study/פילוסופיה/קונטיננטלית/היידיגר.md

title, tags

title	tags
היידיגר	שנה_ג סמסטר_ב פילוסופיה קונטיננטלית היידיגר

מרטין היידיגר הוא אחד מהפילוסופים החשובים ביותר במאה ה20, בכלל. הוא אמר, באופן מפורסם על אריסטו, שהוא "חי, עבד ומת" - הוא נהג לבטל את החשיבות של הביוגרפיה, לטובת הפילוסופיה.

היידיגר היה תלמידו של הוסרל, הפילוסוף שייסד את הפנומנולוגיה. בין תלמידיו של היידיגר נמנו רבים מהפילוסופים הפוליטיים הגדולים במאה ה20.

ב1933, היידיגר מצטרף למפלגה הנאצית, ומפקח על פינוי היהודים מהאוניברסיטה שלו - לרבות המורה שלו, הוסרל. מתבקשת השאלה - איך ייתכן שנאצי אדוק הוא מהפילוסופים הגדולים במאה ה20 - שנשים בצד.

מחשבתו של היידיגר נחלקת לשלב מוקדם ושלב מאוחר - שבו הוא דוחה את השלב המוקדם; היידיגר הוא כמעט "שני היידיגרים", כשהשני אפילו קשה יותר מהראשון.

היידיגר מנסה להימנע מהמטאפיזיקה האריסטותלית, שמנסה להבין כל עצם במהותו - מה שהופך אותו למה שהוא, ומזו של דקארט - שמנסה להבין מה זה בכלל עצם בניסיון להבין את המהות בכלל. במקום עמדות אלו, היידיגר מנסה להבין עצמים שהם פשוט מה שהם (Existents), והאותנטיות - "שלי-יות" של הדברים.

היידיגר קדם לדה-בובואר ולאקזיסטנציאליזם, ששאב ממנו הרבה.

היידיגר מפריד בין Being וpresent at hand.

Being הוא לא עניין של דרגה, או אותנטיות, או שום דבר אחר; הוא פשוט להיות. בכך הוא דוחה את המחשבה של אריסטו וימיי הביניים - שרואים הוויה כדרגות (למשל - אלוהים הוא היש המושלם ביותר), ואת זו של סארטר.

מטאפיזיקה קלאסית מנסה "לשים דברים בקופסאות". "אדם" זה דבר ו"לחשוב" זה תכונה, וככה אפשר לסווג כל דבר במקומו. עבור היידיגר, קיום הוא דבר גמיש דינאמי¹ בהרבה: אנחנו (והיידיגר לא משתמש במילה בני אדם) לא ניתנים לשים בקופסא, משום שהוא טרוד בקיום של עצמו, נושא את עצמו בצורה מסוימת, ואינו מכיל תכונות אלא אפשרויות.

המהלך של היידיגר נדמה במבט ראשון קרטזיאני - אני לא יודע כלום, אז אני אתחיל מעצמי - אבל היידיגר ממש רוצה להמחיש לנו שזה לא המצב. בקוגיטו, דקארט מתמקד במחשבה. זה, לדעתו של היידיגר, פספוס -

<div style="text-align: left">[Descartes] leaves the sum completely undiscussed

p. 71

כלומר, לא להתחיל באני חושב משמע אני קיים - אלא בקיים! (לא בcogito, אלא בsum). במחשבה כבר יש הנחה -

If we posit an "I" or subject as that which is proximally given, we shall completely miss the phenomenal content of Dasein

p.72

היידיגר נזהר לא לציין סובייקט, או אדם, או מחשבה - רק אנחנו. הוא לא רוצה ליפול למחשבה אודות סובייקטים פרטיים ואובייקטים כוללים. לפני כל העסק הזה, המחשבה - יש כבר חוויה, להיות. ומה זה?

אם נתמקד במחשבה, אנחנו הופכים אותה לבעיה, ללב העסק. זה לא לב העניין, אומר היידיגר, לא הסובייקט - אלא הלהיות.

The person is not Thing, not a substance, not an object

73

It could be that the 'who' of everyday Dasein just is *not* the 'I' myself

150

לעומת אלו, לדברים אחרים - כלים (Zeug) - יש "זמינות" מסויימת - Readiness to hand. אנחנו לא רוצים לדבר עליהם כאובייקטים עם תכונות, אלא כדברים כליים ממש, לא יישים, לא בעלי היבט שימושי.

The kind of Being which belongs to these entitites is readiness-to-hand. But this characteristic is not to be understood as merely a way of taking them, as if we were talking such 'aspects' into the 'entities' which we proximally encounter, or as if some world-stuff which is proximally present-at-hand in itself were 'given subjective coloring' in this way. Such an Interpretation would overlook the fact that in this case these entities would have to be understood and discovered beforehand as something purely present at hand, and we must have priority, and take the lead in the sequence of those dealings with the 'world' in which something is discovered and made one's own. \[...] To lay bare what is just present-at-hand and no more, cognition must first penetrate *beyond* what is ready-at-hand \[...] Does it follow \[...] that readiness-to-hand is ontologically founded upon presence-at-hand?

101

כלומר, היידיגר דוחה את הרקע האפיסטמי - הקנטיאני והקרטזיאני , לפיו אנחנו נתקלים במשהו, מקטלגים אותו, ואז משתמשים בו; אנחנו פשוט מוצאים משהו ומשתמשים בו.

היידיגר מתייחס באופן דומה לעולם. העולם הוא לא "יש" אונטולוגי בעל תכונות, אלא מעיין רקע, כל כך מובן מאליו, שאנחנו לא חושבים עליו ולא שמים לב אליו; הנוכחות שלו ברורה מאליה, אינטואיטיבית, סמויה בנו ובכל מה שבהישג ידינו. רק כמשהו מהאינטואיציה הזו נכשל - אנחנו לא יכולים להשתמש במשהו, להבין משהו, להיות משהו (אולי? פרשנות שלי), אנחנו לפתע שמים לב לנוכחותו של העולם. היידיגר מקבל את ה"הרגל" האריסטותלי - אנחנו ההרגלים שלנו, האופן שאנחנו מתנהלים בעולם - וכל עוד אלו עומדים בעינם, איננו טרודים בעולם; רק כשהם נשברים, אנחנו שמים לב.

אנחנו לא צריכים לבנות או להבין את העולם - ההבנה שלנו היא קדם-אונטולוגית, קדם פנומנולוגית: עוד לפני שאני חושב על זה, מקטלג את זה, משיים את זה - זה פשוט שם. אנחנו - Dasein - ישות בעולם - נזרקים לעולם כזה, ולא מכוננים אותו.

---

1. מדונאמיס (δύναμις) - כוח, פוטנציאל. ↩︎