Finished moving to MKDocs

פילוסופיה/לשון/ויטגנשטיין.md

@@ -8,13 +8,14 @@ editor: markdown
 dateCreated: 2024-03-04T12:20:20.876Z
 ---
 
-> [טקסט](/פילוסופיה/לשון/ויטגנשטיין.pdf)
-{.is-info}
+!!! info ""
+    [טקסט](/פילוסופיה/לשון/ויטגנשטיין.pdf)
 
 [לודוויג ויטגנשטיין](https://en.wikipedia.org/wiki/Ludwig_Wittgenstein) עבד בהיכרות עמוקה עם ברטראנד ראסל, שלאחר שהות ארוכה עמו כתב את ה*טראקטטוס* - הספר היחיד שהתפרסם בימי חייו. את הספר חתם בביטוי *יש דברים שעליהם צריך לדבר, ואחרים שעליהם צריך לשתוק* - ואכן, מיד אחרי הספר, השתתק - עזב את הפילוסופיה. זהו *ויטגנשטיין המוקדם*. בסופו של דבר, חזר ויטגנשטיין לפילוסופיה (זהו *ויטגנשטיין המאוחר*) - והביא איתו רעיונות קיצוניים: הוא קבע שפילוסופיה היא לא עניין של מהות, או של תזות, או 'מלכת המדעים', בסיס המדע - אלא רק לאפשר את הידיעה, ולהראות שכל ידע הוא אפשרי. הוא מושל אותה לפסיכותרפיה - שמשחררת אותנו מתפיסות ודעות מותנות. 
 
 
 > כאשר הם קראו לדבר-מה בשם ופנו בתוך כך לעברו, ראיתי זאת, ותפסתי שבצליל שהם משמעים הם מכנים את הדבר שעליו הם רוצים להצביע. שזה אמנם רצונם, התחוור לי מתנועות גופם - השפה הטבעית, כביכול, של כל העמים, שמהבעות הפנים, ניעת העיניים, תנועת האברים ונימת הקול מביעות את רחשי הלב כאשר אנו מבקשים דבר-מה, מחזיקים בו, דוחים אותו או נמלטים מפניו. כך למדתי בהדרגה להבין אלו דברים מציינות המלים ששמעתין מובעות שוב ושבו במקומותיהן המיודעים במשפטים שונים: ואחרי שהרגלתי את פי בסימנים הללו, הבעתי אף אני באמצעותם את מבוקשי (אוגוסטינוס, וידויים I, 8)
+
 > מסמלים אלה, כך נראה לי, מצטיירת בפניו תמונה מסוימת של מהות הלשון האנושית. דהיינו, זו: מלות הלשון מכנות עצמים בשם - משפטים הם צירופים של שמות כאלה \[...\] בתמונה זו של הלשון אנו מוצאים את שורשיו של הרעיון: לכל מלה יש משמעות. משמעות זו מחוברת למלה. היא העצם שהמילה מציינת אותו.
 על הבדל בין סוגי מלים אין אוגוסטינוס מדבר. מי שמתאר את לימודי השפה באופן כזה חושב בראש-ובראשונה, לדעתי, על שמות-עצם, כמו "שולחן", "כיסא", "לחם", ועל שמות של אנשים, ורק במקום השני - על שמות של פעולות או של תכונות מסוימות: ועל שאר סוגי המילים הוא חושב כעל משהו שיסתדר מאליו.
 > תן דעתך על השימוש הבא בלשון: אני שולח מישהו לקניות. אני נותן לו פתק שעליו מסומן: "חמישה תפוחים אדומים". הוא לוקח את הפתק אל החנווני: זה פותח את המגירה שעליה מסומן "תפוחים": לאחר מכן הוא מחפש בטבלה את המלה "אדום" ומוצא לנגדה דגם צבע: ואז הוא אומר את סדרת המספרים המונים - אני מניח שהוא יודע אותה בעל-פה - עד למלה "חמש", ועם כל מלת מספר הוא מוציא מהמגירה תפוח שצבעו כצבע הדרם. כך, ובאופן דומה, פועלים עם מלים. "ואולם, איך הוא יודע היכן וכיצד עליו למצוא את המלה "אדום" ומה עליו לעשות עם המלה "חמש" - ובכן, אני מניח שהוא פועל כפי שתיארתי. להסברים ישנו סוף באיזשהו מקום.
@@ -22,6 +23,7 @@ dateCreated: 2024-03-04T12:20:20.876Z
 ויטגנשטיין יוצא מיד כנגד הרעיון שלמילים יש משמעות מובנית. אוגוסטינוס מתאר את למידת השפה כתהליך ילדי, בצבעים עזים - של קישור הדברים בעולם למשמעות המהותית של המילים. ויטגנשטיין יוצא נגד ההנחה הזו - *להסברים ישנו סוף באיזשהו מקום*. איך החנווני מבין מה אומר *חמש*, או *אדום*? תמיד יש גבול להסבר שנוכל לתת. אנחנו לומדים, כמו שאוגוסטינוס מתאר, כיצד *להשתמש* במילים. אולם, אין די בכך להסביר את *משמעות* המילים - ההוראה. הפילוסופים של השפה, ובראשם פרגה וראסל, נסמכים על ההוראה כלב המשמעות של השפה: ביטוי אמיתי הוא כזה שנושא משמעות. אולם, קובע ויטגנשטיין, הדימוי הזה פרימיטיבי, וחסר.
 
 > 2. המושג הפילוסופיה הזה של משמעות הוא בן-בית בדימוי פרימיטיבי של האופן שבו מתפקדת השפה. אך ניתן גם לומר שהוא הדימוי של שפה פריטמיבית יותר מזו שלנו.
+
 > נתאר לעצמנו שפה שמתאים לה התיאור שנתן אוגוסטינוס: על שפה זו לשרת את התקשרות בין בנאי A לבין עוזרו B. A מקים מבנה מאבני ביין: מצויים שם לבנים, עמודים, לוחת וקורות. על B להגיש לA את אבני הבניין לפי הסדר שהו הוא זקוק להן. למטרה זו הם משתמשים בשפה שמלותיה הן "לבנה", "עמוד", "לוח", "קורה". A קורא אותן בקול: - B מגיש את אבן הבניין שהוא למד להגיש בתגובה לקריאה זו. - ראה זאת כשפה פרימיטיבית שלמה.
 
 ויטגנשטיין  מתאר פה את השפה כעניין תפעולי גרידא - הרעיון הזה שהיא נושאת משמעות חסר שחר.
@@ -55,9 +57,9 @@ dateCreated: 2024-03-04T12:20:20.876Z
 
 ויטגנשטיין יוצא נגד הרעיון של דברים פשוטים ומורכבים במציאות (48), שסביבם אנו יכולים להורות - ומייחסים אותם כפונקציה שפתית סובייקטיבית. (59). הוא יוצא כנגד הרעיון שישנם דברים בסיסיים - בין שחלקי חומר, ובין שתחושות בלתי-ניתנות להכחדה, כמו שראסל סבור שישנן (69). 
 
-##פרדוקס הכללים של קריפקה
-> [טקסט](/פילוסופיה/לשון/קריפקי-ויטגנשטיין.pdf)
-{.is-info}
+## פרדוקס הכללים של קריפקה
+!!! info ""
+    [טקסט](/פילוסופיה/לשון/קריפקי-ויטגנשטיין.pdf)
 
 בארקלי ויום לקחו את הספקנות היוונית הקלאסית וגררו אותה לעולם המשמעויות - לאני, לזמן, ולמשמעות. אולם עד קריפקה, איש לא הטיל את הספק הזה במשמעות של השפה.