220 lines
19 KiB
Markdown
220 lines
19 KiB
Markdown
---
|
||
title: התיאוריה של יחסי הורה-תינוק
|
||
---
|
||
!!! info "טקסטים"
|
||
[תרגול](./ויניקוט.pdf), [Winnicott - Playing and Reality](./Winnicott.pdf)
|
||
|
||
ויניקוט ראה את עצמו כממשיך דרכו של קליין ופרויד, אבל בניגוד אליהם התייחס לחוויה הסובייקטיבית של התינוק. כמו קליין, הוא התמקד בחודשי החיים הראשונים, והתבסס על תצפיות - ויניקוט היה רופא.
|
||
|
||
ויניקוט קובע שבהתחלה, האם והתינוק מהווים יחידה אחת - *אין אם בלי תינוק ואין תינוק בלי אם*.
|
||
|
||
האגו של התינוק בשלב הראשוני הזה לא אחיד והחוויות שלו לא רציפות - הארגון נופל על האם. האם **מחזיקה** את האגו של התינוק ומקנה לו כוח ויציבות. המיזוג הזה חיוני בשלבי ההתפתחות הראשונים.
|
||
|
||
!!! is-info "הגדרה"
|
||
**החזקה** היא סיפוק צרכיו הבסיסיים של התינוק - *פיזיים ורגשיים*, לרבות:
|
||
|
||
- מענה על צרכים פיזיולוגים
|
||
|
||
אוכל, שתייה, וכדומה
|
||
|
||
- מהימנות
|
||
|
||
ה*תחושה* של התינוק שמטפלים בו באופן עקבי - תמיד מגיע אוכל כשאני רעב, וכדומה. יש כאן שונות בינאישית לכל תינוק - תינוק מפוחד יותר יצטרך יותר חיבוקים, וכדומה.
|
||
|
||
- גינון מפני פגיעה
|
||
|
||
- טיפול רציף בתינוק ביום ובלילה
|
||
|
||
- צרכים ייחודים נוספים לכל תינוק
|
||
|
||
|
||
## Primary Maternal Preoccupation
|
||
|
||
הPMP (העיסוק האימהי הראשוני) הוא חלק מה**החזקה** - מצב פסיכולוגי שמתחיל בהיריון.
|
||
|
||
האם מתחילה להתמקד בשינויים המתרחשים בתוכה - תהליך אינטואיטיבי וביולוגי, שבו מתרחשת נסיגה מהסובייקטיביות של האם והתכווננות לצרכי התינוק. *האם מסיטה חלק מתחושת העצמי שלה לתינוק הצומח בתוכה*.
|
||
|
||
לאחר הלידה, האם חשה אינטואיטיבית את צרכי התינוק, ומעצבת את העולם כדי למלא את רצונותיו - מצב שויניקוט מתאר כ*אי שפיות זמנית*.
|
||
|
||
התינוק, מצידו, אינו חש צורך, וחש **אומניפוטנטיות סובייקטיבית** (כל-יכולות פרטנית) - משאלתו של התינוק גורמת להתרחשות הדברים (אני רעב, והאוכל מגיע).
|
||
|
||
!!! warning "ואיפה אבא?"
|
||
ויניקוט סבר שתפקיד האב הוא *להחזיק את האמא* - לספק את צרכי האם כדי שהאם תוכל לספק את צרכי התינוק.
|
||
|
||
הכוונה, שוב, היא ל**אם במובן הסמלי** - *תפקיד* האם, בלי קשר למין המטפל *בפועל*; גם אב יכול למלא את תפקיד האם.
|
||
|
||
|
||
## אם טובה דיה
|
||
|
||
מושג ה*אם טובה דיה* (Good Enough Mother) מתאר את המצב ש*אחרי* אי השפיות הזמנית - האם צריכה לחזור לדאוג לצרכים הפרטניים שלה בשלב מסוים, וצרכי התינוק כבר לא יסופקו *מיידית*.
|
||
|
||
> כשלונות אמהיים יוצרים שלבים של תגובה לפגיעה, ותגובות אלו מפריעות ליכולת של התינוק 'להמשיך להיות’ (going on being). גודש יתר של תגובה כזו אינו מעורר תסכול אלא **איום בהכחדה** \[...] הארגון הראשון של האני נובע מתוך חוויות איומים בהכחדה שאינם מובילים להכחדה, ושמהם יש שוב ושוב **החלמה**. מתוך חוויות כאלה, ביטחון בהחלמה מתחיל להיות משהו המוביל ל'אני' וליכולת של ה'אני' להתמודד עם תסכול
|
||
>
|
||
>> מושקעות אמהית ראשונית, ויניקוט
|
||
|
||
בכל פעם שהאם פחות תגובתית, התינוק חווה חווית כליון. אלא שלאט ובהדרגה הוא מחלים מדרגות הולכות ועולות של ניתוק, וכך נוצרת חוויה עצמית - אובדן האומניפוטנטיות, מודעות למציאות החיצונית, ומודעות לנפרדות האם. הניתוק הוא מעין לידה פסיכולוגית של התינוק.
|
||
|
||
!!! warning "ואם הטיפול מושלם?"
|
||
אם האם *לא* מתנתקת והתינוק *לא* חווה תסכול, נוצרת תלות מוגזמת בין האם לתינוק - אין התפתחות פסיכולוגית נפרדת עד הסוף, ויכולה להיווצר חוויה של חודרנות, או חוויה של דחייה חזקה של האם. באופן מוזר, גם הזנחה יכולה להוביל לתוצאות כאלה - האם נדחית כדמות לא מהימנה, והחודרנות היא של הצרכים מן החוץ, שלא מקבלים מענה.
|
||
|
||
## שיקוף
|
||
|
||
האם משקפת לתינוק את עצמו - הוא רואה בהבעות ובתגובות האם את חוויותיו בצורה מאורגנת. כך התינוק יכול לארגן את חוויותיו. התינוק מתקיים כצופה בעולם, היכול להיות נתפס על ידי האחרים - *כשאני מתסכל אני נראה משמע אני קיים* - התינוק צופה החוצה, רואה את ההשלכה שלו בעולם - בפרצופים של ההורים - ואלו מאשררים לו שהוא קיים.
|
||
|
||
## היות או חודרנות
|
||
|
||
ויניקוט סבור שהתינוק יכול להיות שרוי בשני מצבים תחושתיים - **היות** או **חודרנות** -
|
||
|
||
- היות (Being) - כאשר הטיפול נאות, התינוק פשוט "ישנו". *החזקה* של אם טובה דיה דרושה לכינון המצב הזה, שממנו מתפתח **עצמי אמיתי**.
|
||
|
||
- חודרנות (Ιmpingement) - כאשר הטיפול *לא* מאוזן - הזנחה או מושלמות - התינוק חווה חודרנות: הוא לא יכול להתנהל כפי שמתאים לו, ונאלץ רק *להגיב* לסביבה. ממצב של חודרנות מתפתח **עצמי כוזב**.
|
||
|
||
!!! success "ראו גם"
|
||
[סרטון - אמא שרה לתינוקת והיא בוכה](https://www.youtube.com/watch?v=e3xgh-5lxlQ&pp=ygUXZW1vdGlvbmFsIGJhYnkgdG9vIGN1dGU%3D)
|
||
|
||
זה נורא חמוד, אבל האמא לא ממש מותאמת לתינוקת - היא בוכה (אם כי לא באו-וואה גדול) והאם ממשיכה בשלה.
|
||
|
||
### עצמי כוזב כמנגנון הגנה
|
||
|
||
**תמיד תהיה מידה מסוימת של חודרנות דרך התסכולים והאיומים בהכחדה**, וכך תמיד תתפתח מידה מסוימת של **עצמי כוזב**.
|
||
|
||
זה לא בהכרח דבר רע - מידה מסוימת של עצמי כוזב היא תגובה מותאמת להתנהגות חברתית מקובלת, כמו נימוס או התאמה לנורמות.
|
||
|
||
אבל במצב קיצון, העצמי הכוזב יסתיר לחלוטין את העצמי האמיתי (כמו *תסמונת המתחזה* - כולם חושבים שאתה מעולה אבל אתה חושב שלא).
|
||
|
||
| סבבה | לא סבבה |
|
||
| --------------------------------------- | ------------------------- |
|
||
| PMP | טיפול לא נאות |
|
||
| Good Enough Mother | יותר Reacting, פחות Βeing |
|
||
| יותר Being, פחות Reacting | עצמי כוזב |
|
||
| מימוש פוטנציאל מולד, התפתחות עצמי אמיתי | |
|
||
|
||
!!! is-info "דוגמה"
|
||
חשבו על תינוק כאפונים בתרמיל - עצמי אמיתי (אפונים) ועצמי כוזב (תרמיל). במצב תקין, רוב המשאבים ילכו לאפונים, ובמצב לא תקין - לתרמיל.
|
||
|
||
<small>תהיו אפונים, לא תרמילים</small>
|
||
|
||
|
||
|
||
כשהעצמי הכוזב הוא הדומיננטי, נוצרים מצבים פתולוגיים -
|
||
|
||
- מערכות יחסים מבוססות זיוף
|
||
- היצמדות מוגזמת לחוקים ולכללים
|
||
- דימיון מופרז לאם
|
||
- חוויה נטולת ספונטניות
|
||
- חיקוי של הסביבה
|
||
- ניתוק מן העצמי האמיתי
|
||
|
||
רק העצמי האמיתי, מדגיש ויניקוט, יכול להיות יצירתי ולהרגיש "נכון", בעוד שעצמי כוזב דומיננטי מוביל לתחושת ריקנות.
|
||
|
||
בפסיכותרפיה, תפקיד המטפל לשקף למטופל את קיומו, כך שהמטופל ימצא את העצמי האמיתי שלו. בתחילת הטיפול, ניתן רק לדבר עם העצמי הכוזב על העצמי האמיתי. כאשר העצמי האמיתי מתחיל להתגלות, תהיה רגרסיה לתלות קשה, כאשר המטפל ממלא פונקציית ההחזקה עבור המטופל. טיפול כחוויה מתקנת של החזקה על ידי "מטפל טוב דיו" - אנשים שמחוברים לעצמי האמיתי שלהם.
|
||
|
||
## אובייקט מעבר ומרחב מעברי
|
||
|
||
!!! info "[מצגת](./מעבר.pdf)"
|
||
|
||
ויניקוט מדבר בתיאוריה שלו על שלושה מרחבים:
|
||
|
||
- יחסים עם העצמי
|
||
|
||
הילד נמצא ב**אומניפוטנטיות סובייקטיבית** - *הוא* ברא את האובייקט
|
||
|
||
- יחסים עם אחרים
|
||
|
||
מציאות אובייקטיבית - הילד *מוצא* את האובייקט, ולא בורא אותו.
|
||
|
||
בין אלו לאלו יש את **המרחב המעברי** - איזור הביניים של החוויה השוכן בין פנטזיה (העצמי) למציאות (האחר).
|
||
|
||
המרחב המעברי פנימי וחיצוני כאחד, עמום ומלא-סתירות בהגדרתו. תחומים כמו [המשחק](/פסיכולוגיה/התפתחותית/משחק), [הדת](/פילוסופיה/דת), [היצירה](/פילוסופיה/אתיקה/רפלקטיביים#יצירתיות), והפסיכותרפיה נופלים במרחב הזה.
|
||
|
||
### אובייקט מעבר
|
||
|
||
המעבר למרחב המעברי נמצא באמצעות **אובייקט מעבר** - אובייקט מציאותי אשר התינוק מלביש עליו משמעות דמיונית (אך במקביל מכיר בו כחלק מהמציאות החיצונית): חשבו על *שמיכי*, דובון, וכדומה. האובייקט מקבל משמעות פרטנית ייחודית, ולכן אינו בר-תחליף.
|
||
|
||
אובייקט המעבר ממלא פונקציה התפתחותית: הוא מקל על **המעבר** שבין שלב התלות המוחלטת והמיזוג בין התינוק לאם, לבין שלב של הכרה בנפרדות של התינוק מהאם ובמציאות החיצונית.
|
||
|
||
האובייקט מסמל את האם, ועליו מושלכים רגשותיו של התינוק כלפי אימו. כך, הוא משמש להרגעת החרדה המתעוררת בעת הניתוק מהאם. התינוק מתקשה להיפרד מאובייקט המעבר ומסרב להחליפו או לשנותו. חשוב שלא ייהרס כתוצאה מגילויי האהבה והתוקפנות של התינוק.
|
||
|
||
|
||
ההימצאות של האובייקט במרחב המעברי כרוכה בלא מעט מתחים: הוא דבר פנימי לתינוק, אך גם מצוי בחוץ; יש לו ערך רב בדימיון, אך בסופו של דבר גם ערך מסוים במציאות; הוא מייצג בחוץ דבר אחד, ובפנים דבר אחר - אך בכל זאת הוא אובייקט אחד ויחיד.
|
||
|
||
### התפתחות אובייקט מעבר
|
||
|
||
ההתפחות נובעת מהיציאה **ההדרגתית** של האם ממצב ה[PMP](#Primary-maternal-preoccupation) שמוביל למעבר *הדרגתי* מתלות מוחלטת לתלות יחסית.
|
||
|
||
ההורים גם צריכים לאפשר לתינוקות את קיום המרחב המעברי ("אסור לכבס את שמיכי"); קל להרוס את אובייקט המעבר, אבל דווקא הסובלנות לפנטזיה שמאחורי אובייקט המעבר מגבירה את בוחן המציאות. הרס אובייקט המעבר יפגע בקישור בין הקטבים (פנימי וחיצוני), ועלול לזרוק את התינוק לקוטב כזה או אחר.
|
||
|
||
### אובייקט מעבר בהמשך החיים
|
||
|
||
עם השנים, אובייקט המעבר מאבד את מטענו הרגשי. המעבר אינו בהכרח לינארי: המשמעות יכולה לחזור בתקופות של קושי ורגישות, כמו לפני השינה, במצבי בדידות, או בדיכאון.
|
||
|
||
המרחב המעברי מתפתח במרוצת החיים, ומתחזק כך שאינו זקוק רק לאובייקט אחד. משחק, כאמור, הוא מרחב ביניים, וכל סוגי היצירתיות - לצייר, לנגן, וכדומה. כמובן, שזו לא תופעה ייחודית לתינוקות.
|
||
|
||
### היקשרות לא בריאה לאובייקט המעבר
|
||
|
||
כאמור, האובייקט משליך על אובייקט המעבר משמעויות אותן מייחס לאימו. כישלון תפקודי של האם כאובייקט חיצוני תוביל ליצירת אובייקט פנימי בעל איכות רודפנית או נעדרת - למשל, בהיעדרות ארוכה של האם, תיתכן הפרזה בשימוש באובייקט, ואחריה זניחתו.
|
||
|
||
### משחק
|
||
|
||
!!! success "ראו גם"
|
||
[טיפול במשחק (פסיכולוגיה התפתחותית)](/פסיכולוגיה/התפתחותית/משחק)
|
||
|
||
אצל פרויד, המשחק משמש לתיעול דחפים מיניים. אצל קליין, המשחק מהווה אמצעי תקשורת, תחליף לאסוציאציות החופשיות בתקשורת עם ילדים. לעומתם, ויניקוט אומר שהמשחק **הוא המטרה** - לא אמצעי למשהו אחר, אלא משהו חשוב כמות שהוא.
|
||
|
||
ויניקוט מבחין בין *play* (משחקיות ספונטנית) ל*game* (משחק מובנה בעל חוקים).
|
||
|
||
> התוכן אינו חשוב, חשוב המצב של התנתקות כמעט, הדומה לריכוז אצל ילדים גדולים יותר ואצל מבוגרים
|
||
|
||
#### Play
|
||
|
||
המשחקיות הספונטנית היא התגלמות היכולת להיות במרחב מעברי יצירתי - בין עולם חיצוני ופנימי - ולהיכנס ולצאת למרחב מרצון.
|
||
|
||
המשחק הוא שברירי: הוא דורש יכולת לשאת את המתח בין המרחב החיצוני לפנימי. לכן המשחק דורש מרחב בטוח: קבלה חברתית, ותחושה בסיסית של ביטחון ואימון.
|
||
|
||
המשחק, סבר ויניקוט, הוא הבסיס לבריאות נפשית: יצירתיות, ביטוי האישיות, וגילוי עצמי.
|
||
|
||
### יצירתיות ותרבותיות
|
||
|
||
אצל פרויד, חוויה תרבותית או יצירתית היא דרך ויסות דחפים על ידי [התקה (סובלימציה)](../האגו#מנגנוני-הגנה). אצל קליין, יצירתיות נובעת מניסיון תיקון בתוך קשר בינאישי.
|
||
|
||
אצל ויניקוט, היצירה היא מצב כולל הנובע מעצם החיים. בהתפתחות בריאה, משחק עם עצמי מוביל למשחק משותף, ולבסוף לחוויה תרבותית.
|
||
|
||
לחיות, משמע ליצור[^1] - לפעול על המציאות ולחולל בתוכה שינויים. יצירות תרבות - מוזיקה, ספרים, סרטים - הם מרחבים מעבריים.
|
||
|
||
> פסיכותרפיה מתרחשת בחפיפה שבין שני תחומי משחק, זה של המטופל וזה של המטפל. פסיכותרפיה עניינה שני בני אדם המשחקים יחד
|
||
|
||
> אם המטפל אינו יכול לשחק, אין הוא מתאים לעבודתו. אם המטופל אינו יכול לשחק, יש לעשות משהו כדי לאפשר לו להיעשות מסוגל לשחק, ורק אחר כך פסיכותרפיה יכולה להתחיל. המשחק חיוני מפני שבו נהיה המטופל יצירתי
|
||
|
||
|
||
### טיפול
|
||
|
||
מרחב הפסיכותרפיה הינו מרחב מעברי: רק במצב כזה טיפול אפשרי.
|
||
|
||
פסיכואנליזה בעיני ויניקוט הוא צורה משוכללת של משחק. אצל ילדים, המשחק כשלעצמו *הוא* פסיכותרפיה, גם על המטפל וגם על המטופל.
|
||
|
||
הפרשנות היא סוג של משחק: המטפל והמטופל מגיעים יחדיו לפרשנות באופן משחקי. כל פירוש סופי ומיידי שולל את המשחקיות הזו.
|
||
|
||
#### שרבוטים
|
||
|
||
טכניקת השרבוטים (*Squiggle*) היא טכניקה שפיתח וויניקוט המיועדת לעבודה עם ילדים (אך עובדת גם עם מתבגרים ומבוגרים). המטפל מתחיל ציור על דף והילד מתבקש להמשיכו ואף לתת לציור שם ואז מתחלפים ומדברים על הציורים. שעת הטיפול הופכת לשעת יצירה משותפת של המטפל והמטופל - המטפל *גם* מצייר. גם המטפל שם את האישיות שלו על השולחן.
|
||
|
||
הטיפול הויניקוטיאני הוא סוג של חילופי דברים בין פרטים כאשר הפרטניות של שני הצדדים נוכחת[^2]
|
||
|
||
|
||
### איומים למרחב המעברי (פסיכופתולוגיה)
|
||
|
||
סביבה חודרנית שוללת את קיום המרחב המעברי, ואז תיתכנה שתי אפשרויות:
|
||
|
||
- קריסה לקוטב הפנטזיה
|
||
|
||
"*ההזייה אינה נשמעת כמו קול, היא עצמה קול*"
|
||
|
||
|
||
- קריסה לקוטב המציאות
|
||
|
||
המציאות מגנה מפני הפנטזיה, ונוצר פחד שמשאלות ודחפים יתממשו. נשללת היכולת ליצירה, לחיפוש עצמי, להתקה ולדמיון.
|
||
|
||
דווקא המתח בין הקטבים הוא זה שמונע מצב של פסיכופתולוגיה.
|
||
|
||
[^1]: (למזוכיסטים) זה רעיון [הגליאני מובהק](/פילוסופיה/חדשה/הגל/רוח#היפוך תפקידים) - היצירה והתרת החותם של הפרט בעולם הוא ממש התהוות. דיברנו על כל ארוכות גם בהגות של רוברט נוזיק ב[חיים הרפלקטיביים](/פילוסופיה/אתיקה/רפלקטיביים#יצירתיות).
|
||
[^2]: זה כבר ממש הגל ([הדיאלקטיקה של האדון והעבד](/פילוסופיה/חדשה/הגל/רוח#הדיאלקטיקה-של-האדון-העבד)) (אני מתנצל, זה חזק ממני). |