study/פילוסופיה/חדשה/יום/מסכת.md

title, description, published, date, tags, editor, dateCreated

title	description	published	date	tags	editor	dateCreated
מסכת על טבע האדם		true	2024-06-24T12:49:24.911Z	פילוסופיה, סמסטר ב, שנה ב, פילוסופיה חדשה, יום	markdown	2024-06-17T11:21:41.370Z

האידאה

יום נבדל ברעיון האידאה לעומת לוק. היכן שלוק (ודקארט) מגדיר אידאה ככל תוכן מנטלי, יום מבחין בין כמה סוגים של תפיסות - רשמים ואידאות¹ . הרשמים הם הרבה יותר ממשיים, עוצמתיים יותר מהאידאות. בכך הוא מבקש לדייק את מושג האידאה יותר - הוא סבור שלוק השתמש בו בחופשיות²

תפיסות
רשמים	אידאות
הרגשה	חשיבה
עוצמתיים	דהויות - שיקוף חיוור של הרשמים
תחושות	מחשבות
רגשות
פשוטות\מורכבות	פשוטות\מורכבות

יום, כמו לוק, אינו מתעסק כלל באונטולוגיה; אני לא יודע מאיפה מגיעים הרשמים, ואם הם ישנם או אינם. כשהוא פוקח את העיינים ונגלית לו תמונה, זהו רושם; אם אעצום את עיניי ואמשיך לראות את התמונה בעיניי רוחי, מה שתיוותר היא האידאה - והרושם חולף. האידאה של התמונה תהיה העתק דהוי יותר של אותו הרושם, אך זהה לו ממש. הרשמים חולפים כמעט מיד, אבל האידאות נתונות לנו למשך הרבה יותר זמן.

התפוח האדום המוקלל של לוק הוא אידאה מורכבת; הוא רושם דהוי של (רושם של) תפוח שאני יכול לפרק לכדי גורמים (אדום, מתוק, עגול).

האידאות הן שיקוף של הרשמים רק ברמה הפשוטה; אידאות פשוטות הן השתקפות של רשמים פשוטים, ורשמים מורכבים ייצרו אידאות פשוטות - אבל אידאות מורכבות יכולות להיות גם הרכב של רשמים פשוטים אחרים. אם תפרקו לרכיבים את הדמיונות המופרעים שלכם, תגלו שהם מורכבים מאידאות פשוטות שמקורן ברשמים פשוטים; אנחנו לא יכולים לדמיין טעם של אננס או ציוץ של ציפור מבלי שטעמנו אננס או שמענו את הציפור. אבל מרגע שיש לי את האידאות הפשוטות האלו, שמקורן ברשמים (אננס, ציפור), אני יכול לדמיין אידאה מורכבת של אננס שמצייץ כמו ציפור.

עקרון ההעתק

יום מכריז עקרון שתקף לכל אורך המסכת:

כל האידאות הפשוטות שלנו נגזרות בהופעתן הראשונה מרשמים פשוטים התואמים אותן ושאותם הן מייצגות בדייקנות עמ' 13, פס' אחרונה

עקרון ההעתק (The Copy Principle) עומד להיות המפתח של יום להרבה מהספק שהוא מטיל בהמשך המסכת, במיוחד סביב הסיבתיות.

אם האידאות והרשמים תמיד באים ביחד, כפי שיום טוען, אחד מהם חייב להיות הסיבה, ואחד התולדה. אידאה מעוררת רושם, או אושם מעורר אידאה? יום קובע כי -

כל האידאות הפשוטות שלנו נגזרות בהופעתן הראשונה מרשמים פשוטים התואמים אותן ושאותם הן מייצגות בדייקנות {.info}

העקרון האמפריציסטי

יום מציב את הרשמים בתור הסיבה, ואת האידאה בתור התולדה. זהו עיקרון יסוד בשיטה של יום, אותו הוא מצדיק מהניסיון: אדם שנולד עיוור לא ידמיין צבע; אדם שנולד חירש לא ידמיין צליל; הכל מגיע מהניסיון החושי. לכן, זהו בעצם ניסוח נוסף של העיקרון האמפריציסטי - אנו נולדים לוח חלק, וכל שידוע לנו מגיע מהחושים.

שימו לב - אנחנו דנים פה רק בתוך הרוח - בעיני רוחו של הפרט. אנחנו לא שואלים, מה הסיבה של הרשמים? מאיפה זה בא? - יום לא מתעסק בזה; זו שאלה של הפיזיולוגים, אם מישהו בכלל יכול לענות. {.is-warning}

בהיותו אמפריציסטי, העיקרון הזה אינו א-פריורי - הוא לא מודע מראש או תוצאה של לוגיקה טהורה וקרה, אלא של ניסיון, ותצפית - אפוסטריורי.

בהמשך, יום יתבסס על עיקרון הסיבתיות הזה לתקוף את הסיבתיות; נדמה לנו שיש פה הנחת המבוקש, אך יום יגיד - נהפוכו; זה מחזק וסוגר את הטיעון שלי. {.is-info}

יום מספק דוגמת נגד לעיקרון האמפריציסטי בדוגמת הכחול החסר המפורסמת: אם נציג לאדם אינספור גוונים של כחול, הוא אומר, אך גוון אחד יהיה חסר, נדע להשלים אותו מבלי שראינו כזה מעולם. אבל האם הדוגמה מפילה את העיקרון? נהפוכו; עקרון לפי יום הוא מה שהניסיון מציית לו, ולא דבר שחל תמיד באופן מוחלט - אין לנו ניסיון עם דברים מוחלטים! הדוגמה דווקא מראה שבכל המצבים האחרים, העיקרון כן עובד, ולכן יום מתבסס עליו. {.is-warning}

תהליך התפיסה

יום מתאר כיצד, כשהוא מפנה את מבטו האמפירי פנימה, הוא מגלה שהוא חווה רשמים בפתאומיות מסוימת, ושהם מתנדפים מיד - מאיפה הם הגיעו? יום לא מוטרד בזה - זה לא מושא החקירה. יש לי רושם של כיסא. מאיפה זה הגיע? כיסא שם בחוץ? הרוח? אלוהים? ליום לא אכפת - מקור לא ידוע.

יום מתאר תפיסה כתהליך כזה:

1. רושם תחושה - כל תפיסה חושית (כאב, הנאה). הוא יעלם ברגע שאפסיק לחוש את הדבר בעולם (עצמת עיניים? אין אדום).

2. אידאה של תחושה היי, זה כואב

3. רושם החזרה רגש (אוי לא, זה כואב)

4. אידאת החזרה

התיאור הזה קצת עמום, וכל הפרשנים של יום אומרים - זהו תיאור בעייתי, אולי לא מדויק. {.is-warning}

טרקת את החלון על האצבע (דביל). יש רושם (פשוט) חזק של לחץ פיזי על האצבע. הרושם מעלה אידאה (פשוטה) - התוכן המנטלי הדהוי של הלחץ על האצבע. משניהם עולה רגש הכאב - רושם החזרה (מורכב). רושם ההחזרה מעלה אידאת החזרה (מורכבת) - אח, איזה כאבים. {.is-info}

העצם

ומאיפה מגיע אידאת העצם - הרעיון הזה של מה שקיים, שואל יום? יש לנו אידאה של עצם - מה אומרים עליו? יום עומד על ההבחנה שאנו מבצעים בין דברים מקריים, לבין הדבר המהותי - הדבר שנמצא מעבר לתכונות. מאיפה זה בא? יש לנו שתי אפשרויות בלבד: אידאת תחושה או אידאת החזרה.

לא יכול להיות שהעצם הוא רושם תחושה; אני לא רואה את העצם, מריח את העצם, שומע את העצם.

אז, אולי זו אידאת החזרה? אבל, העצם הוא לא סוג של רגש; אני לא מרגיש את העצם כמצב מנטלי מסוים.

נו, אז מאיפה זה בא? מה זה בכלל? יום מכתיר אותו כאידאה מורכבת - אוסף של מקרים פרטיים (איכויות פרטיות - לא כמו הסקה אינדוקטיבית, מקרה ועוד מקרה ועוד מקרה).

אידאה של עצם [...] אינה אלא אוסף של אידאות פשוטות המאוחדות על ידי הדמיון, ומוקצה להן שם מיוחד אשר מאפשר לנו לחזור ולהזכיר [...] את האוסף הזה. סעיף ו', על העצמים {.info}

עצם הוא גיבוב אכויות פרטניות, שהתודעה מקבצת יחד מטיב היחסים ביניהן - כאילו מקיפה אותן בעיגול דק - ומשיימת אותן; הגיבוב הזה הוא חתול, והגיבוב הזה הוא מתן, והגיבוב הזה הוא פסנתר. כל אחד מאלה מורכב מהרבה אידאות פשוטות, שיושבות יחד ביחסים מסוימים.

זיכרון ודמיון

זכרון ודמיון הם שני סוגים של אידאות, מה שאני יכול לעשות אחרי שצברתי הרבה אידאות ותכנים רוחניים: זכרון הוא העתק של האידאות, שנשמר לטווח הארוך, ודמיון הוא מה שאני יכול להרכיב ולבנות מהאידאות האלה. הזיכרון הוא חזק יותר מהדמיון³ , וכבול לאופן שבו הרשמים הופיעו - הוא אמור לייצג את הרשמים נאמנה. הדמיון אינו נטול תחת הגבלה כזו: הוא יכול לקחת את התכנים שצברנו ולעשות בהם כרצונו. אבל...

היחסים

הדימיון עדיין מוגבל על פי יחסים מסוימים - יחסים טבעיים. אלו הם יחסי הסמיכות, הדומות והסיבתיות. אלו יחסים בין אידאות, או בין רושם לאידאה.

נגיד ואני קכיר שני דברים שבדרך כלל מופיעים יחד. אם אראה את הראשון, מיד אחשוב על השני. הדימיון "קופץ" באופן טבעי מהאחד לשני - זהו חוק חלש שמטה את הדימיון (אבל לא כובל אותו לגמרי - זה לא חוק טבע). לולא הנטייה הזו, הדימיון היה אוסף פראי של אסוציאציות.

מעבר ליחסים הטבעיים, ישנם שבעה יחסים בסך הכל:

• זהות
• דומות
• סמיכות
• ניגוד
• סיבה ותוצאה
• חלל וזמן
• כמות\מספר

יום קורא להם יחסים פילוסופיים. זה שם גרוע; ארנון מכתיר אותם כפשוט "יחסים". היחסים הטבעיים הם חלק מהם, ויש להם מעמד מיוחד בזכות הנטייה של הדימיון להשתמש בהם.

ידיעה וסברה

טקסט {.is-info}

בחלק ג', יום בוחן את הקשר היווני העתיק בין ידיעה לסברה - כאשר הראשונה היא דבר מוחלט, ודאי, והשנייה אומדן ערטילאי.

סוג אחד של יחסים בין אידאות תלוי רק באידאות - כל עוד לא נשנה את משמעות האידאה, היחסים יהיו אותו הדבר. הסוג השני אינו פועל כך - היחסים עלולים להשתנות בלי שינוי באידאות. קרבה בחלל, למשל, יכולה להשתנות בלי שום שינוי באידאות. יש פה משולש פיצה, ויש פה את הפרצוף שלי. המשולש הוא אותו משולש והפרצוף הוא אותו פרצוף, אבל ככל שיעבור הזמן הוא יתקרב לפרצוף שלי (כי אני אוכל אותו)⁴ . מנגד, יחס הזוויות במשולש - 180 מעלות ושלוש צלעות - לא ישתנה לעולם אם לא תשנו מהו משולש, או זוויות או צלעות⁵ .

תפיסה (טבעיים, אובייקטיביים)	שכילה (נלמדים, סובייקטיביים)
דומות	סיבה ותולדה
שונות	זהות6
איכות	חלל וזמן
כמות

היחסים מימין תלויים אך ורק באידאות - אם יש שונות בין שתי אידאות, למשל, די בכך לכונן אידאה של שונות. זו השוואה בין שני רשמים - דבר ברור מאליו, שאנחנו לא צריכים לחשוב עלי וכדי לכונן. אני יכול להגיע לידיעה מוחלטת בדבר האידאות האלה. אלו יחסים אינטואיטיביים⁷ - דדוקטיביים - ידע ודאי שמקורו לא ידוע.

האישה יודעת שבעלה בוגד בה; לא כי יש לה ראייה אמפירית, אלא היא פשוט יודעת, מבפנים, אינטואיטיבית⁸ {.is-info}

היחסים משמאל דורשים שכילה נוספת; סיבה ותוצאה דורשת בהכרח חשיבה נוספת - האם הדבר הזה גרם לדבר הזה? למה? לא משנה כמה אחשוב על זה, לא אוכל להגיע לידיעה מוחלטת בדבריהם; הם רק סברה.

אדום שונה מכחול - זו ידיעה ודאית; כל עוד אני לא משנה את האידאה של האחד או האחר, זה יהיה תמיד נכון - ואני יכול לדעת זאת בלי שום פעילות מחשבתית (שכילה). {.is-info}

סיבה ותולדה

יום מתמקד ביחסי סיבה ותולדה, ומתנה אותם ביחסי סמיכות (בחלל) וקדימות בזמן. אבל כאן הוא מגיע לבעיה (חלק ג', סעיף ב') - גם אם שני דברים סמוכים בחלל והאחד קודם לשני בזמן, זה לא מספיק בכינון סיבתיות. לכן מוסיף יום קשר הכרחי - האחד והאחר תמיד באים יחד.

חשבו למשל על ברק ורעם: הם תמיד באים יחד, בסמיכות ובקדימות בזמן, אבל האחד אינו סיבת האחר. {.is-info}

יום פונה לשתי שאלות עקיפות כדי לנסות לבאר את הסיבתיות:

1. למה אנחנו מסיקים שלכל דבר יש סיבה?

2. מדוע אנו פוסקי שלסיבות פרטיות מסוימות צריכות להיות בהכרח תולדות פרטיות מסוימות, ומהו טבע ההיסק מסיבה ותולדה?

(חלק ג', סעיף ו') יום שואל, מהו בדיוק תהליך האישור הזה, שמשהו גרם למשהו? יום מוסיף יחס נוסף - החיבור הקבוע: שני הדברים מגיעים יחד בכל פעם שאנו נתקלים בהם. כינון היחס הזה מגיע מן הניסיון: אני רואה את שני הדברים יחד עד שאני מסיק שבכל פעם שאחד מופיע, האחר מבליח יחד איתו - כמו עשן ואש. אבל בעצם, הקשר הזה לא הכרחי - אני רואה אש פעם אחת, חמש פעמים, מאה אלף פעמים, והם תמיד באים ביחד - עד כה; אין פה כל הכרח, ולמעשה, אומר יום, לא גילינו שום דבר. באסוש.

כעת אנחנו מגיעים ללב ליבה של בעיית האינדוקציה - מתוקף מה אנחנו מסיקים מן הפרט אל הכלל? מה מאפשר לי להגיע להיסק הזה - השכל, או דחף פסיכולוגי בלבד?

אנחנו מניחים שהעיקרון הזה - עקרון הסיבתיות -

כל מה שמתחיל להתקיים, יש בהכרח סיבה לקיומו {.info}

- הוא נכון, ועל בסיסו אנחנו חוקרים את העולם. אנחנו מניחים שזהו עיקרון דדוקטיבי - מהכלל אל הפרט: אש מחממת, ולכן האש הזו חייבת לחמם גם היא - בהכרח. יום אומר הפוך - ההיסק הזה הוא אינדוקטיבי - ראיתי מלא מדורות מחממות, ולכן אני מתיימר להגיד שאש, באשר היא אש, מחממת בהכרח. אנחנו מניחים את הקשר הזה אינטואיטיבית, אך הוא אינו כזה בכלל - ולכן גם אינו ודאי.

לעולם לא נוכל להוכיח באופן מופתי שלכל קיום חדש ולכל אופן קיום חדש מוכרחה להיות סיבה, אלא אם נראה בו בזמן את האי-אפשרות שמשהו יתחיל אי פעם להתקיים ללא עיקרון יוצר; והיה אם אי-אפשר להוכיח את המשפט האחרון - נצטרך להתייאש מהסיכוי להוכיח אי פעם את הראשון. {.warning}

עקרון אחידות הטבע

אם השכל מורה אותי, הוא מבוסס על הנחה מובלעת; זה חייב להיות היסק רציונלי. אם כן, יש הנחה שאנחנו חייבים להוכיח - עקרון אחידות הטבע - מה שהיה הוא שיהיה; הטבע עומד באותה הצורה - אם דברים קרו ככה עד עכשיו, הם ייקרו ככה בעתיד.

ומה המעמד של העיקרון הזה? הוא ידיעה ודאית, או סברה? יום שולל את שניהם: משום שאנחנו מסוגלים להעלות בדעתנו שינוי בחוקי הטבע בלי סתירה, די בכך לשלול את האפשרות של העיקרון. זהו עיקרון ההעלאה על הדעת⁹ . {.is-danger}

בחלק השלישי, יום עומד על כך שיש שתי דרכים לחברת אידאות. הראשונה היא השכילה (Reasoning)¹⁰ - על פי חוקי הלוגיקה, אשר כשל בהם הוא כשל לוגי, וציות להם יניב תוצאה אובייקטיבית. השניה היא דמיון (Conception), החשיבה הפשוטה באמצעות האידאות, לאו-דווקא על פי קשר לוגי אלא בצורה פרטנית, כיד הדימיון. חשיבה כוללנית (אובייקטיבית) היא שכילה, וחשיבה פרטנית היא דמיון.

שימו לב - שכילה היא אובייקטיבית אם כולם יבצעו אותה באופן מושלם: שכילה בפועל היא סובייקטיבית, משום שכל אחד שוכל דברים בצורה אחרת (האם הדבר הזה זהה לדבר ההוא? אני אגיד שכן ואתה תגיד שלא; אם שנינו היינו עושים זאת מושלם, היינו מגיעים לאותה מסקנה, אבל לא בפועל). {.is-warning}

סיבתיות, ורק סיבתיות, טוען יום, היא האמצעי היחיד לעבור מרושם נוכחי לרושם עתידי. אם דולקת אש בחדר - רושם של אש - אני אצפה מיד רושם של חום - לאור כינונו של האחד כתולדתו של האחרת. יום טוען כי החקירה, אם נתייחס עליה בצורה שכלתנית, תתגלגל באופן טבעי מהמישור האפיסטמי הפילוסופי למפתן הפסיכולוגיה: אנו חושבים שיש סיבתיות לאור צורך פסיכולוגי, ולא כהכרח אפיסטמי.

יום לוקח את השיטה החדשה שלו, ומיישם אותה בשיטתיות על שיטותיהם של לוק וברקלי; הוא בוחן מחדש את העצם, ואת ההפשטה. אלא שהמוקד¹¹ בשיטה של יום הוא היחסים, אותם הוא מכונן כחוק כללי החל על כלל האובייקטיבים במציאות¹² . ברוח האנושית, הוא קובע, נכונו העקרונות האלו מן הטבע - לא מבחירתנו - שקובעים כיצד נקשר ולא נקשר אידאות.

דן מספר על חברו אלכס, שבכל פעם שמתחולל משחק כדורגל - בטח ובטח משחק כדורגל חשוב - הוא מבצע טקס: הוא לובש תחתונים אדומים מסוימים, ושותה חצי ליטר חלב כמעט בשלוק אחד. כשדן שואל אותו למה, אלכס משיב שאם לא יעשה זאת, הקבוצה תפסיד; קישורי האידאות של אלכס הם סובייקטיביים - הוא מחליט שהדברים האלו הם סיבה ותולדה ומותר לו לעשות זאת בתפיסתו הפרטנית - אבל במציאות, האמת היא שהם לא קשורים אחד לשני, וזו אמת ששכילה אובייקטיבית הייתה חושפת. {.is-warning}

---

1. ומשם לעוד הרבה מאוד תתי-קטגוריות. ↩︎

2. הכוונה היא לא להחזיר אותו לימי אפלטןו אלא להתאים אותה לתפיסה האמפריציסטית. ↩︎

3. לפי יום. ארנון לא מסכים. ↩︎

4. אלו מושגים אנליטיים, על פי קאנט - המשך יבוא. ↩︎

5. אלו מושגים סינטיים, על פי קאנט - המשך יבוא. ↩︎

6. מדוע זהות אינה אינטואיטיבית? יום מתבסס כאן על לוק - בגדול, כינון זהות דורש השוואה מסוימת, שאינה ברורה מאליה. ↩︎

7. ארנון מציב אותם במעמד הקוגיטו; זהו סינונים להסתכלות אצל קאנט. ↩︎

8. אני מתעלם מהשאלה האם יש אינטואיציה נשית, מוסיף דן. ↩︎

9. פארמנידס!!! ↩︎

10. אצל יום, זהו סינונים לתבונה, אך לא אצל קאנט. ↩︎

11. לוק וברקלי דיברו עליהם, אך לא במוקד השיטה שלהם. ↩︎

12. כמו חוק המשיכה לפי ניוטון; כשם שכח המשיכה מושל בתבל ומלואה, כך גם מושלים היחסים היומיאניים ברוח. ↩︎