Finished moving to MKDocs

פילוסופיה/לשון/ראסל.md

@@ -11,18 +11,18 @@ dateCreated: 2024-01-28T14:22:44.178Z
 [ברטרנד ראסל](https://en.wikipedia.org/wiki/Bertrand_Russell) מתקן ובונה על התיאוריה של פרגה, לאור מה שהוא רואה ככישלון התיאוריה של פרגה בהסברת **ביטויים מורים** - כמו *האיש הזה*, *איש כלשהו* או *מלך מרוקו*.
 
 
-##בעיית הביטויים המורים של פרגה
+## בעיית הביטויים המורים של פרגה
 פרגה מתקשה להתמודד עם ביטויים כמו *מלך צרפת הוא קירח* כאשר הם אינם מצביעים על אובייקט כלשהו בעולם (משום שאין מלך צרפת). מהנקודה הזו מבליח ראסל, עם פיתוח משלו על גבי התיאוריה של פרגה.
 
 ראסל סבור שיש להתייחס לתיאוריה פילוסופית כמו לתיאוריה מדעית - ככל שעולה בכוחה להסביר יותר תופעות ("היבכים"), כך ערכה ההסברי עולה והרי שהיא קרובה יותר לאמת. ראסל מציין שלושה "היבכים"[^2] בתיאוריה של פרגה:
 
-###בעיית ההקשר הפסיכולוגי
+### בעיית ההקשר הפסיכולוגי
 
 תחילה, חוזר ראסל על עקרון הכסות (אקסטנציונליות) - שניתן להחליף ביטוי בפסוק בכל ביטוי אחר שחל על אותם האובייקטים בדיוק בעולם. נניח והמחבר של ווברלי הוא סקוט, וג'ורג' הרביעי מדבר על המחבר של ווברלי. פרגה סבור שלא ניתן יהיה במקרה כזה להחיל את 'המחבר של ווברלי' ב'סקוט', בטענה שמדובר בהקשר פסיכולוגי - ג'ורג' לא בהכרח יודע שמדובר באותו האדם ממש. לכאורה, עקרון הכסות לא עובד ברגע שנכנס הקשר פסיכולוגי: *המחבר של ווברלי* ו*סקוט* הם ברי החלפה בפסוק *המחבר של ווברלי מוכשר מאוד*, אבל לא ב*ג'ורג' חושב שהמחבר של ווברלי מוכשר מאוד*. 
 
 בעוד שפרגה פותר את הבעיה הזו, הפתרון קצת דחוק, ולא טבעי; למה שההוראה של ביטוי תשתנה רק בהקשר מסוים? הוראה אמורה להורות על האובייקט, בכל הקשר שהוא; בקיצור, ראסל לא השתכנע. 
 
-###בעיית הסתירה ("החוק השלישי הנמנע")
+### בעיית הסתירה ("החוק השלישי הנמנע")
 
 הביטוי הזה מציף בעיה נוספת:
 
@@ -32,7 +32,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T14:22:44.178Z
 
 *כיצד יכולה אי-ישות יכול להיות נושא של טענה?*, תוהה ראסל ^בזלזול^. ברגע שאין לפסוק ערך אמת, ואין לו אובייקט בעולם, אני בעצם לא יכול להגיד את זה בכלל.
 
-###בעיית הכסות
+### בעיית הכסות
 
 ויש אפילו עוד בעיה: *המלך של צרפת הוא קירח* בפירוש נראה לנו כבעל משמעות: נראה שהוא מדבר על אובייקט בעולם, ויש לו מבנה פונקציונלי (למשל: Fa), ואנו מבינים אותו כבעל משמעות. אבל אין אובייקט שמספק את התיאור: לפסוק הזה אין שום כסות בעולם.
 
@@ -40,11 +40,11 @@ dateCreated: 2024-01-28T14:22:44.178Z
 [^1]: ר' גם: [חוק הסתירה האריסטותלי](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#חוק-הסתירה)
 [^2]: קשיים, תסבוכות, פאזלים
 
-###האובייקט הריק של מיינונג
+### האובייקט הריק של מיינונג
 ראסל מציג גם פתרון מוצע - מיינונג טוען כי כל ביטוי שמתיימר להורות על משהו, כמו מלך צרפת הקירח או הריבוע העגול, אכן מכונן עצם שכזה, גם אם אינו קיים. הוא מתיר עצמים שאינם קיימים - שמות ריקים - ובכך פותר את הקושי. אלא שראסל לא מתשכנע: הוא קובע כי הפתרון של מיינונג מפר את חוק הסתירה: הוא מצביע על אובייקט, ואז קובע שאינו קיים - שהוא ישנו ושהוא איננו. לפיכך, הוא פשוט לא יכול להיות.
 
 
-##הפתרון של ראסל
+## הפתרון של ראסל
 הבעיות האלו נובעות כולן מכך שאנו מניחים שתיאור מיידע מתפקד כמו שם פרטי, בכך שמורה על אובייקט בעולם. כאן מבליח ראסל עם הפתרון שלו: הוא שולל את ההנחה שתיאורים מיידעים מורים על אובייקט, ובוחר לכונן אותם כ**פסוקים מכומתים**. מתחת למבנה הדקדוקי הזהה, מסתתר מבנה לוגי אחר:
 
 
@@ -53,12 +53,17 @@ dateCreated: 2024-01-28T14:22:44.178Z
 {.is-danger}
 
 > אלא:
+
 > 1. יש לפחות דבר אחד כזה "מלך צרפת" (יש לפחות דבר אחד שהוא K)
+
 > 2. יכול להיות רק X אחד כך שX הוא מלך צרפת (אין יותר מדבר אחד שהוא K)
+
 > 3. אם תמצא X שכזה, הוא מלך צרפת (מה שהוא X הוא K) 
+
 > 4. אותו מלך צרפת הוא קירח:
-> `(Ǝx(Kx	(UyKy->x=y)	^ Bx)`
-{.is-success}
+
+!!! is-success ""
+    `(Ǝx(Kx	(UyKy->x=y)	^ Bx)`
 
 
 
@@ -82,16 +87,16 @@ dateCreated: 2024-01-28T14:22:44.178Z
 
 או שמא, *קיצוני מדי?*
 
-##עקרון ההיכרות
+## עקרון ההיכרות
 הפיכת כל שם לביטוי מורה היא עיוות די רציני של השפה הטבעית, וקובעת סדר שלם של ביטויים *מתחזים*. האין זה מוגזם?
 מה אם נגביל את הפתרון הרסליאני רק לשימות ולתיאורים ריקים. אז בשביל זה, עלינו להבין מהו בדיוק שם או תיאור מוצלח, ומה עושים עם תיאורים אגנוסטיים - שאיננו בטוחים באמיתותם. למשל, *המחבר של ספר ישעיהו* נתון לויכוח היסטורי - יש הטוענים שזה אחד, ויש הטוענים ששניים, ואין ממש הכרעה ביניהם. אז איפה נופל הביטוי *מחבר ספר ישעיהו*? כשם, או ככמת?
 
-###העמדה המעורבת
+### העמדה המעורבת
 
 נניח ונרחיב את המודל הרסליאני גם לגבי תיאורים אגנוסטיים. כעת, אנו חייבים לקבוע מתי אנו בטוחים ששם אכן מצביע על דבר בעולם - אנו זקוקים להבטחה שהאובייקט קיים בעולם. כאן נכנס *עקרון ההיכרות* הראסליאני.
 
-> [מטלה](/פילוסופיה/לשון/מטלה_ראשונה.docx)
-{.is-info}
+!!! info ""
+    [מטלה](/פילוסופיה/לשון/מטלה_ראשונה.docx)
 
 האם האובייקטים שעליהם אנחנו מבקשים לדבר נתונים לנו, כך שנוכל לדבר עליהם ישירות? ראסל סבר ש**לא**. 
 
@@ -101,7 +106,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T14:22:44.178Z
 
 ראסל קובע אובייקטים כאלו כ**שם פרטי לוגית** - תיאור שניתן להבינו מבלי קשר לאובייקטים בעולם. חשבו, למשל, [על כאב](/פילוסופיה/טבע/gertler_-_in_defense_of_mind-body_dualism.pdf) - עצם המחשבה על כאב מספקת לכינונו ככזה. אין ביכולתי לחשוב על *כאב* מבלי שיש שם כאב - עצם המחשבה מספיקה כשלעצמה. *כאב*, איפוא, הוא שם פרטי לוגית.
 
-###העמדה המוכללת
+### העמדה המוכללת
 העמדה המוכללת, מנגד, דורשת להתייחס כמעט לכל הדברים ככמתים, כהמשך לעמדתו של הספקנית [דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט) ב[הגיונות](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות#היגיון-ראשון-על-הדברים-שאפשר-להטיל-בהם-ספק) - שאין לנו אפשרות באמת לדעת דבר בוודאות זולת זה שאנו קיימים כל עוד אנו חושבים. ה*אני* הקרטזיאני של המחשבה הבודדת נתון לנו בהיכרות, סבור ראסל - אך האם ישנו *אני* מעבר למחשבות הבודדות, שנמשך בזמן ובאופן קבוע? ראסל אינו משוכנע; ולכן, אין בכוחנו לדבר ישירות על עצמנו זולת ברגע המחשבה הבודדת.
 
 מדוע לדבוק בעמדה קשה כל כך?