35 lines
6.4 KiB
Markdown
35 lines
6.4 KiB
Markdown
# מונדולוגיה
|
||
הפילוסופיה של לייבניץ היא פיתוח מסוים של דקארט, אך ניכרת בה השפעה של שפינוזה. היכן ש[דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט) כונן את העצמים הנבראים, ו[שפינוזה](/פילוסופיה/חדשה/שפינוזה) קובע שרק האל הוא עצם, לייבניץ סבור כי העצם היחיד הוא ה**מונדה** - חלקיקים רוחניים קטנטנים, אינסופיים בכמותם, ובלתי-ניתנים לחלוקה. משום שעצם בהכרח לא ניתן לחלוקה, וחומר בהכרח ניתן לחלוקה, לייבניץ סבור כי הדברים היחידים שעונים להגדרת העצם - קרי, עצמאיים, פשוטים ובלתי-ניתנים לחלוקה, לייבניץ מניח שהעצם הוא רוחני בלבד; העצם החומרי הוא כשל לוגי לשיטתו. המציאות כולה, לשיטתו, אינה יחסי גומלין בין רוח לחומר, או ביטוי של עצם אחד, אלא היחסים בין אינסוף המונדות - ה*ריקוד המוני* - שנשגבים מבינתנו.
|
||
|
||
לייבניץ מחלק את המונדות לשלוש סוגים - אנטלכיה, רוח ותפיסה (mind).
|
||
# העקרונות
|
||
|
||
## עקרונות השכילה
|
||
לייבניץ ביסס את ההוויה שלו בחמישה עקרונות פשוטים.
|
||
> לא. שכילותינו מיוסדות על **שני עקרונות גדולים**: זה של **הסתירה**, שבכוחו חושבים אנו לשקרי מה שמכיל אותה בתוכו, ול**אמת** מה שמנוגד לשקרי או סותר אותו,
|
||
> לב. וזה של ה**טעם המספיק**, שבכוחו אנו חושבים ששום עובדה אינה יכולה להיות אמיתית או להתקיים, ושום משפט אינו יכול להיות אמיתי בלא שיהא טעם מספיק, מדוע כך הוא ולא אחרת; אף על פי שטעמים אלו, על פי רוב לא נוכל כלל לדעת אותם.
|
||
|
||
הראשון מהעקרונות הוא שלילי: מה שהוא סתירה, בהכרח הוא שקרי. הוא נשען על [חוק הסתירה](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה#מה-זה-להיות-what-is-being) האריסטותלי. מנגד, העקרון השני הוא חיובי - מה שאמיתי, הוא זה שיש לו טעם מספיק. העקרון הזה נשען על עיקרון הPSR - Principle of Sufficient Reason[^2]
|
||
|
||
> היזהרו מהניסוח של העקרון הראשון: משתמע ממנו ש**רק** מה שמכיל סתירה הוא שקרי - וזה לא מה שלייבניץ טוען.
|
||
{.is-warning}
|
||
|
||
מילת המפתח פה היא **טעם** - Reason - במובן של הצדקה. הכוונה היא לא ל**סיבה**[^2] - Cause - *דבר שגורם לדבר*. ההפרדה הזו בין הסיבה המכניסטית לסיבה האונטולוגית קריטית להבנה של שפינוזה; החומר, לפי לייבניץ, פועל בצורה מכניסטית גרידא, ולא תכליתנית. מנגד, המונדות פועלות רק בסיבה תכליתנית - פנימית - ולא באופן מכניסיטי.
|
||
|
||
## עקרונות האמת
|
||
> לג. ולכן, יש שני מיני אמיתות: אמיתות של **עיון** ואמיתות של **עובדה**. אמיתות העיון הכרחיות והן ניגודן הוא בלתי אפשרי, ואמיתות העובדה הן קונטינגניטיות, והיפוכן הוא בגדר האפשר. כשאמת היא הכרחית, אפשר למצוא את טעמה על ידי האנליזה כשמנתחים אותה לאידאות ולאמיתות פשוטות יותר עד שמגיעים אל הראשוניות.
|
||
> לד. אצל המתמטיקאים מועמדים בדרך זו, באמצעות האנליזה, המשפטים העיוניים לכללי השימוש, על הגדרות מושכלות ראשונים ודרישות.
|
||
|
||
לייבניץ קובע כאן את האמיתות ה**עיוניות** כ*אפריוריות* - הכרחיות, וקודמות לניסיון, ואת האמיתות ה**עובדתיות** כ*אפוסטריוריות* - מבוססות על הניסיון - *היה יכול להיות אחרת*, משום שזו איננה סתירה.
|
||
|
||
> יש שם עץ, מחוץ לחלון. אני יודע, כי ראיתי אותו. אולם, באותה מידה, הוא יכל לא להיות שם; אין בכך שום סתירה. העץ אינו שם *בהכרח* - הוא שם *במקרה*. לטעון שהוא לא שם, זו אינה סתירה - זה פשוט שקר.
|
||
|
||
## עקרון ההיכללות
|
||
עקרון ההיכללות קשור בהפרדה הקנטיאנית בין *אנליטי* - מה שאיננו צריכים לפנות למושג אחר כדי להבין (*הכדור הוא עגול*) ל*סינטתי* - מה שקשור במושג אחר (*הכדור הוא סגול*). באופן מוזר, אצל לייבניץ - האמת **כולה** היא אנליטית - למעשה, אין שום אמיתות קונטינגנטיות. במושג של כל מונדה ומונדה, נמצא כל מה שקרה, קורה ויקרה לה; *העץ הזה נמצא פה* כלול במונדות שמרכיבות את העץ הזה; אילו היינו אלוהים, וראייתנו לא הייתה עכורה, היינו רואים את זה. הדוגמה המפורסמת של לייבניץ היא על יוליוס קיסר, שחצה את נהר הרוביקון - זה נשמע קונטינגנטי; אין כל הכרח שיוליוס יחצה את הנהר. לייבניץ אמר שבמונדות שמרכיבות את שכלו של קיסר ישנה את חציית הרוביקון - לא ייתכן שהוא אינו יחצה את הרוביקון, מעצם המונדות שמרכיבות אותו. מבחינתו, זו אמת של עובדה - אבל מבחינת אלוהים, זו אמת של עיון.
|
||
|
||
> הסרט *הכל בכל מקום בבת אחת* - לייבניץ, אבל בלי אלוהים.
|
||
{.is-success}
|
||
|
||
[^1]: זהו עיקרון חזק בפילוסופיה אנליטית, שקובע כי האמת היא המצב שבו מצב העניינים בעולם תואם את ההבנה שלנו. לכל מאורע, יש הסבר ממצה - גם אם אנחנו לא מבינים אותו.
|
||
[^2]: קרי - ביסוס הטענות של על ידי נימוקים.
|