study/כלליים/מלחמה.md

title, description, published, date, tags, editor, dateCreated

title	description	published	date	tags	editor	dateCreated
מלחמה ושלום בהיסטוריה		true	2024-01-26T21:16:29.925Z	שנה א, סמסטר ב, היסטוריה, קורסים כלליים	markdown	2023-05-13T13:30:27.071Z

^חדר^ ^המלחמה^ ^בארמון^ ^ורסאי,^ ^צרפת^

מלחמה ושלום בהיסטוריה

טקסט (1), טקסט (2), טקסט (3) {.info}

האם אנו אלימים מטבענו, או שוחרי שלום?

בלוויתן, טוען הפילוסוף האנגלי תומס הובס שטבע האדם תוקפני ואלים, והסדר החברתי והפוליטי הוא זה שמרסן אותנו. לעומתו, הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו טוען בדיוק ההיפך - שהאדם מטבעו עדין ושוחר שלום, ואותו הסדר החברתי הוא זה שמוביל אותו לתוקפנות.

האנתרופולוגית מרגרט מיד סברה שאילו תחקור חברה מבודדת, בלתי טכנולוגית באי בתולי, ממצאיה ייתאמו את השקפתו של רוסו - וב1925 נסעה לסמואה, באוקיינוס השקט, במשימה זו. עם חזרתה כתבה את התבגרות בסמואה - אותו תיארה כשליו ושקט, מקום שבו אף אחד 'לא משחק בסכום גבוה ולא משלם מחיר כבד'.

התצפיות האלו מעידות כי האלימות אינה טבעו של האדם, וזוהי החברה שדוחפת אותנו לעבר האלימות, כמגפה מדבקת. הצוייליזציה האדירה של יוון ושל רומא מצטיירת כעת כזו שדחפה אותם למלחמה בלתי פוסקת.

בנפילתה של צרפת ב1940, כתבה מיד כי המלחמה היא רק המצאה - ועוד המצאה עלובה, שתפנה את מקומה להמצאה טובה יותר.

מיד נחשבה כחוקרת החברתית המובילה בזמנה, במידה רבה בזכות מסקנתה שטבע האדם רודף שלום.

מי שהושפע ממחקריה של מיד הוא האנתרופולוג נפוליאון צ'אגנון, שנסע ליער הגשם בין ברזיל לונצואלה - שחקר את שבט היאנומאמו. בעוד שציפה למצוא שבט פרימיטיבי של בני אדם שוחרי שלום, ליאנומאמי היו רעיונות אחרים - היאנומאמי קיבלו אותו בקשתות מתוחות, כשמנחיריהם נוזל ריר ירוק כהה. היאנומאמי, מתברר, זה עתה לקחו סם הזיה, לאחר עימות שבו נחטפו תשע מנשות השבט והוחזרו חמישה בקרב אלות אלים.

צ'אגנון העז להישאר, ואף חזר לבקר כעשרים פעמים נוספות - וגילה שהיאנומאמי אינם עונים לתיאוריה של מיד. היאנומאמי, תיאר, מכים את נשותיהם, ונוקמים בגברים יריבים כדבר שבשגרה. רבע מהגברים בשבט מתים בנסיבות אלימות, וכל שני גברים מתוך חמישה השתתפו ברצח בימי חייהם!

מסקנתו הקודרת ביותר היא שאלימות זו השתלמה ליאנומאמי - גברים שהרגו אחרים זכו לפי שלושה ילדים לעומת גברים אחרים.

האנתרופולוגים לא אהבו כלל את מסקנותיו של צ'אגנון, שאף הואשם בשיתוף פעולה עם הברזילאים בכדי להסיג את השבט מאדמותיהם.

ככל שהתגברו ההתקפות על צ'אגנון, זכה גם המודל של מיד לביקורת הולכת וגוברת. האנתרופולוג הניו-זילנדי דרק פרימן חקר גם הוא את סמואה, וטען שמרגרט מיד כלל לא הבינה את מה שראתה בסמואה. מיומניה הסיק שמיד כמעט ואינה דברה סמואית, הטעתה אותם לגבי זהותה, שהתה בסמואה רק חודשים ספורים, ובמהלכם התגוררה בנפרד מהסמואים, אצל רוקח אמריקני. לאור סגנון החיים הקולוניאליסטי שלה, פרימן טען שמיד פספסה את שיעור מקרי המוות הגבוה מסמואה, הגבוה בהרבה מארצות הברית למשל¹ .

אישה מקומית סיפרה עשרות שנים מאוחר יותר שהסמואים ראו במיד מעין דמות מגוחכת, שהמקומיים שיקרו לה והטעו אותה, משום שהיא הביכה אותם (ספרה של מיד טרוד מאוד ביחסי מין). ספרה של מיד מצטייר כעת כשקריהן של נערות צעירות כפי שאלו נמסרו לאנתרופולוגית.

החברה האנתרופולוגית האמריקנית גינתה את מחקריו של פרימן. נגד האנתרופולוגיה הוטחו האשמות חריפות - שהאנתרופולוגיה אינה אלא ביטוי אומנותי מסוים, דרך יפה לכתוב ספרים ולא מדע של ממש.

אלא שמחקרים אנתרופולוגים רבים מאז הפריכו האשמות אלו, ומעלה מסקנה קודרת - בחברות קטנות, שיעורי האלימות מזעזעים בכל קנה מידה. אפילו כשמכניסים לשקלול את מלחמות העולם, שבהן מתו 100-200 מיליון איש (2% מאוכלוסיות חברות אלה), נתון זה מחוויר לעומת 10-20% (!) מהאוכלוסיה הנופלים קורבן לאלימות הנמצאים בחברות קטנות.

נתון זה נעלם מעיניי האנתרופולוגים מהסיבה הפשוטה שאין באפשרותם לשהות בקרב השבט מספיק זמן כדי לראות זאת - משום שחברות אלו קטנות כל כך, הרציחות מתפזרות לאורך שנים. הדורות הראשונים של האנתרופולוגים (שנות ה50-60) הונע במידה רבה ממניעים אידיאולוגים דוגמת אלו של מיד, ולכן נותרו עיוורים לאלימות גם כשזו התחוללה מול עיניהם² .

שיטות מדעיות חדשות עזרו לפזר את מסך העשן הזה. מקרים דוגמת המומייה Otzi, ומחקרים בCrow's creek ובSacred Ridge בארה"ב גילו בשיטות מתקדמות אלימות מזעזעת, כזו שהאנתרופולוגיה לא יכלה להתכחש לה. Otzi, שסברו תחילה שמת בסופת שלגים, הותקף בשני מקרים שונים באלימות יוצאת דופן, ודימם במהירות למוות; במקרים בארה"ב, אמריקנים ילידים טבחו זה בזה באכזריות שלא הייתה מפתיעה את הרומים.

לשוד, טבח וביזה הם נותנים את השם השקרי אימפריה. הם יוצרים שממה, וקוראים לזה שלום Auferre trucidare rapere falsis nominibus impreium, atque ubi solitudinem faciunt, pacem appellant. טקיטוס, אגריקולה, א30

כך תיאר ההיסטוריון טקיטוס את הכיבוש האימפריאלי הרומי. אלא שלעיתים תכופות, המצב הכלכלי, המסחר, ותחושת הביטחון והיציבות של האוכלוסיות הכבושות משתפרת.

נדמה שההיסטוריה גוזרת עלינו שתי אפשריות אכזריות: חברות קטנות שגומזות אלו את אלו באכזריות, למול סדר חברתי יציב ומדכא - שנרכש במחיר גבוה בדם ובכסף³ .

המלחמה ועליית המערב

בשיא התקופה הקולוניאלית (סוף המאה ה19), מדינות אירופה שלטו בלמעלה מ80% משטחו של כדור הארץ. עליונות זו של המערב, כפי שעדיין ניכרת היום, נשענת בראש ובראשונה על המלחמה - מראשיתה של תרבות המערב ועד היום.
במערב נולדה התפיסה שבכוחו של האדם למשול הן בסביבה הפיזית שבה הוא חי, והן בטבעו של האדם - בעידן הנאורות. אומות המערב התכנסו במספר ניסיונות - קונגרס וינה ב1815, חבר העמים, וכיום האומות המאוחדות - בניסיון להכחיד את המלחמה. פילוסופים דוגמת מיל ופיין דיברו רבות על העולם החדש, שבו המסחר והכלכלה יחברו את אומות העולם יחדיו, ומציבות את המלחמות כנחלת העבר - אלא שפעם אחר פעם, תקוותיהם נפלו.

המלחמה מככבת מראשיתה המוקדמת ביותר של תרבות המערב - יצירת המופת המערבית הראשונה - האיליאדה של הומרוס - עוסקת במלחמה!

Polemos pater panten - המלחמה היא אבי כל הדברים
^היראקליטוס^

מניעי המלחמה: Time, deos, ophelia - כבוד, פחד, ואינטרס.
^תוקידידס,^ ^אבי^ ^הריאליזם^ ^המדיני^

התפיסה המערבית מציבה את כוח הזרוע כערובה לביטחון - ומשום כך הוא מהווה בה מטרה, ולא אמצעי.

המלחמה ברנסאנס

תקופת הרנסאנס מאופיינת בחזרה למקורות העתיקים - ובמיוחד לרומא - כמודל לחיקוי באומנויות, בממשל וכמובן בלוחמה. בבסיס חזרה זו היא התפיסה השמרנית, הרווחת עד המאות ה18-19.

בעולם הלוחמה, התהליך הזה אופיין בחזרה מאסיבית לצבאות מבוססים חייל רגלים⁴ , בהשראת הליגיונות הרומים והלוחמים של אלכסנדר מוקדון. דוגמא מיוחדת היא שושלת הרוזנים Nassau בהולנד (אצילים לבית Orange), שהנהיגו אותה במאה ה16 בעיצומו של מאבק מול ספרד. בסוף דצמבר 1594, אחד מהם - Wilhelm Lodewijak - שואב השראה מהרומים. וילהלם מעמיד את הרובאים שלו בשורה בחזית, ובהשראת הליגיונות הרומאים יוצר סבב ירי (רוטציה) בקרב הרובאים - שורה אחת יורה⁵ , ובזמן שהיא טוענת אחרת מתקדמת ויורה שוב, וכך נוצר רצף ירי.

הרעיון הזה מתפתח לאסטרטגיה צבאית של ממש, שמעניקה להולנדים יתרון משמעותי על הספרדים - הצבא הטוב באירופה באותה התקופה. חלק ניכר מההצלחה נובע מדימיון מקרי בין אופי הלחימה של הלוחמים במאות ה15-16 לזה של העת העתיקה. יכולתם של חילות הרגלים העתיקים ללחום במגוון רחב של הרכבים תחת משמעת נוקשה קסמה לאנשי הרנסאנס. למעשה, חיל הרגלים המוצלח ביותר באותה התקופה - השוויצרים⁶ - לחמו אף הם בחניתות ארוכות כמו הפאלאנקסים.

השוויצרים, בזכות הדימיון הזה, יכולים אף לצ'ארלס דה טאמריין, דוכס בורגונדי - מהאיזורים הכלכליים המפותחים באותה העת באירופה. לרשות בורגונדי עמדו משאבים כלכליים אדירים, אך אלו לא עמדו מול השוויצרים - ושארלס נהרג. מותו של שארלס הוא אירוע מכונן בהיסטוריה של אירופה - אחריו נשארה רק בתו, 'הרווקה הנחשקת מאירופה', שנישאת למקסימיליאן האפסבורג - וכעת האימפריה הרומית הקדושה שולטת בבורגונדי. מנגד, המלחמה השוויצרית מאפשרת להם להתנתק מהאימפריה הגרמנית, ומבטיחה את עצמאותם. הצלחה זו הפכה את המודל השוויצרי למודל הצבאי המקובל בכל מערב אירופה.

שוויץ של אז הייתה ענייה למדי, והצלחתה המרהיבה בשדה הקרב עוררה גלים בכל אירופה - שבה רבים החלו לחשוב עליהם כרומאים החדשים⁷ . ההצלחה השוויצרית מעוררת די מהר חיקויים - דוגמת הLandsknechte הגרמנים, והצבא הספרדי באיטליה. תהליכים אלו באים בד בבד עם אימוץ הולך וגובר של הנשק החם, שהופך לחלק מהמערך הצבאי המקובל.

אבק השריפה נוצר לראשונה בסין, כבר במאה ה12 - הייצוג הראשון של תותח אבק שריפה הוא מ1128⁸ . לאירופה אבק השריפה הגיע במאה ה14, ורק ב1430 בערך אבק השריפה נהפך ליעיל מספיק כדי לבקע חומות. כדוגמא להשפעתה של אבק השריפה, ב1449, מלך צרפת צר על הונפלור - שעמדה במצור קודם שישה חודשים - עם 17 תותחים, והכריע אותה לאחר שבועיים בלבד. התותחים האלו אינם חפים מבעיות - הם חמים מאוד, מסורבלים, ואיטיים. ובכל זאת, בלוחמת המצור של ימי הביניים, לאבק השריפה ולתותחים הייתה השפעה מכרעת: הצבאות המגנים מחויבים כעת לצאת ולפגוש את היריב בשדה הקרב, בכדי למנוע מהצבאות הפולשים להגיע עם הארטילריה לערים המבוצרות. מסוף המאה ה15 - הפלישה הצרפתית לאיטליה ב1494 - ולמשך כמה עשורים, לפתע מתנהלים קרבות רגליים רבים בשדות אירופה.

בתורם, הצבאות המגינים מתחילים להציב ארטילריה בביצורים שלהם - פרויקט הנדסי מורכב⁹ . אחד המוחות הגדולים מאחורי הפרויקטים האלו הוא האיטלקי ליאון בטיסטה אלברטי - שמציע להתחיל לתכנן ביצורים בצורת כוכב או מצולעים זוויתיים, על יסודות זוויתיים ומשוננים ולא מרובעים, שמאפשרים שדות ירי צולבים. במרכז איטליה מתחילות להיבנות מצודות במבנים כאלו, במרחק שווה אלו מאלו. החומות נהפכות לנמוכות ועבות. שיטת הביצורים הזו מכונה באיטליה alla moderna, ובשאר אירופה trace italienne. עם התפשטותה של שיטה זו, קרבות הרגליים מפנים את מקומם לעוד עידן של לוחמת מצור.

בניית הביצורים האלו היא אתגר הנדסי וכלכלי אדיר. בותיקן, למשל, תכננו להקים 16 מצודות סביב רומא - והפסיקו בבנייה לאחר השלמתה של המצודה הראשונה. באירופה מתרחשת כעת מעין סלקציה כלכלית - כוחות קטנים יותר לא מצליחים להתמודד עם המשאבים הכלכליים של אומות דוגמת צרפת, שבכוחן לבצר את גבולותיהן. אירופה מתאחה מבערך 500 יחידות מדיניות לכמה עשרות בודדות. הטלת מצור על עיר מבוצרת כזו¹⁰ נהפכת לפרויקט מורכב ביותר - אתגר הנדסי ופיננסי אדיר. נגמרו הימים של כיבושים כוללים כמו מלחמת מאה השנים: כל מצור נמשך חודשים ואף שנים.

התבנית הזו של הלוחמה נמשכה עד למאה ה18, והשפעותיה רבות: הוצאות הלוחמה קפצו בכמה מונים (הוצאותיה של ספרד, למשל, עלו פי חמישה), מהפכות צבאיות התארכו בהרבה, והקרבות התמשכו. ההתייקרות הזו שיחקה תפקיד עיקרי באינפלציה ההולכת וגדלה באירופה בתקופה זו. נטל המיסים ההולך וגובר הביא עמו מהפכות פוליטיות ומרידות חסרות תקדים - דוגמת נישואי האפסבורג לדוכסות בורגונדי, שהציתה את נסיקתם עד סוף מלחמת העולם הראשונה. צרפת מוצאת את עצמה מוקפת בטריטוריות האפסבורגיות, ונלחמת בהם בחמש חזיתות שונות.

שילוב מהפכת אבק השריפה, האינפלציה וההגמוניה ההאפסבורגית מזניק את הוצאת הלחימה לגבהים חדשים. היכן שהמאבקים בימי הביניים מקומיים באופיים, המאבקים השושלתיים ברנסאנס גולשים ליותר ויותר מקומות ונהפכים לסינרגיים יותר, וכוללניים יותר. הלחימה משפיעה על חלקים הולכים וגדלים בחברה, הכורעת תחת נטל המיסים. בין המאות ה15-17, ישנן רק שנים בודדות של שלום - זוהי תקופת הלוחמה האכזרית ביותר בהיסטוריה האירופאית. צבאות של מאות בודדות הולכים וצומחים לצבאות של מאות אלפים, רגליים בעיקרם.

שינויים אלו מכונים המהפכה הצבאית של העת החדשה המוקדמת - מונח מוכר אך שנוי במחלוקת שטבע ההיסטוריון Geoffrey Parker. מהפכה זו שיחקה תפקיד מכריע בהתפשטותה של אירופה מעבר לים, והצלחתה מול עמים זרים.

מלחמת שלושים השנים שלום וסטפאליה

הסכסוכים בתקופה הזו הלכו ולבשו גוון אידיאולוגי - דתי, מה שהקשה על פתרונם ההגיוני - בניגוד לסכסוכי טריטוריה וכלכלה, סכסוכים דתיים לא ניתנים למשא ומתן. הדוגמא הבולטת ביותר היא מלחמת שלושים השנים (1618-1648) - שבה האבדות באוכלוסיה אדירות (~30% מאוכלוסיית גרמניה, למשל, נמחקת!). המלחמה כל כך מקיפה, וכל כך אכזרית, שמנהיגים ואנשי ציבור החלו לחוש גועל של ממש מהאלימות החריגה והמתמשכת, שאיימה על קיומה של אירופה.

המיאוס האדיר מהמלחמה הוביל לשלום וסטפליה, שאחראי במידה רבה על הסדר המדיני המודרני, המבוסס על ריבונות מדינית. ההסכם נחתם ב1648 בחבל וסטפליה בגרמניה - בערים Osnabruck וMunster. בOsnabruck הפרוטסטנטית התכנסו הנציגים הפרוטסטנטים, ובMunster הנציגים הקתוליים - ובסך הכל התכנסו 194 שליטים אירופאים בשני המקומות האלו. זו הייתה ועידת השלום הארוכה והאדירה ביותר עד לאותה הנקודה. בעוד שהאפיפיור עודד את קיומו של הכנס, הוא סלד מההסכם שנחתם לבסוף - ונוצר קרע בין העולם הפוליטי לעולם הדתי. הרעיון ההדרגתי של מערכת מדינית בינלאומית החל להתפתח, כנגד התפיסה של הנצרות המאוחדת הגדולה שהייתה מקובלת בימי הביניים. המערכת הפוליטית נהיית לראשונה באופן גלוי רב-קוטבית.

בועידה עולים רעיונות מהפכניים למדי - הדוכס הצרפתי סולי (Sully), למשל, הציע קווי מתאר לאירופה מאוחדת המורכבת מ15 מדינות שוות, שבראשן מועצת אירופה. בעוד שתוכניות אוטופיות כאלו לא קרמו עור וגידים, נוכחותן מצביעה על השינוי המתחולל: הרעיון של מלוכה כוללנית מוצג לראשונה לא רק כלא רצוי או לא מצוי, אלא ממש כאיום מסוכן על השלום ועל החירות.

ההסכם לא מתעסק בעיקרו בסכסוכים ותביעות קצרי טווח - אלא שואף לבנות מסגרת לעתיד, שתמנע סכסוכים נוספים - לראשונה להסכמים מסוג זה. התפיסה הזו ניכרת גם בסיבות לפרוץ המלחמה - הצרפתים, למשל, שנמנעו תחילה מכניסה ישירה למלחמה, הצהירו מלחמה בכוונה 'להגן על החירות של האירופאים' מפני המונרכיה הכוללנית של ההאפסבורגים הספרדים. כעת נשאלה השאלה - איזה מין הסכם שלום יספק את הצרפתים?

כאן נכנס לתפקיד העיקרון האיטלקי מן המאה ה16 של מאזן כוחות - המצב שבו לכל הצדדים יש די כוח למנוע הגמוניה. לשם כך נדרשה החלשה של הכוח החזק ביותר - ההאפסבורגים. גזילת טריטוריה אינה ערובה מספקת; לכן, כאן לראשונה, נדרשו ההאפסבורגים¹¹ לשינוי חוקתי שיימנע מהם לצאת למלחמה תוקפנית בעתיד¹² .

חשוב לסייג: שלום וסטפליה הוא לא נקודת המוצא של הסכמי הריבונות המודרניים. הוא צעד גדול בכיוון הזה, אך לא מייסד ממש את השיטה הבינלאומית כפי שאנחנו מכירים. נהפוכו: ההסכם במהותו פוגע בריבונות מדינית (שליטים זרים מתערבים בחוקה של אומה עצמאית!). {.is-warning}

הצרפתים והשוודים הצליחו לחזק את אלף-ומשהו הטריטוריות מול הקיסר ההאפסבורגי - מהלך שרבים מהגרמנים הסכימו איתו¹³ .

ius belli et pacis

יעילותו של שלום וסטפליה בטווח הארוך, כמו כל שלום מהותי, שנויה במחלוקת - הוא יצר גם דינאמיקות שליליות קשות¹⁴ (סביב אלזס-לוריין, למשל). השלום סימן גם את סופן של מלחמות הדת - במהלכן מדינות זרות מתערבות בסכסוכים דתים פנימיים. שלום וסטפליה היה יעיל בפירוק ה'פצצה הדתית' - אפילו דמויות דתיות קמות לאחריו ואומרות במפורש שענייני המדינה נפרדים מענייני הדת.

מלחמה במאה ה18-19

ב1763, סוף מלחמת שבע השנים, המושבות בצפון אמריקה עדיין אנגליות. בצדו השני של האוקיינוס, צרפת נשלטת בידי אריסטוקרטיה עתיקה. אלא שבתקופה זו גל של מהפכות שוטף את שתי היבשות, באמריקה ובאירופה.

בעקבות המהפכה הצרפתית (1789), הצבא המלכותי הצרפתי¹⁵ מתפורר - וצרפת נדרשת לצבא חדש, שונה בתכלית מקודמו. ההתנדבות לא מספיקה למלא את הדרישות העצומות של צרפת, וב1793 הממשלה המהפכנית מצהירה על גיוס כללי - levée en masse - דבר חדש לחלוטין.

צעירים יצאו לקרב, נשואים ייצרו נש ועיבירו אספקה. נשים תכנה אוהלים, מדים, ותשרתנה בבתי חולים. ילדים יאספו שיירים וגרוטאות. זקנים יובאו לכיכרות כדי להפיח אומץ בלוחמים ויטיפו לשנאת למלכים ולאחדות הרפובליקה

הצבא המהפכני עצום - למעלה ממיליון חיילים - אך אינו מאומן וסופג שרשרת של מפלות עד קרב ורמי כנגד הפרוסים (משם הקריאה המפורסמת vive la nation - תחי האומה). בקרב זה שורדת המהפכה את התוקפנות הפרוסית, ששואפת לחסלה. בניצחון הצרפתי לקח חלק גם קצין ארטילריה מוכשר בצורה יוצאת דופן - נפוליאון. במרוצת הזמן הצבא סובל מהזנחה ובשחיתות, ומתכווץ ל400,000 חיילים. המרמור ההולך וגובר נהפך לכלי כנגד השלטון - שבו משתמש נפוליאון לתפיסת השלטון. לבסוף, שאפתנות אסטרטגית מופרזת, עוינות הולכת וגוברת של האוכלוסייה הנכבשת, שיפורים צבאיים של האויבים והתנגדותה המתמשכת של בריטניה מכריעות את נפוליאון.

נפוליאון עט על אירופה כולה בלי תוכנית מוקדמת, והתדרדר למלחמת גרילה קשה בספרד, שהקיזה את דמה של צרפת. אירופה לא הייתה כלכלית למלחמה ממושכת. עד כמה שהמלחמה בספרד הייתה אכזרית, הפלישה לרוסיה אכזרית פי כמה. נפוליאון פלש לרוסיה עם 600,000 חיילים, והרוסים הבינו שיכולת העמידה שלהם טמונה בהחלפת המרחב בזמן - הרוסים נסוגו במרחבים האדירים והצרפתים דהרו אחריהם. האבדות שהוסבו לצרפתים אדירות - רק כ100,000 חיילים צרפתים הגיעו למוסקבה, אותה שרפו הרוסים קודם לכן.

לבסוף נסוג הצבא הנפוליאני, בלי אספקה, בשיא החורף הרוסי. רק 30,000 חיילים שבו לצרפת.

האבידות בספרד, ברוסיה, למידתם של האויבים וחוסר מוכנותו של נפוליאון לצמצם את יעדיו האסטרטגיים המיטו כישלון על צרפת.

נפוליאון אמנם הרוויח מהמעבר ממאבקים שושלתיים למאבקים מדיניים (כמו המהפכה האמריקנית והצרפתית), שבהן האזרחים נקראו לדגל בעד האומה - אלא שאינו לקח בחשבון את התנגדותם של העמים שכבש. אותם העמים הונעו כעת משנאה לאומנית עזה לצרפתים, שהניעו אותם לשינויים טקטיים וארגוניים בחיקוי של נפוליאון. בפרוסיה, למשל, הקצינים עברו לגיוס על פי כישרון ולא על פי אצולה כבעבר, והוקמו שם האקדמיות הצבאיות הטובות באירופה.

עם כל זאת, המטרה הצבאית של אויביו של נפוליאון עברה מקרבות הכרעה להשמדה מוחלטת של הכוח הצבאי הצרפתי - ממלחמה אסטרטגית למלחמת כל בכל אכזרית יותר.

אויביו של נפוליאון התאחדו בניהם מכוח המשטמה נגדו - בלייפציג ב1813 למשל, לחם כוח של 340,000 חיילים שוודים, רוסיים, פרוסיים ואוסטריים בכוח הצרפתי והביס אותו. לבסוף, יריביו של נפוליאון עלו על פריז, ונפוליאון גורש לאלבה. מלחמות החורמה של נפוליאון גבו את חייהם של 25% מהצרפתים בגיל גיוס.

מצידו השני של המטבע, הבריטים הביסו את הצרפתים והשיגו עליונות ימית שאפשרה להם להפוך לענק הסחר העולמי ולהשתלט על הודו. בריטניה צוברת עושר עצום, ומפתחת מנגנון פיננסי יעיל מאין כמותו שמאפשרת שלהם יעילות לוגיסטית עליונה בשדה הקרב - זאת לעומת השיטה של נפוליאון שנסבה סביב ביזה, עם כל השנאה הנובעת מכך. בריטניה מבססת את יכולתה לצאת למלחמה על אשראי ומסחר.

המגמה ברורה: המעצמות בכל עת הן אלו בעלות הלוגיסטיקה והסחר העליונים - תחילה הולנד, אחר כך בריטניה ולבסוף ארצות הברית. אלו האומות שמנצחות מלחמות. {.is-success}

הבריטים מעבירים את המלחמה לצרפתים - צמאונו הבלתי-רווה של נפוליאון לא אפשר להם לחיות איתו בשקט - ובסופו של דבר הוא מובס. הסכם השלום של וינה ב1815 שם קץ ל25 שנות מלחמה, וביקש לרסן את הרגשות הלאומיים שעלו מצרפת. חרף עליונתם הכלכלית, הבריטים לא ביקשו הגמוניה אירופאית - רק שימור של מאזן הכוחות. גבולות צרפת הושבו ושושלת בורבון חזרה לכתר. בגרמניה וברוסיה, לעומת זאת, לא ניתן היה להחזיר את השעון לאחור: הללו פיתחו שאיפות חדשות. למרות זאת, הסכם וינה השתית שלום שלא נראה כמותו באירופה. אירופה לאחר נפוליאון הפכה את הנתינים לאזרחים, מעורבים במנגנון הפוליטי, וכעת המלחמות אינן הרפתקאות מרוחקות של נסיך כזה או אחר אלא מאבק לאומני אישי של עמים חמושים.

בהסכם, קיבלו הרוסים את רוב פולין, והפרוסים קיבלו טריטוריות במערב לריין. החלפת השטחים הפולנים בגרמניים איפשרה לפרוסים אחידות אתנית גדולה יותר, והעניקה להם שליטה בעמק הRuhr במערב, שיתגלו בו בהמשך מחצבים שיהפכו אותו למרכז התעשייתי השני בחשיבותו במהפכה התעשייתית. כעת, תחת הנהגת פרוסיה, מתחוללות מלחמות לאיחוד גרמניה, שנהנו מהצלחה מרובה בסדרה של מלחמות קודם לכן בזכות המדינאות המבריקה שלהם, ההתמקצעות המוצלחת שלהם אחרי המאבק בנפוליאון, והשתכללותם המוצלחת במהפכה התעשייתית - תחילה ברמה דומה לבריטניה, ואז ברמה גבוהה אף יותר.

הפרוסים מרשתים את כל גרמניה ברכבות ומתעשות את הצבא שלהן, בניצוחו של הלמוט וון מולטקה¹⁶ , אשר קובע כי חשיבותן תעלה במהרה על ביצורים.

בשנות ה60 של המאה ה19, פרוסיה נכנסת לקיפאון חוקתי, בעקבות דרישתו של הקיסר לגיוס חובה באורך 3 שנים שהרייכסטאג מסרב לממן. הקיסר בייאושו פונה לקצין מן האסכולה הישנה - אוטו וון ביסמארק¹⁷ , פוליטקאי מדרגה ראשונה. ביסמארק מבין היטב כי על פרוסיה לשחות עם הזרם או לטבוע, ואת המערכת הבינלאומית באירופה והמתחים בין האומות. כאשר המלך הדני מת בלא יורש, הפרוסים מנצלים את ההזדמנות להשתלט על שתי דוכסויות גרמניות בצפון - והודפים מיד את הדנים במלחמה. הדבר מוביל למתחים בין אוסטריה לפרוסיה, ולפריצת מלחמה ב1866. האוסטרים אינם מבינים את עוצמתם החדשה של הפרוסים, והללו הודפים אותם בקלות.

כעת הדרך לוינה פתוחה, ונפילתו של השלטון ההאפסבורגי נראה קרוב מתמיד - אלא שביסמארק משכנע את הקיסר לעצור את ההתקדמות לוינה ולפתוח במסע ומתן עם האוסטרים, מתוך ההבנה שקריסת האוסטרים תסייע לצרפתים ולרוסים. ביסמארק ביקש לקבע את המדינות הגרמניות תחת השפעתם של הפרוסים - ולא בשליטתם: פרוסיה לא תיקח שטח ותציע לאוסטרים הסכם שלום נדיב. הגנרלים הפרוסים, בתחושת האופוריה אחרי הנצחונות הגדולים, ראו במדינאות הזו גזל של רווחי המלחמה, אבל המדינאות של ביסמארק משאירה את הצרפתים מחוץ למפה. הצרפתים מתערבים במצב, וכמו האוסטרים לא מבינים את העוצמה הפרוסית החדשה.

צרפת מכריזה מלחמה על פרוסיה, והפרוסים מקפיצים לגבול 400,000 חיילים במהירות בזק, מתואמים חתת המטה הכללי ובעלי ניסיון מהמלחמות הקודמות - לעומת 200,000 צרפתים בלתי מתואמים. המלחמה נשארת שקולה - הצרפתים אפילו מתקרבים לניצחון בשלב מסוים - אך מהלכים צרפתים מטופשים מנחיתים עליהם תבוסה מול הפרוסים. בסופו של דבר, אחרי גיוס כללי, מצור על פריז ואיום מהפכה פוליטית, צרפת נכנעת לפרוסים.

הסכם השלום שנחתם מוביל להשלכות מצערות במאה ה20: העברת חבל אלזס-לורן לידי הפרוסים, ויצירת הרושם אצל שאר המדינאים שמלחמות מודרניות, כמו המלחמות הפרוסיות, יהיו מלחמות בזק דלות כאב¹⁸ . ההשלכה המסוכנת ביותר של ההסכם הוא האמונה העולה של הגרמנים ביכולתם הצבאית, למרות שעיקר הניצחון נבע מהמדינאות המבריקה של ביסמארק ולא מעליונות טכנולוגית או צבאית. הנטל האדיר של התהילה הצבאית שזכו לה באולם המראות של ורסאי הוא גורם מכריע בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, יחד עם שחרור הרסן של ביסמארק - המוסדות הפוליטיים מאבדים את השליטה על המוסדות הצבאיים בגרמניה.

איחוד גרמניה על ידי ביסמארק יוצר סדר עולמי חדש שמאפשר לגרמניה החדשה לשגשג בשלום. כה חזק היה השקט שלממשיכי דרכו של ביסמארק, אחרי שפוטר ב1890, לקח כרבע מאה למחוק את ההישגים שלו, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

איחוד גרמניה הוא ביטוי בולט לדילמת הביטחון - הדינאמיקה בין התעצמות מספקת להגן על המדינה, אך לא גדולה מספיק כדי לאיים על האויבים ולזרוע את זרעי המלחמה הבאה. מעטים המדינאים שהיו ערים לדינאמיקה הזו - פריקלס, אוגוסטוס, וביסמארק. אלו המדינאים שעצרו את ההתשפטות וההישגים למען השלום. ביסמארק הוא הבולט מבין השלושה - בעוד שאוגוסטוס ופריקלס קיבלו את החלטותיהם אחרי הישגים, ביסמארק עצר את התתשפטות הגרמנית בשיא כוחה. ביסמארק מונע מגרמניה גם התפשטות קולוניאלית מסיבה זו.

ביסמארק מייצב את השלום ב'ברית שלושת הקיסרים': קיסר גרמניה, קיסר אוסטרו-הונגריה וקיסר רוסיה. ההסכם משחק על המתח בין אוסטריה לרוסיה סביב הבלקן¹⁹ , מתח אותו ביסמארק מצליח לייצב. הלב של הדיפלומטיה הביסמארקית הוא שמירת השלום באירופהף גם אם מתוך מניעיה האנוכיים של גרמניה.

אסור להחמיץ את החשיבות של להיות אחד משלושה על לוח השחמט האירופי. זוהי המטרה הבלתי נמנעת של כל הקבינטים, ושל הקבינט שלי במיוחד. אף אחד לא רוצה להיות מיעוט. כל הפוליטיקה מצטמצמת לנוסחה זו: לנסות להיות אחת משלוש, כל עוד העולם נשלט על ידי מאזן בלתי יציב של חמש מעצמות גדולות.

ב1888 מוכתר הקיסר החדש, וילהלם השני, שלא מסתמך על ביסמארק כמו סבו, וילהלם הראשון. הפער בין יכולתיו של הקיסר החדש להערכתו העצמית המוגזמת הוא ההסבר היחיד להתנהגותה של גרמניה מאותה נקודה והלאה. וילהלם מקנא בבריטניה ומנסה להפוך לכוח ימי - ובכך גורר אותה לתחרות עם בריטניה. וילהלם מפטר את ביסמארק המבוגר והעקשן ב1890, ובכך הושלכה הצידה אסטרטגיית השלום. הסכמיו של ביסמארק בוטלו במהרה.

שאר האירופאים מזהים מיד את ההשפעה של פיטורי ביסמארק, ומבינים שעומדת להתרחש ביבשת תפנית.

---

1. נתון מרשים במיוחד - האלימות השתוללה בארצות הברית בתקופה זו ↩︎

2. כדוגמה, כשהתגלו ביצורים פרה-היסטוריים רבים התגלו באירופה באותה התקופה, למשל, אנתרופולוגים התעקשו לפרש אותם כמרכזי פולחן\תרבות כאלו או אחרים, גם כשהארכיאולוגיה הצביעה בבירור על היותם ביצורים צבאיים. ↩︎

3. אנתרופולוגים מודרניים מתקשים למצוא ולו חברה מסודרת שהוקמה בלא לשלם מחיר זה. ↩︎

4. חשוב לזכור שהאנשים בבסיס התפיסה הזו היו מצביאים מלומדים, שבחנו את העבר ברצינות. ↩︎

5. לנשק חם בתקופה הזו הייתה טעינה ממושכת. ↩︎

6. לשוויצרים היה קוד לוחמים נוקשה ביותר; נסיגה מהקלות ביותר דינה הוצאה להורג במקום. תיאורים מהתקופה מתארים מערכים שצעדו ימים שלמים, יחפים ובמחסור לאספקה, ומסתערים מול ארטילריה של היריב. ↩︎

7. בשוויץ התפתחה כלכלת סחר בשכירי חרב כתוצאה, ומסורת צבאית חזקה הנמשכת עד היום. ↩︎

8. ובניגוד לדעה הרווחת, הסינים לא השתמשו באבק שריפה רק לזיקוקי דינור - אלא גם לשימושים צבאיים. ↩︎

9. החומות צריכות כעת להתמודד עם ההדף של התותחים, ולספוג פגיעה של ארטילריה עוינת. ↩︎

10. החומות מביאות עמן גם חפירות ותעלות, שבהן מרתחשים לעיתים קרבות פנים מול פנים. ↩︎

11. ההסכם חל על האפסבורגים כקיסרי גרמניה - הם עדיין יכולים לצאת למלחמה כדוכסים אוסטריים, או מלכי בוהמייה, וכו'. המלחמה הנמנעת מהם היא מלחמת כל-בכל אימפריאלית - Reichskreig. ↩︎

12. בעוד שעד לאותה הנקודה הסכמת הגוף השולט הייתה סביב המימון (כלומר, הקיסר יכול לצאת למלחמה בלי עזרת השליטים תחתיו), השינוי הנדרש יימנע ממנו לצאת למלחמה באופן מוחלט. לרעיון הזה יש השפעה מודרנית מובהקת - גם הנשיא האמריקני, למשל, לא יכול לצאת למלחמה בלא אישור הקונגרס. ↩︎

13. חוסר האיזון בין הקיסר לנשלטיו הוא בעיה אנדמית לקיסרים הגרמנים, עוד לפני ההאפסבורגים. האיזון נסוב סביב השאלה - האם, כאשר קיסר גרמני מכריז על מלחמה אימפריאלית, האם הוא יוצא על מנת להיטיב עם כל הגרמנים, או עם בית המלוכה שלו (שלא בהכרח מוגבל לגרמניה)? ↩︎

14. ב1940, למשל, בMunster נערכה תערוכה על שלום וסטפליה - שם קוטלג כ'ניצחונה הגדול ביותר של צרפת ובושתה הגדולה ביותר של גרמניה'. ↩︎

15. מקורותיהם של החיילים והקצינים מסוים מאוד: הקצינים הם בני אצולה, והחיילים מגויסים בעיקר מאזורים נאמנים יותר למלך. לעיתים הגיוס מתרחש בכוח - העניים מגויסים בכפייה. ↩︎

16. מולטקה התעשר באופן אישי מהמהלך, והשקיע את הונו במניות של חברת רכבות ↩︎

17. שלא זכה להצלחה יתרה בצבא, ועסק בעיקר בשתייה וברדיפת נשים ↩︎

18. המדינאים מתעלמים ממלחמת האזרחים המתחוללת באמריקה - מלחמה מתועשת ארוכת שנים וקשה ↩︎

19. מהמתח הזה התפוצצה לבסוף מלחמת העולם הראשונה ↩︎