17 KiB
title, description, published, date, tags, editor, dateCreated
| title | description | published | date | tags | editor | dateCreated |
|---|---|---|---|---|---|---|
| המונדולוגיה | true | 2024-03-10T11:53:26.322Z | שנה א, פילוסופיה, סמסטר ב, פילוסופיה חדשה, לייבניץ, מונדולוגיה, המונדולוגיה, אידיאליזם | markdown | 2024-02-26T12:23:14.719Z |
טקסט (עברית), אנגלית {.info}
הפילוסופיה של לייבניץ היא פיתוח מסוים של דקארט, אך ניכרת בה השפעה של שפינוזה. היכן שדקארט כונן את העצמים הנבראים, ושפינוזה קובע שרק האל הוא עצם, לייבניץ סבור כי העצם היחיד הוא המונדה - חלקיקים רוחניים קטנטנים, אינסופיים בכמותם, ובלתי-ניתנים לחלוקה, אותם הוא מגדיר כעצם פשוט. משום שעצם בהכרח לא ניתן לחלוקה, וחומר בהכרח ניתן לחלוקה1 , לייבניץ סבור, בניגוד להוגים יוונים קדמונים כמו האטומיסטים כי הדברים היחידים שעונים להגדרת העצם - קרי, עצמאיים, פשוטים ובלתי-ניתנים לחלוקה, הם רוחניים בלבד; העצם החומרי הוא כשל לוגי לשיטתו. המציאות כולה אינה יחסי גומלין בין רוח לחומר, או ביטוי של עצם אחד, אלא היחסים בין אינסוף המונדות - הריקוד המוני - שנשגבים מבינתנו. את הריקוד הזה מכנה לייבניץ הרמוניה טבועה מראש. לייבניץ סבור שבין המונדות אין שום קשר, או סיבתיות - אלא התאמה מלאה ומושלמת, מכורח טבע המציאות - מכאן מגיע הטבועה מראש. המציאות הוא לא ריבוי אקראי של יחידות, אלא מארג בלתי תלוי, המתנהל בהתאמה.
דמיינו שאתם נכנסים לחנות שעונים, וכל השעונים מורים על אותה השעה בדיוק. הסבר אחד הוא שמסתובב השען, גורם חיצוני להם, ומכוון אותם יחדיו מדי פעם. הסבר אחר הוא שהם קשורים ביניהם סיבתים איכשהו, ותנועה של מחוגו של אחד תניע את כל האחרים. והסבר אחרון הוא שהשען הוא בעל מלאכה כה מוכשר, כך שמרגע שיוצאים השעונים מהמפעל הם מכוונים באופן מושלם, ולעולם אינם יוצאים מאיזון. נחשו מה חושב לייבניץ?
משום שהמונדה היא יחידה רוחנית, לייבניץ נחשב לאידיאליסט2 , וכנראה הראשון מביניהם3 . אולם, היכן ששאר האידיאליזם (ובפרט - זה של בארקלי) שולל לחלוטין את החומר כסוג של אשליה, החומר אצל לייבניץ קיים, אך במעמד אונטולוגי נחות יותר - תופעתי. כשם שלייזר הוא צמצום מסוים של אור, לייבניץ מציב את החומר כתופעה מסוימת של הרוח. הוא מגדיר את החומר כbona vide - תופעה מבוססת היטב. מסיבה זו, יש אלו המסווגים אותו כפלורליסט.
לייבניץ אינו סבור, כמו פארמנידס או הפילוסופיה ההודית4 , שהעולם שאנו חווים הוא אשליה - אלא כהעתק, או צל כלשהו, של העולם כפי שהוא במציאות - קצת כמו האידאות האפלטוניות: העולם התופעתי מבטא בדרכו את המציאות המטאפיזית.
העקרונות
עקרון הזהות של הבלתי נבדלים
המונדות, חרף היותן רוחניות, נושאות תכונות מסוימות - לרבות תפיסה5 , ותאווה6 . לייבניץ קובע כי למונדה, "אין לה חלונות". את ההפרדה בין המונדות מבצע לייבניץ בעקרון הזהות של הבלתי נבדלים - אם יש שני דברים שנושאים את אותן התכונות, הרי שהם דבר אחד. אם ישנם, למשל, שני אטומי מימן זהים לחלוטין, הם שניים משום שהם במקום אחר בחלל ובזמן - אחרת, היו אטום אחד. מזאת קובע לייבניץ כי אם ישנם שני דברים שונים, חייב להיות הבדל בתפיסה שלהם.
לייבניץ מחלק את המונדות לשלוש סוגים - אנטלכיה, רוח ותפיסה (mind).
עקרון הייחודיות
משום שתפיסתו לא חומרית, לייבניץ לא יכול להבדיל בין פרטים לאור החלל והזמן. כיצד, אפוא, הוא מבדיל בין המונדות? זאת באמצעות הגדרה שלמה - פרדיקטים. נניח, אומר דן, שאתה מחפש בגוגל, או בת זוג, או בת זוג בגוגל. האידאה של בת הזוג לא תעזור; אתה מחפש פרט אחד, אינדוידואל. אז מתחילים לצמצם - "כסף", "ציונים נמוכים בפילוסופיה" (שאוכל לצאת חכם לידה), וככה מצמצים עוד ועוד את השדה (כסף? כסף יש בארגזים. פילוסופיה? מי לומד פילוסופיה? שמונה בתעודת הזהות? למי אין? אה, אבל יש תשע אחרי זה?). מה שמבדיל, בסופו של דבר, את בת הזוג הרצויה למיוחדת היא פרדיקטים מסוימים, או חיבור מסוים בין פרדיקטים, שייחודי רק לה - זה מה שהופך אותה למה שהיא.
כל התכונות האלו - א' הוא יקר, הוא כבד, הוא חתול, וכו', כשאגיע לכל הפרדיקטים כולם - דבר שאנחנו לא מסוגלים לעשות - תהיה לנו הגדרה שלמה של א', ונדע מה הוא א'. רק האל יכול לתפוס את ההגדרות השלמות האלו.
התפיסה
המונדות נבדלות זו מזו - לא בתכונות חיצוניות, אלא בתכונות פנימיות - בראש ובראשונה בתפיסות. כל מונדה היא מצבור של תפיסות, כשם שכל אחד מאיתנו נפרד. התפיסות שיש לי בראש הן מה שהופכות אותי ולאותי, ואתכם לאתכם. אם אנחנו נבדלים, ואנחנו שונים, הרי שאנו נבדלים בתפיסות שלנו. איך אנחנו מבדילים, למשל, את המיקום שלנו בחלל? אחד עומד קרוב יותר לחלון, ואחד עומד קרוב יותר לדלת; אם היינו עומדים באותו המקום, היינו תופסים (כלומר, רואים) את אותו הדבר ממש. אותו הדבר נכון גם במישור הרוחני: אם היינו מחזיקים באותן התפיסות (כלומר, דעות, מחשבות), היינו תופסים את אותה המציאות ממש - היינו אותו הדבר. כל אובייקט כזה - לאו דווקא תבוני - ניתן לצמצום לכדי מערכת יחסים מסוימת שמייחדת אותו - כמו המרחק המסוים הזה מהחלון או מהדלת - שמשקפת דרך התפיסה הזו את המציאות.
כל אובייקט שכזה - מונדה שכזו - משקפת נקודת מבט מסוימת, או תפיסה מסוימת, של המציאות - אותה המציאות ממש! למונדות, כאמור, אין לה חלונות - אף מונדה לא משקיפה על המציאות, ואין לה תפיסה של ממש של המציאות - היא מוכלת כל כולה בעצמה - אך ההתאמה שלה עם מונדות אחרות היא המציאות. כמו השעונים בחנות השעונים, אנחנו פשוט מתואמים מראש - ולא ביחס סיבתי7 .
התאווה
לכל מונדה יש תאווה - קונאטוס - לשכלל את התפיסה שלה, לדייק אותה, כך שתתקרב למציאות ממש. אולם, לא משנה כמה נתקרב, לעולם לא נגיע להבנה עמוקה דיה להיפטר מעולם התופעות - קרי, החומר. מהתפיסה מגיעה הא-פרצפציה - התודעה העצמית - הבנה עמוקה יותר של הרצף של הפרדיקטים שמגדיר אותנו8 .
תודעה
באשר לבעלי חיים וצמחים, למונדות המרכיבות אותם יש יסוד נוסף - תודעה. כאן הוא נבדל מדקארט, שסבר שבעלי חיים הם כמכונות, ורק נפש האדם היא תודעתית. האדם לוקח את זה צעד קדימה, ונושא תודעה עצמית.
עקרונות השכילה - הסתירה והטעם המספיק
לייבניץ ביסס את ההוויה שלו בחמישה עקרונות פשוטים.
לא. שכילותינו מיוסדות על שני עקרונות גדולים: זה של הסתירה, שבכוחו חושבים אנו לשקרי מה שמכיל אותה בתוכו, ולאמת מה שמנוגד לשקרי או סותר אותו, לב. וזה של הטעם המספיק, שבכוחו אנו חושבים ששום עובדה אינה יכולה להיות אמיתית או להתקיים, ושום משפט אינו יכול להיות אמיתי בלא שיהא טעם מספיק, מדוע כך הוא ולא אחרת; אף על פי שטעמים אלו, על פי רוב לא נוכל כלל לדעת אותם.
הראשון מהעקרונות הוא שלילי: מה שהוא סתירה, בהכרח הוא שקרי. הוא נשען על חוק הסתירה האריסטותלי. מנגד, העקרון השני הוא חיובי - מה שאמיתי, הוא זה שיש לו טעם מספיק. העקרון הזה נשען על עיקרון הPSR - Principle of Sufficient Reason9
היזהרו מהניסוח של העקרון הראשון: משתמע ממנו שרק מה שמכיל סתירה הוא שקרי - וזה לא מה שלייבניץ טוען. {.is-warning}
מילת המפתח פה היא טעם - Reason - במובן של הצדקה. הכוונה היא לא לסיבה9 - Cause - דבר שגורם לדבר. ההפרדה הזו בין הסיבה המכניסטית לסיבה האונטולוגית קריטית להבנה של שפינוזה; החומר, לפי לייבניץ, פועל בצורה מכניסטית גרידא, ולא תכליתנית. מנגד, המונדות פועלות רק בסיבה תכליתנית - פנימית - ולא באופן מכניסיטי.
עקרונות האמת
לג. ולכן, יש שני מיני אמיתות: אמיתות של עיון ואמיתות של עובדה. אמיתות העיון הכרחיות והן ניגודן הוא בלתי אפשרי, ואמיתות העובדה הן קונטינגניטיות, והיפוכן הוא בגדר האפשר. כשאמת היא הכרחית, אפשר למצוא את טעמה על ידי האנליזה כשמנתחים אותה לאידאות ולאמיתות פשוטות יותר עד שמגיעים אל הראשוניות. לד. אצל המתמטיקאים מועמדים בדרך זו, באמצעות האנליזה, המשפטים העיוניים לכללי השימוש, על הגדרות מושכלות ראשונים ודרישות.
לייבניץ קובע כאן את האמיתות העיוניות כאפריוריות - הכרחיות, וקודמות לניסיון, ואת האמיתות העובדתיות כאפוסטריוריות - מבוססות על הניסיון - היה יכול להיות אחרת, משום שזו איננה סתירה.
יש שם עץ, מחוץ לחלון. אני יודע, כי ראיתי אותו. אולם, באותה מידה, הוא יכל לא להיות שם; אין בכך שום סתירה. העץ אינו שם בהכרח - הוא שם במקרה. לטעון שהוא לא שם, זו אינה סתירה - זה פשוט שקר.
עקרון ההיכללות
עקרון ההיכללות קשור בהפרדה הקנטיאנית בין אנליטי - מה שאיננו צריכים לפנות למושג אחר כדי להבין (הכדור הוא עגול) לסינטתי - מה שקשור במושג אחר (הכדור הוא סגול). באופן מוזר, אצל לייבניץ - האמת כולה היא אנליטית - למעשה, אין שום אמיתות קונטינגנטיות. במושג של כל מונדה ומונדה, נמצא כל מה שקרה, קורה ויקרה לה; העץ הזה נמצא פה כלול במונדות שמרכיבות את העץ הזה; אילו היינו אלוהים, וראייתנו לא הייתה עכורה, היינו רואים את זה. הדוגמה המפורסמת של לייבניץ היא על יוליוס קיסר, שחצה את נהר הרוביקון - זה נשמע קונטינגנטי; אין כל הכרח שיוליוס יחצה את הנהר. לייבניץ אמר שבמונדות שמרכיבות את שכלו של קיסר ישנה את חציית הרוביקון - לא ייתכן שהוא אינו יחצה את הרוביקון, מעצם המונדות שמרכיבות אותו. מבחינתו, זו אמת של עובדה - אבל מבחינת אלוהים, זו אמת של עיון.
הסרט הכל בכל מקום בבת אחת - לייבניץ, אבל בלי אלוהים. {.is-success}
עקרון המושג השלם
לפי לייבניץ, כל מונדה ומונדה מבטאת, ביחסים שלה למונדות האחרות, את היקום כולו: כל מונדה ומונדה משקפת את המציאות. השיקוף אשר אינו כרוך במודעות הוא התפיסה, שמונעת בכוח התאווה - מה שהמונדה עושה, מתוך עצמה, בלי קשר סיבתי למונדות האחרות בריקודן ההרמוני. מונדות המסתכמות באלו הן אנטלכיות - נהיות-בשינוי-ונשארות-עצמן. אולם אין בהן די להסביר בעלי חיים ובני אדם. אלו זוכים גם להכרה מסוימת בקשרים הקרובים להם - בתודעה. התודעה הזו מוגבלת, ורק בני אדם זוכים גם לזהות את התודעה הזו בעצמם (תודעה עצמית).
חשוב להבדיל: תפיסה אינה תודעה - השניים מובחנות לחלוטין אצל לייבניץ. {.is-warning}
עקרון הטוב ביותר
מדוע בחר האל לברוא דווקא את העולם שלנו? אנו למדים כי האל ברא את העולם המכיל את הריבוי הרב ביותר, כמה שיותר יש, שניתן להסביר בכמה שפחות עקרונות הסבריים.
-
גם אם אנחנו מגיעים ליחידה חומרית בסיסית, לייבניץ מאמין שגם אותה נוכל לחלק, בסופו של דבר. ↩︎
-
קרי - מאמין שיש במציאות רק רוח, בניגוד למטריאליזם - התפיסה שהמציאות רק חומר. שחבל שלומדים אותו עכשיו, משום שהוא טוב יותר מבארקלי, אומר דן. ↩︎
-
יש המזהים אלמנטים אידיאליסטים אצל דקארט (במיוחד בטיעון השד המתעתע) ואצל שפינוזה. זהו גם המקור של טיעון המוח בצנצנת של הפילוסופיה האנליטית - מה גם שהמוח הוא חומר, והצנצנת זה חומר, אז מוטב לדבוק בפילוסופיה טובה - מהסוג הלא-אנליטי, אומר דן. ↩︎
-
לכן ההודים עושים כביסה בגאנגס, והגרמנים בנו את מכונת הכביסה - סיימנס, אומר דן. ↩︎
-
פרצפציה - perception. ↩︎
-
תשוקה, Apetite. לייבניץ משתמש במונח connatus, כמו שפינוזה, שמבין אותו ככוח פעולה. ↩︎
-
אני לא דוקר את השכנה שזורקת מגבונים באסלה, אומר דן, אני לא אשכרה דוקר אותה, אבל אלוהים דאג - היא תידקר. ↩︎
-
כמו יצורים חיים - חלק הם לטאה, חלק הם איציק זהר, אומר דן. ↩︎
-
קרי - ביסוס הטענות של על ידי נימוקים. ↩︎