study/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/תיאיטיטוס.md

title, description, published, date, tags, editor, dateCreated

title	description	published	date	tags	editor	dateCreated
תיאיטיטוס		true	2024-07-02T14:05:57.645Z	פילוסופיה, פילוסופיה יוונית, אפלטון, סמסטר ב, שנה ב, תיאיטיטוס	markdown	2024-04-30T12:17:50.414Z

מודל, סילבוס, טקסט {.is-info}

היוונית האפלטונית מוזרה בדרך כלל, ובמיוחד בתיאיטיטוס (tee-AY-tee-tus) - כדי לגרום לנו לעצור ולהסתכל על המוכר כמוזר, ולחשוב פעמיים על הדברים המובנים מאליהם. התרגום האנגלי, של ¹ Seth Benardete, משמר את הכוונה הזו ומתורגם באופן קשה גם הוא, נאמן לכוונה האפלטונית² .

אנחנו נתעלק על התיאיטיטוס כדי להבין את הדיאלוג ככלי פילוסופי - למה הוא עושה את זה? מה מביעה הבחירה של אפלטון בדיאלוג על דעתו לגבי הפילוסופיה?. בתקופתו של אפלטון היו לא מעט סגנונות אחרים - סגנון פתגמי כמו הרודטוס; שירי כמו פארמנידס ואמפדוקלס; או כמסה ספרותית כמו אריסטו³ . לשאלה זו יש שתי תשובות⁴ :

• מיילס⁵ , בפרשנותו הארוכה של הדיאלוג (עמ' 3-6), מיילס כותב שהמבנה הספרותי של אפלטון הוא כיסוי לא מהותי - הפתיחה מציגה את הבעיה והדמויות, וה"מנה העיקרית" היא הטיעונים. לשיטתו, ניתן להצרין אותם בצורה לוגית. בתשובתו, מיילס מניח כמובן שאת הפילוסופיה ניתן להצרין לשרשרת של טענות⁶ , ושהפילוסופיה צריכה להיות ברורה, בהירה וציבורית⁷ . ולבסוף, מיילס מניח שהפילוסופיה היא, בעיקרה, לשונית; פילוסופיה נעשית דרך השפה, והיא אפשרית רק אם המבנה המושגי של השפה שלנו יכול לתפוס בכלל את העולם⁸ .

• הגל אומר שאין תוכן מדעי פילוסופי אמיתי בדיאלוגים, או דמויות מהותיות בדיאלוגים - הן כולן "פה" כזה או אחר של אפלטון. הגל סבור שאפלטון כתב כך משום שהרוח האנושית בתקופה היוונית פשוט לא הייתה מוכנה לחשיבה המדעית - העיסוק בפילוסופיה כמדע שכלתני טהור; אפלטון כתב כך, לדידו, משום שזה מה שההיסטוריה אפשרה לו באותה העת.

האמנם?

מניין ההנחה שאפלטון תופס את הפילוסופיה כמו שאנו תופסים אותה? התפיסה העכשווית של פילוסופיה מושתת על רקע היסטורי ומדעי עתיר; כיום, אנו שואפים לרמת דיוק שווה למתמטיקה, קובעים שהידע הוא דמוקרטי וציבורי, ומאמינים ביכולתם של כל בני האדם להבין ולעסוק בה⁹ . אנו מניחים גם שפילוסופיה מעשית חשובה יותר מפילוסופיה עיונית. אבל מניין לנו שאפלטון הניח את ההנחות האלה? נהפוכו; סביר להניח שחשב אחרת.

לכן, אנחנו ניגש לדיאלוג האפלטוני בהנחה שאנחנו לא מבינים עד הסוף למה אפלטון מתכוון בפילוסופיה - וננסה להבין למה הוא מתכוון¹⁰ .

מבנה הדיאלוג האפלטוני

הדיאלוגים האפלטוניים בדרך כלל עוסקים באיזשהו נושא חותך, שמוצג כבר בפתיח. מהי ידיעה? מהו צדק?. אולם, יש להיזהר מלהניח שהדיאלוגים נשארים רק בשאלות האלה; צרות באות בצרורות, והדיאלוגים האפלטוניים נהיים שואבי אבק.

בתיטיטאוס, הנושא הוא מהו ידע; מהי בכלל הידיעה? מהו ידע? האם ניתן בכלל לדעת מה מרכיב את היסודות של הידיעה? האם ניתן לדעת את היודע, את עצמנו?

Socates: Well, this is the very point about which I'm perplexed, and I'm incapable of grasping it adequately by myself, whatever knowledge is. can we really say it? ^p.7^

כשאנחנו יודעים ידיעה גיאומטרית, למשל, האישיות שלנו לא משחקת תפקיד - הדבר שיודע הוא משהו אחר. מה זה הדבר הזה? יש לו מזג? אופי רגשי? צורה? מה יש שם בכלל לראות, כשהשכל¹¹ מסתכל על עצמו?

יכול מאוד להיות, שהמבנה של השאלה הוא זה שהכתיב את הפורמט של דיאלוג - משהו לגבי מהות הידיעה הוביל את אפלטון להאמין שפילוסופיה תמיד מתקיימת בשיחה - ולכן הוא בחר לכתוב שיחות, חיות ובועטות.

נהוג לומר שההבדל בין הפילוסופיה שקדמה לדקארט לזו שאחריו הוא בין פילוסופיה נאיבית לפילסופיה רפלקטיבית. נדמה שהיוונים מניחים שיש לנו משהו שהוא שכל, שהוא כמו חלון פתוח, שיכול לקלוט דברים מהעולם - הנגיש לו ישירות. לעומתם, דקארט וקאנט לא מניחים דבר כזה - קאנט סבר שהיודע כל הזמן בונה את מה שהוא יודע, בלי גישה בלתי-אמצעית לעולם; המציאות עצמה לא נגישה לנו סתם ככה. הם מניחים שישנו רכיב מסוים של הבנייה בידיעה שלנו¹² .

היום ישנם אנשים שהם אפיסטמולוגים. יש להם כרטיס ביקור שרשום עליו שהם אפיסטמולוגים - זה המקצוע שלהם¹³ . אפלטון שואל לעומתם - האם יש בכלל דבר כזה אפיסטמולוגיה? האם יש בכלל אפיסטמה¹⁴ , שניתן לתת עליה את הדעת?

המילה היוונית לידיעה היא Epistêmê Ep - תחילית - histeme - להעמיד, לייצב, לייסד, גם במובן היומי. המילה השלמה - Epistêmê - מרמזת איזושהי עמידה, עצירה ליד הידיעה - הנה, ייסדנו, הגענו. אחד התרגומים של המילה היא Understanding - Standing under what? על מה אנחנו עומדים? I stand under it.

אפלטון מניח תחילה, כמו היראקליטוס, שהכל זורם - ואין דבר קבוע כלשהו. אפלטון בוחן גם את האפשרות שהידיעה היא הכוונה לשונית כלשהו - איזושהי פעולה לשונית. ולבסוף, אפלטון בוחן את השאלה - האם ניתן לדעת את האני?.

אפלטון חוקר את הנושאים האלה עם שני מתמטיקאים - תאודורס, מתמטיקאי מבוגר וחשוב, ותיאיטיטוס - מתמטיקאי צעיר מהחשובים בהיסטוריה.

חשוב לשים לב להתעקשות של סוקראטס לשאול שאלות על הידיעה עם מתמטיקאים {.is-warning}

בתקופתו של אפלטון, למתמטיקה יש יוקרה מוצהרת בעיניי הפילוסופיים היוונים - על האקדמיה של אפלטון אפילו נכתב - מי שאין לו נפש גיאומטרית, שלא ייכנס לכאן. בין המתמטיקה לפילוסופיה נקשר קשר עמוק. מהו טיב הקשר הזה?

במתמטיקה יש דיוק¹⁵ ; הכרח; אין דמוקרטיה במחלקה למתמטיקה¹⁴ . אמות המידה האלו קוסמות לפילוסופים. מעבר לזה, המתמטיקה היא לגמרי שלנו - היא תוכן שכלתני טהור. על ערכים ואומנות אפשר ואפילו צריך להתווכח ולהצדיק; במתמטיקה אין אפשרות כזו.

הבחירה של אפלטון בשיחה עם מתמטיקאים היא ביקורת פנימית נוקבת מפי פילוסוף עם אופי מתמטיקאי; המתמטיקה והפילוסופיה נפגשות על הדשא. אפלטון, דרך שני המתמטיקאים האלה, מנסה לחשוף את המגבלות אפילו של האופי המתמטיקאי. עם תיאיטיטוס אפשר ללכת רחוק מאוד - הרבה יותר רחוק מפולוס או ממנון - אבל אפילו להם יש מגבלות. הדיאלוג מבקר הן את הפילוסופיה בביקורת פנימית והן את המתמטיקה מבחוץ.

מהו הדיאלוג האפלטוני

כשאתם באים לקרוא אפלטון - אל תהיו מקצועיים, ואל תהיו מהוקצעים. המילה מקצוע מגיעה מעברית מהשורש קצע - לגרד, לשייף, להחליק. למקצע, משמע לקחת חלק מסוים - ולהביא אותו לכדי גימור. כשאנו אומרים שאנו מקצוענים, אנחנו מתיימרים להביא דבר מה לכדי גימור.

כשאנחנו באים לקרוא את הדיאלוגים האפלטוניים, כדאי להניח שאנחנו לא יודעים איך הדיאלוג מתיישב בתוך כל החיה הזו, מאיפה הוא נחתך ולאן הוא הולך. אנחנו מחפשים שאלות כמו What the hell is this? - לא ממש שאלה של מקצוענים.

יש ברשותנו 36 כתבים שאנו יודעים שהם כתבי אפלטון, עוד מהעולם העתיק. אנחנו יודעים שיש לנו את כולם, בזכות רשומות שונות שנמצאו, למשל באלכסנדריה. מתוכם, 35 הם דיאלוגים, ואחד הוא אוסף של אגרות.

מתוך הדיאלוגים, 25 דיאלוגים הם מוצגים (performed) - אנחנו מיד צוללים פנימה, כמו במנון. בדיאלוגים אלו אין לנו פתיחה - הפרגוד נפתח והדיאלוג מיד מתגולל. עשרת הדיאלוגים הנותרים הם מסופרים (narrated) - לעיתים מפי סוקראטס (כמו הפוליטאה) ולעיתים מפי מספר אחר.

התיאיטיטוס הוא עוף מוזר; הוא מתחיל כדיאלוג מוצג, ומתחלף איפושהו באמצע לדיאלוג מסופר.

Euclides: Here's the book, Terpsion. And I wrote the speech down on these terms, not with Socrates narrating them to me as he did, but with Socrates conversing with those with whom he said he conversed. He said they were the geometer Theodorus and Theatetus. In order that the narrations between the speeches might not cause trouble (pragmata) in the writing, whenever either Socrates spoke about himself, for example, "And I said" or "And I spoke", or in turn about whoever answered, "He consented" or "He refused to agree", it's for these reasons that I removed things of this sore and wrote as if he were conversing with them. p.4, 143b

למעשה, אאוקלידס¹⁶ מצהיר פה בפה מלא שערך את הדיאלוג. בדיאלוג מסופר, המספר הוא כל-יכול; הוא יכול לתאר בפנינו תחושות פנימיות שלא ניתן להעביר בדיאלוג מוצג, לפעמים שאפילו הדמויות עצמן לא יודעות. העריכה פה, אפוא, היא מאוד מאוד חשובה¹⁷ .

מבין הדיאלוגים, 29 נושאים שם המציין אדם פרטי ("מנון"), והשאר נושאים את שם הנושא ("הפוליטאה" - המשטר), כאשר היוצא היחיד מן הכלל הוא "המשתה", שמציין אירוע".

חלק מהדיאלוגים השמיים נושאים את שמה של דמות משנית ("פיידון", "גורגיאס"), ולפעמים אפילו דמות שלא מדברת בו בכלל. התיאטיטוס, לעומתם, נושא את שמה של הדמות המרכזית בדיאלוג - ואפילו, במובן מסוים, נושאה של השיחה. סוקראטס משוחח על תיאטיטוס עצמו - והפלא ופלא, תיאיטיטוס עצמו מהדס פנימה ומתחיל לדבר עם סוקראטס.

מכל זה עולה, כי הגישה הכי טובה לפי אנדי לקרוא דיאלוג אפלטוני היא ילדותית ופדנטית - תשאלו שאלות דביליות, על כל דבר קטן.

אנדי סבור שאפלטון בחר לכתוב בדיאלוגים לאור היחס בין הפילוסופיה לחוכמה - הפילוסופיה היא אהבת החוכמה, איך אינה יכולה להיפך לחוכמה באופן מלא. משום שהידע שלנו אינו יכול להיות מושלם ומלא, תפקידו של הפילוסוף הוא לחזור כל הזמן לראשיות, ולראות איך הפילוסופיה צומחת מהלא-פילוסופיה - מהדעה, מהיומיום. לכן הדיאלוגים הם מאוד מעגליים - אפלטון שואל, שוב ושוב, את אותן השאלות - The same goddammned thing. הפילוסופיה מתחילה שם, וכל הזמן חוזרת לשם.

לכן סוקראטס אומר לעיתים תכופות, palin ex arches - בואו נחזור להתחלה. זהו מטבע לשון ייחודי שלו בעולם היווני העתיק. הפילוסופיה כל הזמן צריכה לחזור ולהצדיק את עצמה - ולכן לעולם אינה יכולה להיות דבר מוגמר, מקצוע.

החשבונאי לא צריך לשאול את עצמו כל הזמן מה זה מספר; המספר זה כלי שהוא ניתק, שייף, ומשתמש בו לכדי שלמות. לפילוסופיה אין את הזכות הזו.

מעבר להצדקה הזו, הפילוסופיה נדרשת כל הזמן להתעמת עם תפיסות אנטי-פילוסופיות, כמו המשוררים. בתיאיטיטוס, אפלטון מתעמת עם העמדה שהידיעה כולה היא רק מתמטיקה. הפילוסופיה לא יכולה לנפנף את השאלות והביקורות האלה - היא חייבת להמשיך להצדיק את עצמה, מול אנשים מסוימים בעלי אופי מסוים.

פתיח

בפתיח הדרמטי של הדיאלוג, ישנו סוקראטס אחר - בחור צעיר, שהוא לא ה-סוקראטס.

מושא הפתיח והדיאלוג, תיאיטיטוס, הוא דמות היסטורית חשובה בהיסטוריה של המתמטיקה. הוא מוכר לכל מי שחשב פעם על התופעה הזו של המתמטיקה משום שהוא בין הראשונים שניתח מספרים רציונליים - גילוי מרעיש במתמטיקה היוונית. עד לאותה נהקודה, היוונים הניחו שהמתמטיקה היא תחום טהור - לוגוס גרידא - שכל דבר ניתן להביע דרכו במספרים שלמים. ופתאום מבליח תיאיטיטוס ומגלה שישנם יחסים גיאומטריים שלא ניתן להביא במספרים שלמים.

בשני העמודים הראשונים, אנו פוגשים את תיאיטיטוס הבוגר, רגע לפני מותו. הוא נפגע בקרב, ב339 לפני הספירה, ומובא באלנוקה לאתונה על ערש דווי¹⁸ . הפתיחה מושכת אותנו אחורה, לזמנים שבהם תיאיטיטוס היה צעיר, ילד פלא מתמטי. תיאודורוס משווה את המראה של תיאיטיטוס הצעיר לסוקראטס (מכוער, זוכרים?)¹⁹ .

תיאודורוס גם הוא דמות חשובה. בשלב הזה, הוא אדם מבוגר, ומגיע מקירינייקה (Cyrenaica). תיאודורוס וסוקראטס חברים, ותיאודורוס עצמו אינו אתונאי - הוא מורה נודד. תיאודורוס לא מתלהב מהשיח הפילוסופי ולא נגרר אליו, אלא מנדב את תיאיטיטוס הצעיר במקומו.

בדיאלוג מוצגים מגוון רחב של תחומים - אבל נשאלת השאלה: האם הם ידע? מהו בכלל ידע? המתמטיקה, אנו מסכימים, היא ידע - מה יכולה הידיעה להיות אם לא מתמטיקה? הדיאלוג עוסק בנטייה של אנשי מקצוע לראות את העולם מבעד לעדשה שלהם - הפילוסוף רואה את הפילוסופיה בעדשה פילוסופית. איך תיאודורוס, שאינו פילוסוף, תופס את חברו סוקראטס - מחוץ לעדשה הפילוסופית? הוא בוודאי חושב שהוא קצת wierdo - כמו קאליקלס.

לפתיח יש כמה תפקידים חשובים: הוא מציג את הנושאים שיידונו בדיאלוג, את הדמיויות, ואת המסגרת - ואפילו לרמוז על הנושאים שלא יידונו בדיאלוג, אבל נושאים השלכות על התוכן שלו. ב[משתה], למשל, מוזכר המסע לסיציליה של אלקיביאדס, וחילול הפסלים.

התיאיטיוס הוא דיאלוג דרמטי, וכאמור - עובר ממוצג למסופר, וערוך.

נושאים בפתיח

בפתיח, טרפיון מחפש את אאוקלידוס בשוק, ולא מוצא אותו. הדיאלוג מתרחש במגארה - כשעה צפונה מאתונה כיום - ועוינת לה היסטורית. במאגרה ישנה אסכולה פילוסופית, שנוטה חזק לפארמנידס, ללוגיקה ומתמטיקה, ובטענה שידע הוא רק מה שניתן להביע בכלים מתמטיים. התפיסה הפרמינדאית שוללת מהם את הרעיון של פוטנציה - אפשרות מימוש; רק מה שממומש קיים. איך משהו שלא קיים בהוויה האחת יכול להיות ממומש? זוהי מגארה על קצה המזלג - עיר מאוד מתמטית, פילוסופית, ובמידה רבה קצת סטטית.

טרפיון ואאוקלידוס, למרות העוינות הפוליטית והפער העמדתי, הם חברים ותלמידים של סוקראטס²⁰ . התפיסה הפארמינדית שלהם מקשה על הרעיון של ידיעה עצמית - מהו בכלל העצמי בעולם סטטי? איך אפשר להכיר אותו?

בשיחתם של טרפיון ואאוקלידס, מוצגת לראווה גם הפטריוטיות של תיאיטיטוס - שנפצע בקרב בעד ארצו. תיאיטיטוס הפצוע מגיע למגארה לאתונה, חרף הניסיונות לשכנע אותו להישאר בגלל מצבו הקשה; הוא מתעקש להגיע הביתה לאתונה, ולמות מפצעיו שם²¹ (142a-d). בנוסף לאופי המהולל שלו²² , תיאיטיטוס הוא גם גאון מתמטי, מה שמציף את השאלה: האם תיתכן, בלי האופי הטוב, גאונות מתמטית?

הניסיון מראה לנו שכן; שאפשר להיות גאון בהרבה תחומים, מבלי להיות או-וואה גדול כבן אדם. האם בפילוסופיה יש אפשרות כזו? האם אדם יכול להיות פילוסוף ואדם רע?²³ . נדמה כי אפלטון מחויב להגיד שלא - אדם רע אינו יכול להיות פילוסוף²⁴ .

נדמה כי הפער הזה מתאפשר במתמטיקה, שיכולה להיות מוגבלת - זכות שהפילוסופיה לא יכולה להרשות לעצמה.

נושא נוסף הוא הפלא²⁵ . הפלא הוא נושא חשוב בדיאלוג: עצם זה שהדמויות נפגשות בכלל זה פלא, תיאיטיטוס עצמו הוא פלא²⁶ , וכמובן, הפילוסופיה היא סוג של פלא. פלא מוזכר רק בפתיחה שבע פעמים.

שימו לב לנושא שלא מופיע בתחילת הדיאלוג - המתמטיקה! {.is-warning}

הפליאה של הפתיח טרפיון ואאוקלידוס מוצאים אחד את השני מציפה נושא נוסף - איך בכלל מכירים משהו, ואיך מכירים את עצמנו?²⁷ - אבל הוא לא מתקדם בדיאלוג.

העריכה של הדיאלוג מעלימה מעיניו עובדה עלילתית חשובה, בסוף הדיאלוג. סוקראטס אומר שם לתיאיטיטוס - שנאלץ לעזוב בכדי לעמוד בפני בית המשפט, ולקבל את כתב האישום שלו. כשאאויקלידס מתאר את התיקונים שעשה בדיעבד, סוקראטס כבר בכלא, נאבק על חייו - ועומד להפסיד. ההקשר הזה נמחק לחלוטין בעריכה של אאוקלידס!

אם אין דבר כזה פוטנציה - האם אפשר לדבר בכלל על הנפש - משהו דינאמי, מתשנה, בכוח? הנפש, הרי, היא אוסף של יכולות שאנו יכולים להוציא אל הפועל. הנפש היא דבר חמקמק - לא רק שהיא לא דבר חומרי, היא גם דבר מאוד פוטנציאלי; איך מכירים משהו כזה בכלל? בדיאלוג מוצגים שני מובנים של הכרה: ידיעה - Epistêmê - המילה היוונית למדע, והכרה - Gnosis - מה שאנחנו יודעים על עצמנו, או על מישהו אחר²⁸ . אחד הנושאים בדיאלוג הוא הבדל בין שני מובני ההכרה האלה - האם יש לנו את שניהם בדבר הנפש? איפה יושבת הנפש על הרצף הזה? נדמה שאפלטון סבור שבדבר הנפש, יש לנו רק הכרה, ולא ידיעה - ועצם ההכרה במגבלה הזו היא הכרה עצמית.

המתמטיקה היא בוודאי ידיעה, סבור אפלטון, אבל הנפש היא רק הכרה. מה ההבדל ביניהם? האם אחד יותר טוב מאחר?

נושא נוסף בדיאלוג הוא פנאי²⁹ - לטרפיון ואאוקלידוס יש פנאי, ולכן הם נשארים במגארה וקוראים בשיחה. הפנאי במובן האפלטוני הוא לא רק ארגון לוח זמנים מוצלח, אלא חוסר דחיפות מסוים - אף אחד לא מנסה להבין מהו הטוב מהיום למחר, אלא כעיסוק עיוני טהור, חופשי מאילוצי הישרדות יומיומיים. הדיון בדיאלוג כולו יוצא מנקודת הפתיחה הזו, של פנאי - פנאי שאין לסוקראטס, העומד בפני משפט - אך הוא מוצא אותו בכל זאת, אפילו כשהוא עומד בפני מותו בכלא³⁰ .

פתיח שני

עכשיו אנחנו נכנסים לדיאלוג המוצג (143d). סוקראטס ותיאודורוס משוחחים בקירינה³¹ , שם סוקראטס מצהיר שהוא מעוניין לדעת מה חושבים הצעירים על דברים כמו גיאומטריה או פילוסופיה היום. הוא אינו מוטרד מהצעירים בקירינה, אלא רק מאתונה - כמו תיאיטיטוס, בסוקראטס יש משהו אתונאי מובהק, אבל גם משהו נודד.

תיאודורוס, לעומתו, נודד לחלוטין: הגיאומטריה היא בינלאומית, ותיאודורס הולך לכל מקום שמבקשים אותה (143d).

סוקראטס מבקש לדעת מי מהצעירים האתונאים תיאודורוס מעריך - והלה מזכיר מיד את תיאיטיטוס ומהלל אותו¹⁹ . אחרי סבב שבחים מרהיב, סוקראטס שואל מי אבא שלו³² , ותיאודורוס, מתמטיקאי כזה, משיב שהוא לא זוכר (144a-b).

למרבה המזל, תיאיטיטוס בדיוק מתקרב - וסוקראטס מזהה (Gnosis) אותו, וזוכר את אביו, מסוניום³³ . סוקראטס מכיר את כל הרכילות על תיאיטיטוס: מי אבא שלו, איזה מן אדם הוא, ואת זה שאבא שלו השאיר לו הרבה כסף. תיאודורוס לא יודע את כל זה (חוץ מכסף) - רק את הצד העיוני - אבל סוקראטס מבקש להכיר את תיאיאטיטוס במלואו³⁴ (143c).

סוקראטס מבקש, דרך תיאיטיטוס, ללמוד על עצמו - תיאודורוס טוען שהם מאוד דומים. אולם, תיאודורוס לא מומחה בזה - רק בצד העיוני³⁵ - ולכן סוקראטס קורא לתיאיטיטוס, כדי לבחון את הסוגיה בעצמו. שימו לב לדמיון פה - כמו שתיאיטיטוס דומה לסוקראטס אבל אינו סוקראטס, כך גם הדיאלקטיקה של תיאודורוס דומה לפילוסופיה אבל אינה פילוסופיה, וכך גם המתמטיקה דומה לפילוסופיה אבל אינה פילוסופיה. יש הבדל בין מה שפאסקל קורא לו Espirit geometrique לEspirit de finesse - הרוח הגיאומטרית למעיין יכולת דיוק כזו - היכולת האינטואיטיבית-כמעט של לדייק באיך לחיות טוב³⁶ . הנה עוד קיפול בעייתי בשאלה שלנו, מהו ידע.

השאלה מהי ידיעה היא השאלה המנחה³⁷ בדיאלוג (145c). סוקראטס מתאר כיצד הוא יודע הרבה מהתחומים הגדולים - אבל יש משהו קטן שחסר לו, שאולי תיאיטיטוס ידע. הוא שואל את תיאיטיטוס ההמום - האם ידע וחוכמה³⁸ הם אותו הדבר? (145d-e) סוקראטס סוחט ממנו שכן; אבל אז - מהי בכלל הידיעה? (146a) משהו מסוים? סך? יחס אל ידיעות אחרות? מה זה בכלל?

השאלה המנחה - מהו ידע?

סוקראטס פונה לתיאיטיטוס כמי שלמד את הגיאומטריה, המתמטיקה וההרמוניה (145c), אבל מתאר מחסום³⁹ שעדיין נתקל בו - מהו ידע?

תיאיטיטוס מניח תחילה זיהוי בין ידיעה - תחום מצומצם ומסוים - לחוכמה; מי שעוסק במקצוע כזה או אחר, ויודע אותו, הרי הוא חכם.

סוקראטס אינו מסכים עם הזיהוי הזה. מהו ידע?, הוא שואל. מי יודע? מדוע כולכם שותקים? האם השאלה שלי גסה מדי?⁴⁰ תיאודורוס משיב שאינו רגיל לשיחות מסוג זה⁴¹ ; המתמטיקאי אינו רגיל להשיג ידע דרך שיח, ומפנה דרכו לצעירים⁴² , לחובבנים⁴³ - המשוגעים לדבר (146A-C).

תיאיטיטוס עולה, ומשיב בדוגמאות רבות (146D), אותן דוחה סוקראטס כידע⁴⁴ : הוא משיב שאינו שאל של מה יש ידיעה, אלא מהי הידיעה.

ההגדרה הראשונה

דוגמת הבוץ

סוקראטס מושל את הידיעה לבוץ (147). אם נשאל מה זה בוץ, ונשיב - יש בוץ לקדרות, ובוץ לבנייה, ובוץ לרב-המלאכה - זו לא תשובה טובה; התשובה המתבקשת היא, אדמה מעורבבת עם מים ביחסים מסוימים - זהו הסבר פשוט⁴⁵ . אין צורך לפנות לסוגי הבוץ השונים כדי להבין מה זה בוץ. הידיעה היא ניתוח אנליטי⁴⁶ , פירוק עד הסוף והבנה של השלם כסך כל מרכיביו.

אלא שיש בעיה גם עם המודל הזה לידיעה. נניח ונפרק ונפרק ונפרק, ובסוף אין שם כלום. לא תהיה לנו ידיעה לעולם - רק ניתוח אינסופי לחלקים. מנגד, ייתכן וישנם יסודות אטומיים בסיסיים - אבל אז כיצד נכיר אותם במלואם? איך ננתח אותם? זו, במובנים רבים, בעיה מרכזית מדיאלוג, שסוקראטס יעמוד עליה בהמשך.

אולי, מנגד, הידיעה מורכבת גם מידיעה אינטואיטיבית? מעיין מבנה דו-קומתי, עם הפרדה בין אנליזה לתפיסה אינטואיטיבית? זה נשמע קצת הוקוס-פוקוס, קצת כמו האידאות; אנו פשוט תופסים אותן בהבנה שכלית. אולם, ייתכן וזה אכן המצב אצל אפלטון - וכך אובדת הידיעה במלואה.

דוגמתו של תיאיטיטוס

תיאיטיטוס מתיימר להבין את הדוגמה של סוקראטס, ומציע דוגמה משלו (147D), מתמטית, שלמד מתיאודורוס. אם ניקח מספרים מסוימים - נניח 2 - נעלה אותם בריבוע ונקבל ריבוע, ששטחו 4. מנגד, מספרים אחרים - כמו פי - אם נעלה אותם בריבוע, נקבל עיגול; לא ניתן להביע את היחס בין פי בריבוע. תיאיטיטוס הבין שניתן לחלק את המספרים לשני סוגים⁴⁷ , אך בכל זאת לגבב אותם לדבר אחד - גם בהקשר הידיעה ניתן לכאורה לעשות כן; אבל, אומר תיאיטיטוס, אני לא מצליח לעשות את זה, ואני לא מצליח לשחרר מכך שאני לא יכול לעשות את זה (148).

תיאיטיטוס נמצא במעיין מאבק - יש לו רעיון תקוע בראש, והוא אינו מצליח להביא אותו לכדי שלמות, לכדי ביטוי. כאן נכנס אחד המשלים הכי יפים ומפורסמים של סוקראטס.

מאמר - הדוגמה המתמטית בתיאיטיטוס {.is-info}

סוקראטס כמיילדת

אנחנו נסתכל על המשל גם בתוך הדיאלוג, וגם מגובה 30,000 רגל כדי לראות איך אפלטון בונה משלים.

המשל, יחד עם האפולוגיה, הגורגיאס, המשתה והפיידון, הוא אחד המקומות הבודדים שסוקראטס נותן תיאור חיובי למסע הפילוסופיה שלו, לידיעה שיש לו.

סוקראטס מספר שאימו, פינארטה, הייתה מיילדת, וגם לו יש את האומנות הזו (149A). זה פשוט לא נכון; לסוקראטס אין את האומנות הזו, והטענה הזו היא הטעייה מכוונת בכדי לעורר מחשבה.

אני מוזר, אומר סוקראטס, ואני גורם לאנשים לחוש מבולבלים⁴⁸ , מחוץ למקומם. אולם, עצם הנוכחות של האומנות הזו אצל סוקראטס היא קצת מחוץ למקומה: בעולם היווני, מיילדות היו נשים מבוגרות יותר, שכבר ילדו ואינן יכולות ללדת - בכדי שיהיה להן ניסיון.

כאן מתחילים היסודות הלא-מוכרים במשל של סוקראטס. אני תמיד הייתי עקר, אומר סוקראטס בהקשר לחוכמה (150D). הכיצד ייתכן שסוקראטס מיילד, אם הוא עצמו לא ילד אף פעם? סוקראטס רומז שמה שהוא יוצא מתיאיטיטוס אינו תינוק, בריא, שלם - אדם - אלא משהו אחר.

סוקראטס מכביר לטעון שיש לו ידע נוסף - הוא יודע לזהות מתי מישהו בהיריון, מיד - משהו שאפילו מיילדת לא יכולה לעשות (149B-C). הוא טוען למעשה שהוא מזהה שתיאיטיטוס בהיריון עם רעיון כלשהו לגבי מה זה ידיעה.

סוקראטס אפילו מוסיף שהוא יודע לשדך כל שיוולדו הילדים הטובים ביותר - משהו שבכלל לא אפיין את היולדות בעולם היווני. הוא טוען לא רק לילד את הרעיון - אלא גם לזווג בין ההורים! זו טענה ממש מוזרה.

הוא טוען שביכולתו לזהות אילו מהילודים אמיתי. זה כבר ממש מוזר; למה מלכתחילה להשתמש במשל הזה, שאינו תואם עד הסוף?

לכאורה, סוקראטס מבטיח לתיאיטיטוס תוצאה חיובית - בוא ללמוד איתי, ותוליד ילד רוחני מושלם. אבל סוקראטס לא יכול לדבר כזה; הוא אינו יכול להבטיח רעיונות מושלמים. למעשה, הוא אומר, שישפוט את הרעיון, ואם הוא אינו אמיתי - יהרוג אותו! הוא טוען שיש לו את היכולת לראות את נפש האדם, לזהות שהוא הרה עם רעיון, ומצליח - כמו שהמיילדות יכולות להאיץ או לעכב לידה, בלחשים ובשיקויים - להוליד את התינוק.

סוקראטס מציג את עצמו, כאמור, כעקר - אך הוא טוען שיש לו יכולת מיוחדת - לאפשר לאחרים להוליד, ולהשתפר בכך. זה הדבר שמוזר בסוקראטס: הוא מוזר בכך שאינו יודע, אך מאפשר לאנשים לדעת, וללכת להשתפר. הוא אפילו טוען בהמשך הדיאלוג שאלו שעוזבים אותו מיד מתדרדרים, עד ששבים אליו שוב להשתפר.

בטענה של סוקראטס יש אלמנטיים מאוד סופיסטיים. סוקראטס מנסה לשכנע את תיאיטיטוס ללמוד איתו, בטענה שיעזור לו להוליד ילדים רעיוניים - אבל פתאום מתברר שהוא בכלל לא יכול לעשות את זה⁴⁹ למה להוליך את תיאיטיטוס המסכן בפח?

הסבל בדיאלוגים אפלטוניים

Pathei Mathos, אומר סופוקלס באדיפוס המלך - הסבל מלמד

האדם הטוב - המרשים, המלומד - חייב לסבול כדי להיהפך למי שהוא. נדמה שאפלטון מסכים עם העיקרון הזה, ובונה עליו את הדיאלוגים. כנראה, חושבים אפלטון וסופקלס, שאין דרך אחרת.

במשתה, דיוטימה מתארת שכדי להגיע לאידאה של היופי, אנחנו חייבים לטפס בכל סולם האהבה - להתחיל מגוף אחד, להתאכזב ממנו, לאהוב גופים רבים, נפש, ולבסוף - ידיעות. אין דרך אחרת לקבל את האידאה של היופי - אנחנו חייבים לטעות, לסבול, כדי להגיע לשם⁵⁰ .

המסקנה פה מוזרה, וקשה - אנחנו לא נלמד, אם אנחנו לא נטעה, בהכל חוץ מתחומים מאוד מאוד מסוימים - כמו המתמטיקה. אפלטון נותן ביטוי למבנה הזה בדיאלוגים - בכולם יש איזושהי תקלה, משהו מוזר, שמכריח אותנו לקרוא שוב. למשל, במשל המערה - סוקראטס שואל, מה אם מישהו יוציא אותנו מהמערה בכוח? מאיפה הוא הגיע? וכשאותו האדם חוזר למערה, פתאום האנשים במערה מסתובבים, מדברים אחד עם השני - קודם לא ראו זה את זה כלל. מה קורה פה? אלפטון מציג את הבעיה, ולא נותן את ההסבר.

האומנות הסוקראטית, כפי שהיא מוצגת במשל המפורסם הזה, מוצגת כשילוב של כמה סוגי ידע:

• הכרה (Gnosis)
• אומנות (Techne)
• ידיעה (Episteme) הידיעה היא הרכיב המוזר פה - סוקראטס יודע שאין לו ידע. התמהיל הזו כולו אינו יציב - והוא זה שמבדיל אותו מהסופיסטים. סוקראטס יודע לשכנע, להפיל, ולשחות ברטוריקה, בדיוק כמו הסופיסטים - אבל סוקראטס יודע שאין לו ידע, והסופיסטים לא.

למרות כל המוזרויות של המשל - חוסר ההתאמות שלו, הניתוק שלו מסוקראטס - נדמה לנו שהוא מתאים לעיסוק הפילוסופי. כיצד?

ברעיונות, כמו בילדים, יש משהו משלנו. אנחנו מושקעים בהם במאה אחוז, ונגבה אותם באופן מלא, ויהי מה. כאן היא חשיבותו של סוקראטס כמיילדת מוזרה כזו, שתקטול רעיונות לא אמיתיים -

The courage to attack your own convictions- that's courage! ניטשה

סוקראטס מזכיר את המילה אל לעיתים תכופות בדיאלוג. הוא מבקש לטעון שהוא, כמו האל, אינו צר עין, ואינו מסתיר מתיאיטיטוס את האמת - ולכן, שלא יכעס עליו אם הוא קוטל את הרעיון שלו (150E). סוקראטס מחקה כך את האל⁵¹

ההגדרה השנייה

ב151E, תיאיטיטוס נותן לנו את ההגדרה השנייה של תיאיטיטוס למה-זה-ידע:

Whoever knows something perceives that which he knows, and as it now appears, knowledge is nothing else than perception p.14, para. 151E

תיאיטיטוס מזהה Epistêmê כAisthesis⁵² - תפיסה. משל המיילדת נועד להוביל את תיאיטיטוס להפיק Doxa כזו משלו בדבר מה היא ידיעה.

אנחנו נראה שהגדרה זו נולדה מתוך שכחת הידע האישי שלו, ושכחת הידע המקצועי שלו. ב148E, תיאיטיטוס מתאר כיצד אינו מצליח להגיע לידיעה. הוא אומר ש -

I don't know, Socrates, what, however, I've experienced I say p.11, para. 148E

תיאיטיטוס מכיר בפער מסוים בין מה שהוא יודע ומה שהוא חווה. אבל ההגדרה שהוא נותן עכשיו עומדת בניגוד גמור לפער הזה!

תיאיטיטוס בטוח כעת שידיעה היא פעולה פשוטה, וחד-חד ערכית - היא איננה אלא תפיסה. הפיתולים המשונים שסוקראטס יבצע כעת נועד כדי להכניס את תיאיטיטוס לAporia ולהכריח אותו להסתכל אל תוך עצמו. הוא מנסה לשדל את תיאיטיטוס לתת הגדרה מתמטית, ולערער עליה - דווקא בגלל שהוא מתמטיקאי.

המהלך של סוקראטס אינו נקי לוגית - הוא מלא בטריקים סופיסטיים.

נראה לי (Dokei Moi⁵³ ), אומר תיאיטיטוס, שהיודע (Epistamenos) ביודעו משהו חש (Aisthanesthai)... עתה נראה לי (Phainesthai⁵⁴ )...

Aisthesis וEpisteme מאופיינים בוודאות - מה שנראה לנו, או מה שאנחנו קולטים בחושים, נראה לנו ודאי. במילים שבוחר תיאיטיטוס יש ודאות גמורה.

Phainesthai וDokei הם רכים יותר - נראה לי, נדמה לי - סייג מסוים מEpisteme או Aisthenesthai. ההגדרה של תיאיטיטוס, שהוא מצפה שתהיה חד-חד-ערכית וחותכת, מלאה במילות סייג כאלה. היא נובעת ממהנחה שידיעה חייבת להיות ודאות - דבר חותך ומוחלט. סוקראטס שם לב שההגדרה אינה באמת של תיאיטיטוס - היא הושתלה בידי מישהו אחר. כדי לחשוף זאת, סוקראטס משתמש במהלך פדגוגי, פסיכולוגי.

ב151E, סוקארטס שואל - Perception is knowledge? ותיאיטיטוס משיב בחיוב. אבל ההגדרה פה בעצם שונה - לאן הלך הנראה לי, כפי שזה נדמה לי, כאשר מישהו יודע... לאן הולך כל זה? סוקראטס לקח רק את הסיפא - זה לא בדיוק אותו הדבר. מה גם, שמדבריו של תיאיטיטוס לא נובע שידיעה היא בדיוק תפיסה - ייתכן עדיין שאלו שני תהליכים קוגניטיביים שמופיעים בהתאמה. תיאיטיטוס לא ער, עדיין, לסילוף הזה של ההגדרה שלו.

ומה בדבר כל שאר המונחים של תיאיטיטוס - Dokei וAisthenesthai הם ידע? נדמה לי, ונראה לי - מאיפה הם נובעים במבנה של תיאיטיטוס? אם ידיעה היא סוג של תחושה, מה כל אלה?

בואו נסתכל שוב על ההגדרה החדשה. ידיעה איננה אלא תחושה. ואיפה התחושה במתמטיקה, שבהגדרה אי אפשר לחוש? זוהי רעידת אדמה אפיסטמית למתמטיקה (זכרו, תיאיטיטוס הוא מתמטיקאי - זה מה שהוא עושה כל היום!). האם אנחנו מרגישים ש2+3=5? זה לא נראה ככה? זה זיהוי שכלי - לא תחושתי.

הזיהוי עם פרוטאגורס

ב152, חושף סוקראטס את ההגדרה של תיאיטיטוס כזו של פרוטאגורס - האדם הוא קנה המידה של כל הדברים. הוא מכביר לזהות את האמרה הזו כתורתו של היראקליטוס, שמגובה במשורר הומרוס. מאיפה מגיעה הקפיצה הזו? למה סוקראטס בונה את המגדל הזה ומטיח אותו בתיאיטיטוס?

מ30,000 רגל - הקפיצה הזו היא חלק מההולדה הסוקראטית - להכניס את תיאיטיטוס לAporia. {.is-info}

הוא מנסה לשאול את תיאיטיטוס - כיצד משהו יכול להיות אחד? מתמטיקאי אמור לדעת את זה. סוקראטס מראה שאפשר להיות מתמטיקאי גדול מאוד, בלי לדעת בכלל - מה הוא אחד? בכך, היא חורגת מהפילוסופיה; היא אינה מודעת לעצמה.

בהמשך (161C), טוען סוקראטס - אם פרוטאגורס צודק, הרי שכל העיסוק שלי חסר תועלת. במשתה, אריסטופאנס נותן נאום יפה, שאריסטופאנס ההיסטורי לא אמר אף פעם. אפלטון שם בפיו עמדה חזקה מאוד - הפילוסופיה איננה אפשרית. במהלך פרוטאגוראס-היראקליטוס-הומרוס הזה, מציג סוקראטס את העמדה שאין ידע במובן שפילוסופים מחפשים ידע - ידע קבוע ונצחי. אבל נחשו מה - אין דבר כזה!

כדי למשוך אליו פילוסופים צעירים, כמו תיאיטיטוס, סוקראטס צריך להתעמת בשיא הכוח עם העמדה הזו, של המשוררים - הומרוס והצבא שלו. בפילוסופיה, בניגוד לפוליטיקה, אנחנו צריכים להתעמת עם העמדות האנטי-פילוסופיות - בכדי להגן על הפילוסופיה, סוקראטס חייב לכתוש את הפילוסופיה. הוא כותש בצורה דומה את המתמטיקה - יש בה בכלל מה לדעת?⁵⁵ .

סוקראטס מנסה לגרור את תיאיטיטוס ותיאודורוס להומרוס-היראקליטוס-פרוטאגורס כדי להוכיח אותם - זה לא רק למתפלספים; אם הכל באמת זורם, אז כל הדבר הזה, המתמטיקה - היא אשליה, תרכובת. ומי מרכיב דברים שכאלה? האמנים, כמו אריסטופאנס - לא הפילוסופים.

פרוטאגורס אומר שהאדם הוא קנה המידה לכל הדברים⁵⁶ . למה הוא מתכוון? אילו מן דברים? איזה אדם? אדם מסוים, או האנושות עצמה? לא ברור למה פרוטאגורס עצמו מתכוון - אך סוקראטס מפרש אותם כ -

כל אדם בעצמו הוא קנה המידה של כל הדברים

זהו הפירוש הכי קיצוני לעמדה של פרוטאגורס (שלא יכול להגיד עליה כלום, כי הוא כבר מת - בשלב הזה ובטח עכשיו). תיאיטיטוס, המום ונבוח, מסכים.

נניח ושני אנשים עומדים מול הרוח, מדגים סוקראטס. לאחד מאיתנו היא חמה, ולאחר - קרה. פרוטאגורס יגיד שהיא חמה לאחד וקרה לאחר - אין מה זה הרוח בעצמה. מה שנראה לכל אחד, הוא נתפס לכל אחד - Phainesthai הוא Aisthanesthai - Appear is Perceive.

תיאיטיטוס מקבל את הזיהוי הזה בכניעה. למה הוא לא מתנגד? תיאיטיטוס לא התכוון הרי לכל המהלך הזה.

אם מה שנדמה לי הוא מה שאני תופס, ומה שאני תופס הוא מה שיש, הרי שמה שאני תופס הוא מה שישנו - אין שום אפשרות לטעות⁵⁷ . אם הרוח קרה, היא קרה, ואם היא חמה, היא חמה - אין מה הרוח - אני לא יכול לטעות בה. סוף סוף - הגדרה של ידע שהיא חותכת! התחושה הזו קוסמת לתיאיטיטוס - הרי הגדרה של ידע שהיא, כמו המתמטיקה, חותכת לחלוטין.

הודאות הזו גובה מחיר כבד - הידיעה פרטנית לחלוטין - כל אחד מאיתנו תקוע בראש שלו, וזהו. תיאיטיטוס עיוור למחיר הזה, שסביר שלא יוכל לסבול - אתם עם המתמטיקה שלכם, ואני עם המתמטיקה שלי.

הזיהוי עם היראקליטוס

אם הידע הוא פרטני, נשאלת השאלה - מי אנחנו? תיאיטיטוס רוצה ודאות מוחלטת⁵⁸ , ועכשיו סוקראטס גובה ממנו את המחיר.

(152D) סוקראטס שואל - האם עמדתו של פרוטאגורס עומדת? הוא מציג אותה כעמדה המוסכמת של כל החכמים (חוץ מפארמנידס) - שום דבר איננו אחד - שום דבר איננו הווה - הכל מתהווה, הכל בתנועה, הכל זורם - זו העמדה של המשוררים, ולכן הוא מכתיר את הומירוס כגנרל שלהם. העמדה הזו היא הבסיס לטענת המשוררים, יריביהם המרים של הפילוסופים - שהם יודעים, והפילוסופים לא יודעים.

העמדה הזו יותר מוכרת, יותר מוסכמת, עד היום⁵⁵ . למה? בואו ננסה להבין את העמדה, לדעת את האויב.

אם הידע סובייקטיבי לחלוטין, אז האדם הוא קנה המידה. אבל האדם לא היה תמיד, ולא יהיה תמיד. אם אנחנו המצע, ואנחנו לא תמיד, המסקנה ברורה - הכל זורם. המשוררים, שמציב אפלטון כנגד הפילוסופים כיריב ראוי - מתוקף מודעתם העצמית, יגידו - הידיעה היא לא דבר קבוע, היא דבר שנוצר - ואנחנו היוצרים.

בהנחה הפילוסופית היוונית, הבסיס הוא נצח - הטבע הוא נצחי, וטבע האדם הוא נצחי, ולכן ניתן לדעת אותו וראוי לחתור אליו. העמדה המטאפיזית שמאפשרת לשירה להיות חוכמה היא ההפוכה - שאין נצחי, אלא נוצר, והחוכמה היא לא הגילוי, אלא היצירה.

סוקראטס מתייחס לעמדה הזו ברצינות. מה עם הכל באמת זורם? תהליכים טבעיים? מספרים? אלים? הכל. ב153, סוקראטס שואל - האם אש היא לא מתנועה? האם לידה היא לא תנועה? האם בריאות היא לא תנועה? האם למידה היא לא תנועה? נדמה שהסימנים האלה משכנעים את תיאיטיטוס; הוא עוד לא רואה את הבעיה - גורלה של המתמטיקה.

דוקטרינת ביטול האחדות

אצל פראמנידס, תנועה ושינוי הם אשליה. אצל היראקליטוס, התנועה היא יותר בסיסית - כל קביעות אינה אלא נגזרת שלה⁵⁹ .

למה בכלל סוקראטס גורר את זה לכן? אם ידיעה אינה אלא תחושה, תחושה היא נגזרת של זה שחש אותה - מי שחש הוא קנה המידה. אם זה אכן המצב, לא ייתכן קנה מידה מחוצה לי - אחרת אינני קנה המידה. ואם רק אני הוא קנה המידה, ואני מתשנה כל הזמן, הרי שאין משהו בסיסי יותר, רמה מטאפיזית בסיסית שנשארת היא עצמה. העמדה הזו חותרת תחת הרבה דברים שאנחנו מאמינים - החושים, האני, השפה והיומיום.

ביטול אחדות החושים

(153E) אם נקבל את העמדה שלך, אומר סוקראטס לתיאיטיטוס, לא יכול להיות משהו כמו לבן מחוץ לעיניים שלך - ואין בכלל עין. יש שני זרמי תנועה - אחד מהעין, ואחד מהעולם - והמפגש ביניהם הוא תחושת הלובן⁶⁰ - הוא אינו קיים אלא כשאני מסתכל עליו. ואם זה ככה, כמובן שאיני יכול להיות טועה - אם אני רואה לבן, הרי שאני בטוח בכך שאני רואה לבן. סוקראטס מעניק כאן לתיאיטיטוס בדיוק את מה שהוא רוצה.

(154A) ואם זה אכן המצב, והלובן קיים רק ברגע התחושה שלנו - מי אמר שאני קיים, מחוץ לרגע התחושה שלי?⁶¹

בכדי לחוש זמן (inner time consciousness), התנאי הבסיסי הוא שאנחנו נהיה אותו הדבר לאורך אותו הזמן; אף אחד לא חש את עצמו כזורם, אלא את עצמו בזרימה. אבל העמדה שעולה כאן לא מאפשרת לנו את זה - אנחנו נפגשים עם עצמנו בכל חוויה חושית כזו⁶² .

סוקראטס מבקש את אישורו של תיאיטיטוס, תוך שהוא בונה איתו את העמדה - ובינתיים, תיאיטיטוס מסכים.

(154C) סוקראטס מציג לתיאיטיטוס כמה היגדים, לשקול כנגד העמדה החדשה:

• שום יש אינו יכול לגדול או לקטון כל עוד הוא זהה לעצמו
• דבר שאליו לא התווסף וממנו לא נגרע שום דבר, הרי הוא לא משתנה
• מה שלא היה בעבר, לא יכול להיות אלא אם הוא יתהווה

תיאיטיטוס חושב שביומיום אלו היגדים שהוא מאמין בהם (ומי לא? הם די מובנים מאליהם). אלא שהם מחייבים הנחות מטאפיזיות עשירות: ישים מורכבים, שיש להם בכל זאת זהות, לשרוד שינויים, לקבל ולהשיל זהויות תוך שמירתן. אבל הדברים האלו לא מחזיקים מים בעמדה ההיראקליטאית-פרוטאגוראית, שדוחה כל אחדות.

היראקליטוס, ובמיוחד פרוטאגורס, לא מבדילים בין חשיבה לתפיסה חושית. פרוטאגורס מוכן ללכת רחוק יותר מתיאיטיטוס - הוא מסכים לדחות כל אחדות, ותיאיטיטוס לא.

ביטול אחדות האני

(155C) ואיך זה יכול להיות, אומר סוקראטס, שבינואר אני יותר גבוה מתיאיטיטוס, ובאוגוסט אני כבר נמוך יותר - למרות שלא קרה לי שום דבר?⁶³ כאן תיאיטיטוס נכנס לאפוריה; איך אנחנו שומרים על זהותנו תוך כדי שינוי? זו השאלה שהציתה את אריסטו לחקירה שלו במטאפיזיקה, פיזיקה וכמובן האתיקה. את אריסטו, הפלא הזה שולח עד לאל, כדי להסביר קביעות בתוך השוני; סוקראטס בוחר מצידו בכיוון ההפוך.

For nothing else [wonder] is the begining of philosophy 155D

(155E) סוקראטס מתריע מתיאיטיטוס שאיש לא יקשיב⁶⁴ , ומציג את העמדה החומרנית: מה שיש הוא מה שאנחנו יכולים לחוש. תיאיטיטוס, כמתמטיקאי, בוודאי אינו דוגל בעמדה הזו, ששוללת את עצמה מיד: היא הרי טענה, וטענות לא ניתן להחזיק (פיזית).

(156A) אבל, המתנגדים האחרים מתוחכמים יותר, אומר סוקראטס, והם אומרים - הכל בתנועה⁶⁵ . מה שיש בעולם, הם אומרים, זו זרימה משני סוגים - זרימה שיכולה ליצור, וזרימה אחרת שמעוצבת - טבע טובע וטבע טבוע⁶⁶ . שום דבר אינו עומד בעצמו⁶⁷ .

Nothing is itself by itself 157A

ביטול אחדות השפה והיומיום

סוקראטס דורש להסיר מהשפה את הלהיות (be) - אין להיות, יש רק להתהוות, להיהפך. איך אפשר להתייחס לדבר כאילו הוא בעצמו, עצמאי? כל דבר הוא כמו בועת המים על פני הים - מתנפץ ונעלם ברגע.

"Be" must be removed from everywhere 157B

תיאיטיטוס אינו משוכנע שסוקראטס מדבר ברצינות (157C). סוקראטס משיב שהוא אינו אלא המיילדת, ושואל - האם העמדה מרצה אותו? תיאיטיטוס, למרות רתיעה מסוימת, מסכים; אולי אין דבר כמו טוב, ויפה, אלא רק זרימה. הוא לא מוטרד מכך במיוחד - אבל הוא לא שם לב שגם המתמטיקה נופלת בפח - המתמטיקה לשיטתו גם היא טובה ויפה; אם אין טוב ויפה, למה בכלל לטרוח עם מתמטיקה?

תיאודורוס ותיאיטיטוס חושבים שהמתמטיקה טובה ויפה, ושהם יודעים יותר טוב ממך. אבל אם נקבל את העמדה הפרוטאגוראית, השיפוט שלי, שאינו אוהב מתמטיקה, אינו נופל ממנו בכלל; אני לא חושב שהיא טובה ויפה, אז בשבילי היא לא טובה ויפה. המתמטיקאים, כמובן, לא אוהבים את זה.

(158A) סוקראטס ממשיך להקשות. מה בדבר אנשים שחולמים? איך אנחנו מבדילים בין שינה לחלום? כשסוקראטס החולה חש שהיין הוא מר, וסוקראטס הבריא חש שהיין מתוק, אזי ששניהם ישנם, ואין איזה יין כשלעצמו (160A). אני לא אהיה אותו סוקראטס כחולה וכבריא - זה שני סוקראטסים שונים! אם תוותר כך על הזהות העצמית שלך, במובן מסוים, אתה לא יכול למות - הסוקראטס החולה אינו סוקראטס אלא בשם.

התחלנו מידיעה אינה אלא תחושה; אבל אין תחושה בלי האדם שחש, ולכן האדם הוא קנה המידה של מה שהוא חש. אבל, האדם תמיד בתנועה, ואם אין קנה מידה אחר, הכל נמצא בתנועה - יש רק זרימה, וזה הדבר הקבוע וזהה היחיד. כל דבר אחר הוא תופעה חולפת, חסרת מעמד מטאפיזי⁶⁸ .

(160E) והאם זה הילד של תיאיטיטוס? תיאיטיטוס מאמץ אותו - זה שלי.

אין דבר מעבר לתנועה - שניתן למדוד במספרים, אבל לא לקבע - והיא מביאה עמה ידע וודאי ומוחלט: אין שום אפשרות לטעות.

זכרו - תיאודורוס מעיד על תיאיטיטוס שטבעו זורם כמו שמן זית, בשקט ובשלווה. סוקראטס הטיח בו בהתאם עמדה זורמת.

כעת, סוקראטס מוכן לבחון את הילד - ואם צריך, להרוג אותו.

תחילת ההפרכה

תיאיטיטוס תופס במתמטיקה מעיין אוורסט, חסין משאלות של טוב ויפה, להן הוא מייחס מעמד אפיסטמי נמוך יותר - אז וגם היום, מדע נתפס כדבר קשה ואמיתי יותר. כל המהלך הזה הוא לרכך את תיאיטיטוס, כדי שיראה שלא כך הדבר - שאלו שאלות מהותיות, שמסכנות גם את המתמטיקה שלו.

תיאיטיטוס, אומר תיאודורוס, יסכים לבחון את הילד שלו. אבל סוקראטס בוחר לפנות בכלל לתיאודורוס (161A), ומציין שוב את החברות בין תיאודורוס לפרוטאגורס⁶⁹ . אנחנו בוחנים לכאורה את הילד של תיאיטיטוס - אבל רוב השיח של סוקראטס מכוון לתיאודורוס ופרוטאגורס, על אף החברות המוזרה ביניהם. אפלטון מחבר בין המתמטיקאי לסופיסט בחוט מקשר - שניהם חסרי מודעות עצמית.

(161C) סוקראטס תוקף ישירות את פרוטאגורס - מצד אחד, האדם הוא קנה המידה, ומצד שני - פרוטאגורס אומר, אני חכם מכם - שלמו לי הרבה כסף! וכמובן, שעל פילוסופיה אין מה לדבר - מה לי לתת לוגוס לאחר אם כל אחד הוא קנה המידה?

(162A) תיאודורוס מפנה את סוקראטס שוב לתיאיטיטוס, וסוקראטס שואל אותו (162C) - האם אין אתה מופתע שעכשיו החוכמה שלך אינה נופלת מזו של שום אדם אחר, ואפילו של האלים? אם כל אחד מאיתנו הוא קנה המידה, איך פרוטאגורס יכול לטעון למומחיות במשהו? אם הוא המומחה, אנחנו בהכרח לא באותה רמת ידע - הוא יודע יותר ממני, הוא קנה המידה! אם כל אחד קנה המידה - אין מומחים!

זה כמובן מצית את תיאודורוס ותיאיטיטוס -

רק רגע אחד, חבר - אנחנו המומחים! {.warning}

פתאום, הגיאומטריקן הגדול והמתמטיקאי הגדול מוכנים לנטוש את הילד - ותיאיאטיטוס מטיל ספק. עם עוד קצת דחיפה, סוקראטס יכל לגרום לו לנטוש את העמדה שלו - אבל הוא נותן לתיאיטיטוס עמדה - אתה צעיר מדי, הבהלתי אותך; פרוטאגורס היה מגן על העמדה שלו. סוקראטס בוחר לשחק את התפקיד הזה - ומגן על העמדה של פרוטאגורס בחירוף נפש.

פרוטאגוראס קם לתחייה

ההגינות מחייבת שתיאודורוס - המבוגר האחראי - יגן על העמדה, ולא תיאיטיטוס, ילד בן 16. הלה מסרב, ולכן, סוקראטס מעלה את פרוטאגוראס מהאוב - ומתאר את העמדה שלו, אותה הוא מנכס לתיאודורוס ולתיאיטיטוס - למעשה, הפונדקאים, ולא ההורים.

(162D) תיאיטיטוס לא יודע לעשות עם העמדה שהוא נתקע איתה. איך יכול להיות שאיש אינו חכם יותר ממישהו אחר, או מהאלים? (162C). אתה סתם נבהל, אומר סוקראטס; פרוטאגוראס לא היה נבהל. הוא היה אומר שתקפת איש קש - ולא אותי; ההתייחסות שלך לא הוגנת. מה גררת את האלים פנימה? אני לא יודע עליהם שום דבר.

ואם כבר אתה בא להפריך אותה, תביא הוכחה מחייבת - לא לרלורים על הסתברות או על האלים. אוי ואבוי! מה יקרה אם נגלה שאנחנו לא יותר חכמים מחזירים? ככה אתה מפריך את העמדה שלי?

אבל אם כל אדם הוא קנה המידה - מה הטעם בכלל בטיעונים והוכחות? אם כל אחד הוא קנה המידה, אין לנו איך לפנות למשהו שלישי - השיח בינינו הוא רק מאבק! {.is-warning}

בתגובה, סוקראטס מציג שלושה טיעונים "לוגיים" בכדי להקשות על העמדה של פרוטאגוראס

טענות "לוגיות"

• אם פרוטאגוראס צודק, והאדם הוא קנה המידע וידיעה היא תפיסה חושית, מה נעשה במקרה שבו אנו שומעים ברברים מדברים?⁷⁰ אנחנו הרי שומעים אותם - זה אומר שאנחנו יודעים מה הם אומרים?

• נגיד ואני זוכר משהו, כמו מישהו שפגשתי אתמול. עכשיו הוא לא כאן, אבל אני זוכר אותו - הוא כאן בעיניי רוחי. אבל אני לא רואה אותו עכשיו - זה אומר שאני לא יודע מי זה; הזיכרון הופך לחסר תועלת.

כאן (162-5) תיאיטיטוס כבר מוכן לוותר על התינוק שלו; סוקראטס ערער אותו. אבל סוקראטס ממשיך.

• נניח ואני נמצא עם איתו מישהו - אני רואה אותו. אבל, אני עוצם עין אחת. האם אני רואה ולא רואה אותו? זו סתירה לוגית! אני יודע? אני לא יודע?

ראוי לציין שאלו טיעונים לא מאוד חזקים; פרוטאגוראס יכול לגמוז אותם בקלות. יש הבדל בין לדעת ולהבין; זיכרון אכן פחות אמין מהחושים; וחישה נשארת גם בעין אחת - זה בכלל טיעון דבילי. אז למה בכלל אפלטון מציין אותם כאן?

סוקראטס מפחיד את תיאיטיטוס, כדי להראות לו - זה לא התינוק שלך בכלל; אתה לא מספיק קיצוני להגן על העמדה הזו. אני אביא את פרוטאגוראס, ואתה תראה מה צריך כדי להגן על התינוק הזה.

הנאום השני

(166B) סוקראטס מציג את פרוטאגוראס כמי שכועס שהעירו אותו משנתו⁷¹ , ומציג את טענתו בצורה החזקה ביותר.

זיכרון, אומר פרוטאגוראס, איננו זהה לידיעה בכלל. אנחנו לא יכולים לדעת אם הזכרונות שלנו מתייחסים למה שקרה, אי פעם. האם אתה חושב שמישהו באמת יפחד ויטען את הטענה הבאה?⁷² אדם יכול לדעת, ולא לדעת, בעת ובעונה אחת; חוק הסתירה לא חל עליו! הוא לא יפחד להגיד שThere is no "he", but hes** - שבתודעה אנושית אין אחדות.

פרוטאגוראס קובע כי another is different to another⁷² - החישה פרטית לחלוטין; העולם שמופיע לי נבדל לחלוטין מהעולם המופיע לך.

תיאיטיטוס ופרוטאגוראס חושבים שקל להיות אחר⁷³ . אבל בעצם, כדי להיות אחר, כל דבר חייב להיות גם זהה לעצמו; בבני אדם, זה לא כזה מובן מאליו. כדי שיהיו לנו דברים שונים, כל אחד מהם חייב להיות זהה לעצמו.

נכון, אין אחידות, אין חוק סתירה, אין זיכרון - אבל יש עדיין חוכמה, אומר פרוטאגוראס. אבל, חוכמה קשורה לא לאמת, אלא כוח - הכוח לשנות את מה שמופיע לאחר בתודעה מרע לטוב (על פי השיפוט של מי שמשנה את העמדה). האדם החכם can make good things appear⁷⁴ .

אנדי מושל את זה לסיפור של גורגיאס על אחיו, הרופא; אחיו יודע רפואה, אבל הוא לא יצליח לשכנע את המטופל לשתות תרופה מרה. גורגיאס, הרטוריקן, כן מצליח - אז מי יודע רפואה? חוכמה היא עשייה בתפיסה הסופיסטית, שמציג כאן שוב פרוטאגוראס. {.is-info}

אם תנהג ככה גם אתה, מטיף פרוטאגוראס לסוקראטס, הפילוסופיה שלך תתקדם גם היא - בעשייה, ולא בהרהור⁷⁴ .

פרוטאגוראס טוען כאן - כמו סוקראטס והפילוסופים - להיות רופא של הנפש; אבל, ההבנה שלהם של מהי נפש מאוד שונה - ולכן הם מצויים בתחרות מאוד קשה. {.is-warning}

תיאודורוס - הסופיסט והמתמטיקאי

(168D) נאום פרוטאגוראס מהאוב הצליח, סוף סוף, לגרור פנימה את תיאודורוס. איך ייתכן שאתה, חברו בחיים, לא מגן על העמדה שלו?, מטיח בו סוקראטס - ואחרי תירוצים, הוא מתרצה ונכנס לשיח עם סוקראטס.

אבל שוב - למה שגיאומטריקן, שלא מתעניין בפילוסופיה או ב"שיח הצעירים" הזה, יסכים להיכנס לדיון? לוגוס פילוסופי, מבחינתו, זה שיח פשוט, לא רציני; גיאומטריה הוא שיח רציני, ידע - משהו מדויק וודאי. שיחות פילוסופיות, זה בשביל צעירים כמו תיאיטיטוס.

מעבר לזה, תיאודורוס מפחד מאוד להיות מושא ללעג; לכן הוא כל הזמן מוריד מתיאיטיטוס, שמא יחשבו שהוא מאוהב בו. ועכשיו, סוקראטס גורר אותו פנימה, להגן על היתום שנטש תיאיטיטוס.

(170B) לתיאודורוס אין בעיה עם העמדה של פרוטאגוראס - הוא קנה המידה, ואיש אינו יכול לערער עליו. אבל, אומר סוקראטס, אם פרוטאגוראס צודק, והאדם הוא קנה המידה, ועולה מישהו ואומר - אני * לא קנה המידה* - מה עכשיו? הרי הוא קנה המידה, ואין דעות אמיתיות או שגויות. פרוטאגוראס יאלץ לשלול את זה - אתה קנה המידה בכל הדברים חוץ מזה.

סתירה עצמית

(170E) האם לא נתקלת, שואל פרוטאגוראס, בכל האנשים המציקים האלה שאומרים לך שאתה טועה? תיאודורוס משיב במיאוס ובחיוב. אבל, אם כל אדם הוא קנה המידה, הרי שאתה באמת טועה.

אם אדם חולה, הוא לא חושב שהוא קנה המידה; הוא רץ לרופא. כשצריך להגן על העיר, האזרחים לא חושבים שהם קנה המידה; הם רצים לגנרלים. במצבים האלה, הם חושבים שהם לא קנה המידה, אבל הם כן קנה המידה - אז הם לא קנה המידה! זוהי הפרכה כמותית.

פרוטאגוראס המעודן

סוקראטס מנסה לרכך את העמדה הפרוטאגוראית. (172) אולי רק בדבר הצודק, הלא-צודק, הקדוש והבלתי-קדוש, דברים שאי אפשר למדוד, האדם הוא קנה המידה, אבל בעניינים כמותיים - הגנה, בריאות, כסף - יש מומחים. הרי אף אחד לא מסכים לגבי פוליטיקה, או יופי, או צדק; אולי בהם כל אחד הוא קנה המידה?

האם הריכוך הזה יכול להציל את העמדה של פרוטאגוראס?

הבעיה היא, שתועלת גוררת גם היא ענייני צדק ולא צדק. חשבו על ילד שגדל בנוחות - קצת נוחות תאפשר לו לפרוח, אבל יותר מדי נוחות תנוון אותו - הוא לא יעשה כלום! כמה תועלת היא מועילה? באיזו נקודה התועלת נהיית מזיקה, לא מועילה?

ישנו גם המתח בין הפרט לרבים. תועלתו של האחד אינה תמיד עולה בקנה מידה עם תועלתם של הרבים - איך קובעים מהי ה"תועלת"? כאן נמשכים פנימה היפה, הטוב והצודק.

וחוץ מזה - למה שאני אטרח בכלל לשנות את דעתו של מישהו אחר? איך פרוטאגוראס מצדיק את העיסוק שלו עצמו בכך, אם הוא קנה המידה?

אצל תיאודורוס עולה בעייה נוספת. הוא מתעסק בעיסוק התועלתי שלו - מדע כי הוא חושב שזה טוב לדעת, ושגיאומטריה היא דבר יפה; הוא סילק את הערכים מדלת הכניסה והם שוב נכנסים מהדלת האחורית.

כעת עומד לשטוף אותנו גל אדיר של לוגוס, אומר סוקראטס.

(172C) האם איננו בעלי פנאי⁷⁵ , סוקראטס? שואל תיאודורוס.

כאן נפתח קטע מפורסם נוסף (172-178), המכונה הDigression.

הפילוסוף המעופף

הנושא של הסטייה הזו מהדיון המקורי הוא הפנאי - Schole - וHomiosis Theo - להידמות לאל.

אלו שמשוחחים בפילוסופיה בענייני תועלת, אומר סוקראטס, יהיו נלעגים - בבתי המשפט ובחרה. אך אלו שידונו בפנאי, לא יסבלו כך. סוקראטס מבחין בין שני סוגי אנשים - הפילוסופים, והDikani Koi - העסקנים, עורכי הדין.

סוקראטס מתאר כאן אידיאל של פילוסוף, שהשפיע השפעה עצומה על הפילוסופיה כולה - מאריסטו ועד הגל - כמי שעולה לנקודת מבט גבוהה יותר, נקודת מבטו של האל. {.is-info}

אבל הפנאי שנדרש לכך - אין אותו בכלל לסוקראטס; האישומים כנגדו כבר החלו, לקראת משפטו ב*אפולוגיה*.

הנאום של פרוטאגוראס מטאפיזי לגמרי; למה סוקראטס מתעקש להשוות לעורכי דין? פרוטאגוראס אומר, באחד מהרסיסים שלו, שמטרתו להפוך את הלוגוס החלש לחזק, ואת הלוגוס החלש לחזק - ומי עושה את זה? בעצם ההשוואה, סוקראטס מקניט לא רק את העמדה של פרוטאגוראס, אלא את פרוטאגוראס עצמו - וזה מה שנעשה עם העמדה שלך? נשרת עורכי דין? {.is-warning}

(174) עורכי הדין האלו, אומר סוקראטס, הם ערמומיים, חכמים, כפופים כאלה, ועבדים לשעון המשפט⁷⁶ . הפילוסוף, מנגד, לא יודע בכלל איך להגיע לכיכר העיר. הוא לא יודע שום דבר על העיר, ועל תושביה - למי יש אדמה, מי מיוחס; הוא כל כך לא יודע, שהוא אפילו לא יודע שהוא לא יודע. הוא נופל, כמו תאלס, לבור המים. הוא כל כך תקוע בשמיים ובכוכבים, שהוא אינו יודע מה מתחת לרגליו; הוא כל עסוק בטבע האדם, שהוא לא יודע מי האדם שהוא השכן שלו⁷⁷ . אדם כזה, בבית המשפט, יהיה מגוחך לגמרי.

ומנגד, ההפך הוא גם הנכון - אותם עורכי הדין, חדי הלשון, ייראו מגוחכים לגמרי כסוקראטס גורר אותם לשיח (כמו מנון). אבל, סוקראטס נגרר אל הדין יותר משעורכי הדין נגררים אל סוקראטס.

(175B) תיאודורוס מוקסם מנאומו של סוקראטס (He dropped the Kool-Aid), ומקבל אותו באופן מלא; אם רק היית משכנע כך את כולם, גם הוא היה משתחרר מטלאות העיר!

אבל, האם התיאור של סוקראטס תואם את זה של הפילוסוף?

סוקראטס לא יודע להגיע לאגורה, כיכר העיר? הדבר היחיד שסוקראטס יודע הוא להגיע לאגורה - שם הוא רב עם כולם! סוקראטס לא מבדיל בין הערים, כי הוא רואה רק את הכלל? סוקראטס מתעניין רק באתונה, והוא מכיר שם את כולם⁷⁷ הוא כל כך מתעקש, שהוא מסרב לברוח לתיאבאי כשאתונה דנה אותו למוות.

סוקראטס לא יודע מי השכן שלו? הוא כל הזמן חוקר את נפשותיהם של אחרים. לסוקראטס יש פנאי? סוקראטס טרוד רק באתונה, וקשור רק לאתונה - אין לו שום פנאי.

כמו שמשל המיילדת מותאם לתיאיטיטוס, הפילוסוף המעופף מותאם לתיאודורוס, המדען בחלוק הלבן, במגדל השן.

(176) לרוע אין מקום בקרב האלים, אומר סוקראטס, אבל כאן בעולם האדם לרוע אין מקום להיעלם; האל האפלטוני אינו יכול לעשות רע. החתירה של הפילוסוף לעבר הטוב, המושלם, המוסרי, היא אפוא הידמות לאל. אנחנו עושים רע, כי אנחנו חלקיים; אנו מלאים בדחפים פרטניים, צרים, שמובילים אותנו לרע. כשאנחנו אוהבים אחד את השני, אנחנו נותנים רק חלק; כולנו מתים לבד.

האל, כשהוא אוהב, אוהב באופן בלתי-מוגבל, מתוך ראייה בלתי-מוגבלת. כשסוקראטס אומר שאנחנו צריכים להידמות לאל, הוא דורש חתיכת דרישה: לתפוס את נקודת המבט השלמה, וכך להידמות לאל. לא רק לחשוב עליו, לעשות מה שהוא רוצה - אלא לתפוס את נקודת מבטו ממש. האם זה בר-השגה לישיים חלקיים כמונו?

זוהי הפילוסופיה לפי סוקראטס: הרצון לברוח מהחלקי אל האינסופי, המאפיין לפי סוקראטס את כל הפילוסופיה. תיאודורוס מקבל את זה, ומכאן והלאה הוא אינו אדיש לפילוסופיה - אלא פרטיזן פילוסופי במלוא המובן.

ויתור האבהות של תאודורוס

(177) תיאודורוס נדרש כרגע להכריע בין החבר שלו לבין האמת⁷⁸ . מי מכריע מה היעילות של תרופה? הרופא המומחה, או המטופל? סוקראטס מרמז שאולי כדאי לקבל את הלוגוס ההיראקליטאי, ותיאודורוס מתחפלץ - אי אפשר לדבר עם האנשים האלה! הם כל הזמן זורמים להם! תיאודורוס, שעד לפני רגע חשב שמדעי הרוח הם גיבוב של שטויות, לוקח אישית את העניין (179).

המסקנה של תיאודורוס היא שאם מקבלים את העמדה ההיראקלטית עד הסוף, היא נכחדת בעצמה - עצם הניסוח דורש יציבות מסוימת, כמו גם ההשתכנעות ממנה; אם שום דבר לא קבוע, כל זה לא אפשרי - והעמדה הזו לא יכולה להתנסח; אין למחזיקים בה שפה, או לוגוס.

בעיית אחדות הנפש

(183) כעת, אומר סוקראטס, נפלנו בין הכיסאות: מצד אחד, הזרימה ההיראקליטאית, ומצד שני, הקביעות המוחצת של פארמנידס. תיאודורוס לוקח את פתח המילוט הזה, ומגלגל את הדיון לתיאיטיטוס. סוקראטס מספר לפתע שהוא פגש את פארמנידס הזקן כשהיה צעיר (184), ולכן הוא חושש לדון בעמדה של פארמנידס, מחשש שלא ירד לסוף דעתו. מדוע פארמנידס מטיל אימה על סוקראטס, והיראקליטוס - הצד השני של אותו המטבע - לא?

פארמנידס, אומר אנדי, ולא היראקליטוס, הוא זה שמטיח בחריפות את השאלה - מה זה להיות?⁷⁹ הוא קובע כי כל טענה, היא טענה הוויתית - אבל מתוקף מה אנחנו יכולים לקבוע מה הווה? How does it work?

הוא זה שדורש מאיתנו לדעת את התבונה, את ההוויה, ההכרה - זוהי זכותו ההיסטורית האדירה - ולכן, סוקראטס חושש ממנו, ואכן נמנע מלדבר עליו ישירות. אולם, צילו של פארמנידס נוכח בקטעים הבאים.

תיאיטיטוס חוזר, וסוקראטס שואל אותו - האם די לומר שאדם שומע באוזניים ורואה בעיניים? תיאיטיטוס כמובן משיב שכן. האם זו תשובה מספקת?

העין לא רואה שום דבר, אם אנו מבינים ראייה כפעולה שמסוגלת לומר משהו, לחוות דעה: העין היא האמצעי, הכלי⁸⁰ - היא רואה - אבל היא לא מה שרואה. תיאיטיטוס מרכך ואומר שאנו רואים דרכן אבל לא בהן (184D). אין זה מספיק שהרשמים הגולמיים נוכחים בנו, כמו חיילים בסוס עץ - משהו צריך להבין אותם, לאגד אותם, לשפוט אותם. לשם זאת, אנו זקוקים לעוד חוש, שיתפוס את האובייקט כמכלול - והוא יידרש לכל הרשמים הללו. לא נראה שזה עובד ככה; איך זה באמת עובד? מה הופך את כל הדברים האלה לתחושה של דבר אחד? איך כל רשמי החושים נמתחים לידיעה כזאת? אותו הדבר חייב להיות במעמד אחר מכל הכלים האלו, כמה שמפעיל אותם.

אותו המשהו חייב להיות בעל אחדות (צל של פארמנידס מה זה להיות אחד? מה זה להיות), שמסוגל לקבוע הוויה (185). כל אופן חושי כזה הוא בלעדי: אי אפשר לשמוע בעיניים, או לראות באוזניים - כל אופנות תופסת משהו אחר, ייחודי לה. צליל וצבע, כל אחד מהם הוא יחיד, אבל יחד הם אחד⁸¹ ; למה שנחשוב⁸² ככה את הוויתם? (How do we know that color is? החושים יודעים is?) איזו מן סוג של חשיבה זו?

תיאיטיטוס משיב את אחת מתשובותיו היפות בדיאלוג (185E): שום כלי שכזה לא מגיע להוויה - אלא הנשמה עצמה, דרך עצמה, מתבוננת⁸³ בדברים האלו - ההוויה, האחדות, הריבוי. והנה תיאיטיטוס מבין סוף סוף על ההבדל בין חשיבה לבין חישה - הרי לנו פעולה חשיבת מובחנת לגמרי מהחושים. העין כעין לא רואה הקשר, יחסים, אחדות: הדברים האלו הכרחיים לתפיסת המציאות שלנו.

ידיעה עד כה נראתה לנו, ולכל הפילוסופיה הקדם-סוקראטיית, היא העדר ההבחנה הזו בין חישה לחשיבה; חשיבה היא לא פעולה שקשורה ביש גופני כזה או אחר⁸⁴ . {.info}

הידיעה נראתה לנו עד כה כמשהו נשגב, מיסטי - לפתע סוקראטס גורר אותה למטה, כמשהו מאוד בסיסי, ומאוד נחוץ. זהו הדיון הראשון במסורת המערבית באחדות הנפש כתנאי לאחדות החוויה (שהמשיכו דקארט וקאנט⁸⁵ ).

אבל האם הנפש עושה זאת בעצמה, או בכלי כלשהו, כמו חשיבה? חשיבה היא היכולת לבנות מורכבות, ולהבין מורכבות - כמו שפה: אני לוקח מילים כאלו וכאלו ושם אותן במבנה כזה וכזה כדי להביע ככה וככה. אבל זו עדיין סוג של הרכבה, מחלקים קיימים. מה הוא האחד שממנו מגיעים כל הרבים האלה?

אצל אפלטון, זה מתרחש באמצעות שני כוחות נפש:

• חשיבה מושגית - Dianoia

הפילוסופיה העכשווית נוטה להגביל את עצמה לחשיבה זו. אפלטון לא מסכים.

• חשיבה שכלית - Nous - התופסת אחדויות. יכול זו, לפי אפלטון, היא הפתיחות הנפשית לצורות. אלא שחשיבה זו היא ידיעה תיאורטית טהורה; אין לה צורה משל עצמה - רק פתיחות, אמת. אם ידיעה היא מתן הגדרה, הרי שלא נוכל לדעת את החשיבה השכלית אף פעם ידיעה מלאה - שזה בעייתי, כי היא הכרחית לדעת⁸⁶ .

אחד המעברים הכי דרמטיים מהפילוסופיה היוונית למודרנית היא זניחת הNous - הגישה השכלית הבלתי-אמצעית, המובנת מאליה, למציאות כפי שהיא בעצמה. {.is-warning}

אבל האם נוכל להגיע אל האמת בלי להגיע להוויה? (186C), שואל סוקראטס, והלה משיב שלא. בלי הוויה, אין אמת; בלי אמת, אין ידיעה; החושים לא נתקלים בהוויה - ולכן אין בהם אמת; הרי שאין ידיעה בחושים, וידיעה לא יכולה להיות חישה. ההגדרה השנייה מתה. מתחילים מההתחלה - palin ex arches⁸⁷ .

ההגדרה השלישית

סוקראטס הביא את תיאיטיטוס לעמדה כי הנפש בעצמה היא הדבר שמתמודד עם הוויה - אחדות, ריבוי, יפה, וטוב (186E). היא עושה זאת, אומר סוקראטס, בסברה⁸⁸ . אולם לא כל סברה; היא חייבת להיות סברה נכונה⁸⁹ , אמיתית.

זו כבר התקדמות: תיאיטיטוס מכיר בידיעה מעבר לחישה, וכסוג של שיפוט - ההגדרה מקפלת בתוכה ידיעה עצמית מסוימת. הנפש צריכה להיות משהו אחד, מודע לעצמו, כדי שתהיה ידיעה. אנחנו חווים דעה (doxa) על פי מה שנראה לנו (dokein). ההגדרה הזו אינטואיטיבית יותר: אנחנו חושבים על משהו בעולם, ואם הוא גם אמיתי - אנחנו יודעים.

אבל מהי האמת בסברה האמיתית? תומס אקווינוס מגדיר אותה כAdequatio intellectus et rei - דעה מספיקה ואמיתית, מפגש של השכל והעולם. עד כה, דיברנו על הידיעה כסוג של זיהוי, וגם ההגדרה הזו היא סוג של זיהוי: זיהוי תואם של מצב העולם.

בחינת ההגדרה השלישית

הפעם, סוקראטס - באופן מוזר - לא ייבחן את ההגדרה עצמה, אלא את ההשלכה שלה: הוא ינסה באמצעותה להסביר מה זה שיפוט שקר (187D). רק אם נוכל להסביר באמצעותה איך אפשר לפספס משהו, נדע להגיד איך קולעים למשהו. ידיעה נדמית כמו שיפוט אמת מוצדק⁹⁰

התקדמנו במובן מסוים, אבל במובן אחר אנחנו תקועים: תיאיטיטוס עדיין מבקש הגדרה ודאית, חד משמעית וחותכת.

כדי לבדוק את ההגדרה, סוקראטס יטיח בה כמה דיכוטומיות.

איך סברה יכולה להיות שקרית?

• הטעות מתרחשת בין שני דברים שאנחנו יודעים - אנחנו חושבים שאנחנו יודעים את א', אבל בעצם ידענו את ב'.

אבל בעצם, לא ידענו לא את זה ולא את זה.

• הטעות מתרחשת בין שני דברים שאנחנו לא יודעים (188C)

האם בנאדם שלא מכיר לא את תיאיטיטוס ולא את סוקראטס יכול להחליף ביניהם? לא ממש - הוא לא יודע מי זה ומי זה.

• הטעות מתרחשת בין משהו שאנחנו יודעים למשהו שאנחנו לא יודעים

אבל, איך אפשר לבלבל משהו שאנחנו לא יודעים?

אנחנו לא מצליחים להגדיר את זה בדיכוטומיות האלו. כולן זיהוי פשוט, אבל הן לא מאפשרות לנו לזהות ידיעה. אז אולי ידיעה היא לא זיהוי פשוט - אז סוקראטס מנסה להגדיר את השלילה - מהי סברת שקר?⁹¹

סוקראטס פונה לדיכוטומיה אחרת - בין מה שהווה למה שלא הווה. אנחנו מסכימים שיש סברות לא טובות, אומר סוקראטס. האם זה לא אומר שאנחנו יודעים או שאנחנו לא יודעים? מצבי הביניים - למידה ושכחה⁹² - לא רלוונטיים אלינו (187E). איזה מן מוקש סוקראטס טמן פה? למה תיאיטיטוס הסכים לזה?

(188) ומהי סברת טעות? השניים מסכימים שזה לסבור את מה שאיננו. אבל סוקראטס שואל - איך אפשר לחשוב את הלא-הווה? (והנה שוב הצל של פארמנידס) האם אפשר לחוות דעה על לא כלום?

גם כאן, סוקראטס ותיאיטיטוס מדברים על הידיעה כסוג של זיהוי. די ברור שיש שני מאפיינים שאנחנו חייבים להסביר - הזיהוי, וההסבר. ידיעה היא, איכשהו, אחדות ביניהם - שתי פעולות שונות. ההגדרה השלישית עדיין גסה מדי; היא לא קולעת למתח הזה.

אנדי מושל את זה לסיפור של פנלופיאה מהאודיסאה. אודיסאוס יוצא למילואים, ובמשך 20 שנה, לא חוזר. לרגלה של פנלופיאה - אשה רבת מעמד ורכוש - מגיעים אינספור מחזרים. אודיסאוס לא חוזר - תחברי אחד מאיתנו, ויאללה, הם דורשים. פנלופיאה - חכמה יותר מכל הלא-יוצלחים האלה - מוסרת להם שהיא תארוג את ההינומה שלה, ואז תתחתן. כל יום היא אורגת את ההינומה, ובלילה - פורמת אותה. התיאיטיטוס עושה משהו כזה בהגדרת הידיעה - הוא מתקרב אליה, ואז פורם אותה. {.is-info}

אז אולי, ננסה להסביר את הסברה המוטעית כטעות בין שיפוטים (וככה לא מסתבכים עם פארמנידס): את שהתכוונו לומר על א', אמרנו על ב' (189E). אבל זו שוב טעות בזיהוי: סוג של לא-הווה מבוית: התכוונו לומר משהו על א', ואמרנו משהו על ב', שהוא לא א'.

סוקראטס שואל את תיאיטיטוס, במשפט מהיפים והמסתוריים בדיאלוג -

Do you call thinking just what I do? 189E

(190) חשיבה, מסביר סוקראטס, היא שיח - הנפש בוחנת דברים מול עצמה, ובשלב מסוים, הוא פוסק - הנפש אומרת, זה (doxa). המורכבות הזו - בין השיח לזיהוי - היא הידיעה, אבל לא בדיוק ברור איך. סוקראטס ישאיר את זה על השולחן - לא יפרש את זה עד הסוף עם תיאיטיטוס.

(190B) אם טעות היא פשוט טעות בזיהוי, שואל סוקראטס - איך אי פעם טעינו? איך הסתכלנו פעם על א' ופעם על ב' - וטעינו?

ב187, תיאיטיטוס וסוקראטס מסכימים שאפשר או לדעת או לא לדעת. אולם ב191, סוקראטס מבקש לחזור בו מההסכמה הזו - כדי לעמוד על המצב של הלא הווה מושאים נוכחים בנפש ונפקדים במציאות. סוקראטס מנסה לסביר מושאים שנוכחים בזיכרון שלנו, אבל שאיננו יכולים להשיג, בשני משלים - משל גוש השעווה ומשל שובך היונים

משל גוש השעווה

(191D) סוקראטס מתאר בנפש גושי שעווה - אצל חלקנו היא נקייה יותר ובאחרים עכורה יותר, בחלקנו קשה יותר ובחלקנו רכה יותר. גוש גדול הוא עם קיבולת גדולה יותר - יותר זיכרון - ולהיפך. גוש שעווה נקי מקביל לזיכרון מדויק, וגוש שעווה עכור יותר הוא כזה שהרשמים שקלטנו לזיכרון מוטים. גוש שעווה נזיל מדי מרמז על זיכרון חלש - דברים נמסים ממנו הלאה; גוש שעווה קשה מדי מרמז על זיכרון חלש גם כן - קשה לטבוע בו דברים מלכתחילה.

| שעווה | זיכרון | | רכה | חלש - קשה להיזכר | | קשה | חלש - קשה לזכור | | נקייה | אמין | | מלוכלכת | לא אמין, מוטה | | גדולה | זיכרון גדול | | קטנה | זיכרון קטן |

סוקראטס מתאר את הזיכרון כמתנה מהמוזות, שבו בכוחנו לטבוע דברים, וגם צלמים⁹³ שאנו יצרנו.

המשל מסביר לנו איך אנחנו זוכרים את הרשמים עצמם, אך לא את המקור שלהם - ולא את הקליטה שלהם: רק הייצוגים.

Stanley Rosen, המורה של אנדי, מתאר את משל השעווה כמקביל ביחס בין זיכרון והיזכרות במנון. הזיכרון הוא החותם של האידאה, והעלאת הזיכרון היא העלתו למודעות עכשיו. למעשה, משל השעווה הוא גרסא מחולנת למיתוס ההיזכרות - שם כתוב שהנפש למדה בעבר את כל הצורות, ועתה היא רק נזכרת בהם. אלא שכן אין לנו שום הסבר מניין יש לנפש את הזכרונות האלה. {.is-info}

סוקראטס מונה שבעה-עשר אפשרויות שונות לסברה מוטעית תחת המשל הזה⁹⁴ , אבל רק בשלושה מהם סברת שקר היא אפשרית (192):

• משהו ידוע, אבל לא מוחש כרגע, לעומת משהו ידוע וכן מוחש כרגע

אנחנו יודעים מי זה סוקראטס, אבל הוא לא עומד מולנו כרגע; אנחנו יודעים מי זה תיאיטיטוס, והוא כן עומד מולנו כרגע; אנחנו חושבים שתיאיטיטוס הוא סוקראטס.

• משהו ידוע ולא מוחש, לעומת משהו מוחש אבל לא ידוע

אנחנו יודעים מי זה סוקראטס, אבל הוא לא עומד מולנו כרגע; אנחנו רואים עוד איזה בחור, אבל לא יודעים מי הוא; אנחנו אומרים שהוא סוקראטס.

• אנחנו יודעים ורואים את שניהם ומחליפים ביניהם

אנחנו רואים את סוקראטס וגם את תיאיטיטוס, אבל אומרים שתיאיטיטוס הוא סוקראטס וסוקראטס הוא תיאיטיטוס.

בכל המקרים, נדרשת השוואה באמצעות החושים. בכל שלושת המקרים, הטעות היא בתפר בין הזיהוי לחיתום בזיכרון; סוקראטס מעולם לא מעלה את האפשרות שהתפיסה החושית מוטעית. למה לא?

החלון הפתוח של אפלטון

ההשלכות של תפיסה חושית מוטעית הרות-גורל. אם אי אפשר לסמוך על החושים שלנו, אי אפשר לסמוך על העולם כפי שהוא: כל מה שיש לנו הוא ייצוג כוזב, והעולם כלל לא נגיש לנו. במקרה כזה, למה בכלל לדבר על ידיעה? מהסיבה הזו, נדמה שאפלטון וגם אריסטו מניחים שהקליטה החושית תמיד נכונה - אחרת, ממילא הכל הולך לעזאזל. {.is-warning}

כולנו חווינו מצבי ביניים בין שינה לחלום - שאנחנו לא לגמרי סומכים על מה שאנחנו מתיימרים לדעת או לחוש. אם היינו לכודים לחלוטין בתוך חלום שכזה, איך היה מתגנב פנימה בכלל החשד הזה? אנדי סבור שעצם העובדה שאנחנו מסוגלים בכלול לחשוב על השאלה הזו היא העדות הטובה ביותר שאנחנו לא לכודים לחלוטין בחלום שלנו⁹⁴ .

אם כך, הטעות חייבת לבוא ממקום אחר.

יש כאן גם בעיה נוספת. הרגע הזה של קליטת הרשמים בחושים הוא בעצם ידיעה - בשביב השנייה לפני שאנחנו מטביעים אותם בזיכרון (הנה זה! זה הדבר!). אבל, אנחנו לא יכולים לנתח אותם, או לעשות איתם כלום.

אצל אפלטון ואריסטו יש מקבילה נפשית: אפלטון מתאר את השכל (nous) כפתוח לגמרי לצורות (אידאות) - הוא לא מעוות אותן, משחק איתן או חוטא מהן - אך גם כאן, אין לנו איך לעבד אותן, ושם אנחנו יכולים לטעות. גם בחושים וגם בשכל, יש תחילה חלון פתוח.

בעיות במשל השעווה

אם כל התנאים בשלים - הגוש שלנו חלק, לא קשה מדי או רך מדי, אנחנו לומדים היטב, מבינים היטב וזוכרים הרבה לאורך זמן (194D). אבל המשל אינו חף מבעיות.

כשאנו טועים, אומר סוקראטס, הטעות נמצאת בפער הקטן⁹⁵ בין תפיסה חושית⁹⁶ וחשיבה⁹⁷ . אבל איך זה מסביר טעות בפעולה מושכלת בלבד?

נניח ואדם טועה בחישוב מתמטי (7 + 5 = 11). אין פער בין תפיסה חושית לחשיבה; המושאים מחשבתיים לגמרי. ובכל זאת יש כאן טעות. איך?

תיאיטיטוס מתקשה לקבל את זה, כמתמטיקאי: טעות, הוא סבור, היא היסח דעת. אבל למעשה, זוהי התכחשות: מתמטיקאים טובים יכירו גם באפשרות של טעות שאינה היסח דעת. לכן, סוקראטס אומר, משל השעווה הוא לא מושלם - יש צורך במשל נוסף שיעמוד על כל תהליך החשיבה, ולהיכנס לקרב צמוד יותר עם הלא-הווה והלא-נודע (196C): נצטרך להסביר איך אנחנו לא יודעים דברים שאנחנו יודעים. אנחנו יודעים מה זה 7 מה זה 7, אבל יכולים לא לדעת מה זה 7 + 5.

(196E) סוקראטס קובע בפני תיאיטיטוס כי למעשה, עד עכשיו התנהלו בעזות מצח: הם השתמשו במילים כמו להכיר (gnosis) ולא להכיר (agnosisa), ידיעה (episteme) ואי ידיעה (syniena). אבל אין לנו בכלל הגדרה של ידע - זה מה שאנחנו מחפשים! אנחנו נקלעים כאן לפרדוקס של מנון: כולנו יודעים משהו על ידע - אחרת לא היינו שואלים עליו בכלל - אבל אנחנו לא יכולים להעביר את הידיעה הזו לידיעה מושגית.

אם נפנה את המבט פנימה, נגלה לפחות את החוויה של ההבדל בין רכישת ידיעה (Posessing knowledge) לבין ידיעה (Knowing) (197C). אם אני יודע כל מיני דברים על מאווררים של מחשבים, אבל אני לא מתשמש בהם עכשיו כי אנדי "מנפח לי את הראש בדיבור המטומטם הזה של אפלטון"⁹⁸ - ובעצם אני יודע, בלי לדעת. יש כאן הבדל בין פעיל לסביל, כמו ההבדל בין דונאמיס לאנרגאה אצל אריסטו.

אפלטון מנסה לעמוד על ההבדל והשחק בין הידיעה הסבילה לפעילה במשל זה. אולם, מדהים ככל שהיה (לא סתם הוא שרד 2,600 שנה!) הוא עדיין גס מדי - ואנדי סבור שזה בכוונה. אפלטון משתמש במשלים כדי לתאר בעקיפין דברים שהוא סבור שלא ניתן לתאר במילים. למה?

למה משלים בכלל?

יש אנשים כמו קאנט שסבורים שאפלטון משתמש במשלים כSchwarmerei](https://www.merriam-webster.com/dictionary/schwarmerei) - Platonic over-enthusiasim]. במקום לעשות את העבודה המושגית הקשה (Arbeit), הוא עושה כל הרעש והצלצולים הצבעוניים האלה כקיצורי דרך.

אפשר להבין את קאנט: יש משהו מאוד מכעיס ולא מספק במשלים של אפלטון - סוג של הוקוס-פוקוס.

אפלטון היה אומר שקאנט צודק, רק אם באמת ניתן לתאר את הדברים האלו מושגית. אחרת, הרי זה הישג של התבונה לדעת מתי להשתמש במשל, ואיך: סוג של ביקורת התבונה הטהורה האפלטונית: הכרת התבונה במגבלות שלה.

לאלפלטון יש סיבה טובה להאמין שהתבונה פשוט לא מסוגלת, באופן מלא, להכיר בתבונת התודעה - ולכן המשלים הם לא מילוי חורים, כמו שהגל וקאנט אומר. הגל היה אומר שתראה, איך מבינים את המשלים? עם החשיבה המושגית! כנראה שאפשר היה לעשות זאת למרות הכל⁹⁹ .

משל שובך היונים

(197C-D) דמיין אדם שצד יוני (יונות?) בר; במובן אחד, הן שלו - הוא יכול לשים אותן בשובך: יש לנו בעלות עליהן. אולם, רק אם נכנס ממש לשובך, ונתפוס את היונה ברגליים - אז יש לנו אותן - יש לנו את הציפור ביד.

אז מהי טעות? נכנסו לשובך, והתכוונו לקחת את מושיק, מתא מספר אחד, אבל לקחנו את ראובן, מתא מספר 2¹⁰⁰ . אבל מה הבעיה? חשבנו שלקחנו את 1, או שרצינו לקחת את 1 במקום 2? האם זו טעות בזיהוי, או בביצוע?¹⁰¹

התשובה של אפלטון היא לא כשל סמנטי - האדם מחפש יונה מסוימת בשובך (יונת 11 ל5 + 7), כשלמעשה הוא צריך לחפש יונה אחרת (יונת 12, והוא לא מודע לכך שהוא באמת מחפש יונה אחרת. זה ממש מוזר - איך אנחנו מתכוונים למשהו, כמו יונת 12, בלי לדעת שאנחנו מתכוונים לאותו המשהו, ולא ליונת 11?

שובך היונים אולי מסביר את הטעות בהיסח הדעת, אבל לא טעויות שנעשות במודעות מלאה. המשל לא מצליח להגיד לנו מה בעצם יש בשובך; האם יש בו רק את 7, 5 ו12, או את הסכום של 7 ו5, או את התרגיל כולו. איך יכולה להיות ידיעה לא מלאה ומובחנת שיכולה להפוך לידיעה מלאה ומובחנת? זה הרי המצב שאנחנו נמצאים בו - כל הזמן.

ניסיון לתיקון

---

1. קלאסיקן ומתרגם יווני אגדי, יהודי ומאוד, מאוד מוזר. ↩︎

2. ישנו גם תרגום קל יותר, של Myles Burnyeat, שלא נשתמש בו כי הוא קל יותר, ואת התרגום של ליבס, שקשה מהסיבות הלא נכונות. ↩︎

3. מעבר לאפלטון, תלמידים אחרים של סוקראטס כתבו דיאלוגים סוקראטיים - כמו קסנופון, פילוסוף ומצביא יווני חשוב - אבל רובם לא שרדו, בטח שלא בשלמותם. ↩︎

4. שאנדי לא מסכים עם אף אחת מהן. ↩︎

5. מיילס כתב כמויות אדירות - כל תלמיד פילוסופיה חייב לקרוא משהו של מיילס (כמו הסורא בקוראן - כל בן תמותה חייב לטעום את המוות). באופן טראגי, מיילס חלה באלצהיימר ושכח כל מה שכתב. ↩︎

6. logo didonay (מתן הסבר). ↩︎

7. אנדי מספר על קולגה שלא אהב את הפילוסופיה הקונטיננטלית הצרפתית של המאה ה20 - בטענה שהפילוסופיה צריכה להיות ברורה כמו לחתוך חמאה עם סכין. ↩︎

8. הדעה הזו הייתה דומיננטית במיוחד בפילוסופיה האנגלו-אמריקנית במאה ה20, ממש כהנחת יסוד; לשיטתם, הכלים הלוגיים החדשים מאפשרים לנו לחשוף כשלים שאפלטון עצמו לא יכול היה להיות מודע אליהם. היא נקשרה בעמדה שסברה כי ניתן, באמצעות ניתוח סטילומטרי, ממוחשב ומדעי, להבין מתי נכתבו הדיאלוגים - לפני מות סוקראטס, אחריו, וכו'. היום שתי העמדות האלו בקריסה; מלבד קביעתו של אריסטו שהחוקים הוא הדיאלוג האחרון של אפלטון, לא הצלחנו עד היום לתארך בוודאות אף אחד מהדיאלוגים. במקום העמדה הקורסת הזו לא קמה עמדה אחרת - גם אם נקבל עלינו שהעלילה חשובה, אין הסכמה על למה ואיך. ↩︎

9. מורה נבוכים של הרמב"ם, ובמידה מסוימת כתבי דקארט, כתובים כך שהוא מסתיר את דעתו ככל שהוא יכול - כמו מעיין מבוך - משום שדעות מסוימות מסוכנות בעת שהם כותבים. הבנת הדעות שלהם כרוכה בחיבור מחדש של הפאזל הזה, שלא כולם יצליחו - וזה בסדר. ↩︎

10. אנדי סבור שאפלטון היה חושב שיש בפילוסופיה מבנה לוגי מסוים שניתן לגלות, אך לא אחד מושלם שאנו יכולים לתפוס ולהביע; ושחשוב מאוד לפילוסוף לשוב ולהתעסק בראשיות, ולא להתמקצע יותר מדי. ↩︎

11. nous ↩︎

12. אנדי סבור שהגישה הזו היא רצח אופי מודרני, שכוון כנגד ימי הביניים, אך אינה נכונה - לא כלפי היוונים ולא בכלל. ↩︎

13. And they're generally really weird. ↩︎

14. בניגוד למחלקה בפילוסופיה, שבה אפילו דינוזאורים כמו אנדי מאפשרים מרקסיסטים. ↩︎

15. אינשטיין אומר, היופי במתמטיקה היא שהיא מסבירה כל דבר. ↩︎

16. לא, לא אאוקלידוס המפורסם; ההוא הגיעה כמה מאות שנים אחר כך. ↩︎

17. גם במשתה יש שרשרת מסירה מסובכת כזו; אולם, המשתה נשאר מסופר, ועוסק בעבר - בעוד שהתיאיטיטוס עובר למוצג, ומספר על ההווה. ↩︎

18. במובן זה, הדיאלוג הוא אנדרטה של אפלטון לתלמיד שלו, שמת לפניו. ↩︎

19. תיאודורוס מקפיד "להוריד" את תיאיטיטוס כדי שלא ייחשבו שהוא נמשך עליו, ולכן מכתיר אותו מכוער נעל כמו סוקראטס. בהתחשב בזה שאלקיביאדס נמשך לסוקראטס בסופו של דבר, זה די אירוני. ↩︎

20. אאוקלידוס נוכח גם במותו של המוות, בפיידון. ↩︎

21. תיאיטיטוס פצוע קשה; לא רק פציעות פיזיות, אלא גם חולה מדיזנטריה. ↩︎

22. תיאיטיטוס מהולל במילה אחת: Kalogathia - אציל ויפה; מיושב בדעתו; בעל הסגולות הטובות. ↩︎

23. כמו היידיגר, שבגללו אנדי קובע - חוץ מפילוסופים גרמניים! ↩︎

24. מה שמציב אותנו בבעיה עם היידיגר. ↩︎

25. Thauma ↩︎

26. (/פילוסופיה/יוונית/אפלטון/פוליטאה) מוזכרים המקצועות שצריך ללמד את המלכים-הפילוסופיים של העיר - האסטרונומיה, לוגיסטיקה, מוזיקה, מתמטיקה וגיאומטריה. תיאיטיטוס מצטייר פה כמי שיודע לפחות חלק מהדברים האלה, וגם בעל האופי הטוב - האם הוא מלך פילוסוף בפוטנציה? ↩︎

27. אנדי מזכיר כיצד ישראלים שמדברים אנגלית נתפסים כמאוד בוטים, משום שהעברית מעניקה לנו חיתוך ואינטונציה מסוימת שאנחנו לא ערים לאיך שהיא עוברת כשאנחנו מדברים אנגלית. מה מהבוטות הזו הוא אנחנו? מה מגיע מהחברה? ↩︎

28. ביוונית יומיומית של המאה ה5 לספירה, המונחים האלו היו נרדפים - ואפלטון עלב אותם לכדי בעיה פילוסופית. ↩︎

29. Schole ↩︎

30. מימרה סטואית מפורסמת קובעת כי גם עבד בכבליו יכול להיות חופשי יותר ממלך בכסאו - עמדה ששואבת השראה מהתפיסה האפלטונית הזו. ↩︎

31. מושבה יוונית בלוב של היום. ↩︎

32. מה? כמו שאנדי אומר, Who gives a shit? ↩︎

33. 70 ק"מ מדרום לאתונה, עם מקדש אדיר לפוסידון ונוף יפהפה. ↩︎

34. שימו לב מה לומדים מכאן על האופי של תיאודורוס; כמו שאופי הדיון בפוליטאה משתנה בכל פעם שמדברים עם אח אחר של אפלטון, ככה גם כאן - הדיון משתנה כשתיאודורוס תופס את המושכות. ↩︎

35. תיאודורוס הוא מקרה מעניין - הוא זכה לכל החינוך הפילוסופי, ולא דבק בו כלום מהפילוסופיה. איזה יכול להיות? אולי החינוך לא מספיק כדי להקנות פילוסופיה? ↩︎

36. כמו להיכנס לחדר חדש ולגלות מיד מי נגד מי, מי עם מי, ומי תוקע למי סכין בגב, או מיומנות מאוד מאוד מסוימת שיש לרב אמן - שלא יידע להצריך את המומחיות שלו, או להעביר אותה הלאה, אבל יידע אותה היטב. ↩︎

37. Leitfrage ↩︎

38. Epistêmê לעומת Sophia ↩︎

39. Aporia ↩︎

40. אנדי מספר שהמחלקה לפסיכולוגיה בבן גוריון מנסה לעבור ממדעי הרוח למדעי החיים. אולם, הוא אומר, אם נשאל את הפסיכולוגים - מהו מדע? מהו הדבר הזה שכולנו כל כך רוצים - לא נקבל תשובה טובה - השאלה גסה מדי. באותו האופן, המתמטיקאים, הגיאומטרים, שותקים. ↩︎

41. Dialektos - בא מDia Legesthai להבין משהו דרך משהו, במקרה הזה שיח, שיתוף רעיונות. ↩︎

42. כפי שקורה בפוליטאה, כשקפאלוס, סמן המסורת האתונאית, מפנה את מקומו בשיח. ↩︎

43. המילה חובבן מגיעה משורש חבב - אהבה, כמו גם בצרפתית - Amateur (אוהב זאת). במקרה הזה, איש המקצוע, שאולי אינו חש תשוקה למושא החקירה שלו, מפנה מקומו למי שמוכשר פחות, אבל אוהב את מה שהוא חוקר. ↩︎

44. סוקראטס מניח כאן שישנו דבר אחד שמאגד את כל הסוגים - איזו אידאה של לדעת (ובאופן מעניין, האידאות אינן עולות כלל בדיאלוג), אבל זה לא בהכרח נכון - פילוסופים אחרים, דוגמת ויטגנשטיין, מערערים על העמדה הזו. ↩︎

45. logos ↩︎

46. analysis - לפרק, לפרום, לפצל ליסודותיו ↩︎

47. Syllabien eis - to take as one - מכאן מגיעה המילה סילבוס ↩︎

48. המונח של אפלטון הוא Atopos בלי מקום - משום שהוא מוביל אנשים לAporia - מבוי סתום ↩︎

49. הDouble-take הזה נפוץ מאוד בדיאלוגיים אפלטוניים ↩︎

50. בכל שטיח פרסי, מרהיב ככל שיהיה, מספר אנדי, תמיד יהיה פגם מכוון אחד; שלמות היא רק לאללה. ↩︎

51. imitatio Dei - חיקוי האל. מתכתב עם רעיון של חז"ל - תהיו רחמנים אתם, כי אבינו רחמן גם הוא. ↩︎

52. מילה גמישה בעוד ביוונית - תחושה, תפיסה. ↩︎

53. Dokei Moi - מכאן מגיעה Doxa ↩︎

54. Phainesthai - המקור למילה Phaenomena ↩︎

55. אנדי מספר שהרצה לתלמידי מדעי החיים וכימיה, והם משוכנעים - המדע הוא סיפור, כמו גם המתמטיקה, ולא אמת. עם זאת, הם לא רואים בכך סכנה למדע ולתחום שלהם - זה עובד, וזה יציב. הוא מתאר, בתסכול, אך לא הצליח לשכנע אותם אחרת. ↩︎

56. Chremata - הכוונה לדברים יומיומיים. ↩︎

57. Psuedes ↩︎

58. בצפון ג'רזי איפה שגדלתי, הבית של הסופראנוס, אומר אנדי, לומדים - אם מישהו רוצה מה שרע עבורו, Give it to them hard. תיאיטיטוס רוצה ודאות? אין בעיה. ↩︎

59. זה סוג של העמדה של הפיזיקה הקוואנטית, ושל תורת האבלוציה - המינים החולפים והחלקיקים בפיזיקה הקלאסית הם תופעה חולפת של רובד מטאפיזי עמוק יותר. ↩︎

60. זוהי התיאוריה הפיזיקלית של אמפדוקלס ↩︎

61. זוהי בעיה שמציף יום ↩︎

62. הבודהיסטים גם חושבים ככה, וגם הרמב"ם - שסבר כי אלוהים בורא את העולם בכל רגע מחדש. ↩︎

63. תיאיטיטוס בן 15, כן? הם גדלים ממש מהר בגיל הזה. ↩︎

64. יש אירוניה מסוימת בעמדה של פרוטאגורס. מצד אחד, הוא אומר, האדם הוא קנה המידה. מנגד, כסופיסט, פרוטאגורס (ההיסטורי, ולא רק האפלטוני) לימד את התורה שלו תמורת שכר מופקע לאנשים העשירים - ומשהגיע אליהם, אמר, אני אלמד אתכם משהו שההמון לא יודע. סוקראטס, דרך תיאיטיטטוס, לוקח גם הוא חלק במשחק הזה, בכך שמעביר לתיאיטיטוס עמדה "נסתרת". ↩︎

65. Tol pan kinesis ↩︎

66. זה הניסוח של שפינוזה, שמהדהד את העמדה הזו. ↩︎

67. Auto kach auto - דבר דורש דבר - ניסוח אפלטוני קלאסי לאידאות. ↩︎

68. במעבר לטוב ורוע, זו בדיוק העמדה שניטשה טוען בדברה. ↩︎

69. שזה מוזר - פרוטאגורס לא מחבב מתמטיקה בכלל (הוא אפילו לועג לה - כשהוא גובה סכומי עתק הוא מתיימר ללמד דברים תכל'ס, ולא מספרים), ותיאודורוס מצידו אומר בגלוי שלא מעניינים אותו עניינים פילוסופיים כאלה. ↩︎

70. barbaroi - הכינוי של היוונים לדוברי שפות זרות, שנשמעו להם כמו bar bar. ↩︎

71. כמו שאומר שמואל הנביא במקרה - מה הרגזתני להעלות אותי?. ↩︎

72. היוונית האפלטונית סבוכה ומבלבלת פה, על דרך השלילה, במתכוון. ↩︎

73. Heteros - אחר. ↩︎

74. בפוליטאה, אפלטון מציג את החינוך כסיבוב הנפש - מעבר לצללים לאמת כפי שהיא. על אף שככה זה נשמע גם אצל פרוטאגוראס, חשוב להבחין: אצל פרוטאגוראס - אין דבר שלישי לסובב אליו - אמת - אלא רק את הדעה שלי. ↩︎

75. Schole ↩︎

76. אבל, שימו לב - סוקראטס כן ער לכל הדברים האלה, לייחוס (שהיוונים מאוד אהבו) ולמתחים פוליטיים - הוא יודע בדיוק מי הוא תיאיטיטוס, ומי אביו. ↩︎

77. כמו האנשים שנולדים וחיים כל חייהם בברונקס ונשמעים כמו באגס-באני, אומר אנדי. ↩︎

78. כמו שאריסטו אומר שצריך לעשות ↩︎

79. (/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#מה-זה-להיות-what-is-being) ↩︎

80. Organa ↩︎

81. מוטיב חוזר אצל אפלטון ↩︎

82. Dianoia - חשיבה. סוקראטס מתעקש על הפועל הזה. ↩︎

83. Epistopein ↩︎

84. כולל המוח. אכלתם אותה, קוגניציה. ↩︎

85. בדברו על האגו הטרנסנדנטלי - האני הטרנדנדנטלי של קאנט מרכיב את הסדר מרשמי החושים - דבר נבנה. לעומת העמדה האפלטונית, שאחדות החוויה נחשפת אלינו, ולא נבנית על ידינו. ↩︎

86. הNous הוא לא נושא שידון בו תיאיטיטוס - הוא אינו בין שיח מתאים (החשיבה שלו מושגית - מספר? מושג). אפלטון מדבר עליו במשל הקו המחולק. ↩︎

87. בכל פעם שאפלטון אומר את זה, זה אף פעם לא קורה. ↩︎

88. Doxazein ↩︎

89. Alethe Doxa (מנון). ↩︎

90. אבל, גטייר הרס לנו גם את זה. ↩︎

91. Psuede doxa ↩︎

92. במנון מדברים על זה. ↩︎

93. Eidolon - מקור המילה Idol ↩︎

94. אף אחד בעולם היווני לא מקבל ספקנות כזו: היראקליטוס אומר שהעולם משתנה כל הזמן, אבל יש עולם - והספקנים היוונים אומרים שקשה לזהות את הרשמים הנכונים, אבל שישנם רשמים נכונים. הספקנות בתצורה הזו - של ניתוק מוחלט בין החושים לידיעה - מופיעה לראשונה בהגיונות של דקארט ↩︎

95. synapsis - פער קטן, שאפשר לסגור ↩︎

96. aestheos ↩︎

97. dianoya ↩︎

98. ניסוח של אנדי - אני רק השליח. ↩︎

99. הגל, בפנמנולוגיה של הרוח, מתארת את התפתחות הפילוסופיה כמו ילד: אפלטון הוא כמו ילד צעיר, ועשה כמיטב יכולתו בשלב שבו היה - ומאז, ההיסטוריה התקדמה, הילד גדל, והיום אפשר להמשיג את זה. ↩︎

100. אנדי מתאר שכשעלה לארץ, בקיבוץ שהתנדב היו לסוסים רק שתי שמות: מושיק וראובן. מת מושיק, והסוס הבא נהיה גם מושיק, וככה הלאה. ↩︎

101. אולי זו טעות במובן, כמו שאומר פרגה. אפלטון לא מציע את זה. מיילס מדבר על זה בפרשנות שלו. ↩︎