17 KiB
title, description, published, date, tags, editor, dateCreated
| title | description | published | date | tags | editor | dateCreated |
|---|---|---|---|---|---|---|
| מסכת על טבע האדם | true | 2024-06-23T11:01:25.023Z | פילוסופיה, סמסטר ב, שנה ב, פילוסופיה חדשה, יום | markdown | 2024-06-17T11:21:41.370Z |
האידאה
יום נבדל ברעיון האידאה לעומת לוק. היכן שלוק (ודקארט) מגדיר אידאה ככל תוכן מנטלי, יום מבחין בין כמה סוגים של תפיסות - רשמים ואידאות1 . הרשמים הם הרבה יותר ממשיים, עוצמתיים יותר מהאידאות. בכך הוא מבקש לדייק את מושג האידאה יותר - הוא סבור שלוק השתמש בו בחופשיות2
| תפיסות | |
|---|---|
| רשמים | אידאות |
| הרגשה | חשיבה |
| עוצמתיים | דהויות - שיקוף חיוור של הרשמים |
| תחושות | מחשבות |
| רגשות | |
| פשוטות\מורכבות | פשוטות\מורכבות |
יום, כמו לוק, אינו מתעסק כלל באונטולוגיה; אני לא יודע מאיפה מגיעים הרשמים, ואם הם ישנם או אינם. כשהוא פוקח את העיינים ונגלית לו תמונה, זהו רושם; אם אעצום את עיניי ואמשיך לראות את התמונה בעיניי רוחי, מה שתיוותר היא האידאה - והרושם חולף. האידאה של התמונה תהיה העתק דהוי יותר של אותו הרושם, אך זהה לו ממש. הרשמים חולפים כמעט מיד, אבל האידאות נתונות לנו למשך הרבה יותר זמן.
התפוח האדום המוקלל של לוק הוא אידאה מורכבת; הוא רושם דהוי של (רושם של) תפוח שאני יכול לפרק לכדי גורמים (אדום, מתוק, עגול).
האידאות הן שיקוף של הרשמים רק ברמה הפשוטה; אידאות פשוטות הן השתקפות של רשמים פשוטים, ורשמים מורכבים ייצרו אידאות פשוטות - אבל אידאות מורכבות יכולות להיות גם הרכב של רשמים פשוטים אחרים. אם תפרקו לרכיבים את הדמיונות המופרעים שלכם, תגלו שהם מורכבים מאידאות פשוטות שמקורן ברשמים פשוטים; אנחנו לא יכולים לדמיין טעם של אננס או ציוץ של ציפור מבלי שטעמנו אננס או שמענו את הציפור. אבל מרגע שיש לי את האידאות הפשוטות האלו, שמקורן ברשמים (אננס, ציפור), אני יכול לדמיין אידאה מורכבת של אננס שמצייץ כמו ציפור.
עקרון ההעתק
יום מכריז עקרון שתקף לכל אורך המסכת:
כל האידאות הפשוטות שלנו נגזרות בהופעתן הראשונה מרשמים פשוטים התואמים אותן ושאותם הן מייצגות בדייקנות עמ' 13, פס' אחרונה
עקרון ההעתק (The Copy Principle) עומד להיות המפתח של יום להרבה מהספק שהוא מטיל בהמשך המסכת, במיוחד סביב הסיבתיות.
אם האידאות והרשמים תמיד באים ביחד, כפי שיום טוען, אחד מהם חייב להיות הסיבה, ואחד התולדה. אידאה מעוררת רושם, או אושם מעורר אידאה? יום קובע כי -
כל האידאות הפשוטות שלנו נגזרות בהופעתן הראשונה מרשמים פשוטים התואמים אותן ושאותם הן מייצגות בדייקנות {.info}
העקרון האמפריציסטי
יום מציב את הרשמים בתור הסיבה, ואת האידאה בתור התולדה. זהו עיקרון יסוד בשיטה של יום, אותו הוא מצדיק מהניסיון: אדם שנולד עיוור לא ידמיין צבע; אדם שנולד חירש לא ידמיין צליל; הכל מגיע מהניסיון החושי. לכן, זהו בעצם ניסוח נוסף של העיקרון האמפריציסטי - אנו נולדים לוח חלק, וכל שידוע לנו מגיע מהחושים.
שימו לב - אנחנו דנים פה רק בתוך הרוח - בעיני רוחו של הפרט. אנחנו לא שואלים, מה הסיבה של הרשמים? מאיפה זה בא? - יום לא מתעסק בזה; זו שאלה של הפיזיולוגים, אם מישהו בכלל יכול לענות. {.is-warning}
בהיותו אמפריציסטי, העיקרון הזה אינו א-פריורי - הוא לא מודע מראש או תוצאה של לוגיקה טהורה וקרה, אלא של ניסיון, ותצפית - אפוסטריורי.
בהמשך, יום יתבסס על עיקרון הסיבתיות הזה לתקוף את הסיבתיות; נדמה לנו שיש פה הנחת המבוקש, אך יום יגיד - נהפוכו; זה מחזק וסוגר את הטיעון שלי. {.is-info}
יום מספק דוגמת נגד לעיקרון האמפריציסטי בדוגמת הכחול החסר המפורסמת: אם נציג לאדם אינספור גוונים של כחול, הוא אומר, אך גוון אחד יהיה חסר, נדע להשלים אותו מבלי שראינו כזה מעולם. אבל האם הדוגמה מפילה את העיקרון? נהפוכו; עקרון לפי יום הוא מה שהניסיון מציית לו, ולא דבר שחל תמיד באופן מוחלט - אין לנו ניסיון עם דברים מוחלטים! הדוגמה דווקא מראה שבכל המצבים האחרים, העיקרון כן עובד, ולכן יום מתבסס עליו. {.is-warning}
תהליך התפיסה
יום מתאר כיצד, כשהוא מפנה את מבטו האמפירי פנימה, הוא מגלה שהוא חווה רשמים בפתאומיות מסוימת, ושהם מתנדפים מיד - מאיפה הם הגיעו? יום לא מוטרד בזה - זה לא מושא החקירה. יש לי רושם של כיסא. מאיפה זה הגיע? כיסא שם בחוץ? הרוח? אלוהים? ליום לא אכפת - מקור לא ידוע.
יום מתאר תפיסה כתהליך כזה:
-
רושם תחושה - כל תפיסה חושית (כאב, הנאה). הוא יעלם ברגע שאפסיק לחוש את הדבר בעולם (עצמת עיניים? אין אדום).
-
אידאה של תחושה היי, זה כואב
-
רושם החזרה רגש (אוי לא, זה כואב)
-
אידאת החזרה
התיאור הזה קצת עמום, וכל הפרשנים של יום אומרים - זהו תיאור בעייתי, אולי לא מדויק. {.is-warning}
טרקת את החלון על האצבע (דביל). יש רושם (פשוט) חזק של לחץ פיזי על האצבע. הרושם מעלה אידאה (פשוטה) - התוכן המנטלי הדהוי של הלחץ על האצבע. משניהם עולה רגש הכאב - רושם החזרה (מורכב). רושם ההחזרה מעלה אידאת החזרה (מורכבת) - אח, איזה כאבים. {.is-info}
זיכרון ודמיון
זכרון ודמיון הם שני סוגים של אידאות, מה שאני יכול לעשות אחרי שצברתי הרבה אידאות ותכנים רוחניים: זכרון הוא העתק של האידאות, שנשמר לטווח הארוך, ודמיון הוא מה שאני יכול להרכיב ולבנות מהאידאות האלה. הזיכרון הוא חזק יותר מהדמיון3 , וכבול לאופן שבו הרשמים הופיעו - הוא אמור לייצג את הרשמים נאמנה. הדמיון אינו נטול תחת הגבלה כזו: הוא יכול לקחת את התכנים שצברנו ולעשות בהם כרצונו. אבל...
על היחסים
הדימיון עדיין מוגבל על פי יחסים מסוימים - יחסים טבעיים. אלו הם יחסי הסמיכות, הדומות והסיבתיות. אלו יחסים בין אידאות, או בין רושם לאידאה.
נגיד ואני קכיר שני דברים שבדרך כלל מופיעים יחד. אם אראה את הראשון, מיד אחשוב על השני. הדימיון "קופץ" באופן טבעי מהאחד לשני - זהו חוק חלש שמטה את הדימיון (אבל לא כובל אותו לגמרי - זה לא חוק טבע). לולא הנטייה הזו, הדימיון היה אוסף פראי של אסוציאציות.
מעבר ליחסים הטבעיים, ישנם שבעה יחסים בסך הכל:
- זהות
- דומות
- סמיכות
- ניגוד
- סיבה ותוצאה
- חלל וזמן
- כמות\מספר
יום קורא להם יחסים פילוסופיים. זה שם גרוע; ארנון מכתיר אותם כפשוט "יחסים". היחסים הטבעיים הם חלק מהם, ויש להם מעמד מיוחד בזכות הנטייה של הדימיון להשתמש בהם.
העצם
ומאיפה מגיע אידאת העצם - הרעיון הזה של מה שקיים, שואל יום? יש לנו אידאה של עצם - מה אומרים עליו? יום עומד על ההבחנה שאנו מבצעים בין דברים מקריים, לבין הדבר המהותי - הדבר שנמצא מעבר לתכונות. מאיפה זה בא? יש לנו שתי אפשרויות בלבד: אידאת תחושה או אידאת החזרה.
לא יכול להיות שהעצם הוא רושם תחושה; אני לא רואה את העצם, מריח את העצם, שומע את העצם.
אז, אולי זו אידאת החזרה? אבל, העצם הוא לא סוג של רגש; אני לא מרגיש את העצם כמצב מנטלי מסוים.
נו, אז מאיפה זה בא? מה זה בכלל? יום מכתיר אותו כאידאה מורכבת - אוסף של מקרים פרטיים (איכויות פרטיות - לא כמו הסקה אינדוקטיבית, מקרה ועוד מקרה ועוד מקרה).
אידאה של עצם [...] אינה אלא אוסף של אידאות פשוטות המאוחדות על ידי הדמיון, ומוקצה להן שם מיוחד אשר מאפשר לנו לחזור ולהזכיר [...] את האוסף הזה. סעיף ו', על העצמים {.info}
עצם הוא גיבוב אכויות פרטניות, שהתודעה מקבצת יחד מטיב היחסים ביניהן - כאילו מקיפה אותן בעיגול דק - ומשיימת אותן; הגיבוב הזה הוא חתול, והגיבוב הזה הוא מתן, והגיבוב הזה הוא פסנתר. כל אחד מאלה מורכב מהרבה אידאות פשוטות, שיושבות יחד ביחסים מסוימים.
שני סוגים של יחסים
טקסט {.is-info}
יום מסווג את היחסים לשני סוגים - תלויי (רק) באידאה ולא תלויי (רק) באידאה אלא בעוד דברים.
| תפיסה | שכילה |
|---|---|
| דומות | סיבה ותולדה |
| שונות | זהות4 |
| איכות | חלל וזמן |
| כמות |
היחסים מימין תלויים אך ורק באידאות - אם יש שונות בין שתי אידאות, למשל, די בכך לכונן אידאה של שונות. זו השוואה בין שני רשמים - דבר ברור מאליו, שאנחנו לא צריכים לחשוב עלי וכדי לכונן. אני יכול להגיע לידיעה מוחלטת בדבר האידאות האלה. אלו יחסים אינטואיטיביים5
היחסים משמאל דורשים שכילה נוספת; סיבה ותוצאה דורשת בהכרח חשיבה נוספת - האם הדבר הזה גרם לדבר הזה? למה? לא משנה כמה אחשוב על זה, לא אוכל להגיע לידיעה מוחלטת בדבריהם; הם רק סברה.
סיבה ותולדה
יום מתמקד ביחסי סיבה ותולדה, ומתנה אותם ביחסי סמיכות (בחלל) וקדימות בזמן. אבל כאן הוא מגיע לבעיה (חלק ג', סעיף ב') - גם אם שני דברים סמוכים בחלל והאחד קודם לשני בזמן, זה לא מספיק בכינון סיבתיות. לכן מוסיף יום קשר הכרחי - האחד והאחר תמיד באים יחד.
חשבו למשל על ברק ורעם: הם תמיד באים יחד, בסמיכות ובקדימות בזמן, אבל האחד אינו סיבת האחר. {.is-info}
יום פונה לשתי שאלות עקיפות כדי לנסות לבאר את הסיבתיות:
-
למה אנחנו מסיקים שלכל דבר יש סיבה?
-
מהו טבע ההיסק מסיבה ותולדה?
(חלק ג', סעיף ו') יום שואל, מהו בדיוק תהליך האישור הזה, שמשהו גרם למשהו? יום מוסיף יחס נוסף - החיבור הקבוע: שני הדברים מגיעים יחד בכל פעם שאנו נתקלים בהם. כינון היחס הזה מגיע מן הניסיון: אני רואה את שני הדברים יחד עד שאני מסיק שבכל פעם שאחד מופיע, האחר מבליח יחד איתו - כמו עשן ואש. אבל בעצם, הקשר הזה לא הכרחי - אני רואה אש פעם אחת, חמש פעמים, מאה אלף פעמים, והם תמיד באים ביחד - עד כה; אין פה כל הכרח, ולמעשה, אומר יום, לא גילינו שום דבר. באסוש.
כעת אנחנו מגיעים ללב ליבה של בעיית האינדוקציה - מתוקף מה אנחנו מסיקים מן הפרט אל הכלל? מה מאפשר לי להגיע להיסק הזה - השכל, או דחף פסיכולוגי בלבד?
עקרון אחידות הטבע
אם השכל מורה אותי, הוא מבוסס על הנחה מובלעת; זה חייב להיות היסק רציונלי. אם כן, יש הנחה שאנחנו חייבים להוכיח - עקרון אחידות הטבע - מה שהיה הוא שיהיה; הטבע עומד באותה הצורה - אם דברים קרו ככה עד עכשיו, הם ייקרו ככה בעתיד.
ומה המעמד של העיקרון הזה? הוא ידיעה ודאית, או סברה? יום שולל את שניהם: משום שאנחנו מסוגלים להעלות בדעתנו שינוי בחוקי הטבע בלי סתירה, די בכך לשלול את האפשרות של העיקרון. זהו עיקרון ההעלאה על הדעת6 . {.is-danger}