study/פילוסופיה/אתיקה/כבוד/index.md

title: כבוד האדם והחובה לכבד tags: - תואר_שני, שנה_ד, אתיקה, קאנט - תואר_שני - פילוסופיה - שנה_ד

!!! info "חומר הקורס" מודל

כבוד הוא מושג חשוב; לא ברור שבלעדיו ניתן לקיים חברה אנושית. אולם, כשננסה להבין בדיוק מהו כבוד, עולות בעיות וסתירות.

כוונתנו היא לכבוד האדם; עברית דלה למדי בהקשר הזה. באנגלית כבוד מתרגם לhonor, גם לrespect ולעיתים אף לdignity; אנחנו מתכוונים לרוב לrespect. אבל כמובן, גם על זה אפשר לריב ולהתפלפל. בעברית, מנגד, המושג מגיע מכבד¹ , וההיפך הוא קלון, שגם יכול ללמד משהו.

כך או כך, כבוד הוא מושג מרכזי. מבחינה חברתית, הוא חיוני לשיתוף פעולה - בפילוסופיה פוליטית לעיתים מעריכים דמוקרטיה כמידה כזו או אחרת של כבוד. כבוד קשור גם בהליכות - etiquette - כבוד הוא האופן שבו נוהגים ולא נוהגים, ומה שהופך את החיים שלנו יחדיו לנעימים; בעיניי רבים, דוגמת קאנט, הכבוד הוא אבן היסוד לאתיקה בכלל, ומכונן את החובות והזכויות המוסריות שלנו בתפקידו התשתיתי. כבוד, במובן של dignity, ניתן להבין גם כאנושיות שלנו - מה שמאפשר לנו לזהות את עצמנו כאנושיים בכלל (ולכן השפלה, דה-הומניזציה, היא נטילת כבוד), ומה שמבסס זכויות אדם (ומה זה בכלל? למה בכלל מגיעות לנו כאלה?).

בניגוד למושגים תשתיתיים אחרים, כבוד מונכח כל הזמן בשיח האתי ובמיוחד באתיקה יישומית - בהפלות, המתות חסד, אפלייה מתקנת, גזענות, פורנוגרפיה, פטרנליזם² וכל מה שבאמצע: כיבוד האוטונומיה או כיבוד הזכות לחיים מככבים שם.

All human beings are born free and equal in dignity and rights.

United Nations, Universal Declaration of Human Rights, Article 1.

פילוסופים ומדינאים מסכימים על מעט מאוד, אבל איכשהו, כמעט כולם מסכימים, לכל הפחות, להגיד בטח על הדבר הזה, איך שהם לא מבינים אותו, מה שמרמז על זה שיש משהו כאן שקורץ לכולם.

המושג Dignity שבו נוקטת ההצהרה עמום אפילו יותר ממושג הכבוד. יש כאלו האומרים שזה מושג ריק³ , ונוצרת דיכוטומיה כזו של הכל או כלום - מה שמציף כמה שאלות:

• מה ראוי לכבוד (respect)?

  כל בני האדם? הדגל? אלוהים? חוקי התנועה? מסורת? תרבויות אחרות? ימים מיוחדים? מקומות? האמת? אנחנו עצמנו?

• למה לכבד? מתוקף מה?

  האם יש לכל מושאי הכבוד איזושהי תכונה משותפת, שבגינה אנו חולקים להם כבוד? איזו תכונה משותפת יש לדגל, לאלוהים, למקומות ולנו עצמנו?

• איזה מן סוג של דבר זה כבוד?

  זה רגש? גישה? חובה? ערך? כלל מוסרי? מידה טובה? איזו מן קטגוריה של דבר זה (אם זה בכלל דבר אחד)³ ?

• איך מכבדים?

  אוקיי, השתכנעתי. עכשיו מה? איך מכבדים בפועל? קיבלתי את המושג - מה צריך לעשות בגינו? איך אני מכבד אותך - להשתחוות? לא לקטוע אותך באמצע המשפט? לא להיות פטרנליסטי כלפיך? לעזור לך? לא לעזור לך? לשקול את המניעים שלך, וזהו? לסבול את השטויות שלך? לא לסבול את השטויות שלך?

• האם כבוד עצמי הוא תנאי לכבוד (או להיפך)?

• האם כבוד הוא מושג ראשוני⁴ ? האם הוא בהכרח מושג מוסרי? האם הוא הכרחי בכלל למוסר? ואולי דווקא מספיק למוסר?

  כבוד הוא מושג דק; הוא נורמטיבי אבל לא תיאורי (לעומת אמיץ, מושג עבה שאומר משהו וגם טוען למצב עניינים מסוים). מכאן עולות כל מיני שאלות.

בקיצור, כבוד הוא לא חיה פשוטה בכלל; הוא עובר לכולנו חלק בגרון אבל הוא בעצם חולף מתחת למכ"ם - קשה לתת לו דין וחשבון עקבי וברור.

קאנט ומושג הכבוד

מושג הכבוד כמובן היה קיים מזמן, ונידון בקרב הרומאים וברנסאנס, אבל מי שבאמת העלה אותו על המוקד הוא ידידנו עמנואל קאנט. התפיסה הקנטיאנית הייתה מהפכנית, ועודנה המקובלת ביותר היום.

!!! success "רקע" הנחת יסוד למטאפיזיקה המוסרית

קאנט כתב על respect - Achtung בגרמנית - בהנחת יסוד למטאפיזיקה המוסרית ואחריה בביקורת התבונה המעשית ובמטאפיזיקה של המידות. הוא כונן אותו תחילה דווקא בהערת שוליים.

בהנחה, קאנט מנסה לבנות צו קטגורי - ציווי מוסרי באופן מוחלט - אבל איך ייתכן צו כזה? מה יצווה עלינו בהיותנו כה שונים באופן מוחלט?

קאנט מעמיד את הצו על רעיון החובה - משהו שאנו חייבים להיענות לו באופן מלא - ומגדיר אותה כאן:

[...] Duty is the necessity of an action from respect for the law. For the object, as an effect of my proposed action, I can of course have an inclination, but never respect, just because it is merely a effect and not the activity of a will.

Groundwork for the Metaphysics of the Morals, Ak 4:401

קאנט תופס את המוסר באופן חוקי⁵ - יש חוק, והחוק מצווה, וצריך להתנהג לפי החוקים (קרי, מוסר דאונטולוגי).

רק משום שיש לי נטייה לעשות משהו, אין פירוש הדבר שיש לי כבוד כלפיו. לעומת זאת, חובה היא הכרה בהכרחיות של הצו המוסרי, מתוך כבוד. המוסר, לדידו, הוא ורק הוא מציג חלופה מוטיבציונית לפעולות שלנו - לא מתוך פעולה, אלא מתוך כבוד לחובה המוסרית.

Just as little can I have respect for inclination in general, whether my own or another's; I can m=at most approve it in the first case, in the second I can sometimes even love it, i.e., regard it as favorable to my own advantage. Only that which is connected with my will never as an effect, only what does not serve my inclinations but out weights it, or at least wholly excludes it from the reckoning in a choice, hence only the mere law for itself, can be an object of respect and hence a command. Now an action from duty is supposed entirely to abstract from the influence of inclination, and with it every object of the will, so nothing is left over for the will that can determine it except the law as what is objective and subjectively pure respect for this practical law, hence the maxim of complying with such a law, even when it infringes all my inclinations.

The moral worth of the action thus lies not in the effect to be expected from it; Thus also not in any principle of action which needs to get its motive from this expected effect. For all these effects (agreeableness of one's condition, indeed even the furthering of the happiness of other) could be brought about through other causes, and for the the will of a rational being is therefore not needed; but in it alone the highest and unconditioned good can nevertheless be encountered.

החובה היא ציווי מוחלט, שמוציא כל מניעים אחרים הנובעים מכל נטיותי האחרות. הטוב אינו כרוך בנטיות של יצור כזה או אחר או בהשלכות שלו - Consequentialism - אלא רק ברצון להישמע לחוק המוסרי. אנחנו אוהבים אגוזים; יופי, גם סנאים. אבל זה לא טוב; רק הרצון הטוב לציית לצו המוסרי, שנובע מהיותי יצור תבוני, הוא טוב (ולכן לא אקח אגוזים שלא שייכים לי).

Nothing other that the representation of the law in itself, which obviously occurs only in the rational being insofar as it, and not the hoped-for effect, is the determining grond of the will, therefore constitutes that so pre-eminent good which we call 'moral', which is already present in the person himself who acts in accordance with it, but must not first of all be expected from the effect

זהו לא מניע פסיכולוגי במובן הרגיל; זהו מניע מתוך כבוד תבוני לצו המוסר. אבל, אומר קאנט, יש בטיעון הזה נקודת תורפה - כבוד גם הוא מניע פסיכולוגי, ולכן גם הוא לא לגמרי תבוני או בלתי מותנה כמו שהוא מתיימר. לזאת עונה קאנט בהערת השוליים האמורה, שמגדירה מחדש כבוד -

One could accuse me of merely taking refuge behind the word respect in an obscure feeling instead of giving a distinct reply to the question through a concept of reason. Yet even if respect is a feeling, it is not one received through influence but a feeling of self-effected through a concept of reason and hence specifically distinguished from all feelings of the first kind, which may well be reduced to inclination or fear.

גם אם כבוד הוא רגש, אומר קאנט, זו בפירוש חיה אחרת - זהו לא משהו שאנו פוגשים כחלק מהפסיכולוגיה היומיומית שלנו, הנתונה לנו זה מכבר, אלא נוצר בנו מהיותנו בעלי מושג תבונה (בניגוד לנטייה). קרי - אם שאר הרגשות נובעות מהאופי שהתעצב לנו ומהמערך הביולוגי שלנו, "רגש"⁶ הכבוד הוא ישות שנובעת מתוכנו בהיותנו יצורים תבוניים⁷ .

What I immediately recognize as a law for me, I recognize with respect, which signifies merely the consciousness of the subjection of my will to a law without any mediation or other influences on my sense.

הכרה בכבוד היא הכרה בסבילות; זיהוי הכפיפות של הרצון הפרטי שלי לאותו כבוד בלתי-תלוי ובלתי-מתפשר⁸ . זהו דבר שאי אפשר לברוח ממנו, ואי אפשר להתכחש לו: אתה, כיצור תבוני, אינך יכול אלא לכבד את הצו המוסרי.

The immediate determination of the will through the law and the consciousness of it is called respect, so that the latter is to be regarded as the effect of the law on the subject and not as its cause.

קרי, כבוד נובע מההכרה בהכרחיות ומייצר חובה - החוק מכונן בנו את הכבוד, ולא להיפך. שוב -

Duty is the necessity of an action from respect for the law.

קרי, איננו מכבדים את החוק: החוק דורס את הרצון הפרטי שלנו, בדמות החובה המוסרית, וההכרה בכך היא כבוד.

Authentically, respect is the representation of a worth that infringes on my self-love.

הכבוד (respect) נובע מזיהוי מסוים של הערך הבלתי-המותנה של החוק המוסרי - הכבוד (dignity) שלו, והכרה בו.

Thus it is something that is considered as an object neither of inclination nor of fear, even though it has something analogical to both at the same time. The object of respect is thus solely the law, and specifically that law that we lay upon ourselves and yet also as in in itself necessary. As a law we are subject to it without asking permission of self-love; as laid upon us by ourselves, it is a consequence of our will, and has from the first point of view an analogy with fear, and from the second with inclination.

קאנט מתאר מצב מוזר - החוק התבוני הוא הביטוי העליון (והיחיד!) להיותנו סוכנים חופשיים, אבל מכונן בדריסת כל הנטיות הפרטיות שלנו; זאת לפי קאנט התעלות עצמית, כבוד עצמי. זה מוזר, אבל לא בלתי-אינטואיטיבי - רובנו מסוגלים לשים לצד, ולו לכמה רגעים, את המניעים שלנו ולחשוב בצורה אובייקטיבית יותר ולשים בצד את הפסיכולוגיה שלנו; בהפוך על הפוך, דווקא זה חופש לפי קאנט: לצאת מעצמנו זה למצוא את עצמנו - אנחנו גם מוכפפים לחוק וגם מכפיפים עצמנו לאותו החוק.

All respect for a person is properly only respect for the law [...] of which the person gives us the example. Because we regard the expansion of our talents also as a duty, we represent to ourselves a person with talents also as an example of a law, as it were [...] and that constitues our respect. All so-called moral interest consists solely in respect for the law.

כלומר - כל כבוד בין בני אדם נובע מתוך אותו כבוד לחוק, בהיות בני אדם אחרים מבצעים של אותו החוק.

כבוד לעומת כבוד האדם

התחושה האינטואיטיבית שלנו היא שכבוד (Respect) כלפי מישהו נובע מכבוד האדם (Dignity), אבל הכיוון שהוריש לנו קאנט בדיוק הפוך - כבוד בסיסי, הכרח מוסרי שכזה, מכונן את כבוד האדם. כל כבוד לאדם הוא כבוד לאותו חוק מוסרי בסיסי, לחוק התבוני, המנביע את כבוד האדם; כבוד אצל קאנט הוא בהכרח מוסרי וכל סוג של כבוד נובע מתוקפו; כבוד הוא בהכרח רגש מוסרי.

!!! is-info "טקסט" Thomas E. Hill - Humanity as an End in Itself

תומס היל מחזיר אותנו, קודם כל, לנוסחת האנושות - ניסוחו החד יותר של קאנט לצו הקטגורי

Act in such a way that you always treat humanity, whether in your own person or in the person of any other, never simply as a means but always at the'same time as an end.

היל מנסה לכונן את המוסר על הכבוד על סמך משפט זה.

הנוסחה דורשת מאיתנו שני דברים -

1. לא לנהוג באחר רק כאמצעי בלבד⁹
2. תמיד לנהוג באחרים רק כמטרה כשלעצמה

חלקו הראשון, השלילי של הנוסחה, הוא המשפיע ביותר. אולם, היל טוען, החלק הראשון כבר כלול בחלק השני. אז למה לציין בכלל את הראשון? ולמה דווקא בו משתמשים יותר?

קודם כל עלינו להבין לאן קאנט מכוון בHumanity (אנושיות). על הנייר, מדובר בכל מי שנולד למין האנושי - אבל לא לשם קאנט מכוון: באנושיות קאנט לאלו שיכולים לפעול על פי Maxim¹⁰ תבוני, שנוסח על ידי התבונה, אליו אני מגיב בהכרת כבוד. מי שיש לו את היכולת הזו - אנושי או לא אנושי (Human) הוא אדם (Person); ומי שלא, לא¹¹ .

כל היכולות האלה, מדגיש היל, כלולות אצל קאנט תחת הכותרת היכולת להעמיד תכליות (The Power to Set Ends). כשאריה רעב מתחרע על זברה, הוא לא מציב לעצמו תכלית; הוא רואה את הזברה וווווש (וזברה רואה את הארייה וווווום). בני אדם (לרוב) לא פועלים ככה - הם מסוגלים להעמיד תכליות באמצעות כל מיני יכולות, שחלקן אפילו לא קשור למוסר. היכולת להעמיד תכליות היא מה שהופכת אותנו לאוטונומיים¹² -

Autonomy is thus the ground of the dignity of human and of every rational creature.

כמו ש[אפלטון]((/פילוסופיה/יוונית/אפלטון) מושל את הנפש לעיר, קאנט גם הוא מבין את הנפש במונחים פוליטיים משהו - היכולת שלנו לחוקק חוק לעמוד בו, מבלי להיות כרוכים סביב ונקבעים על ידי הביולוגיה שלנו, היא זו שמעוררת בנו כבוד (ושוב - כל מי או מה שיכול לחוקק ולעמוד בחוק באופן זה ראוי לכבוד וכפוף לו). מתגלה כאן הבדל דק וחשוב - מי שפועל מתוך אותו החוק העצמי נוהג באופן מוסרי - אבל מי שפועל באותו האופן בדיוק ממניעים שאינם חוק עצמי אינו מוסרי.

!!! is-info "דוגמה" בתחילת המטאפיזיקה של המידות, קאנט נותן לדוגמה חנווני שלא מרמה את הלקוחות, למרות שהדבר משתלם לו: ייתכן והוא ישר משום שהוא מאמין בלב-ליבו שזה הדבר הנכון לעשות, מתוך כבוד לחוק המוסרי; אבל ייתכן גם שהוא חושש שייתפס וייצא שכרו בהפסדו. ברוב המקרים, לעולם לא נוכל לדעת בוודאות מה המניע (אפילו אם זו פעולה שלנו!), ולכן למעשה לא ניתן לקבוע בוודאות האם פעולה מסוימת היא מוסרית.

כבוד האדם, ממשיך היל, מוגדר על ידי קאנט כ"בלתי מותנה" - שאינו מותנה במצב העניינים, ואינו תלוי בקיומם או אי-קיומם של אלו המכירים בו - ו"אינו בר השוואה", אלא בעל ערך מוחלט, שלא ניתן לפגום בו. לכן האנושיות שלנו היא תכלית כשלעצמה.

Every human being has a legitimate claim to respect from his fellow human beings and is in turn bound to respect every other. Humanity itself is a dignity; for a human being cannot be used merely as a means by any human being (either by others or even by himself) but must always be used at the same time as an end.

Kant, The Metaphysics of Morals, 6:462

ושוב - יש בנו אנושיות; יש בה ערך בלי שום קשר למה שאנו עושים או לא עושים איתה או אם מכבדים או לא מכבדים אותה; כל ערכה גלום בה-בעצמה (ולכן היא תכלית כשלעצמה - כמו אידאת הטוב האפלטונית) - זהו כבוד האדם (Dignity) ולו אנו מכירים כבוד.

אולם ניכר כי קאנט מכוון למשהו רחב יותר מאפלטון במילה תכלית - בעיניו, תכלית היא "עילה לפעולה" (Ground for Action).

The legislation itself, however, which determines all worth, must precisely for this reason have a dignity, i.e an unconditioned, incomparable worth.

כל דבר אחר בעולם שיש לו ערך זולת התבוניות עצמה נושא אותו ערך משום שאנחנו קבענו אותו כבעל ערך; לכן ברור שרק היכולת לקבוע ערך היא יקרה באופן בלתי-תלוי, טוען קאנט. לכל הדברים בעולם בעלי הערך, ממשיך, יש אחד משני ערכים: מחיר, או Dignity. לכל הדברים זולת האנושיות יש מחיר; אנושיות, לעומתה, לא ניתנת להשוואה עם מחיר. כל זה מתיישב יפה עם הצו הקטגורי: אסור לפגוע באנושיות בשום מחיר.

!!! is-info "דוגמה" נניח ומישהו מציע לנו לחטוף אגרוף בפנים תמורת 500 מיליון דולר. גם אם התגובה שלנו תהיה בטח, תן!, לפי קאנט זה יהיה אסור - אי אפשר למכור את כבוד האדם בערך כספי - ולכן המעשה תמיד יהיה לא מוסרי.

אולם, ראוי לבחון על אילו הנחות האינטואיציות של קאנט נשענות. למשל, ההנחה שאנחנו אוטונומיים - אם איננו באמת יצורים אוטונומיים, אזי שכל הכבוד כולו לא נשען על דבר - ולא תהיה לנו שום סיבה לכבד.

האם כבוד הוא התשתית לזכויות אדם?

!!! info "טקסט" מאמר - Tasioulas, מאמר - Donagan

טסיולס שואל את השאלה ההפוכה מקאנט - האם זכויות אדם הם הבסיס לכבוד (בניגוד לקאנט, שטוען ההיפך)?

טסיולס שואל, על סמך דונגן, האם ניתן בכלל לדבר על כבוד האדם במובן של כבוד (Respect), והאם השיח מוסרי מטבעו - או לאו דווקא (אולי אני יכול לכבד דברים באופן לא-מוסרי).

אותו דונגן מנסה לבסס את המוסר כולו על הציווי לכבד אנשים - כמובן, בהשראה קנטיאנית. בניגוד לאחרון, שם כבוד מופיע באופנים מובנים רבים, דונגן ממוקד לגמרי, ומנסח כלל עליון של המוסריות -

It is impermissible not to respect every human being, oneself or any other, as a rational creature.

כמובן שראוי לשאול - האם למוסר יכול להיות בכלל כלל אחד עליון? ואם כן, למה שזה יהיה דווקא זה? ואם זה אכן זה - מה נובע ממנו, ואיך אנחנו יודעים?

לדידו של דונגן, זוהי הנחה מרכזית, שבתוספת הנחות קטנות יותר (למשל - "לרצוח זה לא מכבד") להקיש כללים מוסריים (חובה לכבד -> לרצוח זה לא מכבד -> אסור לרצוח). אולם, כל הרעיון של הצגת המוסר בצורה לוגית ו"היקשית" כזו הוא חריג. על מנת שיהיה הגיוני להתייחס לשיפוט מוסרי כמערכת לוגית במהותו, נידרש לדעת את ההנחות לפני המסקנה (וכך אכן נגזור אותה), ולכן אנחנו נדרשים לודאות גבוהה יותר, או לפחות לא פחותה, מזו של המסקנה (באמת לא מכבד לרצוח?). האם אפשר בכלל לדבר על כל הציווים המוסריים במונחים של "כבוד"?

כדי שכל העסק יעבוד, אנחנו זקוקים להבנה אינטואיטיבית ברורה מאוד למה זה כבוד. דונגן כותב -

The concept of respecting a human being as a rational creature is not usefully definable for our purposes.

קרי, כולנו יודעים אינטואיטיבית מה זה כבוד - בתחושה ובפנומנולוגיה שלו - אבל לא יכולים להגדיר אותו (כי הוא לא בר-צמצום לכדי שום דבר אחר, בהיותו מושג תשתיתי). אבל להגיד את כל מה שיש לנו להגיד על כבוד במשפט אחד זה... מוזר, מה גם שכל המשמעות המוסרית המגולמת בפנים יוצאת אינטואיטיבית כזאת, ולא נראה שזה המצב. האם באמת יש לנו הבנה כה חדה של מה ההבדל בין לכבד, להתחשב, לחוש אמפתיה, וכל המושגים הדומים, כך שנוכל לבסס את הראשונים על האחרון?

יש כמובן הרבה מקרי קצה, אפילו בציוויים הכי קיצוניים. !!! is-info "דוגמה" השוליה של המלך שאול הורג אותו, לבקשתו, בכדי שלא ייפול לידי הפלישתים; ניתן לומר שהוא הורג אותו מתוך כבוד אליו. דוד, מצד שני, מיד מצווה להרוג את השוליה, משום שהעז להניח ידו על שאול; ניתן לומר שהוא מכבד את שאול. מתוך כבוד לשאול, צריך להרוג ולא-להרוג את שאול. האם באמת יש פה היקש נקי וברור של מה המעשה המוסרי?

זוהי שאלה בעלת מקבילה משפטית - איך לפרש את רוח החוק (בעיניי המחוקק? הציבור? נקודת מבט עכשווית או בעת החוק?) דונגן עצמו מכיר בכך שיש צורך ברקע חברתי-תרבותי מסוים כדי להבין כיצד ליישם את הכלל הזה. לכן נשאלת השאלה האם המוסר עדיין דבר כולל כזה, כמו שקאנט רוצה לכונן, או תלוי הקשר וצורת חיים (ומדרדר אותנו לניטשה).

בנקודה הזו נכנס טסיולס ושואל - האם ניתן בכלל להשתית זכויות אדם על כבוד האדם? מי אמר שיש לנו בכלל? מאיפה הן באות? נולדת איתן? מישהו נתן לך אותן? מאיפה זה בא ולאן זה הולך? אלו כמובן שאלות מורכבות. בספרות לרוב נרמז שכל העסק של הזכויות יתבהר על סמך כבוד האדם, וטסיולס מנסה להתחקות אחר החוט הזה.

טסיוליס רוצה לכונן זכויות אדם שלא על בסיס הסכמי-פוליטי. תחילה, הוא מנסה להראות שיש היגיון בריא בתפיסה שמבססת זכויות אדם על אינטרסים כוללניים - כמו חינוך, מקלט, ומניעה מפגיעה. לאחר מכן, הוא סוקר תפיסות אחרות, שמבססות זכויות אדם על כבוד, ורואה בהן פגמים לא פחותים מגישות מבוססות מניעים. אולי, הוא טוען על סמך זאת, אפשר פשוט להיסמך על מניעים משותפים - בלי כבוד - אבל אז מראה שלא נכון, וכן צריך כבוד - בצורה שונה.

ישנן כמה אפשרויות לקשר בין מושגי כבוד האדם לזכויות אדם -

1. אין שום קשר ביניהם - שני מושגים בלתי חופפים.
2. שניהם חופפים לגמרי - הם פשוט שני הצדדים של אותו המטבע.
3. כבוד האדם הוא חלק מסוים בזכויות אדם - קרי, מוכל בתוכו (כמו "הזכות להימנע מהשפלה" - זכות אחת מני רבות).
4. זכויות אדם הן חלק מכבוד האדם - קרי, כבוד האדם הוא הבסיס, ונובע ממנו (למשל - יש לכבד את המתים, מה שלא קשור לזכויות אדם, אבל גם את בני האדם החיים, מה שקשור לזכויות אדם).
5. שניהם מושגים דומים, אך לא חופפים לגמרי - זכויות אדם לא תלויות בכבוד האדם לגמרי אך כן זקוקות לו.

באשר לאפשרות הראשונה - למה מלכתחילה עולה לכאורה בעיה בלהגיד שזכויות אדם הן פשוט האינטרסים שלנו? טסוליס אומר שמניעים הם יצור פסיכולוגי מסוים, בעוד שזכויות הן יצור נורמטיבי; האחד תיאורי, והשני מרשמי. יתרה מכך, לא כל מניע מתרגם לזכות - רק משום שיש לי מניע, למשל, שמישהו יגרד לי את האף, לא אומר שיש לי את הזכות שמישהו ייגש מיד ויגרד לי באף.

זכויות נקשרות אצל טסוליס גם עם משאבים בחברה; יש לנו כיום יותר זכויות מימיי הביניים משום שיש לנו יותר משאבים לכונן אותן.

באשר לאפשרות השנייה - אולי אפשר לומר שמדובר פשוט באותו הדבר, פחות או יותר, הבעיה עם זה, לדידו, היא שלא ברור הקשר התיאורטי בין השניים - אם האחד מובן דרך השני והשני דרך הראשון, מה קורה שם בכלל? למה שיהיו שני מושגים¹² ?

ובכלל - מה פתאום שהצרכים של איזה בנאדם אחר ייצרו אצלי מחויבות מסוימת?

תשובה אחת היא שעצם היותנו אנושיים שם אותנו במעמד מסוים, שהוא מייסד את זכויות האדם; זה קצת בנאלי.

תשובה נוספת היא שהצרכים האלה הם צרכים של מישהו; האדם הוא לא קבוצה מתמטית שמגבבת יחד את הצרכים, אלא הוא-הוא המוקד של אותם הצרכים והמקום שבו הם עולים. הכבוד (Respect) מכוון לא לתכונות של אותו אדם, אלא לבעל הצורך הבסיסי הזה.

---

1. כמו בתנ"ך - אברהם כבד בצאן ובמקנה - כבוד אולי מגיע ממעמד חברתי שבתורו מגיע מרכוש, כמו ביוון העתיקה. ↩︎

2. התערבות בקבלת ההחלטות של אדם אחר ללא הסכמתו, אך לטובתו - כמו שאנו עושים כל הזמן לילדים (ומשם השם - מלשון pater, parent). פטרנליזם מציב לכאורה דילמה בין להיטיב לבין לכבד - אנחנו נתמקד בקרן האחרונה. ↩︎

3. Pinker, The Stupidity of Dignity ↩︎

4. Irreducible - בלתי ניתן להסבר במושגים אחרים; לא תוכל להסביר כבוד מבלי לפנות לכבוד. יש הטוענים שניתן, למשל, להסביר כבוד במונחים של אמפתיה. ↩︎

5. במובן המוסרי, ולא החוקי. ↩︎

6. אנחנו אוהבים לחשוב על רגש כמשהו לא לגמרי רציונלי, אבל בשנים האחרונות מתחילים לחשוב על זה אחרת בפילוסופיה ובפסיכולוגיה של הרגש. ↩︎

7. באופן דומה לאסתטיקה הטרנסנדנטאלית (ביקורת התבונה הטהורה). ↩︎

8. קצת כמו שמשתמשים בכבוד כמשפט שלם (גולני, כבוד) - לא נותר אלא להכיר באמיתות ולהגיד: תבונה, כבוד. ↩︎

9. בלבד עושה פה חתיכת עבודה - אפשר להשתמש בבני אדם כאמצעי, אבל לא רק כאמצעי - קרי: צריך תמיד לזכור את היותם מטרה כשלעצמה. למשל, מותר לי "להשתמש" במרצה כדי ללמוד את החומר, אלא אם הוא, למשל, מועסק בכפייה; אחרת הוא גם מלמד אותי את החומר (מטרה) וגם אדם כשלעצמו, שאנו מכבדים. ↩︎

10. כלל פעולה: אם אני מחליט שעליי להצטיין בפינג-פונג, ללכת לחוג פינג-פונג במתנ"ס אחרי הצהריים הוא כלל פעולה (לאן אתה הולך? למתנ"ס; למה? לחוג פינג-פונג; למה? כי אני רוצה להצטיין בפינג-פונג!) ↩︎

11. אם, למשל, יש לך מחלה תפקודית קשה ואתה לא מסוגל לבצע כללי פעולה, אתה אדם אבל לא אנושי (Non-person human). זה אולי כי קאנט היה קצת קצת קצת גזען ולא ראה את כל בני האדם כלגמרי אנושיים. מנגד, אם יימצאו חייזרים עם היכולת הזו - גם אם אין להם שום קשר ביולוגי או פסיכולוגי אלינו - גם עליהם חל הצו הקטגורי. ↩︎

12. אולי אלו שני מושגים עם אותה ההוראה, במובן פרגאיאני כזה ↩︎