study/פסיכולוגיה/אישיות/פסיכואנליטית.md

title: התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד

!!! info "" מצגת, מאמר

בRemembering, Repeating and Working Through (1914) פרויד מתאר את האישיות שלנו כתוצר של הלא מודע - תהליכים דינאמיים משתנים וראשוניים המתקיימים מחוץ לתחום התודעה של האדם - תהליכים ראשוניים, בניגוד לתודעה - תהליך שניוני.

תסמינים מודעים חיצוניים הם ביטוי חיצוני לבעיה נפשית פנימית - הוא אינו הבעיה אלא רק מופעה החיצוני. מקורו של התסמין הוא בעימותים לא מודעים שבסיסם בחוויות ילדות.

בטיפול פסיכואנליטי, מטרתנו לעבד לפתור את העימותים האלו דרך הבאתם למודע והתגברות על התנגדויות.

אז מי זה פרויד, ומה אומרת התיאוריה שלו?

זיגמונד פרויד

פרויד נולד ב1856 למשפחת סוחרים יהודית בעיר פרייברג, אז באוסטרו-הונגריה. משפחתו עוברת לווינה כשפרויד בן 4 בשל קשיים כלכליים. אביו, יעקב פרויד, היה סוחר-צמר יהודי. אמו, אמליה, יהודייה שהייתה צעירה מבעלה בעשרים שנה. פרויד תיאר אותה כמלאת חיים, ומספר שהייתה גאה בו במיוחד (מייחס אליה את ביטחונו העצמי). לפרויד היו עוד 7 אחים, אך פרויד הבכור נשאר הילד החביב על אימו. המשפחה חיה בדוחק, אך בשל כישרונו של פרויד הושקעו בהשכלתו משאבים רבים. אביו לא היה אדוק בדתו, אך בבית המשפחה קיימו את המנהגים והחגים המסורתיים של חגי ישראל. פרויד עצמו החשיב דת כאשליה, אך היה מודע מאוד ליהדותו, השתתף דרך קבע בפגישות ארגון בני-ברית, וויתר על תמלוגים מספריו שתורגמו ליידיש ולעברית.

ב1873, פרויד מתחיל לימודי רפואה באוניברסיטת וינה, אם כי משיכתו היא אל מדעי הטבע. הוא עסק בתחילה במחקר זואולוגי אצל ארנסט בריקה - שהדגיש שתהליכי החיים ניתנים להסבר פיזי/כימי ולא דתי/רוחני (משפיע מאוחר יותר על תפיסת הנפש). ב1877, פרויד מפרסם את מאמרו הראשון בנושא מיניות הצלופחים. ב1881, סיים את לימודי הרפואה. ב1882, מתארס עם מרתה ברנייס, ונאלץ לעזוב את המחקר כדי לרכוש ניסיון מעשי ברפואה כדי להתפרנס. בין 1884-1887- פרויד עוסק בחקר הקוקאין. ב1885, פרויד נוסע לפריז להשתלמות אצל הנוירולוג שארקו (Charcot) שחוקר את ההיסטריה (תסמינים סמי-נוירולוגיים) והטיפול בה בעצמאות היפנוזה. פרויד קורא לבנו הבכור על שמו של שארקו. ב1886, פרויד חוזר לוינה לעבוד כרופא ומתחתן. ב1887, נולדת בתו הבכורה מתילדה, וב1895 נולדת בתו השישית אנה פרויד.

ב1895, פרויד מפרסם את הספר מחקרים על היסטריה אשר נכתב עם יוזף ברויר (Breuer), שם כותב -

כל התסמינים ההיסטריים נעלמו מייד ולתמיד כשהצלחנו להעלות בבהירות את זכרו של האירוע שעורר את התסמין, וליצור את ההרגשה שנתלוותה לו, וכשהמטופל תיאר את האירוע במלוא הפירוט האפשרי וניסח את הרגשתו במילים.

האנשים ההיסטריים סובלים בעיקר מזיכרונות

פרויד קובע כי זכרונות מכאיבים, מבישים, מחרידים מביאים התנסויות ראליות/טראומטיות , והקושי להעלות את הזכרונות כשהמטופל בהכרה הוא הדחקה, והסיבה להיווצרות התסמינים.

!!! success "ר' גם -מנגנוני הגנה (מבוא לפסיכולוגיה)"

ב1880, אנה או (ברתה פפנהיים) מגיעה אצל ברויר, בשל קשיים נפשיים (קשיי ראייה/דיבור, שיתוקים, חרדה, דיכאון). בתחילה הדגש הוא על סוגסטיה (רמיזה) היפנוטית ברוח שארקו, אך בהדרגה הוא נענה למשאלות המטופלת ומאפשר תהליך שברתה מכנה *"ריפוי בדיבו" או ניקוי ארובות. הסיפורים על התקופה הקשה בה סעדה את אביה החולה מוליכים לפורקן רגשי (קתרזיס, או אבריאקציה) ולהיעלמותם של הסימפטומים הקשורים לאותם אירועים.

לימים נודע שברתה התאהבה בברויר, פיתחה אמונה שווא שהיא בהריון ממנו, מה שהרתיע את ברויר מלהמשיך לטפל בה. פרויד ניסה לפרש לברויר כי הוא לא הייתה מאוהבת בו, אלא באביה, ורגשות אלו הועברו אליו.

ברתה הופכת להיות דמות מרכזית בקהילה היהודית בגרמניה, עוסקת בסיוע לעניי הקהילה ובשיקומן של נשים שנמכרו לזנות. נחשבת לאחת המייסדות של מקצוע העבודה הסוציאלית.

כישלון המתודה

כיום אנחנו יודעים היום שבערך 25%~ מהאנשים ניתנים להיפנוזה עמוקה, בעלת שימוש קליני (Hilgard, 1965)¹ .

גם מטופלים הניתנים להיפנוזה לא תמיד החלימו, או שהתסמינים נשנו - כלומר, ההיפנוזה עוקפת באופן זמני את ההתנגדות, ועם חזרתה גם התסמינים חוזרים.

!!! info "" ההיפנוזה לא צלחה, אבל הרעיון של טיפול בשינוי תודעה שרד, והיום משמש בטיפולים באמצעות סמים משני-תודעה.

!!! success "" המלצה - טריפ של תקווה - על טיפול בפוסט-טראומה חמורה עם MDMA.

פרויד ראה שהמטופלים העדיפו לדבר באופן חופשי, מבלי שיפריעו להם.

המטופלת אמי פון, אלמנה בת 40 הסובלת מפחדים והזיות על חיות. ביום השמיני בטיפול עם פרויד, תוך כדי שהיא מבטאת בעוצמה רבה את פחדיה מעכברים היא צעקה לפתע -

שתוק, אל תגיד כלום.

פרויד, קלינאי רגיש לתגובות המטופלים שלו, מבין שאין הוא מרוויח דבר כשהוא קוטע את סיפורה, והוא מבין את ערכן של אסוציאציית חופשיות בהבנת המקורות לנוירוזה.

ב1899, פרויד מפרסם את הספר פירוש החלום (פשר החלומות), אשר מזוהה כספר הפסיכואנליטי הראשון. הוא זונח את הסוגנסטיה ומאמץ את שיטת האסוציאציות החופשיות והפרשנות.

ב1938, המשטר הנאצי מאשר לפרויד ומשפחתו לעזוב את וינה, והוא משתקע בלונדון. ארבעת אחיותיו נספו בשואה.

ב1939, לאחר שנים מרובות של מאבק בסרטן הפה (פרויד עישן לאורך כל חייו), הוא ביקש מרופאו האישי לשים קץ לייסוריו, והוא מת ממנת יתר של מורפיום שניתנה ע"י הרופא.

מיניות בתיאוריה הפרוידיאנית

פרויד הגה את תיאוריית הפיתוי הילדי (infantile seduction).

בחינה של החלומות והזיכרונות של מטופליו העלתה כי במקרים רבים הסימפטום נקשר לאירוע טראומטי בילדות. אירועים אלו נקשרו למעורבות מינית בטרם-עת.

הילדה שתמימותה הטבעית לא איפשרה לה לעבד את ההתנסות, הופכת לקורבן של ההתנסות כאשר מיניותה מתפתחת בגיל ההתבגרות.

לכן אני מציג בזה את ההנחה, לפיה ביסודו של כל מקרה של היסטריה מונחים אירוע אחד או כמה אירועים של חוויה מינית מוקדמת מדי² , השייכים לשנות הילדות המוקדמת ובכל זאת אפשר לשחזרם באמצעות הפסיכואנליזה, למרות עשרות השנים שעברו בינתיים. אני מאמין שזוהי תגלית חשובה, גילויו של מקור הנילוס בתחום הנוריו-פתולוגיה

SE III. 203

התיאוריה ספגה ביקורת ניכרת, בעיקר לאור חוסר האמונה של האנשים שכל כך הרבה אנשים חווים חוויות מיניות מוקדם כל כך.

!!! success "" ר' גם - היסטריה ומיניות (פסיכופתולוגיה)

מחקרים עכשווים דווקא תומכים בקביעה הזו, אבל פרויד בחר לזנוח את התיאוריה, כי:

1. תסמינים נוירוטיים היו שכיחים מאוד, ופרויד סירב להאמין שילדים ונערים כה רבים מהמעמד הבינוני-גבוה חווה התעללות מצד הדמויות המטפלות שלהם. כאמור, כיום אנחנו יודעים שהניצול המיני היא תופעה נפוצה הרבה יותר.

2. הוא זיהה בעצמו (ובאחיו) סימפטומים נוירוטיים, אך הוא לא גילה זיכרונות של פיתוי מצד הוריו.

3. יש שטענו, שהוא פחד מזעמו של העולם הפסיכיאטרי.

תיאוריית המיניות הילדית

פרויד לא זונח את המיניות, והוגה את תיאוריית המיניות הילדית (infantile sexuality).

על-אף זניחת תיאוריית הפיתוי המיני, הוא נשאר משוכנע שנוירוזות קשורות למיניות בשנות הילדות הראשונות.

בשנת 1896 אביו של פרויד נפטר, ופרויד חלם סדרה של חלומות. אנליזה העצמית שלו חשפה כמיהות מיניות כלפי אמו, יריבות עם אביו, וניצחון ביחס לפטירתו של אביו.

האנליזה העצמית שלי היא למעשה הדבר החשוב ביותר שברשותי עכשיו, והיא עשויה להיות בעלת ערך רב מאוד לגבי אם תגיע לסיומה... אין זה דבר קל כלל וכלל. היות ישר לחלוטין עם עצמך הוא תרגיל טוב מאוד. רעיון אחר בעל ערך כללי התגלה לי. מצאתי גם במקרה המסוים שלי, שהייתי מאוהב באמי והייתה בי קנאה כלפי אבי, ועתה אני חושב זאת לתופעה כללית של שנות הילדות המוקדמות... אם זה כך, אנו יכולים להבין את כוחו הסוחף של המחזה המלך אדיפוס"

מכתב לפליס, 1897.

נקודת המפנה כאן היא מעבר ממציאות (טראומה) לפנטזיה - פרויד עובר מלטעון שהמטופלים חוו בפועל חוויה מינית ללטעון שדי בפנטזיה מינית כדי לכונן את כל התסמינים האלו.

התסמינים הנוירוטיים אינם קשורים ישירות לאירועים שקרו במציאות אלא להזיות במציאות, אלא להזיות ולציפיות; ואשר לנוירוזה - המציאות הנפשית חשובה לגביה יותר מן המציאות הממשית

(SE, XX. 34)

המודלים בתיאוריה הפרוידיאנית

מודל ההתפתחות הפסיכוסקסואלית

פרויד קובע כי ההתפתחות נובעת מדחפים ביולוגיים, בעיקר מיניים - בהשפעתו של דרווין, פרויד מקשר קשר ישיר בין המיניות של האדם לזו של החיה.

ההתפתחות הזו היא לא רציפה/המשכית, אלא עוברת שינויים איכותיים המוכתבים על-פי האזורים הארוטוגנים – האזור אליו מתועלים הדחפים המיניים-ארוטיים, כאשר הוא מגורה מושג סיפוק מיני.

הוא טובע את מושג הקיבעון (Fixation) המצב שבו אנרגיה מינית נותרת באזור ארוטוגני מוקדם.

קיבעון שלילי: כתוצאה מחסך, האנרגיה לא עוברת לאזור הבא קיבעון חיובי: כתוצאה מסיפוק יתר, האנרגיה לא עוברת לאזור הבא

הקיבעון קובע את סוג האישיות

רגרסיה - בעקבות דחק (לחץ על האגו), חזרה לסיפוק באזור מוקדם יותר.

השלב האוראלי

האזור הארוטוגני הוא הפה.

• השלב הבולעני (incorporative):

  • חצי שנה ראשונה: הנקה, אכילה, גירוי השפתיים חלל הפה

• השלב האוראלי-סאדיסטי:

  • חצי שנה שניה: נשיכה, יריקה. שלב שמאופיין בתלותיות

ביטויים בבגרות: תלותיות (כולל התמכרויות), סבילות (פאסיביות), נצלנות, ציניות.

השלב האנאלי

מתרחש בגילאי 2-3. האזור הארוטוגני הוא פי הטבעת וסביבתו.

• anal expulsive: מחצית ראשונה, הנאה מהוצאת צרכים

• anal retentive: מחצית שנייה, השליטה בסוגרים גורמת הנאה ארוטית.

• מתח עם ההורים ("חברה") על הגבלת ההנאה, שמוביל לחינוך לניקיון.

• יש לתינוק יכולת לשלוט במה שההורים שלו רוצים - הוא יכול להפעיל אותם.

ביטויים בבגרות:

• עצירה: עקשנות, קמצנות, סידור-יתר, נוקשות והצמדות לכללי³ .
• התפרצות: אימפולסיביות, הרסנות חסרת רסן, חוסר סדר.

השלב הפאלי

מתרחש בגילאי 3-6. האזור הארוטוגני הוא איבר המין.

• מתחילה אוננות של הילד- התנהגות אוטו-ארוטית
• במקביל התעניינות במיניות של האם⁴

ביטויים בבגרות:

• התנגדות לדמויות סמכות.
• קשיים במערכות יחסים.
• קושי בזהות המגדרית.

תסביך אדיפוס

הילד מפתח משיכה רגשית ואפילו מינית (לא מודעת) כלפי האם. הילד מתחיל לחוש קנאה, תחרות ועוינות כלפי האב - המתחרה על אהבתה ותשומת ליבה של האם.

זהו עימות פנימי - הרצון לאהבתה הבלעדית של האם, ומצד שני החשש מאבדן אהבת האב או חרדת סירוס.

הפתרון ה"תקין" הוא זניחת השאיפה הזו כלפי האם ופיתוח הזדהות עם האב, שבאמצעותה הוא מאמץ את הערכים, הכללים, המוסר והנורמות ההוריות והחברתיות - מה שמוביל ליצירת הסופר-אגו האמון על מוסר ומצפון.

מנגד, אם התסביך לא נפתר - יימצאו בעיות במערכות יחסים, קשיים בזהות המגדרית או תפקוד רגשי וחברתי לא תקין בבגרות.

תסביך אלקטרה

המקביל אצל הילדות הוא תסביך אלקטרה. הוא כרוך בקנאת פין - הילדה מגלה שלה, כמו לאמה, חסר פין, וחווה פגימות וקנאה.

האם מואשמת בכך, והמושקעות הליבידינלית (קתקסיס) עוברת לאב. הילדה מפתחת פנטזיה שהאב יכניס אותה להריון, והתינוק יהווה פיצוי לאיבר מין. האם עומדת בדרכה אל האב, וכך מתפתחים רגשות של כעס ופחד מענישה. הילדה מזדהה עם האם, והסופר-אגו מפתח.

פרויד ראה באישה (ובמיניותה) חידה – יבשת חשוכה.

השלב הלטנטי/חביון

מתרחש בגילאי 6-10.

לאחר סערת הדחפים המיניים בשלב הפאלי, בשלב החביוני הדחפים נדחים ללא-מודע, ומפנים את הילד/ה להתפנות לרכישת ידע ומיומנויות חברתיות. בחברה המערבית, שלב זה מקביל לכניסה לבית-הספר.

השלב הגניטאלי

מתחיל בגיל ההתבגרות.

ההנאה משלושת האזורים הארוטוגניים מתאחדת ומתאפשרת הנאה מינית בוגרת.

על-פי פרויד, האנרגיה המינית שהיתה מרוכזת בסיפוק-העצמי, מופנית לאובייקט חיצוני, כאשר האדם מסוגל לאהבה.

בבגרות, בעוד שהאדם הפאלי יתפוס את ההתנהגות המינית כהצגה של יכולת, האדם הגניטאלי יראה אותה כשיתוף פעולה במערכת יחסים.

הזכרות, חזרה ועיבוד

שלבים בהתפתחות הטכניקה הטיפולית הפרוידיאנית

• היפנוזה

הגנות משותקות, והלא מודע נגיש. השלמת חורים בזיכרון על ידי המטפל והגעה לקתרזיס. מגבלות: חסר התהליך המודע.

• אסוציאציות חופשיות (הבזקי מחשבה)

המטופל מתבקש להגיד את כל מה שעולה על דעתו.

המטפל מנסה לדלות תוכן מודחק מתוך האסוציאציות של המטופל ומציע פירושים בכדי לעקוף את ההגנות.

מגבלות: זיכרונות נחסמים על ידי ההגנות.

• פסיכואנליזה

חקר ההווה, טיפול בקונפליקטים שעולים בכאן ועכשיו. היזכרות חווייתית ורגשית - פריצת ההגנות. זיהוי ההתנגדויות, שימוש בכלים כגון העברה.

היזכרות, חזרה וחזרה כפייתית

• הזכרות – זיכרון מודע של חוויות

ההיזכרות האידאלית במה שנשכח ... אינה אלא מצב שבו ההתנגדות מוסטת הצידה לחלוטין

• חזרה (acting out)

הזכרות ברמה התנהגותית – האדם מתנהג כאילו הוא חוזר על חוויה מוקדמת, מתנהג (או פועל) את הזיכרון מבלי להיות מודע אליו. על מה חוזרים? על כל מה שמצא את דרכו ממקורות המודחק שלו אל המהות הגלויה שלו: דפוסים, עכבות או עמדות אשר מקורם בזיכרונות המודחקים. פשרה בין הצורך להיזכר ובין הצורך להדחיק (להגן על עצמו). חזרה יכולה להיות חזרה חיובית, וחזרה שלילית.

• חזרה כפייתית

האדם חוזר באופן כפייתי ולא מודע על חוויות, פעולות ואירועים שגרמו לו לסבל בעבר. החייאה מחדש של תמות פנימיות ויחסים מן העבר בהווה. מטרתה הלא מודעת של החזרה הכפייתית היא להביא לחווית תיקון, הפתרון אינו מוצלח ומוביל לחווית הטראומה מחדש בהווה. ככל שההגנה חזקה יותר, כך החזרה הכפייתית תהיה עוצמתית יותר.

העברה

העברה היא מקרה פרטי של חזרה - מצב שבו יחס\קשר\רגש מועתק מאדם אחד לאחר. בהעברה, המטופל משחזר דפוס התנהגות ובכך מתיק את העבר הנשכח אל המטפל או אל הסיטואציה הטיפולית באופן לא מודע.

העברה מתרחש לרוב ביחס לדמויות מרכזיות בילדות, ונובעת לפי פרויד מ"טעות בזיהוי" שנעלמת מעיני המטופל. המצב הטיפולי ועמימותו של המטפל היא זו שמאפשרת את ההתקה הזו, עד כדי כך שבטיפול ארוך יתכנו העברות שונות או דמויות העברה שונות.

התקדמות הטיפול כרוכה בעיבוד וקשירת ההעברה לחוויות הילדות (פרויד יגיד - סיום הטיפול). ההעברה יכולה להיות חיובית או שלילית, והבנת ההבדלים ביניהן חשובה להבנת התנגדויות בטיפול.

העברה חיובית היא, למשל, תחושה שהמטפל הורי, מגן, ודמות מפתח. הבעיה היא שההעברה הזו מגיעה עם כל המטען הרגשי, ועם חשש להרוס את הקשר - מה שפוגע בתהליך הטיפולי.

מנגד, העברה שלילית היא תחושות של חוסר אמון, כעס ועצב כלפי המטפל, מה שכמובן יפגע בשרידות הטיפול.

העברה ככלי טיפולי

ההעברה הופכת למוקד הטיפול הפסיכואנליטי, על ידי התקה של רגשות ומשאלות מהעימות של המטופל אל המטפל.

ההעברה משמת עבור המטפל גישה לעימות הפתולוגי של המטופל, הזיכרונות והרגשות המודחקים שלו.

!!! success "סרטון - העברה בטיפול פסיכואנליטי (מתוך הסופרנוס!)"

העברה נגדית

בדיוק כפי שהמטופל יכול להעביר את הדפוסים שלו אל המטפל, כך גם ההיפך - המטפלים עלולים להעביר כלפי המטופלים שלהם. העברה נגדית היא הרגשות שמתפתחים אצל המטפל כלפי המטופל.

פרויד בז לתופעה הזו, ותפס אותה כשלילית מאוד. היום, הקונוטציה פחות קשה, ומשתמשים בה ככלי טיפולי.

התנגדות

ההתנגדות אף היא חלק מהסיטואציה האנליטית. התנגדות מהווה אוסף התנהגויות המתרחשות בחדר הטיפולים, המפריעות להתקדמות העבודה האנליטית, כמו שתיקות, שינוי נושא, פרצי צחוק, התקפי כעס, איחור, העלאת נושא ברגע האחרון וכו'.

ניתן לראות בהעברה כסוג של התנגדות. היא מהווה ביטוי התנהגותי של עימות לא מודע - המטופל לא מדבר אלא פועל - מאחר, כועס או מתאהב.

פרויד מדמה את העבודה אל מול ההתנגדות כמאבק בין שני רצונות. הרי מטופל כבר בא לטיפול בניסיון להשתפר - למה שהוא יחבל לעצמו בטיפול?

ההתנגדות היא עימות בין הכוחות שמשמרים את התסמינים ולא רוצים לדעת דבר על הלא מודע (בניסיון להתגונן), לעומת החלקים באגו המטופל שרוצים להחלים יחד עם המטפל.

עיבוד

העיבוד הוא ה חלק העיקרי של הטיפול. הוא התמודדות ופירוש של תהליכי העברה והתנגדות. העיבוד הוא התהליך המאפשר הכרה בתכנים והקונפליקטים הלא מודעים, אשר היועד כה ממוסכים על ידי תהליכי ההעברה והחזרתיות,מעין היפוך של ה-acting out.

אם החזרה היא שחזור בפועל (התנהגות) של הזיכרון, אז העיבוד הוא הספיגה ההדרגתית של הפירוש, של התובנה - תהליך של הפנמה והתוודעות אשר מוביל לשינוי.

אבל ומלנכוליה

!!! info "" מצגת, [מאמר](/פסיכולוגיה/אישיות/Mourning and melancholia.pdf)

אבל ומלנכוליה הן שתיהן תופעות של אבדן אובייקט ותחושה שלילית שנובעת בעקבות האבדן.

אובייקט יכול להיות כל סוג של מושא מחשבתי - אדם, עבודה, יכולת, מצב וכדומה.

דמיון ושוני

אבל הוא תהליך טבעי ומודע - האדם יודע מה איבד, בין אם האובייקט ובין אם הקשר שלו לאובייקט. לעומת זאת, מלנכוליה היא, לפי פרויד, תהליך פתולוגי ולא מודע.

...באבל מדובר בעולם הנעשה דל וריק ואילו במלנכוליה מדובר באני עצמו הנעשה כזה...

...החולה יודע על האובדן שגרם למלנכוליה ביודעו מי אבד לו, אך לא מה אבד לו ביחס אליו...

במלנכוליה קיימת פגיעה בתחושת העצמי והתרוששות עזה של האגו.

האבל מפגין מאפיינים זהים למלנכוליה, למעט אחד: באבל חסרה הפגיעה בדימוי העצמי

באובדן של אדם, למשל, אנחנו יודעים מי אבד, אבל אנחנו לא תמיד מודעים עד הסוף למה אבד יחד איתו - מערכת היחסים שלנו, החלומות שלנו לעתיד...

כאמור, המלנכוליה כוללת פגיעה בעצמי - תחושה שפרויד סבור שלא כרוכה באבל - ועמימות גדולה; מלנכוליה כרוכה לעיתים בדו-ערכיות כלפי האובייקט שאבד. אותה העמימות היא זו שפוגעת בזמינות לתודעה.

עבודת האבל

אבל כרוך בבוחן מציאות תקין וחשוב. הוא כרוך בעימות בין האגו (המודע) והאיד (הלא מודע) בנוגע למשיכת הליבידו מהאובייקט: האיד הילדי מסרב להכיר באובדן האובייקט, בעוד שהאגו כופה את כורח המציאות על האיד.

תהליך הוויתור על האובייקט הוא ממושך והדרגתי, ומאפשר לאובייקט שאבד במציאות להמשיך להתקיים בינתיים בנפש.

לבסוף, המתאבל מפנים כי האובייקט האהוב אינו קיים עוד, ומגשמת התנתקות הליבידו, ואנחנו יכולים להשקיע את האנרגיות באובייקט חדש⁵ .

מלנכוליה

בניגוד לאבל, האובדן חסום לתודעה - היחס לאובייקט שאבד מעורר הרבה חרדה, שגוררת הדחקה.

בעבודת המלנכוליה יש סתירה: אובדן האובייקט לצד הפגיעה באגו. איך זה ייתכן שמישהו אבד בחוץ והתחושות הקשות מופנות פנימה?

בהתאם לאנלוגיה עם האבל, חייבים היינו להסיק שהמלנכולי סבל מאובדן הקשור באובייקט שלו, אך מתוך היגדיו עולה ונגלה אבדן הקשור באני שלו

בניגוד לאבל, מלנכוליה כרוכה בהתדלדלות של העולם החיצוני ושל האגו. המטופל חש חסר ערך, לא ראוי לאהבה ומגונה מוסרית.

אם נטה אוזן להאשמותיו העצמיות המגונות של המלנכולי, אזי יהיה קשה לנו לדחות את הרושם, שהאשמותיו העצמיות הכבדות ביותר תואמות לרוב במידה מזערית לאישיותו, אך לאחר שינויים זעירים ניתן יהיה להלבישן על אדם אחר שהחולה אוהב, אהב או אמור לאהוב

ההאשמות העצמיות במלנכוליה לא קשורות באישיות המטופל - אלא בטיב מערכת היחסים עם האובייקט האהוב.

פרויד מציע שהיו לנו תוכחות עצמיות ביחס לאובייקט, שהוסרו מאיתנו עם האבדן וכעת מופנות כלפי האגו.

צילו של האובייקט נופל על האני

הרשות הביקורתית באגו תוקפת את החלק המזוהה עם האובייקט, בתהליך פיצול פתולוגי.

הזדהות נרקיסיסטית ונרקיסיזם שני

העמימות במלנכוליה נובעת מעירוב של אהבה - הזדהות נרקיסיסטית - ושנאה - סדיסטית.

פרויד מתאר נרקיסיזם ראשוני - תהליך נורמלי - שכרוך בהפניה מלאה של האנרגיה לעבר העצמי, כמו תינוק שחושב שרק הוא קיים.

בשלב הבא מופיע נרקיסיזם שניוני - הכרה באובייקטים חיצוניים שקשורים בעצמי. כלומר, בנרקיסיזם ראשוני, אם התינוק רעב מופיע חלב; בנרקיסיזם שניוני הוא מבין שיש אמא, והיא מביאה חלב.

אנחנו גדלים כמובן מעבר לנרקיסיזם, אבל חתיכה ממנו תמיד נמצאת שם - לכן אנחנו מחפשים, למשל, קצת מעצמנו באנשים שאנחנו מקיימים איתם קשרים חברתיים.

לעומת כל אלו, נרקיסיזם משני היא תהליך פתולוגי, שבו אנחנו מפנים את האנרגיה כלפי פנים בעקבות האבדן - אובדן החלק שאנחנו מזדהים עמו. ההזדהות הנרקיסיסטית היא הרכיב שמבחין בין אבל למלנכוליה.

סדיזם

מלנכוליה מציפה גם סדיזם⁶ - עינוי עצמי כדי לספק שנאה שבמקור הופנתה לאובייקט, כעינוי בעקיפין של האובייקט עצמו - גם אם הוא עדיין בסביבה.

סדיזם ניצב במתח מסוים לדחף החיים, ולעיתים אפילו מביא לאובדנות: התוקפנות שאנחנו מסיתים מהאובייקט פנימי מוסיף לדחף המוות עד שזה, במצב פתולוגי, גובר על דחף החיים.

אבל לעומת מלנכוליה

1. בחרנו אובייקט אהוב, בבחירה נרקיסיסטית.
2. אנחנו נקשרים לאובייקט ומשקיעים בו אנרגיה ליבידינאלית.
3. האובייקט אובד.
4. אנרגיה נמשכת החוצה מן האובייקט.
   • במצב של אבל, האנרגיה מופנית כלפי אובייקט אחר.
   • במצב של מלנכוליה, האנרגיה מופנמת כלפי האגו. מגיעה ביקורת מצד המצפון על החלק באגו שמזדהה עם האובייקט, ונוצר שיפוט עצמי שלילי וסדיזם כלפי העצמי.

תפקיד המודעות

אבל הוא אבדן מודע, שמעובד לאורך זמן ולבסוף מובן. במלנכוליה, היחס העמום "תוקע" את התהליך, והתחושה לא חולפת. הפסיכואנליזה אמורה לחשוף את הלא מודע ובכך לשחרר את התהליך.

מאניה

התסביך המאני זהה למלנכולי, אך במקום הכרעת האני בידי האובייקט- האגו דוחק את הקונפליקט וזונח אותו.

החוויה הינה חוויה של ניצחון - התגברות על האובייקט (תחושה של הכנעה שיוצרת סיפוק). האנרגיה משתחררת, אך האדם אינו מבין על מה הוא חוגג, שכן הקונפליקטים המלנכוליים הינם לא מודעים.

מלנכוליה = דיכאון?

מלנכוליה הינה הסתכלות דינמית על דיכאון. יחד עם זאת, אין זה מדויק ליצור באופן מוחלט חיבור ישיר בין תאוריות דינמיות לבין תאוריות פסיכופתולוגיות מודרניות.

בעוד ה-DSM מסתכל על סימפטומים וביטויים התנהגותיים לצורך תהליך האבחון, פרויד וממשיכיו מסתכלים על האדם כחווה קונפליקטים דינמיים.

פעמים רבות אין הלימה בין "השפות" השונות, שכן כל שפה מתארת ומתייחסת באופן שונה לסבל ולמקור שלו.

---

1. מעבר לפסיכולוגים, גם רופאי שיניים עשו היפנוזה בשלב מסוים, כדי לרכך את הכאב. צריך רישיון של משרד הבריאות. היום השימוש בהיפנוזה לא נפוץ, אבל קיים. ↩︎

2. הכוונה היא לאו דווקא למיניות ישירה, אלא לכל מפגש מוקדם מדי עם מיניות - כמו להיכנס לחדר ולמצוא את ההורים שוכבים. ↩︎

3. מכאן מגיע הביטוי אישיות אנאלית לאנשים חולי-סדר. ↩︎

4. חשוב לזכור שהחשיבה של פרויד מאוד הטרונורמטיבית - היום העניינים סבוכים יותר. ↩︎

5. ליטל ממחישה את הנקודה באמצעות תהליך האבל ביהדות - העלייה לקבר אחרי שבעה ימים, הישיבה למשך חודש - תהליך הדרגתי וברור. ↩︎

6. סדיזם ולא מזוכיזם, כי הכוונה מאחורי השנאה היא לעבר אובייקט חיצוני, ולא לעבר העצמי - אני מנסה לפגוע באובייקט אחר ופוגע בעצמי, ולא פוגע בעצמי מלכתחילה. ↩︎