study/פילוסופיה/חדשה/הגל.md

title, description, published, date, tags, editor, dateCreated

title	description	published	date	tags	editor	dateCreated
הגל	הפנמנולוגיה של הרוח	true	2024-05-21T15:21:12.122Z	פילוסופיה, סמסטר ב, שנה ב, הגל	markdown	2024-04-30T14:30:14.453Z

מודל, סילבוס {.info}

מצגת, הקדמה (עברית) {.is-info}

הפנמנולוגיה של הרוח הוא ספרו החשוב הראשון של הגל, והמשפיע ביותר שלו. לפנמנולוגיה הייתה השפעה עצומה, יש האומרים שוות ערך לזו של אפלטון ואריסטו.

בתוך כתביו של הגל, נכתב על הפנמנולוגיה ש

התהוות זו של המדע בכלל, או של הדעת, היא מה שבאה להציג פנמנולוגיה זו של הרוח הקדמה, פסקה 32

אבל מהו אותו מדע? מהי אותה הדעת? הפסוק החידתי הזה לא עוזר לנו להבין היכן ניצבת הפנמנולוגיה.

זמננו

הגל מתייחס בפנמנולוגיה לרגעים משמעותיים בתולדותיה של הפילוסופיה, והתפיסות השונות שעלו לאורך הדרך. הגל רואה בכל אלו, כמו גם באומנות, במשפט, בדת ובהיסטוריה חוליות שונות של דבר אחד.

אין להתבונן בחקיקה בכלל ובקביעותיה המיוחדות בבידוד ובאורח מופשט, אלא יש אל-נכון לראות בהן מומנט תלוי של כוליות אחת, בהקשר של כל שאר הקביעות המרכיבות את אופיין של אומרה ושל תקופה; בהקשר הזה הן מקבלות את משמעותן האמתיתית, ועל-כן גם את צידוקן.

המשפט הרומי, למשל, הוא מומנט ברוח הרומית - כמו גם האומנות הרומית, המשטר הרומי, וההגות הרומית - כולם רבדים שונים, חוליות שונות בכוליות אחת - דבר אחד שלם. כל דבר אחד כזה אינו דבר סטטי - האימפריה הרומית אינה הפוליס היווני אינה אירופה של הרנסאנס - אלא חוליות של משהו אחד הולך ומשתכלל, הולך ומתקדם. זוהי תפיסתו של הגל ביחס למהפכה המודרנית, שהחלה 150 שנה לפני הגל עצמו.

הגל כותב את הפנמנולוגיה מתוך מודעות היסטורית, שהוא הפילוסוף המרכזי הראשון שמכניס אותה לפילוסופיה. הגל כותב -

זמננו הוא זמן של לידה ושל מעבר אל תקופה חדשה. הרוח קרע את עצמו מעל כל מה שהיה עד כה העולם של מציאותו ושל הדימוי שלו; הוא עומד לדחוק את כל זה לעבר והוא עסוק ביצוב עצמו מחדש... דומה הדבר ללידת הילד, אשר בה, לאחר תזונה חרישית וממושכת, שוברת הנשימה הראשונה את מודרגותו של מהלך-ההתקדמות הכמותי גרדאת -אז - בקפיצה איכותית - נולד הילד... התופררות הדרגתית זו, שעדיין לא שינתה את דיוקנה של השלם, נפסקת¹ לפתע על-ידי היום הבוקע, אשר, כברק, חושף בבת-אחת את דמות בניינו של עולם חדש. ^67^

המהפכה היא פילוסופית; מדעית; פוליטית; מחשבתית. הגל סבור שעתה, עת של התמוטטות של סדרי עולם, היא העת להזניק את הפילוסופיה לגבהים חדשים.

כאן אנחנו נתקלים לראשונה ברוח (Geist), אותה מציג כאן הגל כתהליך הדרגתי שחושף את האנושיות, כמו ילד שגדל. ככה הגל תופס את ציר-הזמן של המהפכות הפוליטיות, החברתיות וכמובן הפילוסופיות. ההתקדמות של הרוח, לפי הגל, מתבטאת ומגיעה לשיאה גם בספר - שפרקו האחרון מכונה ידיעה מוחלטת.

הפנמנולוגיה נפתחת בשתי הקדמות. בראשונה בהן הגל חושף בפנינו את השיטה שלו, והשנייה - מכינה את הקרקע לפרקיו הראשונים של הספר. הפנמנולוגיה כתובה בשפה מאוד ייחודית ויצירתית.

חרג, אבד - מועקות המודרניות

הרוח שהגל מדבר עליה היא מקור המונח רוח התקופה - הוא לא מדבר על רוח מיסטית או אלוהית, אלא התפיסה התודעתית של בני האדם. הוא נכנס בתפיסה מסוימת של משבר, וכותב

את הופעתה של דרישה מעין זו יש לתפוס בתוך הקשרה הכללי יותר, ולראותה על-פי השלב שבו עומד בהווה הרוח המודע את עצמו. אם נעשה כך, נראה כי רוח זה חרג מעבר לחיים העצמותיים שאותם ניהל בתוך היסוד של המחשבה - חרג מעבר לאותה אי-אמצעיות של אמונתו, מעבר לסיפוק ולביטחון הטמונים באותה ודאות שהיתה לתודעה לגבי פיוסה עם המהות. [...] לא זו בלבד שהרוח חרג מכאן אל הקצה השני, אל הרפלקסיה חסרת העצמות של עצמו בתוך עצמו, אלא שחרג אף מתוכה של זו. לא זו בלבד שאבדו לו חייו המהותיים; הוא גם מודע את אבידתו ואת הסופיות שעתה היא תוכנו. (8)

הרוח קרע את עצמו מעל כל מה שהיה עד כה העולם של מציאותו ושל הדימוי שלו. (11)

הרוח הייתה תחילה במעמד בלתי-אמצעי, בטוח, מוצק וודאי; עם עליית הפילוסופיה, חרגה מכך - לחגיגות הנאורות, שלא הייתה ערה לאובדן - ורק עכשיו, מתברר גודל האבידה. עצם התעוררותה של המודעות, המודעות של הרוח את עצמו, כוללת בתוכה סתירה מסוימת - חריגה מהעצמי - שמלווה באובדן. באופן פרדוקסלי, ככל שאנחנו מתקרבים אל הרוח - אנחנו מאבדים את הרוח. המודעות של הרוח, על אף שהיא מהותית לו - כפי שאומר אריסטו² - גורמת לאיזשהו שבר. לכל אורך ההיסטוריה, האדם ער כמובן לרוח שלו - אבל לא מתעמק בה, ולא בוחן אותה. העיסוק הזה, של המודעות העצמית - של דקארט (הקוגיטו), וגם שאר האימפריציסטים בהמשך, הוא זה שמוביל אותנו לשבר הזה - מקיום בלתי אמצעי, לקיום מודע.

בכך שאני מודע לכך שאני אדם, אני מאבד את הפשוט להיות אדם; כמו שסארטר אומר, אם אני מלצר בבית קפה, ואני מודע לכך שאני מלצר בבית קפה - אין לי כבר שום דבר במשותף עם מלצר בבית קפה:

ואיך נחזיר לעצמנו את היציבות? הרומנטיקאים דורשים לוותר על המחשבה, וההתפלספות, ולחזור חזרה לקרקע מוצקה. על כך כותב הגל -

הרוח דורש מן הפילוסופיה לאו דווקא את הידיעה מה הוא, אלא על ידי שתפרוץ את סגירותו של העצם ותעלה אותו אל התודעה, אלא שיגיע באמצעותה לשיקומן של אותה עצמות ושל מוצקות ההווויה על ידי שתערבב את הבחנות המחשבה [...]

אולם, הגל לא מסכים עם זה -

[...] ותייסד במקומם את הרגש של המהות - שבכך היא מעניקה רוממות רוח יותר מאשר תובנה. היפה, הקדוש, הנצחי, הדת והאהבה הם הפתיונות הדרושים כדי לעורר את החשק לנגוס. לא המושג אלא האקסטזה, לא התקדמותה הצוננת של הכרחיות העניין אלא רוח ההתלהבות התוססת, היא אשר צריכה לשמש כאן אחיזה ומורה-דרך לפריסת עושרו של העצם ^61^

כאשר דעת עצמותית וחסרת מושג זו מתיימרת שלקחה את ייחודו של העצמי וטיבעה בו [...]

אז הגל לא מוכן לקבל את החלומות. איך, לפיו, נחלץ מהקיום הנבוב, מחוסר העצמותיות?

ראשיתו של החינוך ושל המאמץ להיחלץ מחוסר-האמצעיות של החיים העצמותיים, צריכה להיות בכך שנרכוש נקודות מבט כלליות, ואז נעלה את עצמנו אל המחשבה בכלל.

הגל מתאר את חוסר העצמותיות לא כאיזו צרה, אלא כהתחלה של חינוך - שלב מהותי בהתפתחות מבורכת, כשם שתינוק גדל להיות בוגר.

כאשר תרד רצינותו של המושג לשכון בעומק הענין, כי אז יקיימו הכרה כזו ושיפוט כזה את מקומם היאות בתוך השיג-והשיח

הגל לא חושב על המחשבה כמו דוסטויבסקי, סארטר והגל - הוא לא רואה אותה כתלישות מסוימת, אלא כשלב ביניים מביך. מתוך הפער המציק הזה, יש כאן הזדמנות לעצב את העצמי הנבוב הזה, בחותם ייחודי - שלי.

היסוד של האמת הוא המושג.

קרעים

המודרניות חושפת אינספור קרעים, שהגל מכיר בהם והוגה בהם, לרבות -

• בין האדם למציאות

• • האדם והטבע מול אלוהים
• • האדם מול הטבע חוקי הטבע נהפכים מכניסטיים, "יבשים", דבר ברור שאפשר לכבוש - האדם הוא אדוניי הטבע ובעליו, אומר דקארט. נכנסת לכאן זרות: הטבע הוא לא אני - אמירה עם עוצמה, אבל אובדן.
• • היחיד מול החברה
• • יומרת הידיעה\מחשבה מול אפשרות מימושה\מציאות זהו הנושא הדומיננטי בהקדמה השנייה ותחילת הספר, שממשיך את ההגות של האמפריציסטים. האם אנחנו יודעים\יכולים לדעת את האמת? איך? איזה כישרון יש לנו של ידיעה?

• בין האדם לבין עצמו³

• • החלק התיאורטי-מכיר מול החלק הפרקטי-משתוקק
• • חובה מול נטייה
• • סגולה טובה ושלמות מוסרית מול אושר⁴
• • גוף מול נפש⁵

על מה עומד הכל?

הפנמנלוגיה נעה בשני צירים: מצד אחד, ההישגים האדירים וההפסדים הכואבים בכל תקופה תקופה - מועקות המודרניות - המודרניות אינה רק הישג, פסגה, אלא גם כרוכה בהפסדים כואבים. מנגד, הגל בונה על המהפכה הביקורתית של קאנט, כפי שנחשפה בביקורת התבונה הטהורה - שמחלקת את הפילוסופיה ללפני ואחרי. הגל משחק גם על הציר הזה - אבל הוא מסרב לנתק את התקופות, את ההצלחות, את המועקות - הוא ממשיך לראות בכולם מומנט של כוליות אחת.

פותח הגל ואומר:

המוחלט הוא סובייקט: הכל עומד על כך שנבין ונבטא את האמיתי לא בתור עצם אלא באותה מידה גם בתור סובייקט. ^79^

ואיך נפרש את המשפט הזה? המוחלט מזמין פרשנות מאגית - אלוהים, היקום, הכל. ומנגד, אלו שמבקשים לפרש אותו כחלק מהציר הפילוסופי, נדרשים להתמודד עם המילה הקשה הזו - המוחלט.

נוכח כאן מתח מסוים בין אובייקט - דבר מוחלט, פעיל מעצמו, כמו העצם האריסטותלי אותו הגל מהדהד, לעומת הסובייקט - מעין יש מפוצל כזה, שמפרש את עצמו ומבין את עצמו, שהולכת ומרחיקה אותו מהמוחלט, ואם זאת מעצבת אותו ומשפיעה עליו. האדם הוא דבר כזה - חיה שמפרשת את עצמה. הסובייקט מותמר מעצם הפעילות שלו - הוא ממשיך להבין את עצמו מחדש, ומשתנה. האמת לא מתגלה - היא מתשכללת.

הגל מציב בפנינו את האמת עצמה לא כדבר מוחלט שחותרים לעברו, אלא לדבר הולך ומתפתח. הסובייקט, עם כל התפיסות שלו, מפרש את עצמו, אבל הוא גם אותן הפרשנויות ממש. אם הפרשנות משתפרת, עצם הקיום שלנו משתפר; אם הפרשנות שלנו מוטעית, עצם הקיום שלנו שקרי; המשחק כאן הוא לא אפיסטמולוגי - הוא אונטולוגי.

הסובייקט הוא העצם האמיתי, ההוויה או אי-האמצעיות אשר המיצוע אינו חיצוני לה, אלא היא היא אותו מיצוע. ^113^

זו תשובה חזקה מאוד למשבר שמעלים דוסטוייבסקי, סארטר ואחרים: היגל מציג את המודעות לא רק כגזילת ההוויה הבלתי האמצעית, הבטוחה, אלא בתור אותה ההוויה ממש! אין דבר כזה אדם; עצם המימוש שלו, יחד עם היותו אדם, זה להיות אדם.

האמיתי הוא השלם. השלם אינו אלא המהות המביאה את עצמה לידי שלמות על ידי התפתחותה. המוחלט הוא במהותו תוצאה. ^87^

It is one of the profoundest and truest insights to be found in the Critique of Pure Reason that the unity which constitutes the nature of the Notion (Begriff) is recognized as the [...] unity of the I think, or of self-conciousness... ^Logic,^ ^12.17-18^

Thus we are justified by a cardinal principle of the Kantian philosophy **in referring to the nature of the I in order to learn what the Notion is

נשאיר כרגע את המוחלט בצד - ונתמקד בסובייקט. הסובייקט הוא התפתחות; תהליך; תנועה בעלת היגיון וכיוון - זה לא יכל להיות הפוך. זאת לעומת המוחלט, שהוא במהותו תוצאה.

העצמות - ידיעה והוויה

מצגת

העצמות כוללת בתוכה הן את הכללי או את אי-האמצעיות של הידיעה עצמה, והן אותה אי-אמצעיות שהיא הוויה, כלומר שהיא אי אמצעיות בשביל הידיעה.

העצמות, כולל הגל, היא ידיעה והוויה. מה הם הדברים האלה? האם הם בכלל דברים? שתיהן, אומר הגל, מופיעות באופן בלתי אמצעי - דבר ברור ומשכנע מיד.

מצד אחד יש לי מושג ברור ומובחן מצמי במחינת היותי אך ורק דבר חושב ובלתי-מתפשט, ומן הצד השני יש לי מושג ברור ומובחן של הגוף במבחינת היותו אך ורק דבר מתפשט ובלי-חושב לחלוטין דקארט, הגיונות, 146

דקארט, בהצעה ידועה-לשמצה זו, מציב את עצמו כחומר - גוף פיזיקלי - וכנפש - דבר חושב ובלתי מתפשט. כל זה ברור ומובחן - כמו התיאור הבלתי-אמצעי של הגל. העצמות היא הוויה וידיעה, ומאופיינת בכך שאותו היבט של העצמות אינו רק קיים כשלעצמו - הוא גם נודע, משתקף דרך התודעה שלנו.

The mechanical theory⁶ has been repeatedly invested with an authority which it has no right to. Take as an instance the remark that man consists of soul and body. In this language, the two things stand each self-subsistent, and associated only from without. Hegel, Encyclopedia⁷ , 195

התיאוריה, אומר הגל, תופסת את הגוף ואת הנפש כאילו שהם נפרדים, מספיקים לעצמם, ומשויכים רק מבחוץ. הגל אינו מסכים עם העמדה הזו; לשיטתו, אדם הוא גם לעצמו, וגם בשביל עצמו - הוא קיים באופן בלתי-הוויתי, אבל הוא גם ער שהוא קיים, וזהו חלק מהותי מהיותו אדם⁸ . המודעות היא מעיין השקפה מהיציע על מה שאני - והיא אינה עומדת בתביעה המובלעת בדברי הגל - שהיחסים בין שני הדברים האלו אינם יהיו חיצוניים.

דוסטויבסקי וסארטר טוענים הפוך - שהיחסים האלו רק חיצוניים, וזו בדיוק הבעיה. ההשקפה הזו הופכת אותו לבועת סבון ואינרציה - לא משהו אינטגרטיבי, מלא. ומה אומר הגל?

העצם החי הוא ההוויה שהיא באמת סובייקט כלומר -- וזה אותו דבר -- שהיא ממשית רק במידה ש[היא] תנועה של הצבה עצמית, או המיצוע⁹ של עצמו עם היעשותו לאחר. העצם בתור סובייקט הוא השליליות הפשוטה והטהורה; מתוך כך הוא התפצלותו של הפשוט לשניים, או הכפלה המציבה ניגוד, שהיא שוב השלילה של שונות אדישה זו ושל ניגודה. רק זהות כזו השבה ומעמידה את עצמה, או הרפלקסיה של עצמו בתוך ההיות-אחר, היא בלבד הנה האמתי ולא שום אחדות מקורית או בלתי-אמצעית בתור כזו. מבוא, פסקה 21, עמ' 84-82 (בתרגום יובל)

בשביל הגל ודוסטייבסקי, האדם לעד אינו ממשי. הגל כופר בכך - האדם הוא כן ממשי, בתנאים מסוימים - הוא יכול להיות סוביקט, וגם אובייקט, ממשי. היותי כזה - אובייקט-סובייקט - מאפשרת לי להיות בתנועה. אולם, אי אפשר להגיד שהאני-הממשי הזה קיים מראש; עצם התנועה אליו הופכת אותו לכזה. הגל מקבל את המרחק של סארטר ודוסטייבסקי - עצם התודעה מציבה אותי כצופה מהצד; איני כמו הכסת-דיו, פשוט שם. אך הניגוד הזה, השונות הזו, החירות הזו, לא רק שהיא אינה שוללת את האני - היא האני ממש, חלקים של תנועה - הצבה עצמית - שבסיומה אני מתממש. יש כאן ניגוד -זה שעליו מדברים סארטר ודוסטייבסקי - שלילה של הניגוד הזה, בדמות השליליות הפשוטה והטהורה - שהיא שלילה של אותו המרחק שמדברים עליו סארטר ודוסטייבסקי; אדם אינו אחדות מקורית - מלכתחילה יש בו את הניגוד הזה, את הפער הזה, שהופך אותו לממשי - הפער הזה הוא חלק ממנו ממש, וההתגברות עליו היא מימושו המלא.

המתח הזה כל הזמן ככה: זה לא ייגמר באיזה אני מוצק וזהו, כמו אבן. אבל, זה לא סתם אותו הדבר כל הזמן - התנועה הזו היא כן בכיוון מסוים, מגמה מסוימת, מטרה מסוימת - הזהות השבה ומעמידה את עצמה, היכולת של האדם לעשות את עצמו - לא בהצגה של מלצר בבית-קפה, כפי שאומר סארטר, אלא כמימוש של האדם באשר הוא.

בהבדילה מעצמה רק את עצמה בתור עצמה [...] באופן בלתי אמצעי [...] ההבדל לא הווה, והמודעות העצמית היא רק הטאוטולוגיה חסרת-התנועה של: אני הוא אני; כאשר עבור המודעות העצמית ההבדל לא לובש דמות הוויה, אין היא מודעות עצמית. פרק 4, סעיף 167§

מהי מודעות עצמית? דקארט יגיד שזה להיות דבר חושב - אך כאן אומר הגל שזהו דבר טאוטולוגי ריק; מה הוא עצם חושב? באיזה הקשר זה נאמר? המודעות העצמית האמיתית דורשת יותר מזה - ידיעת מה שאני באופן אובייקטיבי.

כמו שיש רוחב ריק, יש גם עומק ריק, אינטנסיביות חסרת-תוכן, הנוהגת ככוח טהור בלא פריסה, והזהה עם השטחיות. כוחו של הרוח גדול רק כביטויו החיצוני, עומקו אינו אלא בשיעור שהוא מעז להתרחב ולאבד את עצמו בתוך פריסתו. מבוא, פסקה 11, עמ' 63

האובייקטיביות הזו היא עניין רציני, שאני לא יכול להתעלם ממנו אם אני רוצה לחיות את החיים הטובים. האובייקטיביות היא המצע שממנו אני יכול לגדול, להתעצם, להיות. אם נדחה מאיתנו את האובייקטיביות, נישאר עם החזון של האקזיסטנציאליזם - נבובים, שפוטים לריקות. התנועה שלי, והחותם שהיא טובעת בעולם, היא חלק מהיותי בלהיות אני.

השלילי הוא נשמתם של האני ושל העצם

אי ההתאמה בין האני לבין העצם זהו ההבדל שלהם, השלילי בכלל, ולמעשה הוא נשמתם או מה שמניע אותם.

מה שהופך אותי לסובייקט, על גבי העצם, הוא חוסר ההתאמה הזו בין האני, היא זו שמעצבת את הסובייקט. אני כמתן קודם כל אדם - עצם. מה הופך אותי לסובייקט - מתן? עצם חוסר ההתאמה - התחושה שאני לא באמת מתן, אלא משחק תפקיד - לומד פילוסופיה, כותב סיכומים - והניסיון להתגבר עליה ולהתעצב דרכה היא להיות מתן, ולא סתם אדם - אלא מקרה מסוים של אדם.

ניסוחינו על-אודות עצמנו יכולים לשנות את הדבר שהם על אודותיו. אדם הוא חיה המפרשת את עצמה. שינויים בהגדרתו העצמית הם מיניה-וביה שינויים בָּמֶה שהינו, כך שיש להבינו במונחים אחרים. לשאול מהו אדם, בהפשטה מפרשנויותיו העצמיות, הוא לשאול שאלה מוטעית באופן יסודי, שלא יכולה להיות לה, באופן עקרוני, תשובה. טיילור

טיילור אומר שהפרשנות הזו אינה צפייה מהיציע - היא אני ממש.

אידאה זו יורדת לדרגה של רימום הרוח ואף של תפלות כאשר נעדרים ממנה הרצינות, הכאב, הסבלנות והעבודה של השלילי.

הדרישה הרומנטית, האקזיסטנציליסטית - היא אינה תסכול, בור ללא תכלית, אלא תהליך קשה ונדרש להתממש לחלוטין.

האמיתי הוא השלם. השלם אינו אלא המהות המביאה את עצמה לידי שלמות על ידי התפתחותה. המוחלט הוא במהותו תוצאה. בכך נעוץ טבעו להיות ממשי, סובייקט, או היעשות לעצמו. פסקה 23, עמ' 87

זכותו העילאית של היחיד

שום כוח לא יכול לחלל את זכותו של האדם לקביעה עצמית [...]. הקביעה העצמית, דהיינו אוטונומיית הסובייקט, היא יומרה שנעוצה בעצם מושגו של הרצון; הסובייקט הוא החומר האמתי של ההתממשות; [...] המודעות העצמית והמודעות לערך העצמיות [...] מעוניינת להתמיר גם את עצם הרציות הטבעיות ולהטביע בהן את חותם הבחירה והעיצוב. פשה"מ, 192§

תראו איזו הצהרה דרמטית - שום כוח לא יכול לחלל את הקביעה העצמית¹⁰ . אנו נולדים כחיה מסוימת, אבל הוא אינו דבר קבוע - אלא משהו שאנחנו יכולים להטביע בו חותם.

האדם הבלתי-מעוצב [בלתי-מחונך, Ungebildet] מניח לכוחות הגולמיים ולהיקבעויות הטבעיות להכתיב לו הכול, לילדים אין כלל רצון מוסרי והם מניחים להוריהם לקבוע בשבילם הכול; ואילו האדם המעוצב/המחונך, אשר פנימיותו מתפתחת, רוצה שהוא עצמו יהיה בכל מה שהוא עושה. פשה"מ, תוספת ל-107§

האדם שמבין את הפער הזה, בין הסובייקט לאובייקט, יבין שבכוחו לטבוע את נסיבות חייו - ההקשר שבו הוא חי, מה שהוא עושה, מה שהוא מרגיש - לא רק טבע קבוע מראש.

מהות האדם

כל בני-האדם הם תבוניים; היסוד הצורני שבתבוניות זו הוא בכך, שהאדם חפשי; זה טבעו של האדם, זו מהותו. *מבוא לתולדות הפילוסופיה, *49

העיקר הוא שמה שהאדם הוא כשהוא-לעצמו ייהפך ליש בשביל-עצמו... בהבדל זה שבין הכוח והפועל, או בין ההיות-כשהוא-לעצמו וההיות-בשביל-עצמו, מתמצה כל ההבדל שבהיסטוריה העולמית. כל בני-האדם הם תבוניים; היסוד הצורני שבתבוניות זו הוא בכך, שהאדם חפשי; זה טבעו של האדם, זו מהותו. ואף-על-פי-כן היתה עבדות אצל עמים רבים, ובחלקה היא עדיין קיימת והעמים מרוצים בכך. אנשי-המזרח, למשל, הם בני-אדם, ובתורת כאלה הם חפשיים כשהם-לעצמם; ובכל-זאת אין הם חפשיים, מכיוון שאין להם תודעת-חופש והם סובלים כל עריצות, הן של הדת, הן של השלטון המדיני. כל ההבדל שבין עמי-המזרח ובין העמים שאצלם אין עבדות הוא בכך, שאלה יודעים שהם חפשיים, ש"להיות חפשיים" הוא בשבילם היות-בשביל-עצמו. את התמורה העצומה במצב העניינים בהיסטוריה העולמית חוללה השאלה, אם האדם חפשי רק כשהוא-לעצמו, או אם הוא יודע כי מושגו, קביעתו [וגם: ייעודו], טבעו, הוא להיות פרט חפשי. > מבוא לתולדות הפילוסופיה 43 ואילך

העובר כשלעצמו הוא אמנם אדם, אך עדיין אין הוא כזה בשביל עצמו; בשביל עצמו העובר הוא אדם רק בתור תבונה מעוצבת, שעשתה את עצמה למה שהיא כשלעצמה. הקדמה (יובל), עמ' 90

כשלעצמו, העובר הוא סובייקט - הוא אדם מסוים. אמנם, כדי לממש את עצמו ככזה - ממש להיות סובייקט, אדם, עליו להפוך את עצמו למה שהוא כלשעצמו - לעצב את עצמו מתוך הפער בין הסובייקט לאובייקט, לכונן את עצמו, להותיר את חותמו בעולם. רק אז הוא יתממש כסובייקט, ויהא תבונה מעוצבת

היישרת מבט אל השלילי

הרוח היא עוצמה לא בתור חיובי המפנה עורף לשלילי אלא רק מתוך היישרת מבט אל השלילי. הוא שוכן בתוך השלילי והופך אותו להוויה. הוא מה שכונה בשם סובייקט, אשר בהעניקו לקביעה המסוימת מציאות בתוך היסוד שלו, הריהו שם-לעל¹¹ את חוסר האמצעיות המופשט, את זה שהווה סתם, ובזה הסובייקט הוא העצם האמתי, ההוויה או אי-האמצעיות אשר המיצוע אינו חיצוני לה, אלא היא היא אותו מיצוע. עמ' 113.

פעילותו של הרצון אשר בה הוא שם לעל את הסתירה שבין הסובייקטיביות ובין האובייקטיביות ומתרגם את תכליותיו מן הקביעה הסובייקטיבית לזו האובייקטיבית, ובה-בעת נשאר אצל עצמו באובייקטיביות [הזאת], הפעילות הזאת היא התפתחותו המהותית של התוכן העצמותי. פשה"מ 28§.

---

1. לא ההתפוררות, אלא ההדרגתיות. ↩︎

2. בהגדרתו את האדם כחיה חושבת. ↩︎

3. בעיקר לאור ההגות של קאנט, שהופך את ההפרדה הזו - שאינה חדשה - לדבר דיכוטומי ורב משקל בהגות שלו. ↩︎

4. בעיקר לאור ההגות של אריסטו, באתיקה, שקאנט בונה ומחדד עליו. ↩︎

5. בעיקר לאור ההגות של דקארט. ↩︎

6. הכוונה היא לתיאוריה של דקארט. ↩︎

7. הגל כתב את האינציקלופדיה כל חייו, עד מותו הפתאומי. ↩︎

8. מכאן העניין של אדם כחי מדבר, או החיה החושבת - הדיבור, מתן לוגוס, הוא חלק מהשכילה - לוגוס - של האדם, ומה שהופכת אותו למה שהוא. ↩︎

9. קרי, אמצעי; מיצוע והיעדר-מיצוע מקבילים לאמצעי ובלתי-אמצעי. ↩︎

10. זהו בוז כלפי הטבע של קאנט. ↩︎

11. aufhabel - מילה גרמנית קשה לתרגום, שמשחק על ביטול-שימור-שדרוג. הפערים האלו בין הסובייקט-לאובייקט מתקיימים כל הזמן ביחסים דיאלקטיים - במתח, שנשמר, אך מנסה להתבטל, וככל שהתהליך נמשך הולך ומשודרג. ↩︎