Extra files

פילוסופיה/בודהיזם/ריקות.md

@@ -0,0 +1,32 @@
+ה*ריקות* שבלב המהייאנה אינה רק רעיון מרכזי בבודהיזם, אלא מערכת פילוסופית של ממש. ההוגה העיקרי מאחוריה הוא נגרג'ונה[^1], שעיקר הגותו בספר *שירת השורש של דרך האמצע*.
+
+על רקע השגשוג הפילוסופי, קם זרם שמזהה בעיות בבודהיזם שקדם לו, ומתקומם כנגדן. אלו הם ה*המהייאנה*[^6] - **המרכבה הגדולה** - שמכנים את אלו שקדמו להם ה*הינאיאנה*[^7] - **המרכבה הקטנה**[^2]. 
+
+המהייאנה מנסים להחזיר את הבודהיזם חזרה לעולם, מן השאיפה להשתחרר ממנו. הבודהיזם הקדום תופס את העולם כ*סמסרה* - כלא שאנו רוצים לברוח ממנו. המהייאנה טוענים שישנה סתירה בתפיסה הזו, משום שהיא ממוקדת רק ב*אני* - ומה עם כל השאר? מה עם אלו שאין להם את המשאבים, את הקיבולת, להשתחרר מהסבל?
+
+המהייאנה מבקשת שחרור מתוך חמלה אל כל אלו, וליצורים החיים כולם; השחרור אינו בשבילי, אלא כדי שאוכל להישאר כאן, ולעזור לכל היצורים החיים להשתחרר. אדם שכזה, שניצב על הסף לשחרור ובוחר להישאר בעולמנו שלנו, הוא **בודהיסאטווה**[^3]. הבודהיסאטווה מחזיק בחוכמה מסוימת, שמאפשרת לו לנתק את ההפרדה בינינו לכל היצורים החיים - וזוהי **הריקות[^4]**. המהייאנה מזהים זיהוי מוחלט בין הריקות לחוכמה: אלו שרואים את המציאות כפי שהיא, חייבים להיות חומלים. החמלה, לשיטתם, היא הכרח לוגי - לא מעלה מוסרית.
+
+> הכוונה כאן היא *לא* לרחמים - *אני, מעמדתי העליונה, חש כלפיך אמפתיה* - אלא לחמלה - זיהוי מוחלט בין הכאב שלי והאושר שלי לזה של כל היצורים החיים.
+{.is-warning}
+
+הבודהיסטים משווים את תפיסת הריקות לתפיסת נחש, או ללקיחת תרופה: אם תתפוס נחש מהצד הלא נכון[^5], או תיקח תרופה במינון הלא נכון, אתה תינזק - יותר מאשר אם לא היית אוחז בנחש או נוטל את התרופה כלל. זוהי תפיסה קיצונית, שאי-הבנה שלה יכולה להיות הרסנית. אז איך עלינו להבין את הריקות?
+
+נגרג'ונה מייסד את תפיסת הריקות - *דרך האמצע של הריקות*. בתפיסה זו, הוא מנסה לבסס איזשהו יחס בין המציאות הנתפסת, למציאות המוחלטת.
+
+בפילוסופיה המערבית והמזרחית כאחד ישנה תפיסה רווחת שישנה איזושהי *אמת*. יש עולם שם בחוץ, שאפשר לגלות או לתאר בחוקים פיזיקליים. התיאור שלנו הוא האמת היחסית - והיא לעד תחטא מהאמת המוחלטת. 
+
+תפיסת הריקות אינה רעיון חדש, והמהייאנה לא מציגים אותו ככזה: הוא מופיע כבר בסוטרות של הבודהה:
+
+> *It is said that the world is empty, the world is empty, lord. In what respect is it said that the world is empty?* The Buddha replied, *Insofar as it is empty of a self or of anything pertaining to a self: Thus it is said, Ānanda, that the world is empty*.
+> Suñña Sutta
+
+הריקות בתפיסתו של הבודהיזם הקדום נובעת מה[אנאטמן]() - אין אני. 
+
+[^1]: אם אתם רוצים להכיר פילוסוף בודהיסטי אחד, אומר ארז, זה האיש. 
+[^2]: ארז משווה את ההבדל ביניהם כמו ההבדל בין ה[קדם סוקראטיים]() [לסוקראטס]().
+[^3]: וכמובן, שהרעיון מכיל בתוכו גם אלמנטיים מיתיים ואגדיים.
+[^4]: *sunya*, *Śūnyatā*
+[^5]: הזנב - הוא יסתובב ויכיש אותך. בעקבות המשל הזה, נגרג'ונה מתואר לעיתים כיושב בתוך נחש.
+[^6]: Mahāyāna
+[^7]: Hinayāna
+[^8]: *Mūlamadhyamakakāri*

פילוסופיה/חדשה/מטלות/.xdp-.~lock.מטלה ראשונה.docx#-NXRqNG

@@ -0,0 +1 @@
+,shmick,Takahe,05.01.2024 15:38,file:///var/home/shmick/.var/app/org.libreoffice.LibreOffice/config/libreoffice/4;

פילוסופיה/חדשה/מטלות/.~lock.מטלה מסכמת.docx#

@@ -0,0 +1 @@
+,shmick,Tieke,21.03.2024 18:57,file:///home/shmick/.config/libreoffice/4;

פילוסופיה/חדשה/מטלות/.~lock.מטלה ראשונה.docx#

@@ -0,0 +1 @@
+,shmick,Tieke,21.02.2024 08:53,file:///var/home/shmick/.var/app/org.libreoffice.LibreOffice/config/libreoffice/4;

פילוסופיה/חדשה/שפינוזה 19-02-2024.md

@@ -0,0 +1,69 @@
+---
+title: שפינוזה
+description: ברוך (בנו) בנדיקט שפינוזה, פארמנידס 2.0
+published: true
+date: 2024-01-29T13:43:33.220Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה חדשה, שפינוזה
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-01-29T12:53:43.423Z
+---
+
+# שפינוזה - חייו ומותו
+ברוך שפינוזה[^4] נולד באמסטרדם 1632-1677, ולמרות חייו הקצרים הספיק להשאיר אחריו מורשת פילוסופית ענפה. אמסטרדם נחשבה גם אז למעוז ליברלי, ולכן התמקמה שם קהילה יהודית, מאנוסי ספרד. אביו היה סוחר, ואמו מתה בצעירותו - כמו כמה מאחיו. בגיל 22, אביו של שפינוזה נפטר אף הוא, ושפינוזה ואחיו החלו לנהל את העסק המשפחתי, לייצור עדשות. המסורת אומרת שליטש עדשות למחייתו, ברמה גבוהה ביותר. ב1656, בגיל 24, הטילה עליו הקהילה היהודית את *החרם הגדול*:
+
+> **נוסח החרם שהוטל על שפינוזה על-ידי קהילת אמסטרדם, 1656:**
+>
+> "האדונים מן המעמד מודיעים לכבוד מעלתכם כי מאחר שמזה זמן נמסר על השקפותיו ומעשיו הרעים של ברוך דה אספינוזה, והם ניסו בדרכים והבטחות שונות להשיבו מדרכיו הרעים, אך לא עלה בידם לתקנו, ואדרבה, כל יום הגיעו לידיעתם ידיעות נוספות על כפירות נוראות שעשה ושלימד, ומעשים עצומים שחולל, ויש בידם עדויות רבות וראויות לאמון שנמסרו כולן בנוכחותו של אספינוזה הנ"ל ושכנעו אותם, וכולן נבחנו בנוכחות האדונים החכמים, לכן נמנו וגמרו על דעתם של אלה כי אספינוזה הנ"ל יוחרם וינודה מעדת ישראל, והרי הם מטילים עליו את החרם דלהלן:
+>
+> 'בגזירת עירין ובמאמר קדישין אנו גוזרים חרם, נידוי, אלה ושמתא על ברוך דה אספינוזה, בהסכמת האל יתברך וכל הקהל הקדוש הזה… ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו, וא\[דוני\] לא ירצה בכפרתו ותבער בו חמת א\[דוני\] וקנאתו… ואתם הדבקים בא\[דוני\] א\[להיכם\] חיים כולכם היום'.
+>
+> ואנו מזהירים שאיש רשאי להתקשר עמו בעל-פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת… ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב."
+
+למרות הרושם המתקבל, שפינוזה לא נהג להפיץ את דעותיו ולא חיפש להסתבך - את החרם מייחסים כתוצאה למכרים שמשכו אותו בלשונו ודובבו אותו על דעותיו. משום שלא ביקש לחולל סערות וביקש לכבד את אביו כל עוד היה בחיים, קיים את מצוות הדת. משהוטל עליו החרם - שהובא במיוחד מאיטליה, ושמור עד היום באמסטרדם[^3], ראה בעצמו פטור והפסיק. שפינוזה מקבל עליו את החרם, ורואה בו שחרור. 
+
+רבים ראו בשפינוזה אדם חכם, וחבריו פנו אליו בעצות בסתר - שמא הוא או חבריו יסתבכו - והוא ניסה לעזור ככל שניתן. האגרות שלו הן מקור נהדר לחשוף את אישיותו. 
+
+ב1663, שפינוזה פרסם ספר על הפילוסופיה של דקארט, שבה התמחה לעומק. ב1670 הוציא ספר ששמו *מאמר תיאולוגי-מדיני*, והוא זה שסיבך אותו עם הכנסייה. הספר פורסם בלטינית - על מנת שלא יקראו אותו כולם, אלא רק המשכילים - ובעילום שם, שלא צלח: כולם ידעו שזה הוא. נאמר על הספר שהוא *נכתב על ידי השטן* ו*חושל באש הגיהנום* - פחות כדאי בתקופה הזו. הספר מיד נאסר, ושפינוזה עלה על הכוונת של האינקוויזיציה. חברו של שפינוזה פרסם ספר דומה, ועוד בשפה המקומית ובשמו - והאינקוויזיציה תפסה אותו וכלאה אותו, ושם סיים. 
+
+יש האומרים על שפינוזה שהאבק של הזכוכית קטל אותו, ויש האומרים שזו שחפת; שניהם גורל רחום לעומת מה שהכנסייה התכוונה לעשות לו. 
+
+*מאמר תיאולוגי-מדיני* הוא מעיין ספר ביקורת מקרא, שחושף ידע מפליג בברית החדשה ובברית הישנה. בספר טען כי, באמצעות כלים טקסטואליים, ניתן לראות כי לא משה הוא זה שכתב רבים מהטקסטים המיוחסים לו, כי הניסים כוזבים, וכי אין ממש דבר כזה 'נביאים'. הוא מציג שם את התורה ככלי לרפי השכל, משום שאינם מסוגלים לחשוב בכוחות עצמם. זה כמובן לא עלה יפה בקרב הנוצרים, או היהודים. 
+
+# הפילוסופיה של שפינוזה
+
+אנו נוהגים לסווג את שפינוזה תחת הרציונליסטים, אך שפינוזה הוא פילוסוף חריג בנוף. שפינוזה נולד יהודי[^1], אך לא תפקד כפילוסוף יהודי - הגותו מקורית לחלוטין, בלי קשר ליהדות ואף בניגוד חריף לה. יתרה מכך, המוקד של הגותו של שפינוזה שונה לחלוטין: היכן שהפילוסופיה המערבית טרודה ב'ידיעה' (["חיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם"](/פילוסופיה/הציטוטים#fnref7), מטרתו של שפינוזה אינה לדעת - אלא להושיע את הנפש (סוטריולוגיה). שפינוזה יוצא לדרך **משום שהוא מפחד**. שפינוזה מתחיל להתפלסף במטרה להיות מאושר, אושר נצחי ומוחלט, שיגרום לו להפסיק לפחד מהמוות. 
+
+הרעיון המרכזי, המהפכני בהגות של שפינוזה היא זיהוי מוחלט בין האל לטבע[^2]. הנטייה היא לחשוב שהזיהוי הזה, למעשה, שולל את האל במובן מסוים: ההתייחסות ל"**אל**" היא בסך הכל תחפושת לדבר היחיד שיש באמת - **הטבע**; שפינוזה מצמצם את שני המושגים אלו לאחד. אין אל על-טבעי, בורא: האל הוא שם, כסות אנושית לטבע. לאור הטיעון הזה, רבים חשבו את שפינוזה לאתאיסט, לרבות מסורת ישראל. 
+
+מאוחר יותר, הגל קורא את שפינוזה ומוציא ממנו פרשנות אחרת. האל הוא *הכוכב* בכתביו של שפינוזה; לאור זאת, הגל מייחס את השלילה לא לאל, אלא לטבע: אותו הדבר שאנו קוראים לו *טבע* אינו אלא *אלוהים*, ושפינוזה אינו *אתאיסט*, אלא *אנקוסמיסט*. 
+
+יש אפילו מי שלוקחים את הזיהוי הזה רחוק יותר, וקובעים כי שפינוזה מזהה את אלוהים, את הטבע ואת העצם כאותו הדבר; ההבדל היחיד הוא השם שנעניק לו, בהתאם להקשר (כשמדברים מטאפיזיקה, זה ה'עצם'; כשמדברים דת, זה ה'אלוהים', וכו').
+
+אז על מה שפינוזה מדבר? מה מזוהה עם מה?
+
+ראשית, עלינו לצלול למושג העצם.
+
+ה**עצם** מוגדר בתפיסה האריטותלית כ**מה שלא ניתן ליחס לנושא מסוים**, מתוך הדברים בעולם[^5]. *סוקראטס* ו*חיוורון* אינם קיימים באותה המידה, משום ש*חיוורון* נאמר על סוקראטס, ולא *סוקראטס* על חיוורון. *סוקראטס* תמיד טומן בחובו תכונות מסוימות, מתוקף היותו סוקראטס, בין שהוא חיוור, שזוף, פנום או נבוח; סוקראטס הוא עוגן אונטולוגי.
+
+דקארט מזהה את ה*אני* כ*עצם* שכזה: נאמר על האני שהוא חושב, ולא על המחשבות שהן האני. אולם, מרגע שגרר פנימה את האל, דקארט נקלע לבעיה: אם האל ברא אותי, הרי שאני לא עצם - אני תלוי, ומסוים. דקארט עיקש בעמדתו: יש אני, והוא עצם, אבל יש גם אלוהים, שגם הוא עצם - אבל *יותר עצם* ממני, ***עצם במלוא מובן המילה*** - אינסופי. *אני* הוא עצם נברא, ו*אלוהים* הוא *עצם אינסופי* - הוא תמיד היה, תמיד יהיה, וללא כל גבול. 
+
+כאן מזדנב פנימה שפינוזה, והוא עקבי בהרבה בהגדרתו.
+
+ההגות הקרטזיאנית מחולקת לשני עצמים: הגוף ('דבר מתפשט') והנפש ('דבר חושב'). אלו דברים שקיימים ממש, אונטולוגית: כל אחד מהם משחק את תפקיד העצם האריסטותלי. אלו שני דברים שונים, שלכל אחד יש איכות מהותית שמבדילה אותו מהאחר - דבר חושב אינו מתפשט, ודבר מתפשט אינו חושב. זו עיקר התפיסה הדואליסטית של דקארט, אך כפי שנוכחנו - לדקארט קשה להסביר כיצד שני ה'דברים' האלו פועלים יחד, חרף העובדה שהם מחוברים אצלנו, בני האדם.
+
+בתמצית, דקארט אומר משהו כזה:
+|   	 | נפש 		| גוף 	|
+| ---  | --- 		| --- 	|
+| דבר  | חושב 	| מתפשט | 
+| אופן | "חתול" | △ 	 |
+
+
+**שפינוזה שולל את דקארט לחלוטין**, בקביעה שההגדרות של דקארט לא עקביות. הוא מיישם את ההגדרות של דקארט בלשונן ומגיעה לתוצאה שונה לחלוטין.
+
+את כל זאת טוען שפינוזה ב[אתיקה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה), ספר קשה מאוד לקריאה משום ששפינוזה התעקש לכתוב אותו בצורה *גיאומטרית*. הוא לא פרסם אותו בימי חייו, אלא הותיר אותו בעיזבונו. בהגותו, דקארט הודף את הרעיון של דקארט לכדי קיצון - עם השכל בלבד תוכלו להשיג את אותה הישועה שלה טוען האדם המאמין. האלוהות של שפינוזה היא אלוהות רציונליות טהורה, ועל כך אמר אינשטיין שהוא אדם מאמין, "אבל באלוהים של שפינוזה".
+
+[^1]: לכן יש רחובות על שמו בישראל, קובע דן, ואפילו "אחלה רחובות", אבל לא מגיע לו, או שמגיע רחוב גם לקאנט.
+[^2]: אלוהים = טבע, כמו [שנתן דטנר](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%AA%D7%9F_%D7%93%D7%98%D7%A0%D7%A8) = [החתול שמיל](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%93%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%97%D7%AA%D7%95%D7%9C_%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9C) ("צר לי שאין לי דוגמה טובה יותר, תשתמשו באולם האסוציאציות שלכם". מי בא קודם? "החתול שמיל הוא תמיד אלוהים").
+[^3]: נוסח החרם היה אכזרי במיוחד, משום שהן הקהילה והן שפינוזה ראו במעשה לא כנקמה, אלא כאקט הכרחי של הגנה עצמית, של קהילה שנפלטה ממקום אחר ומשוועת לשרוד; כה קיצונית הייתה התפיסה של שפינוזה. שפינוזה לא היחיד שהוחרם כך - הקהילה באמסטרדם החרימה אדם נוסף, שהתאבד. ב1930-ומשהו, באוניברסיטה העברית, התירו מעליו את החרם; היו ניסיונות להתיר אותו גם מקרב שרידי הקהילה המקורית שלו, שסורבו.
+[^4]: נהגה 'ספינוזה' - 'ספינוזה' הוא עיוות גרמני, כמו שסבתא של דן אומרת 'שפיידרמן' ו'שופרמן'.
+[^5]: אריסטו התעקש לעגן את העצם במה שיש בעולם, ולא במשהו אלוהי-מטאפיזי כמו אפלטון או תיאולוגים מאוחרים יותר.

פילוסופיה/לוגיקה/מטלות/.~lock.מטלה 7- לוגיקה תחשיב הפרדיקטים - 207130253.odt#

@@ -0,0 +1 @@
+,shmick,Takahe,13.05.2023 16:10,file:///home/shmick/.config/libreoffice/4;

פילוסופיה/לוגיקה/מטלות/.~lock.מטלה 8 - לוגיקה תחשיב הפרדיקטים - 207130253#

@@ -0,0 +1 @@
+,shmick,Takahe,25.05.2023 16:12,file:///home/shmick/.config/libreoffice/4;

פילוסופיה/לשון/ויטגנשטיין.md

@@ -0,0 +1,63 @@
+
+[לודוויג ויטגנשטיין](https://en.wikipedia.org/wiki/Ludwig_Wittgenstein) עבד בהיכרות עמוקה עם ברטראנד ראסל, שלאחר שהות ארוכה עמו כתב את ה*טראקטטוס* - הספר היחיד שהתפרסם בימי חייו. את הספר חתם בביטוי *יש דברים שעליהם צריך לדבר, ואחרים שעליהם צריך לשתוק* - ואכן, מיד אחרי הספר, השתתק - עזב את הפילוסופיה. זהו *ויטגנשטיין המוקדם*. בסופו של דבר, חזר ויטגנשטיין לפילוסופיה (זהו *ויטגנשטיין המאוחר*) - והביא איתו רעיונות קיצוניים: הוא קבע שפילוסופיה היא לא עניין של מהות, או של תזות, או 'מלכת המדעים', בסיס המדע - אלא רק לאפשר את הידיעה, ולהראות שכל ידע הוא אפשרי. הוא מושל אותה לפסיכותרפיה - שמשחררת אותנו מתפיסות ודעות מותנות. 
+
+
+> כאשר הם קראו לדבר-מה בשם ופנו בתוך כך לעברו, ראיתי זאת, ותפסתי שבצליל שהם משמעים הם מכנים את הדבר שעליו הם רוצים להצביע. שזה אמנם רצונם, התחוור לי מתנועות גופם - השפה הטבעית, כביכול, של כל העמים, שמהבעות הפנים, ניעת העיניים, תנועת האברים ונימת הקול מביעות את רחשי הלב כאשר אנו מבקשים דבר-מה, מחזיקים בו, דוחים אותו או נמלטים מפניו. כך למדתי בהדרגה להבין אלו דברים מציינות המלים ששמעתין מובעות שוב ושבו במקומותיהן המיודעים במשפטים שונים: ואחרי שהרגלתי את פי בסימנים הללו, הבעתי אף אני באמצעותם את מבוקשי (אוגוסטינוס, וידויים I, 8)
+> מסמלים אלה, כך נראה לי, מצטיירת בפניו תמונה מסוימת של מהות הלשון האנושית. דהיינו, זו: מלות הלשון מכנות עצמים בשם - משפטים הם צירופים של שמות כאלה \[...\] בתמונה זו של הלשון אנו מוצאים את שורשיו של הרעיון: לכל מלה יש משמעות. משמעות זו מחוברת למלה. היא העצם שהמילה מציינת אותו.
+על הבדל בין סוגי מלים אין אוגוסטינוס מדבר. מי שמתאר את לימודי השפה באופן כזה חושב בראש-ובראשונה, לדעתי, על שמות-עצם, כמו "שולחן", "כיסא", "לחם", ועל שמות של אנשים, ורק במקום השני - על שמות של פעולות או של תכונות מסוימות: ועל שאר סוגי המילים הוא חושב כעל משהו שיסתדר מאליו.
+> תן דעתך על השימוש הבא בלשון: אני שולח מישהו לקניות. אני נותן לו פתק שעליו מסומן: "חמישה תפוחים אדומים". הוא לוקח את הפתק אל החנווני: זה פותח את המגירה שעליה מסומן "תפוחים": לאחר מכן הוא מחפש בטבלה את המלה "אדום" ומוצא לנגדה דגם צבע: ואז הוא אומר את סדרת המספרים המונים - אני מניח שהוא יודע אותה בעל-פה - עד למלה "חמש", ועם כל מלת מספר הוא מוציא מהמגירה תפוח שצבעו כצבע הדרם. כך, ובאופן דומה, פועלים עם מלים. "ואולם, איך הוא יודע היכן וכיצד עליו למצוא את המלה "אדום" ומה עליו לעשות עם המלה "חמש" - ובכן, אני מניח שהוא פועל כפי שתיארתי. להסברים ישנו סוף באיזשהו מקום.
+
+ויטגנשטיין יוצא מיד כנגד הרעיון שלמילים יש משמעות מובנית. אוגוסטינוס מתאר את למידת השפה כתהליך ילדי, בצבעים עזים - של קישור הדברים בעולם למשמעות המהותית של המילים. ויטגנשטיין יוצא נגד ההנחה הזו - *להסברים ישנו סוף באיזשהו מקום*. איך החנווני מבין מה אומר *חמש*, או *אדום*? תמיד יש גבול להסבר שנוכל לתת. אנחנו לומדים, כמו שאוגוסטינוס מתאר, כיצד *להשתמש* במילים. אולם, אין די בכך להסביר את *משמעות* המילים - ההוראה. הפילוסופים של השפה, ובראשם פרגה וראסל, נסמכים על ההוראה כלב המשמעות של השפה: ביטוי אמיתי הוא כזה שנושא משמעות. אולם, קובע ויטגנשטיין, הדימוי הזה פרימיטיבי, וחסר.
+
+> 2. המושג הפילוסופיה הזה של משמעות הוא בן-בית בדימוי פרימיטיבי של האופן שבו מתפקדת השפה. אך ניתן גם לומר שהוא הדימוי של שפה פריטמיבית יותר מזו שלנו.
+> נתאר לעצמנו שפה שמתאים לה התיאור שנתן אוגוסטינוס: על שפה זו לשרת את התקשרות בין בנאי A לבין עוזרו B. A מקים מבנה מאבני ביין: מצויים שם לבנים, עמודים, לוחת וקורות. על B להגיש לA את אבני הבניין לפי הסדר שהו הוא זקוק להן. למטרה זו הם משתמשים בשפה שמלותיה הן "לבנה", "עמוד", "לוח", "קורה". A קורא אותן בקול: - B מגיש את אבן הבניין שהוא למד להגיש בתגובה לקריאה זו. - ראה זאת כשפה פרימיטיבית שלמה.
+
+ויטגנשטיין  מתאר פה את השפה כעניין תפעולי גרידא - הרעיון הזה שהיא נושאת משמעות חסר שחר.
+
+> ואולם כאשר לכך גורם הלימוד המצביע, - האם עלי לומר שהוא גורם להבנת המלים? מי ששומע את הקריאה "לוח!" תענה לה בצורה כזאת-וכזאת, האין הוא מבין אותה? - הלימוד המצביע סייע ללא ספק להביא לידי כך: אך בכל-זאת רק יחד עם תרגול מסוים עם תרגול אחר אותו לימוד מצביע של המלים הללו היה אחר לגמרי.
+
+כלומר, השפה לא נושאת משמעות מובנית - היא כלי להורות, באמצעות תרגול מסוים ומוסכמה מסוימת. 
+
+> "אני מפעיל את הבלמים בכך שאני מחבר את המוט והדוושה". - כן, בהינתן כל שאר המנגנון כולו. רק יחד עמו זוהי דוושת בלימה, ובמנותק מתמיכתו אין היא אפילו בבחינת דוושה כלל: היא יכולה להיות כל דבר, או שום דבר. הצורה שבה אנו לומדים שפה, כמו שאוגוסטינוס מנהיר, היא בהצבעה, כמו לילדים קטנים: נצביע על כלב ונגיד, "כלב!". המנגנון הזה נראה פשוט, כמו הדוושה - אבל למעשה הוא מורכב מאוד - השפה כולה. הדוושה לבד, כמו המילה לבד, לא נושאת משמעות מובנית.
+
+> 28. ובכן, אפשר לתת הגדרה מצביעה לשם פרטי, למלה צבע, לשם של חומר, לספרה, לשמות רוחות השמיים וכו'. הגדרת המספר שתיים, "לכך קוראים שתיים" - תוך כדי שמצביעים על שני אגוזים - היא מדויקת בתכלית. - אך כיצד בכלל ניתן להגדיר כך את (מושג) השתיים? מקבל ההגדרה הרי אינו יודע מה רוצים לכנות "שתיים" הוא יניח שאתה קורא "שתיים" לקבוצה הזו של אגוזים! - הוא עשוי להגיד זאת: אבל אולי לא יניח זאת. ולהפך, אם ברצוני לייחס שם לקבוצת האגוזים הזאת, הוא עשוי כמובן גם לטעות ולראותו כשם המספר. וכאשר אני מגדיר בהצבעה שם פרטי, הוא יוכל בה-במידה לתפוס זאת כשם צבע, כציון גזע, ואף כשם של כיוון מרוחות-השמים. כלומר, הגדרה המצביעה יכולה בכל מקרה להתפרש כך או אחרת.
+
+
+כאן נוקט ויטגנשטיין ביקורת נוקבת: כמו שאני יכול, בלי הקשר, להתיימר להצביע על מספר במלה "שתיים", אפשר לדרדר את זה גם לאגוזים, או לצבע, או לכל דבר אחר - אין ב"שתיים" מהות מובנית, ואין כל הכרח שהוא יפרש את המילה הריקה באופן הרצוי.
+
+
+---
+> 29. אולי אומרים: את שתיים ניתן להגדיר בהצבעה רק כך: "למספר זה קוראים 'שתיים'. (להשלים)
+
+> 33. והיה אם מישהו יקשה: "אין זה נכון שכדי להבין הגדרה מצביעה אדם חייב כבר קודם-לכן לשלוט במשחק-לשון, אלא הוא חייב רק - כמובן - לדעת (או לנחש) על מה מצביע המבאר! כלומר, למשל, האם הוא מצביע על הצורה של העצם, או על צבעו, או על הכמות, וכו' וכו'" - אך מה מהווה 'הצבעה על צורה', 'הצבעה על צבע'? הצבע נא על פיסת נייר. - ועתה הצבע על צורתה, - עצה על צבעה - עתה על כמותה (זה נשמע מוזר). - ובכן, כיצד עשית זאת? אתה תאמר שבעת ההצבעה '**התכוונת**' בכל פעם למשהו אחר. ואם אשאל כיצד זה נעשה, תאמר שריכזת את תשומת-לבך בצבע, בצורה וכו'. אך עתה אשוב ואשאל כיצד זה נעשה. הנח שמישהו מצביע על אגרטל ואומר, "התבונן בכחול הנפלא הזה - לצורה אין חשיבות" - או: "התבונן בצורה הנפלאה - הצבע לא משנה". אין ספק שתפעל אחרת כשתציית לשתי הנחיות אלה.
+
+
+ההצבעה לבדה, אומר ויטגנשטיין, לא נותנת לנו כלום - היא מניחה את הדבר שאנחנו מנסים לרכוש. אנו ניאלץ לנחש את ביאורן של ההצבעות האלו - לעיתים נכונה, ולעיתים לא. 
+
+> 35. \[...\] ועתה סבורני שביכולתנו לומר: אוגוסטינוס מתאר את לימודי השפה האנושית **כאילו הילד** מגיע לאר זרה ולא מבין את שפת הארך: כלומר: כאילו כבר הייתה ברשותו שפה, רק לא שפה זאת. או אף: כאילו כבר יכול הילד **לחשוב**, רק עדיין לא לדבר. ו"לחשוב" פירושו יהא כאן משהו כגון לדבר לעצמו.
+
+מתן השם לכל מונח שכזה הוא תהליך מסתורי - קישור מוזר של מילה עם עצם. אולם הכוונות שלנו כשאנו משתמשים בכל שם - כמו "כחול" או "שתיים" - יכולות להיות שונות לחלוטין; אין מהות אמיתית מאחורי השם. הרבה מהויכוחים הפילוסופים, ויטגנשטיין סבור, נובעים מחוסר יכולתה של השפה לקלוע למהות הזו.
+
+> \[...\] שכן הבעיות הפילוסופיות נוצרות כאשר הלשון יוצאת לחופשה.
+
+
+ויטגנשטיין יוצא נגד הרעיון של דברים פשוטים ומורכבים במציאות (48), שסביבם אנו יכולים להורות - ומייחסים אותם כפונקציה שפתית סובייקטיבית. (59). הוא יוצא כנגד הרעיון שישנם דברים בסיסיים - בין שחלקי חומר, ובין שתחושות בלתי-ניתנות להכחדה, כמו שראסל סבור שישנן (69). 
+---
+
+# פרדוקס הכללים של קריפקה
+> [טקסט]()
+
+בארקלי ויום לקחו את הספקנות היוונית הקלאסית וגררו אותה לעולם המשמעויות - לאני, לזמן, ולמשמעות. אולם עד קריפקה, איש לא הטיל את הספק הזה במשמעות של השפה.
+
+קריפקה מרחיב את פרדוקס הכללים של ויטגנשטיין:
+>  "This was our paradox: no course of action could be determined by a rule, because any course of action can be made out to accord with the rule".
+
+
+הוא מדגים את הטענו שלו בפונקציית החיבור - היא תמיד נותנת תשובה חד משמעית, שאנו לא מטילים בספק. 
+נניח ואנחנו מחברים 58+67. אנחנו נכנה זאת בשם *חיבור*, שכסותו היא פונקציית החיבור. אולם, מגיע הספקן של קריפקה ואומר, מה אם בכל הפעמים הקודמות, בשם *חיבור*, לא הפנית לפוקנציית ה*חיבור*, אלא ל*שמיבור*[^3]? ואותו *שמיבור*, עד לתוצאה 124, מתנהג בדיוק כמו *חיבור*, אבל מ125 והלאה - התוצאה תמיד 5? אם זה המצב, איך אתה יודע שהתוצאה שלך היא 125, ולא 5? אולי פשוט עד כה לא חיברנו עד ל125?
+
+הנקודה של קריפה\וינטגנשטיין\קריפקנשטיין היא, שהחלנו כל כלל שכזה על מספר סופי של דוגמאות, שמהן אנחנו גוזרים את הכלל. אולם אין כל הכרח שזהו אכן הכלל; מתוקף מה אנחנו קובעים זאת בהכרח?
+
+בתמצית, קריפקה מראה שאפשר לקחת כל כלל, לקבע אותו כנגזרת של כלל אחר, שמזמין פירוש נוסף, וככה למעשה לבטל אותו לחלוטין: לכל 'פלוס' יש 'קווס', לכל 'חיבור' יש 'שמיבור' - ולכן, כללים נותרים חסרי משמעות. קריפקנשטיין יוצאים נגד המשמעות של השפה כמערכת כללים: כל כלל מזמין פרשנות שכזו, שניתן להטות ולרוקן באופן פסיכולוגי. כשמציגים בפנינו מספרים בסימן ה+, אנו פועלים על פי נטייה התנהגותית ל*חיבור*, ולא ל*שמיבור*, אבל אין בכך כל הכרח. קריפקה מרחיב את הטיעון המקורי של ויטגנשטיין, שהוא ביהוויוריסטי במהותו (סביב ה*נטייה* ההתנהגותית) לפסיכולוגיזם של ממש.
+
+[^3]: plus וquus אצל קריפקה

פילוסופיה/מונדולוגיה.md

@@ -0,0 +1,34 @@
+# מונדולוגיה
+הפילוסופיה של לייבניץ היא פיתוח מסוים של דקארט, אך ניכרת בה השפעה של שפינוזה. היכן ש[דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט) כונן את העצמים הנבראים, ו[שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה) קובע שרק האל הוא עצם, לייבניץ סבור כי העצם היחיד הוא ה**מונדה** - חלקיקים רוחניים קטנטנים, אינסופיים בכמותם, ובלתי-ניתנים לחלוקה. משום שעצם בהכרח לא ניתן לחלוקה, וחומר בהכרח ניתן לחלוקה, לייבניץ סבור כי הדברים היחידים שעונים להגדרת העצם - קרי, עצמאיים, פשוטים ובלתי-ניתנים לחלוקה, לייבניץ מניח שהעצם הוא רוחני בלבד; העצם החומרי הוא כשל לוגי לשיטתו. המציאות כולה, לשיטתו, אינה יחסי גומלין בין רוח לחומר, או ביטוי של עצם אחד, אלא היחסים בין אינסוף המונדות - ה*ריקוד המוני* - שנשגבים מבינתנו.
+
+לייבניץ מחלק את המונדות לשלוש סוגים - אנטלכיה, רוח ותפיסה (mind).
+# העקרונות
+
+## עקרונות השכילה
+לייבניץ ביסס את ההוויה שלו בחמישה עקרונות פשוטים. 
+> לא. שכילותינו מיוסדות על **שני עקרונות גדולים**: זה של **הסתירה**, שבכוחו חושבים אנו לשקרי מה שמכיל אותה בתוכו, ול**אמת** מה שמנוגד לשקרי או סותר אותו,
+> לב. וזה של ה**טעם המספיק**, שבכוחו אנו חושבים ששום עובדה אינה יכולה להיות אמיתית או להתקיים, ושום משפט אינו יכול להיות אמיתי בלא שיהא טעם מספיק, מדוע כך הוא ולא אחרת; אף על פי שטעמים אלו, על פי רוב לא נוכל כלל לדעת אותם.
+
+הראשון מהעקרונות הוא שלילי: מה שהוא סתירה, בהכרח הוא שקרי. הוא נשען על [חוק הסתירה](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#מה-זה-להיות-what-is-being) האריסטותלי. מנגד, העקרון השני הוא חיובי - מה שאמיתי, הוא זה שיש לו טעם מספיק. העקרון הזה נשען על עיקרון הPSR - Principle of Sufficient Reason[^2]
+
+> היזהרו מהניסוח של העקרון הראשון: משתמע ממנו ש**רק** מה שמכיל סתירה הוא שקרי - וזה לא מה שלייבניץ טוען.
+{.is-warning}
+
+מילת המפתח פה היא **טעם** - Reason - במובן של הצדקה. הכוונה היא לא ל**סיבה**[^2] - Cause - *דבר שגורם לדבר*. ההפרדה הזו בין הסיבה המכניסטית לסיבה האונטולוגית קריטית להבנה של שפינוזה; החומר, לפי לייבניץ, פועל בצורה מכניסטית גרידא, ולא תכליתנית. מנגד, המונדות פועלות רק בסיבה תכליתנית - פנימית - ולא באופן מכניסיטי.
+
+## עקרונות האמת
+>  לג. ולכן, יש שני מיני אמיתות: אמיתות של **עיון** ואמיתות של **עובדה**. אמיתות העיון הכרחיות והן ניגודן הוא בלתי אפשרי, ואמיתות העובדה הן קונטינגניטיות, והיפוכן הוא בגדר האפשר. כשאמת היא הכרחית, אפשר למצוא את טעמה על ידי האנליזה כשמנתחים אותה לאידאות ולאמיתות פשוטות יותר עד שמגיעים אל הראשוניות.
+> לד. אצל המתמטיקאים מועמדים בדרך זו, באמצעות האנליזה, המשפטים העיוניים לכללי השימוש, על הגדרות מושכלות ראשונים ודרישות.
+
+לייבניץ קובע כאן את האמיתות ה**עיוניות** כ*אפריוריות* - הכרחיות, וקודמות לניסיון, ואת האמיתות ה**עובדתיות** כ*אפוסטריוריות* - מבוססות על הניסיון - *היה יכול להיות אחרת*, משום שזו איננה סתירה. 
+
+> יש שם עץ, מחוץ לחלון. אני יודע, כי ראיתי אותו. אולם, באותה מידה, הוא יכל לא להיות שם; אין בכך שום סתירה. העץ אינו שם *בהכרח* - הוא שם *במקרה*. לטעון שהוא לא שם, זו אינה סתירה - זה פשוט שקר.
+
+## עקרון ההיכללות
+עקרון ההיכללות קשור בהפרדה הקנטיאנית בין *אנליטי* - מה שאיננו צריכים לפנות למושג אחר כדי להבין (*הכדור הוא עגול*) ל*סינטתי* - מה שקשור במושג אחר (*הכדור הוא סגול*). באופן מוזר, אצל לייבניץ - האמת **כולה** היא אנליטית - למעשה, אין שום אמיתות קונטינגנטיות. במושג של כל מונדה ומונדה, נמצא כל מה שקרה, קורה ויקרה לה; *העץ הזה נמצא פה* כלול במונדות שמרכיבות את העץ הזה; אילו היינו אלוהים, וראייתנו לא הייתה עכורה, היינו רואים את זה. הדוגמה המפורסמת של לייבניץ היא על יוליוס קיסר, שחצה את נהר הרוביקון - זה נשמע קונטינגנטי; אין כל הכרח שיוליוס יחצה את הנהר. לייבניץ אמר שבמונדות שמרכיבות את שכלו של קיסר ישנה את חציית הרוביקון - לא ייתכן שהוא אינו יחצה את הרוביקון, מעצם המונדות שמרכיבות אותו. מבחינתו, זו אמת של עובדה - אבל מבחינת אלוהים, זו אמת של עיון.
+
+> הסרט *הכל בכל מקום בבת אחת* - לייבניץ, אבל בלי אלוהים.
+{.is-success}
+
+[^1]: זהו עיקרון חזק בפילוסופיה אנליטית, שקובע כי האמת היא המצב שבו מצב העניינים בעולם תואם את ההבנה שלנו. לכל מאורע, יש הסבר ממצה - גם אם אנחנו לא מבינים אותו.
+[^2]: קרי - ביסוס הטענות של על ידי נימוקים.