9.0 KiB
title, description, published, date, tags, editor, dateCreated
| title | description | published | date | tags | editor | dateCreated |
|---|---|---|---|---|---|---|
| ייחוסים סיבתיים | true | 2024-05-28T08:51:42.544Z | פסיכולוגיה, סמסטר ב, שנה ב, פסיכולוגיה חברתית, ייחוסים סיבתיים | markdown | 2024-05-21T10:40:55.094Z |
מהו ייחוס סיבתי?
ייחוסים סיבתיים היא תופעה שקשורה בהיותנו יצורים חברתיים - אנחנו כל הזמן מנסים להבין, לחזות ואולי אפילו לתפעל את התנהגותם של אחרים. ייחוס (attribution) הוא התהליך שבאמצעותו אנחנו מנסים להבין את הסיבות להתרשותה של התנהגות אנושית.
Heider & Simmel (1944) יצרו סרטון אנימציה קצר וביקשו מנבדקים לתאר מה הם רואים בו.
הנבדקים נוטים לתאר בין הפרטים בסרטון - המשולש הקטן והמשולש הגדול - איזשהו סיפור אהבה עם העיגול הקטן. הסיפור די דרמטי - יש איזו אהבה נכזבת, ומערכת יחסים, ואיזה ניסיון לחבל ואיזו בריחה. בפועל, אלו סתם צורות שמסתובבות - מאיפה כולנו מקריצים את כל העלילה המופרכת הזו?
מה שהם באים להדגים זה שלתפיסה שלנו יש הרבה מעבר למה שהעין רואה - אנחנו מייחסים משמעות חברתית לדברים שאנחנו רואים.
למה צריך ייחוסים סיבתיים?
למה היא הצביעה למועמד X? למה היא קיבלה ציון יותר טוב ממני במבחן? למה הוא פרץ בצחוק? למה הוא הפסיק את הלימודים ולא סיים את התואר? אנחנו שואלים הרבה שאלות בכדי לנסות להסביר את ההתנהגות של אנשים אחרים.
חשיבות הייחוס
הייחוסים משפיעים על:
התנהגות
מחקר רגל בדלת (Foot-in-the-door effect), Freedman & Fraser, 1966 - כשאנשים נענים תחילה לבקשה קטנה, הסיכוי שייענו לבקשה גדולה יותר בהמשך גדל.
עמדות
תיאוריית התפיסה העצמית של בם - אם עשיתי X, אני כנראה חושב שY
בריאות פיזית
Peterson & Zeligman, 19871 התעניינו באופן שבו אנשים נוטים להסביר משהו רע שלא נתון לשליטתם. למה זה קרה?
הם גילו שלוש מימדים של סגנונות ייחוס - לדוגמה, למה החתול נשך אותי?
-
פנימי\חיצוני - האם הסיבה הזו פנימית או חיצונית? (אני אשם, הוא אשם)
-
יציב\לא יציב - האם הסיבה תהיה קיימת בעתיד או לא? (קשה לי עם חתולים\החתול הזה לא מסתדר איתי)
-
כולל\מסוים - האם הסיבה משפיעה על תחומים נוספים או רק על תחום מסוים (אני לא מסתדר עם חתולים\אני לא מסתדר עם חתולים כשאני לומד)
אנשים עם סגנון פסימי נוטים לייחס אירועים שליליים לגורמים פנימיים, יציבים וגלובליים, מה שגורר למידת חוסר אונים. סגנון ייחוס פסימי נמצא קשור שלילית עם הצלחה אקדמים, הישגים בעבודה, הישגים ספורטיביים וקשור חיובית עם מקרי מוות בטרם עת ובריאות נמוכה בגילאי 45 ומעלה.
Peterson, Seligman & Valiant (1988) ערכו מחקר אורך שבו, בשנות ה40, סטודנטים בהרווארד כתבו על חוויות קשות שחוו כחיילים במלחמת העולם השנייה. שופטים ניתחו את הגורמים לאירועים על פני שלושת המימדים (כל נבדק קיבל ציון של 1-7 - אופטימי\פסימי).
כל חמש שנים, הנבדקים עברו בדיקות רפואיות. הממצאים מעידים על מתאם משמעותי סביב ציון גבוה (קרי, שלילי) לבריאות נמוכה מעל גיל 45. החוקרים משערים כי אנשים פאסימיים יותר פחות יוזמים דברים שישפרו את בריאותם - דוגמת הליכה לרופא ואורח חיים בריא - מאופיינים בתחושת מסוגלות נמוכה יותר, ואפילו שתגובת המערכת החיסונית שלהם חלשה יותר במצבי לחץ ועקה.
הצלחה אקדמית
אנשים פסימיים נוטים פחות ליזום ולהשתפר,ולכן פחות משתפרים לאור כישלון. Dweck (1988) עומדת על הקשר בין שני סוגי ייחוס להישגים אקדמיים:
-
- Entity Theory (Fixed Mindset) - אנשים מאמינים שאינטיליגנציה היא תכונה קבועה המשתקפת מצביצוע. הם מייחסים גם הצלחה וגם כישלון ליכולת קבועה. כישלון מביא לחוסר אונים והימנעות מאתגרים.
-
- Incermental Theory (Growth Mindset) - אנשים מאמינים שאינטיליגנציה היא דבר משתנה, גמיש, שהם יכולים לטפח דרך למידה ומאמץ. הם מייחסים הצלחה\כישלון למידת השקעה, או מידת התאמה של אסאראגיה מסוימת. כישלון מביא רצון להשתפר.
כלומר, ניתן לפעול בעולם באמונה שאינטיליגנציה היא גזירת גורל, וזה מה שיש. הצלחה היא ברורה מאליה, וכישלון הוא היעדר יכולת מוחלט (קבוע). מנגד, ניתן לתפוס אינטיליגנציה כדבר גמיש (צמיחה), שמשתנה, משתכלל ומשתפר באמצעות למידה ומאמץ. כישלון הוא הזדמנות להשתפר ולהשתכלל, ולא גזירת גורל.
שבחים על יכולת
אחרי ביצוע טוב, נהוג לשבח על יכולת. דברי שבח גורמים לילדים להרגיש חכמים ולכן מגבירים מוטיבציה להשגים. Dweck טוענת לקשר הפוך - שבחים על יכולת גורמים לירידה במוטיבציה, בעיקר אחרי כישלון.
שבחים על מאמץ מביאים לעליה במוטיבציה,
Mueller & Dweck (1998) נתנו לילדי בית ספר בגילאים 10-12 לבצע שלוש מטלות של מבחן סדרות צורות (Raven). לאחר המטלה הראשונה, בקושי בינוני, כל הילדים קיבלו משוב חיובי (וואו! הצלחתם מאוד!). התלמידים הוקצו מקרית לאחד משלושה תנאים:
- שבח על יכולת (איזה חכם אתה, חיה רעה)
- שבח על מאמץ (עבדת קשה, סוס פרא שכמוך)
- ביקורת (ללא משוב נוסף)
החוקרים שאלו את הילדים לאלו מטלות הם ירצו להמשיך:
- מטלות עם מטרת למידה (מטלות קשות אבל מעניינות, שלא בהכרח יצליחו בהן)
- מטלות עם מטרת ביצוע (שאלות קלות שיאפשרו ביצועים טובים)
הילדים ביצעו מטלה שנייה, קשה, ונאמר להם שביצעו אותה יותר גרוע (50%). לאחר מכן, הילדים נתבקשו לדרג את הרצון לעשות עוד מטלות כאלה (התמדה), ואת מידת ההנאה שלהם. כמו כן, נבדק כיצד בחרו הילדים לייחס את הכישלון - לא השקעתי מספיק, או אני לא מספיק חכם\ה
לכסוף, הילדים ביצעו מטלה שלישית, עם קושי בינוני - והביצועים שלהם נמדדו.
המחקר אישש את התיאוריה של Dweck - הילדים ששובחו על אינטיליגנציה נטו יותר למטלות ביצוע, ונטו לייחס כישלון יותר להשקעה ולא ליכולת עצמית. הם נהנו פחות לעומת אלו ששובחו על המאמץ שלהם, והראו פחות שיפור בביצוע במטלות קשות.
[סרטון](https://www.youtube.com/watch?v=NWv1VdDeoRY} {.is-success}
-
אותו הזליגמן של למידת חוסר אונים ↩︎