103 lines
11 KiB
Markdown
103 lines
11 KiB
Markdown
---
|
||
title: אתיקה
|
||
description:
|
||
published: true
|
||
date: 2024-02-05T12:34:52.832Z
|
||
tags: סמסטר א, פילוסופיה, שנה ב, פילוסופיה חדשה, שפינוזה
|
||
editor: markdown
|
||
dateCreated: 2024-01-28T12:00:12.939Z
|
||
---
|
||
|
||
> [טקסט מלא (אנגלית)](/פילוסופיה/חדשה/ethics_-_spinoza_-_curley.pdf), [טקסט (עברית)](/פילוסופיה/חדשה/אתיקה_-_חלק_א׳.pdf)
|
||
{.info}
|
||
|
||
שפינוזה תיעב את הסגנון של דקארט. *מי אתה, שתכתוב לנו בגוף ראשון?*, בוודאי אמר. *למה שתשתף אותנו בכל הלבטים שלך?*
|
||
|
||
שפינוזה ביקש לעשות פילוסופיה בצורה טכנית וקרה - תחילה בהגדרות, ומהן להוציא את ה*אתיקה* כולה.
|
||
|
||
ה*אתיקה* של שפינוזה היא לא בדיוק מוסר, כפי שראוי לחשוב - אלא איך ראוי לחיות, מתוקף מטאפיזי. ההגדרות הראשון והעיסוק של שלושת הספרים הראשונים הוא בעיקר מטאפיזי אונטולוגי. האתיקה ממש מגיעה רק בחלק הרביעי - אחרי ששפינוזה מוכיח, לשיטתו, את טבע המציאות.
|
||
|
||
|
||
בכתבים של שפינוזה ניכרת ההשפעה של היהדות שלו בכלל והרמב"ם בפרט, ויש האומרים אפילו בודהיזם. שפינוזה איגד מסורות חשיבה שונות לכדי שיטה אחת, שעוררה ויכוח עמוק.
|
||
|
||
שפינוזה ויתר על יהדותו, והשתלח בדת בחריפות - אולם, אינו היה אתאיסט; הוא האמין באל, אבל באל שונה מאוד מהמקובל. שפינוזה כונה *הנסיך של הפילוסופיה*, והחקר בהגות שלו הולך ומעמיק במרוצת הזמן, בעולם החילוני יותר שלנו.
|
||
|
||
# בעיית האחדות והריבוי
|
||
|
||
את תולדות הפילוסופיה ניתן לחלק שרירותית לזרמי ה*ריבוי* וה*אחדות*. אפלטון, למשל, דגל בריבוי, בעוד שפארמנידס, למשל, דגל באחדות; [אריסטו סבר שבסיס ההוויה הוא בעצם הפרטני](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#מהו-העצם-חומר-צורה-תרכובת), ולא בריבוי; ובהמשך כמובן, עלו פילוסופים שניסו לשלב בין ההסברים. מול כתביו של שפינוזה, הניסיון הזה עולה כבעיה (אל אף שהוא עצמו אינו מכתירה ככזו) - הוא מנסה לאחד במידת מה בין השניים, באופן שווה ושקול (*האחדות היא ריבוי והריבוי הוא אחדות*), למרות רוחו של הגל, בהמשך.
|
||
|
||
|
||
ספינוזה עושה זאת בזיהוי באין **אלוהים** ל**טבע**[^7] - הטבע מכיל את כל הריבוי שאנו רואים אמפירית - אך האל הוא אחד, בלתי ניתן לחלוקה.
|
||
|
||
שפינוזה מיוחס כרציונליסט[^8], לאור הצבתו את השכל במרכז: הוא מסרב לקבל ניסים, והתערבות אלוהית על-טבעית - הרי אלוהים *הוא* הטבע, אז דבר שכזה לא ייתכן. הניתוח של שפינוזה שכלתני גרידא, בסירוב להסתייע בכתבי הקודש. כרציונליסט, פולמוסו של שפינוזה הוא כמובן עם אנשי הדת - אך במקרה הזה, גם אם האימריציסטים: שיטתו אינו נשענת *כלל* על הניסיון, אלא אפריורית - מעוגנת בעקרונות שכלתניים, ובנויה בידי טיעונים לוגיים[^9].
|
||
|
||
[^7]: שפינוזה מנסח את זה באלגנטיות כ*טבע טובע* (אלוהים) ו*טבע טבוע* (טבע): האחד נטבע בדמותו של האחר; הטבע מעוצב בדמותו של האל.
|
||
[^8]: כמו *האנגלים*, ולמרות זאת יש להם *שכל*, והם *השתמשו בו*.
|
||
[^9]: *הרוצה להכיר את המציאות באמיתותה, נדרש להתכנס בתוכו ולחשוב עליה היטב*. מכאן מגיע המבנה של ה*אתיקה* כספר גיאומטריה - הטיעונים הלוגיים נבנים חוליה אחר חוליה.
|
||
|
||
# חלק א' - על אלוהים
|
||
את ה*אתיקה* פותח שפינוזה בהגדרה:
|
||
|
||
> 1. ב**סיבת עצמו** אני מבין את מה שמהותו כוללת קיום, *או*[^1] את מה שטבעו אינו יכול להיות מושג אלא כקיים.
|
||
|
||
> ההגדרות של שפינוזה הן *מילוניות* - שפינוזה לא אומר כאן שיש מן משהו כזה, שאי-קיומו חייב להיות סתירה לוגית. הוא אומר ש*אילו היה משהו כזה*, נכנה אותו **סיבת עצמו**.
|
||
{.is-warning}
|
||
|
||
|
||
> 3. ב**עצם** אני מבין את מה שנמצא בתוך עצמו[^3] ומושג[^2] באמצעות עצמו: כלומר, מה שמושגו אינו זקוק למושג של דבר אחר, שמצוכו הוא צריך להתעצב.
|
||
|
||
> 5. ב**אופן** אני מבין את הפעלות העצם, *או*[^1] את מה שנמצא בתוך דבר אחר, שבאמצעותו הוא גם מושג.
|
||
|
||
ההגדרה הזו הפוכה מההגדרה השלישית. ***עצם*** הוא דבר עצמאי, מובן בזכות עצמו בלבד, בעוד שה***אופן*** אינו נתפס בלעדי העצם, ואינו עצמאי - אלא קשור בהכרח לעצם.
|
||
|
||
כל קרטיזאני וכל איש דת יקבל את ההגדרות האלה עד כה בלי עוררין. אבל מכאן, ב15 משפטים בלבד, שפינוזה יגרור את ההגדרות האלה לתפיסה הפוכה לחלוטין - למוניזם - וכאן הגאונות של המהפכה שלו.
|
||
|
||
> 6. ב**אלוהים** אני מבין יש אינסופי באופן מוחלט, כלומר, עצם בן אינסוך תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות נצחית ואינסופית
|
||
|
||
ההשפעה של דקארט מורגשת בהגדרה הזו - במיוחד *יש אינסופי **באופן מוחלט***, שנובע מהשלמות שייחס דקארט לאל. הישות האלוהית כוללת בתוכה את השלמויות כולן - הדברים החיוביים: הטוב, והחוכמה, ולא הרע (היעדר הטוב) או הבורות (היעדר החוכמה).
|
||
|
||
> 4. ב**תואר** אני מבין את מה שהשכל \[אינסופי\][^4] תופס על אודות העצם בתור מה שמכונן את מהותו.
|
||
זו ההגדרה הנבזית ביותר.
|
||
|
||
הדברים שקיימים הם עצם ואופן, ולא שום דבר אחר. *תואר* הוא לא דבר שקיים: כל דבר שנמצא מוכל בתוך עצמו (עצם) או במשהו אחר (אופן); לא יכול להיות שום דבר אחר. אז מה זה תואר?
|
||
|
||
דמיינו שישנו עצם המבטא את עצמו בדרך מסוימת - *פועל*. ה"צינור" שדרכו העצם מבטא את עצמו הוא התואר. ה*תואר* ***אינו סובייקטיבי ואינו שייך לנו*** - אלא פרספקטיבה כפי שנתפסת בידי שכל אינסופי. אנחנו, שאיננו שכל אינסופי, יכולים לתפוס רק היבט צר מתוך התואר הכולל.
|
||
|
||
|
||
> 7. **חופשי** נקרא אותו דבר, הקייפ מתוך הכרח טבעו בלבד, והנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד; ואילו הכרחי, או מוטב לומר כפוי, נקרא אותו בדר, הנקבע על ידי אחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסויימת.
|
||
|
||
החופש של שפינוזה אינו חופש *שלילי*, כמו שנהוג לחשוב - לא היעדר כבלים. החופש של שפינוזה הוא *חיובי* - מה שפועל רק מתוך תוכו ובהיעדר כוחות חיצוניים.
|
||
|
||
> 8. ב**נצח** אני מבין את הקיום עצמו, כל עוד משיגים אותו כנובע באופן הכרחי מתוך הגדרתו בלבד של דבר נצחי[^5].
|
||
|
||
יש קשר עמוק בין *נצחי* - חייב להיות סיבת עצמו - *עצם* ו*חופש* - רק העצם הנצחי הוא חופשי לגמרי.
|
||
|
||
|
||
|
||
> משפט 14: חוץ מאלוהים שום עצם אינו יכול להימצא ולא להיות מושג.
|
||
|
||
אלוהים קיים, מוכיח שפינוזה במשפט 11. אבל למה שיהיה רק אלוהים? למה שלא יהיו כמה עצמים?
|
||
|
||
אלוהים מוגדר כ**אינסופי באופן מוחלט** - ולכן לא יכול להיות עצם אחר. כי אם יש שני עצמים, יש שלב שאחד מפסיק, ואחר מתחיל; אם אין סוף, הרי שלא יכול להיות עוד עצם!
|
||
|
||
אלוהים הוא יש *אינסופי באופן מוחלט* לא רק מסוגו - אפילו היקום אינו אינסופי כמו אלוהים. התובנה הזו היא ליבה הפועם של התפיסה ה*מוניסטית* של שפינוזה, בניגוד לדואליזם הקרטזיאני: אין שני דברים - גוף ונפש - אלא דבר אחד ויחיד, ולא יכול להיות שום דבר אחר.
|
||
|
||
הגוף והנפש, לפי שפינוזה, הם רק *אופנים* של העצם היחיד - האלוהים. הגל מושל את האופנים לגלים בים: ביטוי של הטבע, אבל לא *חלק* מהים.
|
||
|
||
> משפט 15[^6]: כל מה שנמצא, נמצא באלוהים, ובלי אלוהים שום דבר אינו יכול להימצא ולא להיות מושג.
|
||
|
||
אנו בסך הכל ביטוי של האלוהים; איננו חלק, כמו פיסת עוגה מתוך העוגה, אלא אופן - ביטוי - לדבר היחיד שיש.
|
||
|
||
האלוהים השפינוזי, בניגוד לקרטזיאני, אינו **טוב**; **טוב** נובע מהבריאה, אבל אלוהים של שפינוזה אינו בורא, ואינו בעל *טוב* או *רע*; אלוהים הוא הטבע, מה שיש - ולטבע אין ערך טוב או לא טוב.
|
||
|
||
מתוך אלוהים, ינבעו דברים אינסופיים - למשל, פני היקום כולו הם אופן אינסופי. אנחנו גלים בים - אופן סופי - שתופסים רק חלק מסוים.
|
||
|
||
|
||
[^1]: ה*או* הזה אינו דיסיונקציה לוגית - הוא מגיע מהמילה *cive* בלטינית, שמשמעותה *כלומר*, או *במילים אחרות*...
|
||
[^2]: קרי, *נתפס*, *מובן* - concieved
|
||
[^3]: *in sed* בלטינית - *כשלעצמו* (יש להיזהר - קאנט יעלוב בהגדרה הזו)
|
||
[^4]: התוספת הזו חוסכת "מאות שנים", לפי ארנון.
|
||
[^5]: "אלוהים אדירים, כמה קשה להבין את זה".
|
||
[^6]: משפט זה מכונה משפט ה*פאן-תאיזם* - זיהוי של האל והטבע כאותו הדבר.
|
||
|