Moving to MKDocs

2024-08-09 20:58:32 +03:00
parent 7c90901d36
commit f75790ca16
184 changed files with 47738 additions and 1791 deletions
--- a/פילוסופיה/חדשה/index.md
+++ b/פילוסופיה/חדשה/index.md
@@ -0,0 +1,53 @@
+---
+title: חדשה
+description: Cogito, ergo sum
+published: true
+date: 2024-07-19T15:18:00.533Z
+tags: פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה חדשה
+editor: markdown
+dateCreated: 2023-12-31T11:20:21.862Z
+---
+
+> [מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=49798), [סילבוס](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/resource/view.php?id=2573539), [מודל (ב)](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=51762), [סילבוס (ב)](https://bgu4u.bgu.ac.il/pls/scwp/!app.ann)
+{.info}
+
+##תוכן העניינים
+
+####1. [דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט) - [הגיונות על הפילוסופיה הראשונית](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות)
+
+####2. [שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה) - [אתיקה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה)
+
+####3. [לייבניץ](/פילוסופיה/חדשה/לייבניץ) - [המונדולוגיה](/פילוסופיה/חדשה/לייבניץ/המונדולוגיה)
+
+####4. [לוק](/פילוסופיה/חדשה/לוק) - [מסה על שכל האדם](/פילוסופיה/חדשה/לוק/מסה)
+
+####5. [ברקלי](/פילוסופיה/חדשה/ברקלי) - [מסה על עקרונות דעת האדם](/פילוסופיה/חדשה/ברקלי/עקרונות)
+
+####6. [יום](/פילוסופיה/חדשה/יום) - [מסכת על טבע האדם](/פילוסופיה/חדשה/יום/מסכת)
+
+####7. [קאנט](/פילוסופיה/חדשה/קאנט) - [ביקורת התבונה הטהורה](/פילוסופיה/חדשה/קאנט/ביקורת)
+
+####8. [הגל](/פילוסופיה/חדשה/הגל) - [הפנמנולוגיה של הרוח](/פילוסופיה/חדשה/הגל/רוח)
+
+##מבוא
+הקורס יעסוק בפילוספים של העת החדשה, תחילה ב**רציונליסטים** - **[דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט)**, **[שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה)** ו- **[לייבניץ](/פילוסופיה/חדשה/לייבניץ)**, ואחר כך ב**אימפריציסטים[^6]** - **[לוק](/פילוסופיה/חדשה/לוק)**, **[בארקלי](/פילוסופיה/חדשה/בארקלי)** ו- **[יום](/פילוסופיה/חדשה/יום)**, שהתווכחו עד זוב דם על כל דבר קטן, בערך. לבסוף כל זה יתנקז לקודש הקודשים, **[עמנואל קאנט](/פילוסופיה/חדשה/קאנט)**[^12].
+
+המחלקות בין שני הזרמים התגלגלה עד היום - הזרם הרציונליסטי מכונה **פילוסופיה קונטיננטלית[^7]**, והאימפריציזם הוא ה**פילוסופיה האנליטית**. הגם שההפרדה הזו מקובלת, היא שרירותית ולא חותכת - ההוגים "זולגים" לעיתים תכופות לעבר הזרם השני - ולרוב, הם מתחוללים במקביל. בין כל ההוגים רץ קו מקביל, אך אין זה נכון לכונן את האחד כהכנה לאחר.
+
+הרציונליסטים נוטים להתחיל בשאלות אפיסטמולוגיות - *מה אני יודע* - ולהחריף לשאלות אונטולוגיות - *האם אלוהים קיים?*. לעומתם, האמפריציסטים "נתקעים" על האפיסטומולגיה[^13], ולא ממש יוצאים ממנה.
+
+בעוד שכל אחד מהפילוספים הללו הגה שיטה שלמה, המבקשת להבין את המציאות כולה, אנו נתמקד בשני היבטים: *תורת ההכרה*[^9] ו*מטאפיזיקה*[^8], הניצבים בראש השקפת עולמם המקיפה. עיקר המחלוקת ביניהם היא שאלה אפיסטמית: מהיכן מגיע כל מה שאנחנו יודעים? הרציונליסטים טוענים שאין די בחושים להסביר זאת - ישנה גם ההכרה, הרעיונות המולדים והאל. האימפריציסטים, לעומת, מתעקשים שכל מה שאנחנו יודעים, מגיע רק מהניסיון.
+
+התקופה ה'חדשה' החלה אצל דקארט והגיעה לשיאה עם קאנט והנאורות[^10]. היא מאופיינת בעיסוק הולך וגובר בכוחה של *התבונה*, על חשבון התיאלוגיה שהייתה דומיננטית בימי הביניים[^11]. זהות הפילוסופים משתנה אף היא: מתיאולוגים ואקדמאים באוניברסיטאות ובקתדרלות, לאנשי מקצוע, כעיסוק מקצועי - לייבניץ, דקארט ושפינוזה כולם היו אנשי מקצועות אחרים. המגמה הזו נמשכת עד קאנט, ששוב סוגר את הפילוסופיה להמונים.
+
+
+
+
+[^6]: כולם בריטים - אנגלי, אירי וסקוטי - ולפיכך מכונה הזרם לעיתים ה*אימפריציזם הבריטי*.
+[^7]: מקור השם הוא מוצאם של הפילוסופים המשמעותיים בזרם זה, באירופה (לעומת בריטניה, ארה"ב בזרם האנליטי).
+[^8]: אונטולוגיה, תורת היש -  "חקר היש באשר הוא יש". *מאז ומעולם ניצבה המטאפיזיקה בקדמת המדעים*, אמר קאנט
+[^9]: אפיסטמולוגיה, והקשר בין הסובייקט ("המכיר") למציאות ("המוכר")
+[^10]: קאנט נחשב לדובר המובהק ביותר של רעיון זה, כפי שניכר בטקסט הקצר שכתב, *'תשובה לשאלה - מהי נאורות?'*
+[^11]: גם ביוון העתיקה העיסוק העיקרי היה בתבונה, ובעיקר בקרב האריסטוקרטיה. הנצרות, דתם של העניים, העבדים והמסכנים, הציגה כנגד מוטיב הפוך - השכל כפוף לחלוטין לאמונה ולאל; מה שבכוחו של השכל לחשוף קטן מאין-שיעור ממה שמכילה האמונה. בעת החדשה ההיפוך הזה מתרחש שוב - השכל אינו כפוף לאמונה, אלא האמונה כפופה לשכל; האמונה הרצויה היא זו הלוגית. אלא שבתקופה החדשה, לראשונה, הפילוסופיה נהפכת לנחלת הכל - לא רק האריסטוקרטיה ואנשי הדת, אלא גם הציבור, והנשים - והספרים נכתבים בשפות שלהם, ולא בלטינית או יוונית.
+[^12]: יש בעייתיות מסוימת בלימוד ההוגים האלו בתחילת הדרך הפילוסופית, משום שישנה נטייה להשאיר אותם מאחור, *פרימיטיביים*, אומר דן. אבל, הם *אחלה של הוגים*, שראוי להתעמק בהם - במיוחד לייבניץ ושפינוזה.
+[^13]: ובגלל זה לכל הכתבים שלהם יש שמות מעצבנים, כמו *[מסה על שכל האדם](/פילוסופיה/חדשה/לוק/מסה)*, *חקירת שכל האדם*, *שכל האדם? מה הוא יודע? האם הוא יודע דברים?*, וכו'.
--- a/פילוסופיה/חדשה/ברקלי.md
+++ b/פילוסופיה/חדשה/ברקלי.md
@@ -38,31 +38,31 @@ dateCreated: 2024-05-27T11:31:17.180Z

 [זה בדיוק מה שברקלי עושה; הוא מוותר עליו](/פילוסופיה/חדשה/ברקלי/עקרונות).

-# מושג האידאה
+##מושג האידאה

-## אפלטון
+###אפלטון
 מושג ה*אידאה* החל את דרכו אצל [אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון); שם הוא מעיד על *ישות אובייקטיבית כללית*, **חיצונית**, מופשטת, החלה על הרבים. האידאה היא ה*מהות* - *מה זה להיות סוקראטס? מה זה להיות טוב? מה זה להיות יפה?*

-## דקארט
+###דקארט
 אצל [דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט), המושג דומה יותר לשימוש שלנו: זהו דבר *פנימי*, כל תוכן מנטלי בעייני רוחנו. אידאה היא לא דבר חיצוני לרוח, אלא הכלי שבאמצעותו היא תופסת - מחשבות, רציות, תשוקות, רגשות - דקארט לא מבחין ביניהם; כולן הן *אידאות*. לצד אידאות, יש דברים חיצוניים - מושאים - שהאידאות קשורות בהן. כאשר האידאות הולמות את המושאים - זו **אמת**.

 דקארט מבצע הבחנה חשובה, שהוא עצמו לא משתמש בה הרבה אבל היא תהיה מכרעת אחר כך - ההבחנה בין **דימוי** ל**מושג**. 

 למשל, *משולש*. *דימוי* של משולש יהיה *הדבר הזה* - △. *מושג* של משולש הוא ה"משולש" - "מצולע בעל שלוש צלעות שסכום זוויותיו 180 מעלות*. בעיניי דקארט, הדימוי הוא דבר חד, וברור יותר[^9], בעוד שהמושג הוא רק תוכן מחשבתי. 

-## שפינוזה
+###שפינוזה
 אצל [שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה), המציאות היא עצמה האלוהים. גם במציאות שלו יש דברים פרטיים - [אופנים](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה#אופן) - ו[אידאות](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה#אידאה) - גם כאן, כל תוכן מנטלי של הרוח - של אותם דברים פרטיים. בין שניהם [**אין קשר סיבתי**](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה#סיבתיות) - האידאות והדברים הפרטניים הם *שני אופנים של אותו הדבר הממש* - ולא תוצאה של שרשרת סיבתית. לכן, מה שהפילוסוף צריך לעשות לשיטתו הוא לא להתחקות אחר הסיבתיות באופן אמפירי, אלא לבסס את האקסיומות האפריוריות שלנו כך שמה ש*נובע מהן* יתאם את המציאות. היחס הזה בין האידאה על המציאות גוררת הלימה - אני לא יכול שיהיה לי תוכן מנטלי *מבלי שיהיה לו מקביל פיזי*; אני לא יכול *לפחד* - אני חייב *לפחד ממשהו* - *מהמוות*, ***מהעכביש ההוא***. 

 > ומה עם דברים מופשטים, כמו **המשולש**? לפי אפלטון, הוא נצחי; הוא קיים גם אם לא יהיו המתמטיקאים. דקארט ושפינוזה מייחסים אותם לאל. אצל ברקלי, זו בעיה - *בואו נראה איך האמפריציסטים האלה עושים בעיות*[^7].
 {.is-warning}

-## לוק
+###לוק
 [לוק](/פילוסופיה/חדשה/לוק), שתפיסתו קרובה יותר לאדם הרגיל, מכיר באידאה ככל תוכן מנטלי, גם הוא. אלא שהוא מחלק את האידאות לאידאות *פרטיות*, ואידאות [*מופשטות*](/פילוסופיה/חדשה/לוק/מסה), ושוב [עושה בלגן](/פילוסופיה/חדשה/לוק/מסה#בעיות) עד שמגיע [קאנט](/פילוסופיה/חדשה/קאנט) ועושה סדר[^8].

 > האידאות ה**מופשטות**, החידוד של לוק, הוא דבר שבדברו מסכימים כל הפילוסופים - *הוא לא נמצא שם בחוץ*; מה שיש בעולם הם רק דברים פרטיים. אלו הם חידוד שלנו.
 {.is-warning}

-## ברקלי
+###ברקלי
 ברקלי מתנגד להפרדה הזו - וקובע ש*אין* דברים מופשטים, אלא *רק* דברים פרטיים - ושכל מה שקיים, זו מחשבה בלבד. כמו אלו שקדמו לו, גם ברקלי רואה את המחשבה כבנויה מאידאות. אצל ברקלי, אין מה לדבר על *ייצוג* - אין פה שום דבר מחוץ לרוב, ולכן אין פה מה לייצג, למרות שזהו מקורה. המושג שיש ברוח אינו מייצג משהו שם בחוץ - הוא הדבר עצמו ממש.

 התפיסה הזו מחסלת את הספקנות - עד לוק יכולנו לשאול - *ומה אם האידאה שיש לי בראש לא תואמת או לא מייצגת את מה ששם בחוץ?* ברקלי דוחה את זה על הסף - מה שאנחנו תופסים **הוא** מה שיש "בחוץ". לפיכך, *אין מושגים מופשטים ולא יכולים להיות כאלה* - והאידאות הן *רק דברים פרטיים*
--- a/פילוסופיה/חדשה/ברקלי/עקרונות.md
+++ b/פילוסופיה/חדשה/ברקלי/עקרונות.md
@@ -21,7 +21,7 @@ dateCreated: 2024-06-03T11:30:14.970Z
 ברקלי אומר ללוק - *אתה עשית שימוש שגוי בספקות שלך, והגעת איתן למסקנות שגויות. תן **לי** לעשות את העבודה בשבילך*[^5]. אבל בעצם מתברר, שהרבה מהבעיות של לוק נובע לא מבעיות של העצם, אלא מבעיות של [השפה](/פילוסופיה/לשון) - בעיותיות שגם [לוק היה ער לה](/פילוסופיה/לשון#תורת-השפה-הלוקיאנית)[^6].
 

-# היות, היות נתפס
+##היות, היות נתפס
 קיום נמצא שם בחוץ - באופן בלתי-תלוי מהמחשבות שלנו. אלא שברקלי תוקף את המושג הזה, במימרתו המפורסמת - 

 > היות, היות נתפס
--- a/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות.md
+++ b/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות.md
@@ -8,7 +8,7 @@ editor: markdown
 dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z
 ---

-# על הדברים שאפשר להטיל בהם ספק
+##על הדברים שאפשר להטיל בהם ספק

 > [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/היגיון_ראשון.pdf), [טקסט (אנגלית)](/פילוסופיה/חדשה/meditations_on_first_philosophy_-_part_1.pdf), [מטלה](/פילוסופיה/חדשה/×ª×¨×××_-_××§××¨×_-_×¢××××_1_×ª×©×¤×³×³×.docx), [מטלה (בדוקה)](/פילוסופיה/חדשה/××ª×_×××¨××××¥_10859664_assignsubmission_file_××ª×_×××¨××××¥_copy_pdf.pdf), [מטלה 2](/פילוסופיה/חדשה/תרגיל_-_דקארט_-_עבודה_2_תשפ׳׳ד.docx), [מטלה 2 (בדוקה)](/פילוסופיה/חדשה/מתן_הורוביץ_10925340_assignsubmission_file_מתן_הורוביץ_copy_pdf.pdf)
 {.is-info}
@@ -33,7 +33,7 @@ dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z
 [^4]: משמע - *להשהות שיפוט* - לא לקבל ולא לדחות (שניהם הצהרה חיובית). חשוב להיזהר מלכנות את דקארט כספקן - הוא משתמש בספק למהלך חיובי.
 [^5]: מהלך מפורסם זה מכונה *היפותזת החלום*.

-## הספקנות הקרטזית
+###הספקנות הקרטזית

 **ספקנות** היא זרם פילוספי שקיים עוד מימי יוון העתיקה (ספקנות פירית), הגורסת כי לא ניתן לדעת דבר, וכי לא ניתן להשיג ידע. אריסטו ו[אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/מנון#מהי-ידיעה)[^6] משחקים אף הם על הזרם הזה בדרישותיהם הנוקשות לידיעה, למרות שלא החזיקו בדעה זו.  

@@ -55,7 +55,7 @@ dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z

 [^19]: העמדה הפילוסופית הזו מכונה *סוליפסיזם*. שופנהאואר סבר שאי אפשר להפריכה בטיעונים לוגים - אבל, "זוהי אינה בעיה פילוסופית שדורשת הוכחה - אלא בעיה פסיכולוגית שדורשת ***כדורים***", אומר דן.

-## ביסוס המדעים בעקרונות הראשונים
+###ביסוס המדעים בעקרונות הראשונים

 בדומה לניוטון, כמו דקארט בין העת החדשה המוקדמת, שואף לבסס מדע חדש. הוא עושה זאת על בסיס המתמטיקה - שמתקפת אותו. תחת הגישה של דקארט, ניתן יהיה לצמצם את המדעים אל המתמטיקה, ובכך ליצור מדע *אוניברסלי*, שמתוקף על ידי המתטיקה. אך מי מתקף את המתמטיקה? דקארט שואף לעשות זאת ב*היגיונות* על ידי תיקוף המטאפיזיקה. אם יצליח דקארט לתקף את העקרונות הראשונים, המטאפיזיים, יוכל לבנות על בסיסם את המתמטיקה, ועל בסיסה את המדעים כולם, בידיעה מוחלטת.

@@ -88,13 +88,13 @@ dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z
 [^10]: [*אני חושב משמע אני קיים*](#הקוגיטו) המפורסם של דקארט, למשל, קורן מאור טבעי
 [^11]: דקארט משתמש במילה *אידאה*, כסינונימית למושג. קאנט מפריד בין השתיים, כמו [אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון#האידאה) לפניו שתפס אידאה כדבר אחר לגמרי.

-# על טבעה של רוח האדם, ועל כך שנקל להכירה מאשר להכיר את הגוף
+##על טבעה של רוח האדם, ועל כך שנקל להכירה מאשר להכיר את הגוף
 > [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/היגיון_שני.pdf), [טקסט (אנגלית)](/פילוסופיה/חדשה/meditations_on_first_philosophy_-_part_2.pdf)
 {.is-info}

 לאחר שחירב את עולם הידע שלו עד היסוד, בהיגיון הראשון, נותרנו עתה, פתיחת ההיגיון השני, עם נקודה ארכימדית אחת - *אני קיים, אני נמצא*. כעת, מנסה דקארט לבנות מחדש את הידיעה שלו על בסיסה של אותה הנקודה. 

-## ה*קוגיטו*
+###ה*קוגיטו*
 > אני חושב, משמע אני קיים[^12]
 {.info}

@@ -102,13 +102,13 @@ dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z

 ה*קוגיטו* של דקארט הוא אינטימי לחלוטין. אני לא יכול לדעת שדברים אחרים קיימים, או שמושאי המחשבה שלי קיימים, או שאפילו ה*אני* שקיים הוא אותו *אני*, או לאורך זמן. הוא אומר רק שעצם המחשבה הוא ההוכחה לקיום - מחשבה היא רעיון שמצדיק את עצמו (כמו שאם אתה חושב שכואב לך - כואב לך; אם אתה חושב - אתה חושב). באופן דומה, קיומו של ה[שד המתעתע](#הספקנות-הקרטזית) בהכרח מוביל לכך שאותו השד מתעתע ב*משהו* - אפילו בתרחיש ההיפרבולי של דקארט יש ודאות כלשהי. ה*קוגיטו* פורץ את המחסומים שהציב דקארט - ידיעת התודעה, וידיעת המציאות - באווחה אחת; היכן שלפניו איני יודע דבר על המציאות או על התודעה שלי, כעת אני יכול לבסס ידיעה איתנה בשניהם - התודעה שלי **קיימת**, והיא קיימת ***במציאות***. 

-## דוגמת השעווה
+###דוגמת השעווה

 על סמך הידיעה הודאית, אך זעירה הזו, דקארט בונה מחדש את המציאות שלו - ב**דוגמת השעווה**. כשהוא מזהה שעווה, הזיהוי אינו נעשה באמת באמצעות החושים - הרי בין המצבים השונים של השעווה - קרה, נוזלית או נמסה - אין שום דבר מן המשותף. ובכל זאת, בכל השלבים הוא מזהה את השעווה ככזו. משמעות הדבר היא בהכרח שהזיהוי *לא* מתרחש באמצעות החושים - אלא באמצעות התודעה. בכך, מסיט דקארט את ההצדקה לתפיסת העולם שלו מן החושים - שבהם אין לנו וודאות - אל התודעה - שכעת היא ודאית. משיש לו ידיעה איתנה והצדקה לבסס עליה את המציאות שלו, דקארט יוצא לבנות מחדש את עולם הידע שלו.

 [^16]: חשוב לשים לב - הקוגיטו הוא *לא* טיעון - אלא הבנה **אינטואיטיבית** (הסתכלות) - ידע ודאי, נתון, ונקי מכול ספק - שקיימת בכולנו. מכאן הכוח שלו - אין לו הנחות שאפשר לתקוף - זו חוויה אנושית בסיסית שלא ניתן לערער עליה. דן משווה את הידיעה האינטואיטיבית הזו ל'כאב' - אף אחד לא מסתכל על היד שלו בוערת, ומקיש היקש כמו *כל מה שחם בוער, כל מה שבוער כואב, לפיכך איה, כואב לי!* - זו ידיעה מונכחת, מיידית ובלתי ניתנת לערעור - כזה הוא ה*קוגיטו*.

-## האידאה
+###האידאה
 בעת החדשה, כמעט לכל הוגה שעוסק באפיסטמולוגיה הייתה *תורת אידאות*, או תורת הכרה - *שונה בתכלית מ[תורת האידאות האפלטונית](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון#האידאה)*. 

 התורה של דקארט נשענת על טיעון ה[*קוגיטו*](#הקוגיטו). באשר למה שניתן לדעת, מה שניתן להכיר בו, זוהי הידיעה הראשונית והבסיסית ביותר - כל עוד אני חושב, אני ישנו. הטיעון החזק הזה מביס אפילו את טיעון השד המתעתע - גם אם ישנו שד מתעתע, הרי שהוא מתעתע *משהו* - ומשהו חושב, שכן אחרת אין במה לתעתע.
@@ -127,7 +127,7 @@ dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z
 [^13]: "כה נדירה, שאין אותה אפילו ל**כדורגלנים**", אומר דן, ואפילו לא לחתולים
 [^14]: זוהי טענה שלא ניתן להפריך דדוקטיבית. "לכו הביתה - תוכיחו שזה **לא נכון**. *בהצלחה עם זה*", אומר דן. "נסה לשכנע את עצמך שאתה לא קיים, כמו ג'רי בסדרה *ריק ומורטי* בפרק המפורסם". בתוך התודעה שלך, אין לך דרך לערער על האמיתות של הטענה הזו. ההאמנה הזו אינטימית - אין לי איך להוכיח אנשים אחרים - אבל אין לי איך לפקפק באמיתות שלי.

-## תורת החשיבה של דקארט
+###תורת החשיבה של דקארט
 דקארט מייחס את התוכן המחשבתי לשלוש גורמים:

 - ניסיון
@@ -144,7 +144,7 @@ dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z
 [^15]: *אפריורי*, כפי שעולב בו אחר כך קאנט


-# על מהות הדברים החומריים; ושוב על אלוהים, שהוא נמצא
+##על מהות הדברים החומריים; ושוב על אלוהים, שהוא נמצא
 > [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/היגיון_חמישי.pdf), [טקסט (אנגלית)](/פילוסופיה/חדשה/meditations_on_first_philosophy_-_part_5.pdf)
 {.is-info}

@@ -162,13 +162,13 @@ dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z

 3. מציאות

-## ההוכחות של דקארט לקיום האל
+###ההוכחות של דקארט לקיום האל

 > ר' גם: [ראיות לקיום האל](/פילוסופיה/דת/ראיות) - מבוא לפילוסופיה של הדת
 {.is-success}

 דקארט מוכיח את קיומו של האל בשתי הוכחות[^18]:
-### ההוכחה האנתרופולוגית (היגיון שלישי)
+####ההוכחה האנתרופולוגית (היגיון שלישי)
 > לכל דבר יש סיבה; לפיכך, חייבת להיות סיבה ראשונית[^21].

 הוכחה זו מכונה [*ההוכחה הקוסמולוגית*](/פילוסופיה/דת/ראיות#הראייה-הקוסמולוגית). אלא שדקארט לא יכול להשתמש בה - משום שהיא מניחה מציאות חיצונית. 
@@ -176,7 +176,7 @@ dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z

 דקארט קיים קיום צורני - יש לו תוכן של ממש. ככזה, הוא יכול לחשוב על דברים צורניים אחרים - כמו פיצה, או שופנהאואר. אולם האלוהים מכיל תוכן צורני *שעולה על זה של דקארט* - לא ייתכן שדקארט הוא זה שהגה אותו; דקארט פחות ממשי ממנו. לכן, ישנו הכרח שהוא חיצוני לדקארט[^26].

-### ההוכחה האונטולוגית (היגיון חמישי)
+####ההוכחה האונטולוגית (היגיון חמישי)
 > יש לי מחשבות; למחשבות האלו בהכרח יש מושגים. חלקם בדיוניים; את אלו הרכבתי בעצמי. חלק מהם חיצוניים לי - הם כופים את עצמם עליי דרך החושים. אך את חלקם, לא אוכל להצדיק לא כך ולא כך - אלו **אפריוריים** - מולדים. *אלוהים*[^22], ו*אני* הם מושגים שכאלה. מאיפה *אלו* הגיעו לי לראש? האדם הדתי[^23] יטען שהם באו יחד איתי לעולם, ממקור חיצוני לי בהכרח - מושג האלוהים *לא יכול להיות המצאה שלי*. המקור הזה חייב להיות האל - האל חייב להיות **קיים**.

 הוכחה זו מכונה [*ההוכחה המולדת*](/פילוסופיה/דת/ראיות#הראייה-האונטולוגית)[^24], והיא מעין הנהרה של ההוכחה הקוסמולוגית - ושלא כמותה, היא ייחודית לדקארט. היא נשענת על האקסיומה של *סיבה -> תולדה*, שדקארט מאמץ. 
@@ -195,7 +195,7 @@ dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z
 [^25]: משל של דן - דמיינו שאתם מזמינים פיצה ופותחים אותה בנוכחות השליח - ומגלים שמשולש חסר. *ככה זה יצא מהתנור*, השליח יגיד לכם, אבל אתם יודעים שהוא שקרן - אתם **יודעים** איך פיצה שלמה נראית, ולכן אתם יודעים שהדבר שלפניכם *אינו* פיצה שלמה, אלא פיצה *חסרה*. אם לא הייתם רואים פיצה שלמה מימיכם, הייתם אומרים, 'ואללה, *זו* הצורה של פיצה'.
 [^26]: משל של דן - תלויים לך שני ציורים בבית. האחד - מושלם; יצירת מופת. את השני ציירת אתה, ילד קטן. שניהם ציורים כציורים - אולם התוכן שלהם שונה. את האחד גם אני יכולתי לצייר; בשני גלום כישרון שבבירור עולה על היכולות שלי - ולכן יש הכרח שישנו שם, איפושהו, צייר מוכשר שצייר אותו, החיצוני לי.

-# על מציאות הדברים החומריים ועל ההבחנה הממשית שבין נפש האדם וגופו 
+##על מציאות הדברים החומריים ועל ההבחנה הממשית שבין נפש האדם וגופו 
 > [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/היגיון_שישי.pdf), [טקסט (אנגלית)](/פילוסופיה/חדשה/meditations_on_first_philosophy_-_part_6.pdf)
 {.is-info}

@@ -206,7 +206,7 @@ dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z

 מהו *חתול*, למשל? לפי דקארט, הוא רק חומר - אין לו *קוגיטו*, ולכן הוא סוג של מכונה, רובוטים שאלוהים הטמיע כמו שעון מושלם. הסיבה של המנגנון הזה אינה רק הבריאה הראשונית - האל ממשיך לקיים אותו כל הזמן.

-## עצם אינסופי ועצם נברא
+###עצם אינסופי ועצם נברא

 אבל קודם, אמרנו שהעצם[^35] הוא בלתי תלוי - והנה עכשיו דקארט אומר לנו שהוא תלוי באל![^29]. דקארט מציע שיש *עצם אינסופי* - האל - ו*עצם נברא* - דוגמת הגוף, או הנפש: הגוף (לאו דווקא גוף האדם - פשוט גופים באופן כללי) יכול להיות גוף בלי נפש, והנפש יכולה להיות נפש בלי הגוף.  

@@ -218,7 +218,7 @@ dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z
 [^34]: דקארט נשען על ה[*קטגוריות*](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#מה-זה-להיות-what-is-being) של אריסטו, אבל הוא לא לוקח בחשבון את התנועתיות בהגות האריסטותלית - [לייבניץ](/פילוסופיה/חדשה/לייבניץ/המונדולוגיה) מחזיר את זה אחר כך.
 [^35]: קרי *אני* - המפתח להגותו של דקארט (*אני* חושב, *אני* קיים, *אני* יושב ליד האש...)

-## התיאוריה הפסיכופיזית של דקארט
+###התיאוריה הפסיכופיזית של דקארט

 דקארט מציב את ה*אני* בתור **נפש חושבת**. הנפש היא המושג שמבטא בנו את המודעות העצמית - יכולתו של היצור לזהות את עצמו, ולדעת את תוכן המחשבות שלו. גם מצלמה רואה כשם שהעין רואה - אולם המצלמה לא מודעת לתמונה, גם אם זו אותה התמונה בדיוק - ולכן אין לה נפש.

@@ -249,10 +249,10 @@ dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z
 [^32]: או נהג במכונית. כנהג, אם לא תידלק נורת אזהרה ברכב, לא אדע שמשהו ברכב תקול. לא כך עם הגוף - ברגע שיש בעיה, אני מיד *מודע* לה.
 [^33]: הבעיה הזו לא קיימת אצל אריסטו, שם הגוף הוא החומר והנפש היא הצורה - אך שניהם היבטים שונים של אותה השלם (ר' גם - *על הנפש*). לא כך המצב אצל דקארט - השניים *באמת* שונים ונבדלים לחלוטין - לא היבטים של אותו הדבר.

-# הביקורת כנגד דקארט ותגובתו
+##הביקורת כנגד דקארט ותגובתו
 מבקרים, ובעיקר תיאולוגים, עלבו בתפיסותיו של דקארט סביב **אי-רמאותו של האל**, **החירות והרצון** ומושג **העצם**. קל לנו להניח היום שהדיונים האלו לא קשורים כלל ועיקר בפילוסופיה ("אני לא מתכוון להגיד לך מה קאנט חשב על חציית ים סוף") - לא כך אצל דקארט (ולייבניץ). התיאולוגים שעמם התמודד הם אנשים חריפים, שקולים לו ביכולתם הרטורית, ודקארט מתייחס אליהם ברצינות גמורה.

-## חירות ורצון
+###חירות ורצון
 אנו נוטים להתייחס לחירות כסתירה של דטרמיניזם: אם האל אכן כל יכול, הרי שאין לנו רצון - האל צופה את רצוננו לחלוטין; יש בכך בעיות מוסריות רבות. מדוע הוא מאפשר חוטאים, ומעשים רעים? מנגד, אם יש רצון חופשי, שביכולתי לקבוע כרצוני בחופשי מן הגורל, איך זה מתיישב עם כל-יכולתו של האל?

 דקארט סבר, כמובן, שיש אלוהים; אלא שטען ***גם*** לטובת החירות והרצון. למול הביקורת, דקארט ניסה ליישב בין שני העקרונות האלו, הסותרים לכאורה. הוא מתייחס לכך בכתבים שונים בחיבורים עם כותרות גרנדיאוזיות כמו
--- a/פילוסופיה/חדשה/הגל.md
+++ b/פילוסופיה/חדשה/הגל.md
@@ -22,7 +22,7 @@ dateCreated: 2024-05-22T08:14:34.540Z
 1816-1818: מורה באוניברסיטת היידלברג
 1818-1831: מורה באוניבסיטת ברלין 

-# כתבים עיקריים
+##כתבים עיקריים
 * פנומנולוגיה של הרוח 1807
 - מדע הלוגיקה 1812-1816
 - אנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים, 1830-1817, מחולק לשלוש חטיבות עיקריות:
--- a/פילוסופיה/חדשה/הגל/רוח.md
+++ b/פילוסופיה/חדשה/הגל/רוח.md
@@ -11,7 +11,7 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z
 > [מצגת](/פילוסופיה/חדשה/הגל/פנומנולוגיה_של_הרוח_בן_גוריון_2024_מצגת_1_לאתר.pptx), [הקדמה (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/הגל/הקדמה_לפנומנולוגיה_של_הרוח_עברית.pdf)
 {.is-info}

-# זמננו
+##זמננו

 הגל מתייחס בפנמנולוגיה לרגעים משמעותיים בתולדותיה של הפילוסופיה, והתפיסות השונות שעלו לאורך הדרך. הגל רואה בכל אלו, כמו גם באומנות, במשפט, בדת ובהיסטוריה חוליות שונות של דבר אחד.

@@ -31,7 +31,7 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z

 הפנמנולוגיה נפתחת בשתי הקדמות. בראשונה בהן הגל חושף בפנינו את השיטה שלו, והשנייה - מכינה את הקרקע לפרקיו הראשונים של הספר. הפנמנולוגיה כתובה בשפה מאוד ייחודית ויצירתית.

-# על מה עומד הכל?
+##על מה עומד הכל?

 הפנמנלוגיה נעה בשני צירים: מצד אחד, ההישגים האדירים וההפסדים הכואבים בכל תקופה תקופה - *מועקות המודרניות* - המודרניות אינה רק הישג, פסגה, אלא גם כרוכה בהפסדים כואבים. מנגד, הגל בונה על המהפכה הביקורתית של קאנט, כפי שנחשפה ב*ביקורת התבונה הטהורה* - שמחלקת את הפילוסופיה ללפני ואחרי. הגל משחק גם על הציר הזה - אבל הוא מסרב לנתק את התקופות, את ההצלחות, את המועקות - הוא ממשיך לראות בכולם מומנט של כוליות אחת.

@@ -61,7 +61,7 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z
 נשאיר כרגע את ה*מוחלט* בצד - ונתמקד ב*סובייקט*. הסובייקט הוא התפתחות; תהליך; תנועה בעלת היגיון וכיוון - זה לא יכל להיות הפוך. זאת לעומת המוחלט, שהוא במהותו תוצאה.


-# חרג, אבד - מועקות המודרניות
+##חרג, אבד - מועקות המודרניות

 > [מצגת](/פילוסופיה/חדשה/הגל/פנומנולוגיה_של_הרוח_בן_גוריון_2024_מצגת_2_לאתר.pptx)
 {.is-info}
@@ -108,7 +108,7 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z

 > היסוד של האמת הוא המושג.

-## קרעים
+###קרעים
 המודרניות חושפת אינספור קרעים, שהגל מכיר בהם והוגה בהם, לרבות -

 - בין האדם למציאות
@@ -126,7 +126,7 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z
 - - גוף מול נפש[^5]


-# העצמות - ידיעה והוויה
+##העצמות - ידיעה והוויה

 > [מצגת](/פילוסופיה/חדשה/הגל/פנומנולוגיה_של_הרוח_בן_גוריון_2024_מצגת_3_ריאלית.pptx)
 {.is-info}
@@ -166,7 +166,7 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z
 האובייקטיביות הזו היא עניין רציני, שאני לא יכול להתעלם ממנו אם אני רוצה לחיות את החיים הטובים. האובייקטיביות היא המצע שממנו אני יכול לגדול, להתעצם, להיות. אם נדחה מאיתנו את האובייקטיביות, נישאר עם החזון של האקזיסטנציאליזם - נבובים, שפוטים לריקות. התנועה שלי, והחותם שהיא טובעת בעולם, היא חלק מהיותי בלהיות אני. 


-# השלילי הוא נשמתם של האני ושל העצם
+##השלילי הוא נשמתם של האני ושל העצם

 > אי ההתאמה בין האני לבין העצם זהו ההבדל שלהם, השלילי בכלל, ולמעשה הוא נשמתם או מה שמניע אותם.

@@ -186,7 +186,7 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z
 > האמיתי הוא השלם. השלם אינו אלא המהות המביאה את עצמה לידי שלמות על ידי התפתחותה. המוחלט הוא במהותו תוצאה. בכך נעוץ טבעו להיות ממשי, סובייקט, או היעשות לעצמו.
 > *פסקה 23, עמ' 87*

-# זכותו העילאית של היחיד
+##זכותו העילאית של היחיד

 > שום כוח לא יכול לחלל את זכותו של האדם לקביעה עצמית \[...]. הקביעה העצמית, דהיינו אוטונומיית הסובייקט, היא יומרה שנעוצה בעצם מושגו של הרצון; הסובייקט הוא החומר האמתי של ההתממשות; \[...] המודעות העצמית והמודעות לערך העצמיות \[...] מעוניינת להתמיר גם את עצם הרציות הטבעיות ולהטביע בהן את חותם הבחירה והעיצוב. 
 > *פשה"מ, 192§*
@@ -198,7 +198,7 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z

 האדם שמבין את הפער הזה, בין הסובייקט לאובייקט, יבין שבכוחו לטבוע את נסיבות חייו - ההקשר שבו הוא חי, מה שהוא עושה, מה שהוא מרגיש - לא רק טבע קבוע מראש.

-# מהות האדם
+##מהות האדם
 > כל בני-האדם הם תבוניים; היסוד הצורני שבתבוניות זו הוא בכך, שהאדם חפשי; זה טבעו של האדם, זו מהותו.
 > *מבוא לתולדות הפילוסופיה, *49

@@ -210,7 +210,7 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z

 כשלעצמו, העובר הוא סובייקט - הוא אדם מסוים. אמנם, כדי לממש את עצמו ככזה - ממש להיות סובייקט, אדם, עליו *להפוך את עצמו למה שהוא כלשעצמו* - לעצב את עצמו מתוך הפער בין הסובייקט לאובייקט, לכונן את עצמו, להותיר את חותמו בעולם. רק אז הוא יתממש כסובייקט, ויהא תבונה מעוצבת.

-# היישרת מבט אל השלילי
+##היישרת מבט אל השלילי

 > הרוח היא עוצמה לא בתור חיובי המפנה עורף לשלילי אלא רק מתוך היישרת מבט אל השלילי. הוא שוכן בתוך השלילי והופך אותו להוויה. הוא מה שכונה בשם סובייקט, אשר בהעניקו לקביעה המסוימת מציאות בתוך היסוד שלו, הריהו שם-לעל[^11] את חוסר האמצעיות המופשט, את זה שהווה סתם, ובזה הסובייקט הוא העצם האמתי, ההוויה או אי-האמצעיות אשר המיצוע אינו חיצוני לה, אלא היא היא אותו מיצוע.
 > *עמ' 113.*
@@ -222,7 +222,7 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z

 זו האמת ההגליאנית - דבר חי, הולך ומתפתח, הולך ומתממש, כמו הניצן שהופך לפרח. ההקשר נהפך מרעב שיש להשקיט, למלא את התוכן, לאמת מלאה, ממשית תמיד, שהולכת וממשיכה להתממש עוד יותר.

-# המוחלט כסובייקט
+##המוחלט כסובייקט

 > העצם החי הוא הוויה שהיא באמת סובייקט, כלומר שהיא ממשית רק במידה ש\[היא\] תנועה של הצבה עצמית, או המיצוע של עצמות עם היעשותו לאחר. \[...\] זהות זו **השבה ומעמידה את עצמה**, או הרפלקסיה של עצמו בתוך ההיות-אחר.

@@ -263,7 +263,7 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z

 הגל לא *מבטיח* שהדבר הזה יקרה - התפיסה שלו אינה דטרמיניסטית - אבל *אם* נפעל בהתאם לכיוון הזה, נוכל להגיע למשהו טוב, למשהו מוחלט.

-# הכרה היא נושא טבעי
+##הכרה היא נושא טבעי
 > [מצגת](/פילוסופיה/חדשה/הגל/פנומנולוגיה_של_הרוח_בן_גוריון_2024_מצגת_4.pptx)
 {.is-info}

@@ -288,7 +288,7 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z

 קאנט דורש אפילו *לעצור* את התהליך כולו - כל מה שאנחנו יודעים - ולבחון את הבסיס שלהם. למה אנחנו חושבים שזה נכון? מהם בכלל גבולות המגרש שאנחנו יכולים לדעת? קאנט, ב*ביקורת התבונה הטהורה*, הציב את זה כמפנה, והגל לוקח עמו את הנושא הזה, ואת החקירה הזו. *טבעי לדמיין* בהחלט מכיל את התובנות הקנטיאניות האלה.

-## הכשלה עצמית מהותית
+###הכשלה עצמית מהותית
 הגל דורש מאיתנו להכיר בטבע ההכרה, ומניח בכך זרע לפורענות -

 > נדמה שיש מקום לחש שמאחר שההכרה היא יכולת מסוג ובהיקף מוגדרים, ללא הגדרה מדויקת של טבע ההכרה וגבולותיה, במקום להגיע אל שמי האמת ניגע רק בענני הטעות. החשש הזה אף הופך בהכרח לביטחון, שלבקש מההכרה להשיג למודעות את נקודת ההתחלה, כלומר את מה שהווה בעצמו, הרי זה סתירה מושגית, \[אם אמנם] בין ההכרה ובין המוחלט עובר גבול המפריד ביניהם לגמרי.
@@ -316,7 +316,7 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z

 קאנט אומר, *מושגים בלי הסתכלויות הם ריקים*, ו*הסתכלויות בלי מושגים הן ריקות*. המשפט הזה מסכם את כל המחלוקת בין האימפריציסטים לרציונליסטים. בחלק הראשון הוא מבקר את הרציונליסטים, ובשני - את האימפריציסטים; צריך *גם* את ההסתכלויות ו*גם* את המושגים. אולם, אומר הגל, פיצול הדברים האלה לשני דברים נפרדים שוב מכניס אותנו לבור, לשני מקורות שונים של הכרה, שמבקש את המסקנה - מה שאתה תופס במושגיך, אלו מושגים במערכת שלך - ולא אמת מוחלטת.

-# הרס הפרויקט היסודני
+##הרס הפרויקט היסודני
 הפילוסופים של העת החדשה היו עסוקים ב**פרויקט היסודני** - הן האימפריציסטים והן הרציונליסטים מבקשים למצוא את *היסוד*, ולכונן על גביו את הידיעה ואת המדע. 
 הרציונליסטים מחפשים את ה*מהות* - כמו ב[דוגמת השעווה](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות#דוגמת-השעווה), ומבקש דרכה למצוא את המהות, מושגי השכל. האמפריציסטים, לעומתם, מתבססים על רשמי החושים. בין שני המחנות קיימת השכמה בין רושם חושי למושא שכלי - החישה הוא מסוימת, קונקרטית (*it do be like that*). 

@@ -324,13 +324,13 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z

 הגל ממשיך את הקו הזה, ותוקף את הרעיון של *תורת ההכרה* שניצב בבסיס הפרויקט היסודני. איך אפשר לדבר על תורת הכרה מבלי לדעת? הגל מושל זאת ללדעת לשחות לפני ששוחים.  

-# הפנמנולוגיה כמתודה
+##הפנמנולוגיה כמתודה
  
 > [מצגת](/פילוסופיה/חדשה/הגל/פנומנולוגיה_של_הרוח_בן_גוריון_2024_מצגת_5_לאתר.pptx)
 {.is-info}


-## הנחות היסוד הסמויות של הספק
+###הנחות היסוד הסמויות של הספק
 > הפחד הזה נוטע ומניח בכר מראש, ומבסס את היסוסיו ומסקנותיו על משהו (ולא מעט) בבחינת אמת, אבל משהו שיש לבחון קודם אם הוא אכן האמת. מה שהפחד הזה מניח מראש הם **דימויים** מוסימים של **ההכרה** בתור **כלי עבודה** ובתוך **תווך*, וכן **הבדל כלשהו שלנו עצמנו מההכרה הזאת**. אולם בראש ובראשונה הפחד הזה מניח מראש שהמוחלט ניצב **בצד אחד וההכרה בצד אחר** לעצמה ובמנותק מהמוחלט, אך בכל זאת שהיא משהו ריאלי; או שבתוך כל הפחד גם מניח מראש שההכרה, שבהיותה מחוץ למוחלט הרי היא גם מחוץ לאמת, היא בכל זאמת מהימנה - וזו הנחה שעל יד מה שמתכנה פחד מהטעות מגלה יותר כפחד מהאמת.
 >  *§74*

@@ -346,13 +346,13 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z
 > ר' גם - *הפרכת האידאיליזם* (*ביקורת התבונה הטהורה*) - פסקה מפורסמת וקצרה שמתארת את האידיאליזם כ*בתוך המים* - כמניח את העולם מחוץ לרוח.
 {.is-success}

-## הבחנות  מפוקפקות, מושגים מפוקפקים
+###הבחנות  מפוקפקות, מושגים מפוקפקים

 > התפלפלויות כאלו מתסכמות באיזה הבדל סתום בין אמיתי מוחלט ואמיתי אחר[^16] (או: בין אמת מוחלטת לבין אמת מסוג אחר), ו\[בהדרגה אנו נוכחים לדעת\] שהמוחלט, ההכרה וכו' הם מילים שמניחות מראש משמעות כלשהי, שראשית כל יש לחשפה.
 > *§75*


-## הגדרת המודעות
+###הגדרת המודעות
 > המודעות **מבדילה** מעצמה משהו, שאליו בה-בעת **מתייחסת**; או כמו שאומרים: זה משהו **עבור המודעות**; והצד המסוים של **הייחוס** הזה או של **היות** משהו **עבור איזו מודעיות** הוא **הידע**. אולם מההיות הזה, כלומר עבור אחר, אנו מבדילים את **היות עצמו**; מה שמיוחס אל הידע גם מובדל ממנו ומוצב כהווה גם מחוץ ליחס הזה; צד זה של מה שהווה בעצמו נקרא **אמת**. "מבדילה מעצמה משהו וכו'": זו עצם מהותה המופשטת של המודעות.
 > *82§*

@@ -371,13 +371,13 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z
 > בהופיע המדע[^17], לא יהא הוא עצמו אלא **תופעה**; עם הופיעו, המדע עדיין אינו מפורט ומפותח באמיתותו. בהקשר זה לא משנה אם מדמיינים את המדע בתור ה**תופעה**, כי הוא זה שצ. ומופיע לצד **ידע** אחר.


-## שאלת קנה המידע
+###שאלת קנה המידע

 > *81*

 אתם עלולים לקרוא את הספר, ולחשוב שאני, הגל, בוחן אותן - אני יודע מה האמת. אם תראו את זה ככה, אומר הגל, תהיה לכם טענה מוצדקת כלפיי - שלא הוכחתי דבר, ואני רק מניח הנחות. הגל לא רוצה שנבין את זה ככה. הגל מחדד את האתגר שמונח לכאורה לפתחו - הוא עומד לבחון את יומרתן של כל הדמויות שקדמו לו לידיעה. אבל, הגל אומר, אין לי שום קנה מידה - איך אוכל לעשות דבר כזה? הגל מרים להנחתה ואומר -

-## הידיעה שאנו חוקרים
+###הידיעה שאנו חוקרים

 > העניין המהותי הוא לזכור במשך כל מהלך החקירה ששני המומנטים האלה, **מושג ומושא**, **היות-עבור-אחר והיות בעצמו**, מתגלעים בידע שאנו חוקרים עצמו, ולכן איננו נדרשים להביא עמנו קני מידה וליישם במהלך החקירה רעיונות ומחשבות **משלנו**; אם נרפה מכל אלה, נצליח לבחון את העניין כפי שהוא עצמו הווה **בעצמו ועבור עצמו**.
 > *§84*
@@ -386,10 +386,10 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z

 חשיבה היא עסק של הסתכנות - *דעו לכם שככה וככה* - אני מתיימר לדעת את האמת, להגיד את האמת, ולעמוד ביומרה שלי. מכיוון שכל חשיבה היא מודעות עצמית, היא מלווה ביומרה לעמוד בנורמה הזו. בספרנו, אומר הגל, אנחנו רק נסתכל; רק נצפה - מה קורה? ונקווה לגלות, שצורת הידע המופיע - מעצם היותו יומרני - יתאמץ להוכיח את עצמו, ולפרוע את החוב שלו עצמו. אך למעשה, אומר הגל - הוא נכשל; הדמויות נכשלות ביומרה שלהן עצמן, שמביאה איתה סוג של הצטללות, התקדמות, תנועה. כל אחת מהדמויות שהגל מציג מהווה שלב מסוים, שמתוקף הכישלון שלו ממשיך להתקדם בכיוון מסוים - זו התופעה שמתממשת, התופעה, הידע המופיע. זו חתירה עוצמתית, שתצעיד אותנו בדרך.
 
-# ודאות חושית
+##ודאות חושית
 זהו הפרק הראשון ב*פנמנולוגיה*. הדמות שעולה מיד היא דמותם של האמפרציסטים ([לוק](/פילוסופיה/חדשה/לוק)) - הרשמים המיוחדים שנחרטים על הרוח, *טאבולה ראסה*. הם ההתחלה של משהו, ללא מגע יד אדם.

-## מיידיות
+###מיידיות

 > יש לי **ודאות** לגבי העניין **הזה**, לא משום שפיתחתי את מודעתי והפעלתי בצורות מורכבות את מחשבתי. העניין **הווה**; והוא הווה רק משום שהו **הווה**; הוא **הווה --** זה מש שמהותי עבור הידע החושי, וההוויה הטהורה הזו או הבלתי-אמצעיות האחידה הזו מהווים את האמת שלו. הבתאם, הוודאות היא יחס טהור בלתי-אמצעי; מה שהפרט יודע הוא **הזה טהור** או **הפרטי**.
 > *§91*
@@ -415,14 +415,14 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z

 לחשוב על אובייקטיביות כדבר שלא הוכתם על ידי המחשבה זו טעות; עצם המגע עם התודעה הופך אותו לפרטני. אבל הניגוד הזה, בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, הוא מדומה.

-# מסעה של הרוח - פנמנולוגיה
+##מסעה של הרוח - פנמנולוגיה

 > [מצגת](/פילוסופיה/חדשה/הגל/פנומנולוגיה_של_הרוח_בן_גוריון_2024_מצגת_6.pptx)
 {.is-info}

 הגל לא אוהב את המונח **תורת הכרה**, משום שהוא נועל אותנו לסובייקט מסוים, ההכרה כדבר קבוע שיש להכיר. הוא מעדיף את הדינאמיקה של ה[פנמנולוגיה](#הפנמנולוגיה-כמתודה) - תפיסת המציאות כפי שהיא מציגה את עצמה.

-## המודעות בוחנת את עצמה
+###המודעות בוחנת את עצמה

 > במה שהמודעות מכריזה עליו, בתוך עצמה, בתור הבעצמו או בתור האמיתי, אנו מוצאים את קנה המידה שהיא עצמה מציבה כדי למדוד בו את הידע שלה.
 > 84-83§
@@ -442,7 +442,7 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z
 לכל אורך הספר, ניכרים חילופי גוונים בולטים מהסיבה הזו ממש - הגל משתדל לא להתערב. 


-## טבע מושא חקירתנו מתעלה על ההפרדה הזאת
+###טבע מושא חקירתנו מתעלה על ההפרדה הזאת

 > מאחר שאנו חוקרים כעת את האמת של הידע, נדמה שאנו חוקרים את מה שהידע הוא בעצמו. אולם בחקירה זו הידע הוא המושא שלנו, הוא עבורנו; והיותו של מה שיתקבל **בעצמו** יהא לפיכך היותו דווקא עבורנו; מה שאנו נטען כי הוא מהותו לא יהא האמת שלו, אלא רק הידע שלנו ממנו. המהות או קנה המידה יתגלעו בתוכנו, ומה שאמור להיות מושווה עמם ושעליו צריך להחליט באמצעות ההשוואה הזאת, לא בהכרח יהיה חייב להכיר בהם.

@@ -471,7 +471,7 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z
 > במקום להיות עקרון ההנעה השרירותי… \[יש] להניח לתוכן שיניע את עצמו מתוך טבעו שלו ואז לעיין בתנועה זו.
 > *שם, עמ' 160*

-## יאוש מכל צורות התודעה הפנומנלית
+###יאוש מכל צורות התודעה הפנומנלית

 > רק הספקנות המְכַווֶנֶת למלוא היקף המודעות המופיעה מכשירה את הרוח לבחון מה היא אמת, בעוררה ייאוש ביחס לדימויים, המחשבות והסברות המכונים טבעיים -- ואין זה משנה אם מכנים 
 אותם עצמיים או זרים - שהמודעות הניגשת **מיד** לבחינה עדיין מלאה בהם ומותנית על ידם, ומשום כך אינה מסוגלת לבצע בפועל את מה שברצונה לעשות.
@@ -483,7 +483,7 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z

 המודעות חותרת לאובייקטיביות - כל פעם עם מושג מידי וברור של *מה הוא אובייקט* - שנפרס בעצמו, נכשל, ומנסה שוב עם הבנה *אחרת* של מה זה אובייקט.

-## מסע של שלילה ואובדן
+###מסע של שלילה ואובדן

 > ניתן לראות את ההצגה הזאת בתור דרכה של המודעות הטבעית החותרת אל הידע האמיתי, או בתור דרכה של הנפש התועה דרך סדרת דמויותיה, כתחנות הטבועות עבורה מראש מטבעה, על מנת שתזדכך לכדי רוח, על ידי כך שבאמצעות התנסותה המלאה בעצמה היא תגיע להכרת הווייתה כפי שהיא בעצמה. 
 > *78*
@@ -496,7 +496,7 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z
 > את האלימות הטמונה בהפרעת הסיפוק המוגבל, המודעות סובלת אפוא מידי עצמה.
 > 80§

-## הכוח המניע של החקירה כולה
+###הכוח המניע של החקירה כולה

 המושא **בעצמו** נהיה **להיות-עבור-המודעות של היות המושא בעצמו**, לפיכך זה האחרון הוא המושא החדש, שעמו מופיעה גם דמות חדשה של המודעות, שעבורה המהות היא משהו אחר מאשר מה שהיה קודם. זהו התנאי שמנחה את הכרחיות הרצף המלא של דמויות המודעוּת. רק ההכרחיות הזו עצמה או **היווצרותו** של המושא החדש שנקרה למודעות בלי שתדע כיצד זה קורה לה, היא מה שעבורנו כמו מתרחש מאחורי גבה של המודעות.
 > 87§
@@ -517,7 +517,7 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z
 > המודעות היא לעצמה **מוּשַׂגה**, ולכן היא מהווה באופן בלתי אמצעי הליכה אל מעבר למוגבל, וכן - הואיל והמוגבל הזה הוא שלה – גם מעבר לעצמה.
 > *פנומנולוגיה של הרוח, סעיף 80*

-## הפרכת האידיאליזם
+###הפרכת האידיאליזם

 - הניסיון הפנימי שלנו, שדקארט לא מטיל בו ספק, אפשרי רק בהנחה של ניסיון חיצוני.

@@ -532,7 +532,7 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z

 כל שיפוט שאני שופט, כולל בתוכו אפוא שני דברים. כשאני אומר, *חתול חמוד*, יש כאן שני דברים: *החתול חמוד* ו*אני צודק*. אין כאן רק שיפוט אמפירי - יש כאן, **בהכרח**, משהו שקודם לניסיון. כאן נכנסת הדינאמיות של הגל - את ה*אני צודק* הזה חייבים לבחון, והוא נכשל ומתחיל שוב מנקודה חדשה. זו התנועתיות של החשיבה, אפילו בהצהרות סתמיות כמו *חתול חמוד*.

-## תכלית המסע; העצמי כחריגה אל מעבר לעצמו השייך לעצמו
+###תכלית המסע; העצמי כחריגה אל מעבר לעצמו השייך לעצמו

 > המטרה נמצאת היכן שהידע אינו נדרש יותר ללכת אל מעבר לעצמו, היכן שהוא מוצא את עצמו כך שהמושג תואם את המושא והמושא תואם את המושג. משום כך, ההתקדמות לעבר מטרה זו גם אין לעוצרה ולא ניתן למצוא סיפוק בשום תחנה מוקדמת. מה שמוגבל לחיים טבעיים לא מסוגל בכוחות עצמו ללכת אל מעבר למציאותו הבלתי אמצעית, אלא הוא נגרר לשם על ידי אחר, וההיקרעות הזאת מעל עצמו היא מותו. אבל המודעות היא לעצמה **מוּשַׂגה**, ולכן היא מהווה באופן בלתי אמצעי הליכה אל מעבר למוגבל, וכן -- הואיל והמוגבל הזה הוא שלה -- גם מעבר לעצמה; לצד הדבר הפרטי מוצב למודעות בו-זמנית גם מה שמעבר לו, ולוּ רק, כמו בַּהסתכלות החללית, **לצדו** של המוגבל.
 > *80§*
@@ -541,7 +541,7 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z
 החשיבה חושבת אובייקט; אבל האובייקט *כולל בתוכו את הסובייקט*. לכן, בכל פעם שהסובייקט הזה מופרך ומתחיל שוב, אנחנו מתקרבים לעבר האובייקטיבי. 


-## זהות אני=לא אני
+###זהות אני=לא אני

 > הכרת-עצמו הטהורה בתוך האחרוּת המוחלטת, אֶתֶר זה בתור כזה, זהו היסוד והקרקע של המדע, או הוא הדעת בכלל.
 > *§98*
@@ -558,7 +558,7 @@ dateCreated: 2024-04-30T14:30:14.453Z



-# מודעות למודעות עצמית
+##מודעות למודעות עצמית

 Pippin כותב ששאלה פרשנית קשה אצל הגל היא איך לאכול את המעבר בין הפרק השלישי - המודעות - לפרק הרביעי - אמת הוודאות העצמית. זה לא שהקשר בין מודעות למודעות עצמית הוא לא יסודי - ובכל זאת, הקשר הזה מאוד מורכב.

@@ -572,7 +572,7 @@ Pippin כותב ששאלה פרשנית קשה אצל הגל היא איך לא
 > הדרמה כאן, ולכל אורך הספר, היא **מה זה להיות אובייקטיבי**.
 {.warning}

-## הישגי דיאלקטיקת הוודאות החושית
+###הישגי דיאלקטיקת הוודאות החושית

 *שימה-לעל של ה'זה' של וודאות חושית באובייקט של התפיסה*.

@@ -599,7 +599,7 @@ Pippin כותב ששאלה פרשנית קשה אצל הגל היא איך לא

 המוות של הדמות הזו, זה חיים; ככה אנחנו מתקדמים.

-## הדיאלקטיקה של הקליטה, הדבר והטעות
+###הדיאלקטיקה של הקליטה, הדבר והטעות

 האימפיריציסט הגולמי האמין ש**להיות אובייקטיבי באמת** זה להיות *גולמי*, לפני שיום. למה לי לחלק את הדברים לחתולים וכלבים, פילים וזבובים, ולא חלבים ופיזבובים? זה הכל שטויות; הדבר מוטמע מהשכילה שלו, ולוק דורש אותו *לפני* כניסתו לממלכת השכל. אבל גם במושגים פשוטים - *הזה* כמו *האדום הזה* - כרוך בעצם בשכילה; וכך, לוק לא מצליח לתאר את ה*אובייקטיבי* בלי ה*שכילה*, הסובייקטיבי.

@@ -618,7 +618,7 @@ Pippin כותב ששאלה פרשנית קשה אצל הגל היא איך לא
 הפוזיטיביסט מוקף בהמון שאלות, שמוליכות לכיוונים שהוא לא רוצה ללכת אליהם - המלח הזה הוא *גם זה וגם זה וגם זה*, אבל הוא לא רוצה לחבר את הדברים האלו יחד, לחשוב מעבר למה שרואים בחוש. הדמות הבאה שלנו לא ניחנת בסרבנות הזו - מדעי הטבע, למשל, לא מסתפקים במה שאנו רואים: יש חוקי טבע, ויש דברים שאנחנו לא רואים אבל הם חלק מכל העניין; הוא מרשה לעצמו לערבב את המחשבות באובייקטיבי.


-## הישגי דיאלקטיקת כוח ושכל
+###הישגי דיאלקטיקת כוח ושכל

 במסגרת תנועתו של השכל מושאיו הם חשמל חיובי ושלילי, מרחק, מהירות, כוח משיכה ואלף דברים אחרים, שמהווים את תוכן המומנטים של התנועה. ובדיוק בשל כך מספק ההסבר כל-כך הרבה סיפוק עצמי: כי ***בהסבר***, אפשר לומר, *המודעות נמצאת בשיחה בלתי-אמצעית עם עצמה, וכך היא נהנית רק מעצמה, והגם שנדמה כי היא עוסקת במשהו אחר, בפועל אין היא מתעסקת אלא עצמה*.

@@ -645,12 +645,12 @@ Pippin כותב ששאלה פרשנית קשה אצל הגל היא איך לא

 אני מודע לעצמי כמודע. יש עדיין הבדלה; יש עצמי אליו אני מודע, ועצמי מודע. יש עצמי מושא, ועצמי משקיף. מי שחושב שבאומרו *אני מודע לעצמי* הוא באמת מודע לעצמו, אומר הגל, מרמה את עצמו; **זו טאוטולוגיה זהה, סתם סיסמא ריקה**. משהו עדיין חסר, עדיין ריק: דימוי נבוב של מודעות עצמית. אני הוא לא רק מודעות; הוא גם הוויה - יש בו משהו אובייקטיבי. הגעה למודעות עצמית ממשית - עצמי *באמת* - דורשת כברת דרך משמעותית יותר בהרבה.

-# הדיאלקטיקה של האדון והעבד
+##הדיאלקטיקה של האדון והעבד

 > [טקסט (בר-לפידות)](/פילוסופיה/חדשה/הגל/הדיאלקטיקה_של_האדון_והעבד_תרגום_בר_לפידות.pdf), [מצגת](/פילוסופיה/חדשה/הגל/פנומנולוגיה_של_הרוח_בן_גוריון_2024_מצגת_8_לאתר.pptx)
 {.is-info}

-## חירות, אדנות ועבדות
+###חירות, אדנות ועבדות

 > הוא צריך היה - כדי לזכות ביתרון - להראות את עצמו שונה מכפי שהוא למעשה. להיות ולהיראות נעשו שני דברים שונים לחלוטין; וההבדל האמור הוא מקורם של הפאר המנסה להרשים, הערומה רודפת התדמית, וכל שאר המידות הרעות בנות לווייתן של אלה. מבחינה אחרת, מאדם חופשי ועצמאי, כפי שהיה קודם, הרי בשל ריבוי של צרכים חדשים, ניתן לומר שהוא נעכשה עתה משועבד לכל הטבע ובעיקר לבני מינו; הוא נעשה עתה לעבדם של אלה גם בהיותו אדונם.
 > *רוסו*
@@ -700,7 +700,7 @@ Pippin כותב ששאלה פרשנית קשה אצל הגל היא איך לא

 הרבה פילוסופים האשימו את הגל ב*דטרמיניזם אופטימי* כזה, אולם הפרשנים עומדים כנגד זה: הגל מכיר בפוטנציאל ההרס של ההתקדמות, כמו בזוועות שהתחוללו במאה ה20 - אולם, הגל סבור, כל מעידה כזו וכל אסון כזה מלמד אותנו *מה זה להתקדם*. יש עדיין היגיון פנימי בתהליך של ההתקדמות, גם כשזו הולכת אחורה.

-## מהי תודעה עצמית באמת?
+###מהי תודעה עצמית באמת?

 > **התודעה העצמית היא כשלעצמה ובשביל עצמה בכך שהיא כלשעצמה ובשביל עצמה בשביל זולתה: היא הינה רק כמי שמכירים בה.**
 > *178, תרגום קליין*
@@ -755,7 +755,7 @@ Pippin כותב ששאלה פרשנית קשה אצל הגל היא איך לא

 כעת, הגל מבקש לעמוד על ההבדל - בין נקודת המבט שלו, שלנו ושל הדמות שאותה אנו בוחנים בכל פעם.

-# מתודעה למודעות
+##מתודעה למודעות

 > [מצגת](/פילוסופיה/חדשה/הגל/פנומנולוגיה_של_הרוח_בן_גוריון_2024_מצגת_9.pptx)
 {.is-info}
@@ -766,7 +766,7 @@ Pippin כותב ששאלה פרשנית קשה אצל הגל היא איך לא

 המעבר מתודעה למודעות עצמית הוא מורכב, ועובר דרך ה**חיים** וה**תודעה**. 

-## המושא נהיה חיים, הוויה רפלקסיבית
+###המושא נהיה חיים, הוויה רפלקסיבית


 > המושא \[...] נהיה **חיים**. מה שהמודעות העצמית מבדילה מעצמה כהווה, הגם שהוא מוצב כהווה, אינו הווה רק בצורת הוודאות החושית והקליטה, אלא הוא הוויה רפלקסיבית, ומושא התאווה הבלתי-אמצעית הוא משהו חי.
@@ -797,7 +797,7 @@ Pippin כותב ששאלה פרשנית קשה אצל הגל היא איך לא
 אבל התאווה הזו לדעת, לטרוף עוד-ועוד אובייקטים, היא *אינסוף רע*, לפי הגל - רעב בלתי-נדלה ראוי לגנאי, כפי שאומר אפלטון ב[גורגיאס](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/גורגיאס). 


-## הרס האובייקט, אישור אובייקטיבי, היעשות אובייקטיבי
+###הרס האובייקט, אישור אובייקטיבי, היעשות אובייקטיבי

 > המודעות העצמית ודאית אפוא ביחס לעצמה רק על-ידי ביטול האחר שמתגלה לה כחיים עצמאיים; המודעות העצמית היא **תאווה**. בוודאותה לגבי אינותו של האחר, היא מציבה אותה \[את האינות\] עבור עצמה כאמת שלה, מאיינת את המושא העצמאי ועל ידי כך *מעניקה לעצמה את הודאות העצמית **כוודאות אמיתית**, כלומר כוודאות שהתהוותה עבורה באופן מושאי.*
 > *174*
@@ -814,14 +814,14 @@ Pippin כותב ששאלה פרשנית קשה אצל הגל היא איך לא
 > עכשיו חייב להיות עוד תרנגול, ועוד תרנגול, ועוד תרנגול - הרעב שלי אינו יודע שובע. איך יוצאים מהבור?
 {.is-info}

-## נחוץ אובייקט סובייקטיבי
+###נחוץ אובייקט סובייקטיבי

 > המודעות העצמית הווה באופן אבסולוטי עבור עצמה \[...] רק על ידי ביטול המושא, והמודעות העצמית חייבת לבוא על סיפוקה, כי היא האמת. לפיכך, בשל עצמאות המושא, יכולה המודעות העצמית לבוא על סיפוקה רק על ידי כך שהמושא עצמו יבצע על עצמו את השלילה; והמושא מוכרח לבצע בעצמו את השלילה של עצמו, כי השמוא בעצמו הוא השלילי, והוא מוכרח להיות עבור האחר את מה שהוא בהווייתו. בהית המושא בעצמו השלילה, ובתוך כך בה-בעת עצמאי, הרי הוא מודעות. \[...] המודעות העצמית באה על סיפוקה רק במודעות עצמית אחרת.
 *175*

 "לבטל" את התרנגול לא יספיק; הפתרון הוא לעמוד מול מודעות עצמית *אחרת*. אני סובייקט חושב, מודע, ומודע לכך שאני חושב והוא מודע. אני יודע אובייקטים, כמות שהם - מה שמצד אחד מאשר אותי, ומצד שני - מאיים עליי; הייתי רוצה לדעת שאני מוחלט, אבל אם יש אובייקטים כמות שהם, אולי אני לא כזה מוחלט; ואם אני מוחלט, מאיפה באים האובייקטים כמות שהם? אלו המתחים הטבעיים שמתאר הגל במודעות העצמית, בעוצמה וברעש ובצלצולים. מה שאנו מנסים לעשות הוא לאשר למודעות את היותה **המוחלט**; [המוחלט הוא גם הסובייקט!](#על-מה-עומד-הכל)[^25]

-## יחיד מול יחיד
+###יחיד מול יחיד

 > אינדיוידואל ניצב מול אינדיוידואל. בהופיעם כך באופן **בלתי-אמצעי**, הם הווים זה עבור זה בצורת מושאים רגילים; דמויות **עצמאיות**, מודעויות המשקועות ב**הווית החיים** (**כי המושא ההווה הוגדר כאן כחיים**)
 > *186*
@@ -832,7 +832,7 @@ Pippin כותב ששאלה פרשנית קשה אצל הגל היא איך לא
 > *187*


-# טעמו של המאבק, מה הוא מנסה לאשר \ להוכיח
+##טעמו של המאבק, מה הוא מנסה לאשר \ להוכיח

 מה שהוא מנסה לאשר הוא אכן, במידה זו או אחרת, ***האמת***; אלא שזו תתברר לאשורה וגם תתממש רק בסופו של המסע

@@ -858,7 +858,7 @@ Pippin כותב ששאלה פרשנית קשה אצל הגל היא איך לא
 אני חי מדבר, חיה - אבל בתור מודעות עצמית, לא זו המהות - אלא החופש שלי להגיד לכל דבר מסוים כזה, *לא* - זהו החופש; אדם חופשי במהותו - אין לו מנוס מהחופש. 
 ככה אנו *היות-עבור-עצמו* - לא באופן בלתי-אמצעי (אני כזה), אלא עבורי ובבחירתי (אני *בוחר* להיות כזה).

-## אדון אל מול העבד
+###אדון אל מול העבד

 > האדון מתייחס באופן מתווך אל העבד באמצעות הישות העצמאית שכן בדיוק אל זו מרותק העבד - אלו כבליו מהם לא יכול היה לערוך הפשטה בשעת המאבק. \[...] אולם האדון הראה במאבק שבעיניו אותה ישות אינה אלא משהו שלילי גרידא; ובהיותו השליט על הישות, ובהיות העבד משועבד לאותה ישות - נמצא שהעבד משועבד לאדון. כמו כן מתייחס האדון באופן מתווך גם אל הדבר באמצעות העבד: בהיות העבד תודעה עצמית הריהו מתייחס אל הדבר גם בצורה שלילית \[...] אולם בו בזמן הדבר הוא עצמאי בשבילו, ומשעמו של דבר - הוא רק מעבד אותו. \[כך] נוצר עבור האדון על ידי תיווך זה \[קרי, העיבוד על ידי העבד] יחס בלתי אמצעי של הנאה. האדון אשר הציב את העבד בינו ובין הדבר מתחבר בכך רק עם אי עצמאותו של הדבר, ואילו את צד העצמאות הוא משאיר לעבד ולעיבודו של העבד.
 > *190*[^25]
@@ -869,7 +869,7 @@ Pippin כותב ששאלה פרשנית קשה אצל הגל היא איך לא

 עם זאת, אין לנו היכולת להכחיש את מעמדו של העבד כמודעות עצמית; גם הוא מבין שהאובייקטים טבועים בחותם שלילי. איך מתבטאת העובדה הזו, שלאובייקטים אין מעמד מוחלט, בעולמו של העבד? העבד עובד על האובייקטים - מעבד אותם; הבית, האוכל, הנעליים. העבודה כרוכה בעצמאות של אותו המשהו - הוא לא לוקח אותו כנתון, אלא כדבר שבכוחו לשנות.

-## היפוך תפקידים
+###היפוך תפקידים

 הגל מדבר קודם באופן מאוד מרכזי על הכרה הדדית. בפסקאות שלפני הסעיף הזה, זהו גם כן מוטיב מרכזי - המודעות תגיע דרך מודעות אחרת. אלא שעכשיו, הצורך הזה מוביל את האדון למבוי סתום: האדון לא יכול באמת לקבל הכרה מהעבד - אם יקבלה, זו רק הכרה של עבד! הוא לא מקבל הכרה מלאה ממודעות אחרת, שוות-ערך.

@@ -975,7 +975,7 @@ Pippin כותב ששאלה פרשנית קשה אצל הגל היא איך לא
 הגל חושב שאדם לא יכול להתממש באופן פרטני לגמרי, עמדה שהרגיזה פילוסופים רבים; האדם מתממש רק כאשר הוא טובע חותם בממשות האובייקטיבית, הקהילה שבה הוא חי. הקהילה הזו צריכה לחיות באופן אתי, ולא באופן אתי מופשט כמו [הצו הקטגורי](/פילוסופיה/אתיקה#הצו-הקטגורי-של-קאנט) של [קאנט](/פילוסופיה/חדשה/קאנט), אלא להתבטא בפועל - במוסדות ובערכים.  


-# פרשנות נוספת
+##פרשנות נוספת

 ה[דיאלקטיקה של האדון והעבד](#הדיאלקטיקה-של-האדון-העבד) עוררה רעש רב, ויש לה פרשנויות רבות.

--- a/פילוסופיה/חדשה/יום/מסכת.md
+++ b/פילוסופיה/חדשה/יום/מסכת.md
@@ -8,7 +8,7 @@ editor: markdown
 dateCreated: 2024-06-17T11:21:41.370Z
 ---

-# האידאה
+##האידאה

 יום נבדל ברעיון ה*אידאה* לעומת [לוק](/פילוסופיה/חדשה/לוק). היכן ש[לוק](/פילוסופיה/חדשה/לוק/מסה#האידאה) (ו[דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות#האידאה)) מגדיר אידאה כ*כל תוכן מנטלי*, יום מבחין בין כמה סוגים של **תפיסות** - *רשמים* ו*אידאות*[^1]. ה**רשמים** הם הרבה יותר ממשיים, עוצמתיים יותר מהאידאות. בכך הוא מבקש *לדייק* את מושג האידאה יותר - הוא סבור שלוק השתמש בו בחופשיות[^5] 

@@ -29,7 +29,7 @@ dateCreated: 2024-06-17T11:21:41.370Z
 האידאות הן שיקוף של הרשמים רק ברמה הפשוטה; אידאות פשוטות הן השתקפות של רשמים פשוטים, ורשמים מורכבים ייצרו אידאות פשוטות - אבל אידאות מורכבות יכולות להיות גם הרכב של רשמים פשוטים אחרים. אם תפרקו לרכיבים את הדמיונות המופרעים שלכם, תגלו שהם מורכבים מאידאות פשוטות שמקורן ברשמים פשוטים; אנחנו לא יכולים לדמיין טעם של אננס או ציוץ של ציפור מבלי שטעמנו אננס או שמענו את הציפור. אבל מרגע שיש לי את האידאות הפשוטות האלו, שמקורן ברשמים (אננס, ציפור), אני יכול לדמיין אידאה מורכבת של אננס שמצייץ כמו ציפור.


-# עקרון ההעתק
+##עקרון ההעתק

 יום מכריז עקרון שתקף לכל אורך ה*מסכת*: 

@@ -44,7 +44,7 @@ dateCreated: 2024-06-17T11:21:41.370Z
 {.info}


-# העקרון האמפריציסטי
+##העקרון האמפריציסטי

 יום מציב את הרשמים בתור הסיבה, ואת האידאה בתור התולדה. זהו עיקרון יסוד בשיטה של יום, אותו הוא מצדיק מהניסיון: אדם שנולד עיוור לא ידמיין צבע; אדם שנולד חירש לא ידמיין צליל; **הכל מגיע מהניסיון החושי**. לכן, זהו בעצם ניסוח נוסף של **העיקרון האמפריציסטי** - אנו נולדים לוח חלק, וכל שידוע לנו מגיע מהחושים.

@@ -62,7 +62,7 @@ dateCreated: 2024-06-17T11:21:41.370Z
 {.is-warning}


-# תהליך התפיסה
+##תהליך התפיסה

 יום מתאר כיצד, כשהוא מפנה את מבטו האמפירי פנימה, הוא מגלה שהוא חווה רשמים בפתאומיות מסוימת, ושהם מתנדפים מיד - מאיפה הם הגיעו? יום לא מוטרד בזה - זה לא מושא החקירה. יש לי רושם של כיסא. מאיפה זה הגיע? כיסא שם בחוץ? הרוח? אלוהים? ליום לא אכפת - מקור לא ידוע.

@@ -86,7 +86,7 @@ dateCreated: 2024-06-17T11:21:41.370Z
 {.is-info}


-# העצם
+##העצם

 ומאיפה מגיע אידאת ה*עצם* - הרעיון הזה של מה שקיים, שואל יום? יש לנו אידאה של *עצם* - מה אומרים עליו? יום עומד על ההבחנה שאנו מבצעים בין דברים *מקריים*, לבין הדבר המהותי - הדבר שנמצא מעבר לתכונות. מאיפה *זה בא?* יש לנו שתי אפשרויות בלבד: אידאת תחושה או אידאת החזרה.

@@ -101,12 +101,12 @@ dateCreated: 2024-06-17T11:21:41.370Z

 *עצם* הוא גיבוב אכויות פרטניות, שהתודעה מקבצת יחד מטיב היחסים ביניהן - כאילו מקיפה אותן בעיגול דק - ומשיימת אותן; הגיבוב הזה הוא *חתול*, והגיבוב הזה הוא *מתן*, והגיבוב הזה הוא *פסנתר*. כל אחד מאלה מורכב מהרבה אידאות פשוטות, שיושבות יחד ביחסים מסוימים.

-# זיכרון ודמיון
+##זיכרון ודמיון

 **זכרון** ו**דמיון** הם שני סוגים של אידאות, מה שאני יכול לעשות אחרי שצברתי הרבה אידאות ותכנים רוחניים: *זכרון* הוא העתק של האידאות, שנשמר לטווח הארוך, ו*דמיון* הוא מה שאני יכול להרכיב ולבנות מהאידאות האלה. הזיכרון הוא חזק יותר מהדמיון[^2], וכבול לאופן שבו הרשמים הופיעו - הוא אמור לייצג את הרשמים נאמנה. הדמיון אינו נטול תחת הגבלה כזו: הוא יכול לקחת את התכנים שצברנו ולעשות בהם כרצונו. אבל...


-# היחסים
+##היחסים

 הדימיון *עדיין* מוגבל על פי *יחסים* מסוימים - **יחסים טבעיים**. אלו הם יחסי ה**סמיכות**, ה**דומות** וה**סיבתיות**. אלו יחסים בין אידאות, או בין רושם לאידאה. 

@@ -125,7 +125,7 @@ dateCreated: 2024-06-17T11:21:41.370Z
 יום קורא להם **יחסים פילוסופיים**. זה שם גרוע; ארנון מכתיר אותם כפשוט "יחסים".
 היחסים ה*טבעיים* הם חלק מהם, ויש להם מעמד מיוחד בזכות הנטייה של הדימיון להשתמש בהם.

-## ידיעה וסברה
+###ידיעה וסברה

 > [טקסט](/פילוסופיה/חדשה/יום/מסכת_-_על_הידיעה_והסבירות_+_סיבה_ותולדה_[חלק_ג_§א-ו_עמ׳_67-87].pdf)
 {.is-info}
@@ -151,7 +151,7 @@ dateCreated: 2024-06-17T11:21:41.370Z
 > **אדום** שונה מ**כחול** - זו ידיעה **ודאית**; כל עוד אני לא משנה את האידאה של האחד או האחר, זה יהיה **תמיד נכון** - ואני יכול לדעת זאת **בלי שום פעילות מחשבתית** (שכילה). 
 {.is-info}

-## סיבה ותולדה
+###סיבה ותולדה

 יום מתמקד ביחסי *סיבה ותולדה*, ומתנה אותם ביחסי *סמיכות* (בחלל) *וקדימות* בזמן. אבל כאן הוא מגיע לבעיה (חלק ג', סעיף ב') - גם אם שני דברים סמוכים בחלל והאחד קודם לשני בזמן, זה לא מספיק בכינון סיבתיות. לכן מוסיף יום *קשר הכרחי* - האחד והאחר *תמיד* באים יחד.

@@ -181,7 +181,7 @@ dateCreated: 2024-06-17T11:21:41.370Z
 {.warning}


-# עקרון אחידות הטבע
+##עקרון אחידות הטבע

 אם השכל מורה אותי, הוא מבוסס על הנחה מובלעת; זה חייב להיות היסק רציונלי. אם כן, יש הנחה שאנחנו חייבים להוכיח - **עקרון אחידות הטבע** - **מה שהיה הוא שיהיה**; הטבע עומד באותה הצורה - אם דברים קרו ככה עד עכשיו, הם ייקרו ככה בעתיד. 

@@ -201,7 +201,7 @@ dateCreated: 2024-06-17T11:21:41.370Z
 > דן מספר על חברו אלכס, שבכל פעם שמתחולל משחק כדורגל - בטח ובטח משחק כדורגל חשוב - הוא מבצע טקס: הוא לובש תחתונים אדומים מסוימים, ושותה חצי ליטר חלב כמעט בשלוק אחד. כשדן שואל אותו *למה*, אלכס משיב שאם לא יעשה זאת, הקבוצה תפסיד; קישורי האידאות של אלכס הם **סובייקטיביים** - הוא מחליט שהדברים האלו הם סיבה ותולדה ומותר לו לעשות זאת בתפיסתו הפרטנית - אבל במציאות, האמת היא שהם לא קשורים אחד לשני, וזו אמת ששכילה **אובייקטיבית** הייתה חושפת.
 {.is-warning}

-# סיבתיות אפיסטמית וסיבתיות פסיכולוגית
+##סיבתיות אפיסטמית וסיבתיות פסיכולוגית

 בחלקו השלישי של הספר הראשון, יום קושר את שתי האידאות - סיבה ותולדה - ביחסים מסוימים, קשר שאנו מכנים *קשר סיבתי* - הוא

@@ -220,7 +220,7 @@ dateCreated: 2024-06-17T11:21:41.370Z

 הפתרון של יום הוא שלא ניתן להצדיק *תבונתית* כישורים סיבתיים - ההצדקה האפיסטמית איננה - אלא רק *פסיכולוגית*: מתוך צורך רגשי שלנו, ולא מטבע המציאות.

-## בעיית האינדוקציה
+###בעיית האינדוקציה

 עקרון אחידות הטבע הוא תנאי להיסק סיבתיות חזק יותר מתנאי פסיכולוגי. אולם, העיקרון הזה  לא עומד לפי יום - לא ניתן להוכיח באופן דדוקטיבי שהטבע הוא אחיד *בהכרח*, משום שעולה בכוחנו לדמיין אפשרות אחרת (פארמנידס!!!); אולם, גם האפשרות ה*אינדוקטיבית* - שסביר להניח שהטבע הוא אחיד, כי זה מה שקרה עד כה - נופל גם הוא: יום קובע כי אין זה סביר על בסיס ניסיון העבר לקבוע שמה שהיה הוא שהיה.  

@@ -239,7 +239,7 @@ dateCreated: 2024-06-17T11:21:41.370Z

 עד לקריאת מסקנה זו, [קאנט](/פילוסופיה/חדשה/קאנט) היה רציונליסט מן השורה; היא זו שהוציאה אותו למסע שלו ב[ביקורת התבונה הטהורה](/פילוסופיה/חדשה/קאנט/ביקורת).

-## סיבתיות כהרגל
+###סיבתיות כהרגל

 אז מאיפה בכל זאת מגיעה התפיסה שלנו של הסיבתיות? יום מייחס אותה ל*הרגל*. האידאה של דבר מסוים - *החתול כריסטובל* - מגיעה תמיד עם אידאה של דבר אחר - *ריח שתן במטבח*. כל אחת מאלו נפרדת לגמרי, מובחנת אפיסטמית: הן לא תורמות אחת בשנייה. אולם, משום שבכל פעם שיש ברוח רושם של *החתול כריסטובל*, יש רושם של *ריח שתן במטבח*, הרוח מתרגלת לקשור בין הדברים, ונוצרת **אמונה**. 

--- a/פילוסופיה/חדשה/לוק/מסה.md
+++ b/פילוסופיה/חדשה/לוק/מסה.md
@@ -23,9 +23,9 @@ dateCreated: 2024-05-06T11:55:50.188Z
 לוק סבור שזוהי **ההפשטה**. כשאנחנו פוקחים את העיניים, אנחנו רואים דברים פרטניים. אולם, אנחנו ורק אנחנו יכולים להפיק מהמקרים הפרטיים מושגים כלליים[^11]. ידע ומדע נסמכים על הכושר המיוחד הזה.


-# על ההפשטה
+##על ההפשטה

-## האידאה
+###האידאה
 אידאה - תוכן נפשי הכרתי - היא מושג מפתח בהגות של לוק בחוקרו את השכל. הוא מחלק את האידאות לכמה סוגים:

 - אידאות תחושה (sensation)
@@ -51,7 +51,7 @@ dateCreated: 2024-05-06T11:55:50.188Z
 > [טקסט](/פילוסופיה/חדשה/לוק/לוק_1689_-_מסה_על_שכל_האדם_ספר_שני_פרק_23_סעיפים_1-5_על_העצמים.pdf)
 {.is-info}

-# העצם
+##העצם

 > [טקסט](/פילוסופיה/חדשה/לוק/לוק_1689_-_מסה_על_שכל_האדם_ספר_שני_פרק_23_סעיפים_1-5_על_העצמים.pdf)
 {.is-info}
@@ -63,7 +63,7 @@ dateCreated: 2024-05-06T11:55:50.188Z
 > אם ישאלו מישו מהו הנושא שאליו שייכים הצבע או המשקל, לא יהיה לו מה לומר מלבד זה שהם שייכים לחלקים המתפשטים והמוצקים, ואם ישאלו אותו מהו הדבר שהמוצקות וההתפשטות שייכות לו, מצבו לא יהיה טוב בהרבה ממצבו של ההודי \[...\] אשר אמר שבעולם תומך פיל גדול, וכאשר שאלו אותו על מה ניצב הפיל תשובתו הייתה שזהו צב גדול, וכשנתבע שוב לדעת מה מקנה תמיכה לבצרחב הגב השיב שזהו דבר מה שאינו יודע מהו.
 *פרק 23, פס' 2*

-# סיבה ותולדה
+##סיבה ותולדה
 > [טקסט](/פילוסופיה/חדשה/לוק/לוק_-_על_סיבה_ותוצאה_[ספר_שני_פרק_26_283].pdf)
 {.is-info}

@@ -71,7 +71,7 @@ dateCreated: 2024-05-06T11:55:50.188Z

 חימום שעווה (אידאה א') מעבר לטמפרטורה מסוימת תמיד ימיס אותה ויהפכה לנוזלית (אידאה ב'); זהו היסק אינדוקטיבי שמבוסס על תצפית אמפירית - ראיתי את זה קורה בכל הפעמים הקודמות, ולכן הגעתי למסקנה שזה תמיד יקרה. 

-# על זהות ושונות
+##על זהות ושונות
 > [טקסט](/פילוסופיה/חדשה/לוק/לוק_-_על_זהות_ושונות_[ספר_שני_פרק_27_עמ׳_286-306].pdf)
 {.is-info}

@@ -86,7 +86,7 @@ dateCreated: 2024-05-06T11:55:50.188Z

 כאן נגלית חולשה בשיטה של לוק, ביחסו לחלל ולזמן - היא נוטה לשיפוט עצמי (החלת עקרונות השיטה על השיטה עצמה[^19]). אנחנו נולדים לוח חלק; כיצד הגיעו לתודעה שלנו המושגים האלה? לוק נותן הסבר אבל, כפי שנראה בהמשך בהסבר האדם, ההסבר הזה אינו לגמרי מספיק.

-## תודעה עצמית
+###תודעה עצמית
 לוק מפלח גם את האדם לחלוקה סוגית כזו (סעיף 9) - ישנו ה*אדם* (Human Being) - קרי, האורגניזם החי, הגוף, וה*אישיות* (Personality) - קרי, האופי, הנפש, השכל. 

 כאן קורה משהו מוזר:
@@ -97,7 +97,7 @@ dateCreated: 2024-05-06T11:55:50.188Z

 לוק מגדיר את אותו *אני* כעצם - כשם שעושים רוב ההוגים שקדמו לו[^18]. להיות *אישיות* מסוימת זה מקרה פרטי של להיות עצם - להיות אותו הדבר.

-## עצם שמני ועצם ריאלי
+###עצם שמני ועצם ריאלי

 | הכרה | מציאות |
 | --- | --- |
@@ -112,7 +112,7 @@ dateCreated: 2024-05-06T11:55:50.188Z
 {.is-warning}


-## קשיים
+###קשיים

 ההבחנה הזו עושה שמות בפילוסופיה של לוק; היא מובילה לאבסורד רציני, שלאורו בארקלי מחדד אותה אחר כך. בכדי לתקף מושג בשיטה האימפיריציסטית שבה לוק דוגל, אנו נדרשים לצפות בו. אני קולט דברים כמו "כתום" או "עושה מיאו" בחושים; אבל אם משהו כתום ועושה מיאו, הרי שהוא חתול - *משהו חייב להחזיק יחד את הכתום ואת החתול* - הם אינם סתם מרחפים בחלל. לכן, אנחנו, במחשבה, מייחסים את המושגים האלו ל*מצע* - יש *משהו* שהוא "כתום" ו"עושה מיאו". אבל ההשלמה הזו פסיכולוגית לגמרי - לא *ראיתי* את אותו המצע; אדרבא, לוק אומר בפה מלא שאיננו יכולים לעולם לחוות אותו. תפרק את ה"חתול" - אידאה מורכבת - ככל שתרצה לפרק, לעולם לא תגלה את אותו המצע. 

@@ -122,7 +122,7 @@ dateCreated: 2024-05-06T11:55:50.188Z

 כאן [ברקלי](/פילוסופיה/חדשה/ברקלי) מחדד על לוק - [הוא זונח את העצם הממשי, ונשאר רק עם העצם השמני](/פילוסופיה/חדשה/ברקלי/עקרונות).

-# על אמיתות ושקריות
+##על אמיתות ושקריות
 מה קורה כשאנחנו מכנים דבר מה כ*אמיתי* או *שקרי*? לוק מציג את הסיווג הזה כטענה כמוסה בדבר חיוב או שלילה. אבל מה הכוונה ב*חיוב* או *שלילה*? אחת האפשרויות היא טעות *מושגית* - *אתה אומר שזה צהוב אבל זה לא באמת צהוב*. אפשרות אחרת היא טעות *אונטולוגית* - *אתה אומר שיש פה קיר, אבל אין פה באמת משהו כזה*. כשאתה אומר *יש כאן קיר*, אתה טוען טענה חיובית - בתוך האידאה של הקיר מובלעת הטענה *יש פה קיר*, וכנגדה אתה טוען.

 [^1]: *וזה אומר  - **סלט טאבולה***, אומר דן
--- a/פילוסופיה/חדשה/לייבניץ/המונדולוגיה.md
+++ b/פילוסופיה/חדשה/לייבניץ/המונדולוגיה.md
@@ -21,19 +21,19 @@ dateCreated: 2024-02-26T12:23:14.719Z

 לייבניץ אינו סבור, כמו [פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס) או [הפילוסופיה ההודית](/פילוסופיה/בודהיזם#עולם-המחשבה-ההודי)[^6], שהעולם שאנו חווים הוא אשליה - אלא כהעתק, או צל כלשהו, של העולם כפי שהוא במציאות - קצת כמו [האידאות האפלטוניות](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון#האידאה): העולם התופעתי מבטא בדרכו את המציאות המטאפיזית.

-# עקרון הזהות של הבלתי נבדלים
+##עקרון הזהות של הבלתי נבדלים

 המונדות, חרף היותן רוחניות, נושאות תכונות מסוימות - לרבות **תפיסה**[^8], ו**תאווה**[^7]. לייבניץ קובע כי למונדה, "אין לה חלונות". את ההפרדה בין המונדות מבצע לייבניץ ב***עקרון הזהות של הבלתי נבדלים*** - אם יש שני דברים שנושאים את אותן התכונות, הרי שהם דבר אחד. אם ישנם, למשל, שני אטומי מימן זהים לחלוטין, הם שניים משום שהם במקום אחר בחלל ובזמן - אחרת, היו אטום אחד. מזאת קובע לייבניץ כי אם ישנם שני דברים שונים, חייב להיות הבדל בתפיסה שלהם. 


-## עקרון הייחודיות
+###עקרון הייחודיות

 משום שתפיסתו לא חומרית, לייבניץ לא יכול להבדיל בין פרטים לאור החלל והזמן. כיצד, אפוא, הוא מבדיל בין המונדות? זאת באמצעות הגדרה שלמה -  פרדיקטים. נניח, אומר דן, שאתה מחפש בגוגל, או בת זוג, או בת זוג בגוגל. האידאה של בת הזוג לא תעזור; אתה מחפש פרט אחד, אינדוידואל. אז מתחילים לצמצם - "כסף", "ציונים נמוכים בפילוסופיה" (שאוכל לצאת חכם לידה), וככה  מצמצים עוד ועוד את השדה (כסף? כסף יש בארגזים. פילוסופיה? מי לומד פילוסופיה? *שמונה* בתעודת הזהות? למי אין? אה, אבל יש *תשע* אחרי זה?). מה שמבדיל, בסופו של דבר, את בת הזוג הרצויה למיוחדת היא פרדיקטים מסוימים, או חיבור מסוים בין פרדיקטים, שייחודי רק לה - זה מה שהופך אותה למה שהיא. 

 כל התכונות האלו - *א' הוא **יקר**, הוא **כבד**, הוא **חתול***, וכו', כשאגיע לכל הפרדיקטים כולם  - דבר שאנחנו לא מסוגלים לעשות - תהיה לנו **הגדרה שלמה** של א', ונדע *מה הוא א'*. רק האל יכול לתפוס את ההגדרות השלמות האלו.


-## התפיסה
+###התפיסה
 המונדות נבדלות זו מזו - לא בתכונות חיצוניות, אלא בתכונות פנימיות - בראש ובראשונה בתפיסות. כל מונדה היא מצבור של **תפיסות**, כשם שכל אחד מאיתנו נפרד. התפיסות שיש לי בראש הן מה שהופכות אותי ולאותי, ואתכם לאתכם. אם אנחנו נבדלים, ואנחנו שונים, הרי שאנו נבדלים בתפיסות שלנו. איך אנחנו מבדילים, למשל, את המיקום שלנו בחלל? אחד עומד קרוב יותר לחלון, ואחד עומד קרוב יותר לדלת; אם היינו עומדים באותו המקום, היינו תופסים (כלומר, רואים) את אותו הדבר ממש. אותו הדבר נכון גם במישור הרוחני: אם היינו מחזיקים באותן התפיסות (כלומר, דעות, מחשבות), היינו תופסים את אותה המציאות ממש - היינו אותו הדבר. כל אובייקט כזה - לאו דווקא תבוני - ניתן לצמצום לכדי מערכת יחסים מסוימת שמייחדת אותו - כמו המרחק המסוים הזה מהחלון או מהדלת - שמשקפת דרך התפיסה הזו את המציאות. 

 כל אובייקט שכזה - מונדה שכזו - משקפת נקודת מבט מסוימת, או תפיסה מסוימת, של המציאות - אותה המציאות ממש!
@@ -49,13 +49,13 @@ dateCreated: 2024-02-26T12:23:14.719Z

 [^12]: *היא אוהבת לאכול מתוק, היא לא אוהבת לשמוע עומר אדם* - כל תכונה כזו אינה מקרית, אלא חלק בלתי נפרד מהמונדה באשר היא.

-## השתוקקות
+###השתוקקות
 לכל מונדה יש השתוקקות - *קונאטוס* - לשכלל את התפיסה שלה, לדייק אותה, כך שתתקרב למציאות ממש. אולם, לא משנה כמה נתקרב, לעולם לא נגיע להבנה עמוקה דיה להיפטר מעולם התופעות - קרי, החומר. מהתפיסה מגיעה ה*א-פרצפציה* - ה**תודעה העצמית** - הבנה עמוקה יותר של הרצף של הפרדיקטים שמגדיר אותנו[^10].  

-## תודעה
+###תודעה
 באשר לבעלי חיים וצמחים, למונדות המרכיבות אותם יש יסוד נוסף - **תודעה**. כאן הוא נבדל מדקארט, שסבר שבעלי חיים הם כמכונות, ורק נפש האדם היא תודעתית. האדם לוקח את זה צעד קדימה, ונושא **תודעה עצמית**.  

-# עקרונות השכילה - הסתירה והטעם המספיק
+##עקרונות השכילה - הסתירה והטעם המספיק
 לייבניץ ביסס את ההוויה שלו בחמישה עקרונות פשוטים. 
 > לא. שכילותינו מיוסדות על **שני עקרונות גדולים**: זה של **הסתירה**, שבכוחו חושבים אנו ל*שקרי* מה שמכיל אותה בתוכו, ול*אמת* מה שמנוגד לשקרי או סותר אותו,
 > לב. וזה של ה**טעם המספיק**, שבכוחו אנו חושבים ששום עובדה אינה יכולה להיות אמיתית או להתקיים, ושום משפט אינו יכול להיות אמיתי בלא שיהא טעם מספיק, מדוע כך הוא ולא אחרת; אף על פי שטעמים אלו, על פי רוב לא נוכל כלל לדעת אותם.
@@ -67,7 +67,7 @@ dateCreated: 2024-02-26T12:23:14.719Z

 מילת המפתח פה היא **טעם** - Reason - במובן של הצדקה. הכוונה היא לא ל**סיבה**[^2] - Cause - *דבר שגורם לדבר*. ההפרדה הזו בין הסיבה המכניסטית לסיבה האונטולוגית קריטית להבנה של שפינוזה; החומר, לפי לייבניץ, פועל בצורה מכניסטית גרידא, ולא תכליתנית. מנגד, המונדות פועלות רק בסיבה תכליתנית - פנימית - ולא באופן מכניסיטי.

-# עקרונות האמת
+##עקרונות האמת
 >  לג. ולכן, יש שני מיני אמיתות: אמיתות של **עיון** ואמיתות של **עובדה**. אמיתות העיון הכרחיות והן ניגודן הוא בלתי אפשרי, ואמיתות העובדה הן קונטינגניטיות, והיפוכן הוא בגדר האפשר. כשאמת היא הכרחית, אפשר למצוא את טעמה על ידי האנליזה כשמנתחים אותה לאידאות ולאמיתות פשוטות יותר עד שמגיעים אל הראשוניות.
 > לד. אצל המתמטיקאים מועמדים בדרך זו, באמצעות האנליזה, המשפטים העיוניים לכללי השימוש, על הגדרות מושכלות ראשונים ודרישות.

@@ -75,7 +75,7 @@ dateCreated: 2024-02-26T12:23:14.719Z

 > יש שם עץ, מחוץ לחלון. אני יודע, כי ראיתי אותו. אולם, באותה מידה, הוא יכל לא להיות שם; אין בכך שום סתירה. העץ אינו שם *בהכרח* - הוא שם *במקרה*. לטעון שהוא לא שם, זו אינה סתירה - זה פשוט שקר.

-# עקרון ההיכללות
+##עקרון ההיכללות
 עקרון ההיכללות קשור בהפרדה הקנטיאנית בין *אנליטי* - מה שאיננו צריכים לפנות למושג אחר כדי להבין (*הכדור הוא עגול*) ל*סינטתי* - מה שקשור במושג אחר (*הכדור הוא סגול*). באופן מוזר, אצל לייבניץ - האמת **כולה** היא אנליטית - למעשה, אין שום אמיתות קונטינגנטיות. במושג של כל מונדה ומונדה, נמצא כל מה שקרה, קורה ויקרה לה; *העץ הזה נמצא פה* כלול במונדות שמרכיבות את העץ הזה; אילו היינו אלוהים, וראייתנו לא הייתה עכורה, היינו רואים את זה. הדוגמה המפורסמת של לייבניץ היא על יוליוס קיסר, שחצה את נהר הרוביקון - זה נשמע קונטינגנטי; אין כל הכרח שיוליוס יחצה את הנהר. לייבניץ אמר שבמונדות שמרכיבות את שכלו של קיסר ישנה את חציית הרוביקון - לא ייתכן שהוא אינו יחצה את הרוביקון, מעצם המונדות שמרכיבות אותו. מבחינתו, זו אמת של עובדה - אבל מבחינת אלוהים, זו אמת של עיון.

 > זוהי תפיסה ידועה של לייבניץ: המציאות היא *הרמוניה טבועה מראש*[^13]. זהו, לשיטתו, הסבר *טוב יותר* לסנכרון בין החוויות שלנו - משום שהוא אינו מניח מציאות חיצונית, הוא מצליח להסביר את אותן התופעות בהסבר פשוט יותר - ולפיכך מוצלח יותר.
@@ -96,7 +96,7 @@ dateCreated: 2024-02-26T12:23:14.719Z
 [^10]: כמו יצורים חיים - *חלק הם לטאה, חלק הם איציק זהר*, אומר דן.
 [^13]: זאת לעומת ה*טבע טובע וטבע טבוע* של שפינוזה.

-# עקרון המושג השלם
+##עקרון המושג השלם
 לפי לייבניץ, כל מונדה ומונדה מבטאת, ביחסים שלה למונדות האחרות, את היקום כולו: כל מונדה ומונדה משקפת את המציאות. השיקוף אשר אינו כרוך במודעות הוא **התפיסה**, שמונעת בכוח ה**תאווה** - מה שהמונדה עושה, מתוך עצמה, בלי קשר סיבתי למונדות האחרות בריקודן ההרמוני. מונדות המסתכמות באלו הן **אנטלכיות** - נהיות-בשינוי-ונשארות-עצמן. אולם אין בהן די להסביר בעלי חיים ובני אדם. אלו זוכים גם להכרה מסוימת בקשרים הקרובים להם - ב**תודעה**. התודעה הזו מוגבלת, ורק בני אדם זוכים גם לזהות את התודעה הזו בעצמם (תודעה עצמית). 

 > חשוב להבדיל: **תפיסה אינה תודעה** - השניים מובחנות *לחלוטין* אצל לייבניץ.
@@ -116,7 +116,7 @@ dateCreated: 2024-02-26T12:23:14.719Z

 הרוח, שלא כמו הנפש, ניחנה ב*תודעה עצמית* - **אפרצפציה**. הכוונה היא לא ל*היעדר תפיסה*, אלא למשהו *עליון לתפיסה* - גבוה יותר.

-## אנטלכיות
+###אנטלכיות
 שיטותיהם של דקארט ושפינוזה, סבור לייבניץ, לא מסבירה את ה**כח** במציאות: מדוע, שכעצם אחד פוגע באחר, הוא מניע אותו תנועה מכנית? הכוח אינו חומר; איננו רואים אותו. מאיפה *זה* בא? אינני יכול לתפוס את החומר בהיעדר התנועה, הכוח והכבידה - אך לייבניץ סבור שהפילוסופים שקדמו לו לא נתנו עליהם את הדעת די הצורך.

 היכן שדקארט ייחס את הכוח להתערבות של האל הערב למציאות ושפינוזה לביטוי שלו באופן ההתפשטות, לייבניץ קובע שאריסטו הוא זה שצדק: העצמים, קרי המונדות, הן עצמן כוח, והתנועה אינה אלא מימוש של תכונה זו. בשאלת ה*ביצה והתרנגולת - מה בא קודם, התנועה או הכח?*, לייבניץ משיב - הכח; תנועה היא המימוש של אותו הכוח.
@@ -125,7 +125,7 @@ dateCreated: 2024-02-26T12:23:14.719Z

 [^11]: אין דבר באבולוציה כמו *חסר חוליות, דו חי - **בן זיני***.

-# עקרון הטוב ביותר
+##עקרון הטוב ביותר
 מדוע בחר האל לברוא דווקא את העולם שלנו? אנו למדים כי האל ברא את העולם המכיל את הריבוי הרב ביותר, *כמה שיותר **יש***, שניתן להסביר בכמה שפחות עקרונות הסבריים. אבל, אך כיצד ייתכן שלאל יש בחירה, לאור כל מה שאמרנו?

 לכאורה, העולם שלנו הוא הטוב ביותר[^14], אם נקבל את הגדרות האל של לייבניץ. אלא שמכך הוא נדרש לשאלה - *למה יש רוע בעולם?* לייבניץ טרוד בכך מאוד: הוא כותב ספר עב-כרך בנושא (ה*תיאודיציה*).
--- a/פילוסופיה/חדשה/קאנט/ביקורת.md
+++ b/פילוסופיה/חדשה/קאנט/ביקורת.md
@@ -25,7 +25,7 @@ dateCreated: 2024-07-01T12:02:45.782Z
 > לא *טרנסנדנטי* - מחוץ לעולם שלנו, אלא *טרנסנדנטלי*[^4] - מחוץ לטווח האפשרות של כל ההכרה (אבל בעולם הזה), *תנאי האפשרות שלנו*. אתה עושה מתמטיקה? *מה מאפשר לך לעשות מתמטיקה?*
 {.is-warning}

-# מטאפיזיקה כמדע? 
+##מטאפיזיקה כמדע? 

 בתחילת המבוא (1-5), קאנט מבקש להכין את הקרקע לעצם השאלה שהוא שואל ב*ביקורת*, היא - 

@@ -42,7 +42,7 @@ dateCreated: 2024-07-01T12:02:45.782Z

 השאלה הזו צפה לאור ה[מסקנות הקשות של יום](/פילוסופיה/חדשה/יום/מסכת), לפיהן אנחנו לא באמת יכולים לעשות מדע של הטבע. יום התנגד לכך מכל וכל - *אין מטאפיזיקה*, הוא קובע, וקביעה זו *עוררה את קאנט מתרדמתו הדוגמטית* לשאלה זו.

-# מבנה ההכרה הקנטיאני
+##מבנה ההכרה הקנטיאני

 קאנט מחלק את ההכרה לשלושה[^5] רכיבים **נבדלים**:

@@ -59,7 +59,7 @@ dateCreated: 2024-07-01T12:02:45.782Z



-# שיפוטים אנליטיים וסינתטים
+##שיפוטים אנליטיים וסינתטים

 קאנט מחלט שיפוטים תבוניים לשני סוגים - שיפוטים **אנליטיים** ושיפוטים **סינתטיים**. בשיפוטים אנליטים, הנשוא כלול בנושא - *הכדור הוא עגול*: אמרת *כדור*, כבר אמרת *עגול*. בשיפוטים *סינתטיים*, הנשוא שונה מהנושא - *הכדור הוא אדום*: *אדום* לא כלול ב*כדור*.

@@ -67,7 +67,7 @@ dateCreated: 2024-07-01T12:02:45.782Z
 {.is-info}


-# שיפוטים אפריוריים ואפוסטריוריים
+##שיפוטים אפריוריים ואפוסטריוריים

 קאנט מפריד גם בין ידיעות **אפריוריות** ו**אופסטריוריות**: ידיעה **אפריורית** היא הכרחית, מחייבת, כללית באופן חמור וקודמת לניסיון: היא קודמת לניסיון ומחייבת אותו. ידיעה **אפוסטריורית** מגיעה מן הניסיון, תלויה בו, ואינה מגיעה לכדי הכרח.

@@ -84,7 +84,7 @@ dateCreated: 2024-07-01T12:02:45.782Z

 שיפוט כמו *הקו הקצר ביותר בין שני נקודות הוא הקו הישר* הוא סינתטי: אין במושג של *קו* להיות *קצר*, או במושג של *קצר* להיות קו - זה חיבור של שני מושגים בלתי-קשורים לכדי שיפוט חדש, שקודם לניסיון (לא *בדקנו את כל הקווים וכל הנקודות* ואמרנו, *ואללה*).

-# מבנה הביקורת
+##מבנה הביקורת


 הביקורת נחלקת לשני חלקים - **תורת היסודות** ו**תורת המתודה** - מהו החומר, ואיך אנחנו  עובדים עם החומר. כולם (כולל אנחנו) לומדים רק את הראשון.
@@ -96,7 +96,7 @@ dateCreated: 2024-07-01T12:02:45.782Z
 את *תורת המתודה* כותב קאנט כאדם מבוגר; קאנט מודה בפה מלא שזו לא השיטה הפילוסופית שלו, ומבקש לכתוב אותה בנפרד ב"זמן שנותר לו". אולם כשפיכטה[^6] מתיימר לסדר את השיטה של קאנט אחרת, הוא מתקומם כנגדו ש*כן* יש לו שיטה פילוסופית. התשובה של קאנט ויורשיו היא תעלול יפה, שקאנט עשה לאלפטון: קאנט טען שהוא *מבין את אפלטון יותר טוב מאפלטון*, ובאופן דומה פיכטה ושות' טענו שהם *מבינים את קאנט יותר טוב מקאנט*. אלא שאפלטון מת זמן-מה לפני קאנט, וקאנט היה בחיים בימי פיכטה. אופסי.


-# האסתטיקה הטרנסנדנטלית
+##האסתטיקה הטרנסנדנטלית

 > [טקסט](/פילוסופיה/חדשה/קאנט/ביקורת_התבונה_הטהורה_חלק_ראשון_-_האסתטיקה_הטרנסצנדנטאלית.pdf)
 {.is-info}
@@ -106,7 +106,7 @@ dateCreated: 2024-07-01T12:02:45.782Z
 > אתם יושבים בבית הסטודנט ומבליח ג'ינג'יסטותאלס, החתול הג'ינג'י (ועכשיו, חבר הסגל מן המניין) מתיישב עליכם. חקירה טרנסנדנטלית היא לא, *האם ג'ינג'יסטותאלס יושב פה לפניי?* - זה ברור - אלא *אילו תנאים היו צריכים להתקיים כדי שג'ינג'יסטותאלס יישב פה לפניי?* התנאים שאם הם מתקיימים, ג'ינג'יסטותאלס יישב פה לפני בהכרח, ואם לא - אז לא.
 {.is-info}
 
-## ההכרה
+###ההכרה

 ההכרה היא היחס בין **המכיר** ל**מוכר** - בין הסובייקט (אני) לאובייקט (עולם). ההכרה אינה מתחילה בשכל אפריורי, אלא בניסיון. אולם, בלי הרכיבים המתאימים בהכרה, אין לנו איך לעבד ולהכיל את המציאות: עבור ה*חדר הריק* של לוק, חייב להיות קודם חדר. את ההכרה מחלק קאנט ל[חושיות](#החושיות) ול[הסתכלות](#ההסתכלות), אך הפרדה זו היא מלאכותית: בפועל, השניים תמיד באים יחד.

@@ -118,11 +118,11 @@ dateCreated: 2024-07-01T12:02:45.782Z
 {.is-info}


-## החושיות
+###החושיות

 ב**אסתטיקה**, קאנט מכוון ל**חושיות** - לא ל*יפה* ול*אומנות*. היא עוסקת ב*תנאים שמאפשרים הכרה של אובייקטים*; החושיות היא תנאי שכזה. החושיות היא הקליטה החושית הראשונית, הפשוטה - היא סבילה לחלוטין; מיידית; מסוימת ומספקת רק ידע אפוסטריורי (דדוקטיבי). 

-## ההסתכלות
+###ההסתכלות

 (חלק ראשון) אנו מבצעים שיפוטים באמצעות ה**הסתכלות**[^1] - אותו הדבר בהכרה שמאפשר לי לכונן שיפוטים סינתטיים אפריוריים: החושיות היא הקליטה, וההסתכלות היא ההכרה המיידית, האינטואיטיבית, בתוכן אותה הקליטה. כשאני פותר 5 + 7, השכל שלי מזהה ב5 חמש יחידות של משהו, ב7 שבע יחידות של משהו, מזהה חוקיות בסימן ה+, ולאור כל אלו מבצע את השיפוט הסינתטי.  

@@ -139,7 +139,7 @@ dateCreated: 2024-07-01T12:02:45.782Z
 התופעה היא *מה שהדבר המכיר מכיר*, כשהלה ניצב מולו - *בלי מה שהשכל מוסיף לו*. לעומתה, **פנומנון** הוא הדבר המופיע *יחד עם אותה תוספת של השכל*. משום שבאסתטיקה אנחנו דנים רק בהסתכלות, אנו דנים ב*תופעה*, ולא ב*פנומנון*.


-## חומר וצורה
+###חומר וצורה

 ההכרה מאפשרת לנו להכיר ב**תופעות** - המושאים הבלתי-קבועים של הסתכלות אמפירית. 

@@ -149,7 +149,7 @@ dateCreated: 2024-07-01T12:02:45.782Z

 העיקרון המסדר הוא ה*צורה* - היא מוכנה ברוח אפריורי.

-## החלל והזמן כתנאים טרנסנדנטליים
+###החלל והזמן כתנאים טרנסנדנטליים

 ה*חלל* וה*זמן*[^11] גם הם צורות כאלו, ולכן התפיסה הקנטיאנית מערבת אותנו כגורם פעיל בכינון עולם התופעות: אין בהכרח *חלל* כשלעצמו או *זמן* כשלעצמו, אלא צורת ארגון אפריורית, הנובעת מאיתנו. הדברים **כפי שהם באמת** אינם בהכרח נגישים לנו. החלל והזמן הם הסתכלות טרנסנדנטלית - הם אפריוריים, והם תנאי האפשרות של ההסתכלויות שלנו.

@@ -164,7 +164,7 @@ dateCreated: 2024-07-01T12:02:45.782Z

 קאנט דן במושגי החלל והזמן באופן סימטרי - על אחד מוצג, ועובר בירור מטאפיסי וטראנסנדנטלי[^12]. 

-### החלל
+####החלל

 אבל, ה**מושג** כאן מתעתע - קאנט לא חושב שהחלל הוא מושג; אבל, כדי לדבר עליו, אנחנו משתמשים במושג, שיחשוף בפנינו שהחלל בכלל לא מושג[^13]. 

@@ -182,7 +182,7 @@ dateCreated: 2024-07-01T12:02:45.782Z

 מושגים כמו *כיסא* הם **דיסקורסיבים** - מתווכים - קודם אני מגיע במגע ישיר עם הכיסא, ורק אז נוצר המושג *כיסא* שאודותיו השכל יכול לחשוב: אני לא יכול לחשוב על כיסא בלי מושג ה*כיסא*. קאנט קובע, למרבה הצער, שהשכל שלנו דיסקורסיבי - הוא זקוק לתיווך כדי לשכול את המציאות. 

-# תופעה או כשלעצמו
+##תופעה או כשלעצמו

 מה[אסתטיקה הטרנסנדנטלית](#האסתטיקה-הטרנסנדנטלית) מנביעה מסקנה קשה - מה שנגיש לנו הוא רק **עולם התופעות**, הדברים כפי שהם נדמים לנו - שאנו כופים עליהם את צורות ההסתכלות שלנו. אולם הדברים כפי שהם באמת - אולי לא יהיו נגישים לנו לעולם.

@@ -191,7 +191,7 @@ dateCreated: 2024-07-01T12:02:45.782Z

 אז מה היחס שלנו ביחס לדברים כשלעצמם? זוהי שאלה פרשנית קשה, שהמחלוקת בה מתחוללת בה עד היום.

-# בין האסתטיקה ללוגיקה הקנטיאנית
+##בין האסתטיקה ללוגיקה הקנטיאנית

 קאנט לימד לוגיקה כל חייו - ותלמידיו אספו את ההרצאות שלו לכדי ה*לוגיקה* שלו. הלוגיקה הקנטיאנית קרובה יותר לאפיסטמולוגיה מאשר ללוגיקה קרובה (ודומה באופן חשוד ל[מיומנויות יסוד](/פילוסופיה/מיומנויות)), ומדבר על אותו השכל. קאנט מודה בפה מלא שסדרה של ה*ביקורת* קשור בכושרו של השכל, שעוסק באפיסטמולוגיה בחשבון אחרון.

@@ -246,7 +246,7 @@ dateCreated: 2024-07-01T12:02:45.782Z
 {.is-success}


-# הלוגיקה הטרנסנדנטלית
+##הלוגיקה הטרנסנדנטלית

 > [מבוא](/פילוסופיה/חדשה/קאנט/הלוגיקה_הטרנסצנדנטאלית_-_מבוא.pdf), [פרק א'](/פילוסופיה/חדשה/קאנט/הלוגיקה_הטרנסצנדנטאלית_-_פרק_א_[עמודים_167-180].pdf)
 {.is-info}
@@ -257,7 +257,7 @@ dateCreated: 2024-07-01T12:02:45.782Z

 ומה יחס השכל להסתכלות? משום שהשניים נפרדים לגמרי, יש שתי אפשרויות: שהשכל מכיל את החלל והזמן, או שהחלל והזמן מכילים את השכל? האם ייתכן משהו בחלל ובזמן שהשכל שלנו לא יכול לחשוב עליו? זו אפשרות הזויה, אבל עקרונית אפשרית כרגע. מנגד, האם השכל שלנו יכול לחשוב על משהו שלא מופיע בחלל ובזמן? אולי כן - **מטאפיזיקה**. קאנט מגלה, בסופו של דבר, ששניהם שגויים - ולמעשה, השכל וההסתכלות חופפים לחלוטין. מהבחינה הזו, המטאפיזיקה מצטיירת כמאוד בעייתית.  

-## הקטגוריות
+###הקטגוריות

 אצל אריסטו, [הקטגוריות](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#הקטגוריות) הן מה שאנו יכולים להגיד על העצם, שאנו מגלים אפוסטריורי - אני קולט כל מיני דברים בטבע, ומסווג אותם. 

--- a/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה.md
+++ b/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה.md
@@ -8,7 +8,7 @@ editor: markdown
 dateCreated: 2024-01-29T12:53:43.423Z
 ---

-# שפינוזה - חייו ומותו
+##שפינוזה - חייו ומותו
 ברוך שפינוזה[^4] נולד באמסטרדם 1632-1677, ולמרות חייו הקצרים הספיק להשאיר אחריו מורשת פילוסופית ענפה. אמסטרדם נחשבה גם אז למעוז ליברלי, ולכן התמקמה שם קהילה יהודית, מאנוסי ספרד. אביו היה סוחר, ואמו מתה בצעירותו - כמו כמה מאחיו. בגיל 22, אביו של שפינוזה נפטר אף הוא, ושפינוזה ואחיו החלו לנהל את העסק המשפחתי, לייצור עדשות. המסורת אומרת שליטש עדשות למחייתו, ברמה גבוהה ביותר. ב1656, בגיל 24, הטילה עליו הקהילה היהודית את *החרם הגדול*:

 > **נוסח החרם שהוטל על שפינוזה על-ידי קהילת אמסטרדם, 1656:**
@@ -29,7 +29,7 @@ dateCreated: 2024-01-29T12:53:43.423Z

 *מאמר תיאולוגי-מדיני* הוא מעיין ספר ביקורת מקרא, שחושף ידע מפליג בברית החדשה ובברית הישנה. בספר טען כי, באמצעות כלים טקסטואליים, ניתן לראות כי לא משה הוא זה שכתב רבים מהטקסטים המיוחסים לו, כי הניסים כוזבים, וכי אין ממש דבר כזה 'נביאים'. הוא מציג שם את התורה ככלי לרפי השכל, משום שאינם מסוגלים לחשוב בכוחות עצמם. זה כמובן לא עלה יפה בקרב הנוצרים, או היהודים. 

-# הפילוסופיה של שפינוזה
+##הפילוסופיה של שפינוזה

 אנו נוהגים לסווג את שפינוזה תחת הרציונליסטים, אך שפינוזה הוא פילוסוף חריג בנוף. שפינוזה נולד יהודי[^1], אך לא תפקד כפילוסוף יהודי - הגותו מקורית לחלוטין, בלי קשר ליהדות ואף בניגוד חריף לה. יתרה מכך, המוקד של הגותו של שפינוזה שונה לחלוטין: היכן שהפילוסופיה המערבית טרודה ב'ידיעה' (["חיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם"](/פילוסופיה/הציטוטים#fnref7), מטרתו של שפינוזה אינה לדעת - אלא להושיע את הנפש (סוטריולוגיה). שפינוזה יוצא לדרך **משום שהוא מפחד**. שפינוזה מתחיל להתפלסף במטרה להיות מאושר, אושר נצחי ומוחלט, שיגרום לו להפסיק לפחד מהמוות. 

--- a/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה.md
+++ b/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה.md
@@ -30,7 +30,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z

 [^49]: הגישה היוונית אחרי [פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס), שהרס לוכלם, הייתה מעשית לחלוטין; אם הידיעה הפילוסופית לא הייתה בעלת ערך מעשי, הם לא היו עוסקים בה.

-# בעיית האחדות והריבוי
+##בעיית האחדות והריבוי

 את תולדות הפילוסופיה ניתן לחלק שרירותית לזרמי ה*ריבוי* וה*אחדות*. [אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון), למשל, [דגל בריבוי](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פיידון#הסיבה-האמיתית), בעוד ש[פארמנידס](/פילוסופיה/יוונית/קדם-סוקראטיים/היראקליטוס-ופארמנידס#פארמנידס), למשל, דגל באחדות; [אריסטו](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו) סבר ש[בסיס ההוויה הוא העצמים](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#מה-זה-להיות-what-is-being), ולא באחדות אחת כוללת; ובהמשך כמובן, עלו פילוסופים שניסו לשלב בין ההסברים. מול כתביו של שפינוזה, הניסיון הזה עולה כבעיה (אל אף שהוא עצמו אינו מכתירה ככזו) - הוא מנסה לאחד במידת מה בין השניים, באופן שווה ושקול (*האחדות היא ריבוי והריבוי הוא אחדות*), למרות רוחו של הגל, בהמשך. 

@@ -45,10 +45,10 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z

 

-# הגדרות
+##הגדרות
 את ה*אתיקה* פותח שפינוזה באוסף של הגדרות:

-## סיבת עצמו
+###סיבת עצמו
 > 1. ב**סיבת עצמו** אני מבין את מה שמהותו כוללת קיום, *או*[^1] את מה שטבעו אינו יכול להיות מושג אלא כקיים.

 כאן הוא רק המטבע הלשוני; הפואנטה היא ההגדרה. 
@@ -58,7 +58,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
 > ההגדרות של שפינוזה הן *מילוניות* - שפינוזה לא אומר כאן שיש מן משהו כזה, שאי-קיומו חייב להיות סתירה לוגית. הוא אומר ש*אילו היה משהו כזה*, נכנה אותו **סיבת עצמו**.
 {.is-warning}

-## עצם
+###עצם

 > 3. ב**עצם** אני מבין את מה שנמצא בתוך עצמו[^3] ומושג[^2] באמצעות עצמו: כלומר, מה שמושגו אינו זקוק למושג של דבר אחר, שמתוכו הוא צריך להתעצב.

@@ -68,7 +68,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z

 בדומה ל[*משל הקו המחולק*](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-הקו-המחולק) של אפלטון, שפינוזה מחלק את ההוויה לדרגות שונות: **עצם** הוא מה ש**נמצא** - אנטולוגי, בעוד ש**מושג** הוא מה ש**נתפס** - אפיסטימי.

-## תואר
+###תואר
 > 4. ב**תואר** אני מבין את מה שהשכל \[אינסופי\][^4] תופס על אודות העצם בתור מה שמכונן את מהותו.

 זו ההגדרה הנבזית ביותר.
@@ -84,7 +84,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z

 כאן אומר שפינוזה, ישנם רק *שני תארים* ש**בכוחנו לתפוס** - המחשבה, והדברים המתפשטים. בניגוד לעצמים הנבדלים של דקארט, אין עצם מתפשט ועצם חושב - אלו שני תארים מקבילים, שמנהירים שני אופנים מקבילים של אותו העצם ממש.

-## אופן
+###אופן
 > 5. ב**אופן** אני מבין את הפעלות העצם, *או*[^1] את מה שנמצא בתוך דבר אחר, שבאמצעותו הוא גם מושג.

 ההגדרה הזו הפוכה מההגדרה השלישית. ***עצם*** הוא דבר עצמאי, מובן בזכות עצמו בלבד, בעוד שה***אופן*** אינו נתפס בלעדי העצם, ואינו עצמאי - אלא קשור בהכרח לעצם.  
@@ -95,10 +95,10 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z

 בתפיסתו של שפינוזה, בני האדם הם אופן סופי של אלוהים, שמונכחת בהם הן המחשבה האלוהית וההתפשטות האלוהית. גם כאן, דקארט היה מסכים בגדול - אבל התפיסה שלהם נבדלת: בעוד שהם מסכימים שרוח וחומר שניהם רכיבי מפתח של האדם, אצל שפינוזה הם לא רכיבים נפרדים - אלא אותו הדבר ממש: שני היבטים שונים של אותו הדבר. כך שפינוזה אינו נדרש ל[בעיית הגוף-נפש](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות#התיאוריה-הפסיכופיזית-של-דקארט) של דקארט. שפינוזה שולל את הקשר הסיבתי בין הגוף לנפש, משום שהם אותו דבר - אופנים מקבילים של אותו העצם.

-### אופן אינסופי ישיר ומתווך
+####אופן אינסופי ישיר ומתווך
 במכתבים לחברים, שפינוזה כי חוקי טבע - כמו תנועה ומנוחה של החומר - הם **אופן אינסופי ישיר** - ביטוי אינסופי של אלוהים. מנגד, פני היקום כולו הם **אופן אינסופי מתווך** של אלוהים.

-## היחס בין עצם, תואר ואופן
+###היחס בין עצם, תואר ואופן
 המציאות השפינוזית מורכבת *רק* מהעצם, ומהאופן - שני משלימים לוגיים. את העצם אין בכוחנו לתפוס במחשבה, אלא דרך *התואר* - הדרך שדרכה העצם והתואר מתגלים לנו.

 ביהדות, למשל, ברגע הראשון, המציאות כולה אוכלסה על ידי האלוהים. אלא שברגע אחר, התרחשה הבריאה, וכעת המציאות מכילה גם את העולם[^16]. ההנחה הזו בעייתית - משתמע ממנה שאלוהים נאלץ לפנות מקום למשהו זר ממנו, להצטמצם; ניצב בפני אלוהים גבול. איפה שיש את אלוהים, אין את העולם - ואיפה שיש את העולם, אין את אלוהים - ועלינו להסביר את יחסי הגומלין ביניהם.
@@ -120,7 +120,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
 *אותו ה**דבר** ממש*, משת נקודות מבט שונות. כך גם **הגוף** וה**נפש** - *אותו **הדבר** ממש*, משני נקודות מבט שונות - שני *אופנים* שונים. כל מושאים מסוימים - מחשבה מסוימות, גוף מסוים - הם *תארים* של אותו האופן.
 {.warning}

-### סיבתיות
+####סיבתיות
 תפיסתו של שפינוזה גוררת סיבתיות אופקית, סביב האופנים:
 ```
 ... (סיבה)-> אופן -(סיבה)-> אופן -(סיבה)-> אופן -(סיבה)-> אופן -(סיבה)-> ...
@@ -133,7 +133,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
 ![spinoza_-_diagram.png](/פילוסופיה/חדשה/spinoza_-_diagram.png)
 ^היי,^ ^הנה^ ^הדיאגרמה^ ^הזו^ ^שוב.^

-## אידאה
+###אידאה

 > ב', 3. ב**אידאה** אני מבין מושג של הנפש, שהנפש מעצבת מכיוון שהנה דבר חושב.

@@ -148,12 +148,12 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z

 אידאה אצל שפינוזה היא **פעולת הבנה**, או הסבר כלשהו. חשבו על אידאה כעל הירח; לעיתים הוא מואר באופן מלא (*אידאה מספקת*) ולעיתים באופן חלקי (*אידאה חלקית*) - אך הוא תמיד שם, בין שנראה לנו במלואו ובין שלא.

-## אלוהים
+###אלוהים
 > 6. ב**אלוהים** אני מבין יש אינסופי באופן מוחלט, כלומר, עצם בן אינסוף תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות נצחית ואינסופית

 ההשפעה של דקארט מורגשת בהגדרה הזו - במיוחד *יש אינסופי **באופן מוחלט***, שנובע מהשלמות שייחס דקארט לאל. הישות האלוהית כוללת בתוכה את השלמויות כולן - הדברים החיוביים: הטוב, והחוכמה, ולא הרע (היעדר הטוב) או הבורות (היעדר החוכמה). 

-## חופש
+###חופש
 > 7. **חופשי** נקרא אותו דבר, הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, והנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד; ואילו הכרחי, או מוטב לומר כפוי, נקרא אותו דבר, הנקבע על ידי אחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסויימת.

 החופש של שפינוזה אינו חופש *שלילי*, כמו שנהוג לחשוב - לא היעדר כבלים. החופש של שפינוזה הוא *חיובי* - מה שפועל רק מתוך תוכו, מהכרח טבעו, ובהיעדר כוחות חיצוניים.
@@ -168,12 +168,12 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z

 *אה, רגע, כל זה הכרחי. אין מה להתאמץ*, אפשר לחשוב אחרי משפט שכזה. זו אינה התפיסה ששפינוזה מנסה להנחיל לנו. זאת לאור המהות של אלוהים (משפט 34) - להיות כוח מחולל. בהיותנו אופן של אלוהים, גם לנו יש יכולת מוגבלת לחולל - לפעול מתוך עצמנו ולא מתוך סיבות חיצוניות בלבד. התפיסה השפינוזית מבקשת, מכורח המחשבה הזו, להניע אותנו לפעול מתוך עצמנו - ולא מתוך הרגש. היא מנסה להצית בנו חופש חיובי - ולא חופש שלילי.

-## נצח
+###נצח
 > 8. ב**נצח** אני מבין את הקיום עצמו, כל עוד משיגים אותו כנובע באופן הכרחי מתוך הגדרתו בלבד של דבר נצחי[^5].

 יש קשר עמוק בין *נצחי* - חייב להיות סיבת עצמו -  *עצם* ו*חופש* - רק העצם הנצחי הוא חופשי לגמרי.

-## סיבה הולמת
+###סיבה הולמת
 > ג, 1. בשם **סיבה הולמת** אני מכנה סיבה שניתן לתפוס מתוכה באופן ברור ומובחן את תולדתה. ואלי בשם סיבה **בלתי הולמת** או **חלקית** אכנה סיבה שלא ניתן להבין את תולדתה מתוכה בלבד.

 > ג, 2. אני אומר שאנו **פועלים** כאשר מתרחש בנו או מחוץ לנו דבר מה שאנו הננו סיבתו ההולמת; כלומר (לפי ההגדרה הקודמת): כאשר מתוך טבענו נובע בנו או מחוץ לנו דבר מה שאפשר להבינו באופן ברור ומובחן מתוך טבענו זה בלבד. ומן היכוון ההפוך אני אומר שאנחנו **סובלים** פעולה כאשר מתרחש בנו דבר מה, או שמתוך טבענו נובע דבר מה, שהננו סיבתו רק באופן חלקי.
@@ -186,15 +186,15 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
 > חשוב להיזהר - אנחנו יכולים להיות סיבה *יותר* הולמת או *פחות* הולמת - **לא סיבה הולמת באופן מוחלט**. זו שמורה לאלוהים.
 {.is-warning}

-## ריגשה
-### הגדרה
+###ריגשה
+####הגדרה
 > ג, 3. ב**ריגשה** אני מבין את הפעלות הגוף,שעל ידיהן כוח פעולתו של הגוף גדל או פוחת, מומרץ או מעוכב, יחד עם האידאות של הפעלות אלו.

 ככל שאנו יותר *מבינים*, אנו יותר פעילים. להבין מה הן הסיבות של הרגשות שלי, זה להיות יותר פעיל לגביהן - להיות יותר סיבה הולמת לגביהן. 

 **ריגשה** היא *שינוי בעוצמה של הגוף* - השינוי עצמו.

-### משפטים
+####משפטים
 > ג, 2: הגוף אינו יכול לקבוע את הנפש לחשוב, והנפש אינה יכולה לקבוע את הגוף לתנועה או למנוחה, או לכל דבר אחר (אם יש דבר כזה).

 אבל למה בכלל לדבר על הגוף והנפש כדברים שונים, לאור השיטה של שפינוזה? הרי יש רק עצם אחד! 
@@ -211,7 +211,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z

 > ג, 7: חתירתו של כל דבר להמשיך בישותו אינה אלא מהותו בפועל של הדבר.

-### כח פעולה
+####כח פעולה
 המהות של **כל דבר** סופי, היא להמשיך להתקיים[^20], ובמקרה שלנו בני האדם - **להעצים את הפעולה שלנו**. הכוונה היא לא רק לא למות, במובן המסכן, אלא לקחת חלק גדול יותר בטבע עצמו. עבור כל אחד ואחת, החתירה הזו היא אישית - לשמר ולהאדיר את העוצמה שלנו בטבע עצמו[^21]. 

 > זהו ה**קונאטוס**[^20] - מונח קריטי בהגות של שפינוזה. כאופן מתפשט, המהות שלנו היא *כח פעולה* - עוצמה סיבתית; כאופן חושב, המהות שלנו היא *כח ההבנה* - היכולת לשכול ולהבין. הן כח הפעולה והן כח ההבנה נובעים מאלוהים כתואר מתפשט, וכתואר חושב.
@@ -219,7 +219,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z

 החתירה הזו ביחס לנפש היא **רצון**, וביחס לנפש ולגוף היא **יצר**. שפינוזה לא מפריד ביניהם; זהו אותו רצון, אותה חתירה.

-### הגדרת הריגשות
+####הגדרת הריגשות
 כל **ריגשה** היא חתירה למשהו מסוים, חלק מתוך החתירה כולה.


@@ -250,7 +250,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
 [^21]: האידיאליזם הגרמני - ניטשה, שופנהאואר, שואב השראה רבה ממשפט זה, גם אם לא תמיד בגלוי.
 [^46]: עונג, למשל, הוא שמחה מרוכזת בדבר מסוים אחד - לפעמים יתר על המידה; מנגד, כאב הוא דיכוי, לעיתים חיובי, של שמחה מוגזמת כזו (כמו התמכרויות).

-# משפטים
+##משפטים

 > משפט 14: חוץ מאלוהים שום עצם אינו יכול להימצא ולא להיות מושג.

@@ -291,7 +291,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
 > משפט 27:


-# אקסיומות
+##אקסיומות

 > 1. כל מה שנמצא, נמצא או בתוך עצמו או בתוך זולתו.

@@ -345,14 +345,14 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
 > [מצגת](/פילוסופיה/חדשה/נקודות_לסיכום_השיעור_האחרון_על_שפינוזה_(12.2).pptx)
 {.is-info}

-# ה"מדע החדש" של שפינוזה
+##ה"מדע החדש" של שפינוזה

 הטקסט של שפינוזה עוסק, בגדול, בשלוש תחומים:
-## מציאות - מטאפיזיקה
+###מציאות - מטאפיזיקה

 טבע המציאות, ובמיוחד עיסוק בשאלת האחדות והריבוי, ובסיבתיות אופקית ואנכית.

-## עולם - חקר הטבע
+###עולם - חקר הטבע

 בעיקר בחלק ב' - פחות מעניין אותנו. שפינוזה, כמו דקארט וניוטון, ביקשו לכונן מודל חדש לחקר הטבע, במקומו של המודל האריסטותלי. לפי אריסטו, **ידיעה** היא *ידיעת הסיבה*. אולם, הוא מבחין בין כמה סוגים של סיבות - סיבה חומרית, צורנית, פועלת ותכליתית. סיבה *חומרית* של פיצה תהיה בצק, רסק עגבניות, פפרוני - *ולא אננס*. הסיבה הפועלת תהיה הפיצאי - מי שהכין את הפיצה. הצורה תהיה מה שהפיצה צריכה להיות - עגולה, וחתוכה למשולשים, התכלית תהיה אושר, ההנאה שבפיצה - מה שהפיצה נועדה לעשות[^41]. **התכלית** היא הסבר *שהמדע החדש מבקש להכחיד*[^40]. הזרם החדש מבקש להיפטר מהרעיון שיש לנו את הכוח לדעת את התכלית, אם בכלל יש כזו בטבע.

@@ -376,7 +376,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z

 [^50]: זוהי השאלה שמעלה [אפלטון](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון) בדיאלוג [*אאותיפרון*](/פילוסופיה/אתיקה#תיאוריית-הציווי-האלוהי).
 [^53]: תחשבו שאתם תקועים בפקק. מי הם אלו שצופרים? אלו מאחור, שלא רואים מה קורה; אלו שעומדים ליד התקלה שחוללה את הפקק יותר רגועים. זה מה ששפינוזה מבקש לטעון: ההכרה של הדברים תביא איתה אושר.
-## אדם - הנפש
+###אדם - הנפש

 חלקים ג', ד' וה' - המקיפים ביותר ב*אתיקה* - מכילים את הפסיכולוגיה של שפינוזה, תורת הנפש. היא נחלקת לתורת הנפש ה*ניסיונית*[^43], וה*אפריורית*. תורת הנפש ה*ניסיונית* עוסקת במה שנכון לנפש האדם כתוצאה מהניסיון - *אבא הרביץ לי עם חגורה, הרביץ לי הרבה, ולכן אני אוהב שפינוזה*. לעומתה, התורה ה*אפריורית* היא כמו שעשה דקארט ב*הגיונות* - האני, העצם החושב, מהות האדם. דקארט לא דן בנפש כפרויד - ב*מה מפחיד*, *מה טוב* - זה לא רלוונטי; הוא טרוד בנפש כמכונה שמייצרת הכרות - זה שהיא עצם, משהו עצמאי, וכו'. בניגוד לדקארט, שלא טרוד כלל בנפש הניסיונית, שפינוזה עוסק בה באופן די נרחב - בנוסף לדיון האפריורי. לאור זאת, העמדה שלו קצת יותר נוגעת לחיים שלנו מהפילוסופיה המערבית בדרך כלל, שנוטה להשאיר את הנפש הניסיונית מחוץ לתחום הדיון. *אני אביא לך ידיעה*, אומר הפילוסוף המצוי. מה תעשה איתה? זו בעיה שלך; איך היא תגרום לך להרגיש? *זה לא מעניין*.

@@ -387,7 +387,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z

 ניתן להמחיש זאת עם [משל המערה](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-המערה) של אפלטון, המתאר את [משל הקו המחולק](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה#משל-הקו-המחולק). בניגוד למשל הקו המחולק הסטטי, משל המערה הוא דינאמי - איך חוצים מדרגת הכרה אחת לאחרת. מה המניע של אדם לטפס במעלה דרגות ההכרה? ה[**ארוס**](/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/משתה) - התשוקה ליפה[^44]. 

-### דרגות ההכרה
+####דרגות ההכרה
 שפינוזה גם מחלק את ההוויה לדרגות הכרה: הראשונה, גרועה ושגויה[^51]; השנייה, טובה יותר, ומספקת להכרת המציאות ולאושר; והשלישית, נשגבת ועליונה לחלוטין, שהדרך אליה לא ידועה, איכשהו מהדרגה השנייה.
 ומה מניע אותנו בסולם של שפינוזה? זהו ה**connatus**[^20]. *קונאטוס* יש לכל דבר - ולפיכך גם לבני האדם - אך הוא יתבטא אחרת ביחס לכל יצור. הקונאטוס הוא פתח המילוט של השפינוזה מהאתאיזם ומהא-מוסריות.

@@ -432,7 +432,7 @@ dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z

 **טוב** ו**רע**, לפי שפינוזה, הם יחסיים; הטוב הוא מה ש*מגביר את כוח הפעולה **בשבילי***;  הרע הוא מה שמוריד אותו. הטוב והרע הם סובייקטיבים - מה שמעלה את כוח הפעולה שלי עלול להוריד את שלך.

-## שאלת הכוללים
+###שאלת הכוללים
 זוהי שאלה שמתשלשת מימי הבייניים, שלה שלוש פתרונות בלבד: אפלטוני, אריסטותלי, וסטואי. היא עוסקת ביחס ה*כולל* ל*פרט*. מה יחס האידאה של האדם ליוסי, האדם הפרטי? אפלטון יגיד שהאידאה בא לפני: *האדם כשלעצמו*, שקודם לכל אדם שנולד בפועל - כל אחד הוא צל חיוור של אותה אידאה. אריסטו יגיד שיש *עצם משני*, שנמצא *בתוך* הדברים: *האדם* נמצא בתוך *סוקראטס*, כעצם משני. הסטואים יגידו שהדברים הכוללים נמצאים *אחרי* הדברים הפרטיים, ולמעשה - אינם אלא אשליה - התפיסה הזו מכונה *נומינליזם*. אין באמת דבר כזה *אדם*, אלא את המילה *אדם*, שנוצרה מבני אדם: ראו את יוסי, הג'ינג'י, ואת רפי, שאינו ג'ינג'י, ובחרו להתעלם מההבדלים ולהתייחס למשותף; הסטואי יגידו שאין לזה ביסוס, ושיש רק את האדם הפרטי.

 שפינוזה מצודד בסטואים: אין לפיו מושגים כלליים. במקומו, הוא קובע את ה*מושג המשותף* - הדבר שעליו אפשר להשתית מדע רציונלי של המציאות. העובדה שלכל אחד מאיתנו יש גוף, שבא במגע עם גופים אחרים, מאפשרת לנו לעשות *אינדוקציה* ולהתחיל *להכליל* - ומשם להגיע לחוקים.