
+קיבס מושל את הנפש לאדם התופר בגדים, ואת הגוף לבגד שאותו התופר. האדם עילאי, ועמיד ונצחי בהרבה מהבגד, אך ישנה האפשרות שימות, והבגד ישרוד אותו. האין זה אפשרי שהנפש - גם בהיותה נצחית - בסופו של דבר תיכלה לפני הגוף, בתהליך הלידות והמיתות הרבות שעברה?
+כדי לענות על שאלה קשה זו, סוקראטס עוצר - עדות לרמת עומק חדשה בדיון - וקובע כי על מנת לדעת האם הנפש יכולה להיות דבר שכלה, עלינו לעמוד על הכיליון והבריאה בכלל - והוא עושה זאת תוך תיאור של מסלול חייו הפילוסופיים.
+
+# הסיבה האמיתית
+בהיותו צעיר, סוקראטס הסתפק בהסברים ברורים לסיבה שבגינה דברים נבראים, כלים, וישנם כפי שהם. האדם גדל משום שאוכל ושותה; אדם אחר גדול ממשנהו בראש מפאת הבדל זה; ואחד ועוד אחד הם שניים משום שמוסיפים ביניהם.
+
+אלא שהתחוור לו במהרה שאין בכוחו של הסבר זה, נחלתם של ההוגים הקדם סוקראטיים, לתאר את סיבתם של הדברים - אלא רק לספק את האמצעי. כשמחברים אחד לאחד אחר - נהיים שניים. האם האחד שלו מתווסף האחר נהיה לשניים, או שמה האחד הנוסף? מה בגורלו של האחד האחר? הכיצד זה עולה על הדעת שמן האחד - הראשוני והאי זוגי - נוצר השניים - הזוגי והבלתי ראשוני? ואיך - בסתירה מוחלטת - השניים נוצר גם כשמקרבים אחד לאחד, אך גם כשחוצים אחד?
+
+כשאנו חווים תופעה מסוימת (דוגמת סוס, או המספר שתיים), איננו חווים משהו שהוא רק סף חלקיו - מדוע, לפי אותו הסבר חומרי, אוסף החלקיקים שהוא סוס, למשל, נפרד מאוסף חלקיקים שהוא הסביבה? מפשר מה אנו תופסים את האחד כנפרד ואת האחר לא? מהיכן הגיעה ה'שניות' של השניים, ה'אחדות' של האחד, מסך החלקים?
+
+סיבה דוגמת זו סוקראטס מקווה למצוא בהגותו של אנאקסאגוראס, משום שזה דיבר על *השכל* (Nous). בכוחו של אותו שכל לספק הסבר תבוני - האחד הוא כפי שהוא, ונוסף לשניים כך, משום שזהו הסדר (Logos) **הטוב ביותר** לדברים. אילו נדע לעמוד על מהו אותו הטוב ביותר, בהכרח נדע גם את הגרוע ביותר, ללא סתירות - ונדע לתת את הסיבה לדברים. אלא שאנאקסאגוראס לא מספק הסבר זה, ונופל חזרה להסבר חומרי. במשט השני במסעו, סוקראטס הוגה את רעיון ה*אידאות* - היפה יפה הוא, משום שיש בו מן **היופי**; רק דבר מה שיש בו מן ***היופי***, הוא היפה. כך גם לגבי שוויון, וצדק, והגדול והקטן. שני אבנים שוות, למשל, הן 'שוות' - בגודלן, בצורתן, וכדומה. אך אותו שוויון אינו אלא צל חיוור של **השוויון**, ונחות ממנו. את אותו ***שיוויון*** אין בכוחו של הגוף לתפוס לעולם, אך אנו מכירים בו - מנצחיותה של הנפש. אנו מסוגלים להיזכר בו, כפי שבכוחנו להיזכר בדמותו של סימיאס הנופלת בהכרח מסימיאס, משום שהנפש יודעת אותו.
+
+כך, עמדנו גם על נצחיותה של הנפש, וגם על הסיבה לדברים - דבר שהוא גדול, זה משום שיש בו מן **הגודל**, והצודק, מה שיש בו מן **הצדק**, וכך הלאה.
+
+> המהלך העיקרי כאן הוא *היפוך* קשר הסיבה והתוצאה - השתיים אינו שתיים משום שהוא עשוי מאחד ואחד - הוא עשוי מאחד ואחד משום שהוא שניים.
+{.is-success}

פילוסופיה/יוונית/אריסטו.md

@@ -0,0 +1,22 @@
+---
+title: אריסטותאלס
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-14T12:47:20.164Z
+tags: 
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-05-13T13:23:43.603Z
+---
+
+# אריסטו - איש ופועלו
+>  [דברי היכרות](/מבוא/aristotle_(metaphysics).docx), [מבוא לאריסטו](/מבוא/jacob_klein_(introduction_to_aristotle)_(1).pdf), [תרגום מושגים למבוא](/מבוא/some_untranslated_greek_words_from_kleins_article.doc)
+{.info}
+
+חייו של אריסטו מתוארים בכך שחי, התפלסף ומת. אריסטו היה תלמידו של אפלטון - וצילו של אפלטון נוכח אצל אריסטו - כתביו של אריסטו מתפלספים יחד עם אפלטון, ונגד אפלטון. אריסטו היה גם מורו של [אלכסנדר מוקדון](/כלליים/מלחמה#עלייתה-של-מקדוניה).
+אריסטו ייסד הלכה למעשה את המדעים, לרבות תורת השפה, מטאורולוגיה, ביולוגיה, פסיכולוגיה, לוגיקה, פיזיקה, רטוריקה, פוליטיקה, [אתיקה](/פילוסופיה/אתיקה#שיעור-5-ה-אתיקה-הניקומאכית-של-אריסטו), וענייננו כמובן - מטאפיזיקה. 
+אריסטו חיפש להביא לכדי שלמות את התפיסה היוונית, והבנת העולם כמכלול - *universum*[^1].
+
+אריסטו ניסה לעיתים תכופות לקחת את השאלות העולות בדיאלוגים האפלטונים, לדון בהן לכדי קיצון ובכך לנסות לענות עליהן.
+
+
+[^1]: מכאן מגיעה המילה *אוניברסיטה* - הבנת העולם כמכלול, קהילה.

פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה.md

@@ -0,0 +1,344 @@
+---
+title: אתיקה ניקומאכית
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-14T12:49:09.047Z
+tags: שנה א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, סמסטר ב, אריסטו
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-06-13T07:04:28.888Z
+---
+
+>[ספר א'](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_nic._ethics_(book_i).pdf), [ספר ב'](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_nic.ethics_(book_ii).pdf), [ספר ג'](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_nic._ethics_(book_3_1-3).pdf), [ספר ג',ד',ו'](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_nic._ethics_(books_iii_iv_and_vi).pdf) [מילון מונחים](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_nic.ethics_(glossary).pdf), [מצגת (1)](/פילוסופיה/יוונית/nic._ethics_(book_1)(slides).pptx) 
+ [מצגת (2)](/פילוסופיה/יוונית/nic._ethics_(book_2-3)(4_class_semester).pptx)
+ {.info}
+ 
+ # האתיקה הניקומאכית - ספר על מוסר?
+
+את *האתיקה הניקומאכית* נוהגים לקרוא כספר בדבר המוסר. האמנם?
+
+המוסר במשמעותו המקראית הוא אוסף של ציווים, ומשמעות זו נגררה לאורך הפילוסופיה החל מהמקרא ועד לכתביו של קאנט. אלא שאריסטו, כמו אריסטו, מייחס משמעות אחרת למוסר. 
+
+מושאו של השספר הוא *מדע האופי*[^1] - אוסף התכונות הפרטני בנפשו של כל אדם: ההרגלים שלו, ותפיסותיו. הכוונה מאחורי המונח היא התכונות הפעילות של כל אדם - לא מזג או נטייה תורשתית, ולא רגש ספונטני - אלא מה שאנו נוצרים לאחר שאנו תופסים את כל אלו ומעצבים אותם באופן פעיל. אותו האופי ***הוא*** הנושא לשיפוט מוסרי: ישנו אופי רע באופן אובייקטיבי, כשם שיש אופי טוב באופן אובייקטיבי. האופי הוא המצב הנפשי שהצבנו לעצמנו בבואנו לבחור את התכלית הראויה. 
+
+> ר' גם - הגדרתו של Joe Sachs במילון המונחים (עמ' 202)
+{.success}
+
+בעיניי אריסטו, שאלות של שיפוט מוסרי נסמכות על האופי - אם לא נדע מיהו אדם טוב, לא נדע מהו מעשה טוב. וכמובן, אם לא נדע מה הוא אדם טוב, לא נדע מהם החיים הטובים - ואיך להיות. כל השאלות האלו קשורות קשר הדוק בתפיסה האריסטותלית, ולא ניתן לדון בהן בנפרד.
+
+הבחירה בטוב דורשת אופי טוב, וזה דורש חינוך טוב - אחרת לא נדע לזהות את הטוב ככזה. 
+
+הדיון הזה אינו תיאורטי, אלא מעשי - כיצד להגיע לחיים הטובים ביומיום. 
+
+> Virtus, non stemma
+> סגולה טובה, לא ייחוס
+
+
+
+
+
+[^1]: *Ethike* - מדע אופי, וכיצד אופי נעשה טוב או רע. מלשון *Ethos* - אופי.
+
+> Every art and every inquiry[^2], and likewise every action and choice, seems to aim at some good, and hence it has been beautifully said that the good is that at which all things aim
+
+[^2]: *Methodos*
+
+אריסטו מסכים כאן עם אפלטון בכך שקובע שאין אדם ששואף במודע לרע. האופי הרע אינו הכוונה להרע, אלא זה אשר התכליות הרעות נראות לו טובות - ולהיפך.
+
+אריסטו מתאר כאן שרשרת סיבתית של תכליות, שכולן שואפות לתכלית אחת עליונה - כל מעשה וכל מחשבה שואפים לתכלית מוחלטת זו. בבסיס כל המעשים שלנו ניצבת שאלה שכל אחד מאיתנו חייב לתת לה תשובה - מה אנחנו רוצים מהחיים האלה?
+
+לשרשרת זו חייב, כמובן, להיות סוף - אחרת כל הרצונות חסרי תכלית. אותו הסוף הוא הדבר שמקים אותנו מהמיטה בבוקר, מה שאנו עובדים עבורו - ולכן חייבים לחקור אותו. מהו הטוב הזה, התכלית העליונה הזו?
+
+התכלית הזו היא חלק מהתהליך הטבעי שמתאר אריסטו ב*פיזיקה* - אותו הדבר שכלפיו צומחים יישים טבעיים. כשם שהעץ חותר לפרוח ולשגשג, אנו חותרים לעבר הטוב בדחפינו הפנימיים. אותו הטוב קובע גם את הטוב היחסי - כשם שאין צפון בלי הקוטב הצפוני, אין טוב פרטני בלי טוב כולל.
+
+בשיפוטינו היומיומיים, אנו מנסים לקלוע לאותו הטוב. כיצד בוחרים מהו? כיצד מבצעים את אותו שיפוט בדבר הטוב הקרוב ביותר לטוב המוחלט?
+
+> **זהו** מושאה של האתיקה הניקומאכית - כיצד מבצעים את השיפוט בדבר הטוב: מהן התכליות הטובות; איך לבחור ביניהן; ואיך להשיג אותן.
+{.is-success}
+
+
+ # הדיון על הטוב
+
+(פרק 2) ולאיזה תחום ידע שייך אותו הטוב? אריסטו קובע דווקא של**פוליטיקה**: היא קובעת את עיסוקיה וידיעותיה של העיר, ומה לעשות ולא לעשות (בדמותו של החוק).
+
+הטוב, לתפיסתו של אריסטו, אינו סובייקטיבי\פרטני - בניגוד לתפיסתנו כיום. את תפקיד חקיקת הערכים, חקיקת הטוב, מטיל אריסטו על המדינה: הרי הסביבה מעצבת אותנו הרבה לפני שאנו יכולים לבחור בעצמנו. שאלת הטוב, לפי אריסטו, היא בראש ובראשונה פוליטית[^3] . קביעת הטוב היא השאלה הפוליטית החשובה ביותר. תפיסה זו מתכתבת עם תפיסתו הבסיסית של אריסטו בדבר היותנו יצורים פוליטיים במהותנו, בטבע שלנו ממש.
+
+הטוב מצטייר כתכלית[^4] האדם, כמו כל שאר היצורים הטבעיים. אלא שבניגוד ליצורים אחרים, האדם נדרש לבחור באופן פעיל בתכלית שלו: מכאן מורכבותה של האתיקה. האדם, לתפיסתו של אריסטו, אינו לגמרי 'אפוי' מטבעו: בניגוד לשאר היצורים החיים, ביכולתו להיות טוב או רע - ובכך הוא ייחודי. 
+
+(פרק 3) אמנם אריסטו משייך את האתיקה למדע הפוליטי, אך הוא מבדיל אותו משאר המדעים, בכך שפוטר אותו מהדיוק הנדרש משאר המדעים. חקירת הטוב נגועה בכל כך הרבה מחלוקות וסתירות, אומר אריסטו, שהוא מיוחס למוסכמה החברתית[^5] ולא לטבע[^6]: הוא סובייקטיבי, ולא אובייקטיבי. אריסטו מתנגד לכך, וטוען שלמרות שהטוב המוסרי הוא דבר שקשה לעמוד עליו, ניתן לדעת אותו. הכתרתו של הטוב כסובייקטיבי אינה אלא פרישה מהדיון לאור קושי זה. 
+
+עוד מוסיפה לקושי הזו המעגליות שמתאר אריסטו בחקר הטוב. אנשים צעירים, או כאלו שגדלו בחברות מושחתות, להורים גרועים או בהרגלים גרועים, אינם נמצאים בעמדה לחקר האתיקה; כדי לחקור אתיקה, אתה נדרש להיות אתי מלכתחילה. המעגליות הזו טבעית, ואריסטו לא נותן לה פתרון של ממש - אם אכלת אותה, אכלת אותה. האתיקה היא אובייקטיבית, אבל לא כל סובייקט יכול להיות אתי.  
+
+
+[^3]: "למדינה לא אכפת מהטוב? זה השכן שלך! מי ישמור לך על הכלב כשתטוס לאמאלפי?"
+[^4]: *Telos*. מכאן ההגדרה *מוסר טלאולוגי*.
+[^5]: *Nomos*
+[^6]: *Physis*
+
+ # על הטוב כ"אושר" (Eudaimonia)
+ובכן, *מהו* אותו הטוב העליון, שאליו אנו מכוונים מטבענו? בני האדם[^7] יטענו שזהו **האושר**[^8]. אלא שאנשים לא יסכימו על אושר מהו. האם הוא רגש? יעד חומרי? הישג ממשי? ריבוי הנאה ומיעוט כאב? או שפשוט דבר פרטני כלשהו[^9]? אריסטו טוען שישנו **אושר אובייקטיבי *מוחלט***. לאושר מתלווה עונג ורגש, אך הוא עצמו *אינו* עונג ורגש[^10]. אפילו ציווים חיצוניים - כמו בריאות - אינם חלק מהאושר, אלא תנאים לאושר.  
+
+> חשוב לשים לב: האושר האריסטותלי ***אינו*** רגש - אלא מצב עניינים **מוחלט** וכולל!
+{.is-warning}
+
+(פרק 5) בבחינת חייהם הרבים של הפרטים, אומר אריסטו, ניתן יהיה לזקק כמה עקרונות מפתח כוללניים בכדי לאפיין את אותו האושר. זאת משום ש, למרבה המזל, אינם מקוריים מספיק להגדיר אושר בעצמם. רוב האנשים, אומר אריסטו, מזהים את האושר עם עונג[^11], כפי שקובע האדם מן השור, כבוד\תהילה[^12], כפי שקובעים הפוליטיקאים, או עיון\התבוננות[^13].
+
+> Most people....seem, not without reason, to assume from people's lives that pleasure is the good and is happiness...
+
+אנשים אלו, לפי אריסטו, מתים עוד לפני שהם חיים.
+
+>But refined and active people[^14] choose honor, for this is pretty much the goal of political life...
+
+אנשים אלו, לפי אריסטו, מתקרבים לתכלית האושר - הם בפעולה. אבל הם הרי פועלים לשם משהו - החיים הפוליטים אינם שלמים בפני עצמם[^15]
+
+> [^16]And the third way of life is the life of contemplation...
+
+
+
+
+[^7]: *hoi poloi*
+[^8]: *Eudaimonia*
+[^9]: "להיות מסטול כל היום ולשחק בXBOX"
+[^10]: זהו ההבדל בין אושר - *Eudaimonia* לעונג - *Hedone*.
+[^11]: *Hedone*
+[^12]: *Time*\*Gloria*
+[^13]: *Theoria*
+[^14]: ה*Praktikoi* - האנשים שרוצים גם *לעשות*, ולא רק לחוות - התכלית של החיים הפוליטיים.
+[^15]: *Autarkeia* - שלם ומלא בפני עצמו
+[^16]: *Bios Theoretikos* - חיי העיון
+
+ # דברי ביקורת על הגישה האפלטונית
+
+בפרק 6, מבקר אריסטו את אפלטון[^17]. אפלטון ותלמידיו מציבים את הטוב כעניין מטאפיזי, בראש הקוסמוס וכמקור האידאה והפעולה. אם כך היה, אומר אריסטו, אין טעם לעסוק בטוב בחיים המעשיים - הרי הטוב נשגב ובלתי מובן לגמרי. מה הטעם לצפות באידאה של הטוב אם אין להשיג אותה לעולם? מול אפלטון, מציב אריסטו את הטוב אחרת - בתור **פועלו התכליתי[^18] של האדם באשר הוא אד**ם.
+
+
+[^17]: *Amicus Platonis, sed magis amica Veritatis* - חבר של אפלטון, אך חבר גדול יותר של האמת.
+[^18]: *Energea* - מה שהאדם צריך לעשות על מנת להמשיך להיות אדם באשר הוא אדם (ר' פיזיקה). 
+
+ # חיפוש האושר כחיפוש אחר העיסוק של "האדם באשר הוא אדם"
+
+(פרק 7) כשם שהחלילן בהיותו חלילן מנגב היטב בחליל, ופסל בהיותו פסל מפסל היטב פסלים, הטוב הוא מה שהאדם במלואו עושה היטב. מהי אותה העבודה שעושה האדם מטבעו? עבודה זו היא מושא חקירתה של האתיקה. 
+
+> Is there some sort of work for a carpenter or a leather worker, while for a human being there is none? is a human being by nature idle?
+
+מה עושה האדם בהיותו אדם? האם פעולה זו היא התזונה והגדילה[^21]? ודאי שלא; זו משותפת לכל חי וצומח. האם זו התפיסה החושית?[^20] גם זו אינה ייחודית לאדם. האם, איפוא, העשייה היא מתן הסבר תבוני[^19]? זו הרי מייחדת את האדם. 
+
+את השכילה האנושית מחלק אריסטו לשניים - היכולת *להשתכנע*, והיכולת *לחשוב* (פוטנציאה[^22] או בפועל[^23]). רק שכשאנו נוקטים ביכולת זו, בפעילות זו אנו אנושיים במלוא המובן.
+
+כעת מגדיר אריסטו את האושר[^24]: הפעלת הנפש בהתאם לסגולה הטובה. החיים האנושיים זה להיות פעיל, במלוא המובן, בצורה המושלמת.
+
+[^19]: *logos*
+[^20]: *Aisthesis*
+[^21]: על סמך קביעה זו טוען אריסטו כנגד העונג כאושר: לאכול ולרדוף את העונג אינם מיוחדים לאדם.
+[^22]: *dynamei*
+[^23]: *energei*
+[^24]: *Eudaimonia - Psyches energeia kath'aren*
+
+
+# הסגולה טובה (Aretē)
+
+(ספר 2) מהי אותה הסגולה הטובה?[^25] שעלינו להפעיל בכדי להיות מאושרים?
+
+אריסטו מייחס את ההרגל[^26] לאופי[^27] - האופי הטוב בונה את ההרגל הטוב. הסגולות הטובות אינן מן הטבע - רק היכולת לרכוש אותן. בניגוד לתהליכים טבעיים אחרים - אש הבוערת מעלה או אבן המתגלגלת תחת משקלה - בני האדם נולדים מן הטבע רק עם היכולת לבנות את האופי הטוב, באמצעותו יירכשו ההרגלים הטובים. כלב, למשל, נולד כלב; אנחנו נאלצים להיות בני אדם, בתהליך פעיל. האדם, בניגוד לכלב, לא נולד לגמרי 'אפוי'. הסגולות הטובות הן אינן טבע, אלא מן הטבע, ונחלקות לשניים - סגולות טובות של האופי, ושל החשיבה.
+
+בעוד שהחושים - ראייה ותפיסה - מולדים בנו, הסגולות הטובות - דוגמת אומץ לב[^39] - נרכשות בשימוש: אם נפעל באומץ, ניהפך אמיצים. העשייה הזו נובעת מחיקוי של אלו אשר כבר בעלי הסגולות הטובות ("עשה, ואז תבין!"). העשייה הזו והחיקוי הזה הם החינוך הטוב אותו אריסטו מבקש להקנות.
+
+אריסטו כן סבור שאנו נולדים עם היכולת לזהות סגולות טובות כשלעצמן - ומכאן השפעתה של החברה בהקניית סגולות אלו. גם ילד, משיראה מעשה אמיץ, יידע שמדובר במעשה אמיץ - וה**הרגל**, ה**חינוך** וה**בחירה** הם שיטפחו את האומץ.
+
+ההרגל נרכש בגיל צעיר, והוא השלב ההכרחי הראשון ברכישת סגולה טובה. בהיעדר ההרגל הזה, הסגולה הטובה כמעט בלתי אפשרית[^28]. אלא שבעוד שההרגל דומה והכרחי לסגולה טובה, אריסטו אינו סבור שההרגל מספיק לכינונה של סגולה טובה. הסגולה הטובה *נקנית* בהרגל, ו*נראית* בהרגל, אך בניגוד אליו - היא תמיד תוצאה של **בחירה**. הסגולה הטובה היא של האדם אשר עיצב את נפשו כך, שהבחירה בפעולה הנכונה ברורה מאליה וטבעית. משום שהוא אינו רצוני, הסגולה טובה היא אינה רגש[^29]; היא מתבטאת באופן שבו מתמודדים עם אותו הרגש. הכעס, למשל, כופה את עצמו עלינו - הוא אינו סגולה טובה. אין בו בחירה כלל. לכעוס בזמן הנכון, על המושא הנכון, ולתעל את הכעס הזה בצורה הנכונה, זו סגולה טובה - זו בחירה, ובחירה קשה.
+
+> בתמצית: סגולה טובה נובעת **מבחירה**. היא אינה הרגל, ואינה רגש, אלא עיצוב הנפש לעבר הבחירה הנכונה ביותר.
+{.is-success}
+
+את אותה בחירה[^34] מתאר אריסטו כמצב נפשי פעיל[^30] שאנו בוחרים להיות בו, אשר מכוחו אנו נוטים לבחור בופן מסוים אל מול הרגשות והתאוות שלנו. להמחשה, ה**חופש** הוא לעשות מה ש'בא לי' - אבל מאיפה 'בא' אותו 'בא לי', שואל אריסטו? אם אתה פועל לפי מה שמגיע באופן סביל, אינך חופשי כלל - אתה עבד נרצע! הבחירה - או החופש - האריסטותלי הוא לעצב את אותו המקום ממנו 'בא' מה ש'בא לי' - הנטייה באופי.
+
+> כאן חשוב להפריד: הHexis האריסטותלי ***אינו*** הרגל!
+{.is-warning}
+
+האדם הטוב, שלו אופי טוב המורכב מ*Hexei* טובים, אינו מחזיק במצב זה לנצח: הוא עלול לעבד את המזג שלו ולשגות. אלא שבכל מצב, האדם יתיישר חזרה לפי ה*Hexis* שלו - הוא יימצא את דרכו חזרה. האדם הטוב אינו חסין מפגעי הגורל ומהמצב האנושי - אך הוא יחזור לאופיו הטוב בסופו של דבר.
+
+> הטוב (agathon) הוא האושר (eudaimonia); האושר הוא הפעלת הנפש בהתאם לסגולה הטובה[^25]; הסגולה הטובה היא מצב נפשי פעיל[^30]; זהו המצב שמתוכו אנו **בוחרים** נכון.
+{.is-success}
+
+
+כל בחירה טובה היא ניסיון למצוא את המצב הטוב בין עודף לחסר - השאיפה לאיזון[^31] (mean). הסגולה הטובה היא היכולת לזהות ולקלוע לאותו האמצע. אותו האמצע, כמובן, אינו מתמטי; הוא שונה בין כל תכונה, כל מצב - וביחס לאדם עצמו. ישנן גם תכונות ומצבים שלהם אין אמצע כלל (גניבה וניאוף, למשל). בניגוד לאמונה המודרנית שלנו, לפיה אותו הטוב הוא פרטני, כל אדם רציני[^32] ידע בכל הקשר לזהות את המעשה הנכון - תלוי הקשר, זמן ונסיבות, אך *לא* פרטני. בכל מעשה, יש אינספור דרכים לטעות - אך רק דרך אחת לקלוע נכון[^33]. 
+
+הבחירה באותו האמצע אינה זהה לתשוקה, אותה אנו חולקים עם החיות; האדם יכול להיות בעל תשוקה למשהו, אך לא לבחור בו[^35]. הבחירה[^36] אינה משאלה; היא טרודה בדברים שאינם בשליטתנו. הבחירה אינה דעה (טעות פופולרית היום); הדעה אינה מתיישרת בהכרח עם מה שאנו בוחרים, ויכולה לעסוק גם היא בדברים מחוץ לשליטתנו.  
+
+(ספר 3) מול כל אלו, קובע אריסטו כך: ה*בחירה* היא תשוקה ספוגה בשיקול דעת[^37] (או שיקול דעת ספוג בתשוקה[^38]), שעסוק בדברים בשליטתנו. 
+
+> ר' גם:  הסגולות הטובות האריסטותליות -  ספר ב', פרק 7
+{.is-info}
+
+ככלל, הסגולות הטובות האריסטותליות הן נקודת איזון בין שני נקודת קיצון (בין אדישות לחמת זעם, למשל), מלבד סגולות בודדות שעצם נוכחותן מספקת - כמו צדק, וחברות. הסגולות טובות אינן מוחלטות, ונובעות בהתגברות מודעת: האדם האמיץ הוא אינו זה שלא מפחד לעולם, כי אין לו את היכולת לפחד - הוא זה שמפחד ממה שראוי לפחד ממנו, וגובר על מה שראוי לגבור עליו. 
+
+(ספר 3, פרק 6) אומץ לב, לפי אריסטו, הוא העמידה מול המוות - אך לא כל מוות: אלא מוות בקרב, ככזה הכרוך בבחירה - להיות אמיץ למען היפה. בקרב, הדבר מולו אנו מתמודדים הוא הנורא ביותר - המוות. גם בטביעה בים, למשל, האדם האמיץ ינהג באומץ, אך זהו לא האומץ ממש - הוא אינו שמח, או בוחר במוות, אלא מקווה להינצל מהמוות: הוא יבוז למוות כזה. האומץ ממש שורד את התקווה לחיות, ועדיין מוכן לעשות את המעשה הנכון עבור מה שיפה.
+
+כמו שאמרנו במטאפיזיקה, ההוויה נאמרת באופנים רבים, כלפי משמעות אחת שולטת: יש מן האומץ במוות במחלה או בטביעה, אבל המשמעות היא מוות בקרב. אותו מבנה חל גם על הסגולות הטובות.
+
+> שימו לב למשמעות השולטת של *היפה* בהגדרות האריסטותליות
+{.is-info}
+
+אלא שאומץ לב, משום שאינה הטובה ביותר עבור האושר, אינה הסגולה הטובה העליונה ביותר.
+
+(ספר 6, פרק 1) עד כה, דיברנו על הסגולות הטובות של הבחירה - אך ישנן גם סגולות טובות של האופי. לסגולות אלו מבנה שונה מהסגולות הטובות של החשיבה. הסגולות הטובות של האופי מסוגלות לחשוף אמת על העולם[^40]. אלו הן הסגולות אשר מאפשרות לאמת להיות נוכחת בנפש. ישנם שתי סוגי אמת אשר בכוחה של הנפש התבונית לחשוף: המושאים שאינם יכולים להיות אחרת[^41] (כמו חוק הסתירה) ואלו שיכולים להיות אחרת[^42]. הכישורים המתאימים הם הכישורים *העיוניים* (עבור מה שאינו יכול להיות אחרת) וה*שוקלים* (עבור מה שיכול להיות אחרת).
+
+דוגמה בולטת לסגולה טובה של החשיבה השוקלת היא האומנות, העוסקת ביצירה[^43] של דבר חיצוני לנו, ולא בעשייה[^44]. האמנות היא הכישרון התבוני[^30] ליצור - להחיל כללים מסוימים[^45] על חומר מסוים בכדי ליצור[^46] מצב מסוים. אלא שהאומנות אינה סגולה טובה במלוא המובן - משום שהיא יכולה להיות מנותקת מהיפה. מתכנת מחשבים, למשל, יכול להיות אדם נבזה - אך מתכנת טוב לא פחות. הוא יכול להשתמש בקוד למטרות מכוערות בעליל - ולא רק ליפה.
+
+## על יישוב הדעת וגדלות הנפש
+(54-6, Sachs) יישוב הדעת הוא הסגולה הטובה שבין עונג לכאב - היכולת למצוא את האמצע בין פריצות להיעדר כל רגש[^47]. הכוונה היא לא הנאות נפשיות, אלא להנאות גופניות. אריסטו מסווג חושים מסוימים כלא-בעיתיים (ראייה, שמיעה, ריח) ואחרים כבעיתיים  - מישוש, וטעם, היכן שאנו דומים ביותר לבהמות. בחושים אלו אנו נדרשים ליישוב דעת (לא לאכול יותר\מעט מדי, למשל). במובן מסוים, חוסר יישוב דעת בחושים אלו גרוע יותר אפילו מהבהמות - משום שאלו נוהגות כן בכדי להתקיים ותו לא.
+
+יישוב הדעת הוא **למען היפה** - פריצות\חסר הם דברים מכוערים לפי אריסטו.
+
+(66-70 Sachs) גדלות הנפש[^48] היא הסגולה סביב הכבוד - ה'כתר' של שאר הסגולות. האדם גדול הנפש הוא זה שמעריך את עצמו במידה הנכונה - הוא חושב שמגיע לו כבוד כי הוא ממש טוב, והוא צודק. הסגולה מאזנת בין ענווה ליוהרה. 
+
+בין היתר, גדול הנפש הוא בעל שאר הסגולות הטובות: האמיץ, החכם, יישוב הדעת, וכו'. האדם בעל הסגולות האלו, המודע להם - הוא גדול הנפש. זהו המצב שבו הסגולות הטובות מודעות לעצמן.
+
+האדם גדול הנפש, אומר אריסטו, ייתפס כיהיר (הוא יודע במה הוא צריך ואינו צריך להתעסק); יהיה אדיב לאנשים תחתיו, בפומבי, משום דריסת החלשים היא מכוערת; הוא ישנא בפומבי את אלו המתיימרים לעליונות עליו שלא בצדק; הוא לא ישמיץ אותם; הוא יאהב לעזור, אך יימנע מלקבל עזרה[^49].
+
+[^25]: *Aretē* - ראה הגדרתו של Joe Sachs בעמ' 5.
+[^27]: *êthos* - אופי
+[^26]: *Ethos* - הרגל
+[^28]: כאן אריסטו מסכים עם אפלטון, כפי שאפלטון טוען ב*פוליטאה* - שם מבקשים לצנזר את מה שרואים אזרחי העיר. 
+[^29]: *Pathē*
+[^30]: *Hexis* - מצב פעיל, הצורה שבה אנו עומדים בעולם, The way one holds itself
+[^31]: *Mesotes*
+[^32]: *Phronimos* -  האדם בעל שיעור הקומה המוסרי
+[^33]: ר' גם - הערה 34 של Sachs
+[^34]: *Proairesis*
+[^35]: ניתן גם להיות בעל תשוקה לטוב, ולבחור ברע; זהו החטא הקדמון
+[^36]: כמו משאלתו של אנדי שהפועל קטמון ייקחו את האליפות
+[^37]: *nous orekitkos*
+[^38]: *orexis dianoetike*
+[^39]: *Andreia* - הסגולה הטובה הברורה ביותר, הבהירה ביותר, ומכאן החביבה על פילוסופים לנתח. מלשון *Anēr* - גבר (כמו בעברית - גבורה). הכוונה היא לתכונה הנפוצה יותר בגברים, אך לא בלעדית להם (כמו שרואים במחזות יוונים כמו *אנטיגונה* - נערה בת 16)
+[^40]: *Aletheuin* - מלשון *Aletheia* - אמת
+[^41]: *Epistemonikon*
+[^42]: *Logistikon* - מכאן מגיעה המילה לוגיסטיקה.
+[^43]: *Poiesis* - יצירה
+[^44]: *Praxis* - עשייה, Action
+[^45]: *Alethe logos*
+[^46]: *Poietike*
+[^47]: *אנהדוניה* - חוסר היכולת להנות
+[^48]: *Megalopsuchia*
+[^49]: קשר אדוק לפיזיקה: הצורה היא עליונה, והאדם רוצה להיות פעיל.
+
+# ידיעה מדעית (Epistēmē)
+(ספר 6, פרק , עמ' 104) אריסטו מגדיר את הידיעה[^51] כ**מצב פעיל של הנפש**, הקשורה ביכולת ה*היסק* וה*הוכחה* שלה[^50]. היכולת לזהות כשלים לוגיים, וחישובים מתמטיים, כולן תלויות ביכולת הזו - זיהוי תבניות היסק דדוקטיביות כאלו ופעולה בתוכן.
+
+אלא שאריסטו אינו מגדיר את הידיעה המדעית כסגולה טובה: הידיעה המדעית היא מעקב אחרי תבנית ההיסק בהתאם לעקרונות הראשוניים (כמו חוק הסתירה), איך אינה יודעת אותם ממש. כמו כן, ידיעה מדעית יכולה להיות מנותקת מאופי טוב.
+
+[^50]: *apodeixis* - הדגמה
+[^51]: Epistēmē* *Epistemonikon* - סגולה טובה של המחשבה
+
+# שיקול דעת מעשי (Phronesis)
+בפרק 5, אריסטו נוקב לראשונה בסגולה טובה של החשיבה - שיקול הדעת המעשי[^52]. שיקול הדעת המעשי הוא היכולת לשקול ולהכריע לא בעניינים עיוניים, אלא על החלטות מעשיות שאנחנו צריכים לקבל בחיים. 
+
+> A truth disclosing active condition[^30] invloving reason[^53] which governs action[^44], and is concerned with what is good and bad for a human being as a whole
+
+התבונה המעשית אינה טרודה רק בטובתו ורעתו של האדם הבודד, אלא של המכלול - משום שהתכלית היא הפעולה הטובה בעצמה - בניגוד לאומנות, שתכליתה חיצונית, והתוצר שלה נבדל מהיוצר. הנוקט בשיקול הדעת המעשי הוא עצמו התוצר. 
+
+> בתמצית: שיקול הדעת המעשי הוא מה שחל על אותם הדברים בחיים שאין לגביהם אומנות, שתכליתו הוא הפעולה הטובה בעצמה.
+{.is-info}
+
+התחום האתי הוא כזה בלא חוקים; בלא אומנות - לכן אריסטו אינו מעניק לנו כללים מדויקים דוגמת הצו הקטגורי. בהיותו תחום בלא אומנות, העשייה המוסרית נופלת תחת שיקול הדעת המעשי. 
+
+> It is for this reason that we believe that Pericles, and people of that sort, possess practical judgement[^52], because they are able to see what is good for themselves and for human...
+
+לאור זאת, אריסטו מכנה את שיקול הדעת המעשי כסגולה טובה במלוא המובן - בניגוד לאומנות. סגולה זו היא זיהוי היפה מבין כל האפשרויות מולנו, ולקלוע לתוכו - ולכן הוא נוכח בכל הסגולות הטובות של האופי. בלי שיקול דעת מעשי, איננו אמיצים, או מיושבים בדעתנו, או גדולי נפש.
+
+
+[^52]: *Phronesis*
+[^53]: *Logos*
+
+
+# שכל (Nous)
+(פרק 6) זהו הפרק הקצר ביותר והמוזר ביותר בספר - אריסטו מדבר על הסגולה הטובה של המחשבה שהיא השכל[^54], אך לא אומר מה היא - רק מה היא לא.
+
+
+השכל הוא הסגולה הטובה של הראשיות - הבנה של עקרונות מטאפיזיים כמו העצם, האנרגיה והדינאמיס. הוא הכישרון איתו אנו רואים את הראשיות של כל הוכחה - שאינן ניתנות להוכחו נוספת. השכל הוא גם הכוח שבנו שמסוגל לראות את הכלל בתוך הפרט - כמו זיהוי של האנושיות אצל אדם בודד[^55]. 
+
+הזיהוי של עקרונות כאלה אינו אומנותי; אינו ידיעה עיונית; אינו שיקול דעת מעשי.
+
+אריסטו ממשיך כאן את קו המחשבה האלפטוני, כפי שזה עולה, למשל, ב[מנון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/מנון).
+
+
+[^54]: *Nous* - שכל.
+[^55]: אנו לא צריכים לראות 46 בני אדם או 34 כלבים כדי לזהות בני אדם הוא כלבים, או לחשוב על כל צורה בעלת שלוש צלעות האם היא משולש או לא - את כל אלו אנו קולטים בלו אינדוקציה\דדוקציה, באמצעות ה'עין הפנימית הפתוחה תמיד' שלנו, שקיימת בנו מהיותנו בני אדם. זהו השכל.
+
+
+# מהי החוכמה (Sophia)?
+(פרק 7) 
+
+> So wisdom would consist of intellect[^54] and knowledge[^51] - knowledge with its head screwed on, as it were, at work[^56] in knowing what is most highly honored
+
+
+הנוכחות של אפלטון וסוקראטס נוכחת ביתר שאת כאן.
+
+
+> For it is absurd for anyone to believe that politics or practical judgement is the most serious kind of knowledge, if a human being is not the highest thing in the cosmos...For there are also other things that are much more divine in their nature than a human being...
+
+אריסטו קובע כאן שחוכמה, למעשה, יש רק אחת - והאדם רחוק מלהיות מושאה העליון ביותר. 
+
+החוכמה במלואה קשה להשגה - אולי אפילו נשגבת מאיתנו לגמרי - ולפיכך נדירה מאוד.
+
+> כאן הגענו שוב למשפט הראשון של ה*מטאפיזיקה* - כל בני האדם חושקים מטבעם לדעת...
+{.is-success}
+
+[^56]: *energei*
+
+
+# אושר וחיי העיון
+בספר 10, פרק 6, אריסטו מדבר על העונג - כתסמין של השלמות - ולפתע, גורר אותנו אל חיי העיון.
+
+החיים הטובים מלווים בהכרח בעונג - כאן מסכים אריסטו עם הדעה הרווחת. אריסטו מתייחס אליה במלוא המובן - האם ייתכן שהחיים הטובים ביותר הם חיי התענוגות וההנאה, חיי השעשועים?
+
+> ...those activities are chosen for their own sake from which nothing is sought beyond the being-at-work[^57]. And actions in accord with virtue seem to be of this sort...But, then, so are the pleasures that come from play. They, too, aren't chosen for the sake of any other thing!
+
+כשם שלא ניתן לעבוד כל הזמן, לא ניתן לשחק כל הזמן; זמננו מוגבל. לפיכך, העבודה והעונג שניהם אינם יכולים להיות התכלית של האדם, שמשרתים את העבודה[^57] האנושית. המחשבה שאנו חיים בשביל להתענג, אומר אריסטו, ילדותית; זה אבסורד שאנו עומלים וטורחים כל חיינו בשביל העונג. מנגד, לא ניתן לעבוד כל החיים; לא ייתכן שזו התכלית גם כן.
+
+(פרק 7) כאן אריסטו מכתיר במפורש בפעם הראשונה את חיי העיון[^58] כאושר. 
+
+[^57]: *energia*
+[^58]: *bios theoretikos* - חיי העיון. הכוונה היא לא לחיים של בהייה בספרים, אלא לחיים של חקר והבנה.
+
+## הטיעון בעד חיי העיון
+> But if happiness is being-at-work[^57] in accord with virtue it is reasonable that is would be in accord with the most powerful virtue, and this would belong to the best part of us...That this way of being-at-work is contemplation has already been said...
+
+משום מקום, אריסטו שולל במחי יד את החיים המעשיים, שבדברם דיבר מתחילת ה*אתיקה*, כאושר במלוא המובן - ומכתיר במקומם את חיי העיון.
+
+כמובן שברור מאליו שאריסטו, כפילוסוף, יכתיר את החיים האלו כחיי האושר - ואם לא ינמק הכתרה זו באופן משכנע, הרי שהאתיקה היא בזבוז זמן. הצדקה זו מגיעה בפרקים 7-8.
+
+האושר, כאמור, חייב להיות בפעולה - פעולה מצוינת[^25]. האושר אינו יכול להיות רק רגש: קאניבלים ורוצחים גם מרגישים טוב. האושר הוא פעולה בהתאם לסגולות - ובפרט, הסגולה העליונה ביותר שהנפש מסוגלת לה. סגולה עליונה זו, אומר אריסטו, היא הבנת האמת.
+
+למה הבנת האמת, הפעלת התבונה, היא הפעולה הגבוהה ביותר של האדם?
+
+האמת היא אמת המידה לפיה אנו קובעים את כל אמות המידה האחרות: התבונה היא תמיד הערכאה האחרונה. אפילו אם נקבע שהעונג הוא הפעולה הגבוהה ביותר, עצם ההגעה למסקנה הזו, וביטויה המילולי, כרוך בתבונה - ביטוי לעליונותה על כל טענה אחרת.
+
+על מנת להוכיח קביעה זו, אריסטו ממשיך לבחון את שאר הדעות המקובלות על האושר, מנסה לחלץ מכל דעה כזו גרעין של אמת, ולהנכיח אותו בחיי התבונה. 
+
+אריסטו מתחיל בלקבוע את השכל כגבוה ביותר, החזק ביותר[^59], ואת מושאיו כמושאים העליונים ביותר.
+
+השכל הוא זה שמאפשר לנו להבין *מה זה להיות* - והרי אין דבר עליון יותר מלהיות!
+השכל מאפשר לנו לשכול *כל דבר שהווה*.
+
+(ר' גם - ציטוט של Wolfgang Smith מתוך המצגת)
+
+
+פעילותו של השכל היא גם הרציפה ביותר - אנו יכולים להיות פעילים בחיי העיון יותר מכל פעולה אחרת. אנו נוכל לחשוב הרבה אחרי שנוכל לרוץ, הרבה אחרי שהגוף יבגוד בנו. הדעה הרווחת תובעת אושר רב ככל האפשר; בעוד שהנאות הגוף זמניות וחולפות, הפכפכות ובוגדניות, השכל נוכח בנו כמעט כל זמן שאנו הווים. יתרה מכך, לחושים יש גבול עליון: אם נראה משהו בהיר מדי, נסתנוור; אם נשמע משהו חזק מדי, נתחרש; ולעומת אלו, אם נשכול משהו מורכב בהרבה משאנו יכולים להבין, לא רק שלא נסתנוור - אלא נתעצם! הקיבולת השכלית נפרדת לגמרי מההפכפכות של הגוף, ונדמית כבלי גבול עליון.
+
+עוד אומר אריסטו כי החיים העליונים הם המספיקים והעצמאים ביותר בעצמם[^60]. בעוד שדברים כמו האומץ כרוכים באנשים אחרים, בנסיבות ועוד דברים רבים אחרים, חיי העיון אינם דורשים דבר - יש להם כלכלה שונה לחלוטין מכל מה שאנו מכירים[^61]. חיי העיון אינם דורשים דבר זולת הפנאי[^62]. 
+
+אפילו הפוליטיקה, שאליה משייך אריסטו את האתיקה, אינה הסגולה הגבוהה ביותר. הפוליטיקאים רוצים תהילת עולם בזכות דברים יפים כשלעצמם, אליהם הם שואפים. המלחמה, מטרתה ניצחון; הניצחון, מטרתו שלום; והשלום, מטרתו פנאי - פנאי אשר מתוכו ניתן לנהל את חיי העיון, אשר אינם רצויים לתכלית כלשהי. כל הטובין שחיפשנו, בכל החיים שעברנו עליהם עד כה, מתגלים במלוא עוזם בחיי העיון. 
+
+בסוף פרק 7, אף מכביר אריסטו וקובע את החיים האלו כדבר נשגב מן האנושות - המתנהל בחיי העיון מתנהל כבן אלמוות (1178a). אצל אריסטו, האל הוא פעילות השכל, והחיים התבוניים - אלוהיים.
+
+מכאן אלו, שהחיים האנושיים ביותר הם אינם אנושיים לגמרי - אלא יסוד של משהו על-אנושי שטמוע בנו. החוכמה אינה אישית, וההבנה אינה אישית - אבל היא אנחנו, במלוא המובן.
+
+האל האריסטותלי הוא מחשבה שחושבת את עצמה - ובניגוד לרוב הדתות, אינו כל יודע או פעיל.  
+
+
+
+
+[^59]: *Kratiste* - חזקים ביותר (מלשון *Kratia* - עוצמה, כמו *דמוקרטיה*)
+[^60]: *Autarkeia* - מלאים כשלעצמם (Self sufficient)
+[^61]: "הדירה המסכנה שלי  בירושלים עולה מיליונים, אבל האתיקה הניקומאכית חינמית בספריה!"
+[^62]: *Schole* - פנאי

פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה.md

@@ -0,0 +1,247 @@
+---
+title: מטאפיזיקה
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-14T12:49:11.379Z
+tags: שנה א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, סמסטר ב, אריסטו, מטאפיזיקה
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-04-27T07:22:34.668Z
+---
+
+>[מצגת](/מבוא/aristotle_metaphysics_a_(slides).pptx), [ספרים 1-2](/מבוא/aristotle_(metaphysics_alpha_and_alpha_elatton).pdf), [מטלת בקיאות](/פילוסופיה/יוונית/ג'ינג'יסטותאלס_-_מיציפיזיקה.docx)
+{.info}
+
+# כל בני האדם חושקים מטבעם לדעת. האמנם?
+
+
+נדמה שהראשון בספרי המטאפיזיקה אינו כתוב ליוונים - למעשה, לא ברור כלל למי הוא כתוב[^2].
+אריסטו נוטה לכתוב את מסקנתו בראש הפסקאות, ומכאן המשפט המפוצץ בתחילת הספר - *כל בני האדם חושקים[^4] מטבעם לדעת* (*All humans beings **strech themselves out** towards knowing*). זו המסקנה שמבקש אריסטו להוכיח בכל ספרי המטאפיזיקה. הוא מגדיר משפט זה בתור ה*טבע*[^3] של בני האדם.
+זהו תנאי קדם ראשוני להיותנו בני אדם - וממנו נובעים המבנים החברתיים המניעים אותנו לדעת, ולא להיפך.
+
+אריסטו מציג כראיה את אהבתנו לחושים בכלל וחוש הראייה[^5] בפרט - בתור החוש שמאפשר לנו לגלות ולהבחין בצורה הטובה ביותר. הראייה מאפשרת גם לגלות מבלי לפעול ממש: אנחנו אוהבים, למשל, להסתכל על נוף, או על גרמי השמים, בלי שום כוונה לצאת לכבוש את הטבע או את הכוכבים. זאת לעומת מישוש, למשל, שדורש עשייה של ממש בכדי לגלות ולהבחין.  
+
+
+אריסטו מתאר את ההיררכיה הבאה בתהליך הידיעה:
+
+> תפיסה חושית[^6] -> זיכרון[^7] -> התנסות[^8] -> אומנות[^9] -> ידיעה[^10]
+{.is-success}
+
+תחילה, מתאר אריסטו את התחילה החושית. זו נקלטת בזיכרון, המאפשר לנו להשוות, לנתח ולעבד את הקלט החושי. זיכרונות רבים של אותו הדבר יוצרים חוויה שלו - הניסיון.
+מרגע שהניסיונות הללו מאפשרות הכללה, שיפוט כולל אודות הדברים בהם עוסק הניסיון - זוהי האומנות. הרופא בעל הניסיון יודע לרפא אדם מסוים; הרופא בעל האומנות מבין מול מה הוא עומד[^11].
+בעוד שלצרכי היומיום, הניסיון מספיק ואף מייצר אשליה של חוכמה (*אין חכם כבעל ניסיון*), אריסטו מתאר את האומנות כנעלית על אותו ניסיון יומיומי, כמשהו שמשאיר אותו בשלב מסוים מאחור. הידיעה במלוא המובן, כזו העולה מאומנות, היא ידיעת ה*למה* - [הסיבה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון#הסיבה-האמיתית)[^12] - מעבר לידיעת ה*מה*.
+
+אותן הסיבות אינן נגלות עם החושים - לא ניתן לדעת אותן דרך מה שנמצא תחתיהן. הבנת הסיבה היא מעין הליכה אחורה מן המוכר (עמ' 120, תרגום Sachs - *This is the task...*).
+
+---
+
+הידע הוא מסע מן הדבר המוכר לנו, אך אינו ברור לנו - לעבר מה שברור לנו, אך אינו מוכר לנו. אנו מכירים את הדבורה, אך איננו יודעים מהי ה*דבוריות של הדבורה* - ומכאן, *לדעת* את הדבורה היא להבין את ה*דבוריות של הדבורה* - שברורה לפי הטבע - אך אינה מוכרת לנו.
+
+---
+
+בעוד שיש דימיון רב בין החושים לידיעה, השניים נבדלים לחלוטין. החושים מאפשרים לנו לעמוד על כך שאש היא חמה, אבל לא למה - מאפשרים את המה, ולא את הלמה. אותו הלמה לא ניתן להסקה מה-מה - ואינו שימושי. עצם העיסוק בדברים אלו, שאינם מעשיים, הוא תוצר של פנאי[^13], ומגיע בד בבד עם התפתחות החברה האנושית. כאן, מגדיר אריסטו לראשונה את החוכמה - ידיעת הסיבות והראשיות[^14] של הדברים.
+
+מהפרק הראשון עולה, בתמצית, שהחוכמה היא תוצר של היומיום, ושל החושים; של הצורך הבסיסי ביותר של בני האדם לדעת, כל הזמן. החוכמה אינה אלא זיקוק והכוונה של צורך זה.
+
+
+[^2]: אצל אריסטו ניכרת החשיבות העצמית המייחדת את היוונים - נדמה כי ידעו מה מקומם ההיסטורי.
+[^3]: מלשון *Physei*
+[^4]: מלשון *Orexis* - תיאבון, במובן של אוכל. השימוש הזה אינו מקרי - טבע הידיעה הוא כטבע התזונה. מובן זה מקובל גם היום ביוון (*Kali Orexis* - בתיאבון!)
+[^5]: אצל אריסטו ישנה היררכיה ברורה בין החושים, והראייה ניצבת בראשה.
+[^6]: *Aisthesis*
+[^7]: *Mneme*
+[^8]: *Empeiria* - מקור המילה *אמפירי*. למרבה האירוניה, מה שאנו מחשיבים כיום כאמפירי הפוך ממה שאריסטו חושב - האמפירי האריסטוטלי הינה חוויה ישירה, בלתי ממוסכת של העולם באמצעות החושים - לא החלת מודלים מדעיים כאלו ואחרים.
+[^9]: *Techne*
+[^10]: *Episteme*
+[^11]: יחזקאל, הדוד של אנדי, שירת בצבא כרופא - כל מי שהגיע, קיבל אקמול. הוא היה רופא בעל ניסיון - אך לא בעל אומנות.
+[^12]: *Aitia* - סיבתיות, אך לא סיבתיות מכנית במובן המודרני: לא רק מניין נוצר דבר מסוים, אלא המהות של אותו דבר - היותו כפי שהוא. 
+[^13]: *Schole* - פנאי. מכאן מגיעה המילה *School* - אי אפשר לרכוש השכלה אם אין לך פנאי. מילה יוונית נוספת לפנאי היא *Anapausis* - הפוגה ממה שעושים כעת, לעומת *Schole* - פנאי מהצורך להתקיים כל הזמן.
+[^14]: *Arche*
+
+# איזו מין ידיעה היא החכמה
+חוכמה היא ידיעת הסיבות והראשיות - אבל איזה מין סיבות והראשיות? לשם כך, פונה אריסטו לדעה הרווחת[^15] - מה שמניח בזו אמת מסוימת. מסברה זו ניתן להגיע לידיעת הסיבות ממש - *Philosophia causarum cognitio est*. האמת מוכלת, לפי אריסטו, בדעה הרווחת - כל אדם יודע להגיד משהו קטן על הטבע, בכלים הטבעיים שלו (Who could miss the doorway?). כשאנשים רבים תורמים את חלקם, מתקבל משהו בעל שיעור קומה, אומדן כלשהו של האמת. אריסטו מתאר את היחס בין הנפש שלנו לידיעת הסיבות 'כעיני העטלף לאור יום' - אילו ננסה בשכלנו בלבד לתפוס את הסיבות והראשיות, נסתנוור.  
+
+אנשים מייחסים לחוכמה את ידיעת *הכל* - לא כאוסף של ידיעות מסוימות (פדנט), אלא כידיעה מקיפה. האנשים מגדירים את החוכמה כידיעת הדברים שקשה לדעת, באופן מדויק[^16]. עוד מניחים הרוב, בצדק, שהחכם הוא זה שצריך לשלוט, ולא להישלט: זאת משום שהוא יודע את הסיבות המקיפות, לשם עצמן, ולא לשם מטרה מסוימת. אריסטו מתאר את מקור הידיעה הזו, ומקורה של הפילוסופיה בפליאה. הפליאה, לעומת הסקרנות, אינה נעשית למטרה מסוימת, ואינה הכרחית. אין ידיעה מעשית פחות, אך נשגבת יותר. 
+
+את כל התבונות האלו מזקק אריסטו לתובנה משלו - כשם שהאדם החופשי הינו לשם עצמו, החוכמה היא חופשית משום שהינה לשם עצמה. האם חירות כזו היא נחלתם של בני האדם? הטבע שלנו משועבד לדברים רבים - לצרכים, לזמן, לחברה. אלא שלעומת הדעה הרווחת[^17] השוללת חירות זו מהאדם, אריסטו מצדד בה. לדעתו, יש בטבע שלנו יסוד חופשי, אלוהי[^18] אפילו, שמאפשר לנו רכישת חוכמה זו כשלעצמה. כשאנו מפעילים חלק זה בשכלנו, אנחנו באמת חופשיים, ואף נוטלים חלק באלוהות - וזהו הדבר אליו כולנו שואפים ונמתחים אליו, כמו שקובע אריסטו במשפט הראשון של הספר.
+
+[^15]: *Endoxa* - הדעה הרווחת, הסברה ('נראה לי'). זוהי ה*Doxa* בניב היוונית שדיבר אריסטו, הנבדל מעט מזה של אפלטון וסוקראטס. אריסטו התייחס לדעה הרווחת כאמת, מכוסה בפסולת - גרעין אמיתי מסוים שמוקף בהבלים.
+[^16]: לא במובן המתמטי - במובן של לקלוע ללב כל עניין. כדי לדעת מה זה אדם, צריכים לדעת מה טבעו, וכדי לדעת מה טבעו, צריכים לדעת את תכליתו, וכדי לדעת את אלו, צריך לדעת מהו הטבע בכלל - ומה זה להיות בכלל. 
+[^17]: כפי שמביע אותה המשורר סימונידס
+[^18]: לא במובן המקראי, או הדתי: בתפיסה האריסטוטלית, האלוהות היא שכל בלבד.
+
+# מה זה "להיות" (What is being)?
+> [נספח: הקטגוריות](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_(categories_metaphysics_gamma_and_metaphysics_zeta).pdf), [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_metaphysics_gamma_and_zeta_(slides).pptx), [מצגת (2)](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_metaphysics_zeta_(second_half)_(slides).pptx), [ספר גמא](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_metaphysics_gamma_(english).pdf), [ספר זיתא](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_metaphysics_zeta_(english).pdf)
+{.info}
+
+> To be, is to be **something**!
+{.is-info}
+
+זוהי השאלה הפילוסופית הקשה מאז ומתמיד. עם שאלה זו מתמודד אריסטו בספר השלישי - ספר גמא.
+
+> 'להיות' לא מתכוון רק למובן של היות בחלל ובזמן - גם למספר, או לאלוהות יש הוויה
+{.is-warning}
+
+וכך פותח אריסטו את שאלה זו, הממשית ביותר שניתן להעלות על הדעת:
+
+> There is a kind of knowledge[^19] that contemplates[^20] what is, *insofar* as it is, and what belongs to it in its own right
+
+
+מה אפשר לשייך לפועל 'להיות' באשר הוא?
+
+שקולניקוב משתמש בדוגמא של מיצי החתולה. מיצי החתולה, למשל, נושמת - איך היא אינה נושמת *באשר היא*: פעולת הנשימה אינה מתוקף היותה חתולה.
+
+מה אפשר לומר, אפוא, על מיצי החתולה באשר היא הווה? נדמה שאין שום דבר - אבל זה לא יכול להיות; אחרת היא אינה נבדלת בכלל.
+
+> Being is meant in more than one way, but pointing towards one meaning and some one nature rather than ambigiously
+
+That is a dog; blue is a primary color; Hapoel is the best team in the world; Kate should be married to me instead of that bald English guy.
+
+כל אלו שימושים בפועל *להיות* (Is) - מה כל אחד מאלו מייצג? איזו מן הוויה הוא מייצג? זוהי לב השאלה המטאפיזית שבה עוסק אריסטו - מספר האופנים שניתן להיות.
+
+> המלצה: *הקטגוריות*[^21] של אריסטו, ספר מקדמי למטאפיזיקה העוסק בשאלה זו.
+{.is-success}
+
+- עצם - What is it? (Ousia)
+- כמות - How many is it? (to poson)
+- איכות - Of what sort is it? (to poion)
+- יחס - What is it realted to?
+- מקום - Where is it?
+- זמן - When is it?
+- מצב - What is its position?
+- קניין - Is it owned? is it the owner of?
+- פעילות - What is it doing?
+- סבילות - What is being done to it?
+
+אוסף זה משקף מבנה מסוים של האופנים שאפשר להיות, ומכאן - של ההוויה עצמה. אך אחד מאלו שולט באחרים; כולם תלויים בו אך הוא אינו תלוי באחרים. מיהו אותו האופן השולט? 
+
+אריסטו נותן כדוגמה את הבריאות. ניתן לומר על אדם שיש לו מראה עור בריא; שההתעמלות בריאה עבורו; או שהתרופה בריאה עבורו. כל המשמעויות האלו חותרות למובן השולט של הבריאות, למרות שמשמעותן שונה - האחת היא סימן, השנייה מצב והשלישי ניסיון להחזיר למצב. 
+
+אריסטו מציב את הוויה השולטת כ*היות עצם*, ומציב את כל השאר כנגזרות של היות עצם -  מה ששייך לך ואינו ניתן לקחת ביוונית יומיומית, ומונח טכני ביוונית של אפלטון ואריסטו. Sachs מתרגם את המונח לThinghood - הדבר המאפשר למשהו להיות בכלל משהו מובחן בעולם הזה. 
+
+קחו לדוגמה את מנחם הסוס: הוא גבוה, חום, וכרגע הוא בועט למוישה בראש. כל אלו הן תכונות חולפות - אך מנחם יישאר מנחם הסוס - הוא יכול להיות בעל צבע עור אחר, או נמוך יותר, או לא לבעוט במוישה.
+מה נותן לו את המסוימות, העצמאות, העצמיות[^22] שהופכת אותו למנחם הסוס?
+
+תכונות, דוגמת צבעים, מתסובבות בעולם בלי עצמאות של ממש: אין ממש 'רק סגול' - יש משהו שהוא סגול. יש עצם שהוא מושא התכונה הזו. 
+
+הפילוסוף מתחיל בהבדל המטופש לכאורה בין סוקראטס לסוקראטס יושב. עצם הניסיון לעמוד על המקום שבו עובר הגבול בין היותו של דבר מסוים עצם, הבדל שניכר אפילו בשפה שלנו, היא תחילתו של המסע הפילוסופי לפי אריסטו - במובן מסוים, זוהי החקירה אפילו אל תוך האלוהות ממש.
+
+לפילוסוף שייך גם לעיין בראשיות של הכל (Arche Sillogismus) - כפי שמתאר ב'חוק הסתירה':
+
+> It is not possible for the same thing at the same time to belong and not to belong to the same thing in the same respect
+^1005b^ ^20^
+
+זהו כלל שחל על ההוויה ממש, ומשם הוא נגזר לתוך הלוגיקה האריסטוטלית. להיות פירושו תמיד להיות משהו אחד מסוים - אחרת לא ייתכן שיח בר הבנה לא עם אחרים, ולא עם עצמנו.
+
+> מכביר אריסטו ואומר כי אם אין חוק סתירה - אין להיות![^23]
+{.danger}
+
+כדי להיות שונה מדברים אחרים, משהו חייב להיות קודם כל זהה לעצמו.
+
+בהיעדר חוק הסתירה, כל דבר שנוכל להגיד על כל דבר אחר הוא חולף, והכל יתדרדר לבליל אחד בלתי מובחן.
+
+מכאן נובע חוק הלוגיקה המפורסם מימי הביניים - עיקרון הפיצוץ:
+
+> Ex contradict sequitur quodlibet
+> מסתירה נובע כל דבר
+
+
+בעוד שלא ניתן להוכיח חוק זה ישירות, אריסטו אינו מאמין שיש אדם שבכוחו לטעון כנגדו ברצינות - מרגע שמשתמשים של מילים, מנסים לתת לוגוס, כבר נופלים ברשת של חוק הסתירה - הרי אתה מבחין בין דבר למשנהו. אפילו אם תבחר לא לדבר בכלל, תהיה כמעין צמח - לא תיתן טיעונים - ועם צמח בוודאי לא ראוי להתווכח.
+
+אריסטו מציב את חוק הסתירה בבסיסה של המטאפיזיקה שלו - חוק יסוד של המציאות שלא ניתן להתכחש לו.
+זהו לא חוק לוגי שאפשר לשחק איתו, או לעשות איתו משהו; זהו אינו מברג או פטיש לפתור בעיות מסוימות; זהו בסיס של המציאות.
+
+בספר זיתא, אריסטו מציב בלב שאלת 'מה זה להיות' את השאלה 'מה הוא עצם'? ^1028b^ 
+להיות עצם מציין שתי משמעויות: ה'מה זה להיות' של משהו - דוגמת היותו אדם, וה'מה זה להיות אדם' שהופך כל אחד מאיתנו לאדם נפרד. 
+
+אריסטו מציב את העצם כקודם לכל הקטגוריות האחרות: logos, chronos, gnosis (הסבר, זמן, הכרה). קיר לבן מחייב היותו של קיר; הכרה בלובן של הכיר מחייבת היותו של קיר; שינוי בזמן בלובן של הקיר מחייב היותו של קיר.
+
+[^19]: *episteme*
+[^20]: *theorei*
+[^21]: *categoreo* - לייחס לדבר מה תכונה מסוימת. מכאן גם המשמעות המשפטית (להאשים מישהו - לייחס לו תכונה כזו או אחרת)
+[^22]: מכאן התרגום העברי ל*עצם*
+[^23]: חשוב לשים לב שאריסטו לא מוכיח את החוק הזה דדוקטיבית - משום שעל כלל זה נסמכת כל הלוגיקה בכלל. במקום, אריסטו הולך על דרך השלילה (*Reducto ad absurdum*)
+
+# מהו העצם? חומר? צורה? תרכובת?
+
+ובכן - מה יכול להיות בכלל עצם? לשם צולל ספר זיתא - *הר האוורסט* של המטאפיזיקה המערבית. 
+אותו הדבר שהוא עצם חייב להכיל עצמיות מסוימת, כזו שנוכל לזהות - דוגמת גופים (לרבות הכוכבים). אבל האם רק גופים שכאלו יכולים להיות עצם? לא בהכרח; אפלטון, למשל, סבר שמספרים, וצורות (אידאות) הן עצמים. תפקידנו לקחת את כל המובנים היומיומיים האלו שבהם אנו מציינים עצמים, ולנסות להבין מי מהם באמת ובתמים עצם.
+
+העצם נדמה כארבע אופנים:
+- קיום מהות (The "what something keeps on being in order to be at all")[^24]
+- הכולל (The universal)[^25]
+- הסוג (The general class)[^26]
+- המצע - זה שמונח מתחת (That which underslies)[^27]
+ 
+
+נדמה שאריסטו סבור שזה המצע:
+
+> Remanens capax mutationem
+> זה אשר יכול להשתנות אבל להישאר עצמו
+
+אבל ישנם גם מתמודדים טובים להיות אותו המצע: החומר, התרכובת, או הצורה.
+
+למשל, פסל ארד של 'דוד': אנו יכולים להתיך את הארד, לעצב אותו מחדש, ולהפוך אותו שוב לפסל 'דוד'. מה הוא העצם כאן - הארד? הצורה של דוד? או הצורה של דוד בארד?
+
+נדמה שאריסטו בוחר ב'צורה' - אך לא במובנה האפלטוני.
+
+תחילה, מתחיל אריסטו מנקודת המבט היומיומית - החומר (1029a 10). אם המצע אינו חומר, מה עוד הוא יכול להיות?
+נקודת המבט הזו מנחמת; אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה זה חומר, לעומת האפשרויות האחרות והמופשטות יותר. אלא שאריסטו איננו סבור כלל שאנו מבינים את החומר, ושולל את היותו עצם (1029a 30).
+היות עצם דורשת היותו של דבר מה כמובחן ועצמאי. מהו, אפוא, חומר? *רק* חומר? אין ביכולתנו לעמוד על כך - ומכאן שאיננו עצם. הארד של *מיכאלנג'לו* יכול להיות גם חומר של כל דבר אחר - של מגן, או של כד. החומר האורגני שמרכיב אותנו יכול, וייהפך, יום אחד לחומר בבסיסו של משהו אחר, כמו צמח; אבל אין לאף אחד מאלו מסוימות.
+
+## העצם - חומר?
+אריסטו מתחיל מנקודת המבט היומיומית - חומר הוא מה שמגדיר 'להיות'. האמנם? (1029a10) אם לא חומר - אז מה?
+
+> שימו לב: אריסטו ***אינו*** שואל *האם יש חומר*, או *האם חומר נחוץ*[^28].
+{.is-warning}
+
+אלא שבבסיס הנחה יומיומית זו ניצבת היומרה שאנו מבינים על מה אנחנו מדברים באומרנו 'חומר' - המציין משהו ברור ומוכר[^29]. אלא שאריסטו - שפחות או יותר המציא את המונח - עומד להוכיח אותנו על טעותנו. מה זה בכלל להיות חומר?
+
+כשאנו אומרים על משהו שהוא עצם, אנחנו מתכוונים לכל הפחות שיש לו מובחנות מסוימת - משהו שהופך אותו לעצמו. אלא שבחומר חסרה המובחנות הזו - החומר אינו מסוים כלל! ארד, למשל, יכול להיות פסל, או מגן, או חרב, או כד - אף אחד מאלה אינו ארד כשלעצמו.
+
+כשאנו מדברים על פסל, או מגן או חרב או כד - אנחנו מתיימרים להצביע על החומר, אבל בפועל מצביעים על הצורה[^30] - אנו נקרא לפסל 'פסל' בין אם הוא משיש, ארד או משהו אחר. אריסטו אינו מוטרד מקדימות בזמן - החומר הרי חייב לבוא לפני הפסל - אלא באותו הדבר שיעניק לו את המסוימות שכרוכה בהיותו עצם.
+
+> החומר[^31] - **כ ש ל ע צ מ ו** - נטול מסוימות לחלוטין. נסו לחשוב על חומר -*רק חומר* - ולא חומר מסוים (מים, שיש, אטומים). אתם לא יכולים - משום שאין! חומר הווה רק בתצורות מסוימות - לעולם לא כשלעצמו. 
+{.is-warning}
+
+בפיזיקה המודרנית ניצבת הנחה מסוימת שברגע שנגיע לחלקיק הקטן ביותר, הבסיסי ביותר, נבין את הוויה של דברים. אלא שהתגליות החדשות מראות בדיוק ההיפך - ככל שמגיעים לחלקיקים קטנים יותר, החומר בהיר פחות - נדמה שאנחנו לא לגמרי מבינים מה אנחנו שואלים. הגישה האריסטותלית סבורה כי, ככל שמתרחקים יותר מהצורה - התמונה בהירה פחות.
+
+## העצם - הכולל?
+
+דברים כמו 'לובן' יכולים להיות כוללים (לבן כזה, לבן אחר...) - אך הכולל אינו פעיל בלהיות עצמו (אין 'להיות לבן' - יש להיות *משהו* לבן.
+
+## העצם - סוג?
+מה לגבי סוג של דברים (כל האייפונים, כל בעלי החיים, וכו') - במידה מסוימת, זוהי העמדה האלפטונית. הסווג הוא ה'דבר האחד מעל', שמכיל את כל הקבוצה. אלא שאריסטו סבור שאם נחשוב על עצם כמאפיין אחד מעל רבים, לעולם לא נבין מהו באמת עצם - איך המהות של הקבוצה יכולה להיות נפרדת מהקבוצה עצמה? חשיבה שכזו מובילה אותנו למבוי סתום. החשיבה הזו, לדעת אריסטו, היא תמונתית, היכן שהיא צריכה להיות מושגית.
+
+אריסטו מסכים עם אלפטון על כך שהעצמיות של עצם כרוכה בצורה שלה - אך השניים חלוקים באופן שבו אותה צורה מתקיימת.
+
+> בגלל *זה* **לא** גוררים את ה*אידאה* של אפלטון לשיח אריסטותלי. שימו את אפלטון בצד!
+{.is-warning}
+
+
+## העצם - צורה?
+הדיון המטאפיזי הזה הוא *Aporotatos* - הכי מלא ב*Aporia* - מבואות סתומים ("The greatest stumbling block"). חשוב להבחין כאן בין הצורה הנראית - *Morphe* - לצורה של ממש, הצורה הנראית - *Eidos*. המילה 'צורה' בעברית נושאת משמעות פיזית, אבל הכוונה היא לא למשהו פיזי - דוגמת Form באנגלית (שכן יש פועל *To form*). יש המתרגמים מונח זה בעברית ל'תבנית'. כשאריסטו מדבר על צורה, הוא מדבר על ***פעילות*** מסוימת - לא על *תמונה* מסוימת.  
+
+אריסטו מתאר את העצם במונח משלו[^24] - "What something keeps on being in order to be". הכוונה כאן היא פעילות מתמשכת - כזו שקרתה בעבר, מתרחשת עכשיו ותתרחש בעתיד[^32]. המבנה הזה משמר רק את התכונות המהותיות, ומנפה את כל התכונות החולפות. סוקראטס אינו חייב להיות נשוי כדי להיות סוקראטס - הוא היה סוקראטס גם קודם. הוא אינו חייב להיות חיוור - הוא יכול ללכת להשתזף. הוא אפילו לא חייב לשאת תכונת אופי מסוימת - הוא ישתנה לאורך חייו. לעומת זאת, סוקראטס חייב להמשיך להיות בן אדם על מנת להישאר סוקראטס - ולכן זה חלק מהוויה שלו, כל עוד הוא הווה[^33]. 
+
+את 'כל הבוחטה הזו' תרגמו ללטינית כ*Essentia* - מלשון *Esse* - להיות. התרגום הקרוב ביותר בעברית הוא 'מהות' - אבל המונח הזה חסר פעילות.
+
+> ***זוהי*** הצורה האריסטותלית - אותו המשהו שממשיך להיות כדי להיות בכלל. 
+{.is-success}
+
+התמונה העולה פה קשה לתפיסה היחידנית המודרנית. להיות אדם - לא להיות מתן, או להיות אנדי - היא יותר יסודית מכל דבר אישי. במובן מסוים, להיות אדם זה יותר להיות עצמי מתכונות האופי שלי.
+
+אריסטו מטיל את הסיבתיות אצל הצורה: לאדם יש רכיבים כאלו וכאלו, מחומר כזה וחומר כזה, משום שהוא אדם - ולא אדם משום שיש לו את הרכיבים האלו.
+
+הצורה והעצם תמיד באים יחד, ולכן, בטבע[^34] - שרק בו סבור אריסטו שיש צורות - התרכובת היא העצם.
+
+[^24]: *To ti en einai* 
+[^25]:  *To katholou* - מכאן מגיעה המילה 'קתולי' - הכנסייה המתיימרת להיות לכל המין האנושי
+[^26]: *To Genos*
+[^27]: *To hypokeimenon* 
+[^28]:  שאלה זו אינה עולה כלל אצל אריסטו - מה שמעיד על מחלוקת בינינו, אנשים מודרנים, לאריסטו.
+[^29]: *כלל גרמן לתחביר עברי*: כשישראלים דוברי אנגלית מדברים - הם משקרים.
+[^30]: גם כאן, ההנחה בבסיס המונח שגויה: הצורה היא לא מתאר פשוט, כמו שאנו חושבים עליה ביומיום, אלא המאפיינים ממש של הדבר - הצורה של מתאגרף, למשל, מאפשרת לו לתת לנו בוקס - זה חלק מהצורה!
+[^31]: בהיעדר מסוימות, נותר רק *Prote Hyle* - חומר ראשוני, מופשט, שאינו קיים בטבע - רק בלוגוס.
+[^32]: כמו המשפט "I've been swimming for twenty years" - הכוונה של הדובר הוא שהוא שחה בעבר, עדיין שוחה עכשיו ומתכוון לשחות גם בעתיד.
+[^33]: כשנשאל בפיידון מה ירצה שיעשו עם גופתו, סוקראטס משיב בלעג שהוא כבר לא יהיה, ולכן שיעשו מה שהם רוצים. כל עוד הוא מקיים את היותו אדם, סוקראטס ישנו, אולם ברגע שמת - ומפסיק להיות אדם - סוקראטס אינו הווה.
+[^34]: בניגוד לאפלטון, אריסטו סבור שרק ישים טבעיים - בעלי חיים, צמחים, בני אדם - הם צורות, ולא דברים כמו פסלים, או הצדק, וכדומה.

פילוסופיה/יוונית/אריסטו/פיזיקה.md

@@ -0,0 +1,72 @@
+---
+title: פיזיקה
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-14T12:49:13.719Z
+tags: שנה א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, סמסטר ב, אריסטו
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-05-28T05:42:53.037Z
+---
+
+> [דברי היכרות](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_(physics).docx), [ספר א'](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_physics_(book_i).pdf), [ספר ב' (1)](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_physics_(book_2)(chapters_1-3).pdf), [ספר ב (2)](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_physics_(book_2)(chapters_4-9).pdf) [הערות המתרגם](/פילוסופיה/יוונית/aristotles_physics_(translators_notes_on_how_to_use_it).pdf), [מילון מונחים](/פילוסופיה/יוונית/aristotles_physics_(glossary).pdf), [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_physics_(slides).pptx)
+{.info}
+
+> [לימוד עצמי](/פילוסופיה/יוונית/aristotle's_physics_self_study.docx)
+{.is-info}
+
+
+במסע האריסטולי לעבר החוכמה, ה*עצם* ניצב במרכז. ה*פיזיקה* של אריסטו היא חקר הישים הטבעיים - ה*עצם* בטבע - והוא עושה זאת דרך חקירת העצם הברור מאליו: אנחנו עצמנו.
+
+# מהי הפיזיקה האריסטותלית?
+
+בעוד שיש דימיון רב בין השניים, הפיזיקה האריסטותלית שונה מאוד מהפיזיקה המודרנית; בראש ובראשונה, הפיזיקה של אריסטו טרודה במהלכו של הטבע בשלמותו - במהלך של יישים טבעיים, בסיבות[^2] שלהם, בתנועה שלהם וב**סיבות** שלהם. 
+
+המדע המודרני והאריסטותלי חלוקים, בראש ובראשונה, על שאלה בסיסית - מה זה בכלל טבע[^4]?
+
+> Of the things that are, some are by nature, others through other causes. By nature are animals and their parts, plants \[and their parts\], and the simple bodies such as earth, fire, air and water (for these things and things like them we say to be by nature). And all of them obviously differ from things not  put together by nature
+> - ספר 2, פרק 1
+
+אצל אריסטו, הטבע הוא מונח מבחין, ולא כולל כמו מובנו המודרני - אלא רק היישים שיש בהם ראשית של תנועה ומנוחה:
+> For each of these things \[the natural things\] has within itself a source[^5] of motion[^3] and rest[^6], either in place, or by growth and shrinkage, or by alteration. But a bed or a cloak, or any pther such kind of thing...to the extent that it is from art[^7] has no innate impulse of change.
+
+בתמצית, ***טבע הוא מה שמפעיל את עצמו*** - סוג של פעילות שמתגלה בראש ובראשונה אצל יצורים חיים. 
+כאן נפערת תהום בין הפיזיקה המודרנית לאריסטו: הראשונה מנסה לתאר את הטבע בצורה מתמטית (החלקיקים האלה יוצרים את הכלב, ואת השולחן), אך לא מסוגלת להסביר אותם (איך מהחלקיקים הגיע הכלב, או השולחן?). הפיזיקה של אריסטו, לעומתה, נותנת חשיבות עליונה לחיים: שאלות כמו 'מהיכן הגיעו החיים' אינן עולות בקנה אחד עם התפיסה הזו. **החיים קובעים את הטבע** - ולא להיפך; הם המקור, ולא תוצר של הקוסמוס. אצל אריסטו, דברים כמו חומר, או אש, אינם טבע במלוא מובן המילה - אלא *לפי הטבע*.
+
+עוד אומר אריסטו כי המתטמטיקה אינה חקר הטבע (פרק 2) - בבואה לבחון יישים טבעיים, היא מרדדת את אותה תנועה, ומתעלמת מעליונותו של השלם על החלק - וכך חוטאת למהותו של הטבע.
+
+# מהם היישים הטבעים?
+
+התנועה ביישים מלאכותיים - כמו בתים - אינה אלא על פי המזדמן. גם שינויים שיתרחשו בו - כמו ריקבון של העץ - אינם נעשים בהיותם מי שהם; הבית נרקב לא בהיותו בית, אלא בהיותו עשוי מעץ; אילו היה עשוי ממתכת, היה מחליד. 
+
+# המבנה המטאפיזי של הטבע 
+במטאפיזיקה הוזכרו ה*חומר*[^8] וה*צורה* - ואלו, בדומה לשאר המינוחים האריסטותלים, שונים מהקשרם העכשווי. היחס בין חומר לצורה אינו רק כמו בין השולחן לעץ המרכיב אותו; הוא גם היחס בין הפילוסופיה (צורה) לאלו שמנסים ללמוד אותה (חומר). זאת בשונה מההגדרה העכשוית, של כל דבר בעל נפח ומסה במרחב[^9]. לעומתו, החומר האריסטותלי אינו נגיש לנו במלואו - הוא ביחס מסוים לצורה מסוימת. במובן הזה, החומר הוא *היסוד הסביל לצורה הטבעית* - הוא *ההיבט המעוצב להיבט המעצב*. חומר, למעשה, הוא היכולת להיות מעוצב על ידי צורה כלשהי. 
+
+אופן הקיום של חומר, לפי אריסטו, הוא ***היכולת להתממש***[^10]. מכאן עולה השאלה - יכולת להתממש *בתור מה?*. משהו לא יהיה טבע עד שלא תהיה בו הצורה הנתפסת בדיבור: עצמות אינן טבעיות עד שהחומר מהן הן עשויות מתגבש לכדי הפעילות שלהן. 
+
+המיטה של אנטיפון אינה מולידה מיטה נוספת - אבל אם נשתול אותה באדמה, יצמח עץ - הוא היש הטבעי. המיטה אינה מולידה מיטה, אבל האדם מוליד אדם - בלי תכנות מוקדם, בכל פעם. החומר המרכיב את שני בני האדם שונה, אבל האדם נותר אדם - אותה הצורה. הצורה היא הטבע *בפעולה*[^11] - רק כשהיא נוכחת בהורה, היא תוכל ליצור ילד. הצורה היא *היות בפעולה*[^12] - *Being at work* - היא **אנרגיה**. האנרגיה היא הדבר הברור מאליו ההופך כל דבר טבעי למה שהוא - הדבר שאנו מזהים מיד; זוהי תשובה ברורה ל*אידאה* האפלטונית.
+
+את היחס בין ה*אנרגיה* ללהיות *בכוח* מתאר אריסטו במטאפיזיקה: 
+
+> "**היות בפעולה**[^12] הינו מה שהווה שלא באופן אותו אנו מכנים להיות "בכוח"[^13]. בכוח[^10], למשל, נאמר על...האדם שיכול להתבונן גם כשאיננו מתבונן \[כשהוא ישן למשל\]... אופן הנוכחות האחרת של מה שהווה הוא "בפועל"[^14] וכוונתו תתברר מהתבוננות ישירה בדוגמאות, ואין צורך לחפש הגדרה לכל דבר, כי אדם מסוגל לראות מיד באמצעות משל: הבונה בפועל מול מי שיכול לבנות אך אינו בונה כרגע, מי שער מול מי שישן, מי שרואה מול מי שעיניו עצומות אבל יש בו את כוח הראיה, מה שנוצר מהחומר מול החומר, מה שהושלם מול מה שבלתי מושלם. "היות בפעולה"[^12] הוא האחד, היות בכוח[^10] הוא השני.
+> מטאפיזיקה, ספר 7, פרק 6
+
+כאן נפתח הצוהר ל[אתיקה](/פילוסופיה/אתיקה#שיעור-5-ה-אתיקה-הניקומאכית-של-אריסטו) - הצורה איננה רק הפעילות המתמשכת ההופכת כל דבר למה שהוא - היא גם החתירה להיות אותו דבר באופן המושלם ביותר[^15]. כדי להבין באמת מהו דבר, עלינו לראות אותנו בשיאו (מיהו מייקל ג'ורדן? מהו שחקן כדורסל? לא נבין עד שלא נצפה בו משחק).
+
+הטבע בעצמו הוא תכלית[^16] - ה'לשם מה' המושלם שבזכותו אירע כל מה שקדם לו קודם לכן. באדם, למשל, התכלית תהיה הגשמת כל מעשינו כבני אדם, והבאתם לכדי שלמות - ולא המוות. איננו חיים לשם המוות - אלא לשם ההגשמה של השלמות. הישים הטבעיים הם היחידים החותרים כל הזמן לעבר אותה שלמות.  
+
+
+[^2]: *aitia* - סיבה - אך לא סיבה במובן העכשווי, החיצוני (x גרם לy, שגרם לz). 
+[^3]: *kinesis* - תנועה, אך לא רק במובן המודרני של תנועה בחלל ובזמן - גם צמיחה מילד למבוגר, היהפכות האוכל למרכיבים בגופנו, וכו' 
+[^4]: *physis* - המציאות המתקיימת מכוח עצמה. מכאן מגיעה המילה הלטינית *nasce* - להיוולד, ומשם מגיע השורש *natura* - אבל המשמעות החדשה לא לגמרי קולעת למונח האריסטותלי המקורי.
+[^5]: *arche*
+[^6]: *stasis*
+[^7]: *techne*
+[^8]: *hyle*
+[^9]: הגדרה זו התמוטטה תחת מכניקת הקוונטים; נכון לכתיבת שורת אלה, אין כלל הגדרה מוסכמת לחומר.
+[^10]: *Dynamis* - לא בדיוק פוטנציאל.
+[^11]: *Ergos* - פעולה, עיסוק - גם ביוונית המודרנית.
+[^12]: *Energia*, מלשון *Ergos* (פעולה -> להיות בפעולה) - מונח אריסטותלי והמקור ל*אנרגיה*. היא *הפעולה המסוימת של משהו בכדי שימשיך להיות עצמו*.
+[^13]: *en dynamei*
+[^14]: *energei*
+[^15]: *entelecheia* - היות בפעולה בהישארות העצמית (Being at work staying itself) בצורה הטובה ביותר (Being at work staying itself in the best way). המילה מגיעה משורש *Telos* - תכלית. 
+[^16]: *Telos* - התכלית במובן של 'לשם מה'.

פילוסופיה/יוונית/כתיבה.md

@@ -0,0 +1,71 @@
+---
+title: טיפים לכתיבה פילוסופית
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-14T12:47:24.337Z
+tags: שנה א, סמסטר א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, מיומנויות יסוד
+editor: markdown
+dateCreated: 2022-11-07T12:34:55.936Z
+---
+
+ > המטרה - **דיוק**. טיעונים פילוסופיים לא ברורים מטבעם, ולכן השאיפה היא לכתוב בצורה מדויקת ככל הניתן.
+ במטלות אוניברסיטאיות במיוחד, **יש להיזהר ממשפטים דו-משמעיים**.
+{.is-info}
+
+
+
+טיפים:
+
+* חיבורים רציפים. לא לחלק לרשימות וכדומה (אירוני).
+* לחלק יפה לפסקאות. לא לכתוב קירות טקסט.
+* לא להחליף משפטים באמצע (מתחילים באחד, מסיימים באחר). לקרוא שוב את הדברים שלכם.
+* רמת פירוט - נק' ההנחה היא שהקורא הוא אדם חכם, אך ללא רקע פילוסופי.
+* צטט בטעם. לא ליפול לפיתוי. אם יש לך דרך פשוטה יותר מהציטוט לנסח, השתמש בה.
+* [**הפנייה למקורות**](/פילוסופיה/יוונית/כללי_הפניה_למקורות.docx). גם בציטוטים, גם בניסוח מחדש.
+* פסקת פתיחה - 'מפת דרכים' של מה שצפוי בחיבור. *"אני הולך לטעון ש..."*
+* פסקת סיכום - 'מפת דרכים' של מה שעברנו ביחד. *"אני טענתי ש..."*
+* הגהה - בבקשה. לשים דברים בצד יום-יומיים.
+
+בונוס: ניתוח פילוסופי של קטע מהשיר Scrub מאת TLC:
+```
+A scrub is a guy that thinks he's fly
+And is also known as a busta
+Always talkin' about what he wants
+And just sits on his broke ass
+
+So no, I don't want your number
+No, I don't want to give you mine and
+No, I don't want to meet you nowhere
+No, I don't want none of your time and
+No, I don't want no scrub
+
+A scrub is a guy that can't get no love from me
+Hangin' out the passenger side
+Of his best friend's ride
+Trying to holla at me
+I don't want no scrub
+A scrub is a guy that can't get no love from me
+Hangin' out the passenger side
+Of his best friend's ride
+```
+ראשית, יש לנו הגדרה ברורה של המושגים הטכניים:
+```
+A scrub is a guy that thinks he's fly
+And is also known as a busta
+Always talkin' about what he wants
+And just sits on his broke ass
+```
+
+יש לנו גם הנחת יסוד:
+```
+A scrub is a guy that can't get no love from me
+```
+
+ומסקנה (אם כי לפני הנחת היסוד):
+```
+So no, I don't want your number
+No, I don't want to give you mine and
+No, I don't want to meet you nowhere
+No, I don't want none of your time and
+No, I don't want no scrub
+```