docs: rename פסיכולוגיה/מבוא/אבנומרלית to פסיכולוגיה/מבוא/אבנורמלית

home.md

@@ -1,8 +1,8 @@
 ---
 title: ברוכים הבאים לפורום מתנום
-description: 
+description: אתר הסיכומים האישי שלי, מתן הורוביץ
 published: true
-date: 2024-01-14T12:44:19.409Z
+date: 2024-01-26T21:48:02.828Z
 tags: 
 editor: markdown
 dateCreated: 2022-10-23T07:31:06.737Z
@@ -10,9 +10,28 @@ dateCreated: 2022-10-23T07:31:06.737Z
 
 ![fiumicino_small.jpg](/fiumicino_small.jpg)
 ^שרידים^ ^מאוסטיה^ ^בשדה^ ^התעופה^ ^ע"ש^ ^פיומיצ'ינו,^ ^רומא.^
+
+# מבנה האתר
+ברוכים הבאים ל**פורום מתנום**, אתר הסיכומים האישי שלי.
+
+האתר מחולק לתיקיות ולערכים, בהם תוכלו לעיין בסרגל הצד, כאשר כל תחום\קורס נמצא בתיקייה משלו, יחד עם הסבר כללי, וכל נושא בקורס מסוים נמצא בדף משלו בתוך התיקייה המתאימה:
+
+---
+📁 תחום
+|----> 📁 קורס
+|--------> 📄 נושא
+(למשל: 📁 📄 פילוסופיה -> 📁 📄 בודהיזם -> 📄 אטמן ואנאטמן)
+
 # קישורים שימושיים
 ## [איזור אישי](https://in.bgu.ac.il/pages/4students.aspx)
 ## [מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/my/)
 ## [רישום לקורסים](https://bgu4u.bgu.ac.il/pls/scwp/!app.gate?app=cns)
-## [משימות](https://tasks.pukeko.xyz/lists/7/list)
 ## [קובץ הקורסים](https://bgu4u.bgu.ac.il/pls/scwp/!app.gate?app=ann)
+
+
+# צרו קשר
+---
+> ליצירת קשר, ולבקשת ערכים באתר כקובץ Word\PDF
+ horomata@post.bgu.ac.il
+{.success}
+---

כלליים/מלחמה.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: מלחמה ושלום בהיסטוריה
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-14T12:44:26.908Z
+date: 2024-01-26T21:19:20.963Z
 tags: שנה א, סמסטר ב, היסטוריה, קורסים כלליים
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-05-13T13:30:27.071Z
@@ -16,233 +16,6 @@ dateCreated: 2023-05-13T13:30:27.071Z
 > [טקסט (1)](/כלליים/מלחמה/קיגן_-_קובץ_1.pdf), [טקסט (2)](/כלליים/מלחמה/קיגן_-_קובץ_2.pdf), [טקסט (3)](/כלליים/מלחמה/קיגן_-_קובץ_3.pdf)
 {.info}
 
-# המלחמה ועליית המערב
-
-בשיא התקופה הקולוניאלית (סוף המאה ה19), מדינות אירופה שלטו בלמעלה מ80% משטחו של כדור הארץ. עליונות זו של המערב, כפי שעדיין ניכרת היום, נשענת בראש ובראשונה על המלחמה - מראשיתה של תרבות המערב ועד היום.  
-במערב נולדה התפיסה שבכוחו של האדם למשול הן בסביבה הפיזית שבה הוא חי, והן בטבעו של האדם - בעידן הנאורות. אומות המערב התכנסו במספר ניסיונות - קונגרס וינה ב1815, חבר העמים, וכיום האומות המאוחדות - בניסיון להכחיד את המלחמה. פילוסופים דוגמת מיל ופיין דיברו רבות על העולם החדש, שבו המסחר והכלכלה יחברו את אומות העולם יחדיו, ומציבות את המלחמות כנחלת העבר - אלא שפעם אחר פעם, תקוותיהם נפלו.
-
-המלחמה מככבת מראשיתה המוקדמת ביותר של תרבות המערב - יצירת המופת המערבית הראשונה - *האיליאדה* של הומרוס - עוסקת במלחמה!
-
-> Polemos pater panten - המלחמה היא אבי כל הדברים  
-> ^היראקליטוס^
-
-> מניעי המלחמה: Time, deos, ophelia - כבוד, פחד, ואינטרס.  
-> ^תוקידידס,^ ^אבי^ ^הריאליזם^ ^המדיני^
-
-התפיסה המערבית מציבה את כוח הזרוע כערובה לביטחון - ומשום כך הוא מהווה בה מטרה, ולא אמצעי.
-
-# ראשית המלחמה במערב - יוון העתיקה
-
-תחילת המלחמה כפי שאנו מכירים אותה היא ביוון העתיקה, שהחלה לעלות לגדולה במאות ה6 וה5 לפני הספירה. הלוחמה היוונית אופיינה כלוחמת הלם - כמה מאות *הופליטים* (חיילים רגליים בחימוש כבד) במבנה *פאלאנקס* שרצו אחד לעומת השני עד להכרעה. הלוחמים היו בני מעמד הביניים, חלקאים, שרכשו את הציוד מכספם ואחסנו אותו בביתהם, על האדמה שלהם - מה שהפך את המעמד לדומיננטי בחברה היוונית. הלחימה כתף על כתף יצרה ביניהם סולידריות עמוקה, והייתה יחסית בלתי-הרסנית - לרוב, פחות מ10 אחוזים מהלוחמים נהרגו, והקרבות הסתיימו בפרק זמן קצר (“אתה לא הולך לשום מקום בקיץ היווני בשריון כזה”). מרגע שפאלאנקס אחד גבר על השני, הקרב נגמר - עניינים דוגמת כבוד, או השמדה מוחלטת של היריב, לא שיחקו תפקיד; ללוחמה היה מעמד מעיין טקסי, בין בני אותה תרבות הדוברים את אותה השפה. אלא שהפלישה הפרסית ליוון, במאה ה5 לפני הספירה, שמה ללוחמה מסוג זה קץ, והמיטה על המלחמה עידן חדש והרסני בהרבה.
-
-עם עלייתו של המסחר וההון החומרי, האדמה החקלאית שיחקה תפקיד הולך ופוחת בתור נכסה העיקרי של עיר המדינה. שתי ערי המדינה הגדולות והמשפיעות ביוון צברו כוחן מעצם ההשתחררות מהאילוץ של החקלאות - אלו הן אתונה וספרטה. הניתוק אפשר הן לספרטה והן לאתונה להצביא צבאות אדירים, שכמותם לא נראו קודם ביוון.
-
-## ספרטה
-
-הספרטנים שיעבדו בכוח הזרוע את מסניה - אוכלוסייה של בין 200,000-250,000 איש - וזו סיפקה את צרכיה החקלאיים לחלוטין.כעת, כל ספרטני עבר תהליך הכשרה צבאית מייגע, שהפך אותם לכוח הרגלי הדומיננטי ביותר ביוון - חברה היפר-הופליטית. הכשרה זו החלה מגיל צעיר, חלה על כמעט כולם (מלבד האליטה האוליגרכית), ואף כללה הישרדות בשטח וציד ^הלוטים^ - הכינוי הספרטני לאוכלוסייה המשועבדת. ההלוטים דיברו שפה אחרת, ותפסו עצמם תרבות אחרת, מהספרטנים, אשר שעבדו אותם באופן ציבורי - לאיש לא הייתה בעלות פרטית עליהם, והיחס אליהם היה גרוע כתוצאה. האיום המתמיד הזה על הספרטנים הצמיח חברה צבאית - הספרטנים היו האומה הראשונה להחזיק ‘משטרה חשאית’. ההופליטים הספרטנים נהפכו לאימת יוון כולה, והיו אבן המפתח לצבאות יוון בהגנתם מפני הפרסים.
-
-## אתונה
-
-האתונאים הקימו צי ימי אדיר, וסחרו עם ארצות רחוקות: אתונה נהפכה מקום דינאמי, מלא בזרים - דבר שאינו מאפיין את עיר המדינה היוונית. עם הצי החדש קם צמא אדיר לכוח אדם - מה שגרר את הצטרפותם של העניים, למעלה מ50% אחוז מהאוכלוסייה. אלו איישו את הספינות, ויחד עם העשירים, איימו על הדומיננטיות של מעמד הביניים. צירופם של העניים לצבאות גרר מתן זכויות פוליטיות, ואתונה נהפכה לדמוקרטיה קיצונית: הלוחמים עצמם הם אלו שהחליטו האם לצאת לקרב. הדמוקרטיה האתונאית הייתה שלטון לוחמני, תוקפני, בהלך רוח פוליטי גבוה - הצבאות הדמוקרטיים, אז וגם היום, התעלו יותר מכל צורת משטר אחרת בשדה הקרב.
-
-> קל יותר לשכנע 30,000 אתונאים לצאת לקרב מאשר ספרטני אחד  
-> ^הרודטוס^
-
-## פלישת פרס ליוון
-
-הפרסים - כוח מזרחי, יהיר ועריץ, פלשו ליוון עם כוח המונה בקירוב 60,000 חיילים - מספר גדול לתקופה. אותם חיילים היו איכרים שגויסו בכפייה, בצבא אימפריאלי עשיר. הפרסים לחמו כפרשים קלים, וירו בקשתות לשדה הקרב וברחו - מבלי להיכנס לשדה הקטל. לעומתם, הצבא היווני היה צבא איכרים בני חורין, לוחמים מהחלטתם, בעלים על הציוד שלהם. היוונים סבלו מנחיתות מספרית אדירה לעומת הפרסים - אלא שכאן התבררה לראשונה עליונותה של לוחמת ההלם היוונית: בקרב במרתון (490 לפנה"ס) למשל, הפרסים ספגו אבידות של כ6,000 חיילים - מול 192 אבדות יווניות.
-
-אתונה וספרטה, שעד כה לא היו במגע, שיתפו פעולה בחזית יוונית מאוחדת בכדי להגן על ביתם - ונחלו ניצחון אדיר על הפרסים, שנסוגו בבושת פנים.
-
-כמה שנים לאחר הקרב, ב486, מת דרוויש מלך פרס, ובנו קסרקסס לקח על עצמו את מסע הנקמה של פרס ביוון. לאחר כארבע שנות הכנה, הפרסים הביאו קרוב לרבע מיליון חיילים ליוון - מספר דימיוני באותה התקופה.
-
-
-
----
-
-> כאן חסר קצת - להשלים מהמחברת
-{.is-warning}
-
----
-
-> המלצה: *הפדרליסט* - על הקמת שיטת המשטר האמריקנית (שסלדו גם הם מהדמוקרטיה!)
-{.success}
-
-כעת, עמוד הטווח של הצבא האתונאי הוא הצי - שינוי שמביא עימו שינויים פוליטים מרחיקי לכת[^1]. כ50 שנה לאחר המלחמה הפרסית, אתונה חולשת כעת על אימפריה בפועל, על ידי כך שמכפיפה למרותה ערי מדינה שונות בכוח הצי. בעוד שערי מדינה רבות חשבו בנאיביות שאתונה תזנח את הצי, הללו טעו טעות מרה. אתונה הגיעה לערי המדינה האריסטוקרטיות הללו, שראו בדמוקרטיה קיצונית זו שלטון מסוכן, וכפתה עליהם את צורת השלטון החדשה. האימפריאליזם האתונאי (~479-431) איים גם על כוחות ימיים דוגמת סירקוזה, וכוחות יבשתיים דוגמת תבאי - ואלו נשאו עיניהם לספרטה כיריבה האפשרית היחידה לאתונה. הערים הללו ראו באתונה כוח מסוכן, מדכא, מנצל, ושאפו להכניע אותו. כעת אתונה חולשת על ערי מדינה לכל אורך הים האגאי ואסיה הקטנה, המעלות לה מיסים, ואלו המתנגדות לה (דוגמת סאמוס, שסבלה מצור של תשעה חודשים) - מחוסלות. לאור ההתעצמות הזו, ספרטה ובעלי בריתה מחליטות להילחם באתונאים כל עוד עדיין יש סיכוי להביס את אתונה, כמובן ביבשה.
-
-[^1]: ה*דמוקרטיה* היא התדרדרות מצורת ה*פוליטאה* - דוגמת זו שחוקר אפלטון - ולכן נשאה בוז בעיניי הפילוסופים ונחשבה כדבר מגונה עד העת המודרנית. האמריקנים והצרפתים ייסדו רפובליקות בבואם לברוח מהדמוקרטיה כמו מאש, אך חרף הסייגים שלהם הדמוקרטיה האתונאית עבדה *לא רע* בתקופת הישרדותה - כ180 שנה. הדמוקרטיה נפטרה מהמטען השלילי בעת המודרנית במידה רבה בזכות ה*ייצוגיות* - הרעיון הגדול של העת המודרנית. דוגמאות לצורות שלטוניות הטובות ביותר לעומת הדמוקרטיה הן אנגליה, ארה"ב וונציה.
-
-
-## המלחמה הפלופונסית
-
-> ר' גם - נאומו של פריקלס ([עברית](https://he.wikiquote.org/wiki/%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%9D_%D7%94%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%93_%D7%A9%D7%9C_%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%9C%D7%A1),[אנגלית](http://hrlibrary.umn.edu/education/thucydides.html)) בתחילת המלחמה הפלופונסית[^2]
-{.success}
-
-המלחמה הפלופונסית היא הסלמה דרמטית בהיקף, ובנזק, של המלחמה - מלחמה כוללת. עד לשלב הזה, הרג של אזרחים והתקטננות על טריטוריה היו נדירים - דברים שהתרחשו בהיקף רחב תחת הדמוקרטיה האיפריאליסטית האתנואית. במהלך המלחמה, האתונאים בפאתי העיר נאלצים לסגת לתוך חומות העיר, מהלך בעל השפעה פסיכולוגית קשה. בתנאי הצפיפות האלו פרצה מגפה (430-428) שקטלה כרבע מאזרחי אתונה. ההצלחה האתונאית נקשרה במידה רבה בפריקלס - המנהיג האתונאי - שבולם במידה רבה את הכוחות באתונה ששואפים להתפשטות אימפריאלית. אלא שעם מותו במגפה ב429, האסטרטגיה האתונאית משתנה ונהיית התקפית בהרבה - מהימנעות מהפסד בלבד להתפשטות של ממש, כרצונם של הדמגוגים. אחד מאותם דמגוגים, קליאון, מוביל כוח ימי שמשתלט על פילוס בפלופונס, מול חופה המערבי של מסיניה (425) - המשועבדת לספרטנים -  אירוע מכונן במלחמה. כיבוש זה מפיל למעלה מ400 לוחמים ספרטנים מובחרים בשבי, ומאפשר נהירה של הלוטים רבים לאתונה - שני פחדים גדולים של ספרטה. האתונאים מאיימים להרוג את הכוח הספרטני במידה וספרטה תיכנס לאטיקה - אזורה של אתונה - והספרטנים אכן נמנעים מלפלוש לאיזור לאורך המלחמה. 
-
-ב424, אנשי תבאי מביסים את האתונאים בדליום, כשברקע ממשיכים הלוטים לערוק לאתונה, למורת רוחם של הספרטנים. חרף ההרס שזורעים האתונאים באדמות ספרטה - שריפה של שדות ועצי זית, שהיו תנאי מספיק לקרבות הופליטיים, הספרטנים לא מתפתים לתקוף את אדמות אתונה. לאחר 10 שנות לחימה (431-421), אף צד לא מצליח להכריע את היריב, ואתונה וספרטה מפסיקות את הלחימה - כשאף צד לא רשם הישגים משמעותיים. כעת הספרטנים והאתונאים שרויים בהוצאות עצומות, ושואפות לממן את השלב הבא של המלחמה - והם פונים לעזרה ללא אחרים מאשר הפרסים העשירים. ישנם גם שינויים בנטייתם הצבאית של הצדדים - הספרטנים מקימים צי חזק, והאתונאים עוברים לפשיטות של כוח יבשתי מתוך הספינות. ברצונם לבלום את ההתפשטות האתונאית מאסיה הקטנה לכיוון פרס, הפרסים מצדדים בספרטנים - ומסבסדים את הקמת הצי הספרטני. בתגובה, האתונאים מנסים להצית מרד בקרב ההלוטים - אסטרטגיה שמנצח עליה לא אחר מאשר אלקיביאדס, אהובו של סוקראטס. ב418, לאחר שכורת בריתות עם ערי מדינה בפלופונס, הצבא האתונאי נוחל תבוסה מוחצת מול ההופליטים הספרטנים. האתונאים פולשים גם לסירקוזה - הדמוקרטיה הגדולה היחידה מלבד אתונה וכוח ימי חזק בעצמה - וזו בתיאום עם הספרטנים מחסלת את כל הכוח האתונאי, לרבות הצי, ולוקחת רבים מהאתונאים בשבי. 
-
-לעומת המלחמות שקדמו לה, המלחמה הפלופונסית היא מלחמה כוללת. הגנרלים הם אנשי ציבור, ונתונים לביקורת - רבים מהם מודחים מתפקידם ומוגלים. במקרים מסוימים, גנרלים אתונאים מנצחים אפילו מוצאים להורג, משום שכשלו בהגנה על החיילים בספינותיהם. תופעת המלחמה גוררת עתה ביקורת עזה מאנשי הדעת, המחזאים והפילוסופים - כולם הציגו את השלום והפיוס כמעט כישויות שמימיות, ללא הועיל. 
-
-הלקח העיקרי מהמלחמה הפלופונסית הוא סביב המימון - המלחמה הכוללת היא עסק יקר. לרוב, הצד הלוחם בעל המערכת הכלכלית המפותחת יותר הוא זה שמנצח; זוהי מגמה היסטוריות שנמשכת עד היום, עם כלכלות המערב. ניתן אפילו לומר כי האלמנט הכלכלי הוא המשמעותי ביותר בלוחמה - יותר מהחברה, הצבא, הפוליטיקה וכל גורם אחר. 
-
-המלחמה הפלופונסית החלה לנתק את הקשר בין השירות הצבאי לזכויות הפוליטיות, בשל העלויות הכרוכות במלחמה. 
-הספרטנים, בפלישתם לאתונה, נתקלו בחומותיה האדירות אותן הם לא יכלו לפרוץ; כך עלה הצורך במכונות מצור חדשות שבכוחן לגבור עליהן. המכונות, כמובן, יקרות מאוד, כמו גם חיזוק והגבהת החומות אצל הצד המתגונן. ההתייקרות הזו גוררת העלאת מיסים, שיוצרת מעגל קסמים אכזרי - האיכרים נושאים בנטל המיסים, מעמדם הכלכלי מתדרדר, ויכולתם לשרת כהופליטים - מעמד הביניים מתכווץ. כפיתרון, כספי המיסים זורמים יותר ויותר לכיוון צבאות שכירים - בין שהמשרתים בהם זרים ובין שאלו העניים, שהשירות לעיתים משתלם להם כלכלית. עליית הצבאות השכירים תובעת עוד ועוד כסף ממעמד חברתי הולך וקטן. כעת, החברה האתונאית - שהייתה מחולקת לשלוש מעמדות, מורכבת רק משניים: שכבה אדירה של עניים, ושכבה אריסטוקראטית צרה. גם זו תופעה היסטוריות חוזרת ונשנית: עד העת האחרונה ממש, מעמד הביניים כמעט שאינו היה קיים - מעמד הביניים האתונאי הוא דוגמא היסטורית חריגה. 
-
-המניעים של המלחמה משתנים גם הם - כעת, אלו מלחמות שיוזמים האליטות; מלחמות של ביזה וצבירת רכוש; מלחמות של מניעים פוליטיים. ספרטה גברה על אתונה בסופה של המלחמה, וניצבה כבלתי מנוצחת ב25 השנים שלאחר המלחמה. אלא שספרטה אינה ניצבת כחלופה באתונה: הכלכלה הספרטנית בסיסית מאוד, בהתכוון; הספרטנים מתבססים על סחר חליפין; היא אינה בעלת מעמד רוחני כמו אתונה; והשליטה על ההלוטים מונעת מהם מסעות מלחמה ארוכים. מעט הגנרלים שמוצבים במקומות רחוקים מושפעים מהחברות הזרות שהם פוגשים לראשונה - מאהבת לזהב, לכסף ולמותרות. האוכלוסייה הספרטנית התכווצה דרמטית, ובעייתה העיקרית של ספרטה הייתה מחסור בכוח אדם. בשנים הטובות ביותר בחייהם, הגברים הספרטנים פשוט לא שם - הם במחנות הצבא ובאימונים. 
-
-העליונות הצבאית עוברת במשך זמן מה (371-362) עוברת לתיבי[^3], שמצליחה לאגד תחתיה כמה ערים לכדי פדרציה: ישות דמוקרטית מאוחדת, המונה בערך 100,000 איש (לעומת בערך 2,500 אזרחים ספרטנים!). התיבאים נשארים נאמנים ללוחמה ההופליטית המסורתית (מקומם הגיאוגרפי במישור) ומפתחים את חיל הרגלים הקטלני ביותר בהיסטוריה היוונית. ב371, הפאלאנקסים התיבאים מרסקים את הצבא הספרטני, הורגים 400 חיילים ספרטנים - ואת מלך ספרטה. משם, התיבאים ממשיכים לספרטה, במטרה ברורה: לשחרר את ההלוטים. הספרטנים נמנעים מקרב, ותיבי מכריזה על מסניה כאיזור חופשי - לאחר מאות שנות שלטון ספרטני. התיבאים מבצרים מסניה, וספרטה נותרת מוקפת אויבים מבחוץ וריקה מבפנים. הכוח התיבאי הוא חופשי, וחדור מטרה - אך אינו מחזיק זמן רב מול כוח חדש מצפון: מקדוניה.
-
-
-
-[^2]: נאום קלאסי של חברה פתוחה, המבסס את השפע, הנחת והחירות בבסיס החברה האתונאית. חרף המסר בנאום זה, החירות נבעה במידה רבה מההשתפות בחיים הפוליטיים. המילה המודרנית *אידיוט* (ἰδιώτης) נובעת מהמונח היווני שמשמעותו 'האדם שאינו משתתף בחיים הפוליטיים'
-[^3]: התיבאים מובלים בעת הזו בידיי שני גנרלים מבריקים (פמינונדס?)
-
-## עלייתה של מקדוניה
-מקדוניה היא דוגמה מוקצנת של הלוחמה היוונית, אך שהיא אינה נושאת השפעה היסטורית עצומה כמו שאר יוון העתיקה או רומא שבאה אחריה. פורץ הדרך של מקדוניה הוא פיליפוס מוקדון - אביו של אלכסנדר מוקדון. פיליפוס לא מוטרד מהשייכות, האזרחות, מעמדם או שפתם של החיילים - רק מספרם ויכולתם. במובן הזה, הוא אחד המצביאים הדמוקרטיים ביותר. פיליפוס הוא אחד מהשליטים המעטים שהחזיקו את הצבא במשך כל השנה - ללא הפסקה, ללא הגבלה, ותוך הקמת תשתיות מקיפות - ביצורים, נשקיות וכדומה. המצב הזה מעמיד את ערי המדינה בצומת דרכים: הן אינן יכולות להרשות לעצמן להחזיק את הצבא, אך אינן יכולות לסבול את פשיטות הביזה על שטחן. פיליפוס מצליח לממן צבא אדיר בזכות תוקפנותו - הוא מצליח לחלוש על שטח רב ולבזוז אותו. כעת, אין כוח ביוון שמסוגל לעמוד בפניו. הלוחמה המקדונית נושאת גם שינויים טקטיים ואסטרטגים - המצורים שלהם קשרים יותר, והחניתות שלהם (*סאריסה*) ארוכה (2.5 - 2 מטר) וכבדה (6.5 ק"ג!) משאר יוון. כעת, חמשת השורות הראשונות של הפאלאנקס המקדוני - לעומת שניים בשאר יוון - הם באיזור ההרג. הצבא המקדוני הוא צבא שכיר, אך נהנה מרוח קרב חזקה מאוד. 
-
-בקרב כירונאה (338), המלך פיליפוס ואלכסנדר (אז בן 18) גובר על אתונה, ושם קץ ללוחמה היוונית הישנה. כעת, מקדוניה חולשת על יוון כולה - ונושאת עיניה לפרס. ערב מסע המלחמה, ב336, פיליפוס נרצח, והשלטון עובר לבנו - אלכסנדר הגדול. אלכסנדר, מנהיג צעיר, הוא בעל כישרון צבאי מובהק ואומץ גובל בטירוף[^5], אך גם חוסר יציבות ופזיזות. אלכסנדר מחסל את המתנגדים בבית (אלו שרצחו את אביו), שם קץ לערי המדינה האוטונומיות ומוחק את תיבי מהמפה לחלוטין[^4]. הלוחמה של אלכסנדר אכזרית בהרבה מקודמותיה: הוא אינו מחפש רק את הניצחון, אלא רודף את החיילים היריבים ומנסה לטבוח בהם, עד האחרון. אלכסנדר לא היסס להרוס לחלוטין את התרבויות שהתנגדו לו - בקרבות עם אבדות דמיוניים לאותה התקופה[^6]. 
-
-אלכסנדר נלחם בפרסים בגראניקוס (334), איסוס (333), וגאוגמלה (331), קרבות אכזריים ואלימים. אלכסנדר מגיע לעזה, למצרים, לאיראן, להודו - וכמובן לפרס. הוא מאמץ מאפיינים רבים מהמזרח - הוא מתחיל לתפוס עצמו כאל, ודורש מיריביו ויתורים משפילים מהמובסים, הרבה מעבר לתרבות היוונית. תוך עשור, אלכסנדר מביא יוונים 5,000 קילומטרים מזרחה, מכריע את האימפריה הפרסית - ומת בגיל 33[^7]. אלכסנדר משאיר בידי מפקדיו צבא קטלני שאין כדוגמתו.
-
-
-אלכסנדר מוחה את ערי המדינה ומביא איתו את ההלניזם - שלטון דתי שבסיסו ניצב שליט, אוטוקראט, החולש על איכרים חסרי אדמה בכוח צבא שכיר. את ההוצאות של הצבא הזה מממן אלכסנדר בביזת פרס העשירה, שמביזתה נוצר עושר אגדי. העושר הזה מוליד צבאות אדירים: אנטיגונוס, אחד הגנרלים, פולש למצרים עם 100,000 חיילים לאחר מותו של אלכסנדר.
-
-מאז פלישתו של כסרכסס ליוון ב480, ההצלחה הצבאית היוונית אדירה: עד פלישת רומא ליוון, מאות שנים אחר כך, אף כוח צבאי לא פולש ליוון. אף כוח מערבי לא כובש את יוון עד העותמנים, 2,000 שנה מאוחר יותר!
-עד רומא, שמושרשת בתרבות הלחימה היוונית, אף כוח בעולם לא יכל לצבא היווני. היסטוריונים רבים מייחסים ליוון את המסורת הצבאית המערבית - לוחמה קטלנית יותר, נשק חדיש יותר טכנולוגית (לממציאים יש תמריץ כלכלי), משמעת עדיפה (החלטות התקבלו דמוקרטית), יוזמה (אימוץ שיטות ואמצעי לוחמה חדשים), צבא אזרחי (ויכוח קבוע על יעילותו מול צבא שכיר), והדומיננטיות של חיל הרגלים (לעומת פרשים).
-
-
-> המלצה: מסע הרבבה של קסנופון - גנרל, פילוסוף, ותלמידו של אריסטו
-{.success}
-
-הדמוקרטיה היוונית היא לא 'חיית מחמד' כפי שאנו נוטים לחשוב: היא איפריאליסטית, תוקפנית, ושחררה כוחות הרסניים שהחריבו את יוון ואת יריביה. 
-
-
-
-
-האימפריה של אלכסנדר מחזיקה מהעמד מעט מאוד זמן, ומתפוררת לאחר מותו. אחריה, עולה כוח צבאי חדש באגן הים התיכון - רומא.
-
-
-[^4]: מלבד בית אחד בהחלט של משורר הלני נודע, לצרכי תעמולה. ניכרת כאן האלימות של אלכסנדר; מחיקת עיר שלמה והשארת מחווה צינית כזאת
-[^5]: אלכסנדר הוביל לעיתים תכופות את הצבא שלו.
-[^6]: אלכסנדר טובח ביותר חיילים פרסים בגראניקוס מכל המלחמות הקודמות שלהם ביוון, ובקרבות הבאים האבידות מגיעות גם ל200,000 חיילים (40,000 יוונים) - מאות חיילים בדקת קרב.בין 334 ל324, ההערכה (השמרנית) היא שאלכסנדר חיסל כרבע מיליון אזרחים.
-[^7]: לא ברור ממה - אולי אלכוהוליזם, רעל, מחלה או התנגשות.
-
-# עלייתה של האימפריה הרומית
-
-רומא למדה לא מעט מהיוונים; בראשיתם, גם הם לחמו עם פאלאנקסים. בשלבים מוקדמים, הם עסוקים בעיקר בלוחמה של פשיטות, והגנה מפני פשיטות - מאפיין של הרבה תרבויות טרום מודרניות. האוכלוסייה הרומאית המוקדמת מאוד קטנה, וההיקף של פעילותה הצבאית מצומצם - זה יישוב קטן וזניח. 
-
-ב396, רומא כובשת את ווי (Veii) השכנה מהאטרוסקים, לאחר ששילמה לאזרחיה להילחם, ומספחת אותה. הלוחמה הופכת ליותר ויותר קשה, והשלכותיוה יותר ויותר קשות. אלא שלעומת ערי המדינה היוונית, הרומאים מוכנים לקלוט ולשלב זרים לתוך עריהם. שבטים לטיניים שלמים נספגים לתוך גוף האזרחים הרומי, ורבים מהם מקבלים זכויות - דבר מאוד נדיר. הפתיחות הזו מקנה לרומא כוח אדם אדיר, שמשחק תפקיד מרכזי בהצלחתה הצבאית - הליגיונות המובסים לעיתים מהווים את צבאותיה של רומא במלחמותיה הבאות. לאותם העמים יש תמריץ להצטרף לרומא - זכויות, ביטחון וכלכלה טובה יותר.  
-
-> Vae victis - אבוי למנוצחים
-> ^סיסמא^ ^רומית^ ^מוכרת^
-
-הפתיחות הזו התבטאה במרידות הולכות ופוחתות של שאר העמים הלטיניים - המרידה המשמעותית האחרונה התרחשה ב340. כוח האדם הנוסף שהיא הביאה אפשר לרומא לנהל מלחמות ממושכות יותר, בזכות הנחת הכלכלית שכוח אדם נוסף הביא והאבידות הכבדות יותר שבכוחה לספוג. הגורמים האלו תרמו ללוחמה רומית עיקשת ונחרצת, ולהפיכתו של הצבא הרומי ממיליציה מפוזרת לצבא מאורגן ועוצמתי. החל משנת 311, הצבא הרומי הצליח לגייס כ4 לגיונות נוספים.
-
-לגיונות הצבא הרומי עברו בהדרגה ממערך של פאלאנקס למערך מניפולרי (Manipulus), שנולד ככל הנראה מלוחמה בתנאים הקשים של האפניניים. מאבקם המשמעותי האחרון של הרומאים בתוך איטליה היה כנגד הסמניטים, ב321 - שבו נחל הצבא הרומי תבוסה והשפלה קשה[^8] בקרב המיצרים הקאודינים. המלחמה התחדשה חמש שנים לאחר מכן, והסתכמה בניצחון רומי בשנת 295. 
-
-אופן הלחימה הרומי התפתחת ממסעות שוד וקרבות פולחניים למסעות מלחמה עיקשים, שאילצו את הכוחות מסביב להיכפף לרומא. רומא הכפיפה את בעלי בריתה ישירות עליה, ולא איפשרה לכוחות השונים להיקשר זה לזה. לצד כוחה ההרסני של רומא, בעלי בריתה נהנו מהצלחותיה הצבאיות, ומשלטון יחסית מתירני לתקופה. מערכת הבריתות הרומאית הוכיחה את עצמה כיציבה כשזו ספגה סדרה של הפסדים במאה ה3 לפני הספירה כנגד כוחות מחוץ לאיטליה, רובן המוחץ של בעלות בריתה של רומא לא ערקו לכוחות האויבים. 
-
-ב281, העיר היוונית טרנטום קראה למלך היווני פירוס[^9] לעזרה כנגד רומא. פירוס הגיעה בכוח גדול ומצויד היטב (אפילו עם פילי מלחמה) ותחילה השיג ניצחונות משמעותיים כנגד רומא. אלא שעד 275, רומא גברה על פירוס, בזכות יכולתה הבלתי-נדלית לגייס עוד ועוד חיילים.
-
-ההיסטוריון היווני פולידיוס, שנפל בשבי הרומי, ניסה לעמוד בכתביו על הצלחתה המטאורית של רומא. הוא ייחס את זו לשני גורמים עיקריים: הראשון בדמותה של חוקה פנימית יציבה, שחסרה למשל לערי המדינה היווניות; והשני, בדמותה של המערכת הצבאית הרומית. בליבה של זו ניצב הלגיון - שכלל חיל רגלים קל, פרשים, וחיל רגלים כבד שניצב בבסיסו. הפרשים היו מהמעמדות הגבוהים - כאלו שעלה בכוחם לרכוש את הסוסים ולטפל בהם. חיל הרגלים הכבד, בדומה לפאלאנקס היווני, היה מורכב מאלו שיכלו לממן את החימוש. הוא נלחם בשלוש שורות - ההסטטי (Hasta - לוחמים צעירים יותר חמושים בחנית להטלה), הפרינקיפס (Principes - גברים בני 20-30 בשיא כוחם), ולבסוף טריארים (Triar - חיילים מנוסים שנשאו חנית לדקירה, וחימוש כבד). עיקר חימושים של הרומים היה הגלאדיוס היספאנסיס (Gladius Hispanesis - 'החרב הספרדית'), חרב באורך 60 ס"מ, מאוזנת היטב מפלדה איכותית. 
-
-ברומא, כל האזרחים בעלי האמצעים היו מועמדים לצבא הרומי - הם שירתו בעת המלחמה וחזרו לחיים האזרחים בסופה. הם נדרשו לשירות במשך 16 עונות מלחמה, ונשבעו שבועה קשה - הסקרמנטום (Sacramentum). העונש על עבירות קלות יחסית היה מוות. אם יחידה שלמה פעלה באופן מביש, האופן היה *Decimatio* - החיילים השורדים נאלצו להרוג 10% מביניהם. ההגנות המשפטיות על האזרחים הרומים מול השלטון בוטלו לחלוטין בשירות הצבאי. 
-
-פולידיוס מתאר גם את אופן הקמתם של מחנות סכמטיים בסוף כל יום צעידה - מה שמעיד על האופי המהנדס של הרומאים. הסדר המופתי הזה מעורר אימה אצל אויביה של רומא - לרבות פירוס.
-המשמעת הדרקונית של הצבא הרומאי התבטאה גם בהיעדר עדויות להשתמטות, ובתחושת השייכות הן של המפקדים והן של החיילים הפשוטים שעולה מהעדויות ההיסטוריות.
-
-[^8]: הרומאים נדרשו למסור את נשקם תחת מבנה מיוחד - סימון אובדן מעמדם כלוחמים. זו הייתה הפעם האחרונה שרומא חתמה על הסכם שלום שכזה.
-[^9]: מלך אפירוס, ממלכה יוונית, והמצביא היווני המהולל של התקופה. על שמו הביטוי *ניצחון פירי* - ניצחון במחיר כבד עד כדי תבוסה.
-
-
-## המלחמה הפונית הראשונה
-מלחמתה הגדולה הבאה של רומא היא מול הגנרל הפיניקי חניבעל ברקה - שחלק ניכר מנצחונו נבע מהיעדר צבא קבע ברומא: החיילים פוזרו והוכשרו מחדש בכל מלחמה. זוהי המלחמה הפונית[^10] הראשונה.  גם הקרתגים שמרו בקנאות על הזכויות האזרחיות שלהם, אך לא העניקו זכויות לעמים אחרים - עיקר הלחימה שלהם התבצע באמצעות צבאות שכירים. עיקר הממון של הפונים הגיע ממסחר. 
-
-הלחימה התמקדה בסיציליה, והייתה ימית בעיקר - ודרשה מהרומאים להקים צי מאפס; זוהי הייתה המלחמה הראשונה של רומא מחוץ לאיטליה. זאת לעומת הפונים, שהחזיקו צי אדיר וניסיון רב שחסר לרומים. הרומאים התבססו על ספינות *קורבוס* (Corvus)[^11] - הנושאות גשר קצר שמחבר בין הספינה הרומית לפונית, ומאפשר לחיילים הרומים לפשוט פנים מול פנים. הצי הרומאי ריסק את הצי הפוני העדיף לו[^12], ובהסכם השלום נאלצה קרתגו לוותר על הצי שלה בשלמותו. אלא שלקרתגו הייתה היכולת להתאושש מהתבוסה הזו - ובכך השלום שנחתם כשל לחלוטין. הקרתגים חיפשו את ההזדמנות הראשונה לנקום את תבוסתם. הרומאים כשלו בתפקידם לאכוף את השלום, והיו שרויים ביוהרת מנצחים - וכך אפשרו לקרתגו לעלות בשנית. 
-
- בשנת 238, העימות החוזר בין קרתגו לרומא היה בלתי נמנע. מלבד עת התמודדותם עם פלישה גאלית באיטליה, הרומאים יכלו לרסק את האימפריה הפונית בספרד ברגע שבחרו לעשות את המאמץ הזה. לרומאים היו כמה אפשריות למנוע את המלחמה. הרומאים היו בעלי ברית של סאגנתום, בפאתי האימפריה הפונית בספרד - אך לא היו מחויבים כלפיהם, ובכך חשפו עצמם לפלישה פונית לאיטליה. הם יכלו להקריב אותם לקרתגו, ולעצור אותם שם. הרומאים יכלו גם להכיל את הקרתגים בהצבת צבא מצפון להם, מה שקרוב לוודאי היה מרתיע את הקרתגים. אלא שהרומאים בחרו במדיניות ביניים לא יעילה - הם סירבו לשלם מחיר כלשהו כדי לשמר את השלום. בכך שילמה רומא במלחמה ארוכה - עד 202 - עקובה מדם והרסנית. 
-
-[^10]: ניכרת כאן העובדה שהמנצחים כותבים את ההיסטוריה - הרומים מכנים את כל המלחמות על שם היריב (*המלחמה הסמניטית*, *המלחמה היהודית*...)
-[^11]: הפונים מעולם לא ראו דבר כזה, והבינו את תכליתו מאוחר מדי.
-[^12]: הרומאים אף ניסרו את החרטומים של הספינות הפוניות ותלו אותם על בניין הסנאט.
-
-## המלחמה הפונית השנייה
-
-הצבא הפוני היה צבא שכיר ומקצועי - מגוון רחב של יחידות ממקומות ועמים שונים. לעומתם, הצבא הרומי נותר צבא האזרחים היחיד לאגן הים התיכון - אך יכלו לצבא הפוני המקצועי בזכות קבלתם את עול המשמעת הצבאית הנוקשה. לפי פוליביוס, מספר האזרחים הרומים שיכלו לשרת בצבא בפרוץ המלחמה הפונית השנייה היה מעל 700,000 - מספר אסטרונומי אז וגם היום. בעוד שמספר זה קרוב לוודאי מוגזם, הוא ממחיש אמת היסטורית - כוח האדם האדיר של הרומים[^13]. לעומתם, הצבאות השכירים והמאומנים היטב של קרתגו לא יכלו להרשות לעצמם אבידות כבדות - ולפיכך נלחמו רק כשישנה אפשרות ברורה לניצחון. הקרתגים לא ניסו להסב אבדות רבות ככל אפשר, להדוף או להחזיק איזורים מסוימים - אלא להוביל לכניעה של היריב (ובכך לנסות לגייס את חייליו המובסים - נכס יקר). במלחמה הפונית הראשונה, צבאות פונים ורומים ניצבו לעיתים זה מול זה חודשים, עד שהאספקה נגמרה - לשכירים הפונים לא היה לאן לחזור.
-
-המלחמה הפונית השנייה אילצה את המפקדים הרומיים לשנע צבאות אדירים מאי פעם. בכדי להתמודד עם זאת, מפקדים רומים איחדו את הפיקוד והתחלפו ביניהם - מה שהוביל לתנועה לא סדירה של הצבא. חרף חסרונות אלה, הצבאות הרומים היו עיקשים בצורה יוצאת דופן - וסירבו להיכנע בתנאים שהיו מכניעים כל צבא אחר[^14]. מהקרבות המפורסמים ביותר בהיסטוריה הוא קרב קאנאי (203), הממחיש את ההבדלים בין הרומאים ליריבים שלהם. בקרב זה מול צבאותיו של חניבעל, הצבא הרומי היה גדול פי שניים מזה של חניבעל, אך התנהל בצורה טקטית לקויה - הרומאים כמעט שאינם יכלו לנוע ולהילחם בצורה הטקטית המקובלת. לעומתם עמד מצביא מהמוכשרים בהיסטוריה, ושונא אדיר של רומא. בקאנאי נטבחו 50,000 לגיונרים ביממה אחת - וכל זאת חרף חשיבותו האסטרטגית הנמוכה. 
-
-חניבעל נוכח בקרב זה ובקרבות באיטליה שהצבא מולו הוא עומד מצויד טוב יותר, ממושמע יותר ועיקש יותר, וגרוע יותר - ניתן לשכפול. חרף האבדות האיומות בקנאי, משפחותיהם של הנרצחים התגייסו - בתמיכה ציבורית ובאופן חוקתי - להילחם שוב בחניבעל. הצבאות ששרדו את חניבעל וגברו על הפונים נלחמו מאוחר יותר בהליניסטים - שרומא לא שכחה את תמיכתם בקרתגו - והיוו את הכוחות המנוסים ביותר של הרפובליקה הרומית אי פעם. האבידות הכבדות מול חניבעל הובילו גם לבחירתם של לוחמים מנוסים לסנאט - מה שהוריד את גילו הממוצע *וגם* הסבו לו ניסיון צבאי עשיר יותר. כך נרקם קשר הדוק בין החברה לצבא - אלו שנותנים את הפקודה לצאת למלחמה יודעים היטב מול מה הם עומדים. 
-
-בעוד שהיה מתורבות ומנוסה, הצבא הרומי לחם בפראות - בקרב קינוסקפאלאי נגד המוקדונים, למשל, נושאי החניתות המוקדים עמדו עם חניתותיהם ניצבות לקרקע - אות כניעה מקובל - אך הלגיונרים המשיכו לטבוח בהם. רק לאחר שזכה להסבר של המנהג, המפקד הרומי הצליח בקושי רב לעצור את הטבח. הרומאים נלחמו בכדי לטבוח ביריב - ולמנוע כל אפשרות שילחמו נגדם שוב. הרומאים הפכו את המלחמה למבצע בירוקרטי מורכב, מה שהעניק ללגיונות תשתית מעולה - דרכים הרומיות, אספקה רציפה, בתי חולים ופנסיות - תשתית ששרדה חצי מילניום, לאורך הרפובליקה הרומית.
-
-הרומאים פיתחו תרבות צבאית ייחודית לחלוטין. חניבעל, למשל, לאחר שהביס את הרומאים בסדרה מהממת של ניצחונות, ניסה לפתוח במסע ומתן לשלום עם הרומאים - ולהפתעתו, הרומאים סירבו בכל מחיר. גם המוקדונים ספגו סירובים דומים. העמדה הרומאית נותרה זהה בכל מצב - כניעה מוחלטת של היריב בלא קשר למצב הצבאי של היריב. בשביל הרומאים, כל מלחמה הייתה מלחמת חיים ומוות, עם שתי אפשרויות בלבד - או שהיריב יפסיק להוות איום (בכך שייהפך לבעל ברית, או שינוטרל פוליטית), או שרומא תיחרב. החרבת רומא היא תרחיש שלא עלה על דעתם של יריבי רומא ההליניסטים ובכלל, שנלחמו עבור יעדים מוגדרים - לעומת הרומאים, שנלחמו כדי למחות את קרתגו מעל פני האדמה. מוקדון חולקה ב168, וקרתגו נחרבה לחלוטין ב146 - ברגע שהראו סימנים של עצמאות מחודשת ובכך איום חדש על הרומאים.
-
-
-מסע הכיבושים המטאורי של רומא האט עם מותו של אוגוסטוס, שהגיע עד האוקיינוס האטלנטי. בסופו של מסע זה, רומא כבר היוותה אימפריה אדירה - אלא שהיסטוריונים רבים טענו שזו תוצאה של אוסף של מלחמות הגנה, ולא תוצאה של אימפריאליזם. פרשנות זו הייתה מקובלת עד תחילת המאה ה20, כאשר אומות אירופיות עדיין שלטו ברוב העולם, והרעיון של שליטה בעם אחר נתפסה כדבר חיובי יחסית[^15]. הפרשנות המודרנית פחות סלחנית - וטוענת שהחברה הרומאית הייתה מכוונת למלחמות חורמה תוקפניות, המושפעת מהתרבות הצבאית החזקה באליטה הרומאית, שבה הרפתקות צבאיות שיוו מעמד ויוקרה. קונסולים רומים, למשל, התמנו לשנה - ושאפו לשוות לעצמם מעמד ויוקרה בתקופה זו; המלחמה הייתה אמצעי מצוין לשם כך. המלחמות הונעו גם מתאווה לביזה, ולעבדים - שהכלכלה הרומית נהפכה תלויה בהם יותר ויותר[^16].
-
-אלא שיש מקום לסייג מפרשנות זו: יותר משרצו להילחם בעצמם, האריסטוקרטים הרומים רצו בעיקר למנוע נצחונות של היריב - דבר שמנע לעיתים תכופות מלחמות. ככלל, הרפובליקה הרומית ניהלה גם תקופות שקטות יותר, ובמשך רוב קיומה לא נלחמה יותר משאר עמי האיזור. יתרה מכך, רומא אינה ששה לספח טריטוריות מחוץ לרומא - משום שהדבר כרוך במאמץ רב ובמתן זכויות ליושבי האיזור המסופח.
-
-המאפיין העיקרי של הרפובליקה הרומית, חרף הימנעותה השיטתית מריכוז כוח רב בידם של מעטים, היה הביטחון האדיר שחשו הסנאטורים - שבעיניהם אינם נפלו מאף מלך[^17][^18]. 
-
-[^13]: כוח אדם זה אפשר להם להדוף את חניבעל, להתמודד עם מרידות וגם להכריע את הפונים, בזכות האבדות האדירות שיכלו לספוג.
-[^14]: המשמעת הרומית הנוקשה מנעה מהרומאים לברוח, ועונשים כללו הגליה לזירות קרב אחרות.
-[^15]: דוגמה נהדרת לצורה שבה פרשנות היסטורית מושפעת מאירועים עכשווים.
-[^16]: המלחמות היו כה נפוצות בספרד למשל, שהסנאט הרומי חוקק חוק הקובע מהי כמות ההרוגים של צבא האויב (5,000) שמצדיק מצעד ניצחון ברומא, ששיווה לגנרל מעמד ויוקרה.
-[^17]: באותה התקופה, רוב העמים נשלטו על ידי מלכים - הרומאים היו חריגים בנוף.
-[^18]: כשאנטיוכוס הרביעי פלש למצרים, בעלת בריתה של רומא, למשל, הרומאים לא שלחו צבא להגן עליה - אלא צוות של שגרירים. הללו חיכו למלך בחוף, וכשזה הושיט את ידו לשגריר הרומי - קיבל מיד לוח עם אולטימטום הדורש לסגת מיד ממצרים. כשאנטיוכוס ההמום השיב שעליו להתייעץ, השגריר הרומי צייר סביבו מעגל - וקבע מיד שאנטיוכוס יישאר בו עד שהרומאים יקבלו תשובה. אנטיוכוס קיבל את האולטימטום ללא תנאי.
-
-## התפתחותו של צבא מקצועי ברומא
-החצי השני של המאה ה2 לפנה"ס היה תקופה צבאית גרועה לרומאים, שספגו אבידות רבים בספרד, במוקדון ומול קרתגו. בתחילת התקופה הזו, הצבא הרומי היה בלתי מאומן ובלתי מנוסה, וספג אוסף של מפלות - אך גבר על יריביו. לחימה זו מאופיינת בהיותה אכזרית בהרבה[^19], ומוצלחת הרבה פחות מזו שקדמה לה. התבנית הזו - של מפלה קשה, אבידות אדירות וניצחון תוך מאמץ רב - אפיינה את הלוחמה הרומית בעת הזו. תקופה זו לוותה לעיתים בהיסטריה, עד כדי הקרבת בני אדם (לא רומאים) בפורום ברומא. דור הלוחמים בתקופה הזו איבד את הניסיון שצבר קודמו מול חניבעל, ולקה במעין שאננות. 
-
-הלחץ מצפון ומדרום לאימפריה הפעילו על הצבא הרומי לחצים שלא היה ערוך להתמודד עמם, והציב את רומא בדילמה - הפסקת התפשטות נוספת או שינוי ארגוני בלגיונות הרפובליקנים. ריבוי החזיתות - בדרום, במערב ובמזרח - מנעו מהלגיונרים לחזור הביתה, ודרש מהם כישורים רבים מעבר ללוחמה (ביצורים, שיטור, שמירה...). הרומאים נזקקו כעת לצבא סביב השנה, וחילות מצב בפרובינקיות הרחוקות - וכעת, האידיאל הרומי של חקלאי לוחם לפי הצורך נהפך קשה יותר ויותר ליישום. מספר האזרחים הרומים בעלי רכוש, עובדי אדמה ומקימי משפחות שבכוחם לשרת בצבא הלך ויירד. העושר האדיר שזרם לאיטליה הגיע לאליטות העשירות ממילא, שהשקיעו את ההון בנחלות אדירות (*לאטיפונדיות*) ברחבי האימפריה - שאינם נוכחים בהן. נחלות אלו מעובדות על ידי המוני עבדים, ונוהלו על ידי סוכנים - כל אלו יצרו דינאמיקות חברתיות, צבאיות וכלכליות שליליות. נחלות אלו פגעו באיזורי הכפר של האימפריה - משם גויסו הלגיונרים.
-
-
-> העשירים קיבלו חזקה על רוב האדמות... ככל שעבר הזמן התחזק בטחונם שלעולם לא ינושלו מרכושם, והם ניכסו לעצמם אדמות שכנות ואת חלקות האדמה של שכניהם העניים, גם באמצעות שכנוע, גם באמצעות כוח, וכך רכשו שטחים עצומים, והעסיקו עבדים כעובדי אדמה וכרועים, שמא המעלים החופשיים יגויסו לצבא. במקביל לכך, הבעלות על עבדים הכניסה להם רווחים עצומים, כי העבדים, שהיו פטורים משירות צבאי, התרבו במהירות. בדרך זאת כמה אנשים רבי-כוח נהפכו לעשירים מופלגים, ואוכלוסיית העבדים גדלה בכל רחבי הארץ, בעוד שהאוכלוסיה באיטליה התמעטה ונחלשה, סובלת מעוני, מיסים ושירות צבאי.
-> אפיאנוס, *מלחמות האזרחים* (*Bella civilia*)
-
-
-כוחו של הלגיונר מעולם לא היה אדיר כמו תחתיו של הגנרל הרומי [גאיוס מאריוס](https://en.wikipedia.org/wiki/Gaius_Marius) (157-86). מאריוס מונה למפקד הלגיונות באפריקה לאור דרישה ציבורית ברומא, שנדרשה מכורח הכשלונות שספגה למנות גנרלים טובים יותר. גאיוס חימש את חייליו מקופת המדינה, והפסיק את התניית הרכוש בעושר כלכלי קודם - ובכך הפר את הקשר בין מעמד כלכלי לשירות הצבאי[^20]. כעת, כל אדם בריא בגופו יכול לשרת בצבא, מה שהגדיל את כוח האדם הזמין לצבא הרומאי. מריוס ביצע שינוים מרחיקי לקחת בשינויים של הלגיון, שיחידתו העיקרית הייתה כעת ה*קוהורטים* (cohort), מעין תת-לגיונות זעירים. הלגיון של גאיוס היה מורכב מ10 יחידות בלבד (לעומת 30 במבנה הקודם), שכל יחידה מצוידת ומאומנת טוב יותר מאלו שקדמו לה במבנה הקודם. מבנה זה הקל על הפיקוד. גאיוס שינה גם את הניסים (הדגלים שמסמנים הלגיונות) - בכך שהחליף את הסמלים החקלאיים הישנים (שור, דוב וכו') בסמל אחד בלבד - הנשר הרומי המפורסם. 
-
-בכך שהעז לחולל שינויים אלו, קבע גאיוס תקדים מסוכן - הצבא המקצועי שעזר לייסד יכול ביתר קלות לשנות את נאמנותו. החיילים נאמנים כעת לגנרל, יותר מאשר למדינה - בתור מי שמספק להם ציוד, מזון ומשכורת. החיילים הרומים השכירים לא חזרו בנקל לעבד את אדמותיהם; המשותף להם כעת, יותר מחייהם האזרחיים, הוא העיסוק שלהם כחיילים - והרצון לכסף, תהילה והרפתקה. רבים מהחיילים הממלאים את הלגיונות הם עניים, ואינם ששים לחזור לחיים של עוני. יתרה מכך, הסנאט מסרב לדאוג להם, מתוך התחושה המיושנת שהחייל הוא אזרח רומי עצמאי, שאחראי לעצמו - כשם שהיה עם הלגיונרים בעלי הרכוש. 
-
-> המלצה: סיפורו של [קינקינקוס](https://en.wikipedia.org/wiki/Lucius_Quinctius_Cincinnatus)
-{.is-success}
-
-גאיוס התמנה לקונסול *חמש פעמים* ברציפות - הפרה בוטה של המערכת הפוליטית הרומית, שהייתה בנויה בדיוק בכדי למנוע מוקד כח כזה. ההמשכיות הפיקודית, בעוד שהיטיבה עם הצבא, הסבה לגאיוס הון עתק, ורומם את מעמדו מעבר לסנאטור הממוצע. כעת נוצרת מעין אליטת-על, והתחרות ביניהם קשה מאי פעם. הסנאטורים הללו מבקשים להתמנות כמפקדי לגיונות כאילו זו זכותם המולדת. אחד ממתחריו של גאיוס היה [לוקיוס קורנליוס סולה](https://en.wikipedia.org/wiki/Sulla) (138-78), ובין השניים התפתחה יריבות מרה. מריוס וקורנליוס מדכאים יחדיו את בנות בריתה המורדות של רומא בתוך איטליה בהצלחה רבה, שמייחסת לשניהם יוקרה ושולחת את לגיונתיהם לקצוות האימפריה.
-
-קורנליוס, שצבאו נאמן לו אישית, זוכה לכבוד המפוקפק להיות הראשון שלגיונותיו עולים על רומא. אירוע זה יחזור עוד פעמים רבות, כשהמפורסמת בהם היא עלייתו לשלטון של יוליוס קיסר. החיילים הרומים, מתוקף נאמנותם הישירה למפקידהם, מוכנים להילחם ברומאים אחרים כמו כל יריב אחר - זהותם היא הלגיון, ולא רומא האזרחית.  
-
-> המלצה: *Caesar must die* של האחים טביאני (Taviani), שהסריטו את המחזה *יוליוס קיסר* של שייקספיר כפי ששיחקו אותו אסירים איטלקים.
-> וגם: (Fiorille)
-{.is-success}
-
-הצבא הרומי המקצועי היה מעורב עמוקות בפוליטיקה, דבר שייתן את אותותיו במאות הבאות.
-העושר שנובע מההצלחות הצבאיות של לגיונות פרטיים אלו זורם לידיהם של המפקדים, שמנצלים אותו לבנות צבאות גדולים, נאמנים וחזקים יותר - על חשבון רווחת הלגיונרים ורווחת הציבור. ככל שאלו מוכנים לחתור תחת שיירי הסמכות הציבורית ברומא, הצלחתם הפוליטית גדלה. 
-
-בתחילת המאה ראשונה לפני הספינה, מכונת המלחמה הרומית הייתה בשיאה - ורמסה כל כוח צבאי אחר לאגן הים התיכון. במסעות הכיבוש שלהם, הלגיונות משמידים מאות אלפי בני אדם, וכעת פונים נגד רומא עצמה - וחוצים את הטיבר[^21]. 
-שיאה של מגמה זו הוא רצח יוליוס קיסר (44), מה שמתחיל מלחמת דמים על ירושתו הפוליטית. בסופה, עולה לשלטון [אוגוסטוס](https://en.wikipedia.org/wiki/Augustus), הקיסר הראשון בהיסטוריה של רומא[^22]. אוגוסטוס, הנחשב מהפוליטיקאים המתוחכמים בהיסטוריה, משאיר את המוסדות הרפובלקנים הרומיים מתפקדים, אך מרוקנים מתוכן. בזאת נפלה הרפובליקה הרומית, ועולה האימפריה הרומית הטוטאליטרית.
-
-> המלצה: ספרו של ג'ון וויליאמס על אוגוסטוס, מעין רומן אודותיו במכתבים.
-{.is-success}
-
-
-[^19]: הרומאים היו אכזריים עד כדי טבח לא רק בבני אדם, אלא אפילו בכלבים - בין שהרגו אותם ובין שהטילו בהם מומים.
-[^20]: מכאן מגיע המונח *פרולטריון* (מעמד הפועלים, בעלי צאצאים ותו לא)
-[^21]: הטיבר הוא נהר יחסית עלוב; חצייתו היא בעיקר סמלית (מעבר לקו הזה, לא יעבור אף לגיון).
-[^22]: אך אינו קורא לעצמו כך, אלא *הראשון בין שווים*, לאור הטאבו הרצחני ברומא כנגד שלטון יחיד - הכרזתו כמלך שקולה להתאבדות.
-
-## מרפובליקה לאימפריה
-משאביה האדירים של הרפובליקה הרומית היו בשיאם בשלטונו של אוגוסטוס, שהצביא למעלה מחצי מיליון חיילים מסקוטלנד ועד סוריה - מצב שנמשך למעלה מ200 שנה. החיילים האלו כולם התלבשו, צעדו ולחמו באופן דומה - הפגנת עוצמה יוצאת דופן. אלא שההתייצבות הזאת ריככה את הלגיונות, בעיקר במזרח, מכוח תוקפני ולוחם לכוח משטר עצום ויקר[^23]. בהיעדר גוף אסטרטגי רשמי, הקיסרים נהפכו בעלי חזון צבאי, ששאפו לקיים המיספרה רומית אדירה, שבתוכה הציוויליזציה הרומית - שבה אנשים ינהגו, יתלבשו, ויהיו כרומאים. אסטרטגיה זו נזנחה בהדרגה לטובת אסטרטגיה הגנתית (defence in depth). למרות הבעיות הרבות של רומא - המעורבות הפוליטית, השחיתות, ההתרככות וכו' - הרומאים מצליחים לשמר את מסורתם הצבאית הנוקשה למעלה מ500 שנה - הישג אדיר בכל קנה מידה. 
-
-> המלצה: *The Rise and Fall of Great Powers*
-{.is-success}
-
-אלא שתקופת השלום הזו שהחלה עם אוגוסטוס - ה*Pax Romana* - מגיעה לקיצה. עמים גרמניים ממרכז אירופה מתחילים ללחוץ על גבולותיה של רומא, מסיבות לא ברורות. משום שהתפשטותה של רומא מפסיקה, מקורות העושר החדשים נעלמים; העושר הכלכלי המוגבל משמש למאבקים אינסופיים, שמהווים נטל הולך וגובר על כוח אדם מוגבל. המיסוי עולה, האוכלוסיה מצטמצמת ורומא מתחילה לגייס עמים זרים ואף ברברים ללגיונות - שמאבדים מה'רומאיות' שלהם. 
-
-[^23]: באנטיוכיה, למשל, התלוננו שהלגיונרים מבלים את זמנם בתיאטרון, בבילויים, ובטיפוח עצמי, מבלי להתאמן או לטפל בסוסים.
-
 # האם אנו אלימים מטבענו, או שוחרי שלום?
 ב*לוויתן*, טוען הפילוסוף האנגלי תומס הובס שטבע האדם תוקפני ואלים, והסדר החברתי והפוליטי הוא זה שמרסן אותנו. לעומתו, הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו טוען בדיוק ההיפך - שהאדם מטבעו עדין ושוחר שלום, ואותו הסדר החברתי הוא זה שמוביל אותו לתוקפנות.
 
@@ -287,195 +60,17 @@ dateCreated: 2023-05-13T13:30:27.071Z
 [^25]: כדוגמה, כשהתגלו ביצורים פרה-היסטוריים רבים התגלו באירופה באותה התקופה, למשל, אנתרופולוגים התעקשו לפרש אותם כמרכזי פולחן\תרבות כאלו או אחרים, גם כשהארכיאולוגיה הצביעה בבירור על היותם ביצורים צבאיים.
 [^26]: אנתרופולוגים מודרניים מתקשים למצוא ולו חברה מסודרת שהוקמה בלא לשלם מחיר זה.
 
+# המלחמה ועליית המערב
 
-# המלחמה בימי הביניים
-באלף השנים של ימי הביניים, המערב התחלק פוליטית הרחק מעבר לגבולות הברורים של העת העתיקה. 
+בשיא התקופה הקולוניאלית (סוף המאה ה19), מדינות אירופה שלטו בלמעלה מ80% משטחו של כדור הארץ. עליונות זו של המערב, כפי שעדיין ניכרת היום, נשענת בראש ובראשונה על המלחמה - מראשיתה של תרבות המערב ועד היום.  
+במערב נולדה התפיסה שבכוחו של האדם למשול הן בסביבה הפיזית שבה הוא חי, והן בטבעו של האדם - בעידן הנאורות. אומות המערב התכנסו במספר ניסיונות - קונגרס וינה ב1815, חבר העמים, וכיום האומות המאוחדות - בניסיון להכחיד את המלחמה. פילוסופים דוגמת מיל ופיין דיברו רבות על העולם החדש, שבו המסחר והכלכלה יחברו את אומות העולם יחדיו, ומציבות את המלחמות כנחלת העבר - אלא שפעם אחר פעם, תקוותיהם נפלו.
 
-החל מסוף המאה הרביעית ועד להופעת הנשק החם בתחילת המאה ה14, העקרונות הצבאיים המרכזיים נותרו זהים. חוסר השינוי הזה משקף את הדומיננטיות של התשתית הצבאית הרומית. 
+המלחמה מככבת מראשיתה המוקדמת ביותר של תרבות המערב - יצירת המופת המערבית הראשונה - *האיליאדה* של הומרוס - עוסקת במלחמה!
 
-לאחר ההתפוררות ההדרגתית של החצי המערבי של האימפריה הרומית, לאף כוח פוליטי לא הייתה התשתית, הרצון או היכולת להרוס את התשתית הצבאית הרומית. האסטרטגיה-רבתי (Grand-strategy) של האימפריה הרומית המאוחרת התבססה על שליטה במרכזים עירוניים ובממסד הדתי - שיטה הנקראת הגנה לעומק. כל יישוב כזה הכיל כוח צבאי נייד, שבכוחו היה לאיים על כוח פולש. לפיכך, האיכות והמיקום של הביצורים הרומיים הפכה את היישובים המבוצרים האלו לקשים מאוד לכיבוש. כיבוש דרש צבאות אדירים, מכונות מצור ואספקה ממושכת. כדוגמה, אטילה ההוני[^27] שפלש לאיטליה ב451 לספירה, במשך חודשים רבים, אטילה התיש את עצמם וכילו את משאביהם בניסיונות כושלים לכבוש את הערים. באורלאנס (צרפת של היום), הגנרל הרומי הכה בו לבסוף עם חיל המצב מקומי, הבריח את ההונים וזינב בהם. למרות שמעולם לא הגיעה תגבורת רומית, אטילה לא כבש ולו מטר אחד.
+> Polemos pater panten - המלחמה היא אבי כל הדברים  
+> ^היראקליטוס^
 
-ימי הביניים ירשו את האסטרטגיה הזו, ולוחמת ימי הביניים היא בעיקרה לוחמת מצור. עם התפוררותה של האימפריה הרומית (ששני חצאיה מנו מעל ל600,000 חיילים!), צבאות אדירים נהפכו ללא מעשיים, והלוחמה נשארה במידה רבה מקומית. האימפריה של קארל הגדול היה הראשון מאז הרומים שמסוגל להרים צבא גדול - כ150,000 חיילים (לעיתים נדירות) - אלא שזו התפוררה במהירות (הסכם ורדן, 843) וחולקה בין יורשיו של קארל לשלוש ממלכות[^28], ששוב לא יכלו להרים צבאות בהיקף זה.
+> מניעי המלחמה: Time, deos, ophelia - כבוד, פחד, ואינטרס.  
+> ^תוקידידס,^ ^אבי^ ^הריאליזם^ ^המדיני^
 
-בניגוד לתפיסה הרומנטית הרווחת של אבירים רכובים על סוסים[^29], לוחמים פיאודליים חופשיים הנלחמים בקרבות הלם מלאי גבורה, רוב הלוחמה הייתה של חיילים רגליים (יחס של 1:5 או 1:6 במקרה הטוב). בהרבה מהקרבות החשובים, הפרשים יורדים מהסוסים ונלחמים רגלית. התקפות הסתערות דרמטיות היו נדירות, וכמעט תמיד נכשלו - ולא קשה להבין למה.
-
-את הפרשים ניתן היה לנטרל בפיזור כדורי ברזל, קוצים וכידונים, ואמצעים רבים אחרים. לכן העדיפו שליטי ימי הביניים להשקיע בביצורים - חומות ומגדלים ובהמשך גם ארטילריה - וכל אלו אוישו בחיילים רגליים. לאור זאת, קרבות ערוכים היו נדירים למדי, והיו בשולי לוחמת ימי הביניים.
-
-במאות 12-14, לצד המגן היה יתרון אדיר על הצד התוקף - כיבוש אומה של ממש דרך משאבים אדירים שלא היו לרשותו של אף כוח פוליטי. האופי הפוליטי שמתפתח הוא שיקוף ישיר של מגבלות אלו.
-
-מלחמת מאה השנים[^30] בין צרפת לאנגליה, בשלהי ימי הביניים, החלה ב1337 (ויש האומרים כבר ב1330) ונגמרה ב1453. המלחמה החלה עם פלישתו של המלך אדווארד השלישי לשרבורג. אדווארד מנסה למשוך את הצרפתית לקרב הכרעה (קרב Crecy), מדרום לCalais, שמאפשר לאנגלים לתפוס עמדה הגנתית. הכוח העיקרי של האנגלים בקרב זה הוא קשתים - החמושים בקשתות ארוכות[^31]. הפרשים מגיעים על הסוסים שלהם, אך יורדים מהם לקראת הקרב, ומשחקים תפקיד של חיל רגלים כבד. לעומתם, הצרפתים מנו בעיקר פרשים, והשתמשו בקשת צלב (Crossbow).
-
-הקשתים האנגלים טובחים בצרפתים, באמצעות מכשולים ששוברים את הדהירה הצרפתית ומטר אדיר של חצים בכל הסתערות. בכל פעם שגל צרפתי נשבר, הקשתים האנגלים מסתערים על הצרפתים הפצועים והורגים אותם. מטרתם של האנגלים אינה בהכרח לטבוח בצרפתים, אלא לקחת אותם בשבי ולדרוש כופר - אך לא כך התרחש בפועל לעיתים תכופות. אבירים אנגלים רבים אף מחו על שפיכת דם אצולה צרפתי, וביקש לקחת אותם בשבי כפי שקוד האבירות דורש. אלא שאדווארד פוקד עליהם לא לקחת שבויים - ציד השבויים, השמירה, הטיפול בהם והשינוע דרשו משאבים שאין לאנגלים. 
-
-בשורות הצרפתים נלחם מלך בוהמיה - שהיה עיוור - כה חזק היה קוד האבירות.
-
-
-[^27]: להונים יצא שם נורא ואכזרי של כובשים איומים המבצעים מעשי אלימות בלי סיבה טובה. 
-[^28]: שורשי החלוקה המודרנית בין גרמניה לצרפת.
-[^29]: האבירים על הסוסים היו קיימים, ושיחקו תפקיד של מעין טנק בשדה הקרב של ימי הביניים, אבל חשיבותם רחוקה מזו שמתוארת בתרבות היומיומית.
-[^30]: מונח בעייתי - מדובר למעשה באוסף של מלחמות קטנות יותר.
-[^31]: באורך 1.80 מ', השימוש בקשתות ארוכות היה מאתגר במיוחד ודרש אימון רב. קשת מיומן יכל לירות חצים רבים במהירות ולטווח של מאות מטרים. 
-
-## קוד האבירות
-
-בקרב זה ניתן לעמוד על הפער בין אותו קוד אבירות ללוחמה בפועל - שהייתה אכזרית בהרבה בימי הביניים התיכונים והמאוחרים. בניגוד לאופי הפנטסטי שנוהגים להשוות לה, האבירות נועדה בעיקר לשמר את מעמדה ויוקרתה של האצולה. 
-
-> המלצה: *סתיו ימי הביניים* של יוהאן האוזינחה (huizinga)
-{.success}
-
-האבירות הינה, על קצה המזלג, חוקה (קוד) להתנהלות נאותה במהלך לחימה - כלפי מלכים, יריבים, אזרחים ואבירים אחרים. קוד האבירות היה מאוד בינלאומי - אבירים חצו גבולות להוכיח את גבורתם, להילחם בטורנירים ולצבור מעמד - אבל ליבו הפועם היה בצפון מערב אירופה בכלל ובצרפת בפרט. ראשיתה של האבירות הוא באיזור המאה ה12, אז נקבע בקרב האצולה שהבן הבכור לכל משפחה הוא זה שיורש את נחלותיה - לעומת החלוקה השווה שהייתה נהוגה עד אז[^32]. סידור זה מכונה *פרימוגניטורה*. הבנים האחרים נאלצים כעת לחפש את מזלם - בכנסייה, בצבא, או בטורנירים כדי להרוויח את לחמם. במאות 12-13, אלו בדיוק האנשים שניצבים בחוד החנית של האלימות הפיאודלית[^33]. 
-
-מילת הליבה של האבירות היא *cheval* (סוס), ממנה נגזרת המילה אביר - *chevalier*, והאבירות - *chevalerie*. הספרות האבירית עוסקת, בראש ובראשונה, באלימות גברית, ונוגעת גם בדת ובאמונה. בלב התפיסה הזו ניצבים ערכים צבאיים של גבורה, תעוזה, וכבוד. קוד זה עלול להיראות לעיניים מודרנית כבלתי-רציונלי לחלוטין[^34]. 
-
-> אביר הוא אדם שנבחר לרכוב על סוסים כדי לעשות צדק, להגן ולשמור על המלך ועל עמו של המלך, כדי שהמלך יכול לשלוט כך שנתיניו יוכלו לאהוב ולדעת את האל.
-> Ramon llull, Llibre qui es de l'orde de cavalleria
-
-אלא שבניגוד לתיאור הפרחוני והאידיאליסטי הזה, המציאות שאיתה התמודדו הלוחמים בעת הזו הייתה אכזרית ומרושעת. התקופה התאפיינה ב***chevauche*** - פשיטה רכובה על איזור מסוים. זוהי שיטה רחבת היקף שמושטטת על ביזה, זריעת הרס וחורבן, אונס ורצחף לעיתים תכופות כדי לכפות מלחמות על היריבים. פשיטות אלו היו דבר שבשגרה בכלל ובמלחמת מאה השנים בפרט. פשיטות אלו אינן עיסוקן של יחידות קטנות ומבודדות, אלא של צבאות שלמים שמחריבים כל שנקרה בדרכם. צבאו של אדווארד השחור מלך אנגליה, למשל, התפרס על פני 1,000 קילומטרים בצרפת, והרסו רצועה בעומק 46 קילומטרים, כלומר - הצבא חירב 46,000 קילומטרים. צבאות אלו כלכלו את עצמם מאותן ביזות, וכך גם אפשרו התקדמות כה רחבה וגם מנעו אספקה מצבאות האויב: כל אספקה שלא יכלו לקחת, שרפו. בעת הזו, החיילים רואים בביזה זו אמצעי עיקרי להתפרנס, ואף להתעשר. נמצאו מתקופות אלו אפילו הסכמים פרטניים בין חיילים לשימוש בשלל ('אם ניקח בשבי אציל, נתחלק בשלל ככה וככה...'). כך עולה המניע העיקרי של הלוחמה בימי הביניים: התאווה לתגמול חומרי, ולא כבוד או בושה. בצבאות לחמו אף שכירי חרב שנלחמו רק לפי הסכמים שמעניקים להם שלל. מטרתה של הלוחמה הזו, לעיתים תכופות, אינה להרוג את האויבים, אלא לקחת שבויים בנפש - כדי לדרוש עבורם כופר.
-
-לא רק השלל הניע את הביזה הזו: ההרס שזרעה הלוחמה שימש כהרתעה אדירה כנגד האויב, ואף בשבירת האמון בשליט בארצו - מלך שלא מסוגל להגן על נתיניו מאבד את תוקפו כשליט מיד. לא רק מלכים יריבים ניצלו חולשה זו: לעיתים, אפילו אדונים פיאודליים שכנים תקפו את איכריו של יריבם בכדי לשלול ממנו את בסיסו הכלכלי והשלטוני. ה*chevauche* שיחקו תפקיד גם כמלחמות התשה, שהיו יעילות בהשגת הכרעה.
-
-כאמור, ההגנה שיחקה תפקיד מכריע בימי הביניים: האויב יכול להתבצר בעריו מאחורי חומות, ומלבד הטלת מצורים ארוכים, יקרים ולרוב כושלים - אין לצד התוקף הרבה מה לעשות. אלא שה*chevauchee* הייתה אמצעי יעיל להכריח את האויב לצאת מהמבצרים. תקיפת אזרחים והצתת השדות שלהם הייתה אמצעי יעיל מאין כמותו בגרירת האויב לקרב בתנאים מיטיבים.
-
-> מלחמה בלי אש היא כמו נקניקייה בלי חרדל
-> המלך הנרי ה5
-
-> בימים אלה כל המלחמות מכוונות נגד העמלים העניים ונגד הרכוש והמטלטלין שלהם. אני לא קורא לזה מלחמה, כי נראה לי שזה שוד וגזל. הלוחמה אינה נעשית בהתאם לכללי האבירות הראויה לשמה או המנהגים העתיקים של לוחמים אצילים אשר הגנו על הצדק, על האלמנה, היתום והעני.
-> Honore Bouvet
-
-
-המציאות המתקבלת היא רשעה במיוחד: של אצילים שהאתוס שלהם, האידיאל, הוא מלחמה; של חסרי ישע שנכתשים תחת צבאות האצילים, מבלי לדעת - או להיות טרודים - במלחמה שלשמה באו; ולבסוף, של אכזריות אינסופית מונעת תאווה.
-
-[^32]: כל עוד הנחלות התחלקו שווה בשווה, נחלותיו של כל דור הלכו וקטנו - עד שבמהרה הנחלות קטנות מכדי לקיים את בעליהן. כתוצאה מכך, רבים מהבנים הולכים לחיים נזירים בכדי לכלכל את עצמם - כרטיס לכיוון אחד.
-[^33]: אז וגם היום, גילאים אלו - 15-24 - אחראים לרובה המוחץ של האלימות.
-[^34]: בספר של האוזינחה מסופר על מקרה במלחמת מאה השנים שהצבא האנגלי מתקדם בצרפת לעבר נקודה מסוימת, בטוחה יחסית, בה הוא מתכנן לחנות בלילה. אלא שהצבא מפספס וממשיך רחוק מדי, לתוך טריטוריה מסוכנת. במקום לסגת ולא לסכן את הצבא, האבירים ממשיכים - משום שאין בקוד האבירות אפשרות לסגת.
-
-
-## מלחמת מאה השנים - סופם של ימי הביניים.
-מלחמה זו, מהחשובות בהיסטוריה, מתחילה בימי הביניים, סביב תביעה לכתר בין מלכים, ומסתיימת כמלחמה בין כמעט-מדינות, עם מגנונים מנהליים וצבאיים שמתחילים להזכיר מדינות מודרניות.
-
-מלחמה זו חסרת תקדים: בעוד שהחלה כמלחמה פיאודלית כרוב המלחמות בעת הזו, רוב המלחמות ההן מאופיינות בהיותן קצרות מאוד: נתינים פיאודליים נלחמו לזמן קצוב. מלחמה זו מתחילה כך גם כן, אך מתדרדרת במהרה לשורה של מלחמות, התנגשויות גדולות עם מעט מאוד הפוגה ביניהן. מלחמה זו דורשת משאבים אדירים, שמלכי צרפת ואנגליה מגלים מהר מאוד שאין ביכולתם לממן. בניגוד לנורמה בימי הביניים, לפיה המלך מממן את המלחמה מכיסו[^35], המלכים נאלצו לפנות למקורות אחרים. להמחשה, הכנסותיה של אנגליה בשנת 1294 עמדה על 27,000 לירות סטרלינג, אך בשנים 1294-1298 המלחמה עלתה כ750,000 לירות סטרלינג! יתרה מכך, בניגוד למדינות מודרניות, למלך אין כוח שיטור או אכיפה שיכול ללכת ולגבות מיסים. הדרך היחידה לממן מחירים כאלה היא לפנות לעזרת הנתינים. ניכר כאן תנאי מפתח להתפתחות שלטון חופשי: תלות של השלטון באזרחים.
-
-במקרה הזה, הנתינים מסרבים לדרישתו של המלך - שני מפקדיו הבכירים של הצבא מייצגים את האוכלוסייה במסמך היסטורי מרהיב, שבו מאשימים אותו ברישוש האוכלוסייה. כאן מתחיל הפרלמנט האנגלי: על מנת לקבל כסף מהנתינים, אלו דורשים ממנו כעת לתת משהו בחזרה: כעת, הנתינים הם אלו שקובעים אם המלחמה מוצדקת, כמה כסף המלחמה תקבל, ומה החובות של המלך לנתינים כתוצאה מכך. כך נולד מנגנון גביית המיסים המודרני - בהסכמה שכזו אחרי משא ומתן קשוח.
-
-[^35]: היו גם מקורות אחרים, כמו לקיחת מלך בשבי או השאת בת אצולה, אבל לא הכנסות קבועות.
-
-# המלחמה ברנסאנס
-תקופת הרנסאנס מאופיינת בחזרה למקורות העתיקים - ובמיוחד לרומא - כמודל לחיקוי באומנויות, בממשל וכמובן בלוחמה. בבסיס חזרה זו היא התפיסה השמרנית, הרווחת עד המאות ה18-19.
-
-בעולם הלוחמה, התהליך הזה אופיין בחזרה מאסיבית לצבאות מבוססים חייל רגלים[^36], בהשראת הליגיונות הרומים והלוחמים של אלכסנדר מוקדון. דוגמא מיוחדת היא שושלת הרוזנים Nassau בהולנד (אצילים לבית Orange), שהנהיגו אותה במאה ה16 בעיצומו של מאבק מול ספרד. בסוף דצמבר 1594, אחד מהם - Wilhelm Lodewijak - שואב השראה מהרומים. וילהלם מעמיד את הרובאים שלו בשורה בחזית, ובהשראת הליגיונות הרומאים יוצר סבב ירי (רוטציה) בקרב הרובאים - שורה אחת יורה[^37], ובזמן שהיא טוענת אחרת מתקדמת ויורה שוב, וכך נוצר רצף ירי.
-
-הרעיון הזה מתפתח לאסטרטגיה צבאית של ממש, שמעניקה להולנדים יתרון משמעותי על הספרדים - הצבא הטוב באירופה באותה התקופה. חלק ניכר מההצלחה נובע מדימיון מקרי בין אופי הלחימה של הלוחמים במאות ה15-16 לזה של העת העתיקה. יכולתם של חילות הרגלים העתיקים ללחום במגוון רחב של הרכבים תחת משמעת נוקשה קסמה לאנשי הרנסאנס. למעשה, חיל הרגלים המוצלח ביותר באותה התקופה - השוויצרים[^38] - לחמו אף הם בחניתות ארוכות כמו הפאלאנקסים.
-
-השוויצרים, בזכות הדימיון הזה, יכולים אף לצ'ארלס דה טאמריין, דוכס בורגונדי - מהאיזורים הכלכליים המפותחים באותה העת באירופה. לרשות בורגונדי עמדו משאבים כלכליים אדירים, אך אלו לא עמדו מול השוויצרים - ושארלס נהרג. מותו של שארלס הוא אירוע מכונן בהיסטוריה של אירופה - אחריו נשארה רק בתו, 'הרווקה הנחשקת מאירופה', שנישאת למקסימיליאן האפסבורג - וכעת האימפריה הרומית הקדושה שולטת בבורגונדי. מנגד, המלחמה השוויצרית מאפשרת להם להתנתק מהאימפריה הגרמנית, ומבטיחה את עצמאותם. הצלחה זו הפכה את המודל השוויצרי למודל הצבאי המקובל בכל מערב אירופה.
-
-שוויץ של אז הייתה ענייה למדי, והצלחתה המרהיבה בשדה הקרב עוררה גלים בכל אירופה - שבה רבים החלו לחשוב עליהם כרומאים החדשים[^39].
-ההצלחה השוויצרית מעוררת די מהר חיקויים - דוגמת ה*Landsknechte* הגרמנים, והצבא הספרדי באיטליה. תהליכים אלו באים בד בבד עם אימוץ הולך וגובר של הנשק החם, שהופך לחלק מהמערך הצבאי המקובל. 
-
-אבק השריפה נוצר לראשונה בסין, כבר במאה ה12 - הייצוג הראשון של תותח אבק שריפה הוא מ1128[^40]. לאירופה אבק השריפה הגיע במאה ה14, ורק ב1430 בערך אבק השריפה נהפך ליעיל מספיק כדי לבקע חומות. כדוגמא להשפעתה של אבק השריפה, ב1449, מלך צרפת צר על הונפלור - שעמדה במצור קודם שישה חודשים - עם 17 תותחים, והכריע אותה לאחר שבועיים בלבד. התותחים האלו אינם חפים מבעיות - הם חמים מאוד, מסורבלים, ואיטיים. ובכל זאת, בלוחמת המצור של ימי הביניים, לאבק השריפה ולתותחים הייתה השפעה מכרעת: הצבאות המגנים מחויבים כעת לצאת ולפגוש את היריב בשדה הקרב, בכדי למנוע מהצבאות הפולשים להגיע עם הארטילריה לערים המבוצרות. מסוף המאה ה15 - הפלישה הצרפתית לאיטליה ב1494 - ולמשך כמה עשורים, לפתע מתנהלים קרבות רגליים רבים בשדות אירופה. 
-
-בתורם, הצבאות המגינים  מתחילים להציב ארטילריה בביצורים שלהם - פרויקט הנדסי מורכב[^41]. אחד המוחות הגדולים מאחורי הפרויקטים האלו הוא האיטלקי ליאון בטיסטה אלברטי - שמציע להתחיל לתכנן ביצורים בצורת כוכב או מצולעים זוויתיים, על יסודות זוויתיים ומשוננים ולא מרובעים, שמאפשרים שדות ירי צולבים. במרכז איטליה מתחילות להיבנות מצודות במבנים כאלו, במרחק שווה אלו מאלו. החומות נהפכות לנמוכות ועבות. שיטת הביצורים הזו מכונה באיטליה *alla moderna*, ובשאר אירופה *trace italienne*. עם התפשטותה של שיטה זו, קרבות הרגליים מפנים את מקומם לעוד עידן של לוחמת מצור. 
-
-בניית הביצורים האלו היא אתגר הנדסי וכלכלי אדיר. בותיקן, למשל, תכננו להקים 16 מצודות סביב רומא - והפסיקו בבנייה לאחר השלמתה של המצודה הראשונה. באירופה מתרחשת כעת מעין סלקציה כלכלית - כוחות קטנים יותר לא מצליחים להתמודד עם המשאבים הכלכליים של אומות דוגמת צרפת, שבכוחן לבצר את גבולותיהן. אירופה מתאחה מבערך 500 יחידות מדיניות לכמה עשרות בודדות. הטלת מצור על עיר מבוצרת כזו[^42] נהפכת לפרויקט מורכב ביותר - אתגר הנדסי ופיננסי אדיר. נגמרו הימים של כיבושים כוללים כמו מלחמת מאה השנים: כל מצור נמשך חודשים ואף שנים. 
-
-התבנית הזו של הלוחמה נמשכה עד למאה ה18, והשפעותיה רבות: הוצאות הלוחמה קפצו בכמה מונים (הוצאותיה של ספרד, למשל, עלו פי חמישה), מהפכות צבאיות התארכו בהרבה, והקרבות התמשכו. ההתייקרות הזו שיחקה תפקיד עיקרי באינפלציה ההולכת וגדלה באירופה בתקופה זו. נטל המיסים ההולך וגובר הביא עמו מהפכות פוליטיות ומרידות חסרות תקדים - דוגמת נישואי האפסבורג לדוכסות בורגונדי, שהציתה את נסיקתם עד סוף מלחמת העולם הראשונה. צרפת מוצאת את עצמה מוקפת בטריטוריות האפסבורגיות, ונלחמת בהם בחמש חזיתות שונות. 
-
-שילוב מהפכת אבק השריפה, האינפלציה וההגמוניה ההאפסבורגית מזניק את הוצאת הלחימה לגבהים חדשים. היכן שהמאבקים בימי הביניים מקומיים באופיים, המאבקים השושלתיים ברנסאנס גולשים ליותר ויותר מקומות ונהפכים לסינרגיים יותר, וכוללניים יותר. הלחימה משפיעה על חלקים הולכים וגדלים בחברה, הכורעת תחת נטל המיסים. בין המאות ה15-17, ישנן רק שנים בודדות של שלום - זוהי תקופת הלוחמה האכזרית ביותר בהיסטוריה האירופאית. צבאות של מאות בודדות הולכים וצומחים לצבאות של מאות אלפים, רגליים בעיקרם. 
-
-שינויים אלו מכונים **המהפכה הצבאית של העת החדשה המוקדמת** - מונח מוכר אך שנוי במחלוקת שטבע ההיסטוריון Geoffrey Parker. מהפכה זו שיחקה תפקיד מכריע בהתפשטותה של אירופה מעבר לים, והצלחתה מול עמים זרים.
-
-[^36]: חשוב לזכור שהאנשים בבסיס התפיסה הזו היו מצביאים מלומדים, שבחנו את העבר ברצינות.
-[^37]: לנשק חם בתקופה הזו הייתה טעינה ממושכת.
-[^38]: לשוויצרים היה קוד לוחמים נוקשה ביותר; נסיגה מהקלות ביותר דינה הוצאה להורג במקום. תיאורים מהתקופה מתארים מערכים שצעדו ימים שלמים, יחפים ובמחסור לאספקה, ומסתערים מול ארטילריה של היריב.
-[^39]: בשוויץ התפתחה כלכלת סחר בשכירי חרב כתוצאה, ומסורת צבאית חזקה הנמשכת עד היום.
-[^40]: ובניגוד לדעה הרווחת, הסינים לא השתמשו באבק שריפה רק לזיקוקי דינור - אלא גם לשימושים צבאיים.
-[^41]: החומות צריכות כעת להתמודד עם ההדף של התותחים, ולספוג פגיעה של ארטילריה עוינת.
-[^42]: החומות מביאות עמן גם חפירות ותעלות, שבהן מרתחשים לעיתים קרבות פנים מול פנים.
-
-## מלחמת שלושים השנים שלום וסטפאליה
-
-הסכסוכים בתקופה הזו הלכו ולבשו גוון אידיאולוגי - דתי, מה שהקשה על פתרונם ההגיוני - בניגוד לסכסוכי טריטוריה וכלכלה, סכסוכים דתיים לא ניתנים למשא ומתן. הדוגמא הבולטת ביותר היא [מלחמת שלושים השנים](https://en.wikipedia.org/wiki/Thirty_Years%27_War) (1618-1648) - שבה האבדות באוכלוסיה אדירות (~30% מאוכלוסיית גרמניה, למשל, נמחקת!). המלחמה כל כך מקיפה, וכל כך אכזרית, שמנהיגים ואנשי ציבור החלו לחוש גועל של ממש מהאלימות החריגה והמתמשכת, שאיימה על קיומה של אירופה.
-
-המיאוס האדיר מהמלחמה הוביל ל[שלום וסטפליה](https://en.wikipedia.org/wiki/Peace_of_Westphalia), שאחראי במידה רבה על הסדר המדיני המודרני, המבוסס על ריבונות מדינית. ההסכם נחתם ב1648 בחבל וסטפליה בגרמניה - בערים Osnabruck וMunster. בOsnabruck הפרוטסטנטית התכנסו הנציגים הפרוטסטנטים, ובMunster הנציגים הקתוליים - ובסך הכל התכנסו 194 שליטים אירופאים בשני המקומות האלו. זו הייתה ועידת השלום הארוכה והאדירה ביותר עד לאותה הנקודה. בעוד שהאפיפיור עודד את קיומו של הכנס, הוא סלד מההסכם שנחתם לבסוף - ונוצר קרע בין העולם הפוליטי לעולם הדתי. הרעיון ההדרגתי של מערכת מדינית בינלאומית החל להתפתח, כנגד התפיסה של הנצרות המאוחדת הגדולה שהייתה מקובלת בימי הביניים. המערכת הפוליטית נהיית לראשונה באופן גלוי רב-קוטבית. 
-
-בועידה עולים רעיונות מהפכניים למדי - הדוכס הצרפתי סולי (Sully), למשל, הציע קווי מתאר לאירופה מאוחדת המורכבת מ15 מדינות שוות, שבראשן *מועצת אירופה*. בעוד שתוכניות אוטופיות כאלו לא קרמו עור וגידים, נוכחותן מצביעה על השינוי המתחולל: הרעיון של מלוכה כוללנית מוצג לראשונה לא רק כלא רצוי או לא מצוי, אלא ממש כאיום מסוכן על השלום ועל החירות. 
-
-ההסכם לא מתעסק בעיקרו בסכסוכים ותביעות קצרי טווח - אלא שואף לבנות מסגרת לעתיד, שתמנע סכסוכים נוספים - לראשונה להסכמים מסוג זה. התפיסה הזו ניכרת גם בסיבות לפרוץ המלחמה - הצרפתים, למשל, שנמנעו תחילה מכניסה ישירה למלחמה, הצהירו מלחמה בכוונה 'להגן על החירות של האירופאים' מפני המונרכיה הכוללנית של ההאפסבורגים הספרדים. כעת נשאלה השאלה - איזה מין הסכם שלום יספק את הצרפתים?
-
-כאן נכנס לתפקיד העיקרון האיטלקי מן המאה ה16 של מאזן כוחות - המצב שבו לכל הצדדים יש די כוח למנוע הגמוניה. לשם כך נדרשה החלשה של הכוח החזק ביותר - ההאפסבורגים. גזילת טריטוריה אינה ערובה מספקת; לכן, כאן לראשונה, נדרשו ההאפסבורגים[^44] לשינוי חוקתי שיימנע מהם לצאת למלחמה תוקפנית בעתיד[^43].
-
-> חשוב לסייג: שלום וסטפליה הוא *לא* נקודת המוצא של הסכמי הריבונות המודרניים. הוא צעד גדול בכיוון הזה, אך לא מייסד ממש את השיטה הבינלאומית כפי שאנחנו מכירים. נהפוכו: ההסכם במהותו *פוגע* בריבונות מדינית (שליטים זרים מתערבים בחוקה של אומה עצמאית!). 
-{.is-warning}
-
-הצרפתים והשוודים הצליחו לחזק את אלף-ומשהו הטריטוריות מול הקיסר ההאפסבורגי - מהלך שרבים מהגרמנים הסכימו איתו[^45].
-
-> ius belli et pacis
-
-יעילותו של שלום וסטפליה בטווח הארוך, כמו כל שלום מהותי, שנויה במחלוקת - הוא יצר גם דינאמיקות שליליות קשות[^46] (סביב אלזס-לוריין, למשל). השלום סימן גם את סופן של מלחמות הדת - במהלכן מדינות זרות מתערבות בסכסוכים דתים פנימיים. שלום וסטפליה היה יעיל בפירוק ה'פצצה הדתית' - אפילו דמויות דתיות קמות לאחריו ואומרות במפורש שענייני המדינה נפרדים מענייני הדת.
-
-[^43]: בעוד שעד לאותה הנקודה הסכמת הגוף השולט הייתה סביב המימון (כלומר, הקיסר יכול לצאת למלחמה בלי עזרת השליטים תחתיו), השינוי הנדרש יימנע ממנו לצאת למלחמה באופן מוחלט. לרעיון הזה יש השפעה מודרנית מובהקת - גם הנשיא האמריקני, למשל, לא יכול לצאת למלחמה בלא אישור הקונגרס.
-[^44]: ההסכם חל על האפסבורגים *כקיסרי גרמניה* - הם עדיין יכולים לצאת למלחמה כדוכסים אוסטריים, או מלכי בוהמייה, וכו'. המלחמה הנמנעת מהם היא מלחמת כל-בכל אימפריאלית - *Reichskreig*.
-[^45]: חוסר האיזון בין הקיסר לנשלטיו הוא בעיה אנדמית לקיסרים הגרמנים, עוד לפני ההאפסבורגים. האיזון נסוב סביב השאלה - האם, כאשר קיסר גרמני מכריז על מלחמה אימפריאלית, האם הוא יוצא על מנת להיטיב עם *כל הגרמנים*, או עם *בית המלוכה שלו* (שלא בהכרח מוגבל לגרמניה)?
-[^46]: ב1940, למשל, בMunster נערכה תערוכה על שלום וסטפליה - שם קוטלג כ'ניצחונה הגדול ביותר של צרפת ובושתה הגדולה ביותר של גרמניה'.
-
-
-# מלחמה במאה ה18-19
-ב1763, סוף מלחמת שבע השנים, המושבות בצפון אמריקה עדיין אנגליות. בצדו השני של האוקיינוס, צרפת נשלטת בידי אריסטוקרטיה עתיקה. אלא שבתקופה זו גל של מהפכות שוטף את שתי היבשות, באמריקה ובאירופה. 
-
-בעקבות המהפכה הצרפתית (1789), הצבא המלכותי הצרפתי[^47] מתפורר - וצרפת נדרשת לצבא חדש, שונה בתכלית מקודמו. ההתנדבות לא מספיקה למלא את הדרישות העצומות של צרפת, וב1793 הממשלה המהפכנית מצהירה על גיוס כללי - **levée en masse** - דבר חדש לחלוטין. 
-
-> צעירים יצאו לקרב, נשואים ייצרו נש ועיבירו אספקה. נשים תכנה אוהלים, מדים, ותשרתנה בבתי חולים. ילדים יאספו שיירים וגרוטאות. זקנים יובאו לכיכרות כדי להפיח אומץ בלוחמים ויטיפו לשנאת למלכים ולאחדות הרפובליקה
-
-הצבא המהפכני *עצום* - למעלה ממיליון חיילים - אך אינו מאומן וסופג שרשרת של מפלות עד קרב *ורמי* כנגד הפרוסים (משם הקריאה המפורסמת *vive la nation* - תחי האומה). בקרב זה שורדת המהפכה את התוקפנות הפרוסית, ששואפת לחסלה. בניצחון הצרפתי לקח חלק גם קצין ארטילריה מוכשר בצורה יוצאת דופן - נפוליאון. במרוצת הזמן הצבא סובל מהזנחה ובשחיתות, ומתכווץ ל400,000 חיילים. המרמור ההולך וגובר נהפך לכלי כנגד השלטון - שבו משתמש נפוליאון לתפיסת השלטון. לבסוף, שאפתנות אסטרטגית מופרזת, עוינות הולכת וגוברת של האוכלוסייה הנכבשת, שיפורים צבאיים של האויבים והתנגדותה המתמשכת של בריטניה מכריעות את נפוליאון.
-
-נפוליאון עט על אירופה כולה בלי תוכנית מוקדמת, והתדרדר למלחמת גרילה קשה בספרד, שהקיזה את דמה של צרפת. אירופה לא הייתה כלכלית למלחמה ממושכת. עד כמה שהמלחמה בספרד הייתה אכזרית, הפלישה לרוסיה אכזרית פי כמה. נפוליאון פלש לרוסיה עם 600,000 חיילים, והרוסים הבינו שיכולת העמידה שלהם טמונה בהחלפת המרחב בזמן - הרוסים נסוגו במרחבים האדירים והצרפתים דהרו אחריהם. האבדות שהוסבו לצרפתים אדירות - רק כ100,000 חיילים צרפתים הגיעו למוסקבה, אותה שרפו הרוסים קודם לכן. 
-
-לבסוף נסוג הצבא הנפוליאני, בלי אספקה, בשיא החורף הרוסי. רק 30,000 חיילים שבו לצרפת. 
-
-האבידות בספרד, ברוסיה, למידתם של האויבים וחוסר מוכנותו של נפוליאון לצמצם את יעדיו האסטרטגיים המיטו כישלון על צרפת. 
-
-נפוליאון אמנם הרוויח מהמעבר ממאבקים שושלתיים למאבקים מדיניים (כמו המהפכה האמריקנית והצרפתית), שבהן האזרחים נקראו לדגל בעד האומה - אלא שאינו לקח בחשבון את התנגדותם של העמים שכבש. אותם העמים הונעו כעת משנאה לאומנית עזה לצרפתים, שהניעו אותם לשינויים טקטיים וארגוניים בחיקוי של נפוליאון. בפרוסיה, למשל, הקצינים עברו לגיוס על פי כישרון ולא על פי אצולה כבעבר, והוקמו שם האקדמיות הצבאיות הטובות באירופה. 
-
-עם כל זאת, המטרה הצבאית של אויביו של נפוליאון עברה מקרבות הכרעה להשמדה מוחלטת של הכוח הצבאי הצרפתי - ממלחמה אסטרטגית למלחמת כל בכל אכזרית יותר. 
-
-אויביו של נפוליאון התאחדו בניהם מכוח המשטמה נגדו - בלייפציג ב1813 למשל, לחם כוח של 340,000 חיילים שוודים, רוסיים, פרוסיים ואוסטריים בכוח הצרפתי והביס אותו. לבסוף, יריביו של נפוליאון עלו על פריז, ונפוליאון גורש לאלבה. מלחמות החורמה של נפוליאון גבו את חייהם של 25% מהצרפתים בגיל גיוס.
-
-מצידו השני של המטבע, הבריטים הביסו את הצרפתים והשיגו עליונות ימית שאפשרה להם להפוך לענק הסחר העולמי ולהשתלט על הודו. בריטניה צוברת עושר עצום, ומפתחת מנגנון פיננסי יעיל מאין כמותו שמאפשרת שלהם יעילות לוגיסטית עליונה בשדה הקרב - זאת לעומת השיטה של נפוליאון שנסבה סביב ביזה, עם כל השנאה הנובעת מכך. בריטניה מבססת את יכולתה לצאת למלחמה על אשראי ומסחר.
-
-
-> המגמה ברורה: המעצמות בכל עת הן אלו בעלות הלוגיסטיקה והסחר העליונים - תחילה הולנד, אחר כך בריטניה ולבסוף ארצות הברית. אלו האומות שמנצחות מלחמות.
-{.is-success}
-
-הבריטים מעבירים את המלחמה לצרפתים - צמאונו הבלתי-רווה של נפוליאון לא אפשר להם לחיות איתו בשקט - ובסופו של דבר הוא מובס. הסכם השלום של וינה ב1815 שם קץ ל25 שנות מלחמה, וביקש לרסן את הרגשות הלאומיים שעלו מצרפת. חרף עליונתם הכלכלית, הבריטים לא ביקשו הגמוניה אירופאית - רק שימור של מאזן הכוחות. גבולות צרפת הושבו ושושלת בורבון חזרה לכתר. בגרמניה וברוסיה, לעומת זאת, לא ניתן היה להחזיר את השעון לאחור: הללו פיתחו שאיפות חדשות. למרות זאת, הסכם וינה השתית שלום שלא נראה כמותו באירופה. אירופה לאחר נפוליאון הפכה את הנתינים לאזרחים, מעורבים במנגנון הפוליטי, וכעת המלחמות אינן הרפתקאות מרוחקות של נסיך כזה או אחר אלא מאבק לאומני אישי של עמים חמושים.
- 
-
-בהסכם, קיבלו הרוסים את רוב פולין, והפרוסים קיבלו טריטוריות במערב לריין. החלפת השטחים הפולנים בגרמניים איפשרה לפרוסים אחידות אתנית גדולה יותר, והעניקה להם שליטה בעמק ה*Ruhr* במערב, שיתגלו בו בהמשך מחצבים שיהפכו אותו למרכז התעשייתי השני בחשיבותו במהפכה התעשייתית. כעת, תחת הנהגת פרוסיה, מתחוללות מלחמות לאיחוד גרמניה, שנהנו מהצלחה מרובה בסדרה של מלחמות קודם לכן בזכות המדינאות המבריקה שלהם, ההתמקצעות המוצלחת שלהם אחרי המאבק בנפוליאון, והשתכללותם המוצלחת במהפכה התעשייתית - תחילה ברמה דומה לבריטניה, ואז ברמה גבוהה אף יותר.
-
-הפרוסים מרשתים את כל גרמניה ברכבות ומתעשות את הצבא שלהן, בניצוחו של הלמוט וון מולטקה[^48], אשר קובע כי חשיבותן תעלה במהרה על ביצורים. 
-
-בשנות ה60 של המאה ה19, פרוסיה נכנסת לקיפאון חוקתי, בעקבות דרישתו של הקיסר לגיוס חובה באורך 3 שנים שהרייכסטאג מסרב לממן. הקיסר בייאושו פונה לקצין מן האסכולה הישנה - אוטו וון ביסמארק[^49], פוליטקאי מדרגה ראשונה. ביסמארק מבין היטב כי על פרוסיה לשחות עם הזרם או לטבוע, ואת המערכת הבינלאומית באירופה והמתחים בין האומות. כאשר המלך הדני מת בלא יורש, הפרוסים מנצלים את ההזדמנות להשתלט על שתי דוכסויות גרמניות בצפון - והודפים מיד את הדנים במלחמה. הדבר מוביל למתחים בין אוסטריה לפרוסיה, ולפריצת מלחמה ב1866. האוסטרים אינם מבינים את עוצמתם החדשה של הפרוסים, והללו הודפים אותם בקלות. 
-
-כעת הדרך לוינה פתוחה, ונפילתו של השלטון ההאפסבורגי נראה קרוב מתמיד - אלא שביסמארק משכנע את הקיסר לעצור את ההתקדמות לוינה ולפתוח במסע ומתן עם האוסטרים, מתוך ההבנה שקריסת האוסטרים תסייע לצרפתים ולרוסים. ביסמארק ביקש לקבע את המדינות הגרמניות תחת השפעתם של הפרוסים - ולא בשליטתם: פרוסיה לא תיקח שטח ותציע לאוסטרים הסכם שלום נדיב. הגנרלים הפרוסים, בתחושת האופוריה אחרי הנצחונות הגדולים, ראו במדינאות הזו גזל של רווחי המלחמה, אבל המדינאות של ביסמארק משאירה את הצרפתים מחוץ למפה. הצרפתים מתערבים במצב, וכמו האוסטרים לא מבינים את העוצמה הפרוסית החדשה.
-
-צרפת מכריזה מלחמה על פרוסיה, והפרוסים מקפיצים לגבול 400,000 חיילים במהירות בזק, מתואמים חתת המטה הכללי ובעלי ניסיון מהמלחמות הקודמות - לעומת 200,000 צרפתים בלתי מתואמים. המלחמה נשארת שקולה - הצרפתים אפילו מתקרבים לניצחון בשלב מסוים - אך מהלכים צרפתים מטופשים מנחיתים עליהם תבוסה מול הפרוסים. בסופו של דבר, אחרי גיוס כללי, מצור על פריז ואיום מהפכה פוליטית, צרפת נכנעת לפרוסים. 
-
-הסכם השלום שנחתם מוביל להשלכות מצערות במאה ה20: העברת חבל אלזס-לורן לידי הפרוסים, ויצירת הרושם אצל שאר המדינאים שמלחמות מודרניות, כמו המלחמות הפרוסיות, יהיו מלחמות בזק דלות כאב[^50]. ההשלכה המסוכנת ביותר של ההסכם הוא האמונה העולה של הגרמנים ביכולתם הצבאית, למרות שעיקר הניצחון נבע מהמדינאות המבריקה של ביסמארק ולא מעליונות טכנולוגית או צבאית. הנטל האדיר של התהילה הצבאית שזכו לה באולם המראות של ורסאי הוא גורם מכריע בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, יחד עם שחרור הרסן של ביסמארק - המוסדות הפוליטיים מאבדים את השליטה על המוסדות הצבאיים בגרמניה.
-
-איחוד גרמניה על ידי ביסמארק יוצר סדר עולמי חדש שמאפשר לגרמניה החדשה לשגשג בשלום. כה חזק היה השקט שלממשיכי דרכו של ביסמארק, אחרי שפוטר ב1890, לקח כרבע מאה למחוק את ההישגים שלו, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
-
-איחוד גרמניה הוא ביטוי בולט ל*דילמת הביטחון* - הדינאמיקה בין התעצמות מספקת להגן על המדינה, אך לא גדולה מספיק כדי לאיים על האויבים ולזרוע את זרעי המלחמה הבאה. מעטים המדינאים שהיו ערים לדינאמיקה הזו - פריקלס, אוגוסטוס, וביסמארק. אלו המדינאים שעצרו את ההתשפטות וההישגים למען השלום. ביסמארק הוא הבולט מבין השלושה - בעוד שאוגוסטוס ופריקלס קיבלו את החלטותיהם אחרי הישגים, ביסמארק עצר את התתשפטות הגרמנית בשיא כוחה. ביסמארק מונע מגרמניה גם התפשטות קולוניאלית מסיבה זו.
-
-ביסמארק מייצב את השלום ב'ברית שלושת הקיסרים': קיסר גרמניה, קיסר אוסטרו-הונגריה וקיסר רוסיה. ההסכם משחק על המתח בין אוסטריה לרוסיה סביב הבלקן[^51], מתח אותו ביסמארק מצליח לייצב. הלב של הדיפלומטיה הביסמארקית הוא שמירת השלום באירופהף גם אם מתוך מניעיה האנוכיים של גרמניה. 
-
-> אסור להחמיץ את החשיבות של להיות אחד משלושה על לוח השחמט האירופי. זוהי המטרה הבלתי נמנעת של כל הקבינטים, ושל הקבינט שלי במיוחד. אף אחד לא רוצה להיות מיעוט. כל הפוליטיקה מצטמצמת לנוסחה זו: לנסות להיות אחת משלוש, כל עוד העולם נשלט על ידי מאזן בלתי יציב של חמש מעצמות גדולות.
-
-ב1888 מוכתר הקיסר החדש, וילהלם השני, שלא מסתמך על ביסמארק כמו סבו, וילהלם הראשון. הפער בין יכולתיו של הקיסר החדש להערכתו העצמית המוגזמת הוא ההסבר היחיד להתנהגותה של גרמניה מאותה נקודה והלאה. וילהלם מקנא בבריטניה ומנסה להפוך לכוח ימי - ובכך גורר אותה לתחרות עם בריטניה. וילהלם מפטר את ביסמארק המבוגר והעקשן ב1890, ובכך הושלכה הצידה אסטרטגיית השלום. הסכמיו של ביסמארק בוטלו במהרה. 
-
-שאר האירופאים מזהים מיד את ההשפעה של פיטורי ביסמארק, ומבינים שעומדת להתרחש ביבשת תפנית. 
-
- 
-
-[^47]: מקורותיהם של החיילים והקצינים מסוים מאוד: הקצינים הם בני אצולה, והחיילים מגויסים בעיקר מאזורים נאמנים יותר למלך. לעיתים הגיוס מתרחש בכוח - העניים מגויסים בכפייה.
-[^48]: מולטקה התעשר באופן אישי מהמהלך, והשקיע את הונו במניות של חברת רכבות
-[^49]: שלא זכה להצלחה יתרה בצבא, ועסק בעיקר בשתייה וברדיפת נשים
-[^50]: המדינאים מתעלמים ממלחמת האזרחים המתחוללת באמריקה - מלחמה מתועשת ארוכת שנים וקשה
-[^51]: מהמתח הזה התפוצצה לבסוף מלחמת העולם הראשונה
+התפיסה המערבית מציבה את כוח הזרוע כערובה לביטחון - ומשום כך הוא מהווה בה מטרה, ולא אמצעי.

כלליים/מלחמה/ביניים.md

@@ -0,0 +1,80 @@
+---
+title: ימי הביניים
+description: מלחמה בימי הביניים
+published: true
+date: 2024-01-26T21:17:35.082Z
+tags: שנה א, סמסטר ב, היסטוריה, קורסים כלליים, ימי הביניים
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-01-26T21:17:35.082Z
+---
+
+# המלחמה בימי הביניים
+באלף השנים של ימי הביניים, המערב התחלק פוליטית הרחק מעבר לגבולות הברורים של העת העתיקה. 
+
+החל מסוף המאה הרביעית ועד להופעת הנשק החם בתחילת המאה ה14, העקרונות הצבאיים המרכזיים נותרו זהים. חוסר השינוי הזה משקף את הדומיננטיות של התשתית הצבאית הרומית. 
+
+לאחר ההתפוררות ההדרגתית של החצי המערבי של האימפריה הרומית, לאף כוח פוליטי לא הייתה התשתית, הרצון או היכולת להרוס את התשתית הצבאית הרומית. האסטרטגיה-רבתי (Grand-strategy) של האימפריה הרומית המאוחרת התבססה על שליטה במרכזים עירוניים ובממסד הדתי - שיטה הנקראת הגנה לעומק. כל יישוב כזה הכיל כוח צבאי נייד, שבכוחו היה לאיים על כוח פולש. לפיכך, האיכות והמיקום של הביצורים הרומיים הפכה את היישובים המבוצרים האלו לקשים מאוד לכיבוש. כיבוש דרש צבאות אדירים, מכונות מצור ואספקה ממושכת. כדוגמה, אטילה ההוני[^27] שפלש לאיטליה ב451 לספירה, במשך חודשים רבים, אטילה התיש את עצמם וכילו את משאביהם בניסיונות כושלים לכבוש את הערים. באורלאנס (צרפת של היום), הגנרל הרומי הכה בו לבסוף עם חיל המצב מקומי, הבריח את ההונים וזינב בהם. למרות שמעולם לא הגיעה תגבורת רומית, אטילה לא כבש ולו מטר אחד.
+
+ימי הביניים ירשו את האסטרטגיה הזו, ולוחמת ימי הביניים היא בעיקרה לוחמת מצור. עם התפוררותה של האימפריה הרומית (ששני חצאיה מנו מעל ל600,000 חיילים!), צבאות אדירים נהפכו ללא מעשיים, והלוחמה נשארה במידה רבה מקומית. האימפריה של קארל הגדול היה הראשון מאז הרומים שמסוגל להרים צבא גדול - כ150,000 חיילים (לעיתים נדירות) - אלא שזו התפוררה במהירות (הסכם ורדן, 843) וחולקה בין יורשיו של קארל לשלוש ממלכות[^28], ששוב לא יכלו להרים צבאות בהיקף זה.
+
+בניגוד לתפיסה הרומנטית הרווחת של אבירים רכובים על סוסים[^29], לוחמים פיאודליים חופשיים הנלחמים בקרבות הלם מלאי גבורה, רוב הלוחמה הייתה של חיילים רגליים (יחס של 1:5 או 1:6 במקרה הטוב). בהרבה מהקרבות החשובים, הפרשים יורדים מהסוסים ונלחמים רגלית. התקפות הסתערות דרמטיות היו נדירות, וכמעט תמיד נכשלו - ולא קשה להבין למה.
+
+את הפרשים ניתן היה לנטרל בפיזור כדורי ברזל, קוצים וכידונים, ואמצעים רבים אחרים. לכן העדיפו שליטי ימי הביניים להשקיע בביצורים - חומות ומגדלים ובהמשך גם ארטילריה - וכל אלו אוישו בחיילים רגליים. לאור זאת, קרבות ערוכים היו נדירים למדי, והיו בשולי לוחמת ימי הביניים.
+
+במאות 12-14, לצד המגן היה יתרון אדיר על הצד התוקף - כיבוש אומה של ממש דרך משאבים אדירים שלא היו לרשותו של אף כוח פוליטי. האופי הפוליטי שמתפתח הוא שיקוף ישיר של מגבלות אלו.
+
+מלחמת מאה השנים[^30] בין צרפת לאנגליה, בשלהי ימי הביניים, החלה ב1337 (ויש האומרים כבר ב1330) ונגמרה ב1453. המלחמה החלה עם פלישתו של המלך אדווארד השלישי לשרבורג. אדווארד מנסה למשוך את הצרפתית לקרב הכרעה (קרב Crecy), מדרום לCalais, שמאפשר לאנגלים לתפוס עמדה הגנתית. הכוח העיקרי של האנגלים בקרב זה הוא קשתים - החמושים בקשתות ארוכות[^31]. הפרשים מגיעים על הסוסים שלהם, אך יורדים מהם לקראת הקרב, ומשחקים תפקיד של חיל רגלים כבד. לעומתם, הצרפתים מנו בעיקר פרשים, והשתמשו בקשת צלב (Crossbow).
+
+הקשתים האנגלים טובחים בצרפתים, באמצעות מכשולים ששוברים את הדהירה הצרפתית ומטר אדיר של חצים בכל הסתערות. בכל פעם שגל צרפתי נשבר, הקשתים האנגלים מסתערים על הצרפתים הפצועים והורגים אותם. מטרתם של האנגלים אינה בהכרח לטבוח בצרפתים, אלא לקחת אותם בשבי ולדרוש כופר - אך לא כך התרחש בפועל לעיתים תכופות. אבירים אנגלים רבים אף מחו על שפיכת דם אצולה צרפתי, וביקש לקחת אותם בשבי כפי שקוד האבירות דורש. אלא שאדווארד פוקד עליהם לא לקחת שבויים - ציד השבויים, השמירה, הטיפול בהם והשינוע דרשו משאבים שאין לאנגלים. 
+
+בשורות הצרפתים נלחם מלך בוהמיה - שהיה עיוור - כה חזק היה קוד האבירות.
+
+
+[^27]: להונים יצא שם נורא ואכזרי של כובשים איומים המבצעים מעשי אלימות בלי סיבה טובה. 
+[^28]: שורשי החלוקה המודרנית בין גרמניה לצרפת.
+[^29]: האבירים על הסוסים היו קיימים, ושיחקו תפקיד של מעין טנק בשדה הקרב של ימי הביניים, אבל חשיבותם רחוקה מזו שמתוארת בתרבות היומיומית.
+[^30]: מונח בעייתי - מדובר למעשה באוסף של מלחמות קטנות יותר.
+[^31]: באורך 1.80 מ', השימוש בקשתות ארוכות היה מאתגר במיוחד ודרש אימון רב. קשת מיומן יכל לירות חצים רבים במהירות ולטווח של מאות מטרים. 
+
+## קוד האבירות
+
+בקרב זה ניתן לעמוד על הפער בין אותו קוד אבירות ללוחמה בפועל - שהייתה אכזרית בהרבה בימי הביניים התיכונים והמאוחרים. בניגוד לאופי הפנטסטי שנוהגים להשוות לה, האבירות נועדה בעיקר לשמר את מעמדה ויוקרתה של האצולה. 
+
+> המלצה: *סתיו ימי הביניים* של יוהאן האוזינחה (huizinga)
+{.success}
+
+האבירות הינה, על קצה המזלג, חוקה (קוד) להתנהלות נאותה במהלך לחימה - כלפי מלכים, יריבים, אזרחים ואבירים אחרים. קוד האבירות היה מאוד בינלאומי - אבירים חצו גבולות להוכיח את גבורתם, להילחם בטורנירים ולצבור מעמד - אבל ליבו הפועם היה בצפון מערב אירופה בכלל ובצרפת בפרט. ראשיתה של האבירות הוא באיזור המאה ה12, אז נקבע בקרב האצולה שהבן הבכור לכל משפחה הוא זה שיורש את נחלותיה - לעומת החלוקה השווה שהייתה נהוגה עד אז[^32]. סידור זה מכונה *פרימוגניטורה*. הבנים האחרים נאלצים כעת לחפש את מזלם - בכנסייה, בצבא, או בטורנירים כדי להרוויח את לחמם. במאות 12-13, אלו בדיוק האנשים שניצבים בחוד החנית של האלימות הפיאודלית[^33]. 
+
+מילת הליבה של האבירות היא *cheval* (סוס), ממנה נגזרת המילה אביר - *chevalier*, והאבירות - *chevalerie*. הספרות האבירית עוסקת, בראש ובראשונה, באלימות גברית, ונוגעת גם בדת ובאמונה. בלב התפיסה הזו ניצבים ערכים צבאיים של גבורה, תעוזה, וכבוד. קוד זה עלול להיראות לעיניים מודרנית כבלתי-רציונלי לחלוטין[^34]. 
+
+> אביר הוא אדם שנבחר לרכוב על סוסים כדי לעשות צדק, להגן ולשמור על המלך ועל עמו של המלך, כדי שהמלך יכול לשלוט כך שנתיניו יוכלו לאהוב ולדעת את האל.
+> Ramon llull, Llibre qui es de l'orde de cavalleria
+
+אלא שבניגוד לתיאור הפרחוני והאידיאליסטי הזה, המציאות שאיתה התמודדו הלוחמים בעת הזו הייתה אכזרית ומרושעת. התקופה התאפיינה ב***chevauche*** - פשיטה רכובה על איזור מסוים. זוהי שיטה רחבת היקף שמושטטת על ביזה, זריעת הרס וחורבן, אונס ורצחף לעיתים תכופות כדי לכפות מלחמות על היריבים. פשיטות אלו היו דבר שבשגרה בכלל ובמלחמת מאה השנים בפרט. פשיטות אלו אינן עיסוקן של יחידות קטנות ומבודדות, אלא של צבאות שלמים שמחריבים כל שנקרה בדרכם. צבאו של אדווארד השחור מלך אנגליה, למשל, התפרס על פני 1,000 קילומטרים בצרפת, והרסו רצועה בעומק 46 קילומטרים, כלומר - הצבא חירב 46,000 קילומטרים. צבאות אלו כלכלו את עצמם מאותן ביזות, וכך גם אפשרו התקדמות כה רחבה וגם מנעו אספקה מצבאות האויב: כל אספקה שלא יכלו לקחת, שרפו. בעת הזו, החיילים רואים בביזה זו אמצעי עיקרי להתפרנס, ואף להתעשר. נמצאו מתקופות אלו אפילו הסכמים פרטניים בין חיילים לשימוש בשלל ('אם ניקח בשבי אציל, נתחלק בשלל ככה וככה...'). כך עולה המניע העיקרי של הלוחמה בימי הביניים: התאווה לתגמול חומרי, ולא כבוד או בושה. בצבאות לחמו אף שכירי חרב שנלחמו רק לפי הסכמים שמעניקים להם שלל. מטרתה של הלוחמה הזו, לעיתים תכופות, אינה להרוג את האויבים, אלא לקחת שבויים בנפש - כדי לדרוש עבורם כופר.
+
+לא רק השלל הניע את הביזה הזו: ההרס שזרעה הלוחמה שימש כהרתעה אדירה כנגד האויב, ואף בשבירת האמון בשליט בארצו - מלך שלא מסוגל להגן על נתיניו מאבד את תוקפו כשליט מיד. לא רק מלכים יריבים ניצלו חולשה זו: לעיתים, אפילו אדונים פיאודליים שכנים תקפו את איכריו של יריבם בכדי לשלול ממנו את בסיסו הכלכלי והשלטוני. ה*chevauche* שיחקו תפקיד גם כמלחמות התשה, שהיו יעילות בהשגת הכרעה.
+
+כאמור, ההגנה שיחקה תפקיד מכריע בימי הביניים: האויב יכול להתבצר בעריו מאחורי חומות, ומלבד הטלת מצורים ארוכים, יקרים ולרוב כושלים - אין לצד התוקף הרבה מה לעשות. אלא שה*chevauchee* הייתה אמצעי יעיל להכריח את האויב לצאת מהמבצרים. תקיפת אזרחים והצתת השדות שלהם הייתה אמצעי יעיל מאין כמותו בגרירת האויב לקרב בתנאים מיטיבים.
+
+> מלחמה בלי אש היא כמו נקניקייה בלי חרדל
+> המלך הנרי ה5
+
+> בימים אלה כל המלחמות מכוונות נגד העמלים העניים ונגד הרכוש והמטלטלין שלהם. אני לא קורא לזה מלחמה, כי נראה לי שזה שוד וגזל. הלוחמה אינה נעשית בהתאם לכללי האבירות הראויה לשמה או המנהגים העתיקים של לוחמים אצילים אשר הגנו על הצדק, על האלמנה, היתום והעני.
+> Honore Bouvet
+
+
+המציאות המתקבלת היא רשעה במיוחד: של אצילים שהאתוס שלהם, האידיאל, הוא מלחמה; של חסרי ישע שנכתשים תחת צבאות האצילים, מבלי לדעת - או להיות טרודים - במלחמה שלשמה באו; ולבסוף, של אכזריות אינסופית מונעת תאווה.
+
+[^32]: כל עוד הנחלות התחלקו שווה בשווה, נחלותיו של כל דור הלכו וקטנו - עד שבמהרה הנחלות קטנות מכדי לקיים את בעליהן. כתוצאה מכך, רבים מהבנים הולכים לחיים נזירים בכדי לכלכל את עצמם - כרטיס לכיוון אחד.
+[^33]: אז וגם היום, גילאים אלו - 15-24 - אחראים לרובה המוחץ של האלימות.
+[^34]: בספר של האוזינחה מסופר על מקרה במלחמת מאה השנים שהצבא האנגלי מתקדם בצרפת לעבר נקודה מסוימת, בטוחה יחסית, בה הוא מתכנן לחנות בלילה. אלא שהצבא מפספס וממשיך רחוק מדי, לתוך טריטוריה מסוכנת. במקום לסגת ולא לסכן את הצבא, האבירים ממשיכים - משום שאין בקוד האבירות אפשרות לסגת.
+
+
+## מלחמת מאה השנים - סופם של ימי הביניים.
+מלחמה זו, מהחשובות בהיסטוריה, מתחילה בימי הביניים, סביב תביעה לכתר בין מלכים, ומסתיימת כמלחמה בין כמעט-מדינות, עם מגנונים מנהליים וצבאיים שמתחילים להזכיר מדינות מודרניות.
+
+מלחמה זו חסרת תקדים: בעוד שהחלה כמלחמה פיאודלית כרוב המלחמות בעת הזו, רוב המלחמות ההן מאופיינות בהיותן קצרות מאוד: נתינים פיאודליים נלחמו לזמן קצוב. מלחמה זו מתחילה כך גם כן, אך מתדרדרת במהרה לשורה של מלחמות, התנגשויות גדולות עם מעט מאוד הפוגה ביניהן. מלחמה זו דורשת משאבים אדירים, שמלכי צרפת ואנגליה מגלים מהר מאוד שאין ביכולתם לממן. בניגוד לנורמה בימי הביניים, לפיה המלך מממן את המלחמה מכיסו[^35], המלכים נאלצו לפנות למקורות אחרים. להמחשה, הכנסותיה של אנגליה בשנת 1294 עמדה על 27,000 לירות סטרלינג, אך בשנים 1294-1298 המלחמה עלתה כ750,000 לירות סטרלינג! יתרה מכך, בניגוד למדינות מודרניות, למלך אין כוח שיטור או אכיפה שיכול ללכת ולגבות מיסים. הדרך היחידה לממן מחירים כאלה היא לפנות לעזרת הנתינים. ניכר כאן תנאי מפתח להתפתחות שלטון חופשי: תלות של השלטון באזרחים.
+
+במקרה הזה, הנתינים מסרבים לדרישתו של המלך - שני מפקדיו הבכירים של הצבא מייצגים את האוכלוסייה במסמך היסטורי מרהיב, שבו מאשימים אותו ברישוש האוכלוסייה. כאן מתחיל הפרלמנט האנגלי: על מנת לקבל כסף מהנתינים, אלו דורשים ממנו כעת לתת משהו בחזרה: כעת, הנתינים הם אלו שקובעים אם המלחמה מוצדקת, כמה כסף המלחמה תקבל, ומה החובות של המלך לנתינים כתוצאה מכך. כך נולד מנגנון גביית המיסים המודרני - בהסכמה שכזו אחרי משא ומתן קשוח.
+
+[^35]: היו גם מקורות אחרים, כמו לקיחת מלך בשבי או השאת בת אצולה, אבל לא הכנסות קבועות.

כלליים/מלחמה/חדשה.md

@@ -0,0 +1,71 @@
+---
+title: העת החדשה
+description: מלחמה בעת החדשה, המאה ה18-19
+published: true
+date: 2024-01-26T21:20:34.793Z
+tags: 
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-01-26T21:20:34.793Z
+---
+
+# מלחמה במאה ה18-19
+ב1763, סוף מלחמת שבע השנים, המושבות בצפון אמריקה עדיין אנגליות. בצדו השני של האוקיינוס, צרפת נשלטת בידי אריסטוקרטיה עתיקה. אלא שבתקופה זו גל של מהפכות שוטף את שתי היבשות, באמריקה ובאירופה. 
+
+בעקבות המהפכה הצרפתית (1789), הצבא המלכותי הצרפתי[^47] מתפורר - וצרפת נדרשת לצבא חדש, שונה בתכלית מקודמו. ההתנדבות לא מספיקה למלא את הדרישות העצומות של צרפת, וב1793 הממשלה המהפכנית מצהירה על גיוס כללי - **levée en masse** - דבר חדש לחלוטין. 
+
+> צעירים יצאו לקרב, נשואים ייצרו נש ועיבירו אספקה. נשים תכנה אוהלים, מדים, ותשרתנה בבתי חולים. ילדים יאספו שיירים וגרוטאות. זקנים יובאו לכיכרות כדי להפיח אומץ בלוחמים ויטיפו לשנאת למלכים ולאחדות הרפובליקה
+
+הצבא המהפכני *עצום* - למעלה ממיליון חיילים - אך אינו מאומן וסופג שרשרת של מפלות עד קרב *ורמי* כנגד הפרוסים (משם הקריאה המפורסמת *vive la nation* - תחי האומה). בקרב זה שורדת המהפכה את התוקפנות הפרוסית, ששואפת לחסלה. בניצחון הצרפתי לקח חלק גם קצין ארטילריה מוכשר בצורה יוצאת דופן - נפוליאון. במרוצת הזמן הצבא סובל מהזנחה ובשחיתות, ומתכווץ ל400,000 חיילים. המרמור ההולך וגובר נהפך לכלי כנגד השלטון - שבו משתמש נפוליאון לתפיסת השלטון. לבסוף, שאפתנות אסטרטגית מופרזת, עוינות הולכת וגוברת של האוכלוסייה הנכבשת, שיפורים צבאיים של האויבים והתנגדותה המתמשכת של בריטניה מכריעות את נפוליאון.
+
+נפוליאון עט על אירופה כולה בלי תוכנית מוקדמת, והתדרדר למלחמת גרילה קשה בספרד, שהקיזה את דמה של צרפת. אירופה לא הייתה כלכלית למלחמה ממושכת. עד כמה שהמלחמה בספרד הייתה אכזרית, הפלישה לרוסיה אכזרית פי כמה. נפוליאון פלש לרוסיה עם 600,000 חיילים, והרוסים הבינו שיכולת העמידה שלהם טמונה בהחלפת המרחב בזמן - הרוסים נסוגו במרחבים האדירים והצרפתים דהרו אחריהם. האבדות שהוסבו לצרפתים אדירות - רק כ100,000 חיילים צרפתים הגיעו למוסקבה, אותה שרפו הרוסים קודם לכן. 
+
+לבסוף נסוג הצבא הנפוליאני, בלי אספקה, בשיא החורף הרוסי. רק 30,000 חיילים שבו לצרפת. 
+
+האבידות בספרד, ברוסיה, למידתם של האויבים וחוסר מוכנותו של נפוליאון לצמצם את יעדיו האסטרטגיים המיטו כישלון על צרפת. 
+
+נפוליאון אמנם הרוויח מהמעבר ממאבקים שושלתיים למאבקים מדיניים (כמו המהפכה האמריקנית והצרפתית), שבהן האזרחים נקראו לדגל בעד האומה - אלא שאינו לקח בחשבון את התנגדותם של העמים שכבש. אותם העמים הונעו כעת משנאה לאומנית עזה לצרפתים, שהניעו אותם לשינויים טקטיים וארגוניים בחיקוי של נפוליאון. בפרוסיה, למשל, הקצינים עברו לגיוס על פי כישרון ולא על פי אצולה כבעבר, והוקמו שם האקדמיות הצבאיות הטובות באירופה. 
+
+עם כל זאת, המטרה הצבאית של אויביו של נפוליאון עברה מקרבות הכרעה להשמדה מוחלטת של הכוח הצבאי הצרפתי - ממלחמה אסטרטגית למלחמת כל בכל אכזרית יותר. 
+
+אויביו של נפוליאון התאחדו בניהם מכוח המשטמה נגדו - בלייפציג ב1813 למשל, לחם כוח של 340,000 חיילים שוודים, רוסיים, פרוסיים ואוסטריים בכוח הצרפתי והביס אותו. לבסוף, יריביו של נפוליאון עלו על פריז, ונפוליאון גורש לאלבה. מלחמות החורמה של נפוליאון גבו את חייהם של 25% מהצרפתים בגיל גיוס.
+
+מצידו השני של המטבע, הבריטים הביסו את הצרפתים והשיגו עליונות ימית שאפשרה להם להפוך לענק הסחר העולמי ולהשתלט על הודו. בריטניה צוברת עושר עצום, ומפתחת מנגנון פיננסי יעיל מאין כמותו שמאפשרת שלהם יעילות לוגיסטית עליונה בשדה הקרב - זאת לעומת השיטה של נפוליאון שנסבה סביב ביזה, עם כל השנאה הנובעת מכך. בריטניה מבססת את יכולתה לצאת למלחמה על אשראי ומסחר.
+
+
+> המגמה ברורה: המעצמות בכל עת הן אלו בעלות הלוגיסטיקה והסחר העליונים - תחילה הולנד, אחר כך בריטניה ולבסוף ארצות הברית. אלו האומות שמנצחות מלחמות.
+{.is-success}
+
+הבריטים מעבירים את המלחמה לצרפתים - צמאונו הבלתי-רווה של נפוליאון לא אפשר להם לחיות איתו בשקט - ובסופו של דבר הוא מובס. הסכם השלום של וינה ב1815 שם קץ ל25 שנות מלחמה, וביקש לרסן את הרגשות הלאומיים שעלו מצרפת. חרף עליונתם הכלכלית, הבריטים לא ביקשו הגמוניה אירופאית - רק שימור של מאזן הכוחות. גבולות צרפת הושבו ושושלת בורבון חזרה לכתר. בגרמניה וברוסיה, לעומת זאת, לא ניתן היה להחזיר את השעון לאחור: הללו פיתחו שאיפות חדשות. למרות זאת, הסכם וינה השתית שלום שלא נראה כמותו באירופה. אירופה לאחר נפוליאון הפכה את הנתינים לאזרחים, מעורבים במנגנון הפוליטי, וכעת המלחמות אינן הרפתקאות מרוחקות של נסיך כזה או אחר אלא מאבק לאומני אישי של עמים חמושים.
+ 
+
+בהסכם, קיבלו הרוסים את רוב פולין, והפרוסים קיבלו טריטוריות במערב לריין. החלפת השטחים הפולנים בגרמניים איפשרה לפרוסים אחידות אתנית גדולה יותר, והעניקה להם שליטה בעמק ה*Ruhr* במערב, שיתגלו בו בהמשך מחצבים שיהפכו אותו למרכז התעשייתי השני בחשיבותו במהפכה התעשייתית. כעת, תחת הנהגת פרוסיה, מתחוללות מלחמות לאיחוד גרמניה, שנהנו מהצלחה מרובה בסדרה של מלחמות קודם לכן בזכות המדינאות המבריקה שלהם, ההתמקצעות המוצלחת שלהם אחרי המאבק בנפוליאון, והשתכללותם המוצלחת במהפכה התעשייתית - תחילה ברמה דומה לבריטניה, ואז ברמה גבוהה אף יותר.
+
+הפרוסים מרשתים את כל גרמניה ברכבות ומתעשות את הצבא שלהן, בניצוחו של הלמוט וון מולטקה[^48], אשר קובע כי חשיבותן תעלה במהרה על ביצורים. 
+
+בשנות ה60 של המאה ה19, פרוסיה נכנסת לקיפאון חוקתי, בעקבות דרישתו של הקיסר לגיוס חובה באורך 3 שנים שהרייכסטאג מסרב לממן. הקיסר בייאושו פונה לקצין מן האסכולה הישנה - אוטו וון ביסמארק[^49], פוליטקאי מדרגה ראשונה. ביסמארק מבין היטב כי על פרוסיה לשחות עם הזרם או לטבוע, ואת המערכת הבינלאומית באירופה והמתחים בין האומות. כאשר המלך הדני מת בלא יורש, הפרוסים מנצלים את ההזדמנות להשתלט על שתי דוכסויות גרמניות בצפון - והודפים מיד את הדנים במלחמה. הדבר מוביל למתחים בין אוסטריה לפרוסיה, ולפריצת מלחמה ב1866. האוסטרים אינם מבינים את עוצמתם החדשה של הפרוסים, והללו הודפים אותם בקלות. 
+
+כעת הדרך לוינה פתוחה, ונפילתו של השלטון ההאפסבורגי נראה קרוב מתמיד - אלא שביסמארק משכנע את הקיסר לעצור את ההתקדמות לוינה ולפתוח במסע ומתן עם האוסטרים, מתוך ההבנה שקריסת האוסטרים תסייע לצרפתים ולרוסים. ביסמארק ביקש לקבע את המדינות הגרמניות תחת השפעתם של הפרוסים - ולא בשליטתם: פרוסיה לא תיקח שטח ותציע לאוסטרים הסכם שלום נדיב. הגנרלים הפרוסים, בתחושת האופוריה אחרי הנצחונות הגדולים, ראו במדינאות הזו גזל של רווחי המלחמה, אבל המדינאות של ביסמארק משאירה את הצרפתים מחוץ למפה. הצרפתים מתערבים במצב, וכמו האוסטרים לא מבינים את העוצמה הפרוסית החדשה.
+
+צרפת מכריזה מלחמה על פרוסיה, והפרוסים מקפיצים לגבול 400,000 חיילים במהירות בזק, מתואמים חתת המטה הכללי ובעלי ניסיון מהמלחמות הקודמות - לעומת 200,000 צרפתים בלתי מתואמים. המלחמה נשארת שקולה - הצרפתים אפילו מתקרבים לניצחון בשלב מסוים - אך מהלכים צרפתים מטופשים מנחיתים עליהם תבוסה מול הפרוסים. בסופו של דבר, אחרי גיוס כללי, מצור על פריז ואיום מהפכה פוליטית, צרפת נכנעת לפרוסים. 
+
+הסכם השלום שנחתם מוביל להשלכות מצערות במאה ה20: העברת חבל אלזס-לורן לידי הפרוסים, ויצירת הרושם אצל שאר המדינאים שמלחמות מודרניות, כמו המלחמות הפרוסיות, יהיו מלחמות בזק דלות כאב[^50]. ההשלכה המסוכנת ביותר של ההסכם הוא האמונה העולה של הגרמנים ביכולתם הצבאית, למרות שעיקר הניצחון נבע מהמדינאות המבריקה של ביסמארק ולא מעליונות טכנולוגית או צבאית. הנטל האדיר של התהילה הצבאית שזכו לה באולם המראות של ורסאי הוא גורם מכריע בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, יחד עם שחרור הרסן של ביסמארק - המוסדות הפוליטיים מאבדים את השליטה על המוסדות הצבאיים בגרמניה.
+
+איחוד גרמניה על ידי ביסמארק יוצר סדר עולמי חדש שמאפשר לגרמניה החדשה לשגשג בשלום. כה חזק היה השקט שלממשיכי דרכו של ביסמארק, אחרי שפוטר ב1890, לקח כרבע מאה למחוק את ההישגים שלו, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
+
+איחוד גרמניה הוא ביטוי בולט ל*דילמת הביטחון* - הדינאמיקה בין התעצמות מספקת להגן על המדינה, אך לא גדולה מספיק כדי לאיים על האויבים ולזרוע את זרעי המלחמה הבאה. מעטים המדינאים שהיו ערים לדינאמיקה הזו - פריקלס, אוגוסטוס, וביסמארק. אלו המדינאים שעצרו את ההתשפטות וההישגים למען השלום. ביסמארק הוא הבולט מבין השלושה - בעוד שאוגוסטוס ופריקלס קיבלו את החלטותיהם אחרי הישגים, ביסמארק עצר את התתשפטות הגרמנית בשיא כוחה. ביסמארק מונע מגרמניה גם התפשטות קולוניאלית מסיבה זו.
+
+ביסמארק מייצב את השלום ב'ברית שלושת הקיסרים': קיסר גרמניה, קיסר אוסטרו-הונגריה וקיסר רוסיה. ההסכם משחק על המתח בין אוסטריה לרוסיה סביב הבלקן[^51], מתח אותו ביסמארק מצליח לייצב. הלב של הדיפלומטיה הביסמארקית הוא שמירת השלום באירופהף גם אם מתוך מניעיה האנוכיים של גרמניה. 
+
+> אסור להחמיץ את החשיבות של להיות אחד משלושה על לוח השחמט האירופי. זוהי המטרה הבלתי נמנעת של כל הקבינטים, ושל הקבינט שלי במיוחד. אף אחד לא רוצה להיות מיעוט. כל הפוליטיקה מצטמצמת לנוסחה זו: לנסות להיות אחת משלוש, כל עוד העולם נשלט על ידי מאזן בלתי יציב של חמש מעצמות גדולות.
+
+ב1888 מוכתר הקיסר החדש, וילהלם השני, שלא מסתמך על ביסמארק כמו סבו, וילהלם הראשון. הפער בין יכולתיו של הקיסר החדש להערכתו העצמית המוגזמת הוא ההסבר היחיד להתנהגותה של גרמניה מאותה נקודה והלאה. וילהלם מקנא בבריטניה ומנסה להפוך לכוח ימי - ובכך גורר אותה לתחרות עם בריטניה. וילהלם מפטר את ביסמארק המבוגר והעקשן ב1890, ובכך הושלכה הצידה אסטרטגיית השלום. הסכמיו של ביסמארק בוטלו במהרה. 
+
+שאר האירופאים מזהים מיד את ההשפעה של פיטורי ביסמארק, ומבינים שעומדת להתרחש ביבשת תפנית. 
+
+ 
+
+[^47]: מקורותיהם של החיילים והקצינים מסוים מאוד: הקצינים הם בני אצולה, והחיילים מגויסים בעיקר מאזורים נאמנים יותר למלך. לעיתים הגיוס מתרחש בכוח - העניים מגויסים בכפייה.
+[^48]: מולטקה התעשר באופן אישי מהמהלך, והשקיע את הונו במניות של חברת רכבות
+[^49]: שלא זכה להצלחה יתרה בצבא, ועסק בעיקר בשתייה וברדיפת נשים
+[^50]: המדינאים מתעלמים ממלחמת האזרחים המתחוללת באמריקה - מלחמה מתועשת ארוכת שנים וקשה
+[^51]: מהמתח הזה התפוצצה לבסוף מלחמת העולם הראשונה

כלליים/מלחמה/יוון.md

@@ -0,0 +1,106 @@
+---
+title: יוון
+description: מלחמה ביוון העתיקה
+published: true
+date: 2024-01-26T21:14:13.874Z
+tags: שנה א, סמסטר ב, היסטוריה, קורסים כלליים, יוון העתיקה
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-01-26T21:14:13.874Z
+---
+
+# ראשית המלחמה במערב - יוון העתיקה
+
+תחילת המלחמה כפי שאנו מכירים אותה היא ביוון העתיקה, שהחלה לעלות לגדולה במאות ה6 וה5 לפני הספירה. הלוחמה היוונית אופיינה כלוחמת הלם - כמה מאות *הופליטים* (חיילים רגליים בחימוש כבד) במבנה *פאלאנקס* שרצו אחד לעומת השני עד להכרעה. הלוחמים היו בני מעמד הביניים, חלקאים, שרכשו את הציוד מכספם ואחסנו אותו בביתהם, על האדמה שלהם - מה שהפך את המעמד לדומיננטי בחברה היוונית. הלחימה כתף על כתף יצרה ביניהם סולידריות עמוקה, והייתה יחסית בלתי-הרסנית - לרוב, פחות מ10 אחוזים מהלוחמים נהרגו, והקרבות הסתיימו בפרק זמן קצר (“אתה לא הולך לשום מקום בקיץ היווני בשריון כזה”). מרגע שפאלאנקס אחד גבר על השני, הקרב נגמר - עניינים דוגמת כבוד, או השמדה מוחלטת של היריב, לא שיחקו תפקיד; ללוחמה היה מעמד מעיין טקסי, בין בני אותה תרבות הדוברים את אותה השפה. אלא שהפלישה הפרסית ליוון, במאה ה5 לפני הספירה, שמה ללוחמה מסוג זה קץ, והמיטה על המלחמה עידן חדש והרסני בהרבה.
+
+עם עלייתו של המסחר וההון החומרי, האדמה החקלאית שיחקה תפקיד הולך ופוחת בתור נכסה העיקרי של עיר המדינה. שתי ערי המדינה הגדולות והמשפיעות ביוון צברו כוחן מעצם ההשתחררות מהאילוץ של החקלאות - אלו הן אתונה וספרטה. הניתוק אפשר הן לספרטה והן לאתונה להצביא צבאות אדירים, שכמותם לא נראו קודם ביוון.
+
+## ספרטה
+
+הספרטנים שיעבדו בכוח הזרוע את מסניה - אוכלוסייה של בין 200,000-250,000 איש - וזו סיפקה את צרכיה החקלאיים לחלוטין.כעת, כל ספרטני עבר תהליך הכשרה צבאית מייגע, שהפך אותם לכוח הרגלי הדומיננטי ביותר ביוון - חברה היפר-הופליטית. הכשרה זו החלה מגיל צעיר, חלה על כמעט כולם (מלבד האליטה האוליגרכית), ואף כללה הישרדות בשטח וציד ^הלוטים^ - הכינוי הספרטני לאוכלוסייה המשועבדת. ההלוטים דיברו שפה אחרת, ותפסו עצמם תרבות אחרת, מהספרטנים, אשר שעבדו אותם באופן ציבורי - לאיש לא הייתה בעלות פרטית עליהם, והיחס אליהם היה גרוע כתוצאה. האיום המתמיד הזה על הספרטנים הצמיח חברה צבאית - הספרטנים היו האומה הראשונה להחזיק ‘משטרה חשאית’. ההופליטים הספרטנים נהפכו לאימת יוון כולה, והיו אבן המפתח לצבאות יוון בהגנתם מפני הפרסים.
+
+## אתונה
+
+האתונאים הקימו צי ימי אדיר, וסחרו עם ארצות רחוקות: אתונה נהפכה מקום דינאמי, מלא בזרים - דבר שאינו מאפיין את עיר המדינה היוונית. עם הצי החדש קם צמא אדיר לכוח אדם - מה שגרר את הצטרפותם של העניים, למעלה מ50% אחוז מהאוכלוסייה. אלו איישו את הספינות, ויחד עם העשירים, איימו על הדומיננטיות של מעמד הביניים. צירופם של העניים לצבאות גרר מתן זכויות פוליטיות, ואתונה נהפכה לדמוקרטיה קיצונית: הלוחמים עצמם הם אלו שהחליטו האם לצאת לקרב. הדמוקרטיה האתונאית הייתה שלטון לוחמני, תוקפני, בהלך רוח פוליטי גבוה - הצבאות הדמוקרטיים, אז וגם היום, התעלו יותר מכל צורת משטר אחרת בשדה הקרב.
+
+> קל יותר לשכנע 30,000 אתונאים לצאת לקרב מאשר ספרטני אחד  
+> ^הרודטוס^
+
+## פלישת פרס ליוון
+
+הפרסים - כוח מזרחי, יהיר ועריץ, פלשו ליוון עם כוח המונה בקירוב 60,000 חיילים - מספר גדול לתקופה. אותם חיילים היו איכרים שגויסו בכפייה, בצבא אימפריאלי עשיר. הפרסים לחמו כפרשים קלים, וירו בקשתות לשדה הקרב וברחו - מבלי להיכנס לשדה הקטל. לעומתם, הצבא היווני היה צבא איכרים בני חורין, לוחמים מהחלטתם, בעלים על הציוד שלהם. היוונים סבלו מנחיתות מספרית אדירה לעומת הפרסים - אלא שכאן התבררה לראשונה עליונותה של לוחמת ההלם היוונית: בקרב במרתון (490 לפנה"ס) למשל, הפרסים ספגו אבידות של כ6,000 חיילים - מול 192 אבדות יווניות.
+
+אתונה וספרטה, שעד כה לא היו במגע, שיתפו פעולה בחזית יוונית מאוחדת בכדי להגן על ביתם - ונחלו ניצחון אדיר על הפרסים, שנסוגו בבושת פנים.
+
+כמה שנים לאחר הקרב, ב486, מת דרוויש מלך פרס, ובנו קסרקסס לקח על עצמו את מסע הנקמה של פרס ביוון. לאחר כארבע שנות הכנה, הפרסים הביאו קרוב לרבע מיליון חיילים ליוון - מספר דימיוני באותה התקופה.
+
+
+
+---
+
+> כאן חסר קצת - להשלים מהמחברת
+{.is-warning}
+
+---
+
+> המלצה: *הפדרליסט* - על הקמת שיטת המשטר האמריקנית (שסלדו גם הם מהדמוקרטיה!)
+{.success}
+
+כעת, עמוד הטווח של הצבא האתונאי הוא הצי - שינוי שמביא עימו שינויים פוליטים מרחיקי לכת[^1]. כ50 שנה לאחר המלחמה הפרסית, אתונה חולשת כעת על אימפריה בפועל, על ידי כך שמכפיפה למרותה ערי מדינה שונות בכוח הצי. בעוד שערי מדינה רבות חשבו בנאיביות שאתונה תזנח את הצי, הללו טעו טעות מרה. אתונה הגיעה לערי המדינה האריסטוקרטיות הללו, שראו בדמוקרטיה קיצונית זו שלטון מסוכן, וכפתה עליהם את צורת השלטון החדשה. האימפריאליזם האתונאי (~479-431) איים גם על כוחות ימיים דוגמת סירקוזה, וכוחות יבשתיים דוגמת תבאי - ואלו נשאו עיניהם לספרטה כיריבה האפשרית היחידה לאתונה. הערים הללו ראו באתונה כוח מסוכן, מדכא, מנצל, ושאפו להכניע אותו. כעת אתונה חולשת על ערי מדינה לכל אורך הים האגאי ואסיה הקטנה, המעלות לה מיסים, ואלו המתנגדות לה (דוגמת סאמוס, שסבלה מצור של תשעה חודשים) - מחוסלות. לאור ההתעצמות הזו, ספרטה ובעלי בריתה מחליטות להילחם באתונאים כל עוד עדיין יש סיכוי להביס את אתונה, כמובן ביבשה.
+
+[^1]: ה*דמוקרטיה* היא התדרדרות מצורת ה*פוליטאה* - דוגמת זו שחוקר אפלטון - ולכן נשאה בוז בעיניי הפילוסופים ונחשבה כדבר מגונה עד העת המודרנית. האמריקנים והצרפתים ייסדו רפובליקות בבואם לברוח מהדמוקרטיה כמו מאש, אך חרף הסייגים שלהם הדמוקרטיה האתונאית עבדה *לא רע* בתקופת הישרדותה - כ180 שנה. הדמוקרטיה נפטרה מהמטען השלילי בעת המודרנית במידה רבה בזכות ה*ייצוגיות* - הרעיון הגדול של העת המודרנית. דוגמאות לצורות שלטוניות הטובות ביותר לעומת הדמוקרטיה הן אנגליה, ארה"ב וונציה.
+
+
+## המלחמה הפלופונסית
+
+> ר' גם - נאומו של פריקלס ([עברית](https://he.wikiquote.org/wiki/%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%9D_%D7%94%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%93_%D7%A9%D7%9C_%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%9C%D7%A1),[אנגלית](http://hrlibrary.umn.edu/education/thucydides.html)) בתחילת המלחמה הפלופונסית[^2]
+{.success}
+
+המלחמה הפלופונסית היא הסלמה דרמטית בהיקף, ובנזק, של המלחמה - מלחמה כוללת. עד לשלב הזה, הרג של אזרחים והתקטננות על טריטוריה היו נדירים - דברים שהתרחשו בהיקף רחב תחת הדמוקרטיה האיפריאליסטית האתנואית. במהלך המלחמה, האתונאים בפאתי העיר נאלצים לסגת לתוך חומות העיר, מהלך בעל השפעה פסיכולוגית קשה. בתנאי הצפיפות האלו פרצה מגפה (430-428) שקטלה כרבע מאזרחי אתונה. ההצלחה האתונאית נקשרה במידה רבה בפריקלס - המנהיג האתונאי - שבולם במידה רבה את הכוחות באתונה ששואפים להתפשטות אימפריאלית. אלא שעם מותו במגפה ב429, האסטרטגיה האתונאית משתנה ונהיית התקפית בהרבה - מהימנעות מהפסד בלבד להתפשטות של ממש, כרצונם של הדמגוגים. אחד מאותם דמגוגים, קליאון, מוביל כוח ימי שמשתלט על פילוס בפלופונס, מול חופה המערבי של מסיניה (425) - המשועבדת לספרטנים -  אירוע מכונן במלחמה. כיבוש זה מפיל למעלה מ400 לוחמים ספרטנים מובחרים בשבי, ומאפשר נהירה של הלוטים רבים לאתונה - שני פחדים גדולים של ספרטה. האתונאים מאיימים להרוג את הכוח הספרטני במידה וספרטה תיכנס לאטיקה - אזורה של אתונה - והספרטנים אכן נמנעים מלפלוש לאיזור לאורך המלחמה. 
+
+ב424, אנשי תבאי מביסים את האתונאים בדליום, כשברקע ממשיכים הלוטים לערוק לאתונה, למורת רוחם של הספרטנים. חרף ההרס שזורעים האתונאים באדמות ספרטה - שריפה של שדות ועצי זית, שהיו תנאי מספיק לקרבות הופליטיים, הספרטנים לא מתפתים לתקוף את אדמות אתונה. לאחר 10 שנות לחימה (431-421), אף צד לא מצליח להכריע את היריב, ואתונה וספרטה מפסיקות את הלחימה - כשאף צד לא רשם הישגים משמעותיים. כעת הספרטנים והאתונאים שרויים בהוצאות עצומות, ושואפות לממן את השלב הבא של המלחמה - והם פונים לעזרה ללא אחרים מאשר הפרסים העשירים. ישנם גם שינויים בנטייתם הצבאית של הצדדים - הספרטנים מקימים צי חזק, והאתונאים עוברים לפשיטות של כוח יבשתי מתוך הספינות. ברצונם לבלום את ההתפשטות האתונאית מאסיה הקטנה לכיוון פרס, הפרסים מצדדים בספרטנים - ומסבסדים את הקמת הצי הספרטני. בתגובה, האתונאים מנסים להצית מרד בקרב ההלוטים - אסטרטגיה שמנצח עליה לא אחר מאשר אלקיביאדס, אהובו של סוקראטס. ב418, לאחר שכורת בריתות עם ערי מדינה בפלופונס, הצבא האתונאי נוחל תבוסה מוחצת מול ההופליטים הספרטנים. האתונאים פולשים גם לסירקוזה - הדמוקרטיה הגדולה היחידה מלבד אתונה וכוח ימי חזק בעצמה - וזו בתיאום עם הספרטנים מחסלת את כל הכוח האתונאי, לרבות הצי, ולוקחת רבים מהאתונאים בשבי. 
+
+לעומת המלחמות שקדמו לה, המלחמה הפלופונסית היא מלחמה כוללת. הגנרלים הם אנשי ציבור, ונתונים לביקורת - רבים מהם מודחים מתפקידם ומוגלים. במקרים מסוימים, גנרלים אתונאים מנצחים אפילו מוצאים להורג, משום שכשלו בהגנה על החיילים בספינותיהם. תופעת המלחמה גוררת עתה ביקורת עזה מאנשי הדעת, המחזאים והפילוסופים - כולם הציגו את השלום והפיוס כמעט כישויות שמימיות, ללא הועיל. 
+
+הלקח העיקרי מהמלחמה הפלופונסית הוא סביב המימון - המלחמה הכוללת היא עסק יקר. לרוב, הצד הלוחם בעל המערכת הכלכלית המפותחת יותר הוא זה שמנצח; זוהי מגמה היסטוריות שנמשכת עד היום, עם כלכלות המערב. ניתן אפילו לומר כי האלמנט הכלכלי הוא המשמעותי ביותר בלוחמה - יותר מהחברה, הצבא, הפוליטיקה וכל גורם אחר. 
+
+המלחמה הפלופונסית החלה לנתק את הקשר בין השירות הצבאי לזכויות הפוליטיות, בשל העלויות הכרוכות במלחמה. 
+הספרטנים, בפלישתם לאתונה, נתקלו בחומותיה האדירות אותן הם לא יכלו לפרוץ; כך עלה הצורך במכונות מצור חדשות שבכוחן לגבור עליהן. המכונות, כמובן, יקרות מאוד, כמו גם חיזוק והגבהת החומות אצל הצד המתגונן. ההתייקרות הזו גוררת העלאת מיסים, שיוצרת מעגל קסמים אכזרי - האיכרים נושאים בנטל המיסים, מעמדם הכלכלי מתדרדר, ויכולתם לשרת כהופליטים - מעמד הביניים מתכווץ. כפיתרון, כספי המיסים זורמים יותר ויותר לכיוון צבאות שכירים - בין שהמשרתים בהם זרים ובין שאלו העניים, שהשירות לעיתים משתלם להם כלכלית. עליית הצבאות השכירים תובעת עוד ועוד כסף ממעמד חברתי הולך וקטן. כעת, החברה האתונאית - שהייתה מחולקת לשלוש מעמדות, מורכבת רק משניים: שכבה אדירה של עניים, ושכבה אריסטוקראטית צרה. גם זו תופעה היסטוריות חוזרת ונשנית: עד העת האחרונה ממש, מעמד הביניים כמעט שאינו היה קיים - מעמד הביניים האתונאי הוא דוגמא היסטורית חריגה. 
+
+המניעים של המלחמה משתנים גם הם - כעת, אלו מלחמות שיוזמים האליטות; מלחמות של ביזה וצבירת רכוש; מלחמות של מניעים פוליטיים. ספרטה גברה על אתונה בסופה של המלחמה, וניצבה כבלתי מנוצחת ב25 השנים שלאחר המלחמה. אלא שספרטה אינה ניצבת כחלופה באתונה: הכלכלה הספרטנית בסיסית מאוד, בהתכוון; הספרטנים מתבססים על סחר חליפין; היא אינה בעלת מעמד רוחני כמו אתונה; והשליטה על ההלוטים מונעת מהם מסעות מלחמה ארוכים. מעט הגנרלים שמוצבים במקומות רחוקים מושפעים מהחברות הזרות שהם פוגשים לראשונה - מאהבת לזהב, לכסף ולמותרות. האוכלוסייה הספרטנית התכווצה דרמטית, ובעייתה העיקרית של ספרטה הייתה מחסור בכוח אדם. בשנים הטובות ביותר בחייהם, הגברים הספרטנים פשוט לא שם - הם במחנות הצבא ובאימונים. 
+
+העליונות הצבאית עוברת במשך זמן מה (371-362) עוברת לתיבי[^3], שמצליחה לאגד תחתיה כמה ערים לכדי פדרציה: ישות דמוקרטית מאוחדת, המונה בערך 100,000 איש (לעומת בערך 2,500 אזרחים ספרטנים!). התיבאים נשארים נאמנים ללוחמה ההופליטית המסורתית (מקומם הגיאוגרפי במישור) ומפתחים את חיל הרגלים הקטלני ביותר בהיסטוריה היוונית. ב371, הפאלאנקסים התיבאים מרסקים את הצבא הספרטני, הורגים 400 חיילים ספרטנים - ואת מלך ספרטה. משם, התיבאים ממשיכים לספרטה, במטרה ברורה: לשחרר את ההלוטים. הספרטנים נמנעים מקרב, ותיבי מכריזה על מסניה כאיזור חופשי - לאחר מאות שנות שלטון ספרטני. התיבאים מבצרים מסניה, וספרטה נותרת מוקפת אויבים מבחוץ וריקה מבפנים. הכוח התיבאי הוא חופשי, וחדור מטרה - אך אינו מחזיק זמן רב מול כוח חדש מצפון: מקדוניה.
+
+
+
+[^2]: נאום קלאסי של חברה פתוחה, המבסס את השפע, הנחת והחירות בבסיס החברה האתונאית. חרף המסר בנאום זה, החירות נבעה במידה רבה מההשתפות בחיים הפוליטיים. המילה המודרנית *אידיוט* (ἰδιώτης) נובעת מהמונח היווני שמשמעותו 'האדם שאינו משתתף בחיים הפוליטיים'
+[^3]: התיבאים מובלים בעת הזו בידיי שני גנרלים מבריקים (פמינונדס?)
+
+## עלייתה של מקדוניה
+מקדוניה היא דוגמה מוקצנת של הלוחמה היוונית, אך שהיא אינה נושאת השפעה היסטורית עצומה כמו שאר יוון העתיקה או רומא שבאה אחריה. פורץ הדרך של מקדוניה הוא פיליפוס מוקדון - אביו של אלכסנדר מוקדון. פיליפוס לא מוטרד מהשייכות, האזרחות, מעמדם או שפתם של החיילים - רק מספרם ויכולתם. במובן הזה, הוא אחד המצביאים הדמוקרטיים ביותר. פיליפוס הוא אחד מהשליטים המעטים שהחזיקו את הצבא במשך כל השנה - ללא הפסקה, ללא הגבלה, ותוך הקמת תשתיות מקיפות - ביצורים, נשקיות וכדומה. המצב הזה מעמיד את ערי המדינה בצומת דרכים: הן אינן יכולות להרשות לעצמן להחזיק את הצבא, אך אינן יכולות לסבול את פשיטות הביזה על שטחן. פיליפוס מצליח לממן צבא אדיר בזכות תוקפנותו - הוא מצליח לחלוש על שטח רב ולבזוז אותו. כעת, אין כוח ביוון שמסוגל לעמוד בפניו. הלוחמה המקדונית נושאת גם שינויים טקטיים ואסטרטגים - המצורים שלהם קשרים יותר, והחניתות שלהם (*סאריסה*) ארוכה (2.5 - 2 מטר) וכבדה (6.5 ק"ג!) משאר יוון. כעת, חמשת השורות הראשונות של הפאלאנקס המקדוני - לעומת שניים בשאר יוון - הם באיזור ההרג. הצבא המקדוני הוא צבא שכיר, אך נהנה מרוח קרב חזקה מאוד. 
+
+בקרב כירונאה (338), המלך פיליפוס ואלכסנדר (אז בן 18) גובר על אתונה, ושם קץ ללוחמה היוונית הישנה. כעת, מקדוניה חולשת על יוון כולה - ונושאת עיניה לפרס. ערב מסע המלחמה, ב336, פיליפוס נרצח, והשלטון עובר לבנו - אלכסנדר הגדול. אלכסנדר, מנהיג צעיר, הוא בעל כישרון צבאי מובהק ואומץ גובל בטירוף[^5], אך גם חוסר יציבות ופזיזות. אלכסנדר מחסל את המתנגדים בבית (אלו שרצחו את אביו), שם קץ לערי המדינה האוטונומיות ומוחק את תיבי מהמפה לחלוטין[^4]. הלוחמה של אלכסנדר אכזרית בהרבה מקודמותיה: הוא אינו מחפש רק את הניצחון, אלא רודף את החיילים היריבים ומנסה לטבוח בהם, עד האחרון. אלכסנדר לא היסס להרוס לחלוטין את התרבויות שהתנגדו לו - בקרבות עם אבדות דמיוניים לאותה התקופה[^6]. 
+
+אלכסנדר נלחם בפרסים בגראניקוס (334), איסוס (333), וגאוגמלה (331), קרבות אכזריים ואלימים. אלכסנדר מגיע לעזה, למצרים, לאיראן, להודו - וכמובן לפרס. הוא מאמץ מאפיינים רבים מהמזרח - הוא מתחיל לתפוס עצמו כאל, ודורש מיריביו ויתורים משפילים מהמובסים, הרבה מעבר לתרבות היוונית. תוך עשור, אלכסנדר מביא יוונים 5,000 קילומטרים מזרחה, מכריע את האימפריה הפרסית - ומת בגיל 33[^7]. אלכסנדר משאיר בידי מפקדיו צבא קטלני שאין כדוגמתו.
+
+
+אלכסנדר מוחה את ערי המדינה ומביא איתו את ההלניזם - שלטון דתי שבסיסו ניצב שליט, אוטוקראט, החולש על איכרים חסרי אדמה בכוח צבא שכיר. את ההוצאות של הצבא הזה מממן אלכסנדר בביזת פרס העשירה, שמביזתה נוצר עושר אגדי. העושר הזה מוליד צבאות אדירים: אנטיגונוס, אחד הגנרלים, פולש למצרים עם 100,000 חיילים לאחר מותו של אלכסנדר.
+
+מאז פלישתו של כסרכסס ליוון ב480, ההצלחה הצבאית היוונית אדירה: עד פלישת רומא ליוון, מאות שנים אחר כך, אף כוח צבאי לא פולש ליוון. אף כוח מערבי לא כובש את יוון עד העותמנים, 2,000 שנה מאוחר יותר!
+עד רומא, שמושרשת בתרבות הלחימה היוונית, אף כוח בעולם לא יכל לצבא היווני. היסטוריונים רבים מייחסים ליוון את המסורת הצבאית המערבית - לוחמה קטלנית יותר, נשק חדיש יותר טכנולוגית (לממציאים יש תמריץ כלכלי), משמעת עדיפה (החלטות התקבלו דמוקרטית), יוזמה (אימוץ שיטות ואמצעי לוחמה חדשים), צבא אזרחי (ויכוח קבוע על יעילותו מול צבא שכיר), והדומיננטיות של חיל הרגלים (לעומת פרשים).
+
+
+> המלצה: מסע הרבבה של קסנופון - גנרל, פילוסוף, ותלמידו של אריסטו
+{.success}
+
+הדמוקרטיה היוונית היא לא 'חיית מחמד' כפי שאנו נוטים לחשוב: היא איפריאליסטית, תוקפנית, ושחררה כוחות הרסניים שהחריבו את יוון ואת יריביה. 
+
+
+
+
+האימפריה של אלכסנדר מחזיקה מהעמד מעט מאוד זמן, ומתפוררת לאחר מותו. אחריה, עולה כוח צבאי חדש באגן הים התיכון - רומא.
+
+
+[^4]: מלבד בית אחד בהחלט של משורר הלני נודע, לצרכי תעמולה. ניכרת כאן האלימות של אלכסנדר; מחיקת עיר שלמה והשארת מחווה צינית כזאת
+[^5]: אלכסנדר הוביל לעיתים תכופות את הצבא שלו.
+[^6]: אלכסנדר טובח ביותר חיילים פרסים בגראניקוס מכל המלחמות הקודמות שלהם ביוון, ובקרבות הבאים האבידות מגיעות גם ל200,000 חיילים (40,000 יוונים) - מאות חיילים בדקת קרב.בין 334 ל324, ההערכה (השמרנית) היא שאלכסנדר חיסל כרבע מיליון אזרחים.
+[^7]: לא ברור ממה - אולי אלכוהוליזם, רעל, מחלה או התנגשות.

כלליים/מלחמה/רומא.md

@@ -0,0 +1,124 @@
+---
+title: רומא
+description: מלחמה ברומא העתיקה
+published: true
+date: 2024-01-26T21:15:48.293Z
+tags: שנה א, סמסטר ב, היסטוריה, קורסים כלליים, רומא
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-01-26T21:15:48.293Z
+---
+
+# עלייתה של האימפריה הרומית
+
+רומא למדה לא מעט מהיוונים; בראשיתם, גם הם לחמו עם פאלאנקסים. בשלבים מוקדמים, הם עסוקים בעיקר בלוחמה של פשיטות, והגנה מפני פשיטות - מאפיין של הרבה תרבויות טרום מודרניות. האוכלוסייה הרומאית המוקדמת מאוד קטנה, וההיקף של פעילותה הצבאית מצומצם - זה יישוב קטן וזניח. 
+
+ב396, רומא כובשת את ווי (Veii) השכנה מהאטרוסקים, לאחר ששילמה לאזרחיה להילחם, ומספחת אותה. הלוחמה הופכת ליותר ויותר קשה, והשלכותיוה יותר ויותר קשות. אלא שלעומת ערי המדינה היוונית, הרומאים מוכנים לקלוט ולשלב זרים לתוך עריהם. שבטים לטיניים שלמים נספגים לתוך גוף האזרחים הרומי, ורבים מהם מקבלים זכויות - דבר מאוד נדיר. הפתיחות הזו מקנה לרומא כוח אדם אדיר, שמשחק תפקיד מרכזי בהצלחתה הצבאית - הליגיונות המובסים לעיתים מהווים את צבאותיה של רומא במלחמותיה הבאות. לאותם העמים יש תמריץ להצטרף לרומא - זכויות, ביטחון וכלכלה טובה יותר.  
+
+> Vae victis - אבוי למנוצחים
+> ^סיסמא^ ^רומית^ ^מוכרת^
+
+הפתיחות הזו התבטאה במרידות הולכות ופוחתות של שאר העמים הלטיניים - המרידה המשמעותית האחרונה התרחשה ב340. כוח האדם הנוסף שהיא הביאה אפשר לרומא לנהל מלחמות ממושכות יותר, בזכות הנחת הכלכלית שכוח אדם נוסף הביא והאבידות הכבדות יותר שבכוחה לספוג. הגורמים האלו תרמו ללוחמה רומית עיקשת ונחרצת, ולהפיכתו של הצבא הרומי ממיליציה מפוזרת לצבא מאורגן ועוצמתי. החל משנת 311, הצבא הרומי הצליח לגייס כ4 לגיונות נוספים.
+
+לגיונות הצבא הרומי עברו בהדרגה ממערך של פאלאנקס למערך מניפולרי (Manipulus), שנולד ככל הנראה מלוחמה בתנאים הקשים של האפניניים. מאבקם המשמעותי האחרון של הרומאים בתוך איטליה היה כנגד הסמניטים, ב321 - שבו נחל הצבא הרומי תבוסה והשפלה קשה[^8] בקרב המיצרים הקאודינים. המלחמה התחדשה חמש שנים לאחר מכן, והסתכמה בניצחון רומי בשנת 295. 
+
+אופן הלחימה הרומי התפתחת ממסעות שוד וקרבות פולחניים למסעות מלחמה עיקשים, שאילצו את הכוחות מסביב להיכפף לרומא. רומא הכפיפה את בעלי בריתה ישירות עליה, ולא איפשרה לכוחות השונים להיקשר זה לזה. לצד כוחה ההרסני של רומא, בעלי בריתה נהנו מהצלחותיה הצבאיות, ומשלטון יחסית מתירני לתקופה. מערכת הבריתות הרומאית הוכיחה את עצמה כיציבה כשזו ספגה סדרה של הפסדים במאה ה3 לפני הספירה כנגד כוחות מחוץ לאיטליה, רובן המוחץ של בעלות בריתה של רומא לא ערקו לכוחות האויבים. 
+
+ב281, העיר היוונית טרנטום קראה למלך היווני פירוס[^9] לעזרה כנגד רומא. פירוס הגיעה בכוח גדול ומצויד היטב (אפילו עם פילי מלחמה) ותחילה השיג ניצחונות משמעותיים כנגד רומא. אלא שעד 275, רומא גברה על פירוס, בזכות יכולתה הבלתי-נדלית לגייס עוד ועוד חיילים.
+
+ההיסטוריון היווני פולידיוס, שנפל בשבי הרומי, ניסה לעמוד בכתביו על הצלחתה המטאורית של רומא. הוא ייחס את זו לשני גורמים עיקריים: הראשון בדמותה של חוקה פנימית יציבה, שחסרה למשל לערי המדינה היווניות; והשני, בדמותה של המערכת הצבאית הרומית. בליבה של זו ניצב הלגיון - שכלל חיל רגלים קל, פרשים, וחיל רגלים כבד שניצב בבסיסו. הפרשים היו מהמעמדות הגבוהים - כאלו שעלה בכוחם לרכוש את הסוסים ולטפל בהם. חיל הרגלים הכבד, בדומה לפאלאנקס היווני, היה מורכב מאלו שיכלו לממן את החימוש. הוא נלחם בשלוש שורות - ההסטטי (Hasta - לוחמים צעירים יותר חמושים בחנית להטלה), הפרינקיפס (Principes - גברים בני 20-30 בשיא כוחם), ולבסוף טריארים (Triar - חיילים מנוסים שנשאו חנית לדקירה, וחימוש כבד). עיקר חימושים של הרומים היה הגלאדיוס היספאנסיס (Gladius Hispanesis - 'החרב הספרדית'), חרב באורך 60 ס"מ, מאוזנת היטב מפלדה איכותית. 
+
+ברומא, כל האזרחים בעלי האמצעים היו מועמדים לצבא הרומי - הם שירתו בעת המלחמה וחזרו לחיים האזרחים בסופה. הם נדרשו לשירות במשך 16 עונות מלחמה, ונשבעו שבועה קשה - הסקרמנטום (Sacramentum). העונש על עבירות קלות יחסית היה מוות. אם יחידה שלמה פעלה באופן מביש, האופן היה *Decimatio* - החיילים השורדים נאלצו להרוג 10% מביניהם. ההגנות המשפטיות על האזרחים הרומים מול השלטון בוטלו לחלוטין בשירות הצבאי. 
+
+פולידיוס מתאר גם את אופן הקמתם של מחנות סכמטיים בסוף כל יום צעידה - מה שמעיד על האופי המהנדס של הרומאים. הסדר המופתי הזה מעורר אימה אצל אויביה של רומא - לרבות פירוס.
+המשמעת הדרקונית של הצבא הרומאי התבטאה גם בהיעדר עדויות להשתמטות, ובתחושת השייכות הן של המפקדים והן של החיילים הפשוטים שעולה מהעדויות ההיסטוריות.
+
+[^8]: הרומאים נדרשו למסור את נשקם תחת מבנה מיוחד - סימון אובדן מעמדם כלוחמים. זו הייתה הפעם האחרונה שרומא חתמה על הסכם שלום שכזה.
+[^9]: מלך אפירוס, ממלכה יוונית, והמצביא היווני המהולל של התקופה. על שמו הביטוי *ניצחון פירי* - ניצחון במחיר כבד עד כדי תבוסה.
+
+
+## המלחמה הפונית הראשונה
+מלחמתה הגדולה הבאה של רומא היא מול הגנרל הפיניקי חניבעל ברקה - שחלק ניכר מנצחונו נבע מהיעדר צבא קבע ברומא: החיילים פוזרו והוכשרו מחדש בכל מלחמה. זוהי המלחמה הפונית[^10] הראשונה.  גם הקרתגים שמרו בקנאות על הזכויות האזרחיות שלהם, אך לא העניקו זכויות לעמים אחרים - עיקר הלחימה שלהם התבצע באמצעות צבאות שכירים. עיקר הממון של הפונים הגיע ממסחר. 
+
+הלחימה התמקדה בסיציליה, והייתה ימית בעיקר - ודרשה מהרומאים להקים צי מאפס; זוהי הייתה המלחמה הראשונה של רומא מחוץ לאיטליה. זאת לעומת הפונים, שהחזיקו צי אדיר וניסיון רב שחסר לרומים. הרומאים התבססו על ספינות *קורבוס* (Corvus)[^11] - הנושאות גשר קצר שמחבר בין הספינה הרומית לפונית, ומאפשר לחיילים הרומים לפשוט פנים מול פנים. הצי הרומאי ריסק את הצי הפוני העדיף לו[^12], ובהסכם השלום נאלצה קרתגו לוותר על הצי שלה בשלמותו. אלא שלקרתגו הייתה היכולת להתאושש מהתבוסה הזו - ובכך השלום שנחתם כשל לחלוטין. הקרתגים חיפשו את ההזדמנות הראשונה לנקום את תבוסתם. הרומאים כשלו בתפקידם לאכוף את השלום, והיו שרויים ביוהרת מנצחים - וכך אפשרו לקרתגו לעלות בשנית. 
+
+ בשנת 238, העימות החוזר בין קרתגו לרומא היה בלתי נמנע. מלבד עת התמודדותם עם פלישה גאלית באיטליה, הרומאים יכלו לרסק את האימפריה הפונית בספרד ברגע שבחרו לעשות את המאמץ הזה. לרומאים היו כמה אפשריות למנוע את המלחמה. הרומאים היו בעלי ברית של סאגנתום, בפאתי האימפריה הפונית בספרד - אך לא היו מחויבים כלפיהם, ובכך חשפו עצמם לפלישה פונית לאיטליה. הם יכלו להקריב אותם לקרתגו, ולעצור אותם שם. הרומאים יכלו גם להכיל את הקרתגים בהצבת צבא מצפון להם, מה שקרוב לוודאי היה מרתיע את הקרתגים. אלא שהרומאים בחרו במדיניות ביניים לא יעילה - הם סירבו לשלם מחיר כלשהו כדי לשמר את השלום. בכך שילמה רומא במלחמה ארוכה - עד 202 - עקובה מדם והרסנית. 
+
+[^10]: ניכרת כאן העובדה שהמנצחים כותבים את ההיסטוריה - הרומים מכנים את כל המלחמות על שם היריב (*המלחמה הסמניטית*, *המלחמה היהודית*...)
+[^11]: הפונים מעולם לא ראו דבר כזה, והבינו את תכליתו מאוחר מדי.
+[^12]: הרומאים אף ניסרו את החרטומים של הספינות הפוניות ותלו אותם על בניין הסנאט.
+
+## המלחמה הפונית השנייה
+
+הצבא הפוני היה צבא שכיר ומקצועי - מגוון רחב של יחידות ממקומות ועמים שונים. לעומתם, הצבא הרומי נותר צבא האזרחים היחיד לאגן הים התיכון - אך יכלו לצבא הפוני המקצועי בזכות קבלתם את עול המשמעת הצבאית הנוקשה. לפי פוליביוס, מספר האזרחים הרומים שיכלו לשרת בצבא בפרוץ המלחמה הפונית השנייה היה מעל 700,000 - מספר אסטרונומי אז וגם היום. בעוד שמספר זה קרוב לוודאי מוגזם, הוא ממחיש אמת היסטורית - כוח האדם האדיר של הרומים[^13]. לעומתם, הצבאות השכירים והמאומנים היטב של קרתגו לא יכלו להרשות לעצמם אבידות כבדות - ולפיכך נלחמו רק כשישנה אפשרות ברורה לניצחון. הקרתגים לא ניסו להסב אבדות רבות ככל אפשר, להדוף או להחזיק איזורים מסוימים - אלא להוביל לכניעה של היריב (ובכך לנסות לגייס את חייליו המובסים - נכס יקר). במלחמה הפונית הראשונה, צבאות פונים ורומים ניצבו לעיתים זה מול זה חודשים, עד שהאספקה נגמרה - לשכירים הפונים לא היה לאן לחזור.
+
+המלחמה הפונית השנייה אילצה את המפקדים הרומיים לשנע צבאות אדירים מאי פעם. בכדי להתמודד עם זאת, מפקדים רומים איחדו את הפיקוד והתחלפו ביניהם - מה שהוביל לתנועה לא סדירה של הצבא. חרף חסרונות אלה, הצבאות הרומים היו עיקשים בצורה יוצאת דופן - וסירבו להיכנע בתנאים שהיו מכניעים כל צבא אחר[^14]. מהקרבות המפורסמים ביותר בהיסטוריה הוא קרב קאנאי (203), הממחיש את ההבדלים בין הרומאים ליריבים שלהם. בקרב זה מול צבאותיו של חניבעל, הצבא הרומי היה גדול פי שניים מזה של חניבעל, אך התנהל בצורה טקטית לקויה - הרומאים כמעט שאינם יכלו לנוע ולהילחם בצורה הטקטית המקובלת. לעומתם עמד מצביא מהמוכשרים בהיסטוריה, ושונא אדיר של רומא. בקאנאי נטבחו 50,000 לגיונרים ביממה אחת - וכל זאת חרף חשיבותו האסטרטגית הנמוכה. 
+
+חניבעל נוכח בקרב זה ובקרבות באיטליה שהצבא מולו הוא עומד מצויד טוב יותר, ממושמע יותר ועיקש יותר, וגרוע יותר - ניתן לשכפול. חרף האבדות האיומות בקנאי, משפחותיהם של הנרצחים התגייסו - בתמיכה ציבורית ובאופן חוקתי - להילחם שוב בחניבעל. הצבאות ששרדו את חניבעל וגברו על הפונים נלחמו מאוחר יותר בהליניסטים - שרומא לא שכחה את תמיכתם בקרתגו - והיוו את הכוחות המנוסים ביותר של הרפובליקה הרומית אי פעם. האבידות הכבדות מול חניבעל הובילו גם לבחירתם של לוחמים מנוסים לסנאט - מה שהוריד את גילו הממוצע *וגם* הסבו לו ניסיון צבאי עשיר יותר. כך נרקם קשר הדוק בין החברה לצבא - אלו שנותנים את הפקודה לצאת למלחמה יודעים היטב מול מה הם עומדים. 
+
+בעוד שהיה מתורבות ומנוסה, הצבא הרומי לחם בפראות - בקרב קינוסקפאלאי נגד המוקדונים, למשל, נושאי החניתות המוקדים עמדו עם חניתותיהם ניצבות לקרקע - אות כניעה מקובל - אך הלגיונרים המשיכו לטבוח בהם. רק לאחר שזכה להסבר של המנהג, המפקד הרומי הצליח בקושי רב לעצור את הטבח. הרומאים נלחמו בכדי לטבוח ביריב - ולמנוע כל אפשרות שילחמו נגדם שוב. הרומאים הפכו את המלחמה למבצע בירוקרטי מורכב, מה שהעניק ללגיונות תשתית מעולה - דרכים הרומיות, אספקה רציפה, בתי חולים ופנסיות - תשתית ששרדה חצי מילניום, לאורך הרפובליקה הרומית.
+
+הרומאים פיתחו תרבות צבאית ייחודית לחלוטין. חניבעל, למשל, לאחר שהביס את הרומאים בסדרה מהממת של ניצחונות, ניסה לפתוח במסע ומתן לשלום עם הרומאים - ולהפתעתו, הרומאים סירבו בכל מחיר. גם המוקדונים ספגו סירובים דומים. העמדה הרומאית נותרה זהה בכל מצב - כניעה מוחלטת של היריב בלא קשר למצב הצבאי של היריב. בשביל הרומאים, כל מלחמה הייתה מלחמת חיים ומוות, עם שתי אפשרויות בלבד - או שהיריב יפסיק להוות איום (בכך שייהפך לבעל ברית, או שינוטרל פוליטית), או שרומא תיחרב. החרבת רומא היא תרחיש שלא עלה על דעתם של יריבי רומא ההליניסטים ובכלל, שנלחמו עבור יעדים מוגדרים - לעומת הרומאים, שנלחמו כדי למחות את קרתגו מעל פני האדמה. מוקדון חולקה ב168, וקרתגו נחרבה לחלוטין ב146 - ברגע שהראו סימנים של עצמאות מחודשת ובכך איום חדש על הרומאים.
+
+
+מסע הכיבושים המטאורי של רומא האט עם מותו של אוגוסטוס, שהגיע עד האוקיינוס האטלנטי. בסופו של מסע זה, רומא כבר היוותה אימפריה אדירה - אלא שהיסטוריונים רבים טענו שזו תוצאה של אוסף של מלחמות הגנה, ולא תוצאה של אימפריאליזם. פרשנות זו הייתה מקובלת עד תחילת המאה ה20, כאשר אומות אירופיות עדיין שלטו ברוב העולם, והרעיון של שליטה בעם אחר נתפסה כדבר חיובי יחסית[^15]. הפרשנות המודרנית פחות סלחנית - וטוענת שהחברה הרומאית הייתה מכוונת למלחמות חורמה תוקפניות, המושפעת מהתרבות הצבאית החזקה באליטה הרומאית, שבה הרפתקות צבאיות שיוו מעמד ויוקרה. קונסולים רומים, למשל, התמנו לשנה - ושאפו לשוות לעצמם מעמד ויוקרה בתקופה זו; המלחמה הייתה אמצעי מצוין לשם כך. המלחמות הונעו גם מתאווה לביזה, ולעבדים - שהכלכלה הרומית נהפכה תלויה בהם יותר ויותר[^16].
+
+אלא שיש מקום לסייג מפרשנות זו: יותר משרצו להילחם בעצמם, האריסטוקרטים הרומים רצו בעיקר למנוע נצחונות של היריב - דבר שמנע לעיתים תכופות מלחמות. ככלל, הרפובליקה הרומית ניהלה גם תקופות שקטות יותר, ובמשך רוב קיומה לא נלחמה יותר משאר עמי האיזור. יתרה מכך, רומא אינה ששה לספח טריטוריות מחוץ לרומא - משום שהדבר כרוך במאמץ רב ובמתן זכויות ליושבי האיזור המסופח.
+
+המאפיין העיקרי של הרפובליקה הרומית, חרף הימנעותה השיטתית מריכוז כוח רב בידם של מעטים, היה הביטחון האדיר שחשו הסנאטורים - שבעיניהם אינם נפלו מאף מלך[^17][^18]. 
+
+[^13]: כוח אדם זה אפשר להם להדוף את חניבעל, להתמודד עם מרידות וגם להכריע את הפונים, בזכות האבדות האדירות שיכלו לספוג.
+[^14]: המשמעת הרומית הנוקשה מנעה מהרומאים לברוח, ועונשים כללו הגליה לזירות קרב אחרות.
+[^15]: דוגמה נהדרת לצורה שבה פרשנות היסטורית מושפעת מאירועים עכשווים.
+[^16]: המלחמות היו כה נפוצות בספרד למשל, שהסנאט הרומי חוקק חוק הקובע מהי כמות ההרוגים של צבא האויב (5,000) שמצדיק מצעד ניצחון ברומא, ששיווה לגנרל מעמד ויוקרה.
+[^17]: באותה התקופה, רוב העמים נשלטו על ידי מלכים - הרומאים היו חריגים בנוף.
+[^18]: כשאנטיוכוס הרביעי פלש למצרים, בעלת בריתה של רומא, למשל, הרומאים לא שלחו צבא להגן עליה - אלא צוות של שגרירים. הללו חיכו למלך בחוף, וכשזה הושיט את ידו לשגריר הרומי - קיבל מיד לוח עם אולטימטום הדורש לסגת מיד ממצרים. כשאנטיוכוס ההמום השיב שעליו להתייעץ, השגריר הרומי צייר סביבו מעגל - וקבע מיד שאנטיוכוס יישאר בו עד שהרומאים יקבלו תשובה. אנטיוכוס קיבל את האולטימטום ללא תנאי.
+
+## התפתחותו של צבא מקצועי ברומא
+החצי השני של המאה ה2 לפנה"ס היה תקופה צבאית גרועה לרומאים, שספגו אבידות רבים בספרד, במוקדון ומול קרתגו. בתחילת התקופה הזו, הצבא הרומי היה בלתי מאומן ובלתי מנוסה, וספג אוסף של מפלות - אך גבר על יריביו. לחימה זו מאופיינת בהיותה אכזרית בהרבה[^19], ומוצלחת הרבה פחות מזו שקדמה לה. התבנית הזו - של מפלה קשה, אבידות אדירות וניצחון תוך מאמץ רב - אפיינה את הלוחמה הרומית בעת הזו. תקופה זו לוותה לעיתים בהיסטריה, עד כדי הקרבת בני אדם (לא רומאים) בפורום ברומא. דור הלוחמים בתקופה הזו איבד את הניסיון שצבר קודמו מול חניבעל, ולקה במעין שאננות. 
+
+הלחץ מצפון ומדרום לאימפריה הפעילו על הצבא הרומי לחצים שלא היה ערוך להתמודד עמם, והציב את רומא בדילמה - הפסקת התפשטות נוספת או שינוי ארגוני בלגיונות הרפובליקנים. ריבוי החזיתות - בדרום, במערב ובמזרח - מנעו מהלגיונרים לחזור הביתה, ודרש מהם כישורים רבים מעבר ללוחמה (ביצורים, שיטור, שמירה...). הרומאים נזקקו כעת לצבא סביב השנה, וחילות מצב בפרובינקיות הרחוקות - וכעת, האידיאל הרומי של חקלאי לוחם לפי הצורך נהפך קשה יותר ויותר ליישום. מספר האזרחים הרומים בעלי רכוש, עובדי אדמה ומקימי משפחות שבכוחם לשרת בצבא הלך ויירד. העושר האדיר שזרם לאיטליה הגיע לאליטות העשירות ממילא, שהשקיעו את ההון בנחלות אדירות (*לאטיפונדיות*) ברחבי האימפריה - שאינם נוכחים בהן. נחלות אלו מעובדות על ידי המוני עבדים, ונוהלו על ידי סוכנים - כל אלו יצרו דינאמיקות חברתיות, צבאיות וכלכליות שליליות. נחלות אלו פגעו באיזורי הכפר של האימפריה - משם גויסו הלגיונרים.
+
+
+> העשירים קיבלו חזקה על רוב האדמות... ככל שעבר הזמן התחזק בטחונם שלעולם לא ינושלו מרכושם, והם ניכסו לעצמם אדמות שכנות ואת חלקות האדמה של שכניהם העניים, גם באמצעות שכנוע, גם באמצעות כוח, וכך רכשו שטחים עצומים, והעסיקו עבדים כעובדי אדמה וכרועים, שמא המעלים החופשיים יגויסו לצבא. במקביל לכך, הבעלות על עבדים הכניסה להם רווחים עצומים, כי העבדים, שהיו פטורים משירות צבאי, התרבו במהירות. בדרך זאת כמה אנשים רבי-כוח נהפכו לעשירים מופלגים, ואוכלוסיית העבדים גדלה בכל רחבי הארץ, בעוד שהאוכלוסיה באיטליה התמעטה ונחלשה, סובלת מעוני, מיסים ושירות צבאי.
+> אפיאנוס, *מלחמות האזרחים* (*Bella civilia*)
+
+
+כוחו של הלגיונר מעולם לא היה אדיר כמו תחתיו של הגנרל הרומי [גאיוס מאריוס](https://en.wikipedia.org/wiki/Gaius_Marius) (157-86). מאריוס מונה למפקד הלגיונות באפריקה לאור דרישה ציבורית ברומא, שנדרשה מכורח הכשלונות שספגה למנות גנרלים טובים יותר. גאיוס חימש את חייליו מקופת המדינה, והפסיק את התניית הרכוש בעושר כלכלי קודם - ובכך הפר את הקשר בין מעמד כלכלי לשירות הצבאי[^20]. כעת, כל אדם בריא בגופו יכול לשרת בצבא, מה שהגדיל את כוח האדם הזמין לצבא הרומאי. מריוס ביצע שינוים מרחיקי לקחת בשינויים של הלגיון, שיחידתו העיקרית הייתה כעת ה*קוהורטים* (cohort), מעין תת-לגיונות זעירים. הלגיון של גאיוס היה מורכב מ10 יחידות בלבד (לעומת 30 במבנה הקודם), שכל יחידה מצוידת ומאומנת טוב יותר מאלו שקדמו לה במבנה הקודם. מבנה זה הקל על הפיקוד. גאיוס שינה גם את הניסים (הדגלים שמסמנים הלגיונות) - בכך שהחליף את הסמלים החקלאיים הישנים (שור, דוב וכו') בסמל אחד בלבד - הנשר הרומי המפורסם. 
+
+בכך שהעז לחולל שינויים אלו, קבע גאיוס תקדים מסוכן - הצבא המקצועי שעזר לייסד יכול ביתר קלות לשנות את נאמנותו. החיילים נאמנים כעת לגנרל, יותר מאשר למדינה - בתור מי שמספק להם ציוד, מזון ומשכורת. החיילים הרומים השכירים לא חזרו בנקל לעבד את אדמותיהם; המשותף להם כעת, יותר מחייהם האזרחיים, הוא העיסוק שלהם כחיילים - והרצון לכסף, תהילה והרפתקה. רבים מהחיילים הממלאים את הלגיונות הם עניים, ואינם ששים לחזור לחיים של עוני. יתרה מכך, הסנאט מסרב לדאוג להם, מתוך התחושה המיושנת שהחייל הוא אזרח רומי עצמאי, שאחראי לעצמו - כשם שהיה עם הלגיונרים בעלי הרכוש. 
+
+> המלצה: סיפורו של [קינקינקוס](https://en.wikipedia.org/wiki/Lucius_Quinctius_Cincinnatus)
+{.is-success}
+
+גאיוס התמנה לקונסול *חמש פעמים* ברציפות - הפרה בוטה של המערכת הפוליטית הרומית, שהייתה בנויה בדיוק בכדי למנוע מוקד כח כזה. ההמשכיות הפיקודית, בעוד שהיטיבה עם הצבא, הסבה לגאיוס הון עתק, ורומם את מעמדו מעבר לסנאטור הממוצע. כעת נוצרת מעין אליטת-על, והתחרות ביניהם קשה מאי פעם. הסנאטורים הללו מבקשים להתמנות כמפקדי לגיונות כאילו זו זכותם המולדת. אחד ממתחריו של גאיוס היה [לוקיוס קורנליוס סולה](https://en.wikipedia.org/wiki/Sulla) (138-78), ובין השניים התפתחה יריבות מרה. מריוס וקורנליוס מדכאים יחדיו את בנות בריתה המורדות של רומא בתוך איטליה בהצלחה רבה, שמייחסת לשניהם יוקרה ושולחת את לגיונתיהם לקצוות האימפריה.
+
+קורנליוס, שצבאו נאמן לו אישית, זוכה לכבוד המפוקפק להיות הראשון שלגיונותיו עולים על רומא. אירוע זה יחזור עוד פעמים רבות, כשהמפורסמת בהם היא עלייתו לשלטון של יוליוס קיסר. החיילים הרומים, מתוקף נאמנותם הישירה למפקידהם, מוכנים להילחם ברומאים אחרים כמו כל יריב אחר - זהותם היא הלגיון, ולא רומא האזרחית.  
+
+> המלצה: *Caesar must die* של האחים טביאני (Taviani), שהסריטו את המחזה *יוליוס קיסר* של שייקספיר כפי ששיחקו אותו אסירים איטלקים.
+> וגם: (Fiorille)
+{.is-success}
+
+הצבא הרומי המקצועי היה מעורב עמוקות בפוליטיקה, דבר שייתן את אותותיו במאות הבאות.
+העושר שנובע מההצלחות הצבאיות של לגיונות פרטיים אלו זורם לידיהם של המפקדים, שמנצלים אותו לבנות צבאות גדולים, נאמנים וחזקים יותר - על חשבון רווחת הלגיונרים ורווחת הציבור. ככל שאלו מוכנים לחתור תחת שיירי הסמכות הציבורית ברומא, הצלחתם הפוליטית גדלה. 
+
+בתחילת המאה ראשונה לפני הספינה, מכונת המלחמה הרומית הייתה בשיאה - ורמסה כל כוח צבאי אחר לאגן הים התיכון. במסעות הכיבוש שלהם, הלגיונות משמידים מאות אלפי בני אדם, וכעת פונים נגד רומא עצמה - וחוצים את הטיבר[^21]. 
+שיאה של מגמה זו הוא רצח יוליוס קיסר (44), מה שמתחיל מלחמת דמים על ירושתו הפוליטית. בסופה, עולה לשלטון [אוגוסטוס](https://en.wikipedia.org/wiki/Augustus), הקיסר הראשון בהיסטוריה של רומא[^22]. אוגוסטוס, הנחשב מהפוליטיקאים המתוחכמים בהיסטוריה, משאיר את המוסדות הרפובלקנים הרומיים מתפקדים, אך מרוקנים מתוכן. בזאת נפלה הרפובליקה הרומית, ועולה האימפריה הרומית הטוטאליטרית.
+
+> המלצה: ספרו של ג'ון וויליאמס על אוגוסטוס, מעין רומן אודותיו במכתבים.
+{.is-success}
+
+
+[^19]: הרומאים היו אכזריים עד כדי טבח לא רק בבני אדם, אלא אפילו בכלבים - בין שהרגו אותם ובין שהטילו בהם מומים.
+[^20]: מכאן מגיע המונח *פרולטריון* (מעמד הפועלים, בעלי צאצאים ותו לא)
+[^21]: הטיבר הוא נהר יחסית עלוב; חצייתו היא בעיקר סמלית (מעבר לקו הזה, לא יעבור אף לגיון).
+[^22]: אך אינו קורא לעצמו כך, אלא *הראשון בין שווים*, לאור הטאבו הרצחני ברומא כנגד שלטון יחיד - הכרזתו כמלך שקולה להתאבדות.
+
+## מרפובליקה לאימפריה
+משאביה האדירים של הרפובליקה הרומית היו בשיאם בשלטונו של אוגוסטוס, שהצביא למעלה מחצי מיליון חיילים מסקוטלנד ועד סוריה - מצב שנמשך למעלה מ200 שנה. החיילים האלו כולם התלבשו, צעדו ולחמו באופן דומה - הפגנת עוצמה יוצאת דופן. אלא שההתייצבות הזאת ריככה את הלגיונות, בעיקר במזרח, מכוח תוקפני ולוחם לכוח משטר עצום ויקר[^23]. בהיעדר גוף אסטרטגי רשמי, הקיסרים נהפכו בעלי חזון צבאי, ששאפו לקיים המיספרה רומית אדירה, שבתוכה הציוויליזציה הרומית - שבה אנשים ינהגו, יתלבשו, ויהיו כרומאים. אסטרטגיה זו נזנחה בהדרגה לטובת אסטרטגיה הגנתית (defence in depth). למרות הבעיות הרבות של רומא - המעורבות הפוליטית, השחיתות, ההתרככות וכו' - הרומאים מצליחים לשמר את מסורתם הצבאית הנוקשה למעלה מ500 שנה - הישג אדיר בכל קנה מידה. 
+
+> המלצה: *The Rise and Fall of Great Powers*
+{.is-success}
+
+אלא שתקופת השלום הזו שהחלה עם אוגוסטוס - ה*Pax Romana* - מגיעה לקיצה. עמים גרמניים ממרכז אירופה מתחילים ללחוץ על גבולותיה של רומא, מסיבות לא ברורות. משום שהתפשטותה של רומא מפסיקה, מקורות העושר החדשים נעלמים; העושר הכלכלי המוגבל משמש למאבקים אינסופיים, שמהווים נטל הולך וגובר על כוח אדם מוגבל. המיסוי עולה, האוכלוסיה מצטמצמת ורומא מתחילה לגייס עמים זרים ואף ברברים ללגיונות - שמאבדים מה'רומאיות' שלהם. 
+
+[^23]: באנטיוכיה, למשל, התלוננו שהלגיונרים מבלים את זמנם בתיאטרון, בבילויים, ובטיפוח עצמי, מבלי להתאמן או לטפל בסוסים.

כלליים/מלחמה/רנסנס.md

@@ -0,0 +1,69 @@
+---
+title: רנסנס
+description: מלחמה בעת הרנסנס
+published: true
+date: 2024-01-26T21:18:57.210Z
+tags: שנה א, סמסטר ב, היסטוריה, קורסים כלליים, רנסנס
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-01-26T21:18:57.210Z
+---
+
+# המלחמה ברנסאנס
+תקופת הרנסאנס מאופיינת בחזרה למקורות העתיקים - ובמיוחד לרומא - כמודל לחיקוי באומנויות, בממשל וכמובן בלוחמה. בבסיס חזרה זו היא התפיסה השמרנית, הרווחת עד המאות ה18-19.
+
+בעולם הלוחמה, התהליך הזה אופיין בחזרה מאסיבית לצבאות מבוססים חייל רגלים[^36], בהשראת הליגיונות הרומים והלוחמים של אלכסנדר מוקדון. דוגמא מיוחדת היא שושלת הרוזנים Nassau בהולנד (אצילים לבית Orange), שהנהיגו אותה במאה ה16 בעיצומו של מאבק מול ספרד. בסוף דצמבר 1594, אחד מהם - Wilhelm Lodewijak - שואב השראה מהרומים. וילהלם מעמיד את הרובאים שלו בשורה בחזית, ובהשראת הליגיונות הרומאים יוצר סבב ירי (רוטציה) בקרב הרובאים - שורה אחת יורה[^37], ובזמן שהיא טוענת אחרת מתקדמת ויורה שוב, וכך נוצר רצף ירי.
+
+הרעיון הזה מתפתח לאסטרטגיה צבאית של ממש, שמעניקה להולנדים יתרון משמעותי על הספרדים - הצבא הטוב באירופה באותה התקופה. חלק ניכר מההצלחה נובע מדימיון מקרי בין אופי הלחימה של הלוחמים במאות ה15-16 לזה של העת העתיקה. יכולתם של חילות הרגלים העתיקים ללחום במגוון רחב של הרכבים תחת משמעת נוקשה קסמה לאנשי הרנסאנס. למעשה, חיל הרגלים המוצלח ביותר באותה התקופה - השוויצרים[^38] - לחמו אף הם בחניתות ארוכות כמו הפאלאנקסים.
+
+השוויצרים, בזכות הדימיון הזה, יכולים אף לצ'ארלס דה טאמריין, דוכס בורגונדי - מהאיזורים הכלכליים המפותחים באותה העת באירופה. לרשות בורגונדי עמדו משאבים כלכליים אדירים, אך אלו לא עמדו מול השוויצרים - ושארלס נהרג. מותו של שארלס הוא אירוע מכונן בהיסטוריה של אירופה - אחריו נשארה רק בתו, 'הרווקה הנחשקת מאירופה', שנישאת למקסימיליאן האפסבורג - וכעת האימפריה הרומית הקדושה שולטת בבורגונדי. מנגד, המלחמה השוויצרית מאפשרת להם להתנתק מהאימפריה הגרמנית, ומבטיחה את עצמאותם. הצלחה זו הפכה את המודל השוויצרי למודל הצבאי המקובל בכל מערב אירופה.
+
+שוויץ של אז הייתה ענייה למדי, והצלחתה המרהיבה בשדה הקרב עוררה גלים בכל אירופה - שבה רבים החלו לחשוב עליהם כרומאים החדשים[^39].
+ההצלחה השוויצרית מעוררת די מהר חיקויים - דוגמת ה*Landsknechte* הגרמנים, והצבא הספרדי באיטליה. תהליכים אלו באים בד בבד עם אימוץ הולך וגובר של הנשק החם, שהופך לחלק מהמערך הצבאי המקובל. 
+
+אבק השריפה נוצר לראשונה בסין, כבר במאה ה12 - הייצוג הראשון של תותח אבק שריפה הוא מ1128[^40]. לאירופה אבק השריפה הגיע במאה ה14, ורק ב1430 בערך אבק השריפה נהפך ליעיל מספיק כדי לבקע חומות. כדוגמא להשפעתה של אבק השריפה, ב1449, מלך צרפת צר על הונפלור - שעמדה במצור קודם שישה חודשים - עם 17 תותחים, והכריע אותה לאחר שבועיים בלבד. התותחים האלו אינם חפים מבעיות - הם חמים מאוד, מסורבלים, ואיטיים. ובכל זאת, בלוחמת המצור של ימי הביניים, לאבק השריפה ולתותחים הייתה השפעה מכרעת: הצבאות המגנים מחויבים כעת לצאת ולפגוש את היריב בשדה הקרב, בכדי למנוע מהצבאות הפולשים להגיע עם הארטילריה לערים המבוצרות. מסוף המאה ה15 - הפלישה הצרפתית לאיטליה ב1494 - ולמשך כמה עשורים, לפתע מתנהלים קרבות רגליים רבים בשדות אירופה. 
+
+בתורם, הצבאות המגינים  מתחילים להציב ארטילריה בביצורים שלהם - פרויקט הנדסי מורכב[^41]. אחד המוחות הגדולים מאחורי הפרויקטים האלו הוא האיטלקי ליאון בטיסטה אלברטי - שמציע להתחיל לתכנן ביצורים בצורת כוכב או מצולעים זוויתיים, על יסודות זוויתיים ומשוננים ולא מרובעים, שמאפשרים שדות ירי צולבים. במרכז איטליה מתחילות להיבנות מצודות במבנים כאלו, במרחק שווה אלו מאלו. החומות נהפכות לנמוכות ועבות. שיטת הביצורים הזו מכונה באיטליה *alla moderna*, ובשאר אירופה *trace italienne*. עם התפשטותה של שיטה זו, קרבות הרגליים מפנים את מקומם לעוד עידן של לוחמת מצור. 
+
+בניית הביצורים האלו היא אתגר הנדסי וכלכלי אדיר. בותיקן, למשל, תכננו להקים 16 מצודות סביב רומא - והפסיקו בבנייה לאחר השלמתה של המצודה הראשונה. באירופה מתרחשת כעת מעין סלקציה כלכלית - כוחות קטנים יותר לא מצליחים להתמודד עם המשאבים הכלכליים של אומות דוגמת צרפת, שבכוחן לבצר את גבולותיהן. אירופה מתאחה מבערך 500 יחידות מדיניות לכמה עשרות בודדות. הטלת מצור על עיר מבוצרת כזו[^42] נהפכת לפרויקט מורכב ביותר - אתגר הנדסי ופיננסי אדיר. נגמרו הימים של כיבושים כוללים כמו מלחמת מאה השנים: כל מצור נמשך חודשים ואף שנים. 
+
+התבנית הזו של הלוחמה נמשכה עד למאה ה18, והשפעותיה רבות: הוצאות הלוחמה קפצו בכמה מונים (הוצאותיה של ספרד, למשל, עלו פי חמישה), מהפכות צבאיות התארכו בהרבה, והקרבות התמשכו. ההתייקרות הזו שיחקה תפקיד עיקרי באינפלציה ההולכת וגדלה באירופה בתקופה זו. נטל המיסים ההולך וגובר הביא עמו מהפכות פוליטיות ומרידות חסרות תקדים - דוגמת נישואי האפסבורג לדוכסות בורגונדי, שהציתה את נסיקתם עד סוף מלחמת העולם הראשונה. צרפת מוצאת את עצמה מוקפת בטריטוריות האפסבורגיות, ונלחמת בהם בחמש חזיתות שונות. 
+
+שילוב מהפכת אבק השריפה, האינפלציה וההגמוניה ההאפסבורגית מזניק את הוצאת הלחימה לגבהים חדשים. היכן שהמאבקים בימי הביניים מקומיים באופיים, המאבקים השושלתיים ברנסאנס גולשים ליותר ויותר מקומות ונהפכים לסינרגיים יותר, וכוללניים יותר. הלחימה משפיעה על חלקים הולכים וגדלים בחברה, הכורעת תחת נטל המיסים. בין המאות ה15-17, ישנן רק שנים בודדות של שלום - זוהי תקופת הלוחמה האכזרית ביותר בהיסטוריה האירופאית. צבאות של מאות בודדות הולכים וצומחים לצבאות של מאות אלפים, רגליים בעיקרם. 
+
+שינויים אלו מכונים **המהפכה הצבאית של העת החדשה המוקדמת** - מונח מוכר אך שנוי במחלוקת שטבע ההיסטוריון Geoffrey Parker. מהפכה זו שיחקה תפקיד מכריע בהתפשטותה של אירופה מעבר לים, והצלחתה מול עמים זרים.
+
+[^36]: חשוב לזכור שהאנשים בבסיס התפיסה הזו היו מצביאים מלומדים, שבחנו את העבר ברצינות.
+[^37]: לנשק חם בתקופה הזו הייתה טעינה ממושכת.
+[^38]: לשוויצרים היה קוד לוחמים נוקשה ביותר; נסיגה מהקלות ביותר דינה הוצאה להורג במקום. תיאורים מהתקופה מתארים מערכים שצעדו ימים שלמים, יחפים ובמחסור לאספקה, ומסתערים מול ארטילריה של היריב.
+[^39]: בשוויץ התפתחה כלכלת סחר בשכירי חרב כתוצאה, ומסורת צבאית חזקה הנמשכת עד היום.
+[^40]: ובניגוד לדעה הרווחת, הסינים לא השתמשו באבק שריפה רק לזיקוקי דינור - אלא גם לשימושים צבאיים.
+[^41]: החומות צריכות כעת להתמודד עם ההדף של התותחים, ולספוג פגיעה של ארטילריה עוינת.
+[^42]: החומות מביאות עמן גם חפירות ותעלות, שבהן מרתחשים לעיתים קרבות פנים מול פנים.
+
+## מלחמת שלושים השנים שלום וסטפאליה
+
+הסכסוכים בתקופה הזו הלכו ולבשו גוון אידיאולוגי - דתי, מה שהקשה על פתרונם ההגיוני - בניגוד לסכסוכי טריטוריה וכלכלה, סכסוכים דתיים לא ניתנים למשא ומתן. הדוגמא הבולטת ביותר היא [מלחמת שלושים השנים](https://en.wikipedia.org/wiki/Thirty_Years%27_War) (1618-1648) - שבה האבדות באוכלוסיה אדירות (~30% מאוכלוסיית גרמניה, למשל, נמחקת!). המלחמה כל כך מקיפה, וכל כך אכזרית, שמנהיגים ואנשי ציבור החלו לחוש גועל של ממש מהאלימות החריגה והמתמשכת, שאיימה על קיומה של אירופה.
+
+המיאוס האדיר מהמלחמה הוביל ל[שלום וסטפליה](https://en.wikipedia.org/wiki/Peace_of_Westphalia), שאחראי במידה רבה על הסדר המדיני המודרני, המבוסס על ריבונות מדינית. ההסכם נחתם ב1648 בחבל וסטפליה בגרמניה - בערים Osnabruck וMunster. בOsnabruck הפרוטסטנטית התכנסו הנציגים הפרוטסטנטים, ובMunster הנציגים הקתוליים - ובסך הכל התכנסו 194 שליטים אירופאים בשני המקומות האלו. זו הייתה ועידת השלום הארוכה והאדירה ביותר עד לאותה הנקודה. בעוד שהאפיפיור עודד את קיומו של הכנס, הוא סלד מההסכם שנחתם לבסוף - ונוצר קרע בין העולם הפוליטי לעולם הדתי. הרעיון ההדרגתי של מערכת מדינית בינלאומית החל להתפתח, כנגד התפיסה של הנצרות המאוחדת הגדולה שהייתה מקובלת בימי הביניים. המערכת הפוליטית נהיית לראשונה באופן גלוי רב-קוטבית. 
+
+בועידה עולים רעיונות מהפכניים למדי - הדוכס הצרפתי סולי (Sully), למשל, הציע קווי מתאר לאירופה מאוחדת המורכבת מ15 מדינות שוות, שבראשן *מועצת אירופה*. בעוד שתוכניות אוטופיות כאלו לא קרמו עור וגידים, נוכחותן מצביעה על השינוי המתחולל: הרעיון של מלוכה כוללנית מוצג לראשונה לא רק כלא רצוי או לא מצוי, אלא ממש כאיום מסוכן על השלום ועל החירות. 
+
+ההסכם לא מתעסק בעיקרו בסכסוכים ותביעות קצרי טווח - אלא שואף לבנות מסגרת לעתיד, שתמנע סכסוכים נוספים - לראשונה להסכמים מסוג זה. התפיסה הזו ניכרת גם בסיבות לפרוץ המלחמה - הצרפתים, למשל, שנמנעו תחילה מכניסה ישירה למלחמה, הצהירו מלחמה בכוונה 'להגן על החירות של האירופאים' מפני המונרכיה הכוללנית של ההאפסבורגים הספרדים. כעת נשאלה השאלה - איזה מין הסכם שלום יספק את הצרפתים?
+
+כאן נכנס לתפקיד העיקרון האיטלקי מן המאה ה16 של מאזן כוחות - המצב שבו לכל הצדדים יש די כוח למנוע הגמוניה. לשם כך נדרשה החלשה של הכוח החזק ביותר - ההאפסבורגים. גזילת טריטוריה אינה ערובה מספקת; לכן, כאן לראשונה, נדרשו ההאפסבורגים[^44] לשינוי חוקתי שיימנע מהם לצאת למלחמה תוקפנית בעתיד[^43].
+
+> חשוב לסייג: שלום וסטפליה הוא *לא* נקודת המוצא של הסכמי הריבונות המודרניים. הוא צעד גדול בכיוון הזה, אך לא מייסד ממש את השיטה הבינלאומית כפי שאנחנו מכירים. נהפוכו: ההסכם במהותו *פוגע* בריבונות מדינית (שליטים זרים מתערבים בחוקה של אומה עצמאית!). 
+{.is-warning}
+
+הצרפתים והשוודים הצליחו לחזק את אלף-ומשהו הטריטוריות מול הקיסר ההאפסבורגי - מהלך שרבים מהגרמנים הסכימו איתו[^45].
+
+> ius belli et pacis
+
+יעילותו של שלום וסטפליה בטווח הארוך, כמו כל שלום מהותי, שנויה במחלוקת - הוא יצר גם דינאמיקות שליליות קשות[^46] (סביב אלזס-לוריין, למשל). השלום סימן גם את סופן של מלחמות הדת - במהלכן מדינות זרות מתערבות בסכסוכים דתים פנימיים. שלום וסטפליה היה יעיל בפירוק ה'פצצה הדתית' - אפילו דמויות דתיות קמות לאחריו ואומרות במפורש שענייני המדינה נפרדים מענייני הדת.
+
+[^43]: בעוד שעד לאותה הנקודה הסכמת הגוף השולט הייתה סביב המימון (כלומר, הקיסר יכול לצאת למלחמה בלי עזרת השליטים תחתיו), השינוי הנדרש יימנע ממנו לצאת למלחמה באופן מוחלט. לרעיון הזה יש השפעה מודרנית מובהקת - גם הנשיא האמריקני, למשל, לא יכול לצאת למלחמה בלא אישור הקונגרס.
+[^44]: ההסכם חל על האפסבורגים *כקיסרי גרמניה* - הם עדיין יכולים לצאת למלחמה כדוכסים אוסטריים, או מלכי בוהמייה, וכו'. המלחמה הנמנעת מהם היא מלחמת כל-בכל אימפריאלית - *Reichskreig*.
+[^45]: חוסר האיזון בין הקיסר לנשלטיו הוא בעיה אנדמית לקיסרים הגרמנים, עוד לפני ההאפסבורגים. האיזון נסוב סביב השאלה - האם, כאשר קיסר גרמני מכריז על מלחמה אימפריאלית, האם הוא יוצא על מנת להיטיב עם *כל הגרמנים*, או עם *בית המלוכה שלו* (שלא בהכרח מוגבל לגרמניה)?
+[^46]: ב1940, למשל, בMunster נערכה תערוכה על שלום וסטפליה - שם קוטלג כ'ניצחונה הגדול ביותר של צרפת ובושתה הגדולה ביותר של גרמניה'.
+
+

פילוסופיה.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: פילוסופיה
 description: μύθος, νόμος, φύσις, λόγος
 published: true
-date: 2024-01-14T12:44:22.074Z
+date: 2024-01-26T21:22:51.718Z
 tags: 
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-03-09T09:17:59.548Z
@@ -14,15 +14,6 @@ dateCreated: 2023-03-09T09:17:59.548Z
 > לפילוסוף שייך להתבונן בכל. כי מי אם לא הוא…?
 > ^אריסטו,^ ^מטאפיזיקה.^ ^ספר^ ^גמא,^ ^פס'^ ^1004a^ ^30^
 
-
-# קורסים
-## [מבוא לפילוסופיה יוונית](/פילוסופיה/יוונית)
-## [מבוא לפילוסופיה של הטבע](/פילוסופיה/טבע)
-## [מבוא לפילוסופיה של המוסר](/פילוסופיה/אתיקה)
-## [מבוא ללוגיקה](/פילוסופיה/לוגיקה)
-## [מיומנויות יסוד בפילוסופיה](/פילוסופיה/מיומנויות)
-
-
 # פילוסופיה - מדע? תרבות?
 הפילוסופיה היא התחום היומרני והחטטני מכולם. היא תוחבת את האף שלה לכל מקום ונוהגת בו כשלה. אלא שבניגוד למדע - שמביא תוצאות ממשיות (דת *המדעיזם*) - הפילוסופיה לא מביאה לכדי תוצר ממשי. הפילוסופיה אינה תואמת גם את השיטה המדעית. מכאן שהפילוסופיה היא לא ממש מדע. (משם נולדו המדעים, ו'עזבו את הקן').
 
@@ -47,4 +38,5 @@ dateCreated: 2023-03-09T09:17:59.548Z
 # קישורים שימושיים
 ## [אנציקלופדיית הפילוסופיה של סטאנפורד](https://plato.stanford.edu/)
 ## [טיפים לקריאת טקסטים פילוסופיים](/פילוסופיה/מיומנויות/קריאה)
-## [טיפים לכתיבת טקסטים פילוסופיים](/פילוסופיה/מיומנויות/כתיבה)
+## [טיפים לכתיבת טקסטים פילוסופיים](/פילוסופיה/מיומנויות/כתיבה)
+## [הציטוטים](/פילוסופיה/הציטוטים)

פילוסופיה/בודהיזם.md

@@ -1,17 +1,18 @@
 ---
-title: בודהיזם כפילוסופיה
+title: בודהיזם
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-18T11:45:23.440Z
+date: 2024-01-26T21:58:29.690Z
 tags: סמסטר א, פילוסופיה, קורסים כלליים, שנה ב, בודהיזם
 editor: markdown
-dateCreated: 2024-01-04T10:12:24.590Z
+dateCreated: 2024-01-25T10:20:35.193Z
 ---
 
 > [מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=49794), [סילבוס](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/resource/view.php?id=2560065)
 {.info}
 
-![20231011_013455_7cb9e1b8.jpg](/פילוסופיה/בודהיזם/20231011_013455_7cb9e1b8.jpg)
+![naksan.jpg](/פילוסופיה/בודהיזם/naksan.jpg)
+^מקדש^ ^נאקסאן-סה,^ ^גאנגוון-דו,^ ^דרום^ ^קוריאה^
 
 > [מצגת](/פילוסופיה/בודהיזם/__בודהיזם_כפילוסופיה_מצגת_1-3_.pdf), [מצגת](/פילוסופיה/בודהיזם/__בודהיזם_כפילוסופיה_מצגת_4-12_.pdf)
 {.is-info}
@@ -130,105 +131,3 @@ dateCreated: 2024-01-04T10:12:24.590Z
 
 - הבודהה הוא "דרך אמצע" בין חיי החולים לסגפנות
 סיפור חייו של הבודהה - מהמסיבות הבלתי פוסקות ועד לסגפנות הרצחנית - מתנהלים בין שני הקצוות. תחילה, היה לו הכל - הוא היה נאה, ועשיר וחכם. בהמשך, הביס את הסגפנים במשחק שלהם - והגיע לסגפנות הקיצונית ביותר. לאור אלו, קובע הבודהה כי הדרך היא באמצע - ללא התמסרות לתשוקות ולפחדים, אך בלי התכחשות להם.
-
-# ארבע האמיתות הנאצלות
-> [מצגת]
-{.is-info}
-
-**ארבע האמיתות הנאצלות** הן אמונה בסיסית בבודהיזם, חוצה פלגים ואזורים גיאוגרפיים[^17]. חרף המעמד הבסיסי שלהן, ארבע האמיתות אינן פשוטות כלל - הבודהה עצמו לא היה מתחיל בלימוד הארבע האמיתות - אלא תורה למתקדמים. 
-
-תחילה, דיבר הבודהה על **דאנה** - נתינה. הנתינה היא דרך לשחזר מההיאחזויות: אקט הנתינה הוא ויתור על רכוש. 
-בהמשך, דיבר על ה**סילה** - הסגולה המוסרית. הסילה קשורה בלידות מחדש חיוביות כפרי של נדיבות איפוק מוסרי. הסגולה המוסרית משמעה לא להתמכר להנאות החושים, ולדעת לשחרר מהן.
-(להשלים כאן עוד שתיים)
-
-
-אך מה *אינן* ארבע האמיתות הנאצלות?
-
-> מסופר על אדם שביקש ללמוד עם הבודהה ברגע שהלה יענה לו על כמה שאלות חשובות:
-> 1. האם העולם נצחי?
-> 2. האם העולם אינסופי?
-> 3. האם הגוף והנפש נבדלים?
-> 4. האם הבודהה שורד את המוות?
-> ---
-> בתגובה, מושל אותו הבודהה לאדם הנורה מחץ מורעל. אם אסרב לטפל בך, הוא אומר, עד שלא תגיד לי איזה חץ פגע בך, מאיזו קשת, מהו המיתר ומהי הנוצה, באיזו זווית ומה שם הקשת? אם לא אטפל בך לפני כן, הרי תמות.
-
-באותו האופן, הבודהה אינו מתיימר לענות על שאלות פילוסופיות כבדות משקל - אלא לסייע לאלו שסובלים, כעזרה ראשונה. 
-
-
-
-[^17]: הפרשנות של ארבע האמיתות מזגזגת, אבל הבודהיסטים כולם מקבלים אותן.
-
-# הבעיה - הסבל (dukkha)
-
-> זוהי האמת האצילה בדבר הסבל: לידה היא סבל, הזדקנות סבל, מוות הוא סבל, צער, יגון, כאב, מצוקה ואי-נוחות הם סבל; שהות במחיצת הבלתי נעים היא סבל, פרידה מהנעים היא סבל; לא לקבל את מה שאנו משתוקקים לו זהו סבל; בקיצור, **חמשת המצרפים** של ההיאחזות הם סבל.
-> ^גתין^ ^2014,^ ^81-2^
-
-ה**דוקה** היא מונח מסנסקריט שקשה לתרגם - סבל לא ממצה אותה. הדוקה היא כאב נפשי, פיזי, השתוקקות בלתי-נענית, חוסר סיפוק. דוקה היא ה*זץ* הפתאומי של הכאב שדורכים על מסמר; היא לשבת בכיסא נוח ולאכול משהו ולגלות שחסר *רק משהו קטן*; היא איזה דגדוג לצאת ולעשות משהו כמו לגלוש; היא לשבת במקום הכי נוח והכי מספק בבית שלך ובסופו של דבר להרגיש מיאוס. שבו במדיטציה בנחת מושלמת - כמה זמן תוכלו לשבת שם עד שתרגישו את הרצפה תחתיכם? זוהי *דוקה*.
-
-הדוקה היא לא מונח תיאורטי, או מצב עניינים זמני, כמו הסבל - היא חלק בלתי נפרד ממארג המציאות[^18]. הדוקה היא הצורה שבה העולם עובד - כתוצאה מכך שדברים כל הזמן מצויים ב**שינוי**. דברים שאנו רוצים ומחזיקים בהם חולפים מאיתנו; רעיונות שנאחזנו בהם מתפוגגים; השינוי מביא איתו כל הזמן את ה*היעדר*. 
-
-את ה*דוקה* מחלקים הבודהיסטים לשלוש סוגים:
-1. כאב[^19]
-2. שינוי (anitya/anicca)
-3. תלות בנסיבות 
-
-
-[^18]: גם כאן, הבודהה לא מוטרד משאלות מטאפיזיות כמו *למה המציאות פועלת בסבל* או *למה האדם חש סבל*.
-[^19]: הבודהה יוצא כאן כנגד הסגפנות האופנישדית; הכאב אינו מעלה או אמצעי, אלא פשוט כאב.
-
-# מקור הסבל - ההשתוקקות (trsnā)
-האמת השנייה היא **טרישנא** (השתוקקות,צמא), שגם היא מונח שקשה לתרגם; בסנסקריט מתארים את זה כצמא של אדם במדבר למים. ההשתוקקות היא התשוקה למה שרוצים, והדחייה של מה שלא רוצים.
-
-> זוהי האמת האצילה בדבר מקורו של הסבל: הצמא להתהוות חוזרת ונשנית, הכרוך בהנאה ובהשתוקקות, ומתענג פעם על דבר זה ועם על דבר אחר, כלומר הצמא לאובייקטים של הנאות החושים, הצמא לקיום והצמא לאי קיום.
-> ^גתין,^ ^82^
-
-
-
-ישנן ארבע סוגי תשוקות:
-1. היאחזות באובייקטים
-היאחזות בחפצים, במקומות או אפילו באנשים[^20] - בני זוג, בני משפחה וחברים - מביאה לסבל. 
-
-2. היאחזות בהשקפות
-בין שבהשקפה עצמית, דעה פוליטית, או תפיסת עולם
-
-3. היאחזות בכללים ובנדרים
-> מסופר על נזיר ממנזר באנגליה, שהוזמן לארוחת ערב אצל משפחה אנגלית. המשפחה הגישה לו סיר נזיד בשר אדיר. מאחר ובבודהיזם לא אוכלים בשר, היינו מצפים שהנזיר ידחה מעליו את הסיר - אך מה זה ייתן? הנזיר יישאר רעב, והמשפחה האדיבה שאירחה אותו תיעלב. הנזיר אכל את הנזיד.
-
-היאחזות בתפיסה דתית, כללים והעדפות בכל מחיר, גם היא סוג של הגדרה עצמית מזיקה. תפיסה דתית קיצונית עלולה גם היא לגרום לך ולאחרים סבל. לכן, הכללים והנדרים הבודהיסטים גמישים יותר - לא דוגמות בלתי ניתנות לשבירה, אלא קווים מנחים[^21].
-
-> אז למה להיאחז בבודהיזם? הבודהה נותן את משל הרפסודה: גם הבודהיזם הוא סוג של היאחזות - וככל שמתקדמים בה יותר, ההיאחזות הזו מתחזקת - האדם מוותר על כל השאר. הבודהה מתאר את הדוקה כנהר - נהר הסבל - שאנו רוצים לחצות אותו באיזו רפסודה. הרפסודה הזו היא הבודהיזם. מרגע שחצית את הנהר, האם אתה לוקח איתך את הרפסודה? בוודאי שלא - אתה משאיר אותה שם. ככה גם הבודהיזם: הוא כלי שנאחזים בו כדי לא לטבוע, אך מרגע שהוא מגשים את מטרתו - משחררים אותו[^22].
-
-4. היאחזות בעצמי
-זוהי אם כל ההיאחזויות, והקשה מכולן. העצמי מוגדר באובייקטים, אמונות, דעות, ונדרים. כל אלו יוצרים את האשליה שישנו איזשהו *אני*, שאנו נאחזים בו בכל הכח ומגינים עליו בכל מחיר. ה*אני* גורר איזושהי נוקשות, שמקשה עלינו להתגמש ולנוע עם גלי השינוי.
-
-חשבו על תמונה שלכם כתינוקות. *היי, זה אני!*, אתם בוודאי חושבים. אבל מה בכלל *אני* בתינוק הזה בעריסה? מה הוא חולק איתכם? הגוף? הרעיונות? הזכרונות? אף אחד מהדברים האלו לא שורד את השינויים  לאורך החיים.
-
-
-יחד עם ההשתוקקות, הבודהיזם קובע שישנם 3 מזהמים נוספים:
-1. תשוקה
-2. סלידה או שנאה
-3. בורות או אשליה
-
-הגוף והנפש שלנו הן כמכונה אוטומטית; בכל דבר שהם נתקלים בעולם, הם מסווגים לפי אחד משלושת המזהמים האלה. כשאני נתקל במשהו חדש, אני רוצה אותו, סולד ממנו, או שאני מזין באמצעותו בורות או אשליה מסוימת.
-
-[^20]: זוהי סיבה עיקרית לכך שהבודהיזם רואה בחיי הנזירות את האידאל - ולא בחיי נישואים או בזוגיות
-[^21]: את הכלל הראשון למשל, אי-ההיאחזות באובייקטים, לא מטיף הבודהה לכולם - אלא לנזירים; חיי הפרישות הם אלו שבהם לא נאחזים באנשים - אך אם כולם היו נזירים, המין האנושי היה נכחד.
-[^22]: במסורת ה*זן* נוהגים להזכיר לתלמידים לעיתים תכופות כיצד הם נאחזים בבודהיזם. החיים במנזר די נוחים בסך הכל - ורואים כיצד התלמידים מתרגלים. כדי למנוע את זה, מדי פעם הנזירים מגרשים את התלמידים למנזרים אחרים: קח את הדברים שלך, לך עכשיו, ותמצא לך מנזר אחר. 
-
-## הפסקת הסבל (nirvana)
-> זוהי האמת האצילה בדבר הפסקתו של הסבל: דעיכתו והפסקתו החולטת של הצמא הזה, ויתור עליו, נטישה שלו, שחרור שלו
-^גתין,^ ^82^
-
-עכשיו כשגילינו את המחלה ואבחנו את הסיבה שלה, הגיע הזמן להבריא אותה - להפסיק את הסבל. איך מפסיקים את הצמא הזה? איך מפסיקים לפגוש את העולם בדיכוטומיה של *רוצה*, *לא רוצה*, *נעים*, *לא נעים*? הבודהה קובע שאפשר לעשות את זה - שזה מצב שהוא השיג, וכמותו מאות ואלפים נוספים שמסופרים בכתבים הבודהיסטים. הפסקת הסבל אינה קלה - אך אפשרית. 
-
-ה*נירוונה* היא מילה מוכרת גם מחוץ לבודהיזם, סוג של מותג - ולא במקרה: קשה לתרגם גם אותה. משמעותה היא *כיבוי* - כמו כיבוי להבה של נר - והכוונה היא להפסיק את בעירת התשוקות המזהמות. משמעותה של הנירוונה היא:
-
-1. כיבוי המזהמים של השתוקקות, סלידה ואשלייה
-2. המצב הסופי שבו נמצא הבודהה והארהטים[^23] לאחר המוות
-הכוונה היא למצב שבו נעלמים הגבולות בין העצמי ליקום[^24].
-3. האובייקט הבלתי מותנה בזמן ההתעוררות
-
-הנירוונה היא אמנם סוף הדרך הבודהיסטית, אך היא לא עניין בינארי. התרגול, הלמידה והקשב שבדרך הבודהיסטית מניבים פירות שקוצרים כל הזמן - ולא רק אלו שמגיעים לנירוונה מוחלטת וסופית.
-
-[^23]: *הקדושים* - אלו שהגיעו למקום שהגיע בודהה, מלבד בודהה עצמו.
-[^24]: מצב שמושג בצורה טבעית - ולא באמצעות סמים הזייתים, להם הבודהיזם מתנגד בתוקף מתוך אמונה שהמצב שהם יוצרים זמני ומלאכותי, ולא ניתן להטמיע בחיים השוטפים כמו התרגול והלמידה.

פילוסופיה/בודהיזם/אטמן.md

@@ -0,0 +1,51 @@
+---
+title: האני - אטמן ואנאטמן
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-26T21:28:20.451Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, קורסים כלליים, שנה ב, בודהיזם
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-01-25T11:40:15.121Z
+---
+
+ה**אני** הוא מושג שהבודהיזם שולל לחלוטין - שורש כל בעית הסבל.
+
+
+# האטמן האופנישדי
+המושג האופנישדי לאני הוא **אטמן[^1]** - אך אינו מקביל לחלוטין לתפיסתנו את ה*אני*. הבודהיזם דוגל ב*אנאטמן* - שלילת האני.
+
+> מסופר על שני חברים, אודאלאקה ובנו שבטאקטו. האב מבקש מהבן את פרי עץ הבניאן, ומבקש ממנו לפתוח את הפרי.
+> הבן מציית, והאב שואל אותו - מה אתה רואה? הרבה זרעים, משיב הבן.
+> האב מבקש מהבן לשבור את אחד הזרעים. הבן מציית, והאב שואל אותו - מה אתה רואה? כלום, משיב הבן.
+> זאת משום, קובע האב, שישנה איזושהי מהות נסתרת, שאין בכוחנו לראות. בתוך הזרעים ישנה המהות הזו, וממנה העץ קיים. אותה המהות הנסתרת היא העצמי (אטמן), המוחלט, הרוח האלוהית שקיימת בהכל.
+> אופנישד Chāngodya
+
+אותו האטמן הוא *נצחי*, *מהותי*, *חמקמק*. זוהי תפיסה מוניסטית, שמזהה את ה*אטמן* עם ה*ברהמן* - המוחלט. 
+
+[^1]: *נשימה* בסאנסקריט. שימו לב להקבלה בין *נשימה* ל*נשמה*.
+
+# האנאטמן הבודהיסטי
+הבודהיזם, כאמור, *שולל* את האטמן הזה, את אותה המהות הנסתרת, שבה דגלו האופנישדים, ומציב כנגדו את ה*אנאטמן*. 
+אותו *אין-אני*[^2] שולל את התפיסה של אני יציב, נפרד וקבוע, וטוען שההשקפה של 'אני' אינה מבוססת על מה שאנו רואים בעולם, אלא על ניתוח מושגי יבש ובלתי מוצדק. מתוקף מה, קובע הבודהיזם, אנו קובעים שיש אני?
+
+הבודהה, כשעשה מדיטציה, צפה כיצד האני מתפרק, וכיצד אין בחוויה שלו אף רכיב נפרד, או קבוע, או מהותי - רק שינוי וארעיות.
+ה*אני*, סובר הבדוהה, הוא מושג ריק - כמו *בנה של אישה עקרה*; הגם שאפשר לציין מושג כזה, אין לו שום כסות בעולם.
+
+אז מה יש במקום ה*אטמן*? **ה"אני" הבודהיסטי הוא תהליך** - *סקנדה*[^3] - המורכבת מחמישה גורמים:
+
+1. חומר ("רופה")
+הכוונה אינה לחומר פיזי גרידא, אלא לכל תהליך התפיסה האנושית. זאת משום שהבודהיזם אינו קובע הפרדה בין התודעה לעולם ובין איברי החוש למושאיהם, כפי שנהוג במערב. כל הפונקציות האנושיות הן *רופה* - הגוף, התפיסה, העולם. העולם ***הנתפס*** אינו אובייקטיבי, אלא חלק בלתי נפרד מהמהות שלך כאדם - אם היית משהו אחר, היית תופס את העולם אחרת.
+2. תחושות או רגשות ("וודנה")
+3. קוגניציות ("סמג'נה")
+4. נטיות ראשוניות ("סמסקרה")
+5. תודעה או מודעות ("ויג'ננה")
+
+> **הסקנדות הן תיאורטיות** - פירוק יבש של ה"אני" שמאפשר לנו להבין את הארעיות. הבודהיזם אינו סבור שישנן סקנדות של ממש בעולם - זהו כלי תיאורטי שנועד לעזור לנו.
+{.is-warn}
+
+מרגע שאנו מבינים שהאני הוא תהליך, ולא משהו קבוע ונצחי, אנו מבינים שאנו יכולים להשפיע על התהליך הזה ולשנות אותו. 
+
+
+
+[^2]: מתכתב עם *התער של אוקהם* - ראית אני? האני הכרחי להסביר את מה שיש?
+[^3]: ערימה, מצבור, מקבץ או צירוף.

פילוסופיה/בודהיזם/האמיתות.md

@@ -0,0 +1,150 @@
+---
+title: ארבע האמיתות הנאצלות
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-25T11:16:11.897Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, קורסים כלליים, שנה ב, בודהיזם
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-01-04T10:12:24.590Z
+---
+
+> [מצגת](/פילוסופיה/בודהיזם/__בודהיזם_כפילוסופיה_מצגת_4-12_.pdf)
+{.is-info}
+
+**ארבע האמיתות הנאצלות** הן אמונה בסיסית בבודהיזם, חוצה פלגים ואזורים גיאוגרפיים[^17]. חרף המעמד הבסיסי שלהן, ארבע האמיתות אינן פשוטות כלל - הבודהה עצמו לא היה מתחיל בלימוד הארבע האמיתות - אלא תורה למתקדמים. 
+
+תחילה, דיבר הבודהה על **דאנה** - נתינה. הנתינה היא דרך לשחזר מההיאחזויות: אקט הנתינה הוא ויתור על רכוש. 
+בהמשך, דיבר על ה**סילה** - הסגולה המוסרית. הסילה קשורה בלידות מחדש חיוביות כפרי של נדיבות איפוק מוסרי. הסגולה המוסרית משמעה לא להתמכר להנאות החושים, ולדעת לשחרר מהן.
+(להשלים כאן עוד שתיים)
+
+
+אך מה *אינן* ארבע האמיתות הנאצלות?
+
+> מסופר על אדם שביקש ללמוד עם הבודהה ברגע שהלה יענה לו על כמה שאלות חשובות:
+> 1. האם העולם נצחי?
+> 2. האם העולם אינסופי?
+> 3. האם הגוף והנפש נבדלים?
+> 4. האם הבודהה שורד את המוות?
+> ---
+> בתגובה, מושל אותו הבודהה לאדם הנורה מחץ מורעל. אם אסרב לטפל בך, הוא אומר, עד שלא תגיד לי איזה חץ פגע בך, מאיזו קשת, מהו המיתר ומהי הנוצה, באיזו זווית ומה שם הקשת? אם לא אטפל בך לפני כן, הרי תמות.
+
+באותו האופן, הבודהה אינו מתיימר לענות על שאלות פילוסופיות כבדות משקל - אלא לסייע לאלו שסובלים, כעזרה ראשונה. 
+
+
+
+[^17]: הפרשנות של ארבע האמיתות מזגזגת, אבל הבודהיסטים כולם מקבלים אותן.
+
+# הסבל dukkha
+
+> זוהי האמת האצילה בדבר הסבל: לידה היא סבל, הזדקנות סבל, מוות הוא סבל, צער, יגון, כאב, מצוקה ואי-נוחות הם סבל; שהות במחיצת הבלתי נעים היא סבל, פרידה מהנעים היא סבל; לא לקבל את מה שאנו משתוקקים לו זהו סבל; בקיצור, **חמשת המצרפים** של ההיאחזות הם סבל.
+> ^גתין^ ^2014,^ ^81-2^
+
+ה**דוקה** היא מונח מסנסקריט שקשה לתרגם - סבל לא ממצה אותה. הדוקה היא כאב נפשי, פיזי, השתוקקות בלתי-נענית, חוסר סיפוק. דוקה היא ה*זץ* הפתאומי של הכאב שדורכים על מסמר; היא לשבת בכיסא נוח ולאכול משהו ולגלות שחסר *רק משהו קטן*; היא איזה דגדוג לצאת ולעשות משהו כמו לגלוש; היא לשבת במקום הכי נוח והכי מספק בבית שלך ובסופו של דבר להרגיש מיאוס. שבו במדיטציה בנחת מושלמת - כמה זמן תוכלו לשבת שם עד שתרגישו את הרצפה תחתיכם? זוהי *דוקה*.
+
+הדוקה היא לא מונח תיאורטי, או מצב עניינים זמני, כמו הסבל - היא חלק בלתי נפרד ממארג המציאות[^18]. הדוקה היא הצורה שבה העולם עובד - כתוצאה מכך שדברים כל הזמן מצויים ב**שינוי**. דברים שאנו רוצים ומחזיקים בהם חולפים מאיתנו; רעיונות שנאחזנו בהם מתפוגגים; השינוי מביא איתו כל הזמן את ה*היעדר*. 
+
+את ה*דוקה* מחלקים הבודהיסטים לשלוש סוגים:
+1. כאב[^19]
+2. שינוי (anitya/anicca)
+3. תלות בנסיבות 
+
+
+[^18]: גם כאן, הבודהה לא מוטרד משאלות מטאפיזיות כמו *למה המציאות פועלת בסבל* או *למה האדם חש סבל*.
+[^19]: הבודהה יוצא כאן כנגד הסגפנות האופנישדית; הכאב אינו מעלה או אמצעי, אלא פשוט כאב.
+
+# ההשתוקקות trsnā
+האמת השנייה היא **טרישנא** (השתוקקות,צמא), שגם היא מונח שקשה לתרגם; בסנסקריט מתארים את זה כצמא של אדם במדבר למים. ההשתוקקות היא התשוקה למה שרוצים, והדחייה של מה שלא רוצים.
+
+> זוהי האמת האצילה בדבר מקורו של הסבל: הצמא להתהוות חוזרת ונשנית, הכרוך בהנאה ובהשתוקקות, ומתענג פעם על דבר זה ועם על דבר אחר, כלומר הצמא לאובייקטים של הנאות החושים, הצמא לקיום והצמא לאי קיום.
+> ^גתין,^ ^82^
+
+
+
+ישנן ארבע סוגי תשוקות:
+1. היאחזות באובייקטים
+היאחזות בחפצים, במקומות או אפילו באנשים[^20] - בני זוג, בני משפחה וחברים - מביאה לסבל. 
+
+2. היאחזות בהשקפות
+בין שבהשקפה עצמית, דעה פוליטית, או תפיסת עולם
+
+3. היאחזות בכללים ובנדרים
+> מסופר על נזיר ממנזר באנגליה, שהוזמן לארוחת ערב אצל משפחה אנגלית. המשפחה הגישה לו סיר נזיד בשר אדיר. מאחר ובבודהיזם לא אוכלים בשר, היינו מצפים שהנזיר ידחה מעליו את הסיר - אך מה זה ייתן? הנזיר יישאר רעב, והמשפחה האדיבה שאירחה אותו תיעלב. הנזיר אכל את הנזיד.
+
+היאחזות בתפיסה דתית, כללים והעדפות בכל מחיר, גם היא סוג של הגדרה עצמית מזיקה. תפיסה דתית קיצונית עלולה גם היא לגרום לך ולאחרים סבל. לכן, הכללים והנדרים הבודהיסטים גמישים יותר - לא דוגמות בלתי ניתנות לשבירה, אלא קווים מנחים[^21].
+
+> אז למה להיאחז בבודהיזם? הבודהה נותן את משל הרפסודה: גם הבודהיזם הוא סוג של היאחזות - וככל שמתקדמים בה יותר, ההיאחזות הזו מתחזקת - האדם מוותר על כל השאר. הבודהה מתאר את הדוקה כנהר - נהר הסבל - שאנו רוצים לחצות אותו באיזו רפסודה. הרפסודה הזו היא הבודהיזם. מרגע שחצית את הנהר, האם אתה לוקח איתך את הרפסודה? בוודאי שלא - אתה משאיר אותה שם. ככה גם הבודהיזם: הוא כלי שנאחזים בו כדי לא לטבוע, אך מרגע שהוא מגשים את מטרתו - משחררים אותו[^22].
+
+4. היאחזות בעצמי
+זוהי אם כל ההיאחזויות, והקשה מכולן. העצמי מוגדר באובייקטים, אמונות, דעות, ונדרים. כל אלו יוצרים את האשליה שישנו איזשהו *אני*, שאנו נאחזים בו בכל הכח ומגינים עליו בכל מחיר. ה*אני* גורר איזושהי נוקשות, שמקשה עלינו להתגמש ולנוע עם גלי השינוי.
+
+חשבו על תמונה שלכם כתינוקות. *היי, זה אני!*, אתם בוודאי חושבים. אבל מה בכלל *אני* בתינוק הזה בעריסה? מה הוא חולק איתכם? הגוף? הרעיונות? הזכרונות? אף אחד מהדברים האלו לא שורד את השינויים  לאורך החיים.
+
+
+יחד עם ההשתוקקות, הבודהיזם קובע שישנם 3 מזהמים נוספים:
+1. תשוקה
+2. סלידה או שנאה
+3. בורות או אשליה
+
+הגוף והנפש שלנו הן כמכונה אוטומטית; בכל דבר שהם נתקלים בעולם, הם מסווגים לפי אחד משלושת המזהמים האלה. כשאני נתקל במשהו חדש, אני רוצה אותו, סולד ממנו, או שאני מזין באמצעותו בורות או אשליה מסוימת.
+
+[^20]: זוהי סיבה עיקרית לכך שהבודהיזם רואה בחיי הנזירות את האידאל - ולא בחיי נישואים או בזוגיות
+[^21]: את הכלל הראשון למשל, אי-ההיאחזות באובייקטים, לא מטיף הבודהה לכולם - אלא לנזירים; חיי הפרישות הם אלו שבהם לא נאחזים באנשים - אך אם כולם היו נזירים, המין האנושי היה נכחד.
+[^22]: במסורת ה*זן* נוהגים להזכיר לתלמידים לעיתים תכופות כיצד הם נאחזים בבודהיזם. החיים במנזר די נוחים בסך הכל - ורואים כיצד התלמידים מתרגלים. כדי למנוע את זה, מדי פעם הנזירים מגרשים את התלמידים למנזרים אחרים: קח את הדברים שלך, לך עכשיו, ותמצא לך מנזר אחר. 
+
+# השחרור nirvana
+> זוהי האמת האצילה בדבר הפסקתו של הסבל: דעיכתו והפסקתו החולטת של הצמא הזה, ויתור עליו, נטישה שלו, שחרור שלו
+^גתין,^ ^82^
+
+עכשיו כשגילינו את המחלה ואבחנו את הסיבה שלה, הגיע הזמן להבריא אותה - להפסיק את הסבל. איך מפסיקים את הצמא הזה? איך מפסיקים לפגוש את העולם בדיכוטומיה של *רוצה*, *לא רוצה*, *נעים*, *לא נעים*? הבודהה קובע שאפשר לעשות את זה - שזה מצב שהוא השיג, וכמותו מאות ואלפים נוספים שמסופרים בכתבים הבודהיסטים. הפסקת הסבל אינה קלה - אך אפשרית. 
+
+ה*נירוונה* היא מילה מוכרת גם מחוץ לבודהיזם, סוג של מותג - ולא במקרה: קשה לתרגם גם אותה. משמעותה היא *כיבוי* - כמו כיבוי להבה של נר - והכוונה היא להפסיק את בעירת התשוקות המזהמות. משמעותה של הנירוונה היא:
+
+1. כיבוי המזהמים של השתוקקות, סלידה ואשלייה
+2. המצב הסופי שבו נמצא הבודהה והארהטים[^23] לאחר המוות
+הכוונה היא למצב שבו נעלמים הגבולות בין העצמי ליקום[^24].
+3. האובייקט הבלתי מותנה בזמן ההתעוררות
+
+הנירוונה היא אמנם סוף הדרך הבודהיסטית, אך היא לא עניין בינארי. התרגול, הלמידה והקשב שבדרך הבודהיסטית מניבים פירות שקוצרים כל הזמן - ולא רק אלו שמגיעים לנירוונה מוחלטת וסופית.
+
+[^23]: *הקדושים* - אלו שהגיעו למקום שהגיע בודהה, מלבד בודהה עצמו.
+[^24]: מצב שמושג בצורה טבעית - ולא באמצעות סמים הזייתים, להם הבודהיזם מתנגד בתוקף מתוך אמונה שהמצב שהם יוצרים זמני ומלאכותי, ולא ניתן להטמיע בחיים השוטפים כמו התרגול והלמידה.
+
+# הדרך mārga
+> זוהי האמת האצילה בדברך הדרך המובילה להפסקתו של הסבל: הדרך האצילה בת שמונה האיברים, כמלומר השקפה נכונה, כוונה נכונה, דיבור בנכון, מאמץ נכון, תשומת לב נכונה, וריכוז נכון"
+^גתין,^ ^82^
+
+*הדרך שמונת האיברים* מדברת על הנוגדים נגד הגורמים לסבל: כנגד ההיאחזות, אי-היאחזות (alobha), כנגד השנאה, אהבה חברית (metta), כנגד הבורות, חוכמה (prajñā).
+
+האיברים בדרך אינם כציווים אלוהיים, כחטא ועונש - אלא כלים מעשיים לתרגל בכדי לטפח בעצמנו את הדרך המיטיבה.
+
+| חלק 					 | גורמים של הדרך המתומנת 													|
+| --- 					 | --- 																						  |
+| חכמה prajñā    | השקפה נכונה, כוונה נכונה (וגם חשיבה נכונה) 			|
+| מוסר[^25] sīla | דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים ופרנסה נכונים |
+| ריכוז samādhi  | מאמץ נכון, מודעות נכונה, ריכוז נכון 						  | 
+
+## חוכמה
+החוכמה הבודהיסטית מבקשת להכיר את התפיסה הבודהיסטית, ואת מבנה התודעה והרגשות - להכיר מול מה אנו עומדים. 
+
+## מוסר
+הדגש במוסר הבודהיסטי הוא על **הכוונה** - גם כשאנו מדברים דברי אמת, אם הכוונה שלי אינה נכונה (במטרה להרשים, או לגרום סבל), הרי שלא דיברתי דיבור נכון. הציווי הזה הוא כה קשה, עד שבמנזרים מסוימים נמנעים מלדבר כליל. כך גם לגבי הפעולה הנכונה: גם אם הועלתי לאחר, אך עשיתי זאת ממניע שגוי, לא פעלתי נכון. מנגד, גם אם פגעתי באחר, אך כוונתי הייתה טהורה, הרי שפעלתי נכון. 
+
+הדרך אינה מוחלטת, כמו בדתות המערב - אין קדושים ואין שטנים. המרשם הבודהיסטי הוא כמו תרופה - כלים שמנסים לעזור. אתה מתפרנס ממקצוע פוגעני - נסה לעשות משהו אחר; אתה מדבר עם אנשים אחרים - נסה לדבר נכון; למרות שיש מנזרים ותפיסות שלוקחים את זה לידי קיצון, ועושים מעט מאוד מחשש לפגוע (כמו הג'איניזם ההודי), המוסר הבודהיסטי הוא כלי מעשי - ולא אידאל.
+
+ [^25]: הכוונה ל*בהאוונה* - טיפוח מודע, המונח שממנו מגיעה המדיטציה. הבהוואנה היא טיפוח מודע, דיבור נכון, פרנסה נכונה וכו'. 
+ 
+ ## ריכוז
+הבודהיזם סבור כי היצמדות לחוקים ולציווים אינה מספיקה לביסוס החיים הנכונים - יכול להיות שאתה הצדיק שבצדיקים, אך המחשבות שלך אינן טהורות, עם יצרים אפלים מודחקים. כדי להגיע לתודעה טהורה באמת, הבודהיזם מבקש לאמן את התודעה. השאיפה היא להגיע למצב שהתודעה נחה על נקודה אחת, מבלי שקופצת מדבר לדבר, בניגוד לאינסטינקט הטבעי. זו מיומנות קשה ביותר. הבודהיזם סבור שמרגע שאתה מסוגל לשלוט על התודעה, יעלה בכוחך לטפח אצלך את הכוונות הטובות, את המעשים הטובים ואת המחשבות הנכונות. 
+
+--- 
+
+כל אחד מההיבטים האלו כשלעצמו חסר תועלת; רק שילוב הרמוני של שלושתם ישחרר מהסבל. אני יכול ללמוד בודהיזם עד מחר, אך מבלי לאמץ את הערכים ולשלוט בתודעה שלי, לא אוכל להשתחרר מהסבל. מנגד, לציית לחוקים באופן עיוור מבלי להבין למה, גם לא ישחרר מהסבל.
+
+החלקים האלו בלתי נפרדים, וחייבים כולם לבוא יחד.
+
+> [הדרשה על הנעת גלגל הדהרמה](https://www.tovana.org.il/article/4700)
+{.success}
+
+כאן יש השואלים -** אז מה הטעם בחיים שכאלה - בלי תשוקות, בלי עצמי, בלי מימוש עצמי - בלי אושר?** בשאלה הזו יש הנחה סמויה בתרבות המערבית, שמקדשת את העצמי ואת המרדף אחרי האושר. הבודהיזם לא מחזיק בתפיסה כזו - שהאושר והמימוש העצמי הם האידיאל - וקובע שהמרדף הזה מוביל להמון סבל[^26]. כל הרעיון הזה הוא כחלום, כהזיה, שלעולם אינו יכול להתממש.
+
+[^26]: דה-רידה מושל את המרדף לאדם בבטן של זאב, שזומם כיצד לצוד את אותו הזאב.

פילוסופיה/חדשה.md

@@ -1,8 +1,8 @@
 ---
-title: מבוא לפילוסופיה חדשה
+title: חדשה
 description: Cogito, ergo sum
 published: true
-date: 2024-01-14T12:45:23.486Z
+date: 2024-01-26T21:03:37.758Z
 tags: פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה חדשה
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-12-31T11:20:21.862Z
@@ -11,7 +11,7 @@ dateCreated: 2023-12-31T11:20:21.862Z
 > [מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=49798), [סילבוס](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/resource/view.php?id=2573539)
 {.info}
 
-
+# מבוא לפילוסופיה חדשה
 הקורס יעסוק בפילוספים של העת החדשה, תחילה ב**רציונליסטים** - **דקארט**, **ספינוזה** ו**לייבניץ**, ואחר כך ב**אימפריציסטים[^6]** - **לוק**, **בארקלי** ו**יום**, שהתווכחו עד זוב דם על כל דבר קטן, בערך. לבסוף כל זה יתנקז לקודש הקודשים, **עמנואל קאנט**.
 
 המחלקות בין שני הזרמים התגלגלה עד היום - הזרם הרציונליסטי מכונה **פילוסופיה קונטיננטלית[^7]**, והאימפריציזם הוא ה**פילוסופיה האנליטית**.

פילוסופיה/חדשה/דקארט.md

@@ -0,0 +1,27 @@
+---
+title: דקארט
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-22T13:43:49.627Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה חדשה, דקארט
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-01-22T13:42:25.954Z
+---
+
+
+
+**רנה דקארט** (René Descartes), תיאולוג אדוק, מתמטיקאי ופילוסוף, החל לכתוב את ה*הגיונות*[^1] בשלהי הרנסנס, לרקע המהפכה המדעית. במידה רבה, דקארט נחשב כיום לאבי הפילוסופיה המודרנית[^2], והחלוץ הפילוסופי בתפיסה המדעית. כבר בחייו, זכה דקארט להכרה רבה.  
+
+בתקופה הזו, המאה ה17, אריסטו היה *ה*-פילוסוף, שנתשמר בזכות העולם האיסלאמי, והדבקות בו הייתה דוגמטית. אריסטו סבור היה שכל מדע ניצב לבדו[^3], מובחן מהאחרים; דקארט הוא הראשון שיצא כנגד התפיסה הזו. לשיטתו של דקארט, המדעים נבנים אחד על השני, ובבסיס כולם ניצבת המטאפיזיקה. אריסטו חילק את המציאות לאזורים שונים; הוא סבר שאנו מצויים בספרה מסוימת - גלגל הירח - שבה המציאות מצייתת לחוקים מסוימים, ומורכבת מחומרים מסוימים. לספרות אחרות ייחס אריסטו יסודות אחרים - לרבות ה*אלמנט החמישי* המושלם, וחוקים אחרים. 
+
+התפיסה הזו מתערערת עם גילויו של גלילאו, שלא תאמו את ההנחות האריסטותליות - כמו הירחים של כוכבי הלכת שמסתובבים סביב כוכבים אחרים, בעת שהכוכבים ההם מסתובבים ביחס אלינו, וכמו מכתשי הפגיעה בירח, לכאורה מהחומר החמישי המושלם. הקשר בין הספרות השונות לכאורה הללו רמז שישנו מדע אחד, שאליו ניתן לצמצם את שאר המדעים, ושעם הבנתו ניתן יהיה להבין הכל. דקארט, ער לגילויים של גלילאו, הוא פורץ הדרך של רעיון זה.
+
+גישתו של דקארט היא גישה *רציונליסטית* - הוא סבור שישנו מקור מעבר לניסיון האמפרי, הוא השכל. התפיסה הקרטזינאית נשענת הן על החושים, כשם שסבורים האמפריציסטים, אך גם על השכל הטהור - בתחומים כמו המתמטיקה. על שני ההיבטים האלו מערער דקארט ב*היגיונות* שלו, בשאיפה לבסס את האמת שממנה יצמחו המדעים כולם.
+
+דקארט נחשב לאבי הפילוסופיה המודרנית משום שלראשונה, כקתולי מאמין, הוא בוחר להתחיל חקירה אודות האל בהטלת ספק - ולא בקבלת התיאולוגיה הנוצרית השולטת. כיוונים שקדמו לו, דקארט מבקש [*לוגוס* ל*פיזיס* במובחן מה*נומוס* וה*מיתוס*](/פילוסופיה/יוונית#למה-ללמוד-פילוסופיה-יוונית) 
+
+[^1]: מונח שרירותי שנובע מאריסטו, שכתב את ה*מטאפיזיקה* (*אחרי הפיזיקה*) אחרי ה*פיזיקה* שלו (את השם *מטאפיזיקה* העניקות תלמידיו). הכותרת המלאה היא *הגיונות על הפילוסופיה הראשונה, שבה מוכח קיום האל ואלמוות הנפש*.
+[^2]: הפילוסופים בעת המודרנית מכונים ה*רציונליסטים* (הנשענים בעיקר על הלוגיקה), או *האימפריציסטים* (הנשענים גם על תצפיות), למורת רוחו של ארנון.
+[^3]: לשיטתו של אריסטו, אם אתה רוצה ללמוד הנדסה - לך לפקולטה להנדסה וקבל עקרונות כאלו וכאלו. אם אתה רוצה ללמוד ביולוגיה, לך לפקולטה אחרת וקבל עקרונות אחרים; אין ביניהם קשר.
+ 
+

פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות.md

@@ -1,31 +1,16 @@
 ---
-title: דקארט - הגיונות על הפילוסופיה הראשונית
+title: הגיונות על הפילוסופיה הראשונית
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-16T12:14:38.841Z
-tags: 
+date: 2024-01-29T12:39:41.747Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה חדשה, דקארט
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z
 ---
 
-# רנה דקארט (René Descartes)
-
-**רנה דקארט**, תיאולוג אדוק, מתמטיקאי ופילוסוף, החל לכתוב את ה*הגיונות*[^1] בשלהי הרנסנס, לרקע המהפכה המדעית. במידה רבה, דקארט נחשב כיום לאבי הפילוסופיה המודרנית[^2], והחלוץ הפילוסופי בתפיסה המדעית. כבר בחייו, זכה דקארט להכרה רבה.  
-
-בתקופה הזו, המאה ה17, אריסטו היה *ה*-פילוסוף, שנתשמר בזכות העולם האיסלאמי, והדבקות בו הייתה דוגמטית. אריסטו סבור היה שכל מדע ניצב לבדו[^3], מובחן מהאחרים; דקארט הוא הראשון שיצא כנגד התפיסה הזו. לשיטתו של דקארט, המדעים נבנים אחד על השני, ובבסיס כולם ניצבת המטאפיזיקה. אריסטו חילק את המציאות לאזורים שונים; הוא סבר שאנו מצויים בספרה מסוימת - גלגל הירח - שבה המציאות מצייתת לחוקים מסוימים, ומורכבת מחומרים מסוימים. לספרות אחרות ייחס אריסטו יסודות אחרים - לרבות ה*אלמנט החמישי* המושלם, וחוקים אחרים. 
-
-התפיסה הזו מתערערת עם גילויו של גלילאו, שלא תאמו את ההנחות האריסטותליות - כמו הירחים של כוכבי הלכת שמסתובבים סביב כוכבים אחרים, בעת שהכוכבים ההם מסתובבים ביחס אלינו, וכמו מכתשי הפגיעה בירח, לכאורה מהחומר החמישי המושלם. הקשר בין הספרות השונות לכאורה הללו רמז שישנו מדע אחד, שאליו ניתן לצמצם את שאר המדעים, ושעם הבנתו ניתן יהיה להבין הכל. דקארט, ער לגילויים של גלילאו, הוא פורץ הדרך של רעיון זה.
-
-גישתו של דקארט היא גישה *רציונליסטית* - הוא סבור שישנו מקור מעבר לניסיון האמפרי, הוא השכל. התפיסה הקרטזינאית נשענת הן על החושים, כשם שסבורים האמפריציסטים, אך גם על השכל הטהור - בתחומים כמו המתמטיקה. על שני ההיבטים האלו מערער דקארט ב*היגיונות* שלו, בשאיפה לבסס את האמת שממנה יצמחו המדעים כולם.
-
-[^1]: מונח שרירותי שנובע מאריסטו, שכתב את ה*מטאפיזיקה* (*אחרי הפיזיקה*) אחרי ה*פיזיקה* שלו (את השם *מטאפיזיקה* העניקות תלמידיו). הכותרת המלאה היא *הגיונות על הפילוסופיה הראשונה, שבה מוכח קיום האל ואלמוות הנפש*.
-[^2]: הפילוסופים בעת המודרנית מכונים ה*רציונליסטים* (הנשענים בעיקר על הלוגיקה), או *האימפריציסטים* (הנשענים גם על תצפיות), למורת רוחו של ארנון.
-[^3]: לשיטתו של אריסטו, אם אתה רוצה ללמוד הנדסה - לך לפקולטה להנדסה וקבל עקרונות כאלו וכאלו. אם אתה רוצה ללמוד ביולוגיה, לך לפקולטה אחרת וקבל עקרונות אחרים; אין ביניהם קשר.
- 
-
 # היגיון ראשון - על הדברים שאפשר להטיל בהם ספק
 
-> [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/היגיון_ראשון.pdf), [טקסט (אנגלית)](/פילוסופיה/חדשה/meditations_on_first_philosophy_-_part_1.pdf), [מטלה](/פילוסופיה/חדשה/תר×××_-_×ק×ר×_-_×¢××××_1_תשפ׳׳×.docx), [מטלה (בדוקה)](/פילוסופיה/חדשה/×ת×_××ר××××¥_10859664_assignsubmission_file_×ת×_××ר××××¥_copy_pdf.pdf)
+> [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/היגיון_ראשון.pdf), [טקסט (אנגלית)](/פילוסופיה/חדשה/meditations_on_first_philosophy_-_part_1.pdf), [מטלה](/פילוסופיה/חדשה/תר×××_-_×ק×ר×_-_×¢××××_1_תשפ׳׳×.docx), [מטלה (בדוקה)](/פילוסופיה/חדשה/×ת×_××ר××××¥_10859664_assignsubmission_file_×ת×_××ר××××¥_copy_pdf.pdf), [מטלה 2](/פילוסופיה/חדשה/תרגיל_-_דקארט_-_עבודה_2_תשפ׳׳ד.docx), [מטלה 2 (בדוקה)](/פילוסופיה/חדשה/מתן_הורוביץ_10925340_assignsubmission_file_מתן_הורוביץ_copy_pdf.pdf)
 {.is-info}
 
 בתחילת הטקסט, דקארט - מוטרד מהמחשבה שרכש אמונות כוזבות[^3] -  מחפש נקודות ארכימדיות שעליו יוכל לבנות את כל דעותיו, בכך שמטיל ספק[^4] בכל דעותיו הקודמות.
@@ -155,6 +140,9 @@ dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z
 
 
 # היגיון חמישי - על מהות הדברים החומריים; ושוב על אלוהים, שהוא נמצא
+> [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/היגיון_חמישי.pdf), [טקסט (אנגלית)](/פילוסופיה/חדשה/meditations_on_first_philosophy_-_part_5.pdf)
+{.info}
+
 כעת, יש קריטריון להכרת האמת - כל רעיון **ברור ומובחן** הוא אמיתי. על מנת להגיע לאמת הזו, על ידי הסרת הספק, עלינו:
 
 - לגרש את השד המתעתע
@@ -166,7 +154,6 @@ dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z
 2. אלוהים[^20]
 3. מציאות
 
-
 ## ההוכחות של דקארט לקיום האל
 
 דקארט מוכיח את קיומו של האל בשתי הוכחות[^18]:
@@ -181,7 +168,7 @@ dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z
 - ההוכחה האונטולוגית (היגיון חמישי)
 > יש לי מחשבות; למחשבות האלו בהכרח יש מושגים. חלקם בדיוניים; את אלו הרכבתי בעצמי. חלק מהם חיצוניים לי - הם כופים את עצמם עליי דרך החושים. אך את חלקם, לא אוכל להצדיק לא כך ולא כך - אלו **אפריוריים** - מולדים. *אלוהים*[^22], ו*אני* הם מושגים שכאלה. מאיפה *אלו* הגיעו לי לראש? האדם הדתי[^23] יטען שהם באו יחד איתי לעולם, ממקור חיצוני לי בהכרח - מושג האלוהים *לא יכול להיות המצאה שלי*. המקור הזה חייב להיות האל - האל חייב להיות **קיים**.
 
-הוכחה זו מכונה *ההוכחה המולדת*[^24], והיא מעין הנהרה של ההוכחה הקוסמולוגית - ושלא כמותה, היא ייחודית לדקארט.  
+הוכחה זו מכונה *ההוכחה המולדת*[^24], והיא מעין הנהרה של ההוכחה הקוסמולוגית - ושלא כמותה, היא ייחודית לדקארט. היא נשענת על האקסיומה של *סיבה -> תולדה*, שדקארט מאמץ. 
 דקארט אומר, *אני יצור חסר* - והוא יודע זאת רק משום שיש לו רעיון של היצור ה*שלם*. רק אם יכיר, באופן מולד, את הרעיון השלם, ידע לומר שהוא אינו מושלם[^25].
 
 
@@ -196,3 +183,73 @@ dateCreated: 2024-01-08T12:56:19.479Z
 [^24]: חשוב לשים לב - דקארט לא עוסק בכלל בתכונות של אותו האלוהים - שיגמול לחוטאים, שהוא מעכב את התור בקפיטריה, או כל דבר שכזה - הוא טרוד רק בכך שהוא **קיים**.
 [^25]: משל של דן - דמיינו שאתם מזמינים פיצה ופותחים אותה בנוכחות השליח - ומגלים שמשולש חסר. *ככה זה יצא מהתנור*, השליח יגיד לכם, אבל אתם יודעים שהוא שקרן - אתם **יודעים** איך פיצה שלמה נראית, ולכן אתם יודעים שהדבר שלפניכם *אינו* פיצה שלמה, אלא פיצה *חסרה*. אם לא הייתם רואים פיצה שלמה מימיכם, הייתם אומרים, 'ואללה, *זו* הצורה של פיצה'.
 [^26]: משל של דן - תלויים לך שני ציורים בבית. האחד - מושלם; יצירת מופת. את השני ציירת אתה, ילד קטן. שניהם ציורים כציורים - אולם התוכן שלהם שונה. את האחד גם אני יכולתי לצייר; בשני גלום כישרון שבבירור עולה על היכולות שלי - ולכן יש הכרח שישנו שם, איפושהו, צייר מוכשר שצייר אותו, החיצוני לי.
+
+# היגיון שישי - על מציאות הדברים החומריים ועל ההבחנה הממשית שבין נפש האדם וגופו 
+> [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/היגיון_שישי.pdf), [טקסט (אנגלית)](/פילוסופיה/חדשה/meditations_on_first_philosophy_-_part_6.pdf)
+{.info}
+
+
+דקארט מרחיב בהגותו על ה*עצם* האריסטותלי[^34]. היכן שהעצם האריסטותלי הוא אחד, דקארט מגדיר *שני* סוגי עצמים - החומר והנפש. את הנפש דקארט מבסס באמצעות ה*קוגיטו*, שהוא *ברור ומובחן*. על מנת להישען על הברירות והמובחנות הזו כקריטריון לידע, דקארט מבקש להוכיח את קיום האל. אבל למה אנחנו חייבים את קיום האל כדי לבסס את הידיעה? 
+עולם ללא אלוהים מושלם וטוב הוא כזה שאנו יכולים לטעות גם בידיעות ברורות ומובחנות; אולם אם ישנו אל טוב, שלא יטעה אותנו, ידיעה ברורה ומובחנת תהא בהכרח אמיתית.
+
+אלא שההוכחה האתנתרופולוגית של דקארט לקיום האל היא מעגלית: היא ברורה ומובחנת, ולכן דקארט מסיק שהיא אמיתית, ולכן דקארט מתקף ידיעות ברורות ומובחנות[^27]. ובכל זאת יש הרבה מן החסר. מהו האל בכלל? נדמה שהוא עצם, חושב ואינסופי. איפה הוא נמצא? הוא טרנסנדנטי - מעבר לניסיון. דקארט והכנסייה מבקשים לייחס לו את הסיבה הראשונית, למרות שהוא מחוץ לעולם - אותו העולם שמכיל את שני סוגי העצמים. בעולם מספר העצמים החושבים הם כמספר בני האדם[^28]. המהות של אותם העצמים רוחניים היא המחשבה - כל תוכן מנטלי. כמו כן, יש את העצמים החומריים, שהמהות *שלהם* היא ההתפשטות במרחב. כמה עצמים מתפשטים יש אצל דקארט? זו שאלה שנתונה לויכוח פרשני. ארנון סבור שהתשובה היא *אחד* - שכל הדברים הם חלקים שלו. 
+
+מהו *חתול*, למשל? לפי דקארט, הוא רק חומר - אין לו *קוגיטו*, ולכן הוא סוג של מכונה, רובוטים שאלוהים הטמיע כמו שעון מושלם. הסיבה של המנגנון הזה אינה רק הבריאה הראשונית - האל ממשיך לקיים אותו כל הזמן.
+
+אבל קודם, אמרנו שהעצם[^35] הוא בלתי תלוי - והנה עכשיו דקארט אומר לנו שהוא תלוי באל![^29]. דקארט מציע שיש *עצם אינסופי* - האל - ו*עצם נברא* - דוגמת הגוף, או הנפש: הגוף (לאו דווקא גוף האדם - פשוט גופים באופן כללי) יכול להיות גוף בלי נפש, והנפש יכולה להיות נפש בלי הגוף.  
+
+ההפרדה לשני עצמים מעלה שאלות גם על המנגנון שבו השניים קשורים. הנפש מתוארת בהיגיון השישי כמעין דבר שלא ניתן למקם - אבל הנה הנפש חיה בתוך הגוף, משפיעה עליו ומושפעת ממנו. היכן שהחיות הן במהותן חומר, האדם הוא במהותו נפש בלבד - דבר חושב. מהו טיב היחסים בין שני העצמים האלו?
+
+[^27]: מהנקודה הזו יתחיל שפינוזה בחקירתו.
+[^28]: מה שיביא לשפינוזה חלחלה.
+[^29]: שפינוזה הולך עם ההגדרה הזו עד הסוף - וקובע שיש עצם מוחלט *אחד*.
+[^34]: דקארט נשען על ה*קטגוריות* של אריסטו, אבל הוא לא לוקח בחשבון את התנועתיות בהגות האריסטותלית - לייבניץ מחזיר את זה אחר כך.
+[^35]: קרי *אני* - המפתח להגותו של דקארט (*אני* חושב, *אני* קיים, *אני* יושב ליד האש...)
+
+## התיאוריה הפסיכופיזית של דקארט
+
+דקארט מציב את ה*אני* בתור **נפש חושבת**. הנפש היא המושג שמבטא בנו את המודעות העצמית - יכולתו של היצור לזהות את עצמו, ולדעת את תוכן המחשבות שלו. גם מצלמה רואה כשם שהעין רואה - אולם המצלמה לא מודעת לתמונה, גם אם זו אותה התמונה בדיוק - ולכן אין לה נפש.
+
+דקארט קובע כי הוא - קרי, הנפש - אינו רק *כספן בספינתו*[^32]. הגוף אמנם מזיז את הנפש, אבל לנפש יש גם חזקה על הגוף - יש ביניהם איחוד עמוק ומשמעותי. הגוף נפצע - הנפש חשה כאב; הגוף רעב, הנפש חשה רעב. כל אלו מובילים ל**בעית הגוף-נפש** בפילוסופיה - האם יש גוף ונפש? כיצד הנפש מפעילה את הגוף? זהו ויכוח שרץ עד היום, במיוחד ב[פילוסופיה אנליטית](/פילוסופיה/טבע). 
+
+מכאן עולה כי הנפש אינה עצמאית לגמרי - חלק מהמחשבות קשורות קשר הדוק בגוף. הקשר הזה מוביל לכך שלגופים חיצוניים יש כוח לכפות את עצמם עליי, ולעורר שינוי כלשהו גם בנפש. אם הוכחנו שישנו אל, ושהוא מושלם - כלומר, אין בו חוסר טוב (רוע) ואינו שקרן - הרי שמחשבה כמו *צמא* מעידה שאכן יש לי גוף, ושהוא צמא.
+
+חזרנו כעת לנקודת ההתחלה - יש לי גוף, ויש עולם, ואלוהים, שאותו הוכחנו, ערב לזה. 
+
+> אבל כעת נשאלת השאלה - איך אנו עושים טעויות? ואיך ייתכן שישנם אנשים רעים בעולם?[^30]. דקארט טוען שאם יש טעויות, הרי שאין טעויות שלנו - ולא של האל - משום שאנחנו איננו יצורים מושלמים, ואנו ממהרים לחרוץ משפט. אם רק היינו משהים שיפוט, חושבים ואוספים מידע - הסיכוי לטעות קלוש. האמת היא שם, זמינה **לכל** - ומי שיזהר וישכול היטב, יזכה לה.
+{.is-success}
+
+אלא שהגוף והנפש נפרדים, באופן **ברור ומובחן**, חלקים בלתי נפרדים מה*אני*. אנו מסוגלים לחשוב על נפש בלא גוף; הגוף אינו **מהותי[^31]** לה. ההפרדה של דקארט מבתרת אותם לגמרי: הנפש, כאמור, מהותה המחשבה, והגוף, מהותו ההתשפטות במרחב. נפש שאינה חושבת אינה נפש, וגוף שאינו מתפשט בחלל אינו גוף. השניים הם כמו שמן ומים - הם לא מתערבבים, ומנוגדים לגמרי זה לזה; איך יכול להיות שהם מחוברים? אך ניתן להסביר את השילוב ביניהם?[^33]
+
+הבעיה הזו ייחודית לאדם, משום שהוא ורק הוא משלב *עצמים חומריים* ו*עצמים חושבים*. 
+
+| עצם 						  | 					  |  					  |
+| ---						 	  | ---  			  | ---					|
+| תכונה (attribute) | חושב (נפש)  | מתפשט (גוף) |
+| אופן (modus) 		  |	"תחול"		  |	⃘	 ₒ ▢ △ ◊ |  
+
+
+> **דקארט לא סיפק פתרון טוב לבעיה הזו** - הוא סבר שהאינטרקציה מתרחשת בבלוטת האצטרובל
+{.is-warning}
+
+[^30]: זהו מודוס טולנדו פוננס - אם יש אלוהים, אין רוע -> יש רוע -> אין אלוהים.
+[^31]: מהות במובן של, *מהו הדבר*?.
+[^32]: או נהג במכונית. כנהג, אם לא תידלק נורת אזהרה ברכב, לא אדע שמשהו ברכב תקול. לא כך עם הגוף - ברגע שיש בעיה, אני מיד *מודע* לה.
+[^33]: הבעיה הזו לא קיימת אצל אריסטו, שם הגוף הוא החומר והנפש היא הצורה - אך שניהם היבטים שונים של אותה השלם (ר' גם - *על הנפש*). לא כך המצב אצל דקארט - השניים *באמת* שונים ונבדלים לחלוטין - לא היבטים של אותו הדבר.
+
+# הביקורת כנגד דקארט ותגובתו
+מבקרים, ובעיקר תיאולוגים, עלבו בתפיסותיו של דקארט סביב **אי-רמאותו של האל**, **החירות והרצון** ומושג **העצם**. קל לנו להניח היום שהדיונים האלו לא קשורים כלל ועיקר בפילוסופיה ("אני לא מתכוון להגיד לך מה קאנט חשב על חציית ים סוף") - לא כך אצל דקארט (ולייבניץ). התיאולוגים שעמם התמודד הם אנשים חריפים, שקולים לו ביכולתם הרטורית, ודקארט מתייחס אליהם ברצינות גמורה.
+
+## חירות ורצון
+אנו נוטים להתייחס לחירות כסתירה של דטרמיניזם: אם האל אכן כל יכול, הרי שאין לנו רצון - האל צופה את רצוננו לחלוטין; יש בכך בעיות מוסריות רבות. מדוע הוא מאפשר חוטאים, ומעשים רעים? מנגד, אם יש רצון חופשי, שביכולתי לקבוע כרצוני בחופשי מן הגורל, איך זה מתיישב עם כל-יכולתו של האל?
+
+דקארט סבר, כמובן, שיש אלוהים; אלא שטען ***גם*** לטובת החירות והרצון. למול הביקורת, דקארט ניסה ליישב בין שני העקרונות האלו, הסותרים לכאורה. הוא מתייחס לכך בכתבים שונים בחיבורים עם כותרות גרנדיאוזיות כמו
+
+> That the liberty of our will is self-evident
+> That is is likewise certain thet God has fore-ordained all things
+> How the freedom of our will may be recondiclled with the Divine pre-ordination
+
+דקארט קובע כי האל אין-סופי - אך השכל שלנו סופי. אנחנו, עם שכלנו הרופס, לעולם לא נדע איך העמדות האלו מתיישבות - אך *העמדות האלו מתיישבות*, כפי שהאל בוודאי יודע. התשובה הזו היא כמעיין טלאי כנגד הביקורת[^34], ומשחקת על התפר בין פילוסופיה לתיאולוגיה[^35].
+
+[^34]: למרות שזה לא נשמע משכנע, דן טוען שדקארט מגן על העמדה שלו 'לא רע בכלל'.
+[^35]: מה שמוביל לכך שפרשנים עכשוויים נוטים לעיתים לחשוב שעמדות אלו אינן אלא 'מס שפתיים' לכנסייה. אולם, דן ואחרים סבורים שלא כך הדבר - אלא שדקארט, בהיותו מאמין אדוק, נדרש מעצמו לנושאים אלו בתוקף פילוסופי.

פילוסופיה/חדשה/שפינוזה.md

@@ -0,0 +1,69 @@
+---
+title: שפינוזה
+description: ברוך (בנו) בנדיקט שפינוזה, פארמנידס 2.0
+published: true
+date: 2024-01-29T13:43:33.220Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה חדשה, שפינוזה
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-01-29T12:53:43.423Z
+---
+
+# שפינוזה - חייו ומותו
+ברוך שפינוזה[^4] נולד באמסטרדם 1632-1677, ולמרות חייו הקצרים הספיק להשאיר אחריו מורשת פילוסופית ענפה. אמסטרדם נחשבה גם אז למעוז ליברלי, ולכן התמקמה שם קהילה יהודית, מאנוסי ספרד. אביו היה סוחר, ואמו מתה בצעירותו - כמו כמה מאחיו. בגיל 22, אביו של שפינוזה נפטר אף הוא, ושפינוזה ואחיו החלו לנהל את העסק המשפחתי, לייצור עדשות. המסורת אומרת שליטש עדשות למחייתו, ברמה גבוהה ביותר. ב1656, בגיל 24, הטילה עליו הקהילה היהודית את *החרם הגדול*:
+
+> **נוסח החרם שהוטל על שפינוזה על-ידי קהילת אמסטרדם, 1656:**
+>
+> "האדונים מן המעמד מודיעים לכבוד מעלתכם כי מאחר שמזה זמן נמסר על השקפותיו ומעשיו הרעים של ברוך דה אספינוזה, והם ניסו בדרכים והבטחות שונות להשיבו מדרכיו הרעים, אך לא עלה בידם לתקנו, ואדרבה, כל יום הגיעו לידיעתם ידיעות נוספות על כפירות נוראות שעשה ושלימד, ומעשים עצומים שחולל, ויש בידם עדויות רבות וראויות לאמון שנמסרו כולן בנוכחותו של אספינוזה הנ"ל ושכנעו אותם, וכולן נבחנו בנוכחות האדונים החכמים, לכן נמנו וגמרו על דעתם של אלה כי אספינוזה הנ"ל יוחרם וינודה מעדת ישראל, והרי הם מטילים עליו את החרם דלהלן:
+>
+> 'בגזירת עירין ובמאמר קדישין אנו גוזרים חרם, נידוי, אלה ושמתא על ברוך דה אספינוזה, בהסכמת האל יתברך וכל הקהל הקדוש הזה… ארור יהיה ביום וארור בלילה, ארור יהיה בשכבו וארור בקומו, ארור בצאתו וארור בבואו, וא\[דוני\] לא ירצה בכפרתו ותבער בו חמת א\[דוני\] וקנאתו… ואתם הדבקים בא\[דוני\] א\[להיכם\] חיים כולכם היום'.
+>
+> ואנו מזהירים שאיש רשאי להתקשר עמו בעל-פה או בכתב, ולא לעשות לו שום טובה, ולא לשהות עמו תחת קורת גג אחת… ולא לקרוא שום חיבור שעשה או שכתב."
+
+למרות הרושם המתקבל, שפינוזה לא נהג להפיץ את דעותיו ולא חיפש להסתבך - את החרם מייחסים כתוצאה למכרים שמשכו אותו בלשונו ודובבו אותו על דעותיו. משום שלא ביקש לחולל סערות וביקש לכבד את אביו כל עוד היה בחיים, קיים את מצוות הדת. משהוטל עליו החרם - שהובא במיוחד מאיטליה, ושמור עד היום באמסטרדם[^3], ראה בעצמו פטור והפסיק. שפינוזה מקבל עליו את החרם, ורואה בו שחרור. 
+
+רבים ראו בשפינוזה אדם חכם, וחבריו פנו אליו בעצות בסתר - שמא הוא או חבריו יסתבכו - והוא ניסה לעזור ככל שניתן. האגרות שלו הן מקור נהדר לחשוף את אישיותו. 
+
+ב1663, שפינוזה פרסם ספר על הפילוסופיה של דקארט, שבה התמחה לעומק. ב1670 הוציא ספר ששמו *מאמר תיאולוגי-מדיני*, והוא זה שסיבך אותו עם הכנסייה. הספר פורסם בלטינית - על מנת שלא יקראו אותו כולם, אלא רק המשכילים - ובעילום שם, שלא צלח: כולם ידעו שזה הוא. נאמר על הספר שהוא *נכתב על ידי השטן* ו*חושל באש הגיהנום* - פחות כדאי בתקופה הזו. הספר מיד נאסר, ושפינוזה עלה על הכוונת של האינקוויזיציה. חברו של שפינוזה פרסם ספר דומה, ועוד בשפה המקומית ובשמו - והאינקוויזיציה תפסה אותו וכלאה אותו, ושם סיים. 
+
+יש האומרים על שפינוזה שהאבק של הזכוכית קטל אותו, ויש האומרים שזו שחפת; שניהם גורל רחום לעומת מה שהכנסייה התכוונה לעשות לו. 
+
+*מאמר תיאולוגי-מדיני* הוא מעיין ספר ביקורת מקרא, שחושף ידע מפליג בברית החדשה ובברית הישנה. בספר טען כי, באמצעות כלים טקסטואליים, ניתן לראות כי לא משה הוא זה שכתב רבים מהטקסטים המיוחסים לו, כי הניסים כוזבים, וכי אין ממש דבר כזה 'נביאים'. הוא מציג שם את התורה ככלי לרפי השכל, משום שאינם מסוגלים לחשוב בכוחות עצמם. זה כמובן לא עלה יפה בקרב הנוצרים, או היהודים. 
+
+# הפילוסופיה של שפינוזה
+
+אנו נוהגים לסווג את שפינוזה תחת הרציונליסטים, אך שפינוזה הוא פילוסוף חריג בנוף. שפינוזה נולד יהודי[^1], אך לא תפקד כפילוסוף יהודי - הגותו מקורית לחלוטין, בלי קשר ליהדות ואף בניגוד חריף לה. יתרה מכך, המוקד של הגותו של שפינוזה שונה לחלוטין: היכן שהפילוסופיה המערבית טרודה ב'ידיעה' (["חיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם"](/פילוסופיה/הציטוטים#fnref7), מטרתו של שפינוזה אינה לדעת - אלא להושיע את הנפש (סוטריולוגיה). שפינוזה יוצא לדרך **משום שהוא מפחד**. שפינוזה מתחיל להתפלסף במטרה להיות מאושר, אושר נצחי ומוחלט, שיגרום לו להפסיק לפחד מהמוות. 
+
+הרעיון המרכזי, המהפכני בהגות של שפינוזה היא זיהוי מוחלט בין האל לטבע[^2]. הנטייה היא לחשוב שהזיהוי הזה, למעשה, שולל את האל במובן מסוים: ההתייחסות ל"**אל**" היא בסך הכל תחפושת לדבר היחיד שיש באמת - **הטבע**; שפינוזה מצמצם את שני המושגים אלו לאחד. אין אל על-טבעי, בורא: האל הוא שם, כסות אנושית לטבע. לאור הטיעון הזה, רבים חשבו את שפינוזה לאתאיסט, לרבות מסורת ישראל. 
+
+מאוחר יותר, הגל קורא את שפינוזה ומוציא ממנו פרשנות אחרת. האל הוא *הכוכב* בכתביו של שפינוזה; לאור זאת, הגל מייחס את השלילה לא לאל, אלא לטבע: אותו הדבר שאנו קוראים לו *טבע* אינו אלא *אלוהים*, ושפינוזה אינו *אתאיסט*, אלא *אנקוסמיסט*. 
+
+יש אפילו מי שלוקחים את הזיהוי הזה רחוק יותר, וקובעים כי שפינוזה מזהה את אלוהים, את הטבע ואת העצם כאותו הדבר; ההבדל היחיד הוא השם שנעניק לו, בהתאם להקשר (כשמדברים מטאפיזיקה, זה ה'עצם'; כשמדברים דת, זה ה'אלוהים', וכו').
+
+אז על מה שפינוזה מדבר? מה מזוהה עם מה?
+
+ראשית, עלינו לצלול למושג העצם.
+
+ה**עצם** מוגדר בתפיסה האריטותלית כ**מה שלא ניתן ליחס לנושא מסוים**, מתוך הדברים בעולם[^5]. *סוקראטס* ו*חיוורון* אינם קיימים באותה המידה, משום ש*חיוורון* נאמר על סוקראטס, ולא *סוקראטס* על חיוורון. *סוקראטס* תמיד טומן בחובו תכונות מסוימות, מתוקף היותו סוקראטס, בין שהוא חיוור, שזוף, פנום או נבוח; סוקראטס הוא עוגן אונטולוגי.
+
+דקארט מזהה את ה*אני* כ*עצם* שכזה: נאמר על האני שהוא חושב, ולא על המחשבות שהן האני. אולם, מרגע שגרר פנימה את האל, דקארט נקלע לבעיה: אם האל ברא אותי, הרי שאני לא עצם - אני תלוי, ומסוים. דקארט עיקש בעמדתו: יש אני, והוא עצם, אבל יש גם אלוהים, שגם הוא עצם - אבל *יותר עצם* ממני, ***עצם במלוא מובן המילה*** - אינסופי. *אני* הוא עצם נברא, ו*אלוהים* הוא *עצם אינסופי* - הוא תמיד היה, תמיד יהיה, וללא כל גבול. 
+
+כאן מזדנב פנימה שפינוזה, והוא עקבי בהרבה בהגדרתו.
+
+ההגות הקרטזיאנית מחולקת לשני עצמים: הגוף ('דבר מתפשט') והנפש ('דבר חושב'). אלו דברים שקיימים ממש, אונטולוגית: כל אחד מהם משחק את תפקיד העצם האריסטותלי. אלו שני דברים שונים, שלכל אחד יש איכות מהותית שמבדילה אותו מהאחר - דבר חושב אינו מתפשט, ודבר מתפשט אינו חושב. זו עיקר התפיסה הדואליסטית של דקארט, אך כפי שנוכחנו - לדקארט קשה להסביר כיצד שני ה'דברים' האלו פועלים יחד, חרף העובדה שהם מחוברים אצלנו, בני האדם.
+
+בתמצית, דקארט אומר משהו כזה:
+|   	 | נפש 		| גוף 	|
+| ---  | --- 		| --- 	|
+| דבר  | חושב 	| מתפשט | 
+| אופן | "חתול" | △ 	 |
+
+
+**שפינוזה שולל את דקארט לחלוטין**, בקביעה שההגדרות של דקארט לא עקביות. הוא מיישם את ההגדרות של דקארט בלשונן ומגיעה לתוצאה שונה לחלוטין.
+
+את כל זאת טוען שפינוזה ב[אתיקה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה), ספר קשה מאוד לקריאה משום ששפינוזה התעקש לכתוב אותו בצורה *גיאומטרית*. הוא לא פרסם אותו בימי חייו, אלא הותיר אותו בעיזבונו. בהגותו, דקארט הודף את הרעיון של דקארט לכדי קיצון - עם השכל בלבד תוכלו להשיג את אותה הישועה שלה טוען האדם המאמין. האלוהות של שפינוזה היא אלוהות רציונליות טהורה, ועל כך אמר אינשטיין שהוא אדם מאמין, "אבל באלוהים של שפינוזה".
+
+[^1]: לכן יש רחובות על שמו בישראל, קובע דן, ואפילו "אחלה רחובות", אבל לא מגיע לו, או שמגיע רחוב גם לקאנט.
+[^2]: אלוהים = טבע, כמו [שנתן דטנר](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%AA%D7%9F_%D7%93%D7%98%D7%A0%D7%A8) = [החתול שמיל](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%93%D7%95%D7%9F_%D7%94%D7%97%D7%AA%D7%95%D7%9C_%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%9C) ("צר לי שאין לי דוגמה טובה יותר, תשתמשו באולם האסוציאציות שלכם". מי בא קודם? "החתול שמיל הוא תמיד אלוהים").
+[^3]: נוסח החרם היה אכזרי במיוחד, משום שהן הקהילה והן שפינוזה ראו במעשה לא כנקמה, אלא כאקט הכרחי של הגנה עצמית, של קהילה שנפלטה ממקום אחר ומשוועת לשרוד; כה קיצונית הייתה התפיסה של שפינוזה. שפינוזה לא היחיד שהוחרם כך - הקהילה באמסטרדם החרימה אדם נוסף, שהתאבד. ב1930-ומשהו, באוניברסיטה העברית, התירו מעליו את החרם; היו ניסיונות להתיר אותו גם מקרב שרידי הקהילה המקורית שלו, שסורבו.
+[^4]: נהגה 'ספינוזה' - 'ספינוזה' הוא עיוות גרמני, כמו שסבתא של דן אומרת 'שפיידרמן' ו'שופרמן'.
+[^5]: אריסטו התעקש לעגן את העצם במה שיש בעולם, ולא במשהו אלוהי-מטאפיזי כמו אפלטון או תיאולוגים מאוחרים יותר.

פילוסופיה/חדשה/שפינוזה/אתיקה.md

@@ -0,0 +1,89 @@
+---
+title: אתיקה
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-29T12:18:48.441Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה חדשה, שפינוזה
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
+---
+
+> [טקסט מלא (אנגלית)](/פילוסופיה/חדשה/ethics_-_spinoza_-_curley.pdf), [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_א׳.pdf)
+{.info}
+
+שפינוזה תיעב את הסגנון של דקארט. *מי אתה, שתכתוב לנו בגוף ראשון?*, בוודאי אמר. *למה שתשתף אותנו בכל הלבטים שלך?*
+
+שפינוזה ביקש לעשות פילוסופיה בצורה טכנית וקרה - תחילה בהגדרות, ומהן להוציא את ה*אתיקה* כולה.
+
+ה*אתיקה* של שפינוזה היא לא בדיוק מוסר, כפי שראוי לחשוב - אלא איך ראוי לחיות, מתוקף מטאפיזי. ההגדרות הראשון והעיסוק של שלושת הספרים הראשונים הוא בעיקר מטאפיזי אונטולוגי. האתיקה ממש מגיעה רק בחלק הרביעי - אחרי ששפינוזה מוכיח, לשיטתו, את טבע המציאות.
+
+
+בכתבים של שפינוזה ניכרת ההשפעה של היהדות שלו בכלל והרמב"ם בפרט, ויש האומרים אפילו בודהיזם. שפינוזה איגד מסורות חשיבה שונות לכדי שיטה אחת, שעוררה ויכוח עמוק.
+
+שפינוזה ויתר על יהדותו, והשתלח בדת בחריפות - אולם, אינו היה אתאיסט; הוא האמין באל, אבל באל שונה מאוד מהמקובל. שפינוזה כונה *הנסיך של הפילוסופיה*, והחקר בהגות שלו הולך ומעמיק במרוצת הזמן, בעולם החילוני יותר שלנו.
+
+
+# על אלוהים
+את ה*אתיקה* פותח שפינוזה בהגדרה:
+
+> 1. ב**סיבת עצמו** אני מבין את מה שמהותו כוללת קיום, *או*[^1] את מה שטבעו אינו יכול להיות מושג אלא כקיים.
+
+> ההגדרות של שפינוזה הן *מילוניות* - שפינוזה לא אומר כאן שיש מן משהו כזה, שאי-קיומו חייב להיות סתירה לוגית. הוא אומר ש*אילו היה משהו כזה*, נכנה אותו **סיבת עצמו**.
+{.is-warning}
+
+
+> 3. ב**עצם** אני מבין את מה שנמצא בתוך עצמו[^3] ומושג[^2] באמצעות עצמו: כלומר, מה שמושגו אינו זקוק למושג של דבר אחר, שמצוכו הוא צריך להתעצב.
+
+> 5. ב**אופן** אני מבין את הפעלות העצם, *או*[^1] את מה שנמצא בתוך דבר אחר, שבאמצעותו הוא גם מושג.
+
+ההגדרה הזו הפוכה מההגדרה השלישית. ***עצם*** הוא דבר עצמאי, מובן בזכות עצמו בלבד, בעוד שה***אופן*** אינו נתפס בלעדי העצם, ואינו עצמאי - אלא קשור בהכרח לעצם.
+
+כל קרטיזאני וכל איש דת יקבל את ההגדרות האלה עד כה בלי עוררין. אבל מכאן, ב15 משפטים בלבד, שפינוזה יגרור את ההגדרות האלה לתפיסה הפוכה לחלוטין - למוניזם - וכאן הגאונות של המהפכה שלו. 
+
+> 6. ב**אלוהים** אני מבין יש אינסופי באופן מוחלט, כלומר, עצם בן אינסוך תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות נצחית ואינסופית
+
+ההשפעה של דקארט מורגשת בהגדרה הזו - במיוחד *יש אינסופי **באופן מוחלט***, שנובע מהשלמות שייחס דקארט לאל. הישות האלוהית כוללת בתוכה את השלמויות כולן - הדברים החיוביים: הטוב, והחוכמה, ולא הרע (היעדר הטוב) או הבורות (היעדר החוכמה). 
+
+> 4. ב**תואר** אני מבין את מה שהשכל \[אינסופי\][^4] תופס על אודות העצם בתור מה שמכונן את מהותו.
+זו ההגדרה הנבזית ביותר.
+
+הדברים שקיימים הם עצם ואופן, ולא שום דבר אחר. *תואר* הוא לא דבר שקיים: כל דבר שנמצא מוכל בתוך עצמו (עצם) או במשהו אחר (אופן); לא יכול להיות שום דבר אחר. אז מה זה תואר?
+
+דמיינו שישנו עצם המבטא את עצמו בדרך מסוימת - *פועל*. ה"צינור" שדרכו העצם מבטא את עצמו הוא התואר. ה*תואר* ***אינו סובייקטיבי ואינו שייך לנו*** - אלא פרספקטיבה כפי שנתפסת בידי שכל אינסופי. אנחנו, שאיננו שכל אינסופי, יכולים לתפוס רק היבט צר מתוך התואר הכולל. 
+
+
+> 7. **חופשי** נקרא אותו דבר, הקייפ מתוך הכרח טבעו בלבד, והנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד; ואילו הכרחי, או מוטב לומר כפוי, נקרא אותו בדר, הנקבע על ידי אחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסויימת.
+
+החופש של שפינוזה אינו חופש *שלילי*, כמו שנהוג לחשוב - לא היעדר כבלים. החופש של שפינוזה הוא *חיובי* - מה שפועל רק מתוך תוכו ובהיעדר כוחות חיצוניים.
+
+> 8. ב**נצח** אני מבין את הקיום עצמו, כל עוד משיגים אותו כנובע באופן הכרחי מתוך הגדרתו בלבד של דבר נצחי[^5].
+
+יש קשר עמוק בין *נצחי* - חייב להיות סיבת עצמו -  *עצם* ו*חופש* - רק העצם הנצחי הוא חופשי לגמרי.
+
+
+
+> משפט 14: חוץ מאלוהים שום עצם אינו יכול להימצא ולא להיות מושג.
+
+אלוהים קיים, מוכיח שפינוזה במשפט 11. אבל למה שיהיה רק אלוהים? למה שלא יהיו כמה עצמים?
+
+אלוהים מוגדר כ**אינסופי באופן מוחלט** - ולכן לא יכול להיות עצם אחר. כי אם יש שני עצמים, יש שלב שאחד מפסיק, ואחר מתחיל; אם אין סוף, הרי שלא יכול להיות עוד עצם!
+
+אלוהים הוא יש *אינסופי באופן מוחלט* לא רק מסוגו - אפילו היקום אינו אינסופי כמו אלוהים. התובנה הזו היא ליבה הפועם של התפיסה ה*מוניסטית* של שפינוזה, בניגוד לדואליזם הקרטזיאני: אין שני דברים - גוף ונפש - אלא דבר אחד ויחיד, ולא יכול להיות שום דבר אחר.
+
+הגוף והנפש, לפי שפינוזה, הם רק *אופנים* של העצם היחיד - האלוהים. הגל מושל את האופנים לגלים בים: ביטוי של הטבע, אבל לא *חלק* מהים. 
+
+> משפט [^6]15: כל מה שנמצא, נמצא באלוהים, ובלי אלוהים שום דבר אינו יכול להימצא ולא להיות מושג.
+
+אנו בסך הכל ביטוי של האלוהים; איננו חלק, כמו פיסת עוגה מתוך העוגה, אלא אופן - ביטוי - לדבר היחיד שיש. 
+
+האלוהים השפינוזי, בניגוד לקרטזיאני, אינו **טוב**; **טוב** נובע מהבריאה, אבל אלוהים של שפינוזה אינו בורא, ואינו בעל *טוב* או *רע*; אלוהים הוא הטבע, מה שיש - ולטבע אין ערך טוב או לא טוב.
+
+מתוך אלוהים, ינבעו דברים אינסופיים - למשל, פני היקום כולו הם אופן אינסופי. אנחנו גלים בים - אופן סופי - שתופסים רק חלק מסוים. 
+
+
+[^1]: ה*או* הזה אינו דיסיונקציה לוגית - הוא מגיע מהמילה *cive* בלטינית, שמשמעותה *כלומר*, או *במילים אחרות*...
+[^2]: קרי, *נתפס*, *מובן* - concieved
+[^3]: *in sed* בלטינית - *כשלעצמו* (יש להיזהר - קאנט יעלוב בהגדרה הזו)
+[^4]: התוספת הזו חוסכת "מאות שנים", לפי ארנון.
+[^5]: "אלוהים אדירים, כמה קשה להבין את זה".
+[^6]: משפט זה מכונה משפט ה*פאן-תאיזם* - זיהוי של האל והטבע כאותו הדבר.

פילוסופיה/יוונית.md

@@ -1,9 +1,9 @@
 ---
-title: מבוא לפילוסופיה יוונית
-description: 
+title: יוונית
+description: מבוא לפילוסופיה יוונית, מתאלס ועד אריסטותאלס
 published: true
-date: 2024-01-14T12:44:40.861Z
-tags: 
+date: 2024-01-26T21:05:06.641Z
+tags: שנה א, סמסטר א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, סמסטר ב
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-02-21T18:51:24.884Z
 ---

פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: מטאפיזיקה
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-14T12:49:11.379Z
+date: 2024-01-28T14:49:51.813Z
 tags: שנה א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, סמסטר ב, אריסטו, מטאפיזיקה
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-04-27T07:22:34.668Z
@@ -123,6 +123,7 @@ That is a dog; blue is a primary color; Hapoel is the best team in the world; Ka
 
 תכונות, דוגמת צבעים, מתסובבות בעולם בלי עצמאות של ממש: אין ממש 'רק סגול' - יש משהו שהוא סגול. יש עצם שהוא מושא התכונה הזו. 
 
+# חוק הסתירה
 הפילוסוף מתחיל בהבדל המטופש לכאורה בין סוקראטס לסוקראטס יושב. עצם הניסיון לעמוד על המקום שבו עובר הגבול בין היותו של דבר מסוים עצם, הבדל שניכר אפילו בשפה שלנו, היא תחילתו של המסע הפילוסופי לפי אריסטו - במובן מסוים, זוהי החקירה אפילו אל תוך האלוהות ממש.
 
 לפילוסוף שייך גם לעיין בראשיות של הכל (Arche Sillogismus) - כפי שמתאר ב'חוק הסתירה':

פילוסופיה/יוונית/פוליטאהsync-conflict-20230512-115738-KNWX2X6.md

@@ -1,336 +0,0 @@
----
-title: פוליטאהsync-conflict-20230512-115738-KNWX2X6
-description: 
-published: true
-date: 2024-01-14T12:47:28.242Z
-tags: 
-editor: markdown
-dateCreated: 2024-01-14T12:47:25.892Z
----
-
-<<<<<<< Updated upstream
----
-title: אפלטון - הפוליטאה
-description: Η ΤΟΥ ΠΛΑΤΟΝΟΣ ΠΟΛΙΤΕΙΑ
-published: true
-date: 2023-04-16T11:36:28.993Z
-tags: שנה א, פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, אפלטון, סמסטר ב
-editor: markdown
-dateCreated: 2023-03-14T08:41:55.359Z
----
-=======
->>>>>>> Stashed changes
-
-
-# רקע
-
-הפוליטאה[^1] היא הדיאלוג האפלטוני המייסד הלכה למעשה את מסורת הפילוסופיה המדינית במערב. הפוליטאה היא למשטר כמו שהצדק[^2] הוא לנפש, ועוסקת בנפש השולטת במדינה. הדיאלוג הזה, כמו רוב הדיאלוגים האפלטוניים, הוא כמו 'שואב אבק', וגורר לתוכו נושאים כמו מתמטיקה, חינוך, פסיכולוגיה ואומנויות.
-
-> שימו לב למילה *ירדתי* בתחילת הדיאלוג
-{.is-warning}
-
- הדיאלוג מתרחש בפיראוס, הנמל של אתונה, ולא מרכז העיר כמו בדרך כלל. פיראוס הייתה מעוז המפלגה הדמוקרטית השולטת, וכמו כל עיר נמל המקום בו מייבאים אנשים, סחורות ורעיונות. הדיאלוג מתרחש בטקס הכנסת אלה חדשה לפנתיאון באתונה - האשמה שהוטחה בעבר בסוקראטס (משחית את הנוער, *מכניס אלים חדשים*). האלה היא בנדיס - אלה תראקית[^3] - וסוקראטס מתרשם מהם במידה שווה לאתונאים.
- 
- סוקראטס הולך עם גלאוקון, אחיו של אפלטון בנמל, כשמגיע הנער של פולמארכוס[^4] ודורש ממנו לעצור ומהשניים להצטרף אליהם בביתו, במקום לשוב העירה כפי שתכננו. חרף האווירה החברית ביניהם, הזמנה זו ממחישה בעיה בסיסית בפוליטיקה - היא מתבססת על איזון. בעוד שפולמארכוס מאזן את הכוח והרוב, סוקראטס מייצג את החוכמה והשכנוע - והאיזון ביניהם מופר - פולמארכוס **כופה על סוקראטס** את השיחה. בעוד שסוקראטס עדיין מחפש פתח מילוט, גלאוקון מתלהב וגורר אותו עמו.
-
-> שימו לב: הן כפאלוס והן פולמארכוס אינם אזרחים אתונאים
-{.is-warning}
-
-בביתו של פולמארכוס, השניים נתקלים באביו - כפאלוס[^5]. הלה מקונן בפני סוקראטס שאינו מגיע מספיק לבקרם - משום שבזקנתו אינו יכול לעלות לאתונה, וככל שהזמן עובר פוחתת תשוקתו להנאות הגופניות וגוברת תשוקתו ללוגוס[^7]. סוקראטס משיב בגסות - *אני נהנה לדבר עם הזקנים המופלגים*[^6], משום שהם יודעים מהי הדרך המונחת לפנינו בזקנה[^8]. סוקראטס שואל את כפאלוס, שצבר את הונו לאורך חייו, מהי התועלת בכסף - שכן הוא אינו מתלהב מהממון שלו. כפאלוס משיב שהכסף מאפשר לו לנהוג בצדק.
-
-> כיצד מתיישבת ההגדרה של התשוקה לפילוסופיה ב*משתה* לעומת זו ב*בפיידון*?
-{.is-danger}
-
-> כלום נגיד כך, בפשטות, שהיא אמירת אמת, והחזרת הדברים שאיש קיבל אותם מרעהו?
-^עמ'^ ^164^, ^פס'^ ^331^
-
-# הגדרת הצדק
-זוהי **ההגדרה הראשונה של הצדק** בדיאלוג, כפי שמנסח אותה סוקראטס. אלא שאם נשיב לאדם דבר-מה המזיק לו - דוגמת אדם לוקה בנפשו שמשיבים לו את נשקו - האם זהו צדק? בכך מטיל סוקראטס ספק בהגדרה הראשונה לצדק. סוקראטס מסלק את כפאלוס מהדיון באכזריות סוקראטית אופיינית - פולמארכוס מיד קופץ בראש ומתנגד להתנגדותו של סוקראטס להגדרה הראשונית לצדק, וכפאלוס פורש מיד מן הדיון מבלי לשוב. לסילוק יש משמעות סמלית - סוקראטס שובר את הדוקסה ומסלק את המסורת. אלא שכעת כדי לשלוט בדיון, כעת עליו להתמודד עם פולמארכוס.
-
-> "אם כן, להטיב עם הידידים ולהרע עם האויבים - זו צדקה?"
-> "כך נראה לי."
-> ^עמ'^ ^166,^ ^פס'^ ^332^
-
-זוהי ההגדרה של פולמארכוס לצדק - הגדרה יוונית קלאסית. לפי אפלטון, אין חברה *קוסמופוליטית*[^9] - הצדק הוא לעשות טוב *עם מה ששלי*. סוקראטס תוקף את ההנחה של פולמארכוס משתי זוויות: ראשית, הוא מגדיר את הצדק ל*אומנות* מסוימת. מה צדק מספק? (166) פולמארכוס משיב שהוא בן ברית נאמן במלחמה. אלא שאם צדק הוא אומנות המלחמה - האין הוא שימושי בעיתות שלום? זוהי עמדה בלתי נתפסת ביוון. פולאמרכוס מחדד ואומר שבשלום הצדק הוא מעיין הגינות בסיסית - שומר נאמן של מה שיקר (168). אלא שאם הצדק הוא אומנות - הרי שהוא ניטרלי, וניתן לעשות בו שימוש לטוב ולרע - כפי שמודגם ב*גורגיאס* - השומר הטוב על הממון יכול גם לגזול אותו. 
-
-ומי הם אותם ידידים ואויבים, מקשה סוקראטס? בוודאי, משיב פולמארכוס, שאנשי שלומינו הם טובים עד שיוכח אחרת, וזרים הם רעים - עד שיוכח אחרת[^10]. סוקראטס מפקפק בזיהוי זה של מה ששלנו עם הטוב. פולאמרכוס מחדד את הגדרתו - הצדק הוא להיטיב עם הטובים באמת, ולהרע עם הרעים באמת (171). אלא שאילו אנו מזיקים לגרוע יותר, אומר סוקראטס - הרי שאנו הופכים אותו ליותר גרוע. אם צדק זו סגולה טובה, הרי שאותה הסגולה ההופכת אדם אחד לטוב, הופכת אחר לרע![^11]. פולמארכוס מוותר, ומשנה את הגדרתו - האדם הצודק אינו מזיק לאף אחד. ה*שליט בקרב* נהפך בין רגע לפציפיסט.
-
-ההודאה הזו מקפיצה את תארסימאכוס[^12], סופיסט המחפש לקוחות באתונה, וקופץ מיד לשיחה בזעם (176, פס' 336). המאבק בין השניים מייצג את המאבק על החברה שנוצרה - מי ישלוט בעיר. דיון זה נמשך עד סוף ספר 1 ולתוך ספר 2 - ומתדרדר לאמצעים רטוריקניים וסופיסטים.
-
-## כניסתו של תארסימאכוס
-תארסימכוס מתפרץ בזעם לדיון (336) למשמע ההגדרה של פולימארכוס וסוקראטס לצדק, לפיה האדם הצדיק לא יפגע באיש לעולם. הלה דורש מסוקראטס תשובה ברורה לדינו של הצדק. כשסוקראטס מבקש מתארסימאכוס הגדרה משלו לצדק, הסופיסט דורש כסף עבור תשובתו (וגלאוקון מסכים לשלם לו).
-
-> אינני טוען כי הצדק אינו אלא תועלתו של מי שחזק יותר"
-> ^337^
-
-הדיאלוג הזה עולה במדרגה בדומה ל*גורגיאס* - גורגיאס, פולוס וקאליקלס כמו כפאלוס, פולמארכוס, ותארסימכוס - שניהם ההעלאה השלישית של רמת הדיון. אחת מההשערות היא שאפלטון הרגיש שלא נתן מענה די הצורך לשאלה זו ב*גורגיאס*, ולפיכך משיב כאן את קאליקלס - בדמות תארסימכוס.
-
-אותם החזקים בעיניי תארסימכוס הם השליטים, מגדירי המשטר. 
-
-> תארסימכוס מונה שיטות משטר שונות שם הגדרה זו תקפה, ומונה גם את הדמוקרטיה - שם העם, הרוב הוא הריבון - ונוצרת כאן הגדרה מעניינת לצדק.
-{.is-warning}
-
-אבל, מקשה סוקראטס - מה לגבי מצב שבו השליט, בשגיאה בשיקול דעת, חוקק חוק המזיק לו? הצדק הוא לציית לחוק - ולפגוע בחזק - או לא לציית לחוק - ולהפר את הצדק?. חשוב לציין כאן שסוקראטס לא מפריך את התועלת שבצדק.
-
-למול טענה זו מבצע תארסימכוס תיקון 'קטן מאוד' - החזק *באמת* הוא מי שיודע מה טוב ומועיל עבורו. הצדק, אפוא, הוא להקשיב לחזק, היודע מה טוב עבורו - ומה שמועיל *להם* הוא צדק. תארסימכוס מוסיף בהגדרה זו מימד של *אומנות* - כשם שרופא טוב צריך לדעת מה טוב עבורו, החזק צריך לדעת מה טוב עבורו - הצדק הופך למעיין אומנות. 
-
-סוקראטס מתנפל, כמובן, על הפרצה הזו (342). כל אומנות, אומר סוקראטס, מבקשת להועיל למושא שלה - לא לבעל האומנות. הסייס - טרוד בתועלתו של סוסים, רופא - בבריאות חוליו, מורה - בהשכלת תלמידיו. כיצד מתיישב עם הגדרה זו הצדק של תארסימכוס, בשאיפתו לדאוג לבעל הצדק?. סוקראטס טוען כי האומנות של השליט, כיוצא מכך, היא לדאוג לנתינים שלו - ה*דמוס*[^20].
-
-כאן תארסימכוס מתדרדר לעלבונות אישיים, ואומר לנו כך: אם הצדק הוא אומנות, הוא אומנות כמו רעיית צאן - רועה הצאן דואג לצאן כדי שיוכל לנצל אותו אחר כך, ומפיל את הפצצה הבאה: 
-
-> הצדק הוא תועלתו של החזק יותר, והעוול הוא יתרון ותועלת לעצמו
-> ^344^
-
----
-> חלק לא מוכן
-{.is-warning}
-
-190-195
-הצדק, אומר תארסימכוס, הוא טובתו של אחר - תועלתו של המושל, והנזקות של מי שמציית; העוול הוא בדיוק ההיפך - הם פועלים בטובתו של השליט, בקיפוח עצמם.
-
-צדק זה לעזור לאחרים ולא לעצמך, ועוול - לעזור לעצמך ולא לאחרים. הצדק לפי תארסימכוס **אינו טוב**.
-
-זו שאלה מהותית בפוליטאה - כיצד מגשרים על הפער בין הצודק לתועלתני?
-
-(רועה צאן דואג לכבשים, מקבל שכר...)
-
-(לשים לב - סוקראטס מציין במפורש את אלו השולטים בלית ברירה.)
-
-גם כאן, המהלך הרטורי הסוקראטי הוביל את תארסימכוס לסתירה - והלה עוזב את הדיון בבושה.
-
-> סוף חלק לא מוכן
-{.is-warning}
-
----
-
-
-# העיר האמיתית כמשל לצדק
-בספר 2 (201), הדיון מתנהל גם עם גלאוקון[^13], ואדמנטוס[^14] - האחים של אפלטון, צעירים אתונאים עשירים המיועדים לחיים הפוליטים. סוקראטס עדיין שואף לברוח חזרה לאתונה, אלא שגלאוקון, באומץ, מבקש ממנו לשכנע אותו ואת אחיו אודותיו של הצדק, ובכך שהוא רצוי. האופי של האחים תואם את שמם - גלאוקון מתלהב ודוהר קדימה, ואדימנטוס נוקשה, מרוסן, וחמור סבר[^15]. האחים מבקשים לדעת אם הצדק טוב כשלעצמו, או שמא אנו מבצעים אותו לשם מטרה מסוימת? *האם הצדק טוב לאדם הצדיק?*. 
-
-גלאוקון ממחיש את הבעיה במשל [טבעת גיגס](https://en.wikipedia.org/wiki/Ring_of_Gyges) המפורסם (359). המשל ממשיך שהצדק נסוב סביב הנראות, סביב הסברה - מרגע שאין צורך במראית העין של הצדק, בפני אדם ובפני האלים, איש לא יהיה צדיק - הצדק אינו בפיזיס[^16] של האדם, אלא בנומוס. אדימנטוס מוסיף לדבריו של גלאוקון, שאומר כי המבוגרים שמים לב כי הצדק מהולל בעקבות תוצאותיו. אלא שבתוצאות אלו ניתן לשחד את האדם ואת האלים - בקורבנות, במחילות ובטובות - ניתן 'לעשות עסקים' איתם. וכיצד, אפוא, הצדק טוב לאדם הצדיק עצמו, מחוץ לעסקים כאלו? זו ההוכחה שמבקשים האחים מסוקראטס, במסגרת החיים בפוליס (215, פס' 368). 
-
-> זוהי משימתו של סוקראטס בכל ספרי *הפוליטאה* - כאן מוקמת חברה פוליטית בדמותם של סוקראטס והאחים.
-{.is-warning}
-
-סוקראטס מבקש לבצע חקירה זו מגדול - לבחון קודם את הצדק במדינה, ודרכו לבחון את הצדק לאדם[^17]. השלושה מייסדים בלוגוס עיר, נפרדת מאתונה - ונבחן דרכה את הצדק. העיר הראשונה שמוקמת[^18] היא עירו של אדימנטוס (216). המדינה, אומר סוקראטס, מוקמת כי אין אדם מתקיים בכוחות עצמו - הוא זקוק לאחרים. אותם אחרים משתפים פעולה, ונהיים יישוב - *פוליס*. האדם הוא מוגבל וסופי, וצרכיו ותאוותיו אינסופיים - וכאן, אומרים אפלטון ואחריו גם אריסטו - ניכר ש**האדם הוא חיה פוליטית**: הוא אינו יכול להתקיים לבד. בעיר של אדימנטוס, הטבע הוא קנה המידה: כל אחד יישא באומנות אחת, לפי כישוריו הטבעיים.
-
-## העיר הבריאה
-
-העיר של אדימנטוס פשוטה וכפרית: העובדים עירומים בקיץ ולבושים די הצורך בחורף; ישנים באוהלים; אוכלים לחם ומזון פשוט; אוכלים על האדמה; חובשים זרים ומהללים את האלים; מתקיימים כפי יכולתם, לא מתרבים מעבר ליכולתם, לא אוכלים בשר ולא יוצאים למלחמה. עיר זו מכונה בפי סוקראטס *העיר האמיתית* - *העיר הבריאה* - המאופיינת בפשטות מירבית ובצניעות.
-
-אלא שגלאוקון אינו מסתפק בחיים אלו: האין יאכלו תבשילים, ישתו יין, יאכלו גבינות וממתקים? עירו של אדימנטוס, טוען הלה, היא עיר של חזירים; העיר בריאה, והאדם איננו בריא - הוא אינו יסתפק במתינות, במועט, בהכרח. צרכים אלו גוררים צרכים נוספים: רהיטים, תבשילים, בושם, קטורת, נערות ליווי, עוגות, זהב, שנהב - נוחות, נוי, עידון ותשוקה מינית. סוקראטס אינו מרים אצבע להגן על עירו הפשוטה[^19].  
-
-כעת, גלאוקון וסוקראטס בונים את *העיר הקודחת*, *העיר התפוחה* (222). עיר זו גוררת גם צורך להתפשט על פני שטח נוסף, לגדל את החיות ולרעות אותן; אדמה זו תילקח מהשכנים - וכאן נכנסת גם המלחמה. 
-
-> "ואיננו קובעים כלל וכלל אם דבר רע הוא המלחמה או אם טוב..."
-^עמ'^ ^223,^ ^פס'^ ^373^
-
-## "כלבים פילוסופיים?!"
-
-המלחמה מוצבת כאן כחלק בלתי-נפרד מהטבע האנושי - זה מלא תאוות, ואלו גוררות [מלחמות](/כלליים/מלחמה) - בין כל הערים, ובכל החברות האנושיות. כל חברה אנושית, אפוא, נבנית בפשע כלשהו, על חורבות חברה אחרת. המלחמה הזו מביאה עמה גם גיבורי מלחמה, העושים מעל ומעבר לנדרש - אנו חוצים את גבול ההכרח ונכנסים גם לסוגיית החינוך: החיילים הללו אמורים לעשות מה שאיש אינו רוצה - להרוג ולהיהרג - וצריך לחנך אותם לעשות כן.
-
-אותו חינוך - **העוסק בנפש, ולא בגוף** - מבשר את הופעתה הראשונה של הפילוסופיה לדיאלוג - סוקראטס מושל אותה ל'כלב שמירה' (375). אותו האופי של כלב השמירה - רך לחבריו, ותוקפן כלפי אויביו[^21] - נמשל כאן לאופי פילוסופי - כפי שאמר גם פולימארכוס!
-כיצד נחנך את החיילים ל'אופי הפילוסופי' הזה?
-
-סוקראטס מתאר אותו כמיטב המסורת האתונאית - התעמלות[^22] ומוזיקה[^23]. אותו חינוך, אומר סוקראטס לאדימאנטוס, כרוך בהכרח בצנזורה קשה (376) החל מגיל ינקות. באגדות שיינתנו לאותם הילדים, האלים מתוארים כפשוטים, ומושלמים - המורכבות האנושית, יחד עם הרגשות השליליים, מופשטת מהם - חתירה לאידאות. ההפשטה הזו גוזלת לחלוטין מהאומנויות את החופש שלהן, מהלך שאדימנטוס - קשוח יותר ואירוטי פחות מאחיו - מוכן לעשות.
-
-> הדיון בעמודים הבאים חורה וקשה: כדאי לקרוא אותו מנקודת מבט של מייסדי העיר, ולא כצעירים תושבי העיר שאנו כיום
-> (גירוש מהעיר - 395)
-> (חוקי המוזיקה - 424)
-{.is-warning}
-
-גם ההתעמלות הגופנית שמקבלים השומרים עוסקת בויסות חלקים בנפש (411-) - מציאת האיזון הנכון בין הצד הרך בנפש לצד הקשה. 
-
-כמו כן, על מנת שיגנו על העיר, השומרים צריכים לזהות את רצונם הפרטי עם רצונו של הכלל (412) - אין די בחינוך נפשו של השומר היחיד.
-
-> ר' גם: *Kallipolis* - המבנה של העיר (במצגת)
-{.success}
-
-רצונו של הכלל חיוני לשמירת שלמותה של העיר - אילו השליטים והשומרים, לכל הפחות, לא יזהו את עצמם עם ה*פוליטאה*, מגיעה הפלגנות - *המחלה הפוליטית* - המעידה על סופה הקרב של העיר. אמנם הקשר שלנו ל*פוליס* טבעי, כפי שעמדנו עליו קודם, אך סוקראטס טוען כי אין בטבע הזה די כדי לשמר את המבנה של העיר; נדרש מבנה נוסף, הכרוך בשקר - *השקר האצילי* (414). סוקראטס מתאר את משל 'אמא אדמה', לפיה תושבי העיר נולדו מתוך האדמה שהם שוכנים בה, ולפיכך עליהם לראות בה אמם ומחנכתם[^24]. 
-
-המשל מנסה גם לשכנע את השליטים שההמון והם בני אותו העם - חרף חינוכם השונה ומנהגיהם השונים - בעיה קשה לא פחות משכנוע ההמון בסמכותם של השליטים.
-
-כל בני העיר יידרשו להישאר במעמדם ("בעיר המושלמת - כל שינוי הוא לרעה!"), כפי שמתאר סוקראטס ב'משל המתכות' - שם הוא מציג ניידות חברתית מסוימת, שמטרה לאפשר להמונים להשלים עם מקומם בחברה. בכך המשל מעצב את הדעה - האוויר לחיים הפוליטים.
-
-גם בטבע הפוליטי וגם בשקר האצילי אין די בלשמר את מבנה העיר. סוקראטס מבקש גם לשלול מהמעמד השומר כל רכוש, ולכפות עליהם חיים קיבוציים לחלוטין - ומהמעמד הפועל, מבקש לשלול כל עודף רכוש. הרכוש הוא פתח ליחידנות ולהשחתה שבכוחם לפרום את המארג החברתי של העיר.
-
-> שימו לב: אדימנטוס מאפשר בנקל לחלוק גם משפחות (נשים וילדים) במעמדות השומרים והשולטים, מה שייתבטא בהמשך הפוליטאה(423)
-{.is-warning}
-
-# העיר האמיתית כמשל לנפש
-משעמדו על המעמדות בעיר, השלושה מחפשים את המעמדות בנפש. סוקראטס מתחיל בלמנות את ארבעת הסגולות (427) היווניות: צדק, שוויון דעת, אומץ לב והחוכמה: את החוכמה מגדיר סוקראטס כעצה טובה[^25] בניהול ענייני הכלל; את אומץ הלב הוא מגדיר כיכולת לדבוק בדעה השולטת בכל מצב; יישוב הדעת[^26] מגדיר כסדר הנכון של כל חלקי העיר, בו מקבלים עליהם כולם את שלטון התבונה; וכעת, נותרים רק עם הצדק (432).
-
-את הצדק מגדירים בכך ש*כל אחד עוסק בשלו*, **על פי טבעו ומעמדו בעיר** - חזרה כמעט מוחלטת ל'עיר הבריאה' שתוארה קודם לכן. ההגדרה הזו כמעט ריקה מתוכן, במיוחד לאור המהלך האדיר שהתנהל עד כה.  
-
-מהשגדירו את הצדק, עוברים המייסדים לנפש (434): זו מורכבת מחלקים רבים, המקבילים לחלקיה של העיר[^27]. ההגדרה שתינתן לנפש, אומר סוקראטס, תהיה בהכרח חלקית; לנפש יש לוגוס מורכב מכדי לתפוס בכוחה של הנפש בלבד, כפי שאמר גם היראקליטוס. אלא שגם בחקירה הזו, מצליחים השלושה לעמוד על כמה חלקים:
-- *To Logistikon* החלק המחשב - המקביל לשליטים 
-- *Thymos* - עוז הרוח (החלק *ה*פוליטי בנפש, לפי אפלטון, החלק בנו שמתחמם בכעס, לפי הומרוס) - המקביל לשומרים 
-- *To Epithymetikon* - החלק המתאווה - המקביל לפועלים
-
-> להגדרה הזו יש גם אינטואיציה מודרנית: בביטוי "תשלוט בעצמך!" למשל, אנו מבקשים לצוות על חלק אחד בנפש לשלוט בחלק אחר.
-{.is-info}
-
-ה*Thymos* הוא החלק המעורר את חמתו של גלאוקון מששומע שיאכלו על הרצפה; החלק המעורר בושה; החלק שמבקש חיים מסוג מסוים. ה*Thymos* לא משחק תפקיד בעירו הראשונה של אדימנטוס - ובמידה רבה אחראי לכך שאינה מחזיקה מהעמד. 
-
-אם יש בחלק זה של הנפש גם נטייה לחשב וגם נטייה להתאוות - להיכן החלק הזה נוטה?(439). תחילה מביית אותו סוקראטס לחלוטין, ושולל ממנו כל קורטוב של תאווה[^28].
-
-לכאורה, סוקראטס קיים כאן את הבטחתו לגאוקון ואדימנטוס: העיר האמיתית עונה על כל הדרישות שלהם, והמבנה שלה מקביל למבנה הנפש. אלא שישנו מתח הולך וגובר בין העיר לנפש, כפי שנחקור בספרים הבאים (442).
-
-## "חוק הנשים" ותא המשפחה
-> [מצגת](/פילוסופיה/יוונית/republic_5-6_(slides).pptx)
-{.is-info}
-
-בספר 5 (448) ניכרת התחלה מחדש של התהליך, בכוחנות שמפגין פולימארכוס עם אדימנטוס. השניים מאשימים את סוקראטס שהבליג על חלוקת *הכל* - לרבות הנשים והתא המשפחתי. כעת, ניתן את הדעת לתפקידה של המשפחה בפוליטאה, ועל היחס המתבקש בין שני המינים - מה היחס בין המשפחה לבין המדינה? האם המדינה היא כמעיין משפחה, או שמא המדינה מגבילה ומרסנת את המשפחה?
-
-חרף רצונו להימנע מהנושא, גלאוקון האירוטי גורר את סוקראטס לדיון זה (450). סוקראטס שוב גורר את השיח למשל על הכלבים הפילוסופיים (451) - ומבקש לקבוע שיתוף מוחלט, תוך מתן אותו החינוך לשני המינים[^29] - לרבות ההתעמלות (Gymnastike) משותפת. ההנחה שעומדת בבסיס המהלך של סוקראטס היא דרמטית: ***ההבדלים בין גברים ונשים***, לפחות בפן הפוליטי -***הם נומוס, ולא פיזיס***. *כל* ההבדלים בין נשים וגברים, אומר סוקראטס, משולים להבדל בין סנדלר קירח לסנדלר עם שיער ארוך.
-
-למעשה, סוקראטס מבסס שיוויון זכויות מוחלט (456) - על הנשים לשמור עם הגברים, לגור עם הגברים, ולהתעמל עם הגברים, מתוקף יכולתן הפוליטית שוות הערך - סוקראטס אינו מכיר בשום הבדל זולת ההבדל בכוח הפיזי בין המינים, ואף קובע את המשיכה בין המינים כנומוס, שאפשר להתעלם ממנו ולעבוד סביבו. 
-
-אלא שאותו שוויון מתפורר מרגע שמדברים על התא המשפחתי (457) - משום שאינו קיים בין המינים כשזה מגיע להקמתו - האישה נושאת במלוא התוצאות. אילו נאפשר לנשים לפרוש להקמת התא המשפחתי, יווצרו 'איים' קטנים של רכוש פרטי, ואלו פתח מסוכן לפלגנות - המחלה של העיר לפי סוקראטס. במובן מסוים, המשפחה היא מקור לאי-צדק: כשיש התנגשות אינטרסים בין משפחות, או בין המשפחה למדינה - הצדק מתפורר. 
-בעיר הצודקת ביותר, נדמה שניאלץ לשלם מחיר כבד: עלינו להיות מוכנים לרסק את התא המשפחתי.
-
-> אותן הנשים תהיינה כולן משותפות לכל הגברים האלה, ואף אחת לא תדור ביחידות עם אחד; וכן יהיו ילדיהם משותפים, ואב לא ידע את יוצא חלציו, ולא ילד את אביו
-
-סוקראטס מבקש כאן ממש לקרוע את התינוק מחיק האם - מתוך סברה שגם הקשר הזה הוא רק נומוס, שגם אותו ניתן לביית. 
-
-הסדר שסוקראטס טוען בעדו קובע אפילו אילו שומרים יזדווגו, ומתי; המדינה תערים עליהם כך שיחשבו שהדבר טבעי, אך בפועל היחס יהיה כמו לכלבים - שהטובים מזדווגים ביניהם, והפחותים - מעט או בכלל לא (458). הילדים, אומר סוקראטס, יחולקו לפי החודש שבו נולדו; ייקראו לכל האנשים מעל לגיל מסוים 'אמא ואבא' וכך הלאה (461). סוקראטס אפילו מוחה בהינף יד את הטאבו המוחלט[^30] סביב גילוי עריות, וגלאוקון לא מתנגד [^31]. 
-
-נדמה כאן כי הדיאלוג אינו באמת מתכון מעשי, אלא ניסוי מחשבתי קיצוני; כדי להקים את העיר המושלמת, הצודקת, יידרש שוויון מוחלט, גם בין המינים; אותו שוויון ייגבה מחיר כבד (יימחק את האישה במובן מסוים, לפי גלאוקון), וכרוך בהפעלת כוח מאסיבי.
-
-
-## פילוסופים שליטים (ומי הם?)
-כאן גולש הדיון ליחסים הבינלאומיים והמלחמות של העיר (473), וסוקראטס אומר, בסייג רב ולאחר שגלאוקון לוחץ עליו, אומר את אמרתו המפורסמת ביותר - האושר הפרטי והאושר הציבורי דורש את שלטון הפילוסופיים בעיר[^32]. כאן נדמה, למרות דיון *הכלבים הפילוסופיים*, שאנו לא יודעים עד הסוף מי הוא בכלל הפילוסוף - וכאן הדיון זולג מחוץ לאופק הפוליטי המוכר לאחים (474). 
-
-סוקראטס מגדיר בפנינו תחילה את הפילוסוף כזה שאוהב את כל הלמידה מתוך אהבתו ותאוותו לחוכמה - עמדה שהתבטאה ב*משתה*. אלא שתחת הגדרה זו, אומר גלאוקון, נופלים 'פילוסופים רבים ומשונים' - אוהבי המוזיקה, התיאטרון, וכל בעלי תחביב חזק אחר - האם אלו יכולים לשלוט על העיר? סוקראטס מסייג בכך שמגדיר את הפילוסוף כזה שמושא אהבתו הוא *האמת*: רוב בני האדם אוהבים לראות דברים יפים, אך רובם לא אוהבים כלל את השאלה *מהו היפה?*. הפילוסוף הוא זה שנפשו לא מאפשרת לו להפסיק לחתור לכיוון אותה האמת. זה אשר לא בוער בו רצון כזה, *אהבת החוכמה*, אינו מנסה לחדור מבעד לסברה ולחפש את האמת (476).
-
-מצב זה משול בעיניי סוקראטס לחלום - יש בנו אלא תמונה רופפת של המושאים בחיים שלנו. הוא מציב אותנו במצב מוזר בין ההוויה האמיתית - הדברים שישנם - ללא-הווה (דוגמת הסוס, היראקליטוס): זהו האיפיון של כל דבר חלל-זמני. את הדברים האלו בכוחנו לשפוט רק עם הדוקסה - ולא עם הידיעה. ההוויה שלהם חלקית בלבד. לעומתה של הסברה, הידיעה חלה על אותם הדברים שהווים במלואם - האידאות.  
-
-הפילוסוף הוא זה שחותר, ששמח, שמברך, רק על הרמה הגבוהה היותר - הידיעה - של הדברים שהווים במלואם, ולא מסתפק בבורות[^33], בהוויה החלקית, ובסברה שלה. אלא שבאהבה זו יש סכנה: הפילוסוף שונא את כל מה שנופל מאותה האמת, ואת השקר (485).  
-
-הדיון מתדרדר כאן מנושאו המוצהר - הצדק והעיר הצודקת - חזרה לדיון אפיסטמולוגי מטא-פיזי, בדומה לזה של הפילוסופים הראשונים (אותם סוקראטס 'הוריד לערי בני האדם'). 
-
-אלא שרוב הפילוסופים, אומר אדימאנטוס, מזכירים את סוקראטס של אריסטופאנס: לבושי סמרטוטים, מנוולים לעיתים, ומאוסים על אנשי אתונה. סוקראטס מסכים, וטוען שזה תוצר של המציאות המעוותת בה הם חיים; מעצם היותו בעל הטבע הגדול ביותר, הפילוסוף הוא הראשון שהמציאות הזו תשחית אותו. המציאות הזו נבנית על ידי הדוקסה, אותה בונה העם (Demos) - במובן כלשהו, יריבו של הפילוסוף (כמו המשורר המעצב אותו). יש כאן היפוך של האישום כנגד סוקראטס (השחתת הנוער) - במובן כלשהו, הנוער הוא זה שמשחית את הפילוסוף (491). אותו המון, אומר סוקראטס, לעולם לא מתפלסף (494); מכאן שעירו של סוקראטס אינה פילוסופית, אלא רק נשלטת פילוסופית - ומשום כך, היא לא תוקם, ולא תשרוד. בפילוסוף שולטת אהבת החוכמה, ובעם - אהבת הדוקסה, ועל המתח ביניהם לא ניתן לגשר.
-
-(משל האוניה)
-
-# בעיית הטבע הפילוסופי והחינוך הפילוסופי
-
-אותו השליט יצטרך מצד אחד להיות אמיץ לב, נחוש וזריז, אך בעל יכולת למידה יוצאת דופן (504), וצדק. אלא שיש מה שעולה על כל הסגולות האלה, ועל הצדק - עבורו הקרבנו עד כה את הכל! - משום שאלו סגולות המוניות. הסגולה העולה על כל אלה, אומר סוקראטס, היא ***החוכמה***. מהי, איפוא, אותה חוכמה? מהו המושא שלה?
-
-כאן אנו שוברים את האופק הפוליטי המוכר וצוללים לשיח חדש לחלוטין.
-
-## מושא החוכמה (משל השמש)
-
-מעל הצדק, ומעל כל האידאות האחרות, ניצב מושאה של החוכמה - **הטוב**: הנעלה על כל דבר אחר, והמקור לדיוק בכל דבר אחר. את אותו הטוב קשה ביותר לתאר - נסו למשל להבדיל בין תענוגות 'טובות' לכאלו שאינן טובות. סוקראטס מציב את הטוב (505) בבסיס התועלת של כל פעולותינו בעולם. בעוד שלעומת התכונות אחרות אנו מסוגלים להסתפק במראית עין (של היפה, של הצודק, וכדומה), בטוב איננו מסתפקים בדבר זולת הטוב ביותר: סוקראטס סבור שהטוב הפרטני אינו מחזיק מים - רק הטוב המוחלט, אליו כולנו שואפים. 
-
-הטוב אינו רק התכלית של הפעולות שאנו עושים, אומר סוקראטס - הטוב הוא ראשית כל האידאות. הטוב הוא ה*ארכה*, של כל היקום כולו. סוקראטס מציע לגאוקון אלא את הסברה (*דוקסה*) של הטוב, משום שכה קשה לתפוס את הידיעה (*אפיסטמה*) של הטוב[^34], וגלאוקון דורש אותה. סוקראטס מנסה להמחיש את הסברה של הטוב ב**משל השמש**. סוקראטס מחלק את ההוויה לשני חלקים: התחום הנראה, והתחום המושכל (הנתפס עם השכל), ועומד על היחס בין שניהם. 
-
-את התחום הנראה מתאר סוקראטס כמגיע מהשמש - המספקת את כל התנאים בכדי לראות. העין, באמצעותה אנו רואים, דומה במידה מסוימת לשמש - הנותנת את הנראות לצבע, ואת כוח הראייה לעין. סוקראטס מקביל יחס אנאלוגי זה לתחום המושכל - זהו היחס בין הטוב לשכל (508). כשם שהעין אינה יכולה לפעול בהיעדר השמש המעניקה לה את הכוח לראייה, השכל יכול לתפוס משהו רק בכוח ההכרה שמעניק לו הטוב. הטוב הוא מה שנותן למושכל [^35] את ההוויה והאמת, ומאציל את השלמות (למעשה, הטוב *הוא* אידאת השלמות - כל דבר מושלם לוקח בה חלק) לכל האידאות, ומעניק לשכל את הכוח להבחין בה. 
-
-> למה החיים טובים? למה ראוי לחיות אותם? אפלטון רומז שהתשובה היא משום שהחוכמה אפשרית בהם; היא העונג שאנו מחפשים בכל המעשים האחרים. זוהי ההכרה שמאפשר הטוב, והפילוסופיה, ברודפה את החוכמה, מצדיקה את הקיום. 
-{.is-warning}
-
-מה קורה, איפוא, כשהנפש מנסה לדעת?
-סוקראטס מציג זאת ב**משל הקו המחולק**(509) - הוא מבקש מגלאוקון לצייר קו, ולחלקו לשניים[^36]: התחום המושכל והתחום הנראה. הוא מחלק כל תחום לשני חלקים נוספים. את התחום הנראה מחלק ל'צלמים'[^37] ו'כוח הדימיון'[^38] המקביל לו. אלו מייצגים את הפרטים המוחשיים בעולם[^39] והאמונה[^40]. אלא שכאן נשאלת השאלה - מה מייצג את הקרבה הבלתי אמצעית הזו בינינו לבין הפרטים המוחשים בעולם? כאן אנו פונים לתחום המושכל (510)
-
-את הפרטים המוחשיים בעולם אנו מסוגלים להפוך לישיים מתמטיים[^41] מדויקים (דוגמת המשולש הצולע של אנדי, המייצג את *המשולש כלשעצמו*). סוקראטס מדגים זאת (523) בדוגמת *שלושת האצבעות*. כל אחד מהחושים שלנו מעביר לנו מידע סותר: בין מה שקשיח (העצם) ולרך (העור), היחס והנראות, אך אנחנו מבדילים בין כל המידע הזה בכוח נפשי אחר: יש חלק קשה וחלק רך, חלק גדול וחלק קטן - אנו עושים אבחנה, חיבור, חיסור ועוד בכל תפיסה מעבר לתפיסה החושית ובכך תופסים *מונדות* שכליות. 
-
-> הצלמים הם מושא כח הדימיון, והפרטים המוחשיים הם מושאה של האמונה.
-{.info}
-
-את החשיבה המתמטית הזו, דרכה אנו תופסים את הישים, מכנה סוקראטס כ*חשיבה מושגית*[^42]. 
-אלא שחשיבה זו עדיין תלויה בתמונות ובייצוגים, ועדיין מתייחסת למושאים שלה כמו היפותזות, ואינה חוקרת אותם. למשל, החשיבה המדויקת הזו מבצעת פעולות מתמטיות - אך לא שואלת *מהו* מספר, או מה זה *להיות* מספר (הדבר כשלעצמו): היא מניחה שכולנו יודעים מה הוא. לכן אנו זקוקים לחלק נוסף, הכרוך במאמץ נפשי אדיר - המאמץ האחרון של הארוס הפילוסופי. 
-
-> הישיים המתמטיים הם מושאה של המחשבה
-{.info}
-
-
-זוהי ההכרה השכלית[^43], שמושאן הן הצורות[^44] (511). 
-החשיבה הפילוסופית המלאה (*דיאלקטיקה*) כפי שסוקראטס מאפיין אותה היא זו שתופסת את ראשית הדברים וכל מה שמשתלשל ממנה - והיחס בין כל הדברים האלה. ידע פילוסופי *מלא* הוא לא *תלוש הקשר* - הוא תופס את העולם במלוא הקשרו - הלוגוס כשלעצמו. רק כאן נסגר לבסוף הפער בין הלוגוס שלנו, במובן החשיבה, ללוגוס של העולם - סדר הדברים בקוסמוס. זוהי ההגדרה האפלטונית לחוכמה: לתפוס את הראשית של הכל יחד עם אותו הכל.
-
-> הצורות הן מושאן של ההכרה השכלית.
-{.info}
-
-אבל האם תפיסה כזו מוחלטת אפשרית בכלל?
-נדמה כי אפלטון סבור שלא - לפחות לא בחיים האלה.
-אלא שאנו חווים הבזקים, כמו ברק, של התפיסה הזו - והעונג באלו כה עצום, שאפלטון סבור שדי בו להצדיק את החיים. 
-
-## משל המערה
-סוקראטס מציג משל על הטבע שלנו והחינוך שלנו, המפורסם מכתבי אפלטון ואולי אף בעולם העתיק. המשל פונה לאדם באשר הוא אדם - לא ליוונים, או לגברים, או כל דבר אחר (512).
-
-סוקראטס מתאר אסירים הנולדו במערה, הכבולים לחלוטין - הם אינם יכולים להסיט את מבטם מהקיר מולם. מאחוריהם הולכים אנשים המחזיקים צורות, ומאחוריהם אש המטילה צל -  והצורות משתקפות על קיר המערה בצל שהם מטילים. 
-
-האסירים אינם יכולים לראות את עצמם, ואת הרושם שהם מותירים על אחרים. הם רואים את הצללים, אך לא רואים שהם צללים *של* משהו. רק הצללים הם אלו שהווים באמת עבור האסירים.
-
-מי הם מחזיקי הצורות? אולי אלו יוצרי הסברה?
-
-ומה יקרה, אם השלשלאות יישברו מעצמן[^45], ואחד[^46] מהאסירים ישתחרר?
-נגיד לאותו אסיר שהוא יכול לצאת אל אור השמש, ואל הצורות עצמן - והוא ירצה להישאר במקומו. אילו נוציא אותו החוצה - הוא יסתנוור, ולאט לאט יבין שישנם חפצים, ואלו זורקים צל. 
-
-המערה, ומה שמחוץ לה, הם אותו העולם - אך המערה היא למעשה התפיסה שלנו, המבוססת סברות.
-
-אם אותו האסיר יחזור לבסוף למערה - מה יראה?
-תחילה, לא יראה דבר מפאת החושך. נהיה מגושמים ומגוחכים, ויראה בעיניי האסירים האחרים מגוחכים - והללו ייראו בעיניו מגוחכים. אם האסיר המשוחרר ינסה לשחרר אותם - הם יהרגו אותו.
-
-יש יסוד בכל אחד מהנפשות שלנו, שאוהב את הצללים - שמחפש את הסברה.
-
-(519) סוקראטס מגדיר את החינוך בתור סיבוב הגוף לכיוון האור מחוץ למערה - סיבוב הנפש לעבר תפיסת הדברים כפי שהם הווים באמת, כמו העולם מחוץ למערה. החינוך אינו הקניית ידע, אלא רק הסיבוב הזה של הנפש לכיוון הידיעה, מהסברה[^47].
-
-אותו אסיר אינו ישוב למערה; אלא שזה מה שאנו עושים בהמליכנו פילוסוף - אנו מכריחים אותו לחזור למערה, ועושים לו עוול. החיים המאושרים באמת לפילוסוף, הם פילוסופיה; השבתו לעולם הפוליטי הוא אי צדק נורא, אומר גלאוקון. וכעת, למרות כל מה שהקרבנו כדי להקים את העיר הנדמית לנו הצודקת ביותר - היא אינה כזו כלל. 
-
-> אין פתרון אמיתי לבעיה הפוליטית. כדי שהעיר תהיה צודקת, החוכמה צריכה לשלוט; אך החוכמה אינה רוצה לשלוט, וההמונים אינם מעוניינים בשלטונה. העיר הצודקת ביותר אינה אלא חלום שלא יכול להתגשם.
-{.is-danger}
-
-
-
-
-[^1]: *Politea* - המשטר (כמו *Polis* - עיר, *Polites* - אזרח, *Politike* - פוליטיקה)
-[^2]: *Dikaiosyne* - הכוונה למצב נפשי, ממנו נובע הצדק
-[^3]: התראקים היו יריבים של האתונאים
-[^4]: *Polemarchus* - שליט הקרב - אותו סוקראטס מנשל מעוצמתו בפלפולים
-[^5]: *Cephalus* - ראש
-[^6]: לפי אנדי, התרגום הזה עובד הכי טוב ביידיש - *אלטעקאקן* - זקן עם רגל אחת בקבר.
-[^7]: ב*משתה*, אפלטון מגדיר בפנינו את הפילוסופיה כזיקוק של כל התשוקות. לפי הגדרה זו, התשוקה שחש כפאלוס לפילוסופיה אינה אמיתית, בעיניי אפלטון.
-[^8]: הזקנה מייצגת בתרבות היוונית את המסורת.
-[^9]:  *Kosmo Polites*
-[^10]: ניכר כאן מתח בין מה שנדמה (*סברה*) למה שבאמת (*ידיעה*)
-[^11]: ב*גורגיאס*, פולוס נכנס לתסביך דומה בשיחתו עם סוקראטס
-[^12]: *Tharsymachus* - הלוחם הזועם. סופיסט, 'ומהמוצלחים ביניהם'
-[^13]: *Glaucon* - עיניים בוהקות
-[^14]: *Adeimantus* - קשוח כיהלום
-[^15]: אפלטון בונה כן מעיין אנדרטה לאחיו - וחריג שהוא אינו מופיע בעצמו. פרשנים מייחסים לו אופי שהוא שילוב של שני האחים.
-[^16]: חשוב לשים לב שגלאוקון הוא הראשון הדיאלוג שמשתמש במילה פיזיס.
-[^17]: בספרות - *האנלוגיה של העיר והנפש* - ליבה של הפוליטאה. *אנאלוגיה* - *Analogos*
-[^18]: עצם עקמת עיר דורשת השמדתה של העיר הקיימת, ולקיחת צעד אחורה ממנה. לא במקרה זה קורה בפיראוס, מקום לרעיונות חדשים.
-[^19]: סוקראטס עצמו היה גווע בעיר שכזו: סוקראטס אינו מועיל בעבודות פשוטות. הפילוסופיה נכנסת עם התאוות, וההשחתה, ומות התמימות.
-[^20]: *Demos* - עם
-[^21]: מזכיר את האזהרות של גורגיאס מפני הרטוריקה!
-[^22]: *Gynmanstike* - עיצוב וויסות הגוף (מלשון *Gymnes* - ערום - גאוותם של היוונים)
-[^23]: *Musike* - חינוך מוזיקלי (כמו גם שירה)
-[^24]: האתונאים התהדרו בהיותם *Autochtonoi* (αὐτόχθων) - יוצאי האדמה ממש, ולא מהגרים ממקומות אחרים
-[^25]: *Eubolia* - חשיבה מצוינת, 'התפלפלות' - לפי אריסטו
-[^26]: *Sophrosyne* (σωφροσύνη) - מצוינות הנפש ויישוב הדעת
-[^27]: בהגדרה הזו יש מתח מול הגדרת הנפש ב[פיידון](https://logos.pukeko.xyz/he/%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%94/%D7%99%D7%95%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA/%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%93%D7%95%D7%9F#%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%94%D7%A0%D7%A9%D7%9E%D7%94-%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%94-%D7%9C%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%93-%D7%9C%D7%90%D7%97%D7%A8-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA), שם מתואר שהנפש תשרוד את המוות משום שהיא פשוטה לחלוטין.
-[^28]: בניגוד גמור להגדרתה של התבונה ב[משתה](/פילוסופיה/יוונית/משתה#scala-amoris) - שם מתוארת כמושא הטהור ביותר של הארוס
-[^29]: הצעה *מ ט ו ר פ ת* בהתחשב בתקופה שאפלטון חי!
-[^30]: טרגדיות יווניות דוגמת *המלך אדיפוס* של סופוקלס ממחישות כמה חזק הטאבו הזה, שסוקראטס מוחק בכזו פשטות 
-[^31]: קטע קומי כמעט, לפי אנדי ('החלק האהוב עליי בדיאלוג!') 
-[^32]:  זוהי אמרה מגוחכת ברמה מקוממת באוזני האחרים
-[^33]: *Agnoia* - בורות (Agnostic מגיע מכאן), בניגוד ל*Scientia*
-<<<<<<< Updated upstream
-[^34]: *Agathon*
-[^35]: *Noeton*
-[^36]: החלקים בלתי שווים, אבל סוקראטס לא מציין את היחס; ספרים שלמים נכתבו בריב על זה.
-[^37]: *Eikones* - צלם שאנו בונים בתודעה (כמו *צלם אדם*)
-[^38]: *Eikasia* - היכולת שלנו לדמיין ולהבדיל בין הדימיון הזה לאמת.
-[^39]: *Ta Aistheta* - הפרטים המוחשיים בעולם והכוח הקוגניטיבי לתפוס אותם
-[^40]: *Pistis* - אמונה (מכאן מגיעה המילה *Piety*), **אך לא במובן הדתי המוכר לנו**, אלא במובן של Belief, Trust - האמנה, או אמון.
-[^41]: *Ta Mathemata* - הדברים שאנו יכולים ללמוד (מכאן מגיעה המילה *מתמטיקה*). גם שפה, בהיותה מושגית, נכללת בהגדרה זו.
-[^42]: *Dianoia*
-[^43]: *Nous*
-[^44]: *Eide*
-[^45]: או מכח הארוס?
-[^46]: רק אסיר אחד משתחרר: רוב האנשים לא חיים את החיים הפילוסופיים.
-[^47]: מסיבה זו הטיפו סוקראטס ואפלטון לנושאים כמו מתמטיקה, מוזיקה, אסטרונומיה, והדיאלקטיקה: אלו מכריחים אותנו לעזוב את הסברה לכיוון הידיעה. מסיבה זו נתפסת האקדמיה של אפלטון כאוניברסיטה הראשונה.
-=======
->>>>>>> Stashed changes

פילוסופיה/לשון.md

@@ -0,0 +1,59 @@
+---
+title: לשון
+description: מבוא לפילוסופיה של הלשון
+published: true
+date: 2024-01-26T21:05:37.508Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה של הלשון
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-01-26T21:01:04.731Z
+---
+
+> [סילבוס](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/url/view.php?id=2509955), [מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=49800), [ספר](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/url/view.php?id=2509955)
+{.info}
+
+> [שיעור](/פילוסופיה/לשון/l-introduction-handout.rtf)
+{.is-info}
+
+הפילוסופיה של הלשון טרודה בכל השאלות שמעניקות לשפה משמעות. למה בכלל אנחנו מבינים שפה? מה מענקים לביטויים משמעות? איך אפשר לדבר על דברים שלא בהכרח קיימים בעולם, ומה הופך רצף מסוים של צלילים ומחרוזות לדקדוקי?
+
+הפילוסופיה של הלשון אינה ממש חלק מהמסורת הפילוסופית לאורך רוב ההיסטוריה שלה. 
+עד סוף המאה ה19~תחילת המאה ה20, בשאלות שכאלו לא היה דיון פילוסופי כמעט בכלל. אך בשנים הראשונות להיווצרותה, הפילוסופיה של הלשון נהפכה לדומיננטית[^1]. מה הוביל לשינוי הזה? 
+
+בפילוסופיה אנליטית, השפה תופסת תפקיד מרכזי, לעומת תפקידה השניוני בפילוסופיה הקונטיננטלית. הפילוסופיה האנליטית רואה בלשון את המפתח להבנת המחשבה. הלה רואים בלשון תנאי מקדים לדיון בשאלות מטאפיזיות, כבדות משקל יותר - מבלי להבין במדויק את משמעות הפסוקים, לא ניתן, לשיטתם, להבין את מושאי המחשבה.
+
+**משמעות**, למשל, הוענקה אך ורק לפסוק שניתן לאמת או להפריך בצורה אמפירית; כל ביטוי אחר הוא חסר משמעות. הפסיקה הזו דרמטית: היא שוללת מהפילוסופיה שקדמה לאותה נקודה - לרבות אריסטו, אפלטון ודקארט - כל משמעות. כאן התחוללה מהפכה בפילוסופיה.
+
+הפילוסופים מעניקים קדימות לשלוש נושאים: ה**עולם**, ה**הכרה** וה**שפה**. ההוגים הקדמונים עסקו תחילה ב**עולם** - בשאלות מטאפיזיות קודמות (*על הטבע*). משם המשיכו לשאלות של **הכרה** - דוגמת האתיקה (האם יש בכלל ערכים? איך מצייתים לערכים אלה?). בתפיסה המוקדמת יותר, עיקרו של השילוש הזה הוא בעולם - במטאפיזיקה[^2].
+
+המהפכה הקרטזיאנית הטתה את הכף לעבר ה**הכרה**, כפי שעשה דקארט ב*הגיונות* שלו. השאלה הראשונה של דקארט הינה אפיסטמית לחלוטין - מה בכוחי לדעת? מה אני יכול להכיר?. התפיסה ממשיכה להוביל בפילוסופיה של הבאים אחרי דקארט, דוגמת בארקלי והאידיאליזם שלו - האפיסטמולוגיה ניצבת בחזית ומכתיבה את השאלות המטאפיזיות. 
+
+וכשם שעשו המהפכות שקדמו לה, המהפכה הלשונית שוב מטה את הכף, ושמה את מלוא הכובד סביב המחשבה, כפי שזו עולה ב**שפה**. כעת, הפילוסופים טרודים ב**לוגיקה**, ובראשם פרגה[^3] - אבי הלוגיקה המודרנית והפילוסופיה של הלשון[^4]. 
+
+> [התפיסה הלוקיאנית של השפה](/פילוסופיה/לשון/לוק.pdf)(מתוך: מסכת טבע האדם) 
+{.is-info}
+
+לוק, כרבים מהפילוסופים בתקופתו, היה טרוד ב**אידאה** - פיתוח קרטזיאני - שמשמעותה מושא מחשבתי מסוים - ישיים ממשיים **בתודעה הפרטית** של כל אדם ואדם[^5]. לוק העניק אף הוא קדימות למחשבה, וטען שזו בלבד מעניקה משמעות לשפה. 
+
+> האידאה הקרטזיאנית **היא לא** האידאה האפלטונית! 
+> האידאה הקרטזיאנית מדברת יותר על הצורה ממש של חפץ מולנו, ולא מושא מטאפיזי כזה או אחר. אנחנו מדברים על הבקבוק ממש, לא על ה*בקבוקיות של הבקבוק*.
+{.is-warning}
+
+את האידאות שבתודעתו של כל אדם ואדם ניתן לתקשר רק באמצעות השפה - אך משום שהאידאה היא לעד פרטנית (אני לא יכול לחשוב את הבקבוק בראש של מישהו אחר), בני האדם נשענים על שתי הנחות נוספות בשימוש בשפה. 
+
+- ראשית, הם מניחים שהמילים מבטאות הן את האידאה שבתודעתם והן את זו שבתודעתו של האחר.
+כשאני אומר 'בקבוק', אני ואתה חושבים על אותו הבקבוק, אותה האידאה.
+
+- שנית, הם מניחים שהמילים שלהם מבטאות דברים ממשיים.
+המילים הן ביטוי של אידאה ממשית במחשבתו של הדובר. בהיעדר אידאה מאחוריה, המילה חסרת משמעות.
+
+האידאות הן מוחלטות, כפי שמסיק דקארט ב*הגיונות*: על נוכחותו של בקבוק כזה או אחר מולי ניתן להטיל ספק; על התמונה של הבקבוק ברוחי לא ניתן לערער.
+
+אלא שכאן עולה בעיה - הרעיון של האידאה חותר ישירות תחת השפה: מטרתה של השפה היא לתקשר מחשבות - אך אם האידאה - מושא המילים - היא לעד פרטנית לכל אדם ואדם, איך תיתכן בכלל תקשורת?
+
+---
+
+נניח וכשאומרים 'אדום', אני חושב על 'ירוק', ובן השיח שלי חושב על 'אדום'. אנחנו יכולים לדבר כמה שאנחנו רוצים על 'אדום', בביטחון גמור שאנחנו מדברים על האותו הדבר; למעשה, אין שום קשר, ו**אנחנו לא באמת מתקשרים**.
+
+---
+
+כאן מזדנבת פנימה [המהפכה הלשונית של פרגה](/פילוסופיה/לשון/פרגה) - תחילה בתורתו המוקדמת ואחר כך בתורתו המאוחרת.

פילוסופיה/לשון/פרגה.md

@@ -1,67 +1,17 @@
 ---
-title: מבוא לפילוסופיה של הלשון
+title: תורת ההוראה של פרגה
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-14T16:51:22.038Z
-tags: 
+date: 2024-01-26T21:07:06.239Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה של הלשון, פרגה
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
 ---
 
-> [סילבוס](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/url/view.php?id=2509955), [מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=49800), [ספר](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/url/view.php?id=2509955)
-{.info}
-
-> [שיעור](/פילוסופיה/לשון/l-introduction-handout.rtf)
-{.is-info}
-
-הפילוסופיה של הלשון טרודה בכל השאלות שמעניקות לשפה משמעות. למה בכלל אנחנו מבינים שפה? מה מענקים לביטויים משמעות? איך אפשר לדבר על דברים שלא בהכרח קיימים בעולם, ומה הופך רצף מסוים של צלילים ומחרוזות לדקדוקי?
-
-הפילוסופיה של הלשון אינה ממש חלק מהמסורת הפילוסופית לאורך רוב ההיסטוריה שלה. 
-עד סוף המאה ה19~תחילת המאה ה20, בשאלות שכאלו לא היה דיון פילוסופי כמעט בכלל. אך בשנים הראשונות להיווצרותה, הפילוסופיה של הלשון נהפכה לדומיננטית[^1]. מה הוביל לשינוי הזה? 
-
-בפילוסופיה אנליטית, השפה תופסת תפקיד מרכזי, לעומת תפקידה השניוני בפילוסופיה הקונטיננטלית. הפילוסופיה האנליטית רואה בלשון את המפתח להבנת המחשבה. הלה רואים בלשון תנאי מקדים לדיון בשאלות מטאפיזיות, כבדות משקל יותר - מבלי להבין במדויק את משמעות הפסוקים, לא ניתן, לשיטתם, להבין את מושאי המחשבה.
-
-**משמעות**, למשל, הוענקה אך ורק לפסוק שניתן לאמת או להפריך בצורה אמפירית; כל ביטוי אחר הוא חסר משמעות. הפסיקה הזו דרמטית: היא שוללת מהפילוסופיה שקדמה לאותה נקודה - לרבות אריסטו, אפלטון ודקארט - כל משמעות. כאן התחוללה מהפכה בפילוסופיה.
-
-הפילוסופים מעניקים קדימות לשלוש נושאים: ה**עולם**, ה**הכרה** וה**שפה**. ההוגים הקדמונים עסקו תחילה ב**עולם** - בשאלות מטאפיזיות קודמות (*על הטבע*). משם המשיכו לשאלות של **הכרה** - דוגמת האתיקה (האם יש בכלל ערכים? איך מצייתים לערכים אלה?). בתפיסה המוקדמת יותר, עיקרו של השילוש הזה הוא בעולם - במטאפיזיקה[^2].
-
-המהפכה הקרטזיאנית הטתה את הכף לעבר ה**הכרה**, כפי שעשה דקארט ב*הגיונות* שלו. השאלה הראשונה של דקארט הינה אפיסטמית לחלוטין - מה בכוחי לדעת? מה אני יכול להכיר?. התפיסה ממשיכה להוביל בפילוסופיה של הבאים אחרי דקארט, דוגמת בארקלי והאידיאליזם שלו - האפיסטמולוגיה ניצבת בחזית ומכתיבה את השאלות המטאפיזיות. 
-
-וכשם שעשו המהפכות שקדמו לה, המהפכה הלשונית שוב מטה את הכף, ושמה את מלוא הכובד סביב המחשבה, כפי שזו עולה ב**שפה**. כעת, הפילוסופים טרודים ב**לוגיקה**, ובראשם פרגה[^3] - אבי הלוגיקה המודרנית והפילוסופיה של הלשון[^4]. 
-
-> [התפיסה הלוקיאנית של השפה](/פילוסופיה/לשון/לוק.pdf)(מתוך: מסכת טבע האדם) 
-{.is-info}
-
-לוק, כרבים מהפילוסופים בתקופתו, היה טרוד ב**אידאה** - פיתוח קרטזיאני - שמשמעותה מושא מחשבתי מסוים - ישיים ממשיים **בתודעה הפרטית** של כל אדם ואדם[^5]. לוק העניק אף הוא קדימות למחשבה, וטען שזו בלבד מעניקה משמעות לשפה. 
-
-> האידאה הקרטזיאנית **היא לא** האידאה האפלטונית! 
-> האידאה הקרטזיאנית מדברת יותר על הצורה ממש של חפץ מולנו, ולא מושא מטאפיזי כזה או אחר. אנחנו מדברים על הבקבוק ממש, לא על ה*בקבוקיות של הבקבוק*.
-{.is-warning}
-
-את האידאות שבתודעתו של כל אדם ואדם ניתן לתקשר רק באמצעות השפה - אך משום שהאידאה היא לעד פרטנית (אני לא יכול לחשוב את הבקבוק בראש של מישהו אחר), בני האדם נשענים על שתי הנחות נוספות בשימוש בשפה. 
-
-- ראשית, הם מניחים שהמילים מבטאות הן את האידאה שבתודעתם והן את זו שבתודעתו של האחר.
-כשאני אומר 'בקבוק', אני ואתה חושבים על אותו הבקבוק, אותה האידאה.
-
-- שנית, הם מניחים שהמילים שלהם מבטאות דברים ממשיים.
-המילים הן ביטוי של אידאה ממשית במחשבתו של הדובר. בהיעדר אידאה מאחוריה, המילה חסרת משמעות.
-
-האידאות הן מוחלטות, כפי שמסיק דקארט ב*הגיונות*: על נוכחותו של בקבוק כזה או אחר מולי ניתן להטיל ספק; על התמונה של הבקבוק ברוחי לא ניתן לערער.
-
-אלא שכאן עולה בעיה - הרעיון של האידאה חותר ישירות תחת השפה: מטרתה של השפה היא לתקשר מחשבות - אך אם האידאה - מושא המילים - היא לעד פרטנית לכל אדם ואדם, איך תיתכן בכלל תקשורת?
-
----
-
-נניח וכשאומרים 'אדום', אני חושב על 'ירוק', ובן השיח שלי חושב על 'אדום'. אנחנו יכולים לדבר כמה שאנחנו רוצים על 'אדום', בביטחון גמור שאנחנו מדברים על האותו הדבר; למעשה, אין שום קשר, ו**אנחנו לא באמת מתקשרים**.
-
----
-
-כאן מזדנבת פנימה המהפכה הלשונית של פרגה - תחילה בתורתו המוקדמת ואחר כך בתורתו המאוחרת.
-
-# תורת ההוראה המוקדמת של פרגה
+# תורת ההוראה המוקדמת
 בספרו *סודות האריתמטיקה*, דורש פרגה:
 
-## העקרון הראשון - אנטי פסיכולוגיזם
+## אנטי פסיכולוגיזם
 - להפריד בין הפסיכולוגי מהלוגי ואת הסובייקטיבי ומהאובייקטיבי.
 
 האידאה היא יש פסיכולוגיה סובייקטיבי, כפי שאומר לוק. עקרון זה, ה***אנטי-פסיכולוגיזם*** של פרגה, דורש להדיר מן השפה את האידאה, ובמקום להעניק לה משמעות **רק** בישיים האובייקטיביים, הלוגים. 
@@ -70,7 +20,7 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
 
 כשאני אומר 'בקבוק', עליי להתכוון לבקבוק הזה ממש, כאן מולי, ולא לתמונת הבקבוק בתודעה שלי. 'בקבוק' הוא לא צלם הבקבוק בתודעה, אלא חפץ אובייקטיבי (מיכל עם פקק שמכיל נוזלים, או משהו כזה).
 
-## העקרון השני - עקרון ההקשר
+## עקרון ההקשר
 - לעולם לא לבקש את משמעותה של מילה בודדת, אלא רק בהקשרה במשפט. 
 בעוד שלוק סבור שהמחשבות אינן אלא שרשרת של אידאות, פרגה טוען בדיוק הפוך - **אסור** לנסות להסיק על המושג הפרטי מבלי ההקשר שבו הוא פועל. זהו ***עיקרון ההקשר*** של פרגה.
 
@@ -98,7 +48,7 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
 > אם ניקח את הפרדיקט "X חכם" ונעביר לו 'אריסטו', נקבל את הפסוק 'אריסטו חכם' - ש**משמעותו** נובעת מכך **שערך האמת שלו הוא חיובי** - אריסטו באמת חכם. אם ניקח את אותה **הפונקציה** (קרי: אותו **פרדיקט**) ונעביר לו 'ג'ינג'יסטותאלס', נקבל ביטוי בעל **משמעות** אחרת - משום ש**ערך האמת שלו שלילי** (ג'ינג'יסטותאלס לא באמת חכם). הפרדיקט "X חכם", איפוא, הוא **פונקציה ממיינת**.
 
 
-## העקרון השלישי - ההבחנה בין אובייקט למושג
+## ההבחנה בין אובייקט למושג
 
 ```
 # זהו פרדיקט; הוא פונקציה (מושג) שמקבלת אובייקט, ומחזירה משמעות (אמיתי או לא אמיתי) 
@@ -137,7 +87,7 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
 [^9]: פרגה הגדיר פרדיקטים כסוג מסוים של פונקציה - *מושג*
 
 
-# תורת ההוראה המאוחרת של פרגה
+# תורת ההוראה המאוחרת
 
 הרהרו בפסוקים:
 
@@ -199,7 +149,8 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
 
 **המובן** הוא אופן ההצגה של האובייקט.
 
-**רווק** ו**לא נשוי** נושאים את אותו המובן, אך בעלי הוראה שונה. כך כל הביטויים הסינונימיים. שלא כמו *כוכב השחר* ו*כוכב הערב*, אף אחד מהביטויים האלו **לא מוסיף מידע נוסף**, ולא מוביל לערך קוגנטיבי שונה. לכן, הם אותו המובן.
+## עקרון ההמרה (אקסטנציונליות)
+**רווק** ו**לא נשוי** נושאים את אותו המובן, אך בעלי הוראה שונה. כך כל הביטויים הסינונימיים. שלא כמו *כוכב השחר* ו*כוכב הערב*, אף אחד מהביטויים האלו **לא מוסיף מידע נוסף**, ולא מוביל לערך קוגנטיבי שונה. לכן, הם באותו המובן.
 
 
 > ***ג'ינג'יסטותאלס* הוא טיפש**
@@ -232,4 +183,48 @@ dateCreated: 2023-12-31T15:20:57.801Z
 המובן הוא מה שיודע מי שמבין את הביטוי. המובן מספק ידיעה ממשית על האובייקט - כפי שראינו בדוגמת פסוקי הזהות.
 
 3. אונטולוגי
-אין הבדל בהוראה ללא הבדל במובן. המובן של ביטוי הוא אופן של קביעת ההוראה.
+אין הבדל בהוראה ללא הבדל במובן. המובן של ביטוי הוא אופן של קביעת ההוראה.
+
+### המתח הפנימי במובן
+עד כה, אמרנו שמובן הוא אופן ההינתנות של האובייקט. אולם, חשבו על המשפט הבא:
+
+> אודיסאוס ירד לאיתקה
+
+אודיסאוס אינו קיים; לפיכך, 'אודיאוס' לא מפנה לשום דבר - ולא יכול להיות לו ערך אמת - לכאורה אין לו משמעות; יש לו מובן, ללא הוראה. אבל, הוא בבירור אומר לנו משהו. איך עלינו להתייחס למשפט כזה? איך בכלל יש לו משמעות?
+
+הפתרון של פרגה הוא **גישה פרופוזיציונליות** (טענה פסוקית). חשבו על משפטים כמו
+
+> קרול מאמינה שכוכב הערב הוא כוכב הערב
+
+זו טאוטולוגיה ברורה מאליה.
+
+לפי עיקרון האקסטנציונליות, ביכולתנו להחליף את אחד המופעים של 'כוכב הערב' ב'כוכב השחר' - ההוראה נשמרת בין הביטויים, ולא שינינו את ערך האמת של הפסוק. האמנם?
+
+> קרול מאמינה שכוכב הערב הוא כוכב הבוקר
+
+בפסוק הזה, ערך האמת אינו בהכרח אמיתי - אולי קרול לא יודעת שכוכב הערב הוא כוכב השחר. 
+
+הקשרי אמונה מפרים לעיתים תכופות את עקרון האקסטנציונליות:
+
+> 1. אדיפוס רוצה לשאת את יוקסטה לאשה
+> 2. יוקסטה = אמו של אדיפוס
+> 3. לכן, אדיפוס רוצה לשאת את אמו לאישה
+> אבל הוא לא... (אופסי)
+
+אלא שבמקרה הזה, *יוקסטה* אינה יוקסטה כפי שאנו תופסים אותה ממש - אלא כפי ש*אדיפוס* תופס אותה. בהקשרים פסיכולוגיים, ההוראה אינה יוקסטה כלשהי בעולם, אלא יוקסטה האדיפיאנית; למעשה, בהקשרים פסיכולוגיים, המובן הוא גם ההוראה. ומשום שיוקסטה כפי שנתפסת אצל אדיפוס הוא מובן שונה מיוקסטה כפי שהיא בעולם, לא ניתן באמת להחליף את הביטויים, כפי שסברנו תחילה. 
+
+כך אנו שומרים על ערך האמת בהקשרים פסיכולוגיים - אנחנו מדברים לא על האובייקט בעולם, אלא על האופן שבו הוא נתפס.
+
+אבל האם זה לא מחזיר אותנו חזרה לעולם האידאות הפרטניות?
+
+### מובן לעומת אידאה
+האידאה היא סובייקטיבית: במימד האפיסטמי, משום שהן יש סובייקטיבי לחלוטין; אידאה אינה יכולה להתקיים ללא תפיסה. במימד האפיסטמי, משום שרק הסובייקט יכול לדעת מה עולה בעיני רוחו כשהוא חושב על האידאה.
+
+מנגד, המובן הוא אובייקטיבי: במימד האונטולוגי, משום שהמובן יכול להתקיים גם ללא תפיסה - הוא לא שייך לאף אחד; במימד האפיסטמי, משום שהוא ניתן לשיתוף - כל מי שיבין את השפה יבין את המובן. 
+
+יש כאן ניגוד בין חשיבה למחשבה - החשיבה היא אקט מנטלי בתודעה של סובייקט מסוים. לעומתה, מחשבה היא ה*תוכן* של אותו האקט: היא אינה תלויה בתפיסתה בתודעה כלשהי. גם לפני שידענו ש*כוכב הערב הוא כוכב השחר*, המחשבה הזו הייתה זמינה בעולם - עוד לפני שמישהו חשב אותה.
+
+המובן, שלא כמו האידאה, הוא בר שיתוף: כולם יכולים לחשוב אותו משום שהוא כבר קיים בעולם.
+
+> חשבו שאתם צופים על הירח מבעד לטלסקופ. ישנה התמונה של הירח בקרנית שלכם, התמונה של הירח בעדשה, והירח - אי שם בשמים. האידאה, כמותה כתמונה בקרנית שלנו; המובן, כמותו בתמונה בעדשת הטלסקופ; וההוראה היא הירח עצמו, אי שם בחלל. 
+> את מה שאני רואה בקרנית שלי, לעולם לא אוכל לשתף - אולם, כולם יכולים לצפות בטלסקופ, במידה רבה של דיוק. 

פילוסופיה/לשון/ראסל.md

@@ -0,0 +1,82 @@
+---
+title: ראסל
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-28T18:30:18.113Z
+tags: 
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-01-28T14:22:44.178Z
+---
+
+ראסל מתקן ובונה על התיאוריה של פרגה, לאור מה שהוא רואה ככישלון התיאוריה של פרגה בהסברת **ביטויים מורים** - כמו *האיש הזה*, *איש כלשהו* או *מלך מרוקו*.
+
+
+# בעיית הביטויים המורים של פרגה
+פרגה מתקשה להתמודד עם ביטויים כמו *מלך צרפת הוא קירח* כאשר הם אינם מצביעים על אובייקט כלשהו בעולם (משום שאין מלך צרפת). מהנקודה הזו מבליח ראסל, עם פיתוח משלו על גבי התיאוריה של פרגה.
+
+ראסל סבור שיש להתייחס לתיאוריה פילוסופית כמו לתיאוריה מדעית - ככל שעולה בכוחה להסביר יותר תופעות ("היבכים"), כך ערכה ההסברי עולה והרי שהיא קרובה יותר לאמת. ראסל מציין שלושה "היבכים"[^2] בתיאוריה של פרגה:
+
+## בעיית ההקשר הפסיכולוגי
+
+תחילה, חוזר ראסל על עקרון הכסות (אקסטנציונליות) - שניתן להחליף ביטוי בפסוק בכל ביטוי אחר שחל על אותם האובייקטים בדיוק בעולם. נניח והמחבר של ווברלי הוא סקוט, וג'ורג' הרביעי מדבר על המחבר של ווברלי. פרגה סבור שלא ניתן יהיה במקרה כזה להחיל את 'המחבר של ווברלי' ב'סקוט', בטענה שמדובר בהקשר פסיכולוגי - ג'ורג' לא בהכרח יודע שמדובר באותו האדם ממש. לכאורה, עקרון הכסות לא עובד ברגע שנכנס הקשר פסיכולוגי: *המחבר של ווברלי* ו*סקוט* הם ברי החלפה בפסוק *המחבר של ווברלי מוכשר מאוד*, אבל לא ב*ג'ורג' חושב שהמחבר של ווברלי מוכשר מאוד*. 
+
+בעוד שפרגה פותר את הבעיה הזו, הפתרון קצת דחוק, ולא טבעי; למה שההוראה של ביטוי תשתנה רק בהקשר מסוים? הוראה אמורה להורות על האובייקט, בכל הקשר שהוא; בקיצור, ראסל לא השתכנע. 
+
+## בעיית הסתירה ("החוק השלישי הנמנע")
+
+הביטוי הזה מציף בעיה נוספת:
+
+> א' הוא ב' או שא' הוא לא ב'[^1]
+
+לכאורה, יש כאן הכרח לוגי: או שדבר הוא א', או שדבר הוא ב'. אלא שאם נבחן את מלך צרפת, 'מלך צרפת הוא קירח' או 'מלך צרפת אינו קירח' חייבים להיות אמיתיים, אבל הנה - שניהם שקריים, משום שאין כלל מלך צרפת! הפסוק אינו אמיתי, ואינו שקרי!
+
+*כיצד יכולה אי-ישות יכול להיות נושא של טענה?*, תוהה ראסל ^בזלזול^. ברגע שאין לפסוק ערך אמת, ואין לו אובייקט בעולם, אני בעצם לא יכול להגיד את זה בכלל.
+
+## בעיית הכסות
+
+ויש אפילו עוד בעיה: *המלך של צרפת הוא קירח* בפירוש נראה לנו כבעל משמעות: נראה שהוא מדבר על אובייקט בעולם, ויש לו מבנה פונקציונלי (למשל: Fa), ואנו מבינים אותו כבעל משמעות. אבל אין אובייקט שמספק את התיאור: לפסוק הזה אין שום כסות בעולם.
+
+
+[^1]: ר' גם: [חוק הסתירה האריסטותלי](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#חוק-הסתירה)
+[^2]: קשיים, תסבוכות, פאזלים
+
+# האובייקט הריק של מיינונג
+ראסל מציג גם פתרון מוצע - מיינונג טוען כי כל ביטוי שמתיימר להורות על משהו, כמו מלך צרפת הקירח או הריבוע העגול, אכן מכונן עצם שכזה, גם אם אינו קיים. הוא מתיר עצמים שאינם קיימים - שמות ריקים - ובכך פותר את הקושי. אלא שראסל לא מתשכנע: הוא קובע כי הפתרון של מיינונג מפר את חוק הסתירה: הוא מצביע על אובייקט, ואז קובע שאינו קיים - שהוא ישנו ושהוא איננו. לפיכך, הוא פשוט לא יכול להיות.
+
+
+# הפתרון של ראסל
+הבעיות האלו נובעות כולן מכך שאנו מניחים שתיאור מיידע מתפקד כמו שם פרטי, בכך שמורה על אובייקט בעולם. כאן מבליח ראסל עם הפתרון שלו: הוא שולל את ההנחה שתיאורים מיידעים מורים על אובייקט, ובוחר לכונן אותם כ**פסוקים מכומתים**. מתחת למבנה הדקדוקי הזהה, מסתתר מבנה לוגי אחר:
+
+
+> **לא**:
+> 1. מלך צרפת הוא קירח 
+{.is-danger}
+
+> אלא:
+> 1. יש לפחות דבר אחד כזה "מלך צרפת" (יש לפחות דבר אחד שהוא K)
+> 2. יכול להיות רק X אחד כך שX הוא מלך צרפת (אין יותר מדבר אחד שהוא K)
+> 3. אם תמצא X שכזה, הוא מלך צרפת (מה שהוא X הוא K) 
+> 4. אותו מלך צרפת הוא קירח:
+> `(Ǝx(Kx	(UyKy->x=y)	^ Bx)`
+{.is-success}
+
+
+
+הביטוי החדש הזה לא מורה על אובייקט - הוא רק כללים לוגיים (*אם אמצא מן X שכזה, אז הוא מלך צרפת והוא קירח*)
+
+
+כעת, אפשר לשלול את הביטוי הזה:
+1. לא נכון שיש מלך אחד ויחיד לצרפת והוא קרח
+2. יש מלך אחד ויחיד לצרפת והוא לא קירח
+  2 מנביע שיש מלך צרפת, 1 לא מנביע שיש מלך אחד לצרפת
+  1 אמיתי, והוא השלילה של "המלך של צרפת הוא קירח"
+3. לא נכון שיש מלך אחד ויחיד של צרפת שהוא לא קרח
+
+
+כעת, במקום להורות על אובייקט (*מלך צרפת*), ביטויים כאלו הם *פרדיקטים* - וככאלו, יכולים לקבל ערך שקרי.
+
+כשג'ורג' הרביעי חושב על המחבר של ווברלי, הוא שואל *האם יש מחבר לווברלי, ויש רק אחד כזה, ויש אדם בעולם שהוא כזה, והוא חיבר את ווברלי*?
+
+
+הפתרון של ראסל שולל מאיתנו את היכולת לדבר ישירות על העולם, בכך שהוא שולל לגמרי שמות והופך אותם לפרדיקטים; כה קיצוני הפתרון לבעיה של פרגה.
+

פילוסופיה/נוצרית.md

@@ -2,15 +2,18 @@
 title: פילוסופיה נוצרית של ימי הביניים
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-17T15:43:39.357Z
-tags: סמסטר א, פילוסופיה, קורסים כלליים, שנה ב, נצרות
+date: 2024-01-26T22:02:18.188Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה נוצרית, ימי הביניים
 editor: markdown
-dateCreated: 2024-01-03T14:06:51.689Z
+dateCreated: 2024-01-26T20:57:27.953Z
 ---
 
 > [מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=49683), [סילבוס](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/url/view.php?id=2509846)
 {.info}
 
+![jesus.jpg](/פילוסופיה/נוצרית/jesus.jpg)
+^בזיליקת^ ^Notre-dame^ ^de^ ^Fourviere,^ ^ליון,^ ^צרפת^
+
 יחסי היהדות והנצרות הם תופעה מיוחדת. הנצרות יצאה בבירור מהיהדות - כל אבותיה המייסדים היו יהודים דתיים - ולמרות זאת, היחסים בין הדתות עכורים[^1].
 
 # מקור הנצרות - יהודה
@@ -131,4 +134,4 @@ dateCreated: 2024-01-03T14:06:51.689Z
 [^26]: למרבה האירוניה, המערב הגיע למזרח משום שביזנטיון ביקשה עזרה, ובתוך ההקשר הזה כבשו אותם למשך דור בערך.
 
 ## הפיצול הפרוטסטנטי
-ב1517, מתרחש פילוג נוסף, כאשר מרטין לותר פורש מן הכנסייה ומקים זרם חדש. מתוך הזרם הזה נוצר עוד זרם - הקלוויניסטי - שהתנגדו לקתולים אך לא הסכימו עם לותר; לזרם הזה משתייכים רוב הפרוטסטנטים היום. 
+ב1517, מתרחש פילוג נוסף, כאשר מרטין לותר פורש מן הכנסייה ומקים זרם חדש. מתוך הזרם הזה נוצר עוד זרם - הקלוויניסטי - שהתנגדו לקתולים אך לא הסכימו עם לותר; לזרם הזה משתייכים רוב הפרוטסטנטים היום.

פילוסופיה/נוצרית/אוגוסטינוס.md

@@ -0,0 +1,69 @@
+---
+title: אוגוסטינוס הקדוש
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-26T20:58:00.632Z
+tags: סמסטר א, פילוסופיה, קורסים כלליים, שנה ב, נצרות, אוגוסטינוס
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-01-03T14:06:51.689Z
+---
+
+# הפילוסופיה של אוגוסטינוס
+
+## המתח בין דת לפילוסופיה
+הדתות השונות חלוקות בדעתן כיצד להתייחס לפילוסופיה. היחס הזה נחלק לשלושה זרמים:
+
+- שמרני
+כל מה שצריך נמצא בדת; עצם השאלות הפילוסופיות מובילות לכפירה.
+
+- מיסטי
+יש התגלות נוספת מעבר לדת המקובלת על כולם, שתכליתו להביא לנו את המפתח להבנת סודות הדת. ההסבר לא חייב להיות הגיוני לבני האדם[^27]. 
+
+- פילוסופי
+הפילוסופיה היא הכרח לאמונה דתית - והדת היא הכרח פילוסופי. אדם שאינו מגיע לאמונתו בכח השכל, אינו מאמין במלוא המובן
+הזרם הפילוסופי נחלק לשני זרמים:
+- - מסורתיים
+היכן שניתן, הפילוסופיה היא מקור האמת - אך היכן שהפילוסופיה כושלת, הדת יכולה להוסיף, כל אימת שאינה סותרת את הפילוסופיה. (למשל: העולם מתנהג ככה וככה משום שככה הסקתי, אבל הוא נברא בידי האל כמו שנגלה אלינו).
+- - קיצונים
+אין דרך להגיע אל האמת זולת הפילוסופיה; הדת היא תוצר של ההיקש האנושי, ואינה יכולה להיות אחרת.
+
+
+> **השמרנות** שוללת את עצם השאלות הקיומיות; **המיסטיקה** מקבלת את השאלות, אך התשובות אינן בהכרח לוגיות; **הפילוסופיה** דורשת תשובות לוגיות
+{.is-warning}
+
+|	שמרני				 			|	מיסטי					   												  |	פילוסופי	 מסורתי | פילוסופי קיצוני 			|
+|	---					 			|	---						 													  |	---					 | ---											  |
+|	אסור לשאול!				|	אפשר לשאול, התשובה דתית									  | הדת עונה על מה שהפילוסופיה לא יודעת 		 | הדת היא תוצר פילוסופי, וכפופה לפילוסופיה 									|
+| ר"שי, אשאריה[^29] |	אחוות סופיות, פלגים פרנציסקנים[^30], קבלה |		אוגוסטינוס | רמב"ם, איבן רושד[^31],	[דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות)			|
+^הטבלה^ ^הזו^ ^מיותרת^ ^-^ ^פשוט^ ^למדתי^ ^לעשות^ ^כאן^ ^טבלאות.^
+
+השמרנים, המיסטיקנים והאתאיסטים מסיקים שיש לדת אמרה כלשהי, שניתן לקבוע כנכונה או שגויה; המיסטיקנים והשמרנים חושבים שהיא אמיתית, והאתאיסטים חושבים שהיא שקרית[^28]. לעומתם, הפילוסופים קובעים את הדת כאמרה של המציאות.
+
+ניתן לראות שהמתח הזה בין הפילוסופיה לדת קיים בכל הדתות, והזרמים בין הדתות קוראים ומכירים אחד את השני.
+
+בנצרות, הזרם הדומיננטי הוא הזרם הפילוסופי המסורתי.
+
+[^27]: הקבלה טוענת, למשל, שיש מערכת נוספת, מעל הטבע, שניתן להפעיל בקמעות ותפילות.
+[^28]: אפשר לומר שבלב כל אתיאיסט ישנו שמרן - שבעיני רוחו אל מסוים מאוד - שאותו הוא דוחה על סמך זאת. למעשה, יש הסכמות עמוקות בין 
+השמרנים לאתאיסטים - המחלוקת היא רק אם לקבל את הדת והאל שהם מסכימים עליה, או לדחות אותם.
+[^29]: זרם מוסלמי - *לא* ה*שאריה*, שמשמעותה פשוט 'תורה'. זרם זה גבר על האחרים באיזור המאה ה13.
+[^30]: זרמים שדוגלים במגע ישיר עם האל - תלאות גופניות, שגרה נוקשה וכו'
+[^31]: זרם מוסלמי שגווע באיסלאם, אך פותח דווקא בנצרות וביהדות
+
+# אוגוסטינוס הקדוש
+אוגוסטינוס נול ב354, בעיר איפו שבאלג'יר ממערב לטוניס. אמו הייתה נוצריה אדוקה, והאב היה פגאני[^32]. היחסים ביניהם היו גרועים, משום שאביו בגד לעיתים תכופות ואמו הייתה משכילה ממנו בהרבה. המשפחה נולדה למעמד בינוני-נמוך, ושאפה להתקדם בזכות לימודים. אביו של אוגוסטינוס הבין היטב שבנו מוכשר מאוד, ושזו הדרך להתקדם, ולכן השקיע את הכסף שברשותם בלימודיו של אוגוסטינוס - תחילה בעיר שבה נולד, ואחר כך בקרתגו. כך זכה אוגוסטינוס ללימודים אקדמיים רומים[^33]. אוגוסטינוס לוקח בקרתגו פילגש, ומתקדם בלימודיו - ונהפך למרצה לרטוריקה. מבחינה דתית, אוגוסטינוס נוטש לחלוטין את הנצרות, ומצטרף למניחאים - דת דואליסטית[^34]. אוגוסטינוס חי בקרב המניחאים כעשור, עד שזונח אותם ומתקרב לזרם הניאו-אפלטוני, מהצד הפגאני שלו[^35].
+
+אוגוסטינוס נקרא מקרב הניאו-אפלטונים למילאנו, למוסד נחשב מאוד. אוגוסטינוס זוכה למינוי במילאנו כתוצר של משחק פוליטי בין הנוצרים לפגאנים, שבו הפגאנים מנצחים. תוך מספר שנים במילאנו, הוא מתקרב חזרה לנצרות, מסיבות שקשה לנו לדעת, אך עדיין ספקן לגביה - עד שחווה תגלות בכנסייה של אמברוזיוס - ונהפך נוצרי מאוד אדוק. אמו משדכת לו אישה עשירה, אשר במקומה הוא לוקח פילגש, ובסופו של דבר פורש מן הנשים לגמרי לחיי נזירות[^36], וכמורה. לבסוף, מתפנה משרת בישופ באיפו, ואנשי העיר בוחרים בו למלא את המשרה. לבסוף, פולשים שבטים ברברים לצפון אפריקה, ומטילים על איפו מצור - שבו כמעט בוודאות נהרג אוגוסטינוס, בידי הונדאלים. 
+
+
+[^32]: תצורה נפוצה באותה התקופה - נשים נטו להתנצר יותר. יש האמורים שזה נובע מיחס טוב יותר לנשים בנצרות, האוסרת ניאוף וגירושין.
+[^33]: לימודים רומים פגאניים, בניגוד לנצרות שלה שאפה אמו; משום שהאב החזיק את הכסף, הוא זה שקבע.
+[^34]: הדואליסטים - אלו שמאמינים בעולם טוב, ובעולם רע, הגיעו מאיראן - ולכן ניתן לומר ש"השטן נולד באיראן". המניחאים היו דת גדולה בתקופה ההיא - יריב ראוי לנצרות.
+[^35]: זרם שיסד פלוטינוס, שחי באיליה וכתב ביוונית. התפיסה דוגלת בכך שיש נוכחות אלוהית בכל מקום - יש אל ששופע מטובו על העולם, ונוכח בו כל הזמן - בדומה לתפיסות קבליות ששאבו ממנו השראה. חלק מהזרם הזה התנצר, וחלק נשאר פגאני.
+[^36]: בנצרות רצה מחלוקת ארוכת שנים סביב חיי הפרישות: ישנם הטוענים שגם כמרים ובישופים יכולים לשאת נשים ואין בכך פסול, ואחרים שטוענים לטובת חיי הפרישות. אוגוסטינוס הטה את הכף לטובת הפרישות - והויכוח הוכרע עמוק בימי הביניים לטובת הפרישות.
+
+## התפיסה של אוגוסטינוס
+1. הפילוסופיה היא דרך טובה לגילוי ראשוני של האמת.
+2. הפילוסופיה לבדה לעולם לא תגלה את כל האמת[^37], ותוביל למבוי סתום; מהמבוי הזה ניתן לצאת רק בהתגלות דתית. ההתגלות הזו נותנת פריטי מידע שמאירים על כל השאר המציאות, העל-פילוסופית.
+
+[^37]: מכאן צמח גם הזרם הספקני: היכן שהדת מתיימרת לספק את המוצא מהמבוי הסתום, הספקנות מקבלת עליה שאין מוצא, ושאיננו יודעים את האמת.

פסיכולוגיה.md

@@ -2,17 +2,12 @@
 title: פסיכולוגיה
 description: על הבעיה הקשה של התודעה ומעבר לה
 published: true
-date: 2024-01-14T12:44:24.209Z
+date: 2024-01-26T21:23:28.911Z
 tags: 
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-03-13T19:22:10.601Z
 ---
 
-# קורסים
-## [מבוא לפסיכולוגיה](/פסיכולוגיה/מבוא)
-## [פסיכולוגיה פיזיולוגית](/פסיכולוגיה/פסיכוביולוגיה)
-## [הסקה סטטיסטית](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=46756)
-
 ![_tui5047.jpg](/פסיכולוגיה/_tui5047.jpg)
 ^La^ ^Porte^ ^de^ ^l'Enfer,^ ^מוזיאון^ ^אוגוסט^ ^רודן,^ ^פריז^
 

פסיכולוגיה/ניסויית.md

@@ -2,20 +2,22 @@
 title: פסיכולוגיה ניסויית
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-14T12:44:52.807Z
+date: 2024-01-25T10:00:35.120Z
 tags: פסיכולוגיה, סמסטר א, שנה ב, פסיכולוגיה ניסויית
 editor: markdown
 dateCreated: 2024-01-04T08:34:17.980Z
 ---
 
-> [מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=49411), [סילבוס](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/resource/view.php?id=2560119)
+> [מודל](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/course/view.php?id=49411), [סילבוס](https://moodle.bgu.ac.il/moodle/mod/resource/view.php?id=2560119), [הסיכום האגדי של שחף קולן]([פסיכולוגיה_ניסויית_-_סיכום_שחף_קולן.pdf](/פסיכולוגיה/ניסויית/פסיכולוגיה_ניסויית_-_סיכום_שחף_קולן.pdf)
 {.info}
 
 
-> [מצגת](/פסיכולוגיה/ניסויית/01_zoom_meeting_students.pptx)
-{.is-info}
+
+
 
 # מהי פסיכולוגיה ניסויית?
+> [מצגת](/פסיכולוגיה/ניסויית/01_zoom_meeting_students.pptx)
+{.is-info}
 
 > [ר' - הגדרת יסוד בפסיכולוגיה](/פסיכולוגיה#גישות-בפסיכולוגיה-הגישה-הנומינלית-מול-הגישה-התפעולית)
 {.is-info}
@@ -64,13 +66,18 @@ dateCreated: 2024-01-04T08:34:17.980Z
 תחילה, עלינו לקבוע את מערך המחקר *מתאמי* או מחקר *ניסוי* - ואת המשתנים - סוגם, מספרם, וכיצד מתפעלים אותם (אופרציונילזציה).
 
 ## תוקף המסקנה הסטטיסטית
-עד כמה ודאית המסקנה הסטטיסטית שהתקבלה לגבי הקשר בין המשתנים
+עד כמה ודאית המסקנה הסטטיסטית שהתקבלה לגבי הקשר בין המשתנים.
 
 ## תוקף פנימי
-עד כמה ודאי שבהשאוואה בין תנאי הניסוי, המשתנה התלוי נתון אך ורק להשפעת המשתנה הבלתי תלוי
+עד כמה ודאי שבהשאוואה בין תנאי הניסוי, המשתנה התלוי נתון אך ורק להשפעת המשתנה הבלתי תלוי.
 
 ## תוקף מבנה
-עד כמה משפקים המשתנים האפורציונליים את המשתנים התיאוראיים
+עד כמה משקפים המשתנים האפורציונליים את המשתנים התיאורטיים.
 
 ## תוקף חיצוני
-עד כמה ניתן להכליל ממסקנות המחקר לגבי כלל האוכלוסייה ומצבים רבים במציאות
+עד כמה ניתן להכליל ממסקנות המחקר לגבי כלל האוכלוסייה ומצבים רבים במציאות.
+
+# איומים על מערכי מחקר
+> [מצגת](/פסיכולוגיה/ניסויית/04_zoom_meeting_students.pptx)
+{.is-info}
+

פסיכולוגיה/פסיכופתולוגיה/דיכאון.md

@@ -0,0 +1,176 @@
+---
+title: דיכאון חד-קוטבי
+description: 
+published: true
+date: 2024-01-28T13:44:26.767Z
+tags: פסיכולוגיה, סמסטר א, פסיכולוגיה אבנורמלית, שנה ב, דיכאון, דיכאון חד-קוטבי, דיכאון מג'ורי
+editor: markdown
+dateCreated: 2024-01-28T12:21:54.904Z
+---
+
+# דיכאון חד-קוטבי
+**דיכאון חד-קוטבי** (Unipolar Depression; Major Depressive Disorder) הוא מצב קיצוני של עצב מתמשך.
+
+> **חד-קוטבי** ניצב בניגוד ל**דו-קוטבי** - קרי, מאניה-דפרסיה, או הפרעה דו-קוטבית. **בדיכאון חד-קוטבי אין מצבים מאנים או היפו-מאניים**.
+האבחנה הזו חשובה, משום שהטיפול בדיכאון חד-קוטבי שונה במהותו מטיפול בדיכאון דו-קוטבי[^1].
+{.is-warning}
+
+כולנו חשים עצב לפעמים. חוסר הצלחה בהשגת מטרה (הקשר תפקודי) או בעיות בקשרים החברתיים שלנו (הקשר חברתי) עלולים להעלות תחושות עגמומיות. 
+המאפיין של הרגש הזה הוא מצב-רוח שלילי, או קהות רגשית.
+
+עצב הוא רגש נורמלי וטבעי, ואפילו פונקציונלי - הוא גורם לנו להאט, להתמודד, ולחשוב על דברים לעומק - ומגייס את הסביבה לעזרתנו. 
+
+**מצב רוח שלילי אינו בהכרח שווה ערך לדיכאון**. תסמינים הקשורים באירועים בחיים, שנמשכים על גבי תקופה מצומצמת יחסית, הם תגובה נורמטיבית. לכן, הקריטריון הראשון לדיכאון הוא תסמינים המתמשכים *לפחות שבועיים*. גם אז, ניתן לקלינאי שיקול דעת לאבחון בין מצב עצב אבנורמלי לבין מצב עצב פתולוגי. 
+
+זאת משום ש,למשל, לאחר אובדן של אדם קרוב, אנשים עלולים להפגין תסמינים דיכאוניים חמורים בתקופה של בין חודשיים לשישה חודשים - בלי ללקות בהכרח בדיכאון. 
+
+דיכאון כונה בעבר "הפרעת מצב-רוח", אך המונח הזה מפספס הרבה - דיכאון הוא מצב עמוק שבו אין שמחת-חיים, אין רצון, אין תקווה. אנשים עם דיכאון של ממש לא לוקים רק במצב רוח ירוד, אלא מתקשים לתפקד בכל תחומי החיים. הדיכאון כרוך בסבל רב והשלכות מחיקות לכת, לרבות אובדן עבודה, גירושין, מחלות פיזיות, ואובדנות.
+
+# סימפטומים של אפיזודה דיכאונית
+
+> ר' רשימת תסמינים ב[מבוא לפסיכולוגיה](/פסיכולוגיה/מבוא/אבנורמלית#דיכאון-מגורי)
+התסמינים נחלקים לארבע "משפחות"
+- רגש
+רגשות כמו אשמה, חרדה[^2], השטחה רגשית
+
+- קוגניציה
+ערך עצמי נמוך, ביקורת עצמית, פסימיות (המשולש הקוגניטיבי - תוכן מחשבות מאוד שלילי.
+
+- מוטיבציה[^3]
+ שיתוק של הרצון, אנהדוני, שעמום, קושי ליזום.
+
+- פיזיולוגיה
+שינויים בשינה[^5], באכילה[^4], והאטה פסיכומוטורית (דיבור איטי, הליכה איטית, חוסר בהבעות) *או* חוסר שקט, קושי בעוררות מינית. עלולים להופיע גם תסמינים סומטיים - מערכת חיסונית מוחלשת, כאבי ראש, חששות בריאות קשים.
+
+
+לא כל התסמינים במשקל שווה: עצב ואנהדוניה הכרחיים, יחד עם ההשפעה השלילית על התפקוד,  *או* מצוקה קלינית משמעותית - השאר לעיתים מופיעים ולעיתים לא. מכאן מגיעים מקרים של 'דיכאון מתפקד' - אדם המתפקד במלואו כלפי חוץ, אך עדיין סובל בדיכאון. התסמינים חייבים גם להיות שינוי לעומת המצב הרגיל.
+
+# מהלך
+
+ברוב המקרים, דיכאון מופיע באופן פתאומי, בהחמרה מהירה לצד החלמה איטית. 
+
+לרוב, תקופה דיכאונית חולפת מעצמה גם ללא טיפול כעבור כ6 חודשים בממוצע. ובכל זאת, אנחנו רוצים לטפל כדי למנוע אובדנות, ולהקל על הסבל.
+
+> למרבה המזל, יש תקווה: **90%** מהאנשים שחוו תקופה דיכאונית יוצאים ממנה, בסופו של דבר.
+{.success}
+
+במיעוט המקרים - 10~20% - התסמינים מתמשכים לתקופה ארוכה - שנתיים או יותר. 
+
+לאחר תקופה דיכאונית, יש סיכוי משמעותי לחזרה של דיכאון בשלב כלשהו - מחקרים מעריכים בין 33-75%. השפעות סביבתיות משחקות כמובן תפקיד בסיכון לחזרה של תקופה דיכאונית. טיפול תרופתי מקטין את הסיכון לחזרה של הדיכאון, וטיפול פסיכולוגי נותן למטופל את הכלים לזהות את הדיכאון לפני שהוא מחמיר, ולהתמודד או לשוב לטיפול.
+
+## גורמי סיכון
+גורמי סיכון לתקופות דיכאוניות חוזרות:
+- המטופל חווה יותר תקופות דיכאוניות בעבר
+- יש יותר אבחנות נוספות (קו מורבידיות עם הפרעות כמו חרדה, פוסט-טראומה, או הפרעות בריאותיות)
+- המטופל סובל מהפרעת אישיות
+- נשים ורווקים
+- אירועי חיים שליליים חמורים (אובדן, מחלה, עוני, אובדן, פגיעה מינית)
+- פסימיות (כתכונה אישיותית)
+
+## רווחים בין תקופות דיכאוניות
+
+לרוב, אנשים שחווים תקופות דיכאוניות חוזרות יסבלו מהן בערך אחת לשנתיים. אולם, ככל שהמטופל חווה יותר תקופות דיכאוניות, הרווחים בין תקופה לתקופה מתקצרים.
+
+## גורמי חוסן
+גורמים המגנים מתקופות דיכאוניות כוללים:
+- תמיכה חברתית (בייחוד לאחר אירועים שליליים)
+- התקשרות בטוחה (במיוחד יחד עם PTSD)
+בקרב מתבגרים:
+- מערכת יחסים טובה עם ההורים
+(בקרב נשים שחוו אובדן[^6]):
+- מערכת יחסים אינטימית עם בן זוג
+- עבודה מחוץ לבית
+- פחות מ3 ילדים בבית
+- מחויבות דתית\רוחנית משמעותית
+
+## בין-תקופות
+בין תקופות דיכאוניות, יש אנשים שעדיין חווים תסמינים דיכאוניים - אך כאלו שעוצמתם אינם עולה לכדי דיכאון (מכונה גם דיכאון רזידואלי - שאריות).
+
+## דיכאון ואובדנות
+דיכאון ואובדנות קשורים קשר חזק מאוד, שנובע בעיקר מאובדן התקווה.
+
+
+# טיפול
+הטיפול בדיכאון מקצר את משך התקופה הדכאונית הנוכחית וגם דוחה את הופעת התקופה הבאה.
+
+מתוך אינספור טיפולים שנחקרו לדיכאון, הטיפולים הבאים זכו לתמיכה מחקרית:
+
+- CBT (Cognitive Behavior Therapy)
+
+- טיפול דינמי קצר-מועד\ארוך-מועד
+טיפול פסיכודינאמי, בין שלזמן קצר וקצוב ובין שמתמשך
+- IPT (Interpersonal Therapy)
+טיפול העוסק בקשרים חברתיים ומיומנות חברתית
+
+- EFT (Emotional Focus Therapy)
+טיפול ברגש הראשוני מאחורי רגשות שניוניים מזיקים
+
+- [בוננות](/פילוסופיה/בודהיזם), קשיבות (Mindfulness)
+היכולת להיות ערים בקשב פעיל למה שקורה כאן ועכשיו, בהיעדר שיפוטיות.
+
+
+- ACT (Acceptment and Commitment Therapy)
+נגזרת של בוננות - בתמצית, ביטול *המחשבות על מחשבות* - קבלת הרגשות מבלי שיפוט
+
+
+- טיפול תרופתי
+יש הנוטלים נוגדי-דיכאון רק בתקופות דיכאוניות, ויש כאלו הנוטלים אותם באופן קבוע. כנגד נוגדי-דיכאון יש האשמה שקשה מאוד להיגמל מהם, אך נדמה כי זה לא תרחיש טיפוסי.
+
+
+# מציינים
+ישנם אנשים העומדים בתנאים ומראים דפוסי תסמינים מסוימים משמעותיים, כמו:
+
+- עם מאפיינים מלנכוליים
+מטופלים עם אנהדוניה חזקה במיוחד - חוסר תגובה לכל אירוע מהנה. אנשים אלו סובלים גם מ3 מתוך התסמינים:
+- - יקיצות מוקדמות
+- - החמרה בשעות הבוקר
+- - ירידה מוטורית
+- - ירידה משמעותית בתיאבון ובמשקל
+- - תחושת אשם מוגזמת
+- - מצב-רוח מדוכא, ייאוש וריקנות
+
+מטופלים עם דיכאון מסוג זה מאופיינים בגנטיקה מסוימת, טראומה בילדות, ותגובה טובה יותר לטיפול תרופתי.
+
+- עם מאפיינים פסיכוטים
+במקביל לדיכאון, מופיעים תסמינים פסיכוטיים - אובדן בוחן מציאות, כמו הזיות או אשליות[^7]
+
+- עם דפוס עונתי
+- - לפחות 2 תקופות בשנתיים האחרונות, שהתרחשו באותה העונה (לרוב סתיו או חורף)
+
+- לקראת או אחרי לידה
+- - מתחילה בזמן ההיריון או בשבועות שלאחר הלידה
+- - לפחות[^8] 3%-6% מהיולדות יחוו דיכאון שיתחיל לקראת הלידה או בשבועות שלאחריה
+
+- עם מאפיינים מעורבים
+
+- עם מצוקה חרדתית
+
+# שכיחות
+השכיחות של דיכאון עולה לצד העלייה באיכות החיים. אנשים שנולדו לאחר 1975 (אוי לא, זה גם אני) נתונים לסיכון גבוה פי עשר לסבול מדיכאון. פערים באיכות החיים לאורך זמן או במקומות שונים משפיעים גם הם על השכיחות הדיכאון: בעוד שאיכות החיים הכוללת בעלייה, איכות החיים של הפרט נמצאת בירידה.
+
+> המלצה: *דור הפרוזאק* ("עתיק עתיק עתיק, אבל מהמם")
+{.is-success}
+
+- כמעט 2 מתוך עשרה אנשים יחוו תקופות דיכאוניות בחייהם.
+- 7% מהאנשים סובלים מדיכאון בשכיחות של 7%.
+
+# גיל ההתחלה (onset)
+- התפרצות הדיכאון מתרחשת בממוצע מתחת לגיל 20 - והגיל הולך ויורד (לעומת 30 ב1960).
+- 7% מהמתבגרים מתחת לגיל 14
+- מתבגרים מבוגרים יותר - 15%-20%. נטייה לרעת נשים
+- שכיחות נמוכה מאוד אחרי גיל 60.
+חשוב להזכיר: מדובר ב*התפרצות ראשונה* של דיכאון, שאינה שכיחה בגילאים אלה. אנשים הסובלים מדיכאון קודם לכן לוקים בסיכון גבוה יותר בגילאים האלה.
+
+(עוד דברים שלא הספקתי)
+
+# דיכאון וטכנולוגיה
+מחקרים עכשוויים קושרים בין מדיה חברתית לבין דיכאון.
+
+[^1]: תרופות נוגדות דיכאון, כמו SSRI-ים למיניהם, עלולות לעורר התקף מאני. 
+[^2]: לחרדה יש קו-מורבידיות גבוהה עם דיכאון
+[^3]: המונח המדויק יותר הוא *הנעה* - לא חוסר רצון, אלא חוסר היכולת לממש אותו
+[^4]: דיכאון קל מאובחן באכילת יתר; דיכאון בינוני וקשה מאופיין בתת-אכילה, ובירידה מובהקת במשקל
+[^5]: ברוב המקרים, אינסומניה - קשיים בשינה - שמובילה לעיתים תכופות להיפוך בין היום ללילה, ופגיעה בתפקוד בהתאם. התסמין הזה עלול לגרור תסמינים נוספים, בעקבות המחסור באור שמש, שגרה, ואינטרקציה עם אחרים. בשאר המקרים, יש *היפרסומניה* - שנת יתר - עד כדי 14-16 שעות ביממה.
+[^6]: Brown & Harris, 1978
+[^7]: מובחן מסכיזופרניה, משום שהתסמינים ממוקדים ותואמי מצב רוח. האנשים האלו לא פרנואידים או לא עקביים, אלא קשורים בדיכאון עצמו - תחושה שהגוף נרקב, קול פנימי עוין, וכו'
+[^8]: גורמים רבים מעריכים שזו הערכת חסר

פסיכולוגיה/פסיכופתולוגיה/מבוא.md

@@ -2,7 +2,7 @@
 title: פסיכופתולוגיה
 description: 
 published: true
-date: 2024-01-14T13:43:06.964Z
+date: 2024-01-28T12:19:20.239Z
 tags: פסיכולוגיה, שנה ב, פסיכופתולוגיה
 editor: markdown
 dateCreated: 2023-12-31T12:22:47.704Z
@@ -204,3 +204,81 @@ dateCreated: 2023-12-31T12:22:47.704Z
 - שיחות במהלך החיים
 כמה אנשים יקבלו את ההפרעה בחייהם
 
+
+(חסרה לי איזו רבע שעה פה)
+
+# קומורבידיות
+הפרעות רבות מאופיינות בקו-מרובידית - הנטייה להופיע יחד. דיכאון ופוסט-טראומה, למשל, לעיתים תכופות מופיעים יחד. מקרים קשים של הפרעות פסיכולוגיות מאופיינים ב50% (!) של קו-מורבידיות, ו7% במקרים קלים יותר.
+
+# אבחון
+> [מצגת](/פסיכולוגיה/פסיכופתולוגיה/abnormal_psychology_1b_diagnosis_for_students.pptx)
+{.is-info}
+
+## חסרונות
+יש טענות רבות כנגד האבחון, בעיקר לאור החשש מאבחון מוגזם - כאמור, קרוב לחצי מהאוכלוסייה בארה"ב למשל מאובחנים בהפרעה אבנורמלית! אם כולם אבנורמלים, האם זה באמת אנורמלי?
+
+האבחון מביא איתו גם סכנה ל*סטיגמטיזציה*, הדבקת תווית מזיקה, 
+ופישוט האדם לאבחנה - הרבה מהעומק בחוויה האנושית הולך לאיבוד. ובאופן הגרוע ביותר, האבחון עלול לשמש ככלי ענישה וכרקע ולאפליה, ועלול לפגוע באמפתיה שלנו כלפי האדם.
+
+האם זה שווה את זה?
+
+## יתרונות
+
+> האם מתן האבחנות באופן זהיר ומבוקר ע"י אנשי מקצוע מעלה את הסיכוי שהמטופל יזכה לעזרה?
+
+האבחון מאפשר **תכנון טיפול**, **מידע על הפרוגנוזה**, **תקשורת בין אנשי מקצוע** ו**הקלה ותמיכה במטופל**.
+
+## תכנון טיפול
+
+
+## קבלת טיפול
+רק *כשליש* מאלו שניתן לאבחן אצלם את קיומה של הפרעה נפשית מגיעים לטיפול! מדוע?
+
+- היעדר זיהוי הבעיה (הפנמה לעומת החצנה)
+- חוסר אמון בפסיכותרפיה
+- חוסר אמון במערכת (תיעוד)
+ישנו חשש שגופים חשובים, כמו הצבא, ישתמשו במידע המתועד בכדי להפלות לרעה אנשים עם הפרעות אבנורמליות. הפרעה זו חסרת בסיס, משום שדברים לא מנוסחים כלשונם, אלא באופן תיאורי למדי ('קשיים עם בן הזוג').
+- סטיגמה פנימית וחיצונית
+קבלת התווית הזו של *מאובחן בX* היא חוויה לא פשוטה, שלא כל האנשים מוכנים להשלים עמה. עצם התווית מקשה לדבר בחופשיות עם האנשים בחיינו על ההפרעה הנפשית, ועל כך שאנו בטיפול. הפרעות מסוימות המאופיינות בהתנהגות מוזרה, כמו סכיזופרניה, או במטען חברתי עמוק במיוחד, כמו הפרעות אכילה ושימוש בחומרים, נושאות סטיגמה קשה במיוחד שקשה למטופל ולסביבה להכיל.
+
+
+# דו-כיווניות בפסיכופתולוגיה
+התפיסה הרווחת קיום מדגישה את הקשר בין הגוף לנפש - בין השילוב לגורמים נפשיים וגורמים ביולוגיים. מצבים נפשיים קשים מסוגלים לתת אותות פיזיים מובהקים, ותנאים פיזיים הם בעלי השפעה מכרעת על הנפש. 
+
+## מודל דיאתזה-לחץ
+המודל טוען שתנאים מולדים מסוימים משפיעים השפעה מכרעת על הנפש, שגלומה בדמות הלחץ שהוא חווה. בהינתן שני אנשים פגיעים גנטית לסכיזופרניה, האחד - שחווה לחץ - עלול לחלות בעוד שהאחר, שחווה פחות לחץ, יכול להתחמק מהמחלה. 
+
+
+# גישות היסטוריות בפסיכופתולוגיה
+
+## אנימיזים
+בעבר (ובמקומות מסוימים, עד היום), ההתייחסות לאבנורמליות הייתה כהשתלטות של דיבוק\רוח רעה\שד וכו', והטיפול היה בכל מיני טקסי גירוש. 
+
+## גורמים פיזיולוגיים
+ביוון העתיקה, קישרו לראשונה בין ההפרעות האבנורמליות לגורמים פיזיולוגיים. בנשים, תסמינים נפשיים יוחסו לרחם - שהניחו שהתנתק או לוקה באיזשהו אופן - ומכאן מגיעה היוונית *היסטריה*
+
+> המלצה: הסרט *היסטריה* שמדבר על הנושא הזה
+{.is-success}
+
+## גורמים פסיכולוגיים
+
+### מסמריזם
+במאה ה18, פרנץ אנטון העלה את גישת ה'מסמריזם', שקשרה בין מיקומם של גופים שמימיים למצבים נפשיים מסוימים. ההפרעה יוחסה להפרעה בתנועה של נוזלים מגנטיים. מכאן ניסה אנטון לשחרר את הנוזל בשיטות שונות ומשונות[^10].
+
+### היפנוט ופסיכותרפיה
+ז'אן מרטין שרקו ניסה להבחין בין סימפטומים נוירולוגיים לסימפטומיים 'היסטריים' על ידי היפנוזה - למשל, התקפים פסאודו-אפילפטיים, שיתוק בזרוע, ושלל מצבים נוספים - מה קורה תחת ההיפנוזה?
+
+ההיפנוזה היא מצב שהגוף שרוי ברגיעה עמוקה מאוד, ובכך מנטרלת את הגורם הפסיכולוגי במידה מסוימת. 
+
+ההיפנוט עבר ביוש רציני, אבל יש גם שימושים לגיטימיים. כיום יש עדין היפנוט, אותו רשאים לבצע רק אנשים בעלי רישיון, ומדובר בכלי שימושי לכל מיני הפרעות הכרוכות בלא-מודע, שהנפש מתקשה לנסח. ההיפנוזה היא המבוא ל*לפסיכותרפיה*, ולתיאוריות של פרויד.
+
+הדוגמא המפורסמת ביותר היא המקרה של *Anna O*, מטופלת של פרויד, שסבלה ממגוון רחב של הפרעות בלי סיבה פיזיולוגיות ברורה - מלמול חססר-פשר, שיתוקים וקשיים בראייה, וכדומה. התסמינים כולם הופיעו בתקופה שסעדה את אביה החולה. 
+
+פרויד, יחד עם עמיתו ברויאר, טיפלו באנה באמצעות היפנוזה, וטענו שריפאו אותה - אלא שפרויד טען מאוחר יותר שההפינוזה אינה הכרחית לתהליך זה. 
+
+[^10]: אנטון נחשב בעיניי רבים מתקופתו כשרלטן, שנסמך על אפקט הפצלבו (נכון שאתם נורא צמאים עכשיו שאתם חושבים על זה?)
+
+## ההתייחסות לסובלים מהפרעות נפשיות לאורך ההיסטוריה
+ההתייחסות להפרעות אבנורמליות בעבר הייתה במונחים פוגעניים כמו *משוגע* ו*חולה נפש*, במיוחד לאנשים שתפיסת המציאות שלהם נפגעת. התפיסה הזו נובעת במידה רבה מהשליטה החזקה יותר של הדת בתקופות קדם, שייחסה למצבים כאלו גורם רוחני עוין. בהמשך, התייחסו לסובלים מהפרעות נפשיות כמו חיות - הם נכלאו בתנאים בלתי-הומניים, למשל באירופה ובארה"ב. היחס הזה הוצדק באופן מוחלט לאור התפיסה שאנשים הסובלים מההפרעות הם חסרי היגיון - ולכן הכוח והפחד יובילו לצייתנות גם בלי היגיון. 
+
+רק בסוף המאה ה18, היחס נהפך להומני יותר בהדרגה, והמדינות החלו לקחת על האנשים האלו אחריות. אט אט, החולים החלו להשתחרר מהשלשלאות וחיות בתנאים אנושיים יותר. החל חיפוש אחרי מודלים אמפטיים יותר, כמו קומונות דתיות שדגלו בנחמדות, עדינות וכבוד בסיסי. זאת מתוך ההבנה שברובם המוחלט של המקרים אין צורך לאשפז ולגזול את חופש התנועה של המטופלים, משום שאינם מסוכנים לסביבה או לעצמם. מטופלים כאלו זוכים לטיפול, בהדרגה גם בישראל, במסגרות פחות נוקשות ורפואיות ויותר חופשיות ונעימות.