150 lines
15 KiB
Markdown
150 lines
15 KiB
Markdown
---
|
||
title: היידיגר
|
||
tags:
|
||
- שנה_ג
|
||
- סמסטר_ב
|
||
- פילוסופיה
|
||
- קונטיננטלית
|
||
- היידיגר
|
||
---
|
||
**[מרטין היידיגר](https://en.wikipedia.org/wiki/Martin_Heidegger)** הוא אחד מהפילוסופים החשובים ביותר במאה ה20, בכלל. הוא אמר, באופן מפורסם על אריסטו, שהוא "חי, עבד ומת" - הוא נהג לבטל את החשיבות של הביוגרפיה, לטובת הפילוסופיה.
|
||
|
||
היידיגר היה תלמידו של הוסרל, הפילוסוף שייסד את הפנומנולוגיה. בין תלמידיו של היידיגר נמנו רבים מהפילוסופים הפוליטיים הגדולים במאה ה20.
|
||
|
||
ב1933, היידיגר מצטרף למפלגה הנאצית, ומפקח על פינוי היהודים מהאוניברסיטה שלו - לרבות המורה שלו, הוסרל. מתבקשת השאלה - איך ייתכן שנאצי אדוק הוא מהפילוסופים הגדולים במאה ה20 - שנשים בצד.
|
||
|
||
מחשבתו של היידיגר נחלקת לשלב מוקדם ושלב מאוחר - שבו הוא *דוחה* את השלב המוקדם; היידיגר הוא כמעט "שני היידיגרים", כשהשני אפילו קשה יותר מהראשון.
|
||
|
||
## היידיגר המוקדם
|
||
|
||
היידיגר מנסה להימנע מה[מטאפיזיקה האריסטותלית](/פילוסופיה/יוונית/אריסטו/מטאפיזיקה), שמנסה להבין כל *עצם* במהותו - מה שהופך אותו למה שהוא, ומזו של [דקארט](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות) - שמנסה להבין *מה* זה בכלל עצם בניסיון להבין את המהות בכלל. במקום עמדות אלו, היידיגר מנסה להבין עצמים שהם פשוט מה שהם (Existents), וה*אותנטיות* - "שלי-יות" של הדברים.
|
||
|
||
היידיגר קדם ל[דה-בובואר](./בובואר) ולאקזיסטנציאליזם, ששאב ממנו הרבה.
|
||
|
||
היידיגר מפריד בין **Being** ו*present at hand*.
|
||
|
||
**Being** הוא *לא* עניין של דרגה, או אותנטיות, או שום דבר אחר; הוא פשוט להיות. בכך הוא דוחה את המחשבה של אריסטו וימיי הביניים - שרואים הוויה כדרגות (למשל - אלוהים הוא *היש המושלם ביותר*), ואת זו של סארטר.
|
||
|
||
מטאפיזיקה קלאסית מנסה "לשים דברים בקופסאות". "אדם" זה דבר ו"לחשוב" זה תכונה, וככה אפשר לסווג כל דבר במקומו. עבור היידיגר, *קיום* הוא דבר גמיש *דינאמי*[^1] בהרבה: *אנחנו* (והיידיגר *לא* משתמש במילה *בני אדם*) לא ניתנים לשים בקופסא, משום שהוא טרוד בקיום של עצמו, נושא את עצמו בצורה מסוימת, ואינו מכיל *תכונות* אלא *אפשרויות*.
|
||
|
||
|
||
המהלך של היידיגר נדמה במבט ראשון *קרטזיאני* - אני לא יודע כלום, אז אני אתחיל מעצמי - אבל היידיגר *ממש* רוצה להמחיש לנו שזה לא המצב. ב[קוגיטו](/פילוסופיה/חדשה/דקארט/הגיונות#הקוגיטו), דקארט מתמקד במחשבה. זה, לדעתו של היידיגר, פספוס -
|
||
|
||
> \<div style="text-align: left">[Descartes] leaves the *sum* completely undiscussed</div>
|
||
> > >
|
||
> > p. 71
|
||
|
||
כלומר, לא להתחיל ב*אני* חושב משמע אני קיים - אלא ב**קיים**! (לא ב*cogito*, אלא ב*sum*). ב*מחשבה* **כבר** יש הנחה -
|
||
|
||
> <div style="text-align: left">If we posit an "I" or subject as that which is proximally given, we shall completely miss the phenomenal content of Dasein</div>
|
||
>
|
||
> > p.72
|
||
|
||
היידיגר נזהר *לא* לציין סובייקט, או אדם, או מחשבה - רק *אנחנו*. הוא לא רוצה ליפול למחשבה אודות *סובייקטים* פרטיים ו*אובייקטים* כוללים. **לפני** כל העסק הזה, המחשבה - יש כבר חוויה, *להיות*. ומה ***זה?***
|
||
|
||
אם נתמקד במחשבה, אנחנו הופכים *אותה* לבעיה, ללב העסק. זה לא לב העניין, אומר היידיגר, לא הסובייקט - אלא ה*להיות*.
|
||
|
||
> <div style="text-align: left">The person is not Thing, not a substance, not an object</div>
|
||
>
|
||
> > 73
|
||
|
||
> <div style="text-align: left">It could be that the 'who' of everyday Dasein just is *not* the 'I' myself</div>
|
||
>
|
||
> > 150
|
||
|
||
|
||
לעומת אלו, לדברים אחרים - *כלים* (Zeug) - יש "זמינות" מסויימת - *Readiness to hand*. אנחנו **לא** רוצים לדבר עליהם כ*אובייקטים* עם *תכונות*, אלא כדברים *כליים* ממש, לא יישים, לא בעלי *היבט* שימושי.
|
||
|
||
|
||
> <div style="text-align: left">The kind of Being which belongs to these entitites is readiness-to-hand. But this characteristic is not to be understood as merely a way of taking them, as if we were talking such 'aspects' into the 'entities' which we proximally encounter, or as if some world-stuff which is proximally present-at-hand in itself were 'given subjective coloring' in this way. Such an Interpretation would overlook the fact that in this case these entities would have to be understood and discovered beforehand as something purely present at hand, and we must have priority, and take the lead in the sequence of those dealings with the 'world' in which something is discovered and made one's own. \[...] To lay bare what is just present-at-hand and no more, cognition must first penetrate *beyond* what is ready-at-hand \[...] Does it follow \[...] that readiness-to-hand is ontologically founded upon presence-at-hand?</div>
|
||
>
|
||
> > 101
|
||
|
||
|
||
כלומר, היידיגר *דוחה* את הרקע האפיסטמי - הקנטיאני והקרטזיאני , לפיו אנחנו נתקלים במשהו, מקטלגים אותו, ו*אז* משתמשים בו; אנחנו פשוט מוצאים משהו ומשתמשים בו.
|
||
|
||
היידיגר מתייחס באופן דומה לעולם. העולם הוא לא "יש" אונטולוגי בעל תכונות, אלא מעיין רקע, כל כך מובן מאליו, שאנחנו לא חושבים עליו ולא שמים לב אליו; הנוכחות שלו ברורה מאליה, אינטואיטיבית, סמויה בנו ובכל מה שבהישג ידינו. רק כמשהו מהאינטואיציה הזו *נכשל* - אנחנו לא יכולים להשתמש במשהו, להבין משהו, *להיות* משהו (אולי? פרשנות שלי), אנחנו לפתע שמים לב לנוכחותו של העולם. היידיגר מקבל את ה"הרגל" האריסטותלי - אנחנו ההרגלים שלנו, האופן שאנחנו מתנהלים בעולם - וכל עוד אלו עומדים בעינם, איננו טרודים בעולם; רק כשהם נשברים, אנחנו שמים לב.
|
||
|
||
אנחנו לא צריכים לבנות או להבין את העולם - ההבנה שלנו היא קדם-אונטולוגית, קדם פנומנולוגית: עוד לפני שאני חושב על זה, מקטלג את זה, משיים את זה - זה פשוט *שם*. אנחנו - *Dasein* - *ישות בעולם* - נזרקים לעולם כזה, ולא מכוננים אותו.
|
||
|
||
|
||
## היידיגר המאוחר
|
||
|
||
אחרי נפילת הנאצים, היידיגר מחליף את מחשבתו לגמרי - ומבקר בגלוי את הגותו הקודמת (*Die Khere*). היידיגר לא הוענש בגלוי על מעורבותו במפלגה הנאצית, אך נאסר עליו ללמד. התגובה להגות המאוחרת שלו נחלקת אפוא גם על צירים פוליטיים - לא ברור שהיידיגר אי פעם התנצל (או אימץ בגלוי) על מעורבותו במפלגה הנאצית.
|
||
|
||
ההיבט המעניין של היידיגר המאוחר עבורנו הוא דחיית *Being and Time*, ואיתה גם את ההגות של סארטר -
|
||
|
||
> <div style="text-align: left">\[Philosophy since Plato] has said that *essentia* precedes *existentia*. Sartre reverses this statement. But the reversal of a metaphysical statement remains a metaphysical statement</div>
|
||
|
||
*הומניזם?* ממש לא. גם דחיית המטאפיזיקה המסורתית (*התהוות קודמת להוויה*) היא **עדיין** מטאפיזיקה - וככזו, היידיגר דוחה אותה.
|
||
|
||
היידיגר לימד גם את הגותו של [ניטשה](../ניטשה). אבל כנגד הגותו יש להיידיגר מה להגיד -
|
||
|
||
> <div style="text-align: left">Man is not the lord of things. Man is the shepherd of Being</div>
|
||
|
||
|
||
כלומר, גם *יצירת ערכים*, רצון לעצמה וקידוש האדם *הוא מטאפיזיקה*.
|
||
|
||
תפקידו של האדם לפי היידיגר היא פשוט *להיות* - לא לחלוש עליהם, לשבור אותם, *לגבור על מה שזר*[^2].
|
||
|
||
|
||
ב*The Origin of the Work of Art*[^3], היידיגר מתייחס להגותו של ניטשה. היידיגר מנסה להבין פנומנולוגיה דרך אומנות - כשם שעושה ניטשה - ומייחס ערך רב לאומנות ולאסתטיקה.
|
||
|
||
היידיגר יוצא לראשונה כנגד פנומנולוגיה -
|
||
|
||
> <div style="text-align: left">Even the much-vaunted aesthetic experience cannot get around the thingly aspect of the work</div>
|
||
> >
|
||
> ><div style="text-align: left"> *Basic Writings*, 145</div>
|
||
|
||
כלומר, החוויה עצמה אינה מספקת, כמו שניטשה אומר; יש משהו *מעבר* לחוויה, שקשור להוויה, מה שהופך משהו למה שהוא.
|
||
|
||
|
||
היידיגר מדגים בציור של ואן-גוך, *Still Life of a Pair of Shoes (1886)*, כיצד עלינו להבין *Ready-at-Hand* ו*Present-at-Hand*.
|
||
|
||
|
||
היידיגר מנסה *לבטל* את ההפרדה בין אובייקט לסובייקט. אנחנו *לא יכולים* להקרין החוצה את הדברים שאנחנו מבינים, משום שיש לנו הבנה *אינטואיטיבית* שלהם. הוא מנסה לבטל את הסובייקט - ה*Dasein* - ומשתמש בשפה פשוטה יותר, שלא מפרידה בבירור בין אובייקט לסובייקט: העולם הוא פשוט *מהימן* - מבלי לומר מהימן *למי*. זו כמובן, חתירה תחת הרעיונות של דקארט, ושל סארטר.
|
||
|
||
|
||
> To be sure, "that" it is made is a property also of all equipment that is available and n use. But this "that" does not become prominent in the equipment; it disappears in usefulness. The more handy a piece of equipment is, the more inconspicuous it remains, that for example, this particular hammer is, and the more exclusively does the equipment keep itself in its equipmentality \[...] And what is more commonplace than this, that a being is? In a work, by a contrast, this fact, that it *is* a work, is just what is unusual \[...] The more essentially the work opens itself, the more luminous becomes the uniqueness of the fact that it is rather than is not. The more essentially this thrust comes into the open region \[clearing], the more strange and solitary the work becomes.
|
||
>
|
||
> > 191
|
||
|
||
|
||
כל עוד כל דבר *עובד*, אנחנו לא חושבים עליו: הפטיש הוא לא *דבר*, אלא פשוט פטיש. אומנות עושה בדיוק ההיפך.
|
||
|
||
|
||
> In the work of art the truth of beings has set itself to work. "To set" means here "to bring to stand". Some particular being, a pair of peasant shoes, comes in the work to stand in the light of its Being. The Being of beings comes into the steadiness of its shining.
|
||
>
|
||
> > 162
|
||
|
||
הנעליים מהציור של ואן-גוך, אומר היידיגר, מצליח להביא לחזית את ה*היות* שלו, כציוד (Being as equipmentality), אותו הדבר שנחבא מאיתנו כל עוד הוא בשימוש. הציור לא *מייצג* את הנעליים מהימנה; הוא לא חושף בהן *יופי* מסוים; רק את ההבנה האינטואיטיבית הזו שלהן.
|
||
|
||
|
||
היידיגר מדגים ביצירה אחרת, המקדש לאפיאה באאגינה -
|
||
|
||
|
||
<small>מתוך [ויקיפדיה]([Temple of Aphaia - Wikipedia](https://en.wikipedia.org/wiki/Temple_of_Aphaia)).</small>
|
||
|
||
|
||
כשמציגים דרמה לאלים באחד המקדשים, אומר היידיגר, אנחנו מציגים את ה*קדושה* - את האלוהות - מבלי לפרק אותה, מבלי לקטלג אותה, ומבלי לקחת עליה בעלות; יש כאן משהו מעבר לבניית המקדש, מעבר לחומר - אפשרות חדשה לחזות בכל מה שבדרך כלל ברקע, ברור, מהימן. הפעולה היא לא כינון - היא למשות מהרקע.
|
||
|
||
|
||
בשימוש במונחים כאלו ואחרים לאלים - *כבוד* ו*הדר* היידיגר לא מכוון *לתאר* את האל, אלא *להבליט מהות מסוימת שלו*. האל לא מובחן מהכבוד ומהדר - האל **נוכח** בכבוד ובהדר; אין דבר - *אל* - שנבחן מתכונות - *כבוד והדר*.
|
||
|
||
|
||
באותן תכונות משתקף לא רק האל, אלא העולם כולו: יצירת האומנות היא *כינון* לעבר הדבר הזה - לא במובן של יצירה, אלא במובן של הכוונה. היצירה חושפת את העולם, וגם מחזיקה אותו[^4].
|
||
|
||
היידיגר קובע שהעולם אינו סכום כל התכונות והמצבים, כפי שויטגנשטיין טוען, ולא ייצוג שלנו גרידא, כפי ש[קאנט טוען](/פילוסופיה/חדשה/קאנט/ביקורת/אסתטיקה). העולם אינו דבר שיש לתפוס - אלא מה שקודם לו; דבר ש"מעלם" (*The world worlds*). לא רקע גרידא - אלא תהליך מתמשך, שאנחנו *נתונים* לו.
|
||
|
||
|
||
|
||
|
||
|
||
[^1]: מ*דונאמיס* (δύναμις) - **כוח**, פוטנציאל.
|
||
[^2]:
|
||
> <div style="text-align: left">\[…] life itself is _essentially_ appropriation, injury, overpowering of what is alien and weaker; suppression, hardness, imposition of one's own forms, incorporation and at least, at its mildest, exploitation […] an incarnate will to power, it will strive to grow, spread, seize, become predominant - not from any morality or immorality but because it is _living_ and because life simply _is_ will to power</div>
|
||
|
||
> > ניטשה, [מעבר לטוב ולרוע](/פילוסופיה/חדשה/ניטשה/טוב)
|
||
|
||
[^3]: מקביל ל*הולדת הטרגדיה* של ניטשה.
|
||
[^4]: הניסוח של היידיגר מעגלי, במתכוון; היצירה מכוונת את העולם והעולם מכוון את היצירה. היידיגר "לא פחד מטיעונים מעגליים", אומר ג'ייקוב. |