86 lines
11 KiB
Markdown
86 lines
11 KiB
Markdown
---
|
||
title: העצמי ודימוי עצמי
|
||
description:
|
||
published: true
|
||
date: 2024-05-07T09:31:43.767Z
|
||
tags: פסיכולוגיה, סמסטר ב, שנה ב, פסיכולוגיה חברתית
|
||
editor: markdown
|
||
dateCreated: 2024-05-07T08:25:38.407Z
|
||
---
|
||
|
||
> [מצגת](/פסיכולוגיה/חברתית/lec2_2024nn.ppt), [ספר](/פסיכולוגיה/חברתית/social_psychology_ch._3.pdf)
|
||
{.is-info}
|
||
|
||
רגע. *העצמי*? אנחנו לא מתמקדים ב*חברה*? [לא נכון](/פסיכולוגיה/חברתית#מהי-פסיכולוגיה-חברתית).
|
||
|
||
*העצמי* הוא מוקד משמעותי בחברה בכלל ובחברה המערבית במיוחד - פיתוח העצמי, רווחת העצמי, ומהו בכלל העצמי.
|
||
|
||
|
||
|
||
# מי אני?
|
||
מישהו שואל אתכם *מי אתם*. מה תגידו?
|
||
אריסטו חשב שזה [מה שאתם עושים](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/אתיקה#חיפוש-האושר-כחיפוש-אחר-העיסוק-של-האדם-באשר-הוא-אדם). הבודהיסטים חושבים ש[אין בכלל דבר כזה](/פילוסופיה/בודהיזם/אטמן). האדם הסביר יגיד שזה דברים כמו
|
||
|
||
- תכונות (אני רגוע)
|
||
- חוויות (אני סטודנט)
|
||
- העדפות (אני אוהב יין אדום)
|
||
- מטרות ושאיפות (אני רוצה לטוס כל שנה)
|
||
- זהויות חברתיות (אני פסיכולוג)[^1]
|
||
- תפקידים חברתיים (אני אח בכור לשני אחים)
|
||
- הערכות עצמיות (אני מעולה)
|
||
- מצבים רגשיים (אני נבוח)
|
||
- תיאוריים חיצוניים (אני גבוה)
|
||
|
||
כל אלו מסתכמות לכדי **מושג העצמי** (Self-concept) - סך כל האמונות שיש לאדם לגבי עצמו. המושג הזה די רציף ויציב - אנחנו נוטים לראות את עצמנו כאדם די דומה לאורך השנים.
|
||
|
||
|
||
אבל איך אנחנו יודעים את כל הדברים האלה?
|
||
|
||
## מקורות הידעה העצמי
|
||
|
||
### אינטרוספקציה
|
||
אנחנו מסתכלים פנימה, וחושבים על זה. מי אני?[^3] מה אני עושה? אינטרוספקציה היא הסתכלות פנימה, למצבים הנפשיים המודעים שלנו. כששואלים אותנו, *איך אתה מרגיש?*, התשובה תהיה כנראה אינטרוספקטיבית - אנחנו נתסכל פנימה ונגיד, *אני שמח\זחוח\נבוח*. כל תשובה שאני עלול להקריץ, היא בחינה של מצב נפשי מודע.
|
||
|
||
אבל האמת היא, שהרבה פעמים אין לנו מושג. במחקר Strangers to Ourselves (Wilson, 2002), מראה החוקר כי אנשים על פי רוב אינם יודעים את הסיבות האמתיתות להתנהגותם. הם מסבירים התנהגות לפי תיאריות נאיביות לגבי מניעים להתנהגות.
|
||
|
||
ב[*מחקר הגרביונים*](https://psycnet.apa.org/record/1979-23612-001) (Nisbett & Wilson, 1977) הדגימו החוקרים את הנטייה הזו.
|
||
קונים בחנות התבקשו לשפוט איזה מבין ארבעה זוגות גרביוים הוא האיכותי ביותר (בפועל, כל הארבעה היו זהים). לאחר מכן, נשאלו מדוע בחרו את הזוג המסוים הזה.
|
||
הנבדקים הפגינו אפקט סדר - 40% בחרו בזוג הימני ביותר, 31% בזה שלידו. נבדקים הסבירו את הבחירה בעזרת "תכונות" המוצר (אלסטיות, חוזק, סוג הבד). כנשאלו אם בחרו ומיקום הגרביונים השפיע על תשובתם, כל הנבדקים הכחישו.
|
||
|
||
> לרוע המזל, הרבה מהמחקר בפסיכולוגיה בכלל ובפסיכולוגיה חברתית בכלל מתבסס על אינטרוספקציה, בדמות שאלונים וכדומה. איזה באסה.
|
||
{.is-warning}
|
||
|
||
### צפייה בהתנהגות עצמית
|
||
ההתנהגות שלנו עצמנו היא גם מקור ידע עצמי חשוב. אנחנו מהנהנים? מנקרים? מחייכים? כל אלו רמזים מטרימים למה שבאמת קורה.
|
||
במחקר [*Self Perception Theory* (Bem, 1972)](https://en.wikipedia.org/wiki/Self-perception_theory), החוקר דאריל בם מראה שגם אנחנו עצמנו מסתמכים על הרמזים האלה, ולא רק אנשים אחרים. כאשר רמזים פנימיים הם עמומים וקשים לפרוש, וכאשר אין סיבה מצבים להתנהגות, אנשים רוכשים תובנות על התחושות והעמדות שלהם מתוך צפייה בהתנהגות של עצמם[^2].
|
||
|
||
### תפיסה עצמית של תכונות
|
||
במחקר Ease of retrieval (Scwarz et al, 1991), הנבדקות נתבקשו לכתוב 6 או 12 דוגאמות של התנהגויות מאד אסרטיביות או לא אסרטיביות שלהן. הנבדקות דרגו את מידת האסרטיביות, הבטחון והחרדה שלהם, ודרגו עד כמה קשה היה להן לכתוב דוגמאות להתנהגויות כאלו.
|
||
|
||
היינו מצפים שאלו שכתבו יותר תכונות יידעו יותר טוב עד כמה הן אסרטיביות או לא אסרטיביות. התוצאה יצאה כמובן הפוכה (והשתחזרה מאז במחקרים ובמטא-אנליזות, אפקט בינוני): כשכותבים הרבה דוגמאות להתנהגות מסוימת, מסיקים על *פחות* מהתכונה; נבדקות שכתבו 12 דוגמאות דיווחו את עצמן כ*פחות* אסרטיביות מנבדקות שכתבו רק שש דוגמאות.
|
||
|
||
אחד ההסברים הוא שבגלל מספר הדוגמאות הגדול שנדרש מהן, הנבדקות בקבוצת 12 הדוגמאות התקשו יותר לחשוב על דוגמאות - ולכן הסיקו שהן יותר אסרטיביות.
|
||
|
||
המסקנה שמסיק בם היא די קיצונית - אין באמת תכונות או עמדות קבועות מעבר לנסיבות. שואלים אותך עד כמה את אסרטיבית? אוי לא, בעצם את פחות אסרטיבית.
|
||
|
||
מחקר נוסף שנעשה כמה שנים אחר כך הוא זה של Tomrala et al, 2007, שביקשו במנבדקים ב2 או 10 מקרים שבהם התנהגו באסרטיביות ודרגו את מידת האסרטיביות, הקושי להיזכר בהן, מספר ההתנהגויות הלא אסרטיביות עליהן חשבו בניסוי, ומספר המחשבות הלא רלוונטיות. החוקרים גילו כי נבדקים חשבו על יותר התנהגויות לא אסרטיביות בתנאי ה10 מאשר בתנאי ה2. לא היה הבדל בין התנאים במספר ההתנהגויות הלא רלבנטיות. כלומר, בדיוק כמו ששוורץ ראו, ככל שמספר ההתנהגויות האסרטיביות המתבקשות עולה, כך משתרבבות פנימה יותר התנהגויות לא אסרטיביות - שריככו את תפיסת האסרטיביות העצמית.
|
||
|
||
### תפיסה עצמית של רגשות
|
||
|
||
Laird (1974) הדגים בניסוי את [**היפותזת המשוב מהפנים**](https://en.wikipedia.org/wiki/Facial_feedback_hypothesis)[^2] - הוא ביקש מנבדקים לצפות בקריקטורות ולדרג כמה הן מצחיקות - כאשר פעם הוא מבקש מהם לעשות פרצוף שמח, ופעם פרצוף זועף תוך כדי. אנשים שחייכו דירגו את הקריקטורה כיותר מצחיקה, והזועפים - כפחות.
|
||
במחקר [Embodiment (Strack, Martin & Stepper, 1988)](https://www.jstor.org/stable/26358695) החוקרים ביקשו מנבדקים להחזיק עיפרון או עט בפה - פעם בין השיניים (מה שמפעיל את שרירי החיוך) או בין השפתיים (מה שמפעיל שרירי זעף), ושוב ביקשו מהם לצפות בקריקטורה. באופן דומה ללאירד, הנבדקים שהחזיקו את העפרון בין השפתיים דירגו את הקריקטורה כמצחיקה יותר מאלו שהחזיקו אותו בין השפתיים.
|
||
|
||
|
||
אולם, קשה היה לשחזר את תוצאות המחקרים האלו. [חוקרים מהאוניברסיטה העברית Noah, Schul & Mayo (2018)](https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/29672101/), נעזרו בטכנולוגיות מתקדמות יותר. מחצית מהנבדקים חזרו על הניסוי של סטפר עם מצלמה שתיעדה את הבעות הפנים שלהם - ומחציתם חזרו עליו ללא המצלמה. מרגע שהתווספה המצלמה, האפקט נעלם. החוקרים משערים שהמודעות העצמית לאור המצלמה היא זו שפוגעת באפקט.
|
||
|
||
### תפיסה עצמית של מוטיבציה
|
||
במחקר [Over Justification Effect (Lepper, Greene & Nisbett, 1973)](https://psycnet.apa.org/record/1974-10497-001), החוקרים הציגו לילדים בגן כל מיני משחקים, ביניהם טושים שהציגו לילדים כ*צבעי קסם*. בשלב השני, שבועיים לאחר מכן, חזר נסיין לגן והקצה את הנבדקים (הילדים) לשלוש תנאים: לשליש מהילדים נאמר כי אם הם יציירו עם הטושים, יקבלו פרס - ואכן נתנו להם פרס. לשליש השני לא אמרו לילדים שום דבר על פרס, אבל אם הם שיחקו עם הטושים - זכו בפרס. לשליש האחרון לא הובטח פרס ולא ניתן פרס[^4].
|
||
|
||
בשלב השלישי, לאחר מספר ימים, החוקרים אפשרו לילדים משחק חופשי עם כל מיני צעצועים, וביניהם הטושים. הם בחנו כמה זמן הילדים מכל תנאי ייבחרו לשחק עם הטושים.
|
||
|
||
החוקרים גילו כי ילדים שקיבלו פרס וציפו לקבל פרס שיחקו בטושים הכי *פחות* זמן. הילדים שלא ציפו לפרס ולא קיבלו פרס שיחקו קצת יותר, והילדים שקיבלו פרס אך לא ציפו לו שיחקו הכי הרבה זמן עם הטושים. החוקרים משערים כי יש כאן *הצדקת יתר* - *אם קיבלתי פרס על זה ששיחקתי עם טושים, אני כנראה שיחקתי בהם בשביל הפרס, ואני בעצם לא כזה אוהב טושים*. כמובן, הילדים לא גוללו את הסיפור הזה לחוקרים - מאיפה המסקנה הזו? החוקרים מצדיקים אותה בכך שהם "קלקלו" את המוטיבציה הפנימית של הטושים - הילדים ממילא אהבו את הטושים הקסומים, והחוקרים שהעניקו להם פרס והודיעו להם על כך מראש גזלו את הכיף הזה.
|
||
|
||
[^1]: שימו לב כיצד ל*חברתי* יש חלק משמעותי באיך שאנחנו מגדירים את עצמנו, הפרט.
|
||
[^2]: [נחשון דיבר על זה](/פסיכולוגיה/מבוא/אמוציות#פרשנות-עוררות-פיזיולוגית)
|
||
[^3]: [מחקה של גיא מקונג-פו פנדה](https://www.youtube.com/watch?v=30VlDItRAVk)
|
||
[^4]: :( |