docs: add all untracked content

פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה.md

@@ -0,0 +1,344 @@
+---
+title: אתיקה ניקומאכית
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-14T12:49:09.047Z
+tags: שנה א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, סמסטר ב, אריסטו
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-06-13T07:04:28.888Z
+---
+
+>[ספר א'](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_nic._ethics_(book_i).pdf), [ספר ב'](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_nic.ethics_(book_ii).pdf), [ספר ג'](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_nic._ethics_(book_3_1-3).pdf), [ספר ג',ד',ו'](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_nic._ethics_(books_iii_iv_and_vi).pdf) [מילון מונחים](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_nic.ethics_(glossary).pdf), [מצגת (1)](/פילוסופיה/יוונית/nic._ethics_(book_1)(slides).pptx) 
+ [מצגת (2)](/פילוסופיה/יוונית/nic._ethics_(book_2-3)(4_class_semester).pptx)
+ {.info}
+ 
+ # האתיקה הניקומאכית - ספר על מוסר?
+
+את *האתיקה הניקומאכית* נוהגים לקרוא כספר בדבר המוסר. האמנם?
+
+המוסר במשמעותו המקראית הוא אוסף של ציווים, ומשמעות זו נגררה לאורך הפילוסופיה החל מהמקרא ועד לכתביו של קאנט. אלא שאריסטו, כמו אריסטו, מייחס משמעות אחרת למוסר. 
+
+מושאו של השספר הוא *מדע האופי*[^1] - אוסף התכונות הפרטני בנפשו של כל אדם: ההרגלים שלו, ותפיסותיו. הכוונה מאחורי המונח היא התכונות הפעילות של כל אדם - לא מזג או נטייה תורשתית, ולא רגש ספונטני - אלא מה שאנו נוצרים לאחר שאנו תופסים את כל אלו ומעצבים אותם באופן פעיל. אותו האופי ***הוא*** הנושא לשיפוט מוסרי: ישנו אופי רע באופן אובייקטיבי, כשם שיש אופי טוב באופן אובייקטיבי. האופי הוא המצב הנפשי שהצבנו לעצמנו בבואנו לבחור את התכלית הראויה. 
+
+> ר' גם - הגדרתו של Joe Sachs במילון המונחים (עמ' 202)
+{.success}
+
+בעיניי אריסטו, שאלות של שיפוט מוסרי נסמכות על האופי - אם לא נדע מיהו אדם טוב, לא נדע מהו מעשה טוב. וכמובן, אם לא נדע מה הוא אדם טוב, לא נדע מהם החיים הטובים - ואיך להיות. כל השאלות האלו קשורות קשר הדוק בתפיסה האריסטותלית, ולא ניתן לדון בהן בנפרד.
+
+הבחירה בטוב דורשת אופי טוב, וזה דורש חינוך טוב - אחרת לא נדע לזהות את הטוב ככזה. 
+
+הדיון הזה אינו תיאורטי, אלא מעשי - כיצד להגיע לחיים הטובים ביומיום. 
+
+> Virtus, non stemma
+> סגולה טובה, לא ייחוס
+
+
+
+
+
+[^1]: *Ethike* - מדע אופי, וכיצד אופי נעשה טוב או רע. מלשון *Ethos* - אופי.
+
+> Every art and every inquiry[^2], and likewise every action and choice, seems to aim at some good, and hence it has been beautifully said that the good is that at which all things aim
+
+[^2]: *Methodos*
+
+אריסטו מסכים כאן עם אפלטון בכך שקובע שאין אדם ששואף במודע לרע. האופי הרע אינו הכוונה להרע, אלא זה אשר התכליות הרעות נראות לו טובות - ולהיפך.
+
+אריסטו מתאר כאן שרשרת סיבתית של תכליות, שכולן שואפות לתכלית אחת עליונה - כל מעשה וכל מחשבה שואפים לתכלית מוחלטת זו. בבסיס כל המעשים שלנו ניצבת שאלה שכל אחד מאיתנו חייב לתת לה תשובה - מה אנחנו רוצים מהחיים האלה?
+
+לשרשרת זו חייב, כמובן, להיות סוף - אחרת כל הרצונות חסרי תכלית. אותו הסוף הוא הדבר שמקים אותנו מהמיטה בבוקר, מה שאנו עובדים עבורו - ולכן חייבים לחקור אותו. מהו הטוב הזה, התכלית העליונה הזו?
+
+התכלית הזו היא חלק מהתהליך הטבעי שמתאר אריסטו ב*פיזיקה* - אותו הדבר שכלפיו צומחים יישים טבעיים. כשם שהעץ חותר לפרוח ולשגשג, אנו חותרים לעבר הטוב בדחפינו הפנימיים. אותו הטוב קובע גם את הטוב היחסי - כשם שאין צפון בלי הקוטב הצפוני, אין טוב פרטני בלי טוב כולל.
+
+בשיפוטינו היומיומיים, אנו מנסים לקלוע לאותו הטוב. כיצד בוחרים מהו? כיצד מבצעים את אותו שיפוט בדבר הטוב הקרוב ביותר לטוב המוחלט?
+
+> **זהו** מושאה של האתיקה הניקומאכית - כיצד מבצעים את השיפוט בדבר הטוב: מהן התכליות הטובות; איך לבחור ביניהן; ואיך להשיג אותן.
+{.is-success}
+
+
+ # הדיון על הטוב
+
+(פרק 2) ולאיזה תחום ידע שייך אותו הטוב? אריסטו קובע דווקא של**פוליטיקה**: היא קובעת את עיסוקיה וידיעותיה של העיר, ומה לעשות ולא לעשות (בדמותו של החוק).
+
+הטוב, לתפיסתו של אריסטו, אינו סובייקטיבי\פרטני - בניגוד לתפיסתנו כיום. את תפקיד חקיקת הערכים, חקיקת הטוב, מטיל אריסטו על המדינה: הרי הסביבה מעצבת אותנו הרבה לפני שאנו יכולים לבחור בעצמנו. שאלת הטוב, לפי אריסטו, היא בראש ובראשונה פוליטית[^3] . קביעת הטוב היא השאלה הפוליטית החשובה ביותר. תפיסה זו מתכתבת עם תפיסתו הבסיסית של אריסטו בדבר היותנו יצורים פוליטיים במהותנו, בטבע שלנו ממש.
+
+הטוב מצטייר כתכלית[^4] האדם, כמו כל שאר היצורים הטבעיים. אלא שבניגוד ליצורים אחרים, האדם נדרש לבחור באופן פעיל בתכלית שלו: מכאן מורכבותה של האתיקה. האדם, לתפיסתו של אריסטו, אינו לגמרי 'אפוי' מטבעו: בניגוד לשאר היצורים החיים, ביכולתו להיות טוב או רע - ובכך הוא ייחודי. 
+
+(פרק 3) אמנם אריסטו משייך את האתיקה למדע הפוליטי, אך הוא מבדיל אותו משאר המדעים, בכך שפוטר אותו מהדיוק הנדרש משאר המדעים. חקירת הטוב נגועה בכל כך הרבה מחלוקות וסתירות, אומר אריסטו, שהוא מיוחס למוסכמה החברתית[^5] ולא לטבע[^6]: הוא סובייקטיבי, ולא אובייקטיבי. אריסטו מתנגד לכך, וטוען שלמרות שהטוב המוסרי הוא דבר שקשה לעמוד עליו, ניתן לדעת אותו. הכתרתו של הטוב כסובייקטיבי אינה אלא פרישה מהדיון לאור קושי זה. 
+
+עוד מוסיפה לקושי הזו המעגליות שמתאר אריסטו בחקר הטוב. אנשים צעירים, או כאלו שגדלו בחברות מושחתות, להורים גרועים או בהרגלים גרועים, אינם נמצאים בעמדה לחקר האתיקה; כדי לחקור אתיקה, אתה נדרש להיות אתי מלכתחילה. המעגליות הזו טבעית, ואריסטו לא נותן לה פתרון של ממש - אם אכלת אותה, אכלת אותה. האתיקה היא אובייקטיבית, אבל לא כל סובייקט יכול להיות אתי.  
+
+
+[^3]: "למדינה לא אכפת מהטוב? זה השכן שלך! מי ישמור לך על הכלב כשתטוס לאמאלפי?"
+[^4]: *Telos*. מכאן ההגדרה *מוסר טלאולוגי*.
+[^5]: *Nomos*
+[^6]: *Physis*
+
+ # על הטוב כ"אושר" (Eudaimonia)
+ובכן, *מהו* אותו הטוב העליון, שאליו אנו מכוונים מטבענו? בני האדם[^7] יטענו שזהו **האושר**[^8]. אלא שאנשים לא יסכימו על אושר מהו. האם הוא רגש? יעד חומרי? הישג ממשי? ריבוי הנאה ומיעוט כאב? או שפשוט דבר פרטני כלשהו[^9]? אריסטו טוען שישנו **אושר אובייקטיבי *מוחלט***. לאושר מתלווה עונג ורגש, אך הוא עצמו *אינו* עונג ורגש[^10]. אפילו ציווים חיצוניים - כמו בריאות - אינם חלק מהאושר, אלא תנאים לאושר.  
+
+> חשוב לשים לב: האושר האריסטותלי ***אינו*** רגש - אלא מצב עניינים **מוחלט** וכולל!
+{.is-warning}
+
+(פרק 5) בבחינת חייהם הרבים של הפרטים, אומר אריסטו, ניתן יהיה לזקק כמה עקרונות מפתח כוללניים בכדי לאפיין את אותו האושר. זאת משום ש, למרבה המזל, אינם מקוריים מספיק להגדיר אושר בעצמם. רוב האנשים, אומר אריסטו, מזהים את האושר עם עונג[^11], כפי שקובע האדם מן השור, כבוד\תהילה[^12], כפי שקובעים הפוליטיקאים, או עיון\התבוננות[^13].
+
+> Most people....seem, not without reason, to assume from people's lives that pleasure is the good and is happiness...
+
+אנשים אלו, לפי אריסטו, מתים עוד לפני שהם חיים.
+
+>But refined and active people[^14] choose honor, for this is pretty much the goal of political life...
+
+אנשים אלו, לפי אריסטו, מתקרבים לתכלית האושר - הם בפעולה. אבל הם הרי פועלים לשם משהו - החיים הפוליטים אינם שלמים בפני עצמם[^15]
+
+> [^16]And the third way of life is the life of contemplation...
+
+
+
+
+[^7]: *hoi poloi*
+[^8]: *Eudaimonia*
+[^9]: "להיות מסטול כל היום ולשחק בXBOX"
+[^10]: זהו ההבדל בין אושר - *Eudaimonia* לעונג - *Hedone*.
+[^11]: *Hedone*
+[^12]: *Time*\*Gloria*
+[^13]: *Theoria*
+[^14]: ה*Praktikoi* - האנשים שרוצים גם *לעשות*, ולא רק לחוות - התכלית של החיים הפוליטיים.
+[^15]: *Autarkeia* - שלם ומלא בפני עצמו
+[^16]: *Bios Theoretikos* - חיי העיון
+
+ # דברי ביקורת על הגישה האפלטונית
+
+בפרק 6, מבקר אריסטו את אפלטון[^17]. אפלטון ותלמידיו מציבים את הטוב כעניין מטאפיזי, בראש הקוסמוס וכמקור האידאה והפעולה. אם כך היה, אומר אריסטו, אין טעם לעסוק בטוב בחיים המעשיים - הרי הטוב נשגב ובלתי מובן לגמרי. מה הטעם לצפות באידאה של הטוב אם אין להשיג אותה לעולם? מול אפלטון, מציב אריסטו את הטוב אחרת - בתור **פועלו התכליתי[^18] של האדם באשר הוא אד**ם.
+
+
+[^17]: *Amicus Platonis, sed magis amica Veritatis* - חבר של אפלטון, אך חבר גדול יותר של האמת.
+[^18]: *Energea* - מה שהאדם צריך לעשות על מנת להמשיך להיות אדם באשר הוא אדם (ר' פיזיקה). 
+
+ # חיפוש האושר כחיפוש אחר העיסוק של "האדם באשר הוא אדם"
+
+(פרק 7) כשם שהחלילן בהיותו חלילן מנגב היטב בחליל, ופסל בהיותו פסל מפסל היטב פסלים, הטוב הוא מה שהאדם במלואו עושה היטב. מהי אותה העבודה שעושה האדם מטבעו? עבודה זו היא מושא חקירתה של האתיקה. 
+
+> Is there some sort of work for a carpenter or a leather worker, while for a human being there is none? is a human being by nature idle?
+
+מה עושה האדם בהיותו אדם? האם פעולה זו היא התזונה והגדילה[^21]? ודאי שלא; זו משותפת לכל חי וצומח. האם זו התפיסה החושית?[^20] גם זו אינה ייחודית לאדם. האם, איפוא, העשייה היא מתן הסבר תבוני[^19]? זו הרי מייחדת את האדם. 
+
+את השכילה האנושית מחלק אריסטו לשניים - היכולת *להשתכנע*, והיכולת *לחשוב* (פוטנציאה[^22] או בפועל[^23]). רק שכשאנו נוקטים ביכולת זו, בפעילות זו אנו אנושיים במלוא המובן.
+
+כעת מגדיר אריסטו את האושר[^24]: הפעלת הנפש בהתאם לסגולה הטובה. החיים האנושיים זה להיות פעיל, במלוא המובן, בצורה המושלמת.
+
+[^19]: *logos*
+[^20]: *Aisthesis*
+[^21]: על סמך קביעה זו טוען אריסטו כנגד העונג כאושר: לאכול ולרדוף את העונג אינם מיוחדים לאדם.
+[^22]: *dynamei*
+[^23]: *energei*
+[^24]: *Eudaimonia - Psyches energeia kath'aren*
+
+
+# הסגולה טובה (Aretē)
+
+(ספר 2) מהי אותה הסגולה הטובה?[^25] שעלינו להפעיל בכדי להיות מאושרים?
+
+אריסטו מייחס את ההרגל[^26] לאופי[^27] - האופי הטוב בונה את ההרגל הטוב. הסגולות הטובות אינן מן הטבע - רק היכולת לרכוש אותן. בניגוד לתהליכים טבעיים אחרים - אש הבוערת מעלה או אבן המתגלגלת תחת משקלה - בני האדם נולדים מן הטבע רק עם היכולת לבנות את האופי הטוב, באמצעותו יירכשו ההרגלים הטובים. כלב, למשל, נולד כלב; אנחנו נאלצים להיות בני אדם, בתהליך פעיל. האדם, בניגוד לכלב, לא נולד לגמרי 'אפוי'. הסגולות הטובות הן אינן טבע, אלא מן הטבע, ונחלקות לשניים - סגולות טובות של האופי, ושל החשיבה.
+
+בעוד שהחושים - ראייה ותפיסה - מולדים בנו, הסגולות הטובות - דוגמת אומץ לב[^39] - נרכשות בשימוש: אם נפעל באומץ, ניהפך אמיצים. העשייה הזו נובעת מחיקוי של אלו אשר כבר בעלי הסגולות הטובות ("עשה, ואז תבין!"). העשייה הזו והחיקוי הזה הם החינוך הטוב אותו אריסטו מבקש להקנות.
+
+אריסטו כן סבור שאנו נולדים עם היכולת לזהות סגולות טובות כשלעצמן - ומכאן השפעתה של החברה בהקניית סגולות אלו. גם ילד, משיראה מעשה אמיץ, יידע שמדובר במעשה אמיץ - וה**הרגל**, ה**חינוך** וה**בחירה** הם שיטפחו את האומץ.
+
+ההרגל נרכש בגיל צעיר, והוא השלב ההכרחי הראשון ברכישת סגולה טובה. בהיעדר ההרגל הזה, הסגולה הטובה כמעט בלתי אפשרית[^28]. אלא שבעוד שההרגל דומה והכרחי לסגולה טובה, אריסטו אינו סבור שההרגל מספיק לכינונה של סגולה טובה. הסגולה הטובה *נקנית* בהרגל, ו*נראית* בהרגל, אך בניגוד אליו - היא תמיד תוצאה של **בחירה**. הסגולה הטובה היא של האדם אשר עיצב את נפשו כך, שהבחירה בפעולה הנכונה ברורה מאליה וטבעית. משום שהוא אינו רצוני, הסגולה טובה היא אינה רגש[^29]; היא מתבטאת באופן שבו מתמודדים עם אותו הרגש. הכעס, למשל, כופה את עצמו עלינו - הוא אינו סגולה טובה. אין בו בחירה כלל. לכעוס בזמן הנכון, על המושא הנכון, ולתעל את הכעס הזה בצורה הנכונה, זו סגולה טובה - זו בחירה, ובחירה קשה.
+
+> בתמצית: סגולה טובה נובעת **מבחירה**. היא אינה הרגל, ואינה רגש, אלא עיצוב הנפש לעבר הבחירה הנכונה ביותר.
+{.is-success}
+
+את אותה בחירה[^34] מתאר אריסטו כמצב נפשי פעיל[^30] שאנו בוחרים להיות בו, אשר מכוחו אנו נוטים לבחור בופן מסוים אל מול הרגשות והתאוות שלנו. להמחשה, ה**חופש** הוא לעשות מה ש'בא לי' - אבל מאיפה 'בא' אותו 'בא לי', שואל אריסטו? אם אתה פועל לפי מה שמגיע באופן סביל, אינך חופשי כלל - אתה עבד נרצע! הבחירה - או החופש - האריסטותלי הוא לעצב את אותו המקום ממנו 'בא' מה ש'בא לי' - הנטייה באופי.
+
+> כאן חשוב להפריד: הHexis האריסטותלי ***אינו*** הרגל!
+{.is-warning}
+
+האדם הטוב, שלו אופי טוב המורכב מ*Hexei* טובים, אינו מחזיק במצב זה לנצח: הוא עלול לעבד את המזג שלו ולשגות. אלא שבכל מצב, האדם יתיישר חזרה לפי ה*Hexis* שלו - הוא יימצא את דרכו חזרה. האדם הטוב אינו חסין מפגעי הגורל ומהמצב האנושי - אך הוא יחזור לאופיו הטוב בסופו של דבר.
+
+> הטוב (agathon) הוא האושר (eudaimonia); האושר הוא הפעלת הנפש בהתאם לסגולה הטובה[^25]; הסגולה הטובה היא מצב נפשי פעיל[^30]; זהו המצב שמתוכו אנו **בוחרים** נכון.
+{.is-success}
+
+
+כל בחירה טובה היא ניסיון למצוא את המצב הטוב בין עודף לחסר - השאיפה לאיזון[^31] (mean). הסגולה הטובה היא היכולת לזהות ולקלוע לאותו האמצע. אותו האמצע, כמובן, אינו מתמטי; הוא שונה בין כל תכונה, כל מצב - וביחס לאדם עצמו. ישנן גם תכונות ומצבים שלהם אין אמצע כלל (גניבה וניאוף, למשל). בניגוד לאמונה המודרנית שלנו, לפיה אותו הטוב הוא פרטני, כל אדם רציני[^32] ידע בכל הקשר לזהות את המעשה הנכון - תלוי הקשר, זמן ונסיבות, אך *לא* פרטני. בכל מעשה, יש אינספור דרכים לטעות - אך רק דרך אחת לקלוע נכון[^33]. 
+
+הבחירה באותו האמצע אינה זהה לתשוקה, אותה אנו חולקים עם החיות; האדם יכול להיות בעל תשוקה למשהו, אך לא לבחור בו[^35]. הבחירה[^36] אינה משאלה; היא טרודה בדברים שאינם בשליטתנו. הבחירה אינה דעה (טעות פופולרית היום); הדעה אינה מתיישרת בהכרח עם מה שאנו בוחרים, ויכולה לעסוק גם היא בדברים מחוץ לשליטתנו.  
+
+(ספר 3) מול כל אלו, קובע אריסטו כך: ה*בחירה* היא תשוקה ספוגה בשיקול דעת[^37] (או שיקול דעת ספוג בתשוקה[^38]), שעסוק בדברים בשליטתנו. 
+
+> ר' גם:  הסגולות הטובות האריסטותליות -  ספר ב', פרק 7
+{.is-info}
+
+ככלל, הסגולות הטובות האריסטותליות הן נקודת איזון בין שני נקודת קיצון (בין אדישות לחמת זעם, למשל), מלבד סגולות בודדות שעצם נוכחותן מספקת - כמו צדק, וחברות. הסגולות טובות אינן מוחלטות, ונובעות בהתגברות מודעת: האדם האמיץ הוא אינו זה שלא מפחד לעולם, כי אין לו את היכולת לפחד - הוא זה שמפחד ממה שראוי לפחד ממנו, וגובר על מה שראוי לגבור עליו. 
+
+(ספר 3, פרק 6) אומץ לב, לפי אריסטו, הוא העמידה מול המוות - אך לא כל מוות: אלא מוות בקרב, ככזה הכרוך בבחירה - להיות אמיץ למען היפה. בקרב, הדבר מולו אנו מתמודדים הוא הנורא ביותר - המוות. גם בטביעה בים, למשל, האדם האמיץ ינהג באומץ, אך זהו לא האומץ ממש - הוא אינו שמח, או בוחר במוות, אלא מקווה להינצל מהמוות: הוא יבוז למוות כזה. האומץ ממש שורד את התקווה לחיות, ועדיין מוכן לעשות את המעשה הנכון עבור מה שיפה.
+
+כמו שאמרנו במטאפיזיקה, ההוויה נאמרת באופנים רבים, כלפי משמעות אחת שולטת: יש מן האומץ במוות במחלה או בטביעה, אבל המשמעות היא מוות בקרב. אותו מבנה חל גם על הסגולות הטובות.
+
+> שימו לב למשמעות השולטת של *היפה* בהגדרות האריסטותליות
+{.is-info}
+
+אלא שאומץ לב, משום שאינה הטובה ביותר עבור האושר, אינה הסגולה הטובה העליונה ביותר.
+
+(ספר 6, פרק 1) עד כה, דיברנו על הסגולות הטובות של הבחירה - אך ישנן גם סגולות טובות של האופי. לסגולות אלו מבנה שונה מהסגולות הטובות של החשיבה. הסגולות הטובות של האופי מסוגלות לחשוף אמת על העולם[^40]. אלו הן הסגולות אשר מאפשרות לאמת להיות נוכחת בנפש. ישנם שתי סוגי אמת אשר בכוחה של הנפש התבונית לחשוף: המושאים שאינם יכולים להיות אחרת[^41] (כמו חוק הסתירה) ואלו שיכולים להיות אחרת[^42]. הכישורים המתאימים הם הכישורים *העיוניים* (עבור מה שאינו יכול להיות אחרת) וה*שוקלים* (עבור מה שיכול להיות אחרת).
+
+דוגמה בולטת לסגולה טובה של החשיבה השוקלת היא האומנות, העוסקת ביצירה[^43] של דבר חיצוני לנו, ולא בעשייה[^44]. האמנות היא הכישרון התבוני[^30] ליצור - להחיל כללים מסוימים[^45] על חומר מסוים בכדי ליצור[^46] מצב מסוים. אלא שהאומנות אינה סגולה טובה במלוא המובן - משום שהיא יכולה להיות מנותקת מהיפה. מתכנת מחשבים, למשל, יכול להיות אדם נבזה - אך מתכנת טוב לא פחות. הוא יכול להשתמש בקוד למטרות מכוערות בעליל - ולא רק ליפה.
+
+## על יישוב הדעת וגדלות הנפש
+(54-6, Sachs) יישוב הדעת הוא הסגולה הטובה שבין עונג לכאב - היכולת למצוא את האמצע בין פריצות להיעדר כל רגש[^47]. הכוונה היא לא הנאות נפשיות, אלא להנאות גופניות. אריסטו מסווג חושים מסוימים כלא-בעיתיים (ראייה, שמיעה, ריח) ואחרים כבעיתיים  - מישוש, וטעם, היכן שאנו דומים ביותר לבהמות. בחושים אלו אנו נדרשים ליישוב דעת (לא לאכול יותר\מעט מדי, למשל). במובן מסוים, חוסר יישוב דעת בחושים אלו גרוע יותר אפילו מהבהמות - משום שאלו נוהגות כן בכדי להתקיים ותו לא.
+
+יישוב הדעת הוא **למען היפה** - פריצות\חסר הם דברים מכוערים לפי אריסטו.
+
+(66-70 Sachs) גדלות הנפש[^48] היא הסגולה סביב הכבוד - ה'כתר' של שאר הסגולות. האדם גדול הנפש הוא זה שמעריך את עצמו במידה הנכונה - הוא חושב שמגיע לו כבוד כי הוא ממש טוב, והוא צודק. הסגולה מאזנת בין ענווה ליוהרה. 
+
+בין היתר, גדול הנפש הוא בעל שאר הסגולות הטובות: האמיץ, החכם, יישוב הדעת, וכו'. האדם בעל הסגולות האלו, המודע להם - הוא גדול הנפש. זהו המצב שבו הסגולות הטובות מודעות לעצמן.
+
+האדם גדול הנפש, אומר אריסטו, ייתפס כיהיר (הוא יודע במה הוא צריך ואינו צריך להתעסק); יהיה אדיב לאנשים תחתיו, בפומבי, משום דריסת החלשים היא מכוערת; הוא ישנא בפומבי את אלו המתיימרים לעליונות עליו שלא בצדק; הוא לא ישמיץ אותם; הוא יאהב לעזור, אך יימנע מלקבל עזרה[^49].
+
+[^25]: *Aretē* - ראה הגדרתו של Joe Sachs בעמ' 5.
+[^27]: *êthos* - אופי
+[^26]: *Ethos* - הרגל
+[^28]: כאן אריסטו מסכים עם אפלטון, כפי שאפלטון טוען ב*פוליטאה* - שם מבקשים לצנזר את מה שרואים אזרחי העיר. 
+[^29]: *Pathē*
+[^30]: *Hexis* - מצב פעיל, הצורה שבה אנו עומדים בעולם, The way one holds itself
+[^31]: *Mesotes*
+[^32]: *Phronimos* -  האדם בעל שיעור הקומה המוסרי
+[^33]: ר' גם - הערה 34 של Sachs
+[^34]: *Proairesis*
+[^35]: ניתן גם להיות בעל תשוקה לטוב, ולבחור ברע; זהו החטא הקדמון
+[^36]: כמו משאלתו של אנדי שהפועל קטמון ייקחו את האליפות
+[^37]: *nous orekitkos*
+[^38]: *orexis dianoetike*
+[^39]: *Andreia* - הסגולה הטובה הברורה ביותר, הבהירה ביותר, ומכאן החביבה על פילוסופים לנתח. מלשון *Anēr* - גבר (כמו בעברית - גבורה). הכוונה היא לתכונה הנפוצה יותר בגברים, אך לא בלעדית להם (כמו שרואים במחזות יוונים כמו *אנטיגונה* - נערה בת 16)
+[^40]: *Aletheuin* - מלשון *Aletheia* - אמת
+[^41]: *Epistemonikon*
+[^42]: *Logistikon* - מכאן מגיעה המילה לוגיסטיקה.
+[^43]: *Poiesis* - יצירה
+[^44]: *Praxis* - עשייה, Action
+[^45]: *Alethe logos*
+[^46]: *Poietike*
+[^47]: *אנהדוניה* - חוסר היכולת להנות
+[^48]: *Megalopsuchia*
+[^49]: קשר אדוק לפיזיקה: הצורה היא עליונה, והאדם רוצה להיות פעיל.
+
+# ידיעה מדעית (Epistēmē)
+(ספר 6, פרק , עמ' 104) אריסטו מגדיר את הידיעה[^51] כ**מצב פעיל של הנפש**, הקשורה ביכולת ה*היסק* וה*הוכחה* שלה[^50]. היכולת לזהות כשלים לוגיים, וחישובים מתמטיים, כולן תלויות ביכולת הזו - זיהוי תבניות היסק דדוקטיביות כאלו ופעולה בתוכן.
+
+אלא שאריסטו אינו מגדיר את הידיעה המדעית כסגולה טובה: הידיעה המדעית היא מעקב אחרי תבנית ההיסק בהתאם לעקרונות הראשוניים (כמו חוק הסתירה), איך אינה יודעת אותם ממש. כמו כן, ידיעה מדעית יכולה להיות מנותקת מאופי טוב.
+
+[^50]: *apodeixis* - הדגמה
+[^51]: Epistēmē* *Epistemonikon* - סגולה טובה של המחשבה
+
+# שיקול דעת מעשי (Phronesis)
+בפרק 5, אריסטו נוקב לראשונה בסגולה טובה של החשיבה - שיקול הדעת המעשי[^52]. שיקול הדעת המעשי הוא היכולת לשקול ולהכריע לא בעניינים עיוניים, אלא על החלטות מעשיות שאנחנו צריכים לקבל בחיים. 
+
+> A truth disclosing active condition[^30] invloving reason[^53] which governs action[^44], and is concerned with what is good and bad for a human being as a whole
+
+התבונה המעשית אינה טרודה רק בטובתו ורעתו של האדם הבודד, אלא של המכלול - משום שהתכלית היא הפעולה הטובה בעצמה - בניגוד לאומנות, שתכליתה חיצונית, והתוצר שלה נבדל מהיוצר. הנוקט בשיקול הדעת המעשי הוא עצמו התוצר. 
+
+> בתמצית: שיקול הדעת המעשי הוא מה שחל על אותם הדברים בחיים שאין לגביהם אומנות, שתכליתו הוא הפעולה הטובה בעצמה.
+{.is-info}
+
+התחום האתי הוא כזה בלא חוקים; בלא אומנות - לכן אריסטו אינו מעניק לנו כללים מדויקים דוגמת הצו הקטגורי. בהיותו תחום בלא אומנות, העשייה המוסרית נופלת תחת שיקול הדעת המעשי. 
+
+> It is for this reason that we believe that Pericles, and people of that sort, possess practical judgement[^52], because they are able to see what is good for themselves and for human...
+
+לאור זאת, אריסטו מכנה את שיקול הדעת המעשי כסגולה טובה במלוא המובן - בניגוד לאומנות. סגולה זו היא זיהוי היפה מבין כל האפשרויות מולנו, ולקלוע לתוכו - ולכן הוא נוכח בכל הסגולות הטובות של האופי. בלי שיקול דעת מעשי, איננו אמיצים, או מיושבים בדעתנו, או גדולי נפש.
+
+
+[^52]: *Phronesis*
+[^53]: *Logos*
+
+
+# שכל (Nous)
+(פרק 6) זהו הפרק הקצר ביותר והמוזר ביותר בספר - אריסטו מדבר על הסגולה הטובה של המחשבה שהיא השכל[^54], אך לא אומר מה היא - רק מה היא לא.
+
+
+השכל הוא הסגולה הטובה של הראשיות - הבנה של עקרונות מטאפיזיים כמו העצם, האנרגיה והדינאמיס. הוא הכישרון איתו אנו רואים את הראשיות של כל הוכחה - שאינן ניתנות להוכחו נוספת. השכל הוא גם הכוח שבנו שמסוגל לראות את הכלל בתוך הפרט - כמו זיהוי של האנושיות אצל אדם בודד[^55]. 
+
+הזיהוי של עקרונות כאלה אינו אומנותי; אינו ידיעה עיונית; אינו שיקול דעת מעשי.
+
+אריסטו ממשיך כאן את קו המחשבה האלפטוני, כפי שזה עולה, למשל, ב[מנון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/מנון).
+
+
+[^54]: *Nous* - שכל.
+[^55]: אנו לא צריכים לראות 46 בני אדם או 34 כלבים כדי לזהות בני אדם הוא כלבים, או לחשוב על כל צורה בעלת שלוש צלעות האם היא משולש או לא - את כל אלו אנו קולטים בלו אינדוקציה\דדוקציה, באמצעות ה'עין הפנימית הפתוחה תמיד' שלנו, שקיימת בנו מהיותנו בני אדם. זהו השכל.
+
+
+# מהי החוכמה (Sophia)?
+(פרק 7) 
+
+> So wisdom would consist of intellect[^54] and knowledge[^51] - knowledge with its head screwed on, as it were, at work[^56] in knowing what is most highly honored
+
+
+הנוכחות של אפלטון וסוקראטס נוכחת ביתר שאת כאן.
+
+
+> For it is absurd for anyone to believe that politics or practical judgement is the most serious kind of knowledge, if a human being is not the highest thing in the cosmos...For there are also other things that are much more divine in their nature than a human being...
+
+אריסטו קובע כאן שחוכמה, למעשה, יש רק אחת - והאדם רחוק מלהיות מושאה העליון ביותר. 
+
+החוכמה במלואה קשה להשגה - אולי אפילו נשגבת מאיתנו לגמרי - ולפיכך נדירה מאוד.
+
+> כאן הגענו שוב למשפט הראשון של ה*מטאפיזיקה* - כל בני האדם חושקים מטבעם לדעת...
+{.is-success}
+
+[^56]: *energei*
+
+
+# אושר וחיי העיון
+בספר 10, פרק 6, אריסטו מדבר על העונג - כתסמין של השלמות - ולפתע, גורר אותנו אל חיי העיון.
+
+החיים הטובים מלווים בהכרח בעונג - כאן מסכים אריסטו עם הדעה הרווחת. אריסטו מתייחס אליה במלוא המובן - האם ייתכן שהחיים הטובים ביותר הם חיי התענוגות וההנאה, חיי השעשועים?
+
+> ...those activities are chosen for their own sake from which nothing is sought beyond the being-at-work[^57]. And actions in accord with virtue seem to be of this sort...But, then, so are the pleasures that come from play. They, too, aren't chosen for the sake of any other thing!
+
+כשם שלא ניתן לעבוד כל הזמן, לא ניתן לשחק כל הזמן; זמננו מוגבל. לפיכך, העבודה והעונג שניהם אינם יכולים להיות התכלית של האדם, שמשרתים את העבודה[^57] האנושית. המחשבה שאנו חיים בשביל להתענג, אומר אריסטו, ילדותית; זה אבסורד שאנו עומלים וטורחים כל חיינו בשביל העונג. מנגד, לא ניתן לעבוד כל החיים; לא ייתכן שזו התכלית גם כן.
+
+(פרק 7) כאן אריסטו מכתיר במפורש בפעם הראשונה את חיי העיון[^58] כאושר. 
+
+[^57]: *energia*
+[^58]: *bios theoretikos* - חיי העיון. הכוונה היא לא לחיים של בהייה בספרים, אלא לחיים של חקר והבנה.
+
+## הטיעון בעד חיי העיון
+> But if happiness is being-at-work[^57] in accord with virtue it is reasonable that is would be in accord with the most powerful virtue, and this would belong to the best part of us...That this way of being-at-work is contemplation has already been said...
+
+משום מקום, אריסטו שולל במחי יד את החיים המעשיים, שבדברם דיבר מתחילת ה*אתיקה*, כאושר במלוא המובן - ומכתיר במקומם את חיי העיון.
+
+כמובן שברור מאליו שאריסטו, כפילוסוף, יכתיר את החיים האלו כחיי האושר - ואם לא ינמק הכתרה זו באופן משכנע, הרי שהאתיקה היא בזבוז זמן. הצדקה זו מגיעה בפרקים 7-8.
+
+האושר, כאמור, חייב להיות בפעולה - פעולה מצוינת[^25]. האושר אינו יכול להיות רק רגש: קאניבלים ורוצחים גם מרגישים טוב. האושר הוא פעולה בהתאם לסגולות - ובפרט, הסגולה העליונה ביותר שהנפש מסוגלת לה. סגולה עליונה זו, אומר אריסטו, היא הבנת האמת.
+
+למה הבנת האמת, הפעלת התבונה, היא הפעולה הגבוהה ביותר של האדם?
+
+האמת היא אמת המידה לפיה אנו קובעים את כל אמות המידה האחרות: התבונה היא תמיד הערכאה האחרונה. אפילו אם נקבע שהעונג הוא הפעולה הגבוהה ביותר, עצם ההגעה למסקנה הזו, וביטויה המילולי, כרוך בתבונה - ביטוי לעליונותה על כל טענה אחרת.
+
+על מנת להוכיח קביעה זו, אריסטו ממשיך לבחון את שאר הדעות המקובלות על האושר, מנסה לחלץ מכל דעה כזו גרעין של אמת, ולהנכיח אותו בחיי התבונה. 
+
+אריסטו מתחיל בלקבוע את השכל כגבוה ביותר, החזק ביותר[^59], ואת מושאיו כמושאים העליונים ביותר.
+
+השכל הוא זה שמאפשר לנו להבין *מה זה להיות* - והרי אין דבר עליון יותר מלהיות!
+השכל מאפשר לנו לשכול *כל דבר שהווה*.
+
+(ר' גם - ציטוט של Wolfgang Smith מתוך המצגת)
+
+
+פעילותו של השכל היא גם הרציפה ביותר - אנו יכולים להיות פעילים בחיי העיון יותר מכל פעולה אחרת. אנו נוכל לחשוב הרבה אחרי שנוכל לרוץ, הרבה אחרי שהגוף יבגוד בנו. הדעה הרווחת תובעת אושר רב ככל האפשר; בעוד שהנאות הגוף זמניות וחולפות, הפכפכות ובוגדניות, השכל נוכח בנו כמעט כל זמן שאנו הווים. יתרה מכך, לחושים יש גבול עליון: אם נראה משהו בהיר מדי, נסתנוור; אם נשמע משהו חזק מדי, נתחרש; ולעומת אלו, אם נשכול משהו מורכב בהרבה משאנו יכולים להבין, לא רק שלא נסתנוור - אלא נתעצם! הקיבולת השכלית נפרדת לגמרי מההפכפכות של הגוף, ונדמית כבלי גבול עליון.
+
+עוד אומר אריסטו כי החיים העליונים הם המספיקים והעצמאים ביותר בעצמם[^60]. בעוד שדברים כמו האומץ כרוכים באנשים אחרים, בנסיבות ועוד דברים רבים אחרים, חיי העיון אינם דורשים דבר - יש להם כלכלה שונה לחלוטין מכל מה שאנו מכירים[^61]. חיי העיון אינם דורשים דבר זולת הפנאי[^62]. 
+
+אפילו הפוליטיקה, שאליה משייך אריסטו את האתיקה, אינה הסגולה הגבוהה ביותר. הפוליטיקאים רוצים תהילת עולם בזכות דברים יפים כשלעצמם, אליהם הם שואפים. המלחמה, מטרתה ניצחון; הניצחון, מטרתו שלום; והשלום, מטרתו פנאי - פנאי אשר מתוכו ניתן לנהל את חיי העיון, אשר אינם רצויים לתכלית כלשהי. כל הטובין שחיפשנו, בכל החיים שעברנו עליהם עד כה, מתגלים במלוא עוזם בחיי העיון. 
+
+בסוף פרק 7, אף מכביר אריסטו וקובע את החיים האלו כדבר נשגב מן האנושות - המתנהל בחיי העיון מתנהל כבן אלמוות (1178a). אצל אריסטו, האל הוא פעילות השכל, והחיים התבוניים - אלוהיים.
+
+מכאן אלו, שהחיים האנושיים ביותר הם אינם אנושיים לגמרי - אלא יסוד של משהו על-אנושי שטמוע בנו. החוכמה אינה אישית, וההבנה אינה אישית - אבל היא אנחנו, במלוא המובן.
+
+האל האריסטותלי הוא מחשבה שחושבת את עצמה - ובניגוד לרוב הדתות, אינו כל יודע או פעיל.  
+
+
+
+
+[^59]: *Kratiste* - חזקים ביותר (מלשון *Kratia* - עוצמה, כמו *דמוקרטיה*)
+[^60]: *Autarkeia* - מלאים כשלעצמם (Self sufficient)
+[^61]: "הדירה המסכנה שלי  בירושלים עולה מיליונים, אבל האתיקה הניקומאכית חינמית בספריה!"
+[^62]: *Schole* - פנאי

פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה.md

@@ -0,0 +1,247 @@
+---
+title: מטאפיזיקה
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-14T12:49:11.379Z
+tags: שנה א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, סמסטר ב, אריסטו, מטאפיזיקה
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-04-27T07:22:34.668Z
+---
+
+>[מצגת](/מבוא/aristotle_metaphysics_a_(slides).pptx), [ספרים 1-2](/מבוא/aristotle_(metaphysics_alpha_and_alpha_elatton).pdf), [מטלת בקיאות](/פילוסופיה/יוונית/ג'ינג'יסטותאלס_-_מיציפיזיקה.docx)
+{.info}
+
+# כל בני האדם חושקים מטבעם לדעת. האמנם?
+
+
+נדמה שהראשון בספרי המטאפיזיקה אינו כתוב ליוונים - למעשה, לא ברור כלל למי הוא כתוב[^2].
+אריסטו נוטה לכתוב את מסקנתו בראש הפסקאות, ומכאן המשפט המפוצץ בתחילת הספר - *כל בני האדם חושקים[^4] מטבעם לדעת* (*All humans beings **strech themselves out** towards knowing*). זו המסקנה שמבקש אריסטו להוכיח בכל ספרי המטאפיזיקה. הוא מגדיר משפט זה בתור ה*טבע*[^3] של בני האדם.
+זהו תנאי קדם ראשוני להיותנו בני אדם - וממנו נובעים המבנים החברתיים המניעים אותנו לדעת, ולא להיפך.
+
+אריסטו מציג כראיה את אהבתנו לחושים בכלל וחוש הראייה[^5] בפרט - בתור החוש שמאפשר לנו לגלות ולהבחין בצורה הטובה ביותר. הראייה מאפשרת גם לגלות מבלי לפעול ממש: אנחנו אוהבים, למשל, להסתכל על נוף, או על גרמי השמים, בלי שום כוונה לצאת לכבוש את הטבע או את הכוכבים. זאת לעומת מישוש, למשל, שדורש עשייה של ממש בכדי לגלות ולהבחין.  
+
+
+אריסטו מתאר את ההיררכיה הבאה בתהליך הידיעה:
+
+> תפיסה חושית[^6] -> זיכרון[^7] -> התנסות[^8] -> אומנות[^9] -> ידיעה[^10]
+{.is-success}
+
+תחילה, מתאר אריסטו את התחילה החושית. זו נקלטת בזיכרון, המאפשר לנו להשוות, לנתח ולעבד את הקלט החושי. זיכרונות רבים של אותו הדבר יוצרים חוויה שלו - הניסיון.
+מרגע שהניסיונות הללו מאפשרות הכללה, שיפוט כולל אודות הדברים בהם עוסק הניסיון - זוהי האומנות. הרופא בעל הניסיון יודע לרפא אדם מסוים; הרופא בעל האומנות מבין מול מה הוא עומד[^11].
+בעוד שלצרכי היומיום, הניסיון מספיק ואף מייצר אשליה של חוכמה (*אין חכם כבעל ניסיון*), אריסטו מתאר את האומנות כנעלית על אותו ניסיון יומיומי, כמשהו שמשאיר אותו בשלב מסוים מאחור. הידיעה במלוא המובן, כזו העולה מאומנות, היא ידיעת ה*למה* - [הסיבה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון#הסיבה-האמיתית)[^12] - מעבר לידיעת ה*מה*.
+
+אותן הסיבות אינן נגלות עם החושים - לא ניתן לדעת אותן דרך מה שנמצא תחתיהן. הבנת הסיבה היא מעין הליכה אחורה מן המוכר (עמ' 120, תרגום Sachs - *This is the task...*).
+
+---
+
+הידע הוא מסע מן הדבר המוכר לנו, אך אינו ברור לנו - לעבר מה שברור לנו, אך אינו מוכר לנו. אנו מכירים את הדבורה, אך איננו יודעים מהי ה*דבוריות של הדבורה* - ומכאן, *לדעת* את הדבורה היא להבין את ה*דבוריות של הדבורה* - שברורה לפי הטבע - אך אינה מוכרת לנו.
+
+---
+
+בעוד שיש דימיון רב בין החושים לידיעה, השניים נבדלים לחלוטין. החושים מאפשרים לנו לעמוד על כך שאש היא חמה, אבל לא למה - מאפשרים את המה, ולא את הלמה. אותו הלמה לא ניתן להסקה מה-מה - ואינו שימושי. עצם העיסוק בדברים אלו, שאינם מעשיים, הוא תוצר של פנאי[^13], ומגיע בד בבד עם התפתחות החברה האנושית. כאן, מגדיר אריסטו לראשונה את החוכמה - ידיעת הסיבות והראשיות[^14] של הדברים.
+
+מהפרק הראשון עולה, בתמצית, שהחוכמה היא תוצר של היומיום, ושל החושים; של הצורך הבסיסי ביותר של בני האדם לדעת, כל הזמן. החוכמה אינה אלא זיקוק והכוונה של צורך זה.
+
+
+[^2]: אצל אריסטו ניכרת החשיבות העצמית המייחדת את היוונים - נדמה כי ידעו מה מקומם ההיסטורי.
+[^3]: מלשון *Physei*
+[^4]: מלשון *Orexis* - תיאבון, במובן של אוכל. השימוש הזה אינו מקרי - טבע הידיעה הוא כטבע התזונה. מובן זה מקובל גם היום ביוון (*Kali Orexis* - בתיאבון!)
+[^5]: אצל אריסטו ישנה היררכיה ברורה בין החושים, והראייה ניצבת בראשה.
+[^6]: *Aisthesis*
+[^7]: *Mneme*
+[^8]: *Empeiria* - מקור המילה *אמפירי*. למרבה האירוניה, מה שאנו מחשיבים כיום כאמפירי הפוך ממה שאריסטו חושב - האמפירי האריסטוטלי הינה חוויה ישירה, בלתי ממוסכת של העולם באמצעות החושים - לא החלת מודלים מדעיים כאלו ואחרים.
+[^9]: *Techne*
+[^10]: *Episteme*
+[^11]: יחזקאל, הדוד של אנדי, שירת בצבא כרופא - כל מי שהגיע, קיבל אקמול. הוא היה רופא בעל ניסיון - אך לא בעל אומנות.
+[^12]: *Aitia* - סיבתיות, אך לא סיבתיות מכנית במובן המודרני: לא רק מניין נוצר דבר מסוים, אלא המהות של אותו דבר - היותו כפי שהוא. 
+[^13]: *Schole* - פנאי. מכאן מגיעה המילה *School* - אי אפשר לרכוש השכלה אם אין לך פנאי. מילה יוונית נוספת לפנאי היא *Anapausis* - הפוגה ממה שעושים כעת, לעומת *Schole* - פנאי מהצורך להתקיים כל הזמן.
+[^14]: *Arche*
+
+# איזו מין ידיעה היא החכמה
+חוכמה היא ידיעת הסיבות והראשיות - אבל איזה מין סיבות והראשיות? לשם כך, פונה אריסטו לדעה הרווחת[^15] - מה שמניח בזו אמת מסוימת. מסברה זו ניתן להגיע לידיעת הסיבות ממש - *Philosophia causarum cognitio est*. האמת מוכלת, לפי אריסטו, בדעה הרווחת - כל אדם יודע להגיד משהו קטן על הטבע, בכלים הטבעיים שלו (Who could miss the doorway?). כשאנשים רבים תורמים את חלקם, מתקבל משהו בעל שיעור קומה, אומדן כלשהו של האמת. אריסטו מתאר את היחס בין הנפש שלנו לידיעת הסיבות 'כעיני העטלף לאור יום' - אילו ננסה בשכלנו בלבד לתפוס את הסיבות והראשיות, נסתנוור.  
+
+אנשים מייחסים לחוכמה את ידיעת *הכל* - לא כאוסף של ידיעות מסוימות (פדנט), אלא כידיעה מקיפה. האנשים מגדירים את החוכמה כידיעת הדברים שקשה לדעת, באופן מדויק[^16]. עוד מניחים הרוב, בצדק, שהחכם הוא זה שצריך לשלוט, ולא להישלט: זאת משום שהוא יודע את הסיבות המקיפות, לשם עצמן, ולא לשם מטרה מסוימת. אריסטו מתאר את מקור הידיעה הזו, ומקורה של הפילוסופיה בפליאה. הפליאה, לעומת הסקרנות, אינה נעשית למטרה מסוימת, ואינה הכרחית. אין ידיעה מעשית פחות, אך נשגבת יותר. 
+
+את כל התבונות האלו מזקק אריסטו לתובנה משלו - כשם שהאדם החופשי הינו לשם עצמו, החוכמה היא חופשית משום שהינה לשם עצמה. האם חירות כזו היא נחלתם של בני האדם? הטבע שלנו משועבד לדברים רבים - לצרכים, לזמן, לחברה. אלא שלעומת הדעה הרווחת[^17] השוללת חירות זו מהאדם, אריסטו מצדד בה. לדעתו, יש בטבע שלנו יסוד חופשי, אלוהי[^18] אפילו, שמאפשר לנו רכישת חוכמה זו כשלעצמה. כשאנו מפעילים חלק זה בשכלנו, אנחנו באמת חופשיים, ואף נוטלים חלק באלוהות - וזהו הדבר אליו כולנו שואפים ונמתחים אליו, כמו שקובע אריסטו במשפט הראשון של הספר.
+
+[^15]: *Endoxa* - הדעה הרווחת, הסברה ('נראה לי'). זוהי ה*Doxa* בניב היוונית שדיבר אריסטו, הנבדל מעט מזה של אפלטון וסוקראטס. אריסטו התייחס לדעה הרווחת כאמת, מכוסה בפסולת - גרעין אמיתי מסוים שמוקף בהבלים.
+[^16]: לא במובן המתמטי - במובן של לקלוע ללב כל עניין. כדי לדעת מה זה אדם, צריכים לדעת מה טבעו, וכדי לדעת מה טבעו, צריכים לדעת את תכליתו, וכדי לדעת את אלו, צריך לדעת מהו הטבע בכלל - ומה זה להיות בכלל. 
+[^17]: כפי שמביע אותה המשורר סימונידס
+[^18]: לא במובן המקראי, או הדתי: בתפיסה האריסטוטלית, האלוהות היא שכל בלבד.
+
+# מה זה "להיות" (What is being)?
+> [נספח: הקטגוריות](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_(categories_metaphysics_gamma_and_metaphysics_zeta).pdf), [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_metaphysics_gamma_and_zeta_(slides).pptx), [מצגת (2)](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_metaphysics_zeta_(second_half)_(slides).pptx), [ספר גמא](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_metaphysics_gamma_(english).pdf), [ספר זיתא](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_metaphysics_zeta_(english).pdf)
+{.info}
+
+> To be, is to be **something**!
+{.is-info}
+
+זוהי השאלה הפילוסופית הקשה מאז ומתמיד. עם שאלה זו מתמודד אריסטו בספר השלישי - ספר גמא.
+
+> 'להיות' לא מתכוון רק למובן של היות בחלל ובזמן - גם למספר, או לאלוהות יש הוויה
+{.is-warning}
+
+וכך פותח אריסטו את שאלה זו, הממשית ביותר שניתן להעלות על הדעת:
+
+> There is a kind of knowledge[^19] that contemplates[^20] what is, *insofar* as it is, and what belongs to it in its own right
+
+
+מה אפשר לשייך לפועל 'להיות' באשר הוא?
+
+שקולניקוב משתמש בדוגמא של מיצי החתולה. מיצי החתולה, למשל, נושמת - איך היא אינה נושמת *באשר היא*: פעולת הנשימה אינה מתוקף היותה חתולה.
+
+מה אפשר לומר, אפוא, על מיצי החתולה באשר היא הווה? נדמה שאין שום דבר - אבל זה לא יכול להיות; אחרת היא אינה נבדלת בכלל.
+
+> Being is meant in more than one way, but pointing towards one meaning and some one nature rather than ambigiously
+
+That is a dog; blue is a primary color; Hapoel is the best team in the world; Kate should be married to me instead of that bald English guy.
+
+כל אלו שימושים בפועל *להיות* (Is) - מה כל אחד מאלו מייצג? איזו מן הוויה הוא מייצג? זוהי לב השאלה המטאפיזית שבה עוסק אריסטו - מספר האופנים שניתן להיות.
+
+> המלצה: *הקטגוריות*[^21] של אריסטו, ספר מקדמי למטאפיזיקה העוסק בשאלה זו.
+{.is-success}
+
+- עצם - What is it? (Ousia)
+- כמות - How many is it? (to poson)
+- איכות - Of what sort is it? (to poion)
+- יחס - What is it realted to?
+- מקום - Where is it?
+- זמן - When is it?
+- מצב - What is its position?
+- קניין - Is it owned? is it the owner of?
+- פעילות - What is it doing?
+- סבילות - What is being done to it?
+
+אוסף זה משקף מבנה מסוים של האופנים שאפשר להיות, ומכאן - של ההוויה עצמה. אך אחד מאלו שולט באחרים; כולם תלויים בו אך הוא אינו תלוי באחרים. מיהו אותו האופן השולט? 
+
+אריסטו נותן כדוגמה את הבריאות. ניתן לומר על אדם שיש לו מראה עור בריא; שההתעמלות בריאה עבורו; או שהתרופה בריאה עבורו. כל המשמעויות האלו חותרות למובן השולט של הבריאות, למרות שמשמעותן שונה - האחת היא סימן, השנייה מצב והשלישי ניסיון להחזיר למצב. 
+
+אריסטו מציב את הוויה השולטת כ*היות עצם*, ומציב את כל השאר כנגזרות של היות עצם -  מה ששייך לך ואינו ניתן לקחת ביוונית יומיומית, ומונח טכני ביוונית של אפלטון ואריסטו. Sachs מתרגם את המונח לThinghood - הדבר המאפשר למשהו להיות בכלל משהו מובחן בעולם הזה. 
+
+קחו לדוגמה את מנחם הסוס: הוא גבוה, חום, וכרגע הוא בועט למוישה בראש. כל אלו הן תכונות חולפות - אך מנחם יישאר מנחם הסוס - הוא יכול להיות בעל צבע עור אחר, או נמוך יותר, או לא לבעוט במוישה.
+מה נותן לו את המסוימות, העצמאות, העצמיות[^22] שהופכת אותו למנחם הסוס?
+
+תכונות, דוגמת צבעים, מתסובבות בעולם בלי עצמאות של ממש: אין ממש 'רק סגול' - יש משהו שהוא סגול. יש עצם שהוא מושא התכונה הזו. 
+
+הפילוסוף מתחיל בהבדל המטופש לכאורה בין סוקראטס לסוקראטס יושב. עצם הניסיון לעמוד על המקום שבו עובר הגבול בין היותו של דבר מסוים עצם, הבדל שניכר אפילו בשפה שלנו, היא תחילתו של המסע הפילוסופי לפי אריסטו - במובן מסוים, זוהי החקירה אפילו אל תוך האלוהות ממש.
+
+לפילוסוף שייך גם לעיין בראשיות של הכל (Arche Sillogismus) - כפי שמתאר ב'חוק הסתירה':
+
+> It is not possible for the same thing at the same time to belong and not to belong to the same thing in the same respect
+^1005b^ ^20^
+
+זהו כלל שחל על ההוויה ממש, ומשם הוא נגזר לתוך הלוגיקה האריסטוטלית. להיות פירושו תמיד להיות משהו אחד מסוים - אחרת לא ייתכן שיח בר הבנה לא עם אחרים, ולא עם עצמנו.
+
+> מכביר אריסטו ואומר כי אם אין חוק סתירה - אין להיות![^23]
+{.danger}
+
+כדי להיות שונה מדברים אחרים, משהו חייב להיות קודם כל זהה לעצמו.
+
+בהיעדר חוק הסתירה, כל דבר שנוכל להגיד על כל דבר אחר הוא חולף, והכל יתדרדר לבליל אחד בלתי מובחן.
+
+מכאן נובע חוק הלוגיקה המפורסם מימי הביניים - עיקרון הפיצוץ:
+
+> Ex contradict sequitur quodlibet
+> מסתירה נובע כל דבר
+
+
+בעוד שלא ניתן להוכיח חוק זה ישירות, אריסטו אינו מאמין שיש אדם שבכוחו לטעון כנגדו ברצינות - מרגע שמשתמשים של מילים, מנסים לתת לוגוס, כבר נופלים ברשת של חוק הסתירה - הרי אתה מבחין בין דבר למשנהו. אפילו אם תבחר לא לדבר בכלל, תהיה כמעין צמח - לא תיתן טיעונים - ועם צמח בוודאי לא ראוי להתווכח.
+
+אריסטו מציב את חוק הסתירה בבסיסה של המטאפיזיקה שלו - חוק יסוד של המציאות שלא ניתן להתכחש לו.
+זהו לא חוק לוגי שאפשר לשחק איתו, או לעשות איתו משהו; זהו אינו מברג או פטיש לפתור בעיות מסוימות; זהו בסיס של המציאות.
+
+בספר זיתא, אריסטו מציב בלב שאלת 'מה זה להיות' את השאלה 'מה הוא עצם'? ^1028b^ 
+להיות עצם מציין שתי משמעויות: ה'מה זה להיות' של משהו - דוגמת היותו אדם, וה'מה זה להיות אדם' שהופך כל אחד מאיתנו לאדם נפרד. 
+
+אריסטו מציב את העצם כקודם לכל הקטגוריות האחרות: logos, chronos, gnosis (הסבר, זמן, הכרה). קיר לבן מחייב היותו של קיר; הכרה בלובן של הכיר מחייבת היותו של קיר; שינוי בזמן בלובן של הקיר מחייב היותו של קיר.
+
+[^19]: *episteme*
+[^20]: *theorei*
+[^21]: *categoreo* - לייחס לדבר מה תכונה מסוימת. מכאן גם המשמעות המשפטית (להאשים מישהו - לייחס לו תכונה כזו או אחרת)
+[^22]: מכאן התרגום העברי ל*עצם*
+[^23]: חשוב לשים לב שאריסטו לא מוכיח את החוק הזה דדוקטיבית - משום שעל כלל זה נסמכת כל הלוגיקה בכלל. במקום, אריסטו הולך על דרך השלילה (*Reducto ad absurdum*)
+
+# מהו העצם? חומר? צורה? תרכובת?
+
+ובכן - מה יכול להיות בכלל עצם? לשם צולל ספר זיתא - *הר האוורסט* של המטאפיזיקה המערבית. 
+אותו הדבר שהוא עצם חייב להכיל עצמיות מסוימת, כזו שנוכל לזהות - דוגמת גופים (לרבות הכוכבים). אבל האם רק גופים שכאלו יכולים להיות עצם? לא בהכרח; אפלטון, למשל, סבר שמספרים, וצורות (אידאות) הן עצמים. תפקידנו לקחת את כל המובנים היומיומיים האלו שבהם אנו מציינים עצמים, ולנסות להבין מי מהם באמת ובתמים עצם.
+
+העצם נדמה כארבע אופנים:
+- קיום מהות (The "what something keeps on being in order to be at all")[^24]
+- הכולל (The universal)[^25]
+- הסוג (The general class)[^26]
+- המצע - זה שמונח מתחת (That which underslies)[^27]
+ 
+
+נדמה שאריסטו סבור שזה המצע:
+
+> Remanens capax mutationem
+> זה אשר יכול להשתנות אבל להישאר עצמו
+
+אבל ישנם גם מתמודדים טובים להיות אותו המצע: החומר, התרכובת, או הצורה.
+
+למשל, פסל ארד של 'דוד': אנו יכולים להתיך את הארד, לעצב אותו מחדש, ולהפוך אותו שוב לפסל 'דוד'. מה הוא העצם כאן - הארד? הצורה של דוד? או הצורה של דוד בארד?
+
+נדמה שאריסטו בוחר ב'צורה' - אך לא במובנה האפלטוני.
+
+תחילה, מתחיל אריסטו מנקודת המבט היומיומית - החומר (1029a 10). אם המצע אינו חומר, מה עוד הוא יכול להיות?
+נקודת המבט הזו מנחמת; אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה זה חומר, לעומת האפשרויות האחרות והמופשטות יותר. אלא שאריסטו איננו סבור כלל שאנו מבינים את החומר, ושולל את היותו עצם (1029a 30).
+היות עצם דורשת היותו של דבר מה כמובחן ועצמאי. מהו, אפוא, חומר? *רק* חומר? אין ביכולתנו לעמוד על כך - ומכאן שאיננו עצם. הארד של *מיכאלנג'לו* יכול להיות גם חומר של כל דבר אחר - של מגן, או של כד. החומר האורגני שמרכיב אותנו יכול, וייהפך, יום אחד לחומר בבסיסו של משהו אחר, כמו צמח; אבל אין לאף אחד מאלו מסוימות.
+
+## העצם - חומר?
+אריסטו מתחיל מנקודת המבט היומיומית - חומר הוא מה שמגדיר 'להיות'. האמנם? (1029a10) אם לא חומר - אז מה?
+
+> שימו לב: אריסטו ***אינו*** שואל *האם יש חומר*, או *האם חומר נחוץ*[^28].
+{.is-warning}
+
+אלא שבבסיס הנחה יומיומית זו ניצבת היומרה שאנו מבינים על מה אנחנו מדברים באומרנו 'חומר' - המציין משהו ברור ומוכר[^29]. אלא שאריסטו - שפחות או יותר המציא את המונח - עומד להוכיח אותנו על טעותנו. מה זה בכלל להיות חומר?
+
+כשאנו אומרים על משהו שהוא עצם, אנחנו מתכוונים לכל הפחות שיש לו מובחנות מסוימת - משהו שהופך אותו לעצמו. אלא שבחומר חסרה המובחנות הזו - החומר אינו מסוים כלל! ארד, למשל, יכול להיות פסל, או מגן, או חרב, או כד - אף אחד מאלה אינו ארד כשלעצמו.
+
+כשאנו מדברים על פסל, או מגן או חרב או כד - אנחנו מתיימרים להצביע על החומר, אבל בפועל מצביעים על הצורה[^30] - אנו נקרא לפסל 'פסל' בין אם הוא משיש, ארד או משהו אחר. אריסטו אינו מוטרד מקדימות בזמן - החומר הרי חייב לבוא לפני הפסל - אלא באותו הדבר שיעניק לו את המסוימות שכרוכה בהיותו עצם.
+
+> החומר[^31] - **כ ש ל ע צ מ ו** - נטול מסוימות לחלוטין. נסו לחשוב על חומר -*רק חומר* - ולא חומר מסוים (מים, שיש, אטומים). אתם לא יכולים - משום שאין! חומר הווה רק בתצורות מסוימות - לעולם לא כשלעצמו. 
+{.is-warning}
+
+בפיזיקה המודרנית ניצבת הנחה מסוימת שברגע שנגיע לחלקיק הקטן ביותר, הבסיסי ביותר, נבין את הוויה של דברים. אלא שהתגליות החדשות מראות בדיוק ההיפך - ככל שמגיעים לחלקיקים קטנים יותר, החומר בהיר פחות - נדמה שאנחנו לא לגמרי מבינים מה אנחנו שואלים. הגישה האריסטותלית סבורה כי, ככל שמתרחקים יותר מהצורה - התמונה בהירה פחות.
+
+## העצם - הכולל?
+
+דברים כמו 'לובן' יכולים להיות כוללים (לבן כזה, לבן אחר...) - אך הכולל אינו פעיל בלהיות עצמו (אין 'להיות לבן' - יש להיות *משהו* לבן.
+
+## העצם - סוג?
+מה לגבי סוג של דברים (כל האייפונים, כל בעלי החיים, וכו') - במידה מסוימת, זוהי העמדה האלפטונית. הסווג הוא ה'דבר האחד מעל', שמכיל את כל הקבוצה. אלא שאריסטו סבור שאם נחשוב על עצם כמאפיין אחד מעל רבים, לעולם לא נבין מהו באמת עצם - איך המהות של הקבוצה יכולה להיות נפרדת מהקבוצה עצמה? חשיבה שכזו מובילה אותנו למבוי סתום. החשיבה הזו, לדעת אריסטו, היא תמונתית, היכן שהיא צריכה להיות מושגית.
+
+אריסטו מסכים עם אלפטון על כך שהעצמיות של עצם כרוכה בצורה שלה - אך השניים חלוקים באופן שבו אותה צורה מתקיימת.
+
+> בגלל *זה* **לא** גוררים את ה*אידאה* של אפלטון לשיח אריסטותלי. שימו את אפלטון בצד!
+{.is-warning}
+
+
+## העצם - צורה?
+הדיון המטאפיזי הזה הוא *Aporotatos* - הכי מלא ב*Aporia* - מבואות סתומים ("The greatest stumbling block"). חשוב להבחין כאן בין הצורה הנראית - *Morphe* - לצורה של ממש, הצורה הנראית - *Eidos*. המילה 'צורה' בעברית נושאת משמעות פיזית, אבל הכוונה היא לא למשהו פיזי - דוגמת Form באנגלית (שכן יש פועל *To form*). יש המתרגמים מונח זה בעברית ל'תבנית'. כשאריסטו מדבר על צורה, הוא מדבר על ***פעילות*** מסוימת - לא על *תמונה* מסוימת.  
+
+אריסטו מתאר את העצם במונח משלו[^24] - "What something keeps on being in order to be". הכוונה כאן היא פעילות מתמשכת - כזו שקרתה בעבר, מתרחשת עכשיו ותתרחש בעתיד[^32]. המבנה הזה משמר רק את התכונות המהותיות, ומנפה את כל התכונות החולפות. סוקראטס אינו חייב להיות נשוי כדי להיות סוקראטס - הוא היה סוקראטס גם קודם. הוא אינו חייב להיות חיוור - הוא יכול ללכת להשתזף. הוא אפילו לא חייב לשאת תכונת אופי מסוימת - הוא ישתנה לאורך חייו. לעומת זאת, סוקראטס חייב להמשיך להיות בן אדם על מנת להישאר סוקראטס - ולכן זה חלק מהוויה שלו, כל עוד הוא הווה[^33]. 
+
+את 'כל הבוחטה הזו' תרגמו ללטינית כ*Essentia* - מלשון *Esse* - להיות. התרגום הקרוב ביותר בעברית הוא 'מהות' - אבל המונח הזה חסר פעילות.
+
+> ***זוהי*** הצורה האריסטותלית - אותו המשהו שממשיך להיות כדי להיות בכלל. 
+{.is-success}
+
+התמונה העולה פה קשה לתפיסה היחידנית המודרנית. להיות אדם - לא להיות מתן, או להיות אנדי - היא יותר יסודית מכל דבר אישי. במובן מסוים, להיות אדם זה יותר להיות עצמי מתכונות האופי שלי.
+
+אריסטו מטיל את הסיבתיות אצל הצורה: לאדם יש רכיבים כאלו וכאלו, מחומר כזה וחומר כזה, משום שהוא אדם - ולא אדם משום שיש לו את הרכיבים האלו.
+
+הצורה והעצם תמיד באים יחד, ולכן, בטבע[^34] - שרק בו סבור אריסטו שיש צורות - התרכובת היא העצם.
+
+[^24]: *To ti en einai* 
+[^25]:  *To katholou* - מכאן מגיעה המילה 'קתולי' - הכנסייה המתיימרת להיות לכל המין האנושי
+[^26]: *To Genos*
+[^27]: *To hypokeimenon* 
+[^28]:  שאלה זו אינה עולה כלל אצל אריסטו - מה שמעיד על מחלוקת בינינו, אנשים מודרנים, לאריסטו.
+[^29]: *כלל גרמן לתחביר עברי*: כשישראלים דוברי אנגלית מדברים - הם משקרים.
+[^30]: גם כאן, ההנחה בבסיס המונח שגויה: הצורה היא לא מתאר פשוט, כמו שאנו חושבים עליה ביומיום, אלא המאפיינים ממש של הדבר - הצורה של מתאגרף, למשל, מאפשרת לו לתת לנו בוקס - זה חלק מהצורה!
+[^31]: בהיעדר מסוימות, נותר רק *Prote Hyle* - חומר ראשוני, מופשט, שאינו קיים בטבע - רק בלוגוס.
+[^32]: כמו המשפט "I've been swimming for twenty years" - הכוונה של הדובר הוא שהוא שחה בעבר, עדיין שוחה עכשיו ומתכוון לשחות גם בעתיד.
+[^33]: כשנשאל בפיידון מה ירצה שיעשו עם גופתו, סוקראטס משיב בלעג שהוא כבר לא יהיה, ולכן שיעשו מה שהם רוצים. כל עוד הוא מקיים את היותו אדם, סוקראטס ישנו, אולם ברגע שמת - ומפסיק להיות אדם - סוקראטס אינו הווה.
+[^34]: בניגוד לאפלטון, אריסטו סבור שרק ישים טבעיים - בעלי חיים, צמחים, בני אדם - הם צורות, ולא דברים כמו פסלים, או הצדק, וכדומה.

פילוסופיה/יוונית/אריסטו/פיזיקה.md

@@ -0,0 +1,72 @@
+---
+title: פיזיקה
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-14T12:49:13.719Z
+tags: שנה א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, סמסטר ב, אריסטו
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-05-28T05:42:53.037Z
+---
+
+> [דברי היכרות](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_(physics).docx), [ספר א'](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_physics_(book_i).pdf), [ספר ב' (1)](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_physics_(book_2)(chapters_1-3).pdf), [ספר ב (2)](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_physics_(book_2)(chapters_4-9).pdf) [הערות המתרגם](/פילוסופיה/יוונית/aristotles_physics_(translators_notes_on_how_to_use_it).pdf), [מילון מונחים](/פילוסופיה/יוונית/aristotles_physics_(glossary).pdf), [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/aristotle_physics_(slides).pptx)
+{.info}
+
+> [לימוד עצמי](/פילוסופיה/יוונית/aristotle's_physics_self_study.docx)
+{.is-info}
+
+
+במסע האריסטולי לעבר החוכמה, ה*עצם* ניצב במרכז. ה*פיזיקה* של אריסטו היא חקר הישים הטבעיים - ה*עצם* בטבע - והוא עושה זאת דרך חקירת העצם הברור מאליו: אנחנו עצמנו.
+
+# מהי הפיזיקה האריסטותלית?
+
+בעוד שיש דימיון רב בין השניים, הפיזיקה האריסטותלית שונה מאוד מהפיזיקה המודרנית; בראש ובראשונה, הפיזיקה של אריסטו טרודה במהלכו של הטבע בשלמותו - במהלך של יישים טבעיים, בסיבות[^2] שלהם, בתנועה שלהם וב**סיבות** שלהם. 
+
+המדע המודרני והאריסטותלי חלוקים, בראש ובראשונה, על שאלה בסיסית - מה זה בכלל טבע[^4]?
+
+> Of the things that are, some are by nature, others through other causes. By nature are animals and their parts, plants \[and their parts\], and the simple bodies such as earth, fire, air and water (for these things and things like them we say to be by nature). And all of them obviously differ from things not  put together by nature
+> - ספר 2, פרק 1
+
+אצל אריסטו, הטבע הוא מונח מבחין, ולא כולל כמו מובנו המודרני - אלא רק היישים שיש בהם ראשית של תנועה ומנוחה:
+> For each of these things \[the natural things\] has within itself a source[^5] of motion[^3] and rest[^6], either in place, or by growth and shrinkage, or by alteration. But a bed or a cloak, or any pther such kind of thing...to the extent that it is from art[^7] has no innate impulse of change.
+
+בתמצית, ***טבע הוא מה שמפעיל את עצמו*** - סוג של פעילות שמתגלה בראש ובראשונה אצל יצורים חיים. 
+כאן נפערת תהום בין הפיזיקה המודרנית לאריסטו: הראשונה מנסה לתאר את הטבע בצורה מתמטית (החלקיקים האלה יוצרים את הכלב, ואת השולחן), אך לא מסוגלת להסביר אותם (איך מהחלקיקים הגיע הכלב, או השולחן?). הפיזיקה של אריסטו, לעומתה, נותנת חשיבות עליונה לחיים: שאלות כמו 'מהיכן הגיעו החיים' אינן עולות בקנה אחד עם התפיסה הזו. **החיים קובעים את הטבע** - ולא להיפך; הם המקור, ולא תוצר של הקוסמוס. אצל אריסטו, דברים כמו חומר, או אש, אינם טבע במלוא מובן המילה - אלא *לפי הטבע*.
+
+עוד אומר אריסטו כי המתטמטיקה אינה חקר הטבע (פרק 2) - בבואה לבחון יישים טבעיים, היא מרדדת את אותה תנועה, ומתעלמת מעליונותו של השלם על החלק - וכך חוטאת למהותו של הטבע.
+
+# מהם היישים הטבעים?
+
+התנועה ביישים מלאכותיים - כמו בתים - אינה אלא על פי המזדמן. גם שינויים שיתרחשו בו - כמו ריקבון של העץ - אינם נעשים בהיותם מי שהם; הבית נרקב לא בהיותו בית, אלא בהיותו עשוי מעץ; אילו היה עשוי ממתכת, היה מחליד. 
+
+# המבנה המטאפיזי של הטבע 
+במטאפיזיקה הוזכרו ה*חומר*[^8] וה*צורה* - ואלו, בדומה לשאר המינוחים האריסטותלים, שונים מהקשרם העכשווי. היחס בין חומר לצורה אינו רק כמו בין השולחן לעץ המרכיב אותו; הוא גם היחס בין הפילוסופיה (צורה) לאלו שמנסים ללמוד אותה (חומר). זאת בשונה מההגדרה העכשוית, של כל דבר בעל נפח ומסה במרחב[^9]. לעומתו, החומר האריסטותלי אינו נגיש לנו במלואו - הוא ביחס מסוים לצורה מסוימת. במובן הזה, החומר הוא *היסוד הסביל לצורה הטבעית* - הוא *ההיבט המעוצב להיבט המעצב*. חומר, למעשה, הוא היכולת להיות מעוצב על ידי צורה כלשהי. 
+
+אופן הקיום של חומר, לפי אריסטו, הוא ***היכולת להתממש***[^10]. מכאן עולה השאלה - יכולת להתממש *בתור מה?*. משהו לא יהיה טבע עד שלא תהיה בו הצורה הנתפסת בדיבור: עצמות אינן טבעיות עד שהחומר מהן הן עשויות מתגבש לכדי הפעילות שלהן. 
+
+המיטה של אנטיפון אינה מולידה מיטה נוספת - אבל אם נשתול אותה באדמה, יצמח עץ - הוא היש הטבעי. המיטה אינה מולידה מיטה, אבל האדם מוליד אדם - בלי תכנות מוקדם, בכל פעם. החומר המרכיב את שני בני האדם שונה, אבל האדם נותר אדם - אותה הצורה. הצורה היא הטבע *בפעולה*[^11] - רק כשהיא נוכחת בהורה, היא תוכל ליצור ילד. הצורה היא *היות בפעולה*[^12] - *Being at work* - היא **אנרגיה**. האנרגיה היא הדבר הברור מאליו ההופך כל דבר טבעי למה שהוא - הדבר שאנו מזהים מיד; זוהי תשובה ברורה ל*אידאה* האפלטונית.
+
+את היחס בין ה*אנרגיה* ללהיות *בכוח* מתאר אריסטו במטאפיזיקה: 
+
+> "**היות בפעולה**[^12] הינו מה שהווה שלא באופן אותו אנו מכנים להיות "בכוח"[^13]. בכוח[^10], למשל, נאמר על...האדם שיכול להתבונן גם כשאיננו מתבונן \[כשהוא ישן למשל\]... אופן הנוכחות האחרת של מה שהווה הוא "בפועל"[^14] וכוונתו תתברר מהתבוננות ישירה בדוגמאות, ואין צורך לחפש הגדרה לכל דבר, כי אדם מסוגל לראות מיד באמצעות משל: הבונה בפועל מול מי שיכול לבנות אך אינו בונה כרגע, מי שער מול מי שישן, מי שרואה מול מי שעיניו עצומות אבל יש בו את כוח הראיה, מה שנוצר מהחומר מול החומר, מה שהושלם מול מה שבלתי מושלם. "היות בפעולה"[^12] הוא האחד, היות בכוח[^10] הוא השני.
+> מטאפיזיקה, ספר 7, פרק 6
+
+כאן נפתח הצוהר ל[אתיקה](/פילוסופיה/אתיקה#שיעור-5-ה-אתיקה-הניקומאכית-של-אריסטו) - הצורה איננה רק הפעילות המתמשכת ההופכת כל דבר למה שהוא - היא גם החתירה להיות אותו דבר באופן המושלם ביותר[^15]. כדי להבין באמת מהו דבר, עלינו לראות אותנו בשיאו (מיהו מייקל ג'ורדן? מהו שחקן כדורסל? לא נבין עד שלא נצפה בו משחק).
+
+הטבע בעצמו הוא תכלית[^16] - ה'לשם מה' המושלם שבזכותו אירע כל מה שקדם לו קודם לכן. באדם, למשל, התכלית תהיה הגשמת כל מעשינו כבני אדם, והבאתם לכדי שלמות - ולא המוות. איננו חיים לשם המוות - אלא לשם ההגשמה של השלמות. הישים הטבעיים הם היחידים החותרים כל הזמן לעבר אותה שלמות.  
+
+
+[^2]: *aitia* - סיבה - אך לא סיבה במובן העכשווי, החיצוני (x גרם לy, שגרם לz). 
+[^3]: *kinesis* - תנועה, אך לא רק במובן המודרני של תנועה בחלל ובזמן - גם צמיחה מילד למבוגר, היהפכות האוכל למרכיבים בגופנו, וכו' 
+[^4]: *physis* - המציאות המתקיימת מכוח עצמה. מכאן מגיעה המילה הלטינית *nasce* - להיוולד, ומשם מגיע השורש *natura* - אבל המשמעות החדשה לא לגמרי קולעת למונח האריסטותלי המקורי.
+[^5]: *arche*
+[^6]: *stasis*
+[^7]: *techne*
+[^8]: *hyle*
+[^9]: הגדרה זו התמוטטה תחת מכניקת הקוונטים; נכון לכתיבת שורת אלה, אין כלל הגדרה מוסכמת לחומר.
+[^10]: *Dynamis* - לא בדיוק פוטנציאל.
+[^11]: *Ergos* - פעולה, עיסוק - גם ביוונית המודרנית.
+[^12]: *Energia*, מלשון *Ergos* (פעולה -> להיות בפעולה) - מונח אריסטותלי והמקור ל*אנרגיה*. היא *הפעולה המסוימת של משהו בכדי שימשיך להיות עצמו*.
+[^13]: *en dynamei*
+[^14]: *energei*
+[^15]: *entelecheia* - היות בפעולה בהישארות העצמית (Being at work staying itself) בצורה הטובה ביותר (Being at work staying itself in the best way). המילה מגיעה משורש *Telos* - תכלית. 
+[^16]: *Telos* - התכלית במובן של 'לשם מה'.