docs: update פסיכולוגיה/חברתית/העצמי

פסיכולוגיה/חברתית/העצמי.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: העצמי ודימוי עצמי
 description: 
 published: true
-date: 2024-05-07T09:32:53.675Z
+date: 2024-05-07T10:29:33.533Z
 tags: פסיכולוגיה, סמסטר ב, שנה ב, פסיכולוגיה חברתית
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-05-07T08:25:38.407Z
@@ -50,11 +50,11 @@ dateCreated: 2024-05-07T08:25:38.407Z
 > לרוע המזל, הרבה מהמחקר בפסיכולוגיה בכלל ובפסיכולוגיה חברתית בכלל מתבסס על אינטרוספקציה, בדמות שאלונים וכדומה. איזה באסה.
 {.is-warning}
 
-### צפייה בהתנהגות עצמית
+#### צפייה בהתנהגות עצמית
 ההתנהגות שלנו עצמנו היא גם מקור ידע עצמי חשוב. אנחנו מהנהנים? מנקרים? מחייכים? כל אלו רמזים מטרימים למה שבאמת קורה. 
 במחקר [*Self Perception Theory* (Bem, 1972)](https://en.wikipedia.org/wiki/Self-perception_theory), החוקר דאריל בם מראה שגם אנחנו עצמנו מסתמכים על הרמזים האלה, ולא רק אנשים אחרים. כאשר רמזים פנימיים הם עמומים וקשים לפרוש, וכאשר אין סיבה מצבים להתנהגות, אנשים רוכשים תובנות על התחושות והעמדות שלהם מתוך צפייה בהתנהגות של עצמם[^2].
 
-### תפיסה עצמית של תכונות
+#### תפיסה עצמית של תכונות
 במחקר  Ease of retrieval (Scwarz et al, 1991), הנבדקות נתבקשו לכתוב 6 או 12 דוגאמות של התנהגויות מאד אסרטיביות או לא אסרטיביות שלהן. הנבדקות דרגו את מידת האסרטיביות, הבטחון והחרדה שלהם, ודרגו עד כמה קשה היה להן לכתוב דוגמאות להתנהגויות כאלו.
 
 היינו מצפים שאלו שכתבו יותר תכונות יידעו יותר טוב עד כמה הן אסרטיביות או לא אסרטיביות. התוצאה יצאה כמובן הפוכה (והשתחזרה מאז במחקרים ובמטא-אנליזות, אפקט בינוני): כשכותבים הרבה דוגמאות להתנהגות מסוימת, מסיקים על *פחות* מהתכונה; נבדקות שכתבו 12 דוגמאות דיווחו את עצמן כ*פחות* אסרטיביות מנבדקות שכתבו רק שש דוגמאות.
@@ -65,7 +65,7 @@ dateCreated: 2024-05-07T08:25:38.407Z
 
 מחקר נוסף שנעשה כמה שנים אחר כך הוא זה של Tomrala et al, 2007, שביקשו במנבדקים ב2 או 10 מקרים שבהם התנהגו באסרטיביות ודרגו את מידת האסרטיביות, הקושי להיזכר בהן, מספר ההתנהגויות הלא אסרטיביות עליהן חשבו בניסוי, ומספר המחשבות הלא רלוונטיות. החוקרים גילו כי נבדקים חשבו על יותר התנהגויות לא אסרטיביות בתנאי ה10 מאשר בתנאי ה2. לא היה הבדל בין התנאים במספר ההתנהגויות הלא רלבנטיות. כלומר, בדיוק כמו ששוורץ ראו, ככל שמספר ההתנהגויות האסרטיביות המתבקשות עולה, כך משתרבבות פנימה יותר התנהגויות לא אסרטיביות - שריככו את תפיסת האסרטיביות העצמית.
 
-### תפיסה עצמית של רגשות
+#### תפיסה עצמית של רגשות
 
 Laird (1974) הדגים בניסוי את [**היפותזת המשוב מהפנים**](https://psycnet.apa.org/record/1974-26845-001)[^2] - הוא ביקש מנבדקים לצפות בקריקטורות ולדרג כמה הן מצחיקות - כאשר פעם הוא מבקש מהם לעשות פרצוף שמח, ופעם פרצוף זועף תוך כדי. אנשים שחייכו דירגו את הקריקטורה כיותר מצחיקה, והזועפים - כפחות.
 במחקר [Embodiment (Strack, Martin & Stepper, 1988)](https://www.jstor.org/stable/26358695) החוקרים ביקשו מנבדקים להחזיק עיפרון או עט בפה - פעם בין השיניים (מה שמפעיל את שרירי החיוך) או בין השפתיים (מה שמפעיל שרירי זעף), ושוב ביקשו מהם לצפות בקריקטורה. באופן דומה ללאירד, הנבדקים שהחזיקו את העפרון בין השפתיים דירגו את הקריקטורה כמצחיקה יותר מאלו שהחזיקו אותו בין השפתיים.
@@ -73,14 +73,82 @@ Laird (1974) הדגים בניסוי את [**היפותזת המשוב מהפנ
 
 אולם, קשה היה לשחזר את תוצאות המחקרים האלו. [חוקרים מהאוניברסיטה העברית Noah, Schul & Mayo (2018)](https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/29672101/), נעזרו בטכנולוגיות מתקדמות יותר. מחצית מהנבדקים חזרו על הניסוי של סטפר עם מצלמה שתיעדה את הבעות הפנים שלהם - ומחציתם חזרו עליו ללא המצלמה. מרגע שהתווספה המצלמה, האפקט נעלם. החוקרים משערים שהמודעות העצמית לאור המצלמה היא זו שפוגעת באפקט.
 
-### תפיסה עצמית של מוטיבציה
+#### תפיסה עצמית של מוטיבציה
 במחקר [Over Justification Effect (Lepper, Greene & Nisbett, 1973)](https://psycnet.apa.org/record/1974-10497-001), החוקרים הציגו לילדים בגן כל מיני משחקים, ביניהם טושים שהציגו לילדים כ*צבעי קסם*. בשלב השני, שבועיים לאחר מכן, חזר נסיין לגן והקצה את הנבדקים (הילדים) לשלוש תנאים: לשליש מהילדים נאמר כי אם הם יציירו עם הטושים, יקבלו פרס - ואכן נתנו להם פרס. לשליש השני לא אמרו לילדים שום דבר על פרס, אבל אם הם שיחקו עם הטושים - זכו בפרס. לשליש האחרון לא הובטח פרס ולא ניתן פרס[^4].
 
 בשלב השלישי, לאחר מספר ימים, החוקרים אפשרו לילדים משחק חופשי עם כל מיני צעצועים, וביניהם הטושים. הם בחנו כמה זמן הילדים מכל תנאי ייבחרו לשחק עם הטושים.
 
 החוקרים גילו כי ילדים שקיבלו פרס וציפו לקבל פרס שיחקו בטושים הכי *פחות* זמן. הילדים שלא ציפו לפרס ולא קיבלו פרס שיחקו קצת יותר, והילדים שקיבלו פרס אך לא ציפו לו שיחקו הכי הרבה זמן עם הטושים. החוקרים משערים כי יש כאן *הצדקת יתר* - *אם קיבלתי פרס על זה ששיחקתי עם טושים, אני כנראה שיחקתי בהם בשביל הפרס, ואני בעצם לא כזה אוהב טושים*. כמובן, הילדים לא גוללו את הסיפור הזה לחוקרים - מאיפה המסקנה הזו? החוקרים מצדיקים אותה בכך שהם "קלקלו" את המוטיבציה הפנימית של הטושים - הילדים ממילא אהבו את הטושים הקסומים, והחוקרים שהעניקו להם פרס והודיעו להם על כך מראש גזלו את הכיף הזה.
 
+
+### אנשים אחרים
+
+אנחנו למדים על עצמנו גם מאנשים אחרים - באמצעות
+
+- משוב ותגובות האחרים (The looking glass self)
+האופן שבו אחרים תופסים אותנו ומגיבים לנו מהווה תמונת-ראי לאיך שאנחנו תופסים את עצמנו
+
+
+- זהות חברתית (חברות בקבוצות חברתיות)
+
+
+והגרוע מכל,
+
+#### השוואה חברתית
+בתיאוריית [Social Comparison Theory (Festinger, 1954)](https://psycnet.apa.org/record/1955-02305-001), פסטינגר משער כי:
+
+- לאנשים יש צורך להעריך את הדעות והיכולות שלהם
+האם אני פסנתרן טוב?
+- בהעדר אמצעים אובייקטיביים להערכה, אנשים ייטו להעריך את דעותיהם ויכולותיהם בהשוואה לאחרים
+אין מבחן פסנתרור. האם אני פסנתרן טוב יותר ממישהו אחר?
+- הנטייה להשוואה לאחר יורדת ככל שההבדלים לעומת האחר גדולים יותר
+[מאו פוג'יטה](https://en.wikipedia.org/wiki/Mao_Fujita) בגילי והוא פסנתרן יותר טוב ממני, אבל הוא ילד פלא יפני.
+- לגבי יכולות, הנטייה היא להשוואה כלפי מעלה - לעומת מי שטוב יותר ממני[^6]
+ובכל זאת, אני אשווה את עצמי ל[מאו פוג'יטה](https://en.wikipedia.org/wiki/Mao_Fujita), ולא לאיזה פראייר מפסנתרר אחר.
+
+(גרוע, אמרנו?)
+
+התיאוריה של פסטינגר, ובמיוחד סעיפיה השלישי והרביעי, הייתה מאוד דומיננטית וספגה הרבה ביקורת. [Gerber, Wheeler & Suls (2018)](https://psycnet.apa.org/record/2017-51514-001) ביצעו מטא-אנליזה של 55 מאמרים[^5] וניסו להבין - למי אנשים בוחרים להשוות את עצמם?
+המאמרים שנבדקו הציעו לנבדקים לבחור למי להשוות את עצמם, או לבחור מתוך רשימה שארגנו החוקרים. האנליזה השוותה את מושאי ההשוואה במצב שבו אין איום על הנבדק, מצב שבו ישנו איום בריאותי, ומצב שבו יש איום המוצג על ידי החוקרים. במצב שבו הנבדקים בוחרים למי להשוות את עצמם, רובם (45%) השוו את עצמם כלפי מעלה, 18.5% ליכולות דומות, ו35.6% כלפי מטה[^7]. 
+
+## הערכה עצמית
+### השפעת ידע עצמי על קוגניציה
+
+ישנו אפקט הנקרא **Self-refence Effect** - לפיו אנחנו זוכרים מידע שקשור בעצמנו בצורה טובה יותר. האפקט כונן בניסוי של [Rogers, Kuiper & Kirker, 1977](https://psycnet.apa.org/record/1979-25246-001).
+החוקרים ענו בכן\לא על 40 שאלות, שבהן:
+- 10 מילים - שאלות במניות (האם הפונט גדול יותר?)
+- 10 מילים - שאלומת פונמיות (האם זה מתחרז עם זה?)
+- 10 מילים - שאלות סמנטיות (האם זה אומר אותו דבר כמו זה?)
+- 10 מילים - שאלות על העצמי (האם זה מתאר אותך?)
+
+בשלב השני, החוקרים ביקשו מהנבדקים להיזכר במילים שוב. באופן לא מפתיע, הנבדקים זכרו *הרבה יותר* מילים שקשורות בעצמי. החוקרים משערים שמילים שמתקשרות לעצמי או לאנשים הקרובים אליי (שם עדיין ישנו אפקט, מעט חלש יותר) מסודרות במבנה ידע מאורגן יותר, ולכן יותר קל לנבדקים לזכור אותן. זאת משום שיש לנו תפיסה עצמית יציבה וקבועה יחסית, וכל פריט מידע נוסף שאנחנו מקשרים אלינו מחזק ומקבע את התפיסה הזו באמצעות[ *הטיית האישוש*](/פסיכולוגיה/מבוא/חשיבה#חשיבה-טיעונית-פרופוזיציונלית).
+
+## השפעת הידע העצמי על מוטיבציה ורגש
+
+תיאוריית ה[Self Disrepancy Theory (Higgins, 1989)](https://psycnet.apa.org/record/1989-97713-003) קובעת כי ישנם כמה "עצמיים":
+- עצמי ממשי (actual self) - מי אנחנו חושבים שאנחנו באמת
+- מנחי העצמי (self-guides):
+- - עצמי אידיאלי - מי שהייתי **רוצה** להיות
+התמקדות בעצמי זה גורם להתקרבות לתוצאות חיוביות (promotion focus). פער נתםס בין העצמי הממשי לאידיאלי מוביל לדיכאון ואכזבה, והיעדר פער - לשמחה[^9].
+
+- - עצמי נדרש (ought self) - מה אני **צריך** להיות
+התמקדות בעצמי זה גורם להימנעות מתוצאות שליליות (prevention focus). פער נתפס בין העצמי הזה לעצמי הממשי יוביל לחרדה ואשמה; היעדר פער - לרוגע[^9].
+
+
+
+> ההתמקדות בעצמי האידיאלי לעומת הנדרש היא גם תכונה אישיותית בולטת. חשבו על עצמכם - מה יותר חשוב לכם; להיות אתם הכי טובים, או לא להיכשל?
+{.is-warning}
+
+ה**דימוי העצמי** קשור בגודל הפערים, חשיבות התחום לעצמי, ומידת המיקוד בפערים הנתפסים.
+
+ומה מהם עדיף? העולם המחקרי אינו תמים דעים[^8].
+
 [^1]: שימו לב כיצד ל*חברתי* יש חלק משמעותי באיך שאנחנו מגדירים את עצמנו, הפרט.
 [^2]: [נחשון דיבר על זה](/פסיכולוגיה/מבוא/אמוציות#פרשנות-עוררות-פיזיולוגית)
 [^3]: [מחקה של גיא מקונג-פו פנדה](https://www.youtube.com/watch?v=30VlDItRAVk)
-[^4]: :(
+[^4]: :(
+[^5]: מעט יחסית, אבל זה מה יש.
+[^6]: אולם, יש גם מצבים של השוואות כלפי מטה -  אנשים במצב בריאותי פחות טוב נוטים מאוד להשוות את מצבם כלפי מטה, כמו גם סטודנטים שנכשלים במבחנים.
+[^7]: חשוב לסייג כי החוקרים לא התמקדו דווקא ביכולות, כמו פסטינגר
+[^8]: טל סבורה שהחברה שלנו מקנה יתרון מסוים לעצמי האידיאלי
+[^9]: במקרים של פער *לטובת* העצמי הממשי (כלומר, הצלחתי *יותר* מהמטרה שלי), התיאוריה מנבעת התמקדות במטרה חדשה.