13 KiB
title, description, published, date, tags, editor, dateCreated
| title | description | published | date | tags | editor | dateCreated |
|---|---|---|---|---|---|---|
| הגל | הפנמנולוגיה של הרוח | true | 2024-05-07T15:26:47.701Z | פילוסופיה, סמסטר ב, שנה ב, הגל | markdown | 2024-04-30T14:30:14.453Z |
מצגת, הקדמה (עברית) {.is-info}
הפנמנולוגיה של הרוח הוא ספרו החשוב הראשון של הגל, והמשפיע ביותר שלו. לפנמנולוגיה הייתה השפעה עצומה, יש האומרים שוות ערך לזו של אפלטון ואריסטו.
בתוך כתביו של הגל, נכתב על הפנמנולוגיה ש
התהוות זו של המדע בכלל, או של הדעת, היא מה שבאה להציג פנמנולוגיה זו של הרוח הקדמה, פסקה 32
אבל מהו אותו מדע? מהי אותה הדעת? הפסוק החידתי הזה לא עוזר לנו להבין היכן ניצבת הפנמנולוגיה.
זמננו
הגל מתייחס בפנמנולוגיה לרגעים משמעותיים בתולדותיה של הפילוסופיה, והתפיסות השונות שעלו לאורך הדרך. הגל רואה בכל אלו, כמו גם באומנות, במשפט, בדת ובהיסטוריה חוליות שונות של דבר אחד.
אין להתבונן בחקיקה בכלל ובקביעותיה המיוחדות בבידוד ובאורח מופשט, אלא יש אל-נכון לראות בהן מומנט תלוי של כוליות אחת, בהקשר של כל שאר הקביעות המרכיבות את אופיין של אומרה ושל תקופה; בהקשר הזה הן מקבלות את משמעותן האמתיתית, ועל-כן גם את צידוקן.
המשפט הרומי, למשל, הוא מומנט ברוח הרומית - כמו גם האומנות הרומית, המשטר הרומי, וההגות הרומית - כולם רבדים שונים, חוליות שונות בכוליות אחת - דבר אחד שלם. כל דבר אחד כזה אינו דבר סטטי - האימפריה הרומית אינה הפוליס היווני אינה אירופה של הרנסאנס - אלא חוליות של משהו אחד הולך ומשתכלל, הולך ומתקדם. זוהי תפיסתו של הגל ביחס למהפכה המודרנית, שהחלה 150 שנה לפני הגל עצמו.
הגל כותב את הפנמנולוגיה מתוך מודעות היסטורית, שהוא הפילוסוף המרכזי הראשון שמכניס אותה לפילוסופיה. הגל כותב -
זמננו הוא זמן של לידה ושל מעבר אל תקופה חדשה. הרוח קרע את עצמו מעל כל מה שהיה עד כה העולם של מציאותו ושל הדימוי שלו; הוא עומד לדחוק את כל זה לעבר והוא עסוק ביצוב עצמו מחדש... דומה הדבר ללידת הילד, אשר בה, לאחר תזונה חרישית וממושכת, שוברת הנשימה הראשונה את מודרגותו של מהלך-ההתקדמות הכמותי גרדאת -אז - בקפיצה איכותית - נולד הילד... התופררות הדרגתית זו, שעדיין לא שינתה את דיוקנה של השלם, נפסקת1 לפתע על-ידי היום הבוקע, אשר, כברק, חושף בבת-אחת את דמות בניינו של עולם חדש. ^67^
המהפכה היא פילוסופית; מדעית; פוליטית; מחשבתית. הגל סבור שעתה, עת של התמוטטות של סדרי עולם, היא העת להזניק את הפילוסופיה לגבהים חדשים.
כאן אנחנו נתקלים לראשונה ברוח (Geist), אותה מציג כאן הגל כתהליך הדרגתי שחושף את האנושיות, כמו ילד שגדל. ככה הגל תופס את ציר-הזמן של המהפכות הפוליטיות, החברתיות וכמובן הפילוסופיות. ההתקדמות של הרוח, לפי הגל, מתבטאת ומגיעה לשיאה גם בספר - שפרקו האחרון מכונה ידיעה מוחלטת.
הפנמנולוגיה נפתחת בשתי הקדמות. בראשונה בהן הגל חושף בפנינו את השיטה שלו, והשנייה - מכינה את הקרקע לפרקיו הראשונים של הספר. הפנמנולוגיה כתובה בשפה מאוד ייחודית ויצירתית.
חרג, אבד - מועקות המודרניות
הרוח שהגל מדבר עליה היא מקור המונח רוח התקופה - הוא לא מדבר על רוח מיסטית או אלוהית, אלא התפיסה התודעתית של בני האדם. הוא נכנס בתפיסה מסוימת של משבר, וכותב
את הופעתה של דרישה מעין זו יש לתפוס בתוך הקשרה הכללי יותר, ולראותה על-פי השלב שבו עומד בהווה הרוח המודע את עצמו. אם נעשה כך, נראה כי רוח זה חרג מעבר לחיים העצמותיים שאותם ניהל בתוך היסוד של המחשבה - חרג מעבר לאותה אי-אמצעיות של אמונתו, מעבר לסיפוק ולביטחון הטמונים באותה ודאות שהיתה לתודעה לגבי פיוסה עם המהות. [...] לא זו בלבד שהרוח חרג מכאן אל הקצה השני, אל הרפלקסיה חסרת העצמות של עצמו בתוך עצמו, אלא שחרג אף מתוכה של זו. לא זו בלבד שאבדו לו חייו המהותיים; הוא גם מודע את אבידתו ואת הסופיות שעתה היא תוכנו. (8)
הרוח קרע את עצמו מעל כל מה שהיה עד כה העולם של מציאותו ושל הדימוי שלו. (11)
הרוח הייתה תחילה במעמד בלתי-אמצעי, בטוח, מוצק וודאי; עם עליית הפילוסופיה, חרגה מכך - לחגיגות הנאורות, שלא הייתה ערה לאובדן - ורק עכשיו, מתברר גודל האבידה. עצם התעוררותה של המודעות, המודעות של הרוח את עצמו, כוללת בתוכה סתירה מסוימת - חריגה מהעצמי - שמלווה באובדן. באופן פרדוקסלי, ככל שאנחנו מתקרבים אל הרוח - אנחנו מאבדים את הרוח. המודעות של הרוח, על אף שהיא מהותית לו - כפי שאומר אריסטו2 - גורמת לאיזשהו שבר. לכל אורך ההיסטוריה, האדם ער כמובן לרוח שלו - אבל לא מתעמק בה, ולא בוחן אותה. העיסוק הזה, של המודעות העצמית - של דקארט (הקוגיטו), וגם שאר האימפריציסטים בהמשך, הוא זה שמוביל אותנו לשבר הזה - מקיום בלתי אמצעי, לקיום מודע.
בכך שאני מודע לכך שאני אדם, אני מאבד את הפשוט להיות אדם; כמו שסארטר אומר, אם אני מלצר בבית קפה, ואני מודע לכך שאני מלצר בבית קפה - אין לי כבר שום דבר במשותף עם מלצר בבית קפה:
קרעים
המודרניות חושפת אינספור קרעים, שהגל מכיר בהם והוגה בהם, לרבות -
-
בין האדם למציאות
-
- האדם והטבע מול אלוהים
-
- האדם מול הטבע חוקי הטבע נהפכים מכניסטיים, "יבשים", דבר ברור שאפשר לכבוש - האדם הוא אדוניי הטבע ובעליו, אומר דקארט. נכנסת לכאן זרות: הטבע הוא לא אני - אמירה עם עוצמה, אבל אובדן.
-
- היחיד מול החברה
-
- יומרת הידיעה\מחשבה מול אפשרות מימושה\מציאות זהו הנושא הדומיננטי בהקדמה השנייה ותחילת הספר, שממשיך את ההגות של האמפריציסטים. האם אנחנו יודעים\יכולים לדעת את האמת? איך? איזה כישרון יש לנו של ידיעה?
-
בין האדם לבין עצמו3
-
- החלק התיאורטי-מכיר מול החלק הפרקטי-משתוקק
-
- חובה מול נטייה
-
- סגולה טובה ושלמות מוסרית מול אושר4
-
- גוף מול נפש5
על מה עומד הכל?
הפנמנלוגיה נעה בשני צירים: מצד אחד, ההישגים האדירים וההפסדים הכואבים בכל תקופה תקופה - מועקות המודרניות - המודרניות אינה רק הישג, פסגה, אלא גם כרוכה בהפסדים כואבים. מנגד, הגל בונה על המהפכה הביקורתית של קאנט, כפי שנחשפה בביקורת התבונה הטהורה - שמחלקת את הפילוסופיה ללפני ואחרי. הגל משחק גם על הציר הזה - אבל הוא מסרב לנתק את התקופות, את ההצלחות, את המועקות - הוא ממשיך לראות בכולם מומנט של כוליות אחת.
פותח הגל ואומר:
המוחלט הוא סובייקט: הכל עומד על כך שנבין ונבטא את האמיתי לא בתור עצם אלא באותה מידה גם בתור סובייקט. ^79^
ואיך נפרש את המשפט הזה? המוחלט מזמין פרשנות מאגית - אלוהים, היקום, הכל. ומנגד, אלו שמבקשים לפרש אותו כחלק מהציר הפילוסופי, נדרשים להתמודד עם המילה הקשה הזו - המוחלט.
נוכח כאן מתח מסוים בין אובייקט - דבר מוחלט, פעיל מעצמו, כמו העצם האריסטותלי אותו הגל מהדהד, לעומת הסובייקט - מעין יש מפוצל כזה, שמפרש את עצמו ומבין את עצמו, שהולכת ומרחיקה אותו מהמוחלט, ואם זאת מעצבת אותו ומשפיעה עליו. האדם הוא דבר כזה - חיה שמפרשת את עצמה. הסובייקט מותמר מעצם הפעילות שלו - הוא ממשיך להבין את עצמו מחדש, ומשתנה. האמת לא מתגלה - היא מתשכללת.
הגל מציב בפנינו את האמת עצמה לא כדבר מוחלט שחותרים לעברו, אלא לדבר הולך ומתפתח. הסובייקט, עם כל התפיסות שלו, מפרש את עצמו, אבל הוא גם אותן הפרשנויות ממש. אם הפרשנות משתפרת, עצם הקיום שלנו משתפר; אם הפרשנות שלנו מוטעית, עצם הקיום שלנו שקרי; המשחק כאן הוא לא אפיסטמולוגי - הוא אונטולוגי.
הסובייקט הוא העצם האמיתי, ההוויה או אי-האמצעיות אשר המיצוע אינו חיצוני לה, אלא היא היא אותו מיצוע. ^113^
זו תשובה חזקה מאוד למשבר שמעלים דוסטוייבסקי, סארטר ואחרים: היגל מציג את המודעות לא רק כגזילת ההוויה הבלתי האמצעית, הבטוחה, אלא בתור אותה ההוויה ממש! אין דבר כזה אדם; עצם המימוש שלו, יחד עם היותו אדם, זה להיות אדם.
האמיתי הוא השלם. השלם אינו אלא המהות המביאה את עצמה לידי שלמות על ידי התפתחותה. המוחלט הוא במהותו תוצאה. ^87^
It is one of the profoundest and truest insights to be found in the Critique of Pure Reason that the unity which constitutes the nature of the Notion (Begriff) is recognized as the [...] unity of the I think, or of self-conciousness... ^Logic,^ ^12.17-18^
Thus we are justified by a cardinal principle of the Kantian philosophy **in referring to the nature of the I in order to learn what the Notion is
נשאיר כרגע את המוחלט בצד - ונתמקד בסובייקט. הסובייקט הוא התפתחות; תהליך; תנועה בעלת היגיון וכיוון - זה לא יכל להיות הפוך. זאת לעומת המוחלט, שהוא במהותו תוצאה.